דברי ריבות מ״אDivrei Rivot 41
א׳ב"ק דף י"א תנינא שליא שיצתה מקצתה אסורה באכילה סימן ולד באשה סימן ולד בבהמה וכו' פירש רש"י אסור כלה ואף על פי שאין בה ולד ה"ג סימן ולד באשה וסימן ולד בבהמה כלומר וכו' כונת רש"י בזה שהרגיש דמאי קא פריך בגמרא מאי קא משמע לן תנינא דלעולם אימא לך דמתני' סבר יש מקצת שליא בלא ולד והא דקאמר אסורה באכילה ר"ל אותו מקצת שיצא אסור באכיל' ואף על גב דחזר לפנים והיה בפנים בשעת שחיטה והוה אמינא דהשליא הוי כפרש בעלמא ולא קרינן ביה ובשר בשדה טרפה כמה דאמרי' כשיצא אבר מבחוץ דאף על פי שחזר בפנים טרפה משום דשאני התם שהוא בשר העובר והוי בשר בשדה אבל בשליא הוה אמינא דחשיב פרש בעלמא וכשחזרה בפנים הוה אמינא כל בבהמה תאכלו קא משמע לן דאסורה משום דחיישינן שמא איכא חלק מהעובר באותן מקצת וחיישינן שמא יצא שם ידו או רגלו של עובר שהדין נותן שאף על פי שחזר טרפה וזהו דקאמר מתני' סימן ולד באשה כלומר במקום שיש שליא הוא סימן ולד וכיון דאנן סהדי שיש בבהמה זו ולד חיישינן דלמא יצא באותן מקצת חלק אחד או אבר אחד מהולד ההוא והוי בשר בשדה ולא חשיב פרש ולעולם דאפשר לומר דיש מקצת שליא בלא ולד ומכל מקום אסורה משום דחיישינן לחד ספיקא וכיון שכן מאי קא פריך וגם הדוחה למה לא תירץ כן לכן פי' רש"י אסורה כלה דפירושה דמתניתין שאסור כלה אפילו מה שבפנים והשתא אי הוה אמרינן דיש מקצת שליא בלא ולד אין מקום לאסור מה שבפנים משום דהוי ספק ספקא ספק אם יש שם ולד ספק אין שם ואם תמצא לומר יש שם ולד שמא אין שם אלא מיעוטו ולא ראשו ולא חשיב כילוד ואין לאסור מה שבפנים אלא ודאי נראה דאין מקצת שליא בלא ולד ואין כאן אלא ספק אחד אם יש באותו מקצת מיעוטו או רובו ולכן אסור מה שבפנים.
1
ב׳והכריח רש"י פירוש זה מלשון המשנה וזהו שכיון באומרו ה"ג סימן ולד באשה וסימן ולד בבהמה לא כמו שפי' התוספות דתולה בהמה באשה דהיינו משום דגריס סימן ולד באשה סי' ולד בבהמה בלא וי"ו ולכן משמעות הלשון מוכרח לומ' שהגזרה כלה אחת ותולה הבהמה באשה כלומר כמו שהשליא סימן ולד באשה כך היא סימן ולד בבהמה.
2
ג׳אבל רש"י כתב שהגירסא האמיתית היא וסימן ולד בבהמה והם שתי גזרות אחת שהשליא היא סימן ולד באשה ושנית שהשליא היא סימן ולד בבהמה באופן שאינו תולה הבהמה באשה וכיון שכך היא הגירסא אי אפשר לפרש דמאי דקאמר אסורה באכילה חוזר למקצת היוצא דאם איתא למה הזכיר התנא כאן כלל סימן ולד באשה שהרי באשה אין שום נפקותא כלל כשיוצא מקצת שליא דאי לא חשיב כילוד אלא דחיישינן שמא יצא באותו מקצת ידו או רגלו אינה טמאה טומאת לידה ובבהמה דוקא הוא דאיכא נפקותא דחיישינן שמא יצא שם חלק מהעובר לאסור באכילה אותו המקצת וקרינן ביה ובשר בשדה טרפה ולכן לא הוה ליה למימר אלא אסורה באכילה סימן ולד בבהמה. אלא ודאי מדקאמר נמי סימן ולד באשה נראה ודאי דשייך דין זה נמי באשה ובאיזה אופן משום דחשיב כילוד כלו וחיישינן שבאותו מקצת יצא רובו וגם האשה טמאה טומאת לידה וכיון שהאשה טמאה טומאת לידה בבהמה נראה ודאי שאסור אפילו מה שבפנים דחשיב כילוד כלו וכיון דחשיב כילוד כלו נראה ודאי דסבר דאין מקצת שליא בלא ולד ולכן אנו חוששין שמא באותו מקצת יצא רובו.
3
ד׳וגם התוספות נשמר מזה הפי' באומרו פי' אסורה אפילו מה שבפנים וכו' ולפי שיטתו דגריס סימן ולד באשה סימן ולד בבהמה נראה שהכריח פי' המשנה מלישנא דמתניתין דקאמר אסורה בלשון נקבה דמשמע דחוזר לשליא כלה דאי אין אסור אלא מקצת היוצא הוה ליה למימר אסור באכילה ולזה כיון תוספות פי' אסורה אפי' מה שבפנים וכו' ולא קאמר פי' אפילו מה שבפנים לרמוז לנו שתיבת אסורה מכריח לאסור אפי' מה שבפנים יצחק בכ"ר שמואל אדרבי ז"להה.
4
