דברי ריבות ע״הDivrei Rivot 75
א׳ילמדנו רבינו על ראובן שהחזיק בחצר אחד זמן רב ונחרב ועמד חרב יותר מג' שני' שלא רצה בעל החצר לבנותו ועתה בהבנותו יש קצת מערערי' על החזקה לאמר שאבד ראובן חזקתו מאחר שעברו שלש שנים שלא נבנה אם יש להם על מה שיסמוכו על הדין ועל האמת כפי ההסכמות הקדומות בחזקת החצרות והבתים והחנויות המצויות בעיר הזאת.
1
ב׳תשובה נראה לע"ד שכל זמן שהחצר הנז' חרב ואינו ראוי לדירה כל אותו הזמן אינו נחשב לכלום ובמספר השלש שנים שתקנו החכמים השלמי' קדושים אשר בארץ המה ז"ל אל יבא וטעמא דמילתא איבעית אימא משנה אי בעית אימא סברא.
2
ג׳אי בעית אימא סברא שמצאנו ראינו לשון ההסכמה וזה נוסחו שכל יהודי שיניח חצר או בית או ישליכו אותו מהחצר או מהבית ששכר מאותו כותי או מהתוגר שום יהודי אחר לא יוכל לבוא לאותו חצר או בית לדור בו ולא לשכור אותו לזמן שלש שנים מיום שיניח אותו היהודי המחזיק או ישליכו אותו וודאי שמשמעות הלשון מורה שצריך שיהיה החצר או הבית בנוי וראוי לדירה בזמן היותו פנוי למנין השלש שנים מדקאמר שום יהודי אחר לא יוכל לבא לאותו חצר או בית לדור בו משמע שצריך שיהיה ראוי לדירה שהיה אפשר לו לבא בתוכו ולדור בו ואז מכח ההסכמה גזרו שלא ידור בו ולא לשכור אותו וכו' שלא ידור בו אפי' בחנם משום דמהני ליה לכותי כמו שאמרו ז"ל ושאיה יוכת שער ולא לשכור אותו אפילו שלא ידור בו אבל מכל מקום צריך שיהיה ראוי לדירה.
3
ד׳אבל כל זמן שאינו ראוי לדירה כנדון דידן נראה ודאי שאינו נחשב לזמן כלל.
4
ה׳אי בעית אימא משנה דתנן בבתרא פרק חזקת הבתים חזקת הבתים והבורות וכו' חזקתן ג' שנים מיום ליום ויובן בזה דאף על גב דנדון דידן מאלו השלש שנים שצריך שיהיה החצר או הבית פנוי ולא יכנס בו יהודי אחר אין זה כי אם הסכמה שהסכימו החכמים השלמים קדושים אחר בארץ המה ז"ל ואין לו עיקר מדינא מכל מקום כל מאי דתקון רבנן כעין דאוריית' תקון ושרש ועיקר תקנה זו היתה ממה ששנינו חזקת הבתים חזקתן שלש שנים וכו' וטעמא דמילתא כמו שאמר בגמר' שתא קמייתא מחיל איניש תרתי מחיל תלת לא מחיל וקאמר עוד טעמא אחרינא שתא קמייתא לא קפיד איניש על מה שיורד חבירו לתוך שדהו שלא ברשותו תרתי לא קפיד תלתא קפיד וכיון ששתק ולא מיחה ודאי שמכרו לא אף כאן בנדון דידן שיערו חז"ל מתקני ההסכמה הנזכרת שלא יוכל שום יהודי לבא לאותו החצר שלש שנים כדי להחזיר החזקה לבעלים הראשונים ולכן הוצרכו לזמן שלש שנים לפי שהכותי או התוגר אף על פי שיהיה חצרו או ביתו ריקן מבלי יושב תרתי שנים מחיל תלתא לא מחיל וודאי שיבא להתפשר עם היהודי בעל החזקה וגם היהודי בעל החזקה אעפ"י שרואה שהכותי אוכל פירות החצר תרתי שנין והוא אינו נהנה מחזקתו לא קפיד אבל תלתא קפיד וודאי שישתדל היהודי להתפשר עם הכותי באופן שיחזיר לו חזקתו וכיון שלא נתפשר עמו ודאי שסילק ידו מהחזקה ההיא ואז יוכל איזה יהודי שיהיה להחזיק בחצר או הבית ההוא כזוכה מההפקר.
5
ו׳וכיון ששלש שנים ההסכמה הם כשני החזקה יהבינן להו דין שני החזקה וזה דאמרינן בגמרא פרק חזקת הבתים אמר רב הונא שלש שנים שאמרו הוא שאכלן רצופות מאי קמל"ן תנינא חזקתן שלש שנים מיום ליום מהו דתימא מיום ליום לאפוקי מקוטעות ולעולם אפילו מפוזרו' קמל"ן אמר רב חמא ומודה רב הונא באתרא דמוברי באגי, פשיטא לא צריכ' דאיכ' דמוביר ואיכא דלא מוביר והאי גברא מוברא מהו דתימא אמר אם איתא, כך הגירסא בבבא בתרא דף כ"א ע"א דדידך הואי איבעי לך למזרעא קמל"ן דאמר ליה חדא ארעא בכוליה באגא לא מצינא למינטר וכו' וכן הלכה וכן פסק הרמב"ם פרק י"ב הלכות טוען ונטען שכתב החזיק בשדה וזרעה שנה והובירה שנה אפי' עשה כן כמה שני' לא החזיק. היה דרכן של בני אותו המקו' להוביר אף על פי שמקצתן זורעין שנה אחר שנה ומקצתן זורעין שנה ומוברין שנה הרי זה החזיק שהרי הוא אומר לא הוברתי אותה אלא כדי שתעשה הרבה בשנת הזריעה וכתב הרשב"ם ומיהו שנה שהובירה אינה עולה לחשבון ג' שני חזקה וצריך לשמור שטרו עד שילקוט תבואה שלש שנים וכן פירש ר"י וכן כתב מגיד משנה שם וז"ל אבל שנת ההוברה לא סלקא ליה וזה ברור וכן נראה מדברי רבינו.
6
ז׳הרי שבענין שני חזקה שנת ההוברה אינו עולה לו לחשבון השלש שנים אלא שצריך שילקוט תבואה ג' שנים ואם לא עשה כן אע"ג דאכלה ב' שנין והובירה תרי שנין לא מהניא ליה חזקתיה ומפקינן ליה מיניה לפי ששני ההברה כיון שלא היו כל כך ראויים לזריעה לא חשיב זמן בנדון דידן שהוא לאוקומי ממונא בחזקת מריה ולהעמיד לראובן על חזקתו לא כל שכן דאמרינן שזמן ההברה והחרבה שאין הבתים ראויים לדירה דלא חשיב זמן כלל לתשלום השלש שנים ועוד יש להביא ראיה לזה מהא דתנן פרק השואל המשכיר בית לחבירו ונפל חייב להעמיד לו בית וכו' וקאמר בגמרא היכי דמי אי דאמר ליה בית זה נפל אזל ליה וכו' ופי' הרא"ש בפסקיו אזל ליה ואין חייב להעמיד לו בית אחר אלא יחזיר לו שכרו המגיע עד סוף זמנו וכו' וכן פסק הרמב"ם פרק חמישי הלכות שכירות מחשב על מה שנשתמש בו ומחזיר לו שאר השכירות וכן פסק הטור סימן שי"ב הרי בנדון הזה דאע"ג דאיכא למימר שחייב השוכר לשלם כל זמן השכירות משום דברשותו של שוכר נפל הבית דכל ימי השכירות הבית ברשותו של שוכר הוא עומד וכמו שכתוב בתשובות מיימוניות ספר משפטים סימן כ"ז וגם בהגהה אשרית פרק השואל מכל מקום פסקו כל הפוסקים הנז' שזמן הנפילה לא חשיב זמן ואע"ג דנקיט המשכיר ממונא מפקינן ליה מיניה בנדון דידן שהוא לאוקומי ממונא ולהעמיד לראובן על חזקתו לא כל שכן דאמרינן דזמן נפילת הבתים לא חשיב זמן כיון שאין ראויים לדירה.
7
ח׳ולכן גזרתי אומר שהאמת הוא שצריך שיהיו הבתים ראויי' לדור בהם שלש שנים אחר שיצא היהודי שהחזיק בהם וכל אותם השלש שנים יהיו מבלי יושב ישראל בהם כדי שיפסיד זכותו ראובן הנז' וזה דבר ברור מכל מה שכתבתי ואין בו ספק ולו הונח שיהיה ספק יש לנו להחמיר משום שההסכמה נתקנה בחרם וחרם הוא דאורייתא וספקא להחמיר וכמו שכתב הרשב"א בתשובותיו וז"ל ולא יהיה הענין אלא מסופק הוה ליה החרם דאוריית' וספקו להחמיר וכו' ולכן יש להם למערערים הנזכרים לאפרושי מאיסורא ומעושק וגנבה כי החזקה הנזכרת היא בחזקת ראובן הנזכר זהו מה שנראה לעניות דעתי ואמר לי לבי הצעיר בכ"ר שמואל אדרבי זל"הה.
8