דברי סופרים י״בDivrei Soferim 12
א׳יש לאדם להתפלל להוליד בנים זכרים שהרי מברכין שלא עשני אשה, ובבבא בתרא [ט"ז ב'] תנחומין של הבל ניחמך וכו' אשרי מי שבניו זכרים אוי למי שבניו נקבות, ומה שכתוב ר"י שם בירך בכל שהיה לו בת, היינו משום דבת אחת צ"ל על כל פנים לאדם לקיים מצות פריה ורביה (כמו שכתוב יבמות ס"א:) והרבייה לעולם בא על ידי הבנות כדאיתא התם, ומי שיש לו כבר הרבה בנים יש לומר לבקש גם על בת או בנות, וזה טעם דר"ח [שם קמ"א א'] דאמר לדידי בנתן עדיפי עיין שם ברש"י ותוספות נדחקו, והנכון כי היה לו כבר שבעה בנים תלמידי חכמים ועדיין לא היה לו בת והיה מבקש רחמים להוליד בנות דהיו עדיפין לו אז לפי שכבר היה לו בנים, ומה שאמרו שם בת תחלה סימן יפה, נראה דהוא סימן למדה כנגד מדה בעבודת האדם דתחלה עביד אדעתא דנפשיה ואחר כך לקיים כל העולם כולו כדאיתא בפסחים [ס"ח ב',] וכשהוא מכוין רק לעצמו אז השם יתברך נותן לו השכר רבייה לעולם ולא לעצמו, אבל אחר כך שהוא מכוין לרבייה דכל העולם כולו אז השם יתברך נותן שכרו לדידיה, וגם מה שאמרו שם להרווחה בתו עדיפא, הוא גם כן מצד חסרונה שאמרו בנדה [ל"א ב'] זכר ככרו עמו נקיבה נקיה באה כי מזונותיה על בעלה, ואפילו שהאשה נושאת ונותנת עיקר צינור השפע על ידי האיש שהיא תלויה בו והוא תלוי במי שאמר והיה העולם (חולין פ"ד:), ופרנסתו של אדם הקצובה מן השמים הוא לאיש והיא לית לה מגרמה כלום רק מה שמקבלת מהשפע הנשפע לאיש שמזונתה עליו כלבנה המקבלת אורה מהחמה, ומעשה ידיה לבעלה על כן גם מה שהיא נושאת ונותנת נקרא על שמו וקריה ביה ברכתיך בכל אשר תעשה כיון דמעשה ידיה שלו ושליחותיה עבדא ושלוחו של אדם כמותו ובפסחים [נ' ב'] דעבדא ומזבנא משבחה קרא, דזהו רזא דאשת חיל היא כנסת ישראל שעיקרם בהשתדלות המעשים בעולם העשיה דהיום לעשותם שיהיה מעשיו מרובין מחמתו דעל כן הקדימו נעשה לנשמע, אבל באמת כל מעשינו פעלת לנו והכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (ברכות ל"ג:) שזהו רק בלב, כמו שכתוב ביומא [ע"ב ב'] על פסוק ולב אין שמכיר חסרונו דלית ליה מגרמיה והכל מהשם יתברך, רק השם יתברך רצה שנשתדל שיקרא על שמינו שאנו באים בשכרינו דמאן דאכיל לאו דיליה וכו' (ירושלמי פרק קמא דערלה), וכמו שתקנו חכמים באשה מעשה ידיה תחת מזונותיה (כתובות ס"ה:), ועיקר חסרון האשה הוא בעצלות העשיה והעדר הזריזות וכמו שכתוב בירושלמי [פרק א' דפסחים ה"א] דהן עצילות והובא בתוספות שם [ד' ב'] דיבור המתחיל הימנונו, ועל כן סיפרו לרבותא שם [פ"ט א'] במעשה שהקדימו הבנות ונמצאו בנות זריזות וכו', ואמרו [ברכות כ' ב'] תבוא מארה לאדם שאשתו וכו', וכן במשנה [סוכה ל"ח א'] מי וכו' אשר וכו' ותבוא לו מארה, ובירושלמי [פ"ב דדמאי] תבוא מארה למי שאשתו נאמנת והוא אינו נאמן, [ונראה טעם הלשון מארה כידוע דברי רז"ל על מארת חסר ונזכר ברש"י [תענית כ"ז ב'] דיבור המתחיל ברביעי ובא על ידי חסרון הלבנה וכשהוא חסר מן האשה היפך הבריאה תבוא המארה לו] והכל בענין זריזות ובדור המדבר דנשים לא רצו לתת לעגל (פר"א פמ"ה) הוא מצד עצל ונשכר והם היו אז זריז ונפסד, ולעולם הזריזות וכח העשיה באיש. והאשה קרקע עולם (סנהדרין ע"ד ע"ב) וכל כח מעשיה הוא על ידי האיש ומכחו, ועל כן מעשה ידיה שלו כי הוא בכחו וכאלו הוא העושה, וכדרך שאמרו בפרשת וישב כל אשר הם עושים הוא היה עושה, שבהיות הוא השליט ומושל עליהם וכל מעשיהם היה על פיו נחשב מה שהם עושים שהוא העושה, כי מה שנעשה בכחו ועל ידו נקרא על שמו.
1