דברי ריבות רצ״וDivrei Rivot 296
א׳שאלה רבקה נשאת לשמעו' ובשעת הנישואין התנו ביניה' תנאי' וא' מהם שאם היא תפטר ולא ישאר לו ממנו זרע של קיימא שיפרע ויתן בעלה הנזכר מחצית הנדונייא שהם כך לבנים נפרעים לכל איזה נברא אשר רבקה הנזכרת וראובן יפרשו ויאמרו ושראובן הנזכר יהיה ממנה איש אחר במקומו להיות רשותו מסורה בידו אחר פטירתו וכו' בתנאי שיהיה אותה האמירה ורצון של השנים אומרים הנזכרים כתוב וחתום מיד סופר ועד וחזרו וכפלו התנאי בסוף שטר התנאים שרבקה לא תוכל לתת ולמכור וכו' ולא לבטל שום תנאי מהתנאים וכו' ואם היא תבטל או תתן וכו' יהיה הכל בטל לפי שכך התנו ביניהם שכל מה שתתן או תפרש הכל יהיה בטל רק מה שהיא וראובן הנזכר יהיו אומרים וכו' לימים נפטרה רבקה בעודה באישות עם שמעון הנזכר ולא הניחה שום זרע כלל גם לא פירשה עם ראובן הנז' למי יותנו המעות של מחצית הנדונייא הנז' כי כבדה חליה ולא הספיק הזמן לראות לראובן ולפרש הדבר וראובן עודנו חי ועכשיו בא לוי יורש הנפטרת לתבוע מחצית הנדונייא משמעון כמנהג המקום הזה שחוזרי' מחצית הנדוניא ליורשיה ושמעון טוען שמאחר שלא פירש הדבר מרבקה וראובן למי יותנו המעות חזר הדין שהבעל יורש את אשתו וכל שכן שטוען עוד שמעון שבחייה פירשה דעתה וכונתה ועשתה לבעלה יורש מכל וכל ושיש לו שטר מזה כתוב וחתום מעדים ולוי טוען שאין כח ביד רבקה לתת כלום לבעלה ולא לשום גברא בעולם ואין ממשו' בכל מה שהיא פירשה הכל כפי תנאי הכתובה שאומר שכל מה שתתן או תפרש הכל יהיה בטל ומאחר שנפטרה בלי דבור ובלי פירוש עם ראובן חזר הדין לתקנת העיר ולמה שתקן הרב רבינו גרשום ז"ל ולא גרע זה מכתובה שלא כתוב בה תנאים שיתנהגו כפי מנהג המקום כל שכן שמעולם לא היתה כונתה של רבקה הירושה היורשה מיורשיה ולתתה לבעלה ולשון שטר התנאים יוכיח שלעולם כותב ואומר ששמעון יתן ויפרע מחצית הנדונייא אלא שלא רצתה לפרש למי מיורשיה ומאחר ששמעון מחוייב לתת ולפרוע מחצית הנדונייא כדמוכח מלשון הכתובה מאחר שלא פירש הנדונייא הנז' בחזקת יורשיה היותר קרובים אליה הם עומדי' ולהם יותנו לכן יורנו הדין עם מי.
1
ב׳תשובה נראה לע"ד שהדין עם הבעל ואין ליורש האשה כנגדו כלום וטעמא דמילתא דגרסינן במסכת שבועות פ' שבועו' שתים תניא איש אשר יקלל את אביו ואת אמו אין לי אלא אביו ואמו אביו ולא אמו אמו ולא אביו מנין תלמוד לומר אביו ואמו קילל אביו קילל אמו קילל דברי רבי יאשיה ופירש רש"י בראש המקרא סמך קללה לאביו בסופו סמך קללה לאמו רבי יונתן אומר משמע שניהם כאחד ומשמע אחד בפני עצמו עד שיפרט לך הכתוב יחדו ופירש רש"י כמו שפרט לך הכתוב בחורש שור וחמור דמדאצטריך למיכתב יחדיו שמעינן דאי לא כתביה הוה משמע שלא יחרוש לא בשור ולא בחמור כן פירש רש"י במציעא פר' השואל ואמרינן שם בגמרא אביי סבר לה כרבי יאשיה ומתרץ לקראי כרבי יאשיה רבא סבר לה כרבי יונתן ומתרץ לקראי כרבי יונתן וכתב נמקי יוסף שם בהלכות כרבי יונתן דדריש אחד אחד בפני עצמו הילכך אפילו לא קלל אלא אחד מהם חייב וכן באם בעליו עמו דקאמר קרא לא ישלם לא בעינן שיהיה בשניהם כאחד דהיינו בשעת שאלה ובשעת שבירה ומיתה אלא די באחד דהיינו בשעת שאלה וכו' וקיימא לן כרבי יונתן דמשמע אחד אחד בפני עצמו וחייב עד שיפרט לך הכתוב יחדו ומשום דרבא סבר לה כותיה וכל היכא דפליגי אביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם כן כתב הרנב"ר ז"ל והרשב"א ז"ל בתשובה עד כאן.
2
ג׳הרי שכתב דהלכתא כרבי יונתן דמשמע כל אחד ואחד בפני עצמו וכן מצאתי תשובת הרשב"א סימן אלף שכ"ח וז"ל ראובן שצוה את חנוך בנו והשביעו שלא ילוה לשום אדם מממונו יתר על סך פלוני כי אם ברשות שמעון ולוי ועכשיו מת שמעון היוכל חנוך להלוות ברשות לוי לבדו או לא והשיב דקיימא לן כרבי יונתן וכו' ואף זה כשהשביעו לא משביעו שלא ילוה כי אם ברשות שניהם או ברשות אחד משניהם וכיון שכן בנדון דידן התנאי הכתוב בכתובה שיתן הבעל סך לכל איזה נברא אשר רבקה הנז' וראובן יפרשו ויאמרו וכו' אין משמעות אותו הלשון ששניהם כאחד יפרשו ויאמרו שהרי בכל הכתובה לא כתיב שניהם יחד אלא רבקה וראובן וכיון שכן משמע כל אחד ואחד בפני עצמו וכיון שקודם פטירת רבקה הנזכר' פירש' ואמרה פירש בעלה הסך הנז' כמו שכתוב בשאלה שיש שטר כתוב וחתום העדים בזה די ואין אנו צריכים לפירוש ראובן שהרי כתבנו דמשמע כל אחד ואחד וכבר פירש האחד דעתו.
3
ד׳ואם תאמר ממקום שבאת אין לבעל זכות באלו הנכסים וזה שמה שפירשה ואמרה שירש בעלה אינו מועיל שהרי כתוב בתנאי הכתובה שאם היא תניח ותתן ותמכור ותמחול ותעביר או תחליף לו לבעל או לשום נברא אחר שום סך מהסכים הנזכרים לעיל בשום זמן או אם תבטל איזה תנאי או דבר מכל זכיותיה רצה הבעל שיהיה הכל בטל מעכשיו ולא יהיה קיים רק מה שהיא וראובן הנז' יהיו אומרים בכתב חתום מי יזכה באותם חמשים אלפים לבנים הרי שנראה שמה שפירשה אין בו ממש ועכשיו הרשות נתונה לראובן הנזכר שיפרש ועל פיו נהיה חיים שהרי משמע כל אחד ואחד בפני עצמו שהרי הרשב"א התיר חומרת שבועה להלוות על פי לוי לבד הנשאר כל שכן בנדון דידן לענין ממונא דאזלינן בתר ראובן לבדו הנשאר ועוד אף אם נרצה לומר שלא יועיל פירוש ראובן מ"מ לא גרע זה מכתובה שלא נכתבה תנאים כמו שטען היורש דודאי על הסתם יתנהגו כפי מנהג המקום אשר הוא עומד שם וכמו שכתב הרמב"ם הלכות אישות פרק כ"ג ובכל הדברים האלו מנהג המדינה עיקר גדול הוא ועל פיו דנין וכו' ומה גם עתה בנדון דידן שהוא תקנת טוליטולה וכתב הרא"ש בתשובותיו כי כל כונתם לא היתה אלא שתשאר הנחלה בחזקת יורשיה אחרי מותה ולא תסוב הנחלה כלה ליד בעלה וכו'.
4
ה׳ויש לומר שכל אלו הענינים יובנו כשנשאת האשה בסתם לא יהיה כח לאשה אחר שעשאת לבטל התקנה שאלו היתה כח ביד האשה לתתם למי שתרצה לא הועילו כלום בתקנתם כי הבעל היה מפציר בה כל ימיו לתתם לו מאחרי מותה ומתוך שאין אדם דר עם נחש בכפיפה היתה נשמעת לו יותר מלכל קרוביה וכו' כמו שכתב הרא"ש ז"ל אבל בנדון דידן קודם כניסתה לחופה התנתה עם בעלה שלא היתה נשאת על פי תקנת טוליטולה שירשו מחצית נדונייתה יורשיה ולא סילקה ידה ורשותה מהן אלא אדרבא גילתה דעתה שיהיה הרשות בידה לעשו' מהן מה שתרצה וכיון שהתנתה כך והנכסים היו ממש שלה שירשתן מבי' אביה ואמה ודאי שיש בה כח להתנות מה שתרצה וכמו שכתב הרשב"א בתשובה סימן תשע"ח ולענין מה ששאלת באשה שנשאת והתנת עם הבעל שיכתוב שיור לאחד שאינו יורש שלה הדבר פשוט שאין היורש יכול לערער שהיא שהביאה הנדונייא מדנפשה ואלו רצתה למחול לו על השיור ושלא יתחייבו לשום אדם הרשו' בידה ומעכב וכו' וכן כתב הר"ש בר צמח מקומות שיש להם תקנה שאם תמות האשה בחיי בעלה יחזיר מקצת הכתובה ליורשיה אם אותו מקצת רצתה האשה למוחלו לבעלה והוציא הבעל שטר מחילה מזה היא קיימת דכל טצדקי שאנו יכולים לעשות להעמיד הנחלה במקומה אנו עושים. הרי שאפילו לא גילתה דעתה בשעת נישואין אלא נישאת סתם קאמר שהרשו' בידה למחול להעמיד נחלה דאוריתא שהבעל יורש את אשתו כל שכן בנדון דידן שבשעת הנשואין גילתה דעתה ולא רצתה באותה שעה שיורשיה יזכו בנכסיה ולא סילקה ידה ורשותה מהן עד שתגלה דעתה והתנתה עם בעלה כן בהיות הנכסים שלה מדנפשה בירושה שלא ניתנו לה בשעת נישואיה דפשיטא ופשיטא שיש לאל ידה לעשות מה שעשתה במה שנתנם לבעלה לקיים נחלה דאורייתא.
5
ו׳ולענין הקושיא הראשונה יש לומר דהא הלכתא פסיקתא היא דיד בעל השטר על התחתונה והמוציא מחבירו עליו הראיה ולכן יש לנו לומר שהתנאי הראשון שכתוב בכתובה נתונים ונפרעים לכל איזה נברא אשר מרת פלונית ופלוני יפרשו ויאמרו זה הלשון אינו שולל שלא יכנס הבעל בכלל איזה נברא שגם הוא אפשר שיכנס בכללם. והרי סופו הוכיח על תחלתו שגלתה דעתה לבסוף ופירשה שירש בעלה וכיון שכן שגם בעלה נכנס בכלל איזה נברא ע"כ צריכין אנו לומר שמה שהתנו לבסוף שאם היא תניח ותמכור ותמחול או תעביר או תפרש וכו' שהכל יהיה מבוטל וכו' אין הכוונה לבטל מה שכבר התנתה שהרי אין ראוי לומר שסותרת את עצמה אבל התנאי הראשון במקומו עומד שהרשות נתונה לה שתפרש למי יותן החשבון ומה שהתנתה אח"כ שכל מה שתתן ותפרש יהיה בטל היא בבחינת שאר התנאים הכתובים בכתובה והם שנתחייב בעלה להניח ולהשאיר בידה ורשותה כל ימי חייה עשרת אלפים אש' שיעשה מהם רצונה וחפצה וכו' וגם תנאי אחר שאם ח"ו ימות בעלה שתגבה כל נכסיה משלם נדונייא ותוספות וכו' וכן תנאי שלא יפתנה להניח ולתת שום סך מסכי כתובתה וכו' ובבחינת תנאים אלו שלא יהיו בטלים אמרה שאם יתבטל איזה מהם שיהיו דבריה בטלים ונחשבים כחרש הנשבר אבל התנאי הראשון לפרש ענין ההשבון המורגל למי יותן עדיין במקומו עומד שהרשות נתונה לה לפרש למי יותן וכמו שמפורש בפירוש שם בכתובה אצל התנאי הנזכר שאומר שיהיו כל דבריה בטלים חזר ואמר רק מה שהוא ופלוני הנזכר יהיו אומרים מי יזכה באותם הנ' אלפים לבנים כנזכר למעלה וכו' משמע בפי' שחזר לקיים התנאי הא' וכיון שפירשה דעתה שיהיה הסך הנזכר לבעלה שוב אין לערער אחריה ואין ליורשיה כנגד הבעל כלום.
6
ז׳ועוד אני אומר שאפי' שלא פירשה האשה ולא גילתה דעתה אין כח ביד יורשיה לטעון נגד הבעל כלל ואפילו יפרש ויגלה דעתו עתה ראובן הנז' אחר פטירתה אינו מועיל כלל.
7
ח׳והטעם דגרסינן בגיטין פרק השולח תנו רבנן האומר נתתי שדה פלוני לפלוני נתתיה לפלוני הרי היא שלו הרי הוא שלו אתננה לפלוני רבי מאיר אומר קנה וחכמים אומרים לא קנה אמר רבי יוחנן וכלן בשטר ופסק הרמב"ם ז"ל פ' רביעי הלכות זכיה ומתנה כחכמים ופירש הרב המגיד דטעמא דחכמים אומרי' לא קנה ואפי' בשטר משום שאין זה אלא מבטיח שאתננה לו לאחר זמן ובשטר אחר ועדיין לא עשה וזה מבואר עד כאן אף בנ"ד זה התנאי הכתו' בכתובה היא שהבטיחה שאותם החמישים לבנים תתנם ויזכה בהם מי שתפרש רבקה הנזכרת וראובן הנזכר וכיון שלא פירשה דעתה רבקה הנזכרת שנמצא שמעולם לא זכה שום נברא באלו הנכסים שכל מה שדברה עד עתה אינו אלא כי אם הבטחה. ונוסף על זה על הראיה שהבאתי דתמן ידעינן למי הבטיח ובנ"ד לא נודע למי הבטיח וכיון שמתה ולא פירשה דעתה נמצא שלא עשתה מה שהבטיחה ואין כאן קנין ושנאמר שראובן ישלים מה שהבטיחה עתה אחר פטירתה אינו מועיל שהרי בעינן דעת מקנה וליכא שהיא היא בעלת הנכסים והיא היה לה להקנות למי שתרצה היא או למי שיפרש ראובן שתקנה היא אבל לעולם ההקנאה לא באה אלא ממנה בעודה בחיים וכיון שמתה נמצא שאין כאן אלא הבטחה לא הקנאה והוי ממון זה ממון שאין לו תובעים ומי יזכה בו כי אם המוחזק בו והוא הבעל ונוסף על זה שהוא היורש האמתי מדאוריית' וכל מי שיתבע ממנו מצי למימר ליה לאו בעל דברים דידי את באופן דבהא סלקינן ונחתינן שהדין עם הבעל המוחזק זהו מה שנראה לע"ד ואמר לי לבי הצעיר יצחק בכ"ר שמואל אדרבי זלה"ה.
8