דברי ריבות ת״חDivrei Rivot 408
א׳שאלה ראובן שהיה לאביו יעקב משרת אחד ויעש המשרת הרע בעיני ראובן בנו וקבל עליו נזירות שמשון בכל תנאיו שכל זמן שהמשרת הנז' יעמוד בבית אביו לא ישב לאכול יחד על שלחן אביו בשום צד ואופן בעולם לא ביום ולא בלילה לא עמו לבדו ולא עם אחרים וכתב שטר נזירות וחתם בו שני עדים וז"ל וכך בטה והוציא הנזירות בשפתיו ראובן הנז' ואמר הריני נזיר כשמשון בר מנוח בעל דלילה שעקר דלתות עזה ושנקרו פלישתים את עיניו אם אשב לאכול עם אבי על שלחנו בין ביום בין בלילה בין בשבתו לאכול לבדו בין בשבתו לאכול עם אחרים והעיד על עצמו שלא מסר שום מודעה ופסל ובטל בטול ופסול גמור כל מודעות שבעולם ועתה ראובן רע עליו המעשה אשר עשה בראותו כי יום יום אליו ידרוש אביו לאכול עמו ולילה ללילה ולא יכול להתאפק להפיק רצונו ולבטל רצון אביו שחייב בכבודו יורנו מורנו אם הנזירות חל כיון שהוא חייב בכבוד אביו וסומך על שלחנו ולאו כל כמיניה לקבל נזירות כזה.
1
ב׳תשובה ראיתי השאלה והיא כלולה מכמה בחינות וחלוקות שונות ולכן אשיב על כל חדא וחדא אם לבחינה שחייב הנודר בכבוד אביו אין בה ממש וטעמא דמילתא שכתב הרמב"ם ז"ל הלכות נזירות פרק קמא הנזירות הוא נדר מכלל נדרי איסור שנאמר כי ידור נדר נזיר וכו' וקיימא לן שאחד מארבעה דברים שיש בין נדרים לשבועות בטוי הוא ששבועה ביטוי לא חלה אלא על דברי רשות ונדרים חלים על דברי מצוה כדברי הרשות וכמו שכתב הרמב"ם הלכות נדרים פרק ג' האומר הרי המצה בלילי פסח אסורה עליו הרי ישיבת סוכה בחג הסוכות אסורה עליו והרי התפילין אסורות בנטילה עליו הרי אלו אסורין ואלו בשבועה כתב הלכו' שבועות פרק ה' כל הנשבע לבטל את המצוה ולא ביטל פטור משבועת ביטוי וכו'. הרי דאף על גב דכבוד אב מצוה חל הנזירות גם לבחינה השנית דקאמר שאם גירש למשרת פעם א' אף על פי שחזר ולקחו והעמידו לשרת אותו אין כאן נזירות ליתא שהרי נדר כ"ז שהמשרת יעמוד בבית אביו וכיון שכן כל זמן שיעבור על נדרו וישב על שלחן אביו להיות המשרת בביתו חל עליו הנזירות.
2
ג׳וגם לבחינה הג' ששאל אם יקיים מצות ואכל עמו וחל עליו הנזירות אם אחר כך יגרש אביו למשרת אם נסתלק הנזירות ממילא או אם צריך איזו התרה וכו' גם בזה אין שום צד וזה שכתב הרמב"ם פרק שני הלכות נזירות מי שנדר בנזיר בזמן הזה הרי זה נזיר לעולם שאין לנו בית כדי שיביא קרבנותיו במלאת ימי נזרו וכו' עד מי שנדר בזמן הזה בחוצה לארץ כופין אותו לעלות לארץ ישראל ולהיות נוהג שם נזירות עד שימות או עד שיבנה בית המקדש ויביא קרבנותיו במלאת ימי נזרו. הרי כיון שחל עליו דין נזירות יום אחד אין לו תקנה עד יום מותו וגם אין לו התרה וזה דאף על גב שכתב הרמב"ם פרק שני מי שנדר בנזיר ונחם על נדרו הרי זה נשאל לחכם ומתיר לו נזירותו כדרך שמתירין שאר נדרים בנזירות שמשון אין התרה וכמו שכתב הרמב"ם שם פרק ג' וז"ל ומי שנדר נזיר כשמשון א"י להשאל על נדרו שנזירות שמשון לעולם היתה באופן שבשום צד מאלו הצדדים אין כאן היתר.
3
ד׳אבל אעיקר הנדר היה נראה בתחלת המחשבה שיש מקום לעיין צד היתר וזה דקיימא לן דבין בשבועות בין בנדרים צריך שיהיה פיו ולבו שוין וכן כתב הרמב"ם הלכות שבועות פרק ב' והלכות נדרים פ"ב ולכן אם נתכוון לומר תאנים ואמר ענבים הרי זה מותר בשניהם ואין כאן נדר וכן המתכוין להשבע שלא יאכל אצל ראובן וכשבא להוציא שבועה נשבע שלא יאכל אצל שמעון הרי זה מותר לאכול עם ראובן שהרי לא הוציאו בשפתיו ועם שמעון שהרי לא היה שמעון בלבו כמו שכתב הרמב"ם בפרק הנזכר וכן בנדון דידן בשעה שנדר הנזירות לא הוציא בשפתיו כל זמן שהמשרת יעמוד בבית אביו אלא נדר סתם שלא יאכל על שלחן אביו וזה לא היה בלבו כך כי אם כל זמן שהמשרת יעמוד בבית אביו וכל זמן שהמשרת יעמוד בבית אביו לא הוציא בשפתיו אף על פי שהיה בלבו אם כן נאמ' שלא חל הנדר ויהיה מותר לאכול על שלחן אביו בין שיעמוד המשרת בבית אביו בין שלא יעמוד.
4
ה׳אבל כד מעיינן שפיר אין בזה ממש וזה דהא דאמרינן דכשאין פיו ולבו שוין שמותר בשניהם היינו דוקא כשסותר מה שבלבו למה שמוציא בפיו כמו שכתבתי ראובן ושמעון או תאני' או ענבים אבל כשאינו סותר לא וכמו שכתב הטור יורה דעה סי' ר"י היה בלבו פת חיטים והוציא בשפתיו פת סתם אסור בשל חיטים לבד שהוא נקרא פת סתם אף בנדון דידן חל הנדר על ראובן כל זמן שהמשרת בבית אביו שכן היה בלבו ומוצא שפתיו לא הכחישו באומרו סתם שלא ישב לאכול על שלחן אביו אבל אם יגרש המשרת ויאכל על שלחן אביו לא חל הנדר אע"פ שנדר סתם לפי שלא היה בלבו כך באופן שאין שום צד להתיר נזירות זה זהו מה שנראה לע"ד יצחק בכ"ר שמואל אדרבי זלה"ה.
5
