דברי סופרים י״אDivrei Soferim 11
א׳על ידי אכילה ושתיה בא לגיאות כמו שכתוב [ברכות י' סוף עמוד ב'] לאחר שנתגאה זה, ונראה לי דהיינו דוקא באכילה ושתיה שקידם התפלה שחושב שהוא בידו להחיות את עצמו וזה גיאות, וגם דעל ידי אכילה ושתיה יש לו דעת שלימה וכמו שכתוב [בבא בתרא י"ב ב'] עד שלא אכל ושתה יש לו שתילבבות, פירש רש"י שאינו מסכים לדעת שלימה, ושלימות הדעת אינו אלא מהשם יתברך כמו שאומרים אתה חונן לעדם דעת, וגם אין ברכת ד' בא באכילתו ושתייתו אלא לאחר התפלה, וכמו שכתוב בבבא בתרא [ק"ז ב'] ועבדתם וגו' זו קריאת שמע ותפלה וברך את וגו' זה פת במלח [רצה לומר אפילו אוכל רק פת במלח ומים במשורה, וכל הסעודה נקרא בכל מקום על שם לחם כידוע, וכן כל המשקים נקראים מים, ומפורש בעירובין [ס"ה סוף עמוד א'] דהך בירך את מימך היינו יין, וזהו גם כן הברכה שזוכה אחר התפלה שיהיה יין נשפך כמים] וכו', וכל המחלה דמצרים בא להם על ידי גיאות דפרעה שאמר מי ד', ובריש כל מרעין אנא דם כמו שכתוב [בבא בתרא נ"ח ב',] שהדם הוא מוליד גסות הרוח והנפש הוא הדם והאכילה ושתיה מוסיף בדם והוא הדין מוסיף בגיאות ובכל מיני מרעין, רק אחר שתתפללו על דמכם, דהתפלה עיקרה ההכנעה ושפלות בלב ושיכיר דלות ליה מגרמיה כלום רק כעיני עבדים וגו' כן עינינו וגו' שיחננו, וכמו שכתוב [שבת י' א'] פכר ידיה ומצלי כעבדא קמי מאריה, ובזה משקיט המיית הדם ונעשה צינור להמשיך ברכת ד' על ידי התפלה בכל מאכליו ומשקיו שיתנו דעת שלימה בלב כרצון השם יתברך, ובפת במלח נמשך כל מיני מטעמים וכחות של כל מיני סממנים רפואות ושל כל מעדני עולם שברא השם יתברך להחיות בהם נפש כל חי כמן שהיה משתנה לכמה טעמים (יומא ע"ה.) ועל ידי כן נעשה רפואה לכל מיני מחלה כי אין לך מחלה שלא ברא לו השם יתברך מין מאכל סם רפואה בעולם שעל זה הם ריבוי מיני הצמחים שכל אחד הוא לצורך כידוע, וכן על ידה המים מתברך כמימי בארה של מרים שהיו רפואה לכל כדאיתא באגדה בעובדא דמוכה שחין (ויקרא רבה פכ"ב), והיו בו גם כן טעמים של כל מיני משקה וכמו שכתב בספר דבש לפי מעמוד ב' ממאמר רבותינו ז"ל.
1
ב׳ובריש כל אסוון אנא חמר, הוא יין המשמח הנשפך כמים שיש בו סימן ברכה, ונקרא מים שהוא רומז לשפלות הלב כמו שכתוב [תענית ז' א'] דמניחים מקום גבוה ויורדים למקום נמוך, וכן יין שונא גיאות וגאים כדאיתא התם שאינו מתקיים אלא בפחות שבכלים ומי שדעתו שפלה, ובבבא בתרא [פ"ח א'] מקרא דהיין בוגד גבר יהיר עיין שם, וכל חליי הגוף נמשכים מחליי הנפש אשר שורשם והתחלתן הגיאות, כידוע דהתחלת שבירת הכלים על ידי מחשבת אני אמלוך ומה שנתגאו לקבל שפע יותר מהראוי להם, ועל ידי זה נגרם שבירתן של כלים שהוא מיתתם (ב"ק נ"ד.), וכל החוליים הם פרוונקי דמלאכא דמותא (עיין ע"ז כ"ח.) ועד חזקיה לא הוה חולי דאתפח (כן הוא גירסת בראשית רבה פס"ה) היינו חוליים הפנימים הנשלחים פרוונקי דמלאכא דמותא, ומה שכתוב ורפא ירפא הוא בהכאה חיצונית ומכה שאין בה כדי להמית, וכן רפא נא לה דצרעת מרים, ומעולם היו רופאים כמו שכתוב הצרי אין בגלעד אם רופא וגו', ובאסא נאמר גם בחליו וגו' כי אם ברופאים, אבל היה רק בחליים קלים (עיין בתוספות בבא בתרא ט"ז: דומה לזה) שאין כדי להמית שזה נמשך מחטאים קלים שאדם דש בעקביו ואין נוגעים עד שורש הנפש ותשובתן קלה כמו שכתוב בסוף יומא כ"ד חלוקי כפרה, אבל הנמשך מצד השורש הרע שבנפש זה גורם קלקול להשורש, והתעוררות החסרון שבתולדה שמזה הוא ההכרח דסוף אדם למות, וחזקיה חידש תיקון השורש והמשכת תוספת חיים ממקום החיים אפילו בגיע קץ חייו ומדת ימיו שבתולדתו וכמו שכתוב הנני מוסיף על ימיך, ואפילו למאן דאמר [יבמות מ"ט א'] משלו הוסיפו לו, מכל מקום הרי נקרא בלשון תוספת והוספה ויש מה שנקצב כך דרך הוספה שאפשר להוסיף, וזהו מה שחידש חולי דאתפח על ידי דבלת תאנים כמאן דאמר עץ שאכל אדם הראשון תאנה היה ובדבר שקלקלו בו נתקנו, וכן הוא תיקן שורשו התלוי באיפת אדם הראשון דעל ידי זה ביקש הקדוש ברוך הוא לעשותו משיח כמו שכתוב בסנהדרין [צ"ד א'] שהוא ירפא מחץ מכתו של עולם על ידי תכלית השפלות שיהיה עני ורוכב על החמור, ועל ידי השם יתברך שוכן עמו להחיות רוח שפלים ולהחיות וגו' וחיים שאל ממך נתת לו, ועל כן נקרא המים בלשון מים חיים שיש בהם כח חיות דחיי עולם על ידי תכלית כח השפלות והפשיטות שיש בהם וזהו ברכת המים שאחר התפלה להמשיך שפלות וחיות בגוף, ועל כן נכון לכל אדם אפילו בשתיית מים וכל שכן חולה הצריך לאכול מיד בקומו בבוקר שיקבל על כל פנים מקודם עול מלכות שמים בקריאת פסוק ראשון דקריאת שמע ולהתפלל על כל פנים חד פסוקי דרחמי ומקיים ועבדתם וגו' בקריאת שמע ותפלה ואז יזכה לברכת ד' בלחמו ומימו, וכל סגולות דפת שחרית שאמרו בבא מציעא שם הוא לאחר ועבדתם וגו' כדאיתא התם, וזהו זמן סעודת כל אחד בשעה ד' ודתלמידי חכמים בשעה ו' (פסחים י"ב:) ודאגריפס בשעה ט' כמו שכתוב בפרק ערבי פסחים (ק"ז:) שאז השלימו עבודתם הקודמת.
2