דברי ריבות ל״הDivrei Rivot 35
א׳קמא פרק קמא אמר מר ושלח זו הרגל וכן הוא אומר משלחי רגל השור והחמור טעמא דכתב רחמנא משלחי רגל וכו' הא לאו הכי במאי מוקמת לה אי קרן כתיב אי שן כתיב איצטרי' סד"א אידי ואידי אשן והא דמיכלייא קרנא הא דלא מיכלייא מס' ב"ק דף ג' וכתב רש"י ואי קשיא ליכתוב חד להיכא דלא מיכלייא קרנ' וכ"ש היכא דכלייא תירץ אי מהאי קר' הוה אמינא האי אתי להיכא דלא מיכלייא וכו'. בזאת הסוגיא קשה לי טובא חדא דלפי שיטת רש"י דסבר דאי הוה כתיב ושלח לחוד הוה מוקמינן ליה להיכא דמיכלייא קרנא קשה דמאי משני בגמרא דהשתא דמוקמינן הרגל שן דלא מיכלייא קרנא מנא לן דומיא דרגל מה רגל לא שנא מיכלייא לא שנא לא מיכלייא ורגל גופיה מנא ליה אפילו לא מיכלייא קרנא נימא דושלח מיירי בכלייא קרנא. ועוד מאי קאי פריך אמר מר וביער זו השן וכן הוא אומר כאשר יבער הגלל וכו' טעמא דכתב רחמנא הכי הא לאו הכי במאי אוקמת לה וכו' ודקרי לה מאי קרי לה נימא אידי ואידי ארגל הא דכליא קרנא הא דלא כליא קרנא וגם המתרץ למה לא תירץ הכי. ועוד מאי קא פריך ולכתוב רחמנא ושלח ולא בעי וביער דמשמע רגל ומשמע שן וכו' והא תריצנא לעיל שני תרוצים חדא דאי כתב ושלח לחוד הוה אמינא היכא דכלייא קרנא כמו שכתב רש"י ואתא וביער להיכא דלא כלייא קרנא. ועוד תירוץ שני דאי כתיב ושלח הוה אמינא היכא דשלח שלוחי אבל אזיל ממילא לא וכן אמר לעיל אידי ואידי ארגל הא דאזיל ממילא הא דשילח שלוחי וכיון שכן מאי פריך. ועוד המתרץ למה בחר תירוצים חדשים באומרו אי לאו קרא יתירא הוה אמינא או הא או הא למה לא תירץ מיד מה שתירץ לבסוף הני מילי היכא דשלח שלוחי אבל אזלא ממילא לא כיון שכבר אמר כן לעיל. ועוד כיון דכלהו אתו מושלח ולא אתא וביער אלא להיכא דאזיל ממילא היכא דלא כלייא קרנא מהי תיתי שעדיין אני אומר הני מילי היכא דכלייא קרנא וכמו שכתב רש"י בתחלת הסוגיא בואי קשיא.
1
ב׳ונראה לעניות דעתי דמאי דקאמר רש"י דאי כתיב ושלח לחודיה הוה מוקמינן ליה להיכא דכלייא קרנא לא קאמר הכי אלא כדמוקמינן ושלח לשן משום דשן דרכו בכך למיכלי קרנא אבל כדאוקמינן ושלח מיירי ברגל לא אמרינן דמיירי בדכלייא קרנא שהרי אין דרכו דרגל למיכלי קרנא וזהו שכיון רש"י באומרו מה רגל לא שנא וכו' דהא לא כתיב וביער כלומר כיון שכך הוא דרכו של רגל שלא לעלות הקרן אם אין לי פסוק שיכריחני ויחייבני לומר כלייא קרנא כמו וביער דמשמע כליא קרנא מכח תפשת מועט תפשת לא אמרינן הכי ברגל כיון דאין דרכו בכך מה שאין כן בשן דכיון דדרכו למיכלייא קרנא מכח תפשת מועט תפשת מוקמינן ליה לקרא דושלח להיכא דמיכלייא קרנא וזאת היא הסבה דקאמר לקמן והשתא דאוקי אשן וארגל דאזלא ממילא מנלן דומיא דשן מה שן לא שנא שלח שלוחי וכו' דקשה דבשן גופיה מנליה וכתב רש"י דהא לא כתיב ביה ושילח שהכונ' לומר דכיון דשן דרכו הוא דכלייא קרנ' וגם דיש הנא' להיזקו מסתבר' דחייב בין דשלח שלוחי בין דאזלא ממילא ולכן ליכא לאוקומי ובער בשלח שלוחי מכח תפשת מועט תפשת אם אין פסוק שיכריחני על כך כמו ושלח דמשמע דוקא שילח שלוחי וכיון דלא כתיב ביה ושילח ומצינו שדרכו לכלות הקרן בודאי שחייב אף על גב דאזיל ממילא מה שאין כן ברגל דכיון שדרכו שאינו מכלה את הקרן וגם שאין הנאה להיזקו מסתברא דלא מחייב אלא היכא דשילח שלוחי אבל היכא דאזלא ממילא דאיכא תרי קולי לא מחמרינן עליו לשלם ועם זה יתורץ קושיא ראשונה ושנייה.
2
ג׳ולסברת המקשה שהקשה דלשתוק מובער נראה לומר דסבר דליכא למימר לא חילוק מיכלייא קרנא ולא חילוק שלח שלוחי והטעם דכיון דבין שן ובין רגל כלהו אתו מושילח ותרוייהו בהדי הדדי אפקינהו רחמנא כל חד וחד יליף מחבריה שן יליף מרגל מה רגל חייב אף על גב דלא כלייא קרנא שהרי דרכו בכך אף שן ורגל יליף משן מה שן חייב אף על גב דאזלא ממילא שהרי דרכו למיכלי קרנא וגם יש הנאה להיזקו ומסתברא דאף על גב דאזלא ממילא שיהיה חייב אף רגל אף על גב דאזלא ממילא יהא חייב באופן דמשמע ליה דלהכי לכלהו בחדא מחתא מחתינהו דניהוי כלהו כאחד והשתא לא צריך ובער ולהיות סברא זו טעמא דמסתבר להכי המתרץ היה מחזר אחר תירוצים חדשים עד שתירץ ואמר הני מילי היכא דשלח שלוחי כו' ירצה דאף על גב דאמרינן דיליף שן מרגל ורגל משן נהי דיליף שן מרגל מה רגל אף על גב דלא כלייא קרנא אף שן אבל רגל לא מצי מילף משן ולומר מה שן אף על גב דאזיל ממילא דלא מצית השתא למימר הכי דהרי איכא רעותא ביה דכתיב ושן בהמות אשלח בם דמשמע דוקא היכא דשלח שלוחי להכי אצטריך ובער.
3
ד׳וכתב רש"י וכיון דנפקא לן דממילא מובער אתיא רגל וילפא מיניה כיון בזה לחלוק על פירוש התוספות שאמרו שהתנא בברייתא אלו לא נאמר קאמר שזהו דוחק אלא שהכונה לומר דהשתא דאצטריך וביער לא אמרינן דאתא לרבות ממילא מכח היתור לשן ורגל בבת אחת דנפקי מושלח אלא ובער משמע שן דוקא ויליף רגל משן מכח היקשא והשתא ניחא מאי דקאמר בברייתא ובער זו השן וכן הוא אומר כאשר יבער וכו'.
4
ה׳אבל תימא נהי דרש"י הוכרח לפרש כן לקיים דברי התנא אבל התנא גופיה מעיקרא למה לא פירש הפסוקים כפי שיטת התוספות דושילח אתא לשן ורגל וביער אתא לרבות ממילא לתרווייהו מכח היתור. ויש לומר שאילו הייתי אומר כן הוה אמינא דלא אתא ובער אלא לומר דלא מחייבינן לא בשן ולא ברגל אלא דוקא היכא דכלייא קרנא ולא הוה דרשינן ליה ליתורא לחוד בלא משמעות לומר דאתא לרבות ממילא ועם זה הייתי מקיים משמעות ושלח דדוקא שלח שלוחי וגם משמעות ובער דמשמע כלייא קרנא ולא נאמר דאתא ובער בלא משמעו' אלא מכח יתור לבטל משמעו' דושלח דמשמע שלח שלוחי אלא אדרבה הייתי מקיים השני משמעיות ואתא וביער לגלויי דין כלייא קרנא דלא שמעינן ליה מושילח אבל השתא דמוקמינן כל חד וחד לחודיה ושלח לרגל ובער לשן כל חד וחד תיקום אדוכתיה במשמעותיה רגל דנפיק מושילח דוקא שלח שלוחי אבל כיון דאין דרכו לכלות הקרן ודאי דחייב אע"גב דלא כלייא קרנא שלא דבר הכתוב אלא בהווה. וגם שן דנפיק מוביער דווקא כלייא קרנא כמשמעותיה אבל כיון שאין משמע מתוך הפסוק דוקא שלח שלוחי מסתמא על הכל חייבתו התור' בין דשלח שלוחי בין דאזיל ממילא כיון דיש הנאה להזיקו וכלייא קרנא באופן שכל פסוק ופסוק תיקום במשמעותיה ואחר כך מכח ההיקש יליף שן מרגל להיכא דלא כלייא קרנא ורגל משן להיכא דאזיל ממילא זאת היתה כוונת התנא לשיטת רש"י לע"ד ועם היות שכבר כתבתי בפי' סוגיא זו עתה חזרתי ועיינתי פי' זה שמתישב בו כל הסוגייא ואתה תבחר. נאם הצעיר יצחק בכ"ר שמואל אדרבי זל"הה.
5