דברי ריבות ר״כDivrei Rivot 220
א׳נשאול נשאל דבר מעמדי על ענין הנאמנות הכתוב בשטר שהאמינו השותפים הנז' לנעלה ה"ר אישטרוק נהל על קניית הסחורות וכו' כמו שכתוב בשטר אי מהנייא ליה אי לא.
1
ב׳תשובה אף על גב דמדינא היה חייב ה"ר אישטרוק לישבע אפי' בטענת ספק וכמו שכתב הרמב"ם הלכות שלוחין פרק ט' המשלח ביד חבירו חפץ למכרו או ששלח מעו' בידו לקנו' לו פירות או סחורה אעפ"י שלא נתן לו שכר על זה ואין לו חלק ולא הנאה בשליחות זו הואיל ונשא ונתן בממון חבירו הרי זה כבן בית ויש לו להשביע מספק שלא גזל לו כלום בעת שהביא לו הסחורה וכו' וכיון שה"ר אישטרוק הנז' נושא ונותן במעות שחייבים השותפין הנז' לפרוע לו מן הדין היה חייב להשבע אפילו בטענת ספק מכל מקום מטעם התנאי הכתוב בשטר אינו חייב לישבע לא על טענת ספק ולא על טענת ודאי.
2
ג׳וטעמא דמילתא דתנן במציעא פרק השוכר את הפועלים מתנה שומר חנם להיות פטור משבועה והשואל להיות פטור מלשלם נושא שכר והשוכר להיות פטורים משבועה ומלשלם וכן פסק הרמב"ם הלכות שכירות פרק שני וזה לשונו:
3
ד׳מתנה שומר חנם להיות פטור משבועה והשואל להיות פטור מלשלם וכן מתנה בעל הפקדון על שומר חנם או נושא שכר ושוכר להיות חייבים בכל כשואל שכל תנאי בממון או בשבועות של ממון קיים ואין צריך קנין ולא עדים. הרי לך בהדיא דמהני תנאה לפטור מהשבועה המחוייבת לו מן התורה בממון אפי' בלא קנין כל שכן בנדון דידן בשבוע' דרבנן ובקנין ושבועה שנתחייבו לקיים כל פרטי השטר וכן פסק הטור חושן המשפט סימן ש"ה וגם כתב חו"מ סי' ע"א וזה לשונו ואין פיטור מועיל אלא לענין אם שטר שותפות הוא פוטרו משבועת השותפין וכו' עד שלא האמינו שמעון אלא משבועת השותפין שהיתה מוטלת עליו לישבע וכו' הרי לך בבירור שתנאי הנאמנות מועיל לפוטרו מהשבועה המוטלת עליו מן הדין משום דכל תנאי שבממון תנאו קיים וכן הדין למלוה שהתנה על הלוה שיהיה נאמן בכל עת שיאמר שלא פרעו הרי זה נוטל בלא שבועה וכן כתב הרמב"ם פרק ט"ו הלכות מלוה ולוה וכתב עליו הרב המגיד לא מבעיא במלוה בשטר דע"כ כי הימניה בלא שבועה הימניה דאי בשבועה לא היה צריך לנאמונתו אלא אפי' במלוה על פה הדין שנוטל בלא שבועה וכן כתב הרמב"ן בתשובה וכן נראה מדברי רבינו שאפילו במלוה על פה הדין כן וכן עיקר דסתם נאמנות בלא שבועה משמע וכן כמה"ר יוסף קארו נר"ו כתב בסימן ע"א בשם בעל התרומות דאפילו במלוה על פה שהאמינו נוטל בלא שבועה וכולה שמעתין דפרק כל הנשבעין כמלוה על פה היא ולא מצריכינן ליה לאשתבועי כלל וכיון שכן בנדון דידן אפילו יהא מלוה על פה מהנייא ליה הימנותיה לה"ר אישטרוק הנזכר ונוטל בלא שבועה כלל ואפי' יביאו השותפין הנז' עדי' כנגדו לא מהניא להו שהרי האמינוהו כשני עדים כשרים וכמו שכתב הטור סימן ע"א ואם כתב תהא נאמן עלי כשני עדים אפילו הביא מאה עדים הוא נאמן מהם ונוטל בלא שבועה וכן פסק הרמב"ם הלכו' מלוה ולוה פרק ט"ו.
4
ה׳ועוד אני אומר שאפילו יפרעו השותפים הנז' לה"ר אישטרוק הנזכר כל מה שיטעון מהם לא יוכלו אחר כך לתבוע ממנו ולומר לקחת ממנו מעות שלא כדין להביאו לידי שבועה לפי שכתוב בשטר שהאמינוהו כשני עדים כשרים בלי לחייבו שום שבועה קלה וחמורה וזה הלשון פוטרו לגמרי מכל שבועה בין בתחילה בין בסוף וראיה לזה כתב הטור סימן ע"א כתב בעל התרומות מה שנהגו לכתוב בטופסי השטרות בלא שום שבוע' קלה וחמור' לעול' למה צריך כיון שהאמינו כשני עדים הכל בכלל אלא נפקא מינה שלא יוכל להשביעו לא בתחלת הפרעון ולא בסוף הפרעון שאפילו אחר הפרעון אם אמר לו השבע לי שלא לקחת ממון זה שלא כדין זה יכול לומר לו אשבע לך מכל ממון שבעולם חוץ מממון פלוני שלא אשבע לך עליו שפטרתני ממנו מכל שבועה בעולם מה שאין כן כשלא כתב לו אלא שהאמינו עליו כשני וכו' עד לפיכך אם כתב לו בנאמנו' שיהא נאמן בלא שום שבועה קלה וחמורה וגילגול לא משתבע לא בתחלת הפרעון ולא בסוף הפרעון וכן כתב הראב"ד.
5
ו׳כלל העולה מדברי דבה סלקינן ונחתינן דנאמן ה"ר אישטרוק הנז' על כל מה שיטעון ויאמר נגד השותפי' הנזכרים במה שהאמינוהו כמו שכתוב בשטר ואפילו יביאו עדים כנגדו ה"ר אישטרוק נאמן בלי שום שבועה קלה וחמורה לא בתחלה ולא בסוף זולת חרם סתם כמו שכתבו הפוסקים דלא מהנייא נאמנות לחרם סתם.
6
ז׳אחר שכתבתי מה שכתבתי לשמע אוזן שמעתי שיש מגמגם בזה בבחינת שאין לנאמנות הזה קצבה וכסברת הרמב"ם שכתב פרק כ"ה הלכות מלוה ולוה דאין אדם משתעבד בדבר שאינו קצוב לזה נראה לעניות דעתי שמלבד שכמה גדולי' ומורי הוראה חלוקי' על הרמב"ם בסברא זו הרמ"בן והראב"ד והרש"בא והר"יטבא כמו שהביא כמהר"ר יוסף קארו נר"ו ח"ה סי' ס' וכתב הריטב"א שגדולי בעלי הורא' לא הסכימו עם הרמב"ם ורבותי עושים מעשה בכל יום לפי שהדבר מוכרח להם מכמה מקומות וכו' ולכן במקום שכמה גדולים רבים ועצומים חולקים עליו אינו מן התימה שלא לסמוך עליו מכל מקום מצינן למימר דבנדון דידן אפילו הרמ"בם מודה וזה דעד כאן לא קאמר הרמב"ם שאינו משתעבד בדבר שאינו קצוב אלא כשאמר לו תן לו ואני ערב וכיון שאינו יודע הדבר שחייב עצמו לא סמכא דעתו שאינו יודע עיקר החיוב. כמה הוא.
7
ח׳אבל בנאמנות דנדון דידן השותפים נתחייבו להאמינו לה"ר אישטרוק הנז' בלא שבועה במה שכבר נתחייבו השותפין אלא שהם מסופקים אם טוען אמת אי לא נתחייבו להאמינו בלא שבועה אבל קצבת החיוב כבר נודע להם בשעה שחל שעבוד הנאמנות דאי לא תימא הכי הרי כתב הרמב"ם פרק ט"ו הלכות מלוה ולוה התנה עליו שיהיה נאמן כשני עדים אף על פי שהביא עדים שפרעו הרי זה גובה ממנו בלא שבועה וכו' ואמאי לימא שהתנאי ההוא הוא חיוב בלא קצבה שאפשר שיטעון המלוה שלא פרע לו כלל או רביע או שליש אלא ודאי כיון שאין הנאמנות אלא לפוטרו מהשבועה מהחיוב הנודע מהני התנאי כך בנדון דידן שהאמינהו לפוטרו משבועה מהחיוב המוטל כבר עליהם מהני תנאה. ועוד דאיכא שבועה בדבר וחייבין השותפי' להשלים כדי לקיים שבועתם וכמו שכתב הריב"ש סי' שמ"א בענין אסמכתא יעויין משם זהו מה שנראה לע"ד יצחק בכ"ר שמואל אדרבי זלה"ה.
8
