דברי ריבות פ״וDivrei Rivot 86
א׳ראובן עמד בדין עם שמעון וטען ותבע ממנו ארבע מאות וי"ב זהובי' שחייב לו והוציא עליו הודאת כתב ידו איך היה מודה שהוא חייב הסך הנז' לראובן הנז' ועדים חתומים על ההודאה הנזכרת השיב שמעון הנתבע הנז' ואמר האמת כן הוא שהייתי חייב לך הסך הנזכר אבל פרעתיך וזה שבהיותך שם בוניצייא ששם היתה מקום ההלואה רצית לשום לדרך פעמיך לבא כאן לשאלונ"יקי ועדיין לא הגיע זמן הפרעון אז אמרת לי הנני הולך לדרכי ולכן תפרע המעות לפלוני סוחר העיר והנני מניח בידו שטר הודאתך וקבלתו כקבלתי ולכן קודם שיצאתי מוינ"יצייא פרעתי לסוחר הנזכר טען ראובן ואמר האמת כן הוא שכן צויתיך שתפרע לסוחר הנז' ולכן השארתי בידו שטר הודאתך אבל אם האמת אתך שפרעת לו שטרך בידי מאי בעי היה לך ליטול מידו שטר הודאתך וכיון שנשאר בידו ושלחו אלי לומר גבה מעותיך בכל מקום שתמצא לשמעון שהרחיק נדוד ולא פרעני נראה ודאי שהאמת אתו השיב שמעון ואמר האמת שפרעתי הסך הנזכר לסוחר הנז' אבל יצאתי בהחב' מתוך העיר כנודע ומתוך כך לא אסתייע' מילת' ליקח מידו שטר הודאתי כי כשפרעתי לו שאלתיו ממנו ואמר אינה מצויה עתה בידי אני אתננו לך ואחר כך דחיקא לי שעתא ולא יכולתי ליטלו ממנו הודיענו דרך זו נלך ויורנו הדין עם מי.
1
ב׳תשובה מתוך דברי השאל' לא נתברר אם שטר ההודאה נתקיי' בחותמיו או לא וגם אם יש לשמעון איזו ראיה שפרע לסוחר הנזכר או לא לכן כדי לברר וללבן הענין היטב היטב להוציא לאור משפט הענין ומעשהו אשיב שולחי דבר על כל פרט ופרט וזה שנראה לע"ד שהדין עם שמעון והטעם לזה שאם שטר הודאת שמעון לא נתקיים בחותמיו פשיטא ופשיטא דאע"ג דשמעון מודה נאמן לומר פרעתי במגו דאי בעי אמר מזוייף הוא ולא היו דברים מעולם. וראיה לזה דאמרינן בבתרא פרק מי שמת על מתניתין דקאמר וחכמים אומרים המוציא מחברו עליו הראיה קאמר בגמרא דפליגי ר' מאיר ורבנן במודה בשטר שכתבו אם צריך לקיימו דרבי מאיר סבר אין צריך לקיימו ורבנן סברי מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו וודאי דהלכתא כרבנן ועוד דהא רב נחמן דדיינא הוא ונחית לעומקא דדינא סבירא ליה הכי דאמרינן בכתובו' פרק שני ומר היכי סבירא ליה אמר ליה כי אתו לקמן לדינא אמרינן להו זילו קיימו שטרייכו וחותו לדינא וכתב רש"י כך אני רגיל לומר למלוים המביאים שטרותיהם לפני ואין עדיהם עמהם אני אומר להם לכו ובקשו עדיכם וקיימוהו דאי לאו אף עג"ב דמודה לוה שכתבו מצי למימר פרעתיו וכן פסק הרמב"ם הלכו' מלוה ולוה פרק י"ד שכתב הוציא עליו שטר חוב שאינו יכול לקיימו ואמר הלוה אמת שאני כתבתי שטר זה אבל פרעתיו או אמנה הוא או כתבתי ללוות ועדיין לא לויתי וכל כיוצא בזה הואיל ואם רצה אמר לא היו דברים מעולם והרי מפיו נתקיים הרי זה נאמן וישבע היסת ויפטר וכן פסק הטור סימן פ"ב וז"ל מלוה שהוציא שטר שאינו מקויים והלוה טוען פרעתי נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר וכו' דהאי שטרא חספא בעלמא הוא אמאי קא סמכת אלוה ואיהו מבטל ליה הרי לך ראיה ברורה לנדון דידן דנאמן שמעון לומר פרעתי ומה גם עתה דשמעון טוען בריא פרעתי וראובן אינו יכול לטעון בריא אלא שמא שהרי אפשר שפרע שמעון לסוחר ששלחו והוא לא ידע ועל פיו של סוחר וכתיבתו שכתב לו שלא פרע לו הוא חי וטוען מה שטוען ולכן נראה לע"ד דאפילו שבועה אינו חייב שמעון דלא מחייבינן שבועה על טענת שמא כי אם חרם סתם.
2
ג׳ואם שטר ההודאה נתקיים בחותמיו אם יש עדים לשמעון שפרע לסוחר ודאי דמהני אעג"ב דאית ליה לראובן שטרא בידיה דאמרינן פרק שבועת הדיינין ההוא דאמר ליה לחבריה הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך והא שטרא אמ' ליה פרעתיך אמ' ליה הנהו סטראי נינהו אמר רב נחמן איתרע שטרא ופסק בגמרא והלכת' איתרע שטרא והני מילי דפרעיה באפיה סהדי ולא אידכר ליה שטרא אבל פרעיה בין דידיה לדידי' מיגו דיכול למימר לא היו דברים מעולם יכול נמי למימר סיטראי נינהו. בהאי איתרע שטרא איכא כמה פירושים דלדעת הגאונים רב אלפס ורבנו האיי ורב שרירא פירשו דאיבטיל שטר לגמרי ונשבע הלוה היסת דלית גביה ולא מידי ומפטר כמו שכתב שם בהלכו' וזו היא סברת הרמב"ם פרק י"ד הלכות מלוה ולוה שכתב הוציא עליו שטר מקויי' שיש לו עליו מנה ואמר לו הלוה פרעתיך בפני פלוני ופלוני ובאו אלו והעידו שפרעו אבל לא הזכיר לו את השטר ואמר לו המלוה כן הוא שפרעת אבל חוב אחר פרעת שהיה לי אצלך הרי בטל השטר הרי דנקט לשון ביטול דמשמע לגמרי והרא"ש כתב דלענין זה איתרע דלא גבינן ביה ולא קרעינן ליה ואי תפיש לא מפקינן מניה והתוספות כתבו בשם ר"ח ור"ת דלענין זה איתרע דצריך בעל השטר שבוע' שלא נפרע אפילו יש בשטר נאמנות אבל בשבועה מיהא גובה וגם בעדו' העדים איכא פלוגתא דלדעת הרמב"ם צריך שיעידו שבתורת פרעון נתן המעות ואינם יודעים אם הם מזה השטר או משטר אחר אבל אם אינם מעידים כי אם מציאות נתינת המעות ואינם יודעים אם בתורת פרעון אם בתורת פקדון אם בתורת מתנה לא אתרע שטרא ור"ת והרא"ש פירשו כיון שראו מציאות נתינת מעות איתרע שטרא כמו שכתב הטור סימן נ"ח ונרא' לע"ד דכל חד וחד לשיטתיה אזיל דלדעת הרמב"ם דבטל השטר לגמרי צריך שיעידו שבתורת פרעון נתן המעות ולא סגי לבטל השטר לגמרי בעדות מציאות נתינת מעות אבל לדעת הרא"ש דריעותא דשטרא אינו אלא דלא מגבינן ביה ולא קרעינן ליה או לר"ת ור"ח דריעותא דשטרא אינו אלא לענין חיוב שבועה למלוה אפילו יש בשטר נאמנות להא ודאי סגי בעדות מציאות נתינת מעות באופן שאפשר דהרמב"ם מודה לדברי רבינו תם דכשלא יעידו העדים כי אם מציאות נתינת מעות לא הוי ריעות' דשטר' כי אם לחייבו שבוע' למלוה אפילו אית בשטר נאמנות וכן נראה מתוך דבריו שכתב שם פרק י"ד אבל אם ראוהו נותן לו מעות ולא ידעו אם בתורת פרעון או בתורת פקדון וכו' ואמר המלוה פרעון של חוב אחר הוא הרי זה נאמן ונשבע ונוטל וכו' הרי דמהני עדות העדים לחייבו שבועה למלו' כדברי ר"ת וגם ר"ת אפשר דמודה לדברי הרמב"ם דעד כאן לא קאמר ר"ת דלא איתרע שטר' אלא לחייב למלוה שבועה אלא דוק' כשהעידו העדים מציאות נתינת מעות אבל אם יעידו שבתור' פרעון נתן המעות אפילו ר"ת מודה דבטל השטר לגמרי וקא מיפלגי רב שרירא ורב האי ורב אלפס והרמב"ם כת אחת ור"ח ור"ת והרא"ש כת אחרת ביישוב סוגיית הגמרא דר"ת וסיעתו סברי דמדקאמר לישנא דגמרא איתרע שטרא ולא קאמר איבטל שטרא משמע שאינו בטל לגמרי ובעדות דלא סגי אלא להא קא מיירי ורב אלפס וסיעתו סבר מדקאמר בגמרא עלה לאו אתורי יהבת ליה ומתורי שקלת ואמר רב פפא איתרע שטרא וכו' והתם ודאי ר"ל בטל לגמרי וכמו שהאריך שם בהלכות לכך מוקי סוגייא דגמר' דמיירי בעדות שבתורת פרעון נתן המעות ולכן בטל השטר לגמרי ומתוך דברי הרמב"ם ז"ל הביאו הרא"ש פרק שבועת הדיינין וגם הרב המגיד פרק י"ד הנז' נראה דסבר דאעג"ב שלא יעידו שניתן המעות בתורת פרעון אלא סתם אפילו הכי בטל השטר וכמו שכתב דיותר ברצון פורע אדם חובותיו ממה שיתן שלו במתנה וודאי לשם פרעון השטר נתנם וכו' עיין שם.
3
ד׳והשתא בנדון דידן אם העדים שמבי' שמעון שפרע לסוחר מעידים בבירור שפרע לו לחשבון שטר ראובן או אפילו לא יעידו אלא שנתן לסוחר מעות סתם וראובן טוען לא היו דברים מעולם בהא ודאי לכולי עלמ' בטל השטר לגמרי שהרי ראובן הוחזק כפרן וכמו שכתב הרמב"ם פרק י"ד אם ראוהו נותן לו מעות ולא ידעו אם בתורת פרעון או בתורת פקדון או בתורת מתנה אם אמר בעל השטר לא היו דברים מעולם הרי הוחזק כפרן ובטל השטר ואם העדים לא יעידו שפרע המעות לסוחר לחשבון שטר ראובן אלא שנתנם בתורת פרעון סתם אפילו יאמר ראובן סיטראי נינהו בטל השטר לגמרי לדעת כל הפוסקים כלם לפי מה שכתבתי לעיל דלא קא מיפלגי אלא בפירוש סוגייא דגמרא לא לעניין דינא ואפילו אם תמצא לומר דפליגי לענין דינא הרי רב שרירא ורב האיי ורב אלפס והרמב"ם והרמב"ן ז"ל דסברי דבטל השטר לגמרי וכדאים הם לסמוך עליהם איזה דיין לבטל השטר ולקורעו ואם העדים לא יעידו אלא שנתן שמעון לסוחר מעות סתם ולא ידעו אם בתור' פרעון או בתורת פקדון גם בזה כבר כתבתי סברת הרמב"ן דבטל השטר ולא יהיה אלא סברת בעלי התוספות והרא"ש דסברי דלא מקרע קרעינן ליה ולא גבינן ביה דפשיטא ופשיטא דאוקמינן ממונא בחזקת מריה ויכול לומר שמעון קים לי כהרמב"ן והרא"ש ובעלי התוספות דסברי דלא גבינן בהאי שטרא אעג"ב דר"ת והרמב"ם סברי דנשבע מלוה ונוטל משום דחזקה עדיפא ואוקמינן ממונא בחזקת מריה.
4
ה׳ואפילו אם נרצה לומר דסברת ר"ת והרמב"ם מכריע את כלם באמר' שהמלוה נשבע ונוטל בנדון דידן א"א לומר כן שהרי ראובן טוען שמא ואינו יכול לישבע שהרי צוה לשמעון שיתן המעות לסוחר וגם הוא מסר השטר לסוחר לגבות בו מעותיו משמעון וראובן יצא משם מוינ"יצייא ואינו יכול לטעון בריא אם פרע שמעון או לא פרע אלא על פיו של סוחר הוא חי וטוען מה שטוען ובשביל שחזר לו שטרו וטען אם איתא דפרעת שטרד בידי מאי בעי זו אינה טענה מספקת לחייבו לשמעון דהא אמרי' פרק קמא דמציעא אימור אשתמוטי קא משתמיט ליה דאמר ליה למחר יהבנא לך דהשתא ליתיה גבאי אי נמי אפשיטי דספרא זייר לה.
5
ו׳ומה גם עתה בנדון דידן דרגלים לדבר כי שמעון נחפז ללכת לצאת מתוך וינ"יצייא שהיה חייב סך גדול לסוחרים וירא הוא שמא יעכבוהו שם ולכן לא היה לו פנאי ליקח השטר וגם אפשר שזאת היתה הסבה שהסוחר המורשה הורה היתר לעצמו לחזור השטר ליד ראובן לתבוע משמעון להיות שהביא שמעון בידו סך גדול מכמה סוחרים כפי הנשמע ולכן תופש אותן המעות לאחרים באופן שכל מה שטוען ראובן הוא שמא ואינו יכול לישבע וכיון שאינו יכול לישבע אינו נוטל דהא בכמה דוכתי אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם כ"ש דאמרי' אינו נוטל ומוקמינן ממונא אחזקתיה ואע"ג דלא אמרו מתוך שאינו יכול לישבע משלם אלא בשבועה דאורייתא אבל בשבועה דרבנן לא וכמו שכתב הרשב"א בתשובותיו והאי שבועה דנדון דידן דרבנן היא וקילא טפי משאר שבועתא דרבנן דאלו בשאר שבועתא פותחין בה ומלמדין לטוען שיטעון כך אבל בשבועה דנדון דידן לא דאמרינן פרק שבועת הדיינין אמר רב פפא האי מאן דמפיק שטרא אחבריה ואמר ליה שטרא פריעא הוא לאו כל כמיניה אלא אמרינן ליה זיל שלים ואי אמר לשתבע לי אמרינן ליה אישתבע ליה אמר ליה רב אחא בריה דרב לרב אסי וכי מה בין זה לפוגם שטרו פירוש מה יפה כחו של זה משאר פוגם שטרו שהרי מחייבת ליה שבועה אף על פי שלא פגם שטרו כאלו פגמו ומשני דיפה כחו מפוגם דאלו בפוגם אע"ג דלא טעין טענינן ליה הכא זיל שלים אמרינן ליה ואי אמר אישתבע לי אמרי' ליה אישתבע ליה וכן פסק הטור סימן פ"ב הרי דקילא האי שבועתא וכיון שכן אפשר לומר דאפילו כיון שאינו יכול לישבע אינו נוטל לא אמרינן.
6
ז׳ליתא שהרי כתב רב אלפס שם בהלכות איכא מאן דאמר דהאי שבועה שבועת היסת היא ואיכא מאן דאמר כעין שבועת התורה ואנן סבירא לן כמאן דאמר כעין שבועת התורה דומיא דפוגם שטרו וכמו שהכריח שם הר"ן וכיון דסבר דהוי כעין שבועת התורה אפשר דסבר רב אלפס דאי טען הלוה אישתבע לי דלא פרעתיך ולא רצה לישבע או שאינו יכול שישבע כנדון דידן אפילו תפס המלוה מפקינן מיניה ונחתינן לנכסיה שזהו החילוק שיש בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן כדאמרי' פרק שבועת הדיינין בדאורייתא אי לא בעי לאשתבועי נחתינן לנכסיה בדרבנן לא נחתינן לנכסיה וכיון דסבר רב אלפס דהוי כעין דאורייתא סתמא קאמר לכל מילי דשייכי לשבועת התורה ובר מן דין כתב הר"ן שם בהלכות דאפילו דשבועה זו דרבנן אם לא רצה לישבע ותפס נחתינן לנכסיה ומפקינן מיניה וטעמא דמילתא דכי אמרינן דבדרבנן לא נחתינן לנכסיה הני מילי בנתבע שהוא תופס ברשות אבל תובע שתפס שלא ברשות מפקינן מיניה וזה נראה עיקר וכיון שכן בנדון דידן שאינו יכול לישבע פשיטא דאמרינן דאינו נוטל כיון דאפילו אי תפס מפקינן מיניה ועוד כתב הטור סימן פ"ב ואם מת המלוה ויורשיו מוציאים השטרות והלוה טוען שהוא פרוע, י"א כיון ששבועה זו קילא שהרי אין פותחים בה אם לא שישאל הלוה לפיכך נוטלין היורשין בלא שבועה ורב שר שלום כתב כיון שאין המלוה כאן שיוכל לישבע נשבע הלוה ונפטר.
7
ח׳הרי שכתב בפירוש דבשבועת הלוה פטור ועד כאן לא פליגי י"א אלא להיותם יורשי' דמהפכינן בזכותייהו אבל במלוה עצמו דאינו יכול לישבע כנדון דידן פשיטא דלכולי עלמא דאינו נוטל כלל ואפילו שבועה לא מחייבינן ללוה שהרי המלוה טוען שמא כמו שכתבתי וגם הרמב"ם פסק פ' י"ז הלכות מלוה ולוה דאפילו יורשין לא גבו אלא בשבועה שכתב מלוה שמת ובא היורש לתבוע את הלוה בשטר שעליו ואמר פרעתי לאביך והיורש אומר איני יודע אומרים לו עמוד ושלם לו אמר ישבע לי ה"ז נשבע בנקיטת חפץ שלא פקדנו אבא על ידי אחר ושלא אמר לנו אבא בפיו ושלא מצינו בין שטרותיו של אבא ששטר זה פרוע וגובה וכן פסק הטור בשם רב אלפס ועוד כתב הטור סימן פ"ב בשם הגאונים על ההיא דאם באו לבית דין להשביע למלוה שאין שטרו פרוע טען הלוה שאין לו במה לפרוע וצריך לישבע על זה כתב והגאונים כתבו שאין אחד מהם נשבע שהנתבע אינו חייב כלום עד שישבע התובע וכו' הרי שפסקו שאין כאן חיוב כלל עד שישבע וכיון דבנדון דידן אין התובע יכול לישבע שלא פרע לסוחר שמעון הנזכר נמצא שאינו חייב כלום ועוד כתוב בהגהה בספר משפטים וז"ל ועוד מצאתי און לי דברי רב צמח גאון זצ"ל שכתב על דין אחד וסיים כך וכל מי שאינו גובה אלא בשבועה ואינו יכול לישבע פקע ממונו ואינו גובה בין אלמנה בין בעל חוב הרי שלדברי כל הני אשלי רברבי בנדון דידן אין לשמעון הנתבע חיוב ממון כלל כיון שראובן אינו יכול לישבע ואפילו שבועה דרבנן אינו חייב כיון דטענתו של ראובן טענת שמא ואין חיובו כי אם חרם סתם אם פרע לסוחר לחשבון חוב ראובן הנז' או לא דאם פרע לסוחר פשיט' ופשיט' דפטור שמעון בהאי פרעון ואינו יכול ראובן לחזור על שמעון כיון ששלחו וצוהו שיפרע לו שהרי כתב הטור סימן קכ"ו בשם ר"י ואם הנפקד ישראל והמקבל כותי כל זמן שאין ישראל הנותן חוזר בו יכול ליתנו לכותי שאפילו אמר לו בינו לבין עצמו מה שיש בידך תנהו לכותי פשיט' שיתנהו לו כל זמן שאין ישראל חוזר בו הרי שאם פרע שמעון לסוחר בדין פרע.
8
ט׳באופן שכלל העולה מדברי הוא שבין שנתקיים השטר בחותמיו בין לא נתקיים ואם נתקיים בין שיעידו העדי' בפרטו' על פרעון החוב בין לא יעידו כי אם מציאו' נתינת מעות ואפילו ליכא עדים כלל כי אם טענת שמעון שפרע לסוחר וטוען על ראובן השבע לי שלא פרעתי שטר זה פטור שמעון הנז' אם יקבל עליו חרם סתם שפרע לסוחר הנז' החוב ההוא לחשבון ראובן הנז' זהו מה שנראה לע"ד ואמר לי לבי הצעיר יצחק בכ"ר שמואל אדרבי זלה"ה.
9