דברי סופרים ט״וDivrei Soferim 15
א׳עיקר החכמה והידיעה כאשר נבלעת בלב, וכמ,ש בדואג [סנהדרין קל וחומר ב'] דתורתו מהשפה ולחוץ ולא בלב, ורחמנא לבא בעי שיהיה נבלע בלב והלב נמשך אחר הידיעה והחכמה שבו, וזהו נקרא חכם לב שנאמר ובכל חכם לב נתתי חכמה דלמדו מזה בהרואה (נ"ה.) דלא יהיב חכמתא אלא לחכימין, והכונה למי שהוא מקבל החכמה בלבו שזה נקרא חכם, אבל משפה ולחוץ נקרא כסיל כמה שכתוב בלב נבון וגו' ובקרב כסילים תודע, והרי שיש בו חכמה דתודע ומכל מקום קוראו כסיל לפי שאינו בלב דאז תנוח משא״כ הכסיל אין לו חפץ בתבונה כי אם בהתגלות לבו, וכמה שכתוב בזוהר [בלק קצ״ג ב'] אבלעם סימן דלא ידע כלום שבוחי, ובודאי לא נכתב בתורה דבר שקר מה שאמר על עצמו יודע דעת עליון, אלא שכל ידיעתו משפה ולחוץ ומשהוציאם מהשפה בע"כ לא נשאר אצלו כלום ונטרד והלך כמה שכתוב על פסוק הנני הולך וגו', ואע״פ שידע דעת עליון שאוהב ישראל ושהם קיימים לעולמי עד עכל זה לא חדל מלייעץ עצות להכשילם נגד רצון השם יתברך, כי הרשעים הן ברשות לבן (בראשית רבה פל"ד) ואין הלב נמשך אחר ידיעת האמת שמכיר רק החכמה נמשכת בע"כ אחר הלב הטמא, וע"כ אין משכן לחכמה לנוח בו אלא להשתבח בלבד וכל רוחו יוציא כסיל ולא נשאר בו כלום, וזהו סימן דלא ידע באמת כלום שאין נקרא ידיעה כלל להיות בו משכן הדעת ליקרא ידועים וכבצלאל מלא רוח חכמה ודעת, רק הוא אמר יודע דעת עליון שהדעת הוא עליון ולמעלה ממנו רק שהוא היש לומר ידיעה להתפאר בה לבד, ועכ"נ אל יתהלל החכם בחכמתו, והוא נקרא חכמתו אף דבאמת הוא בהיפך אצל המתהלל דהוא סימן דלא ידע כלום דאז אין לו שייכות עם החכמה כלל וממילא דאין לו במה להתהלל, אך הכתוב אומר על החכם האמת בחכמתו הקבועה בלבו, וכמה שכתוב בקדושין (ל"ב.) בתחלה נקראת תורת ד' ולבסוף תורתו, היינו דלא מיד נקבע בלב וכמה שכתוב [פסחים ס"ח ב'] דמעיקרא כי עביד אדעתא דנפשי' עביד, והיינו שלא לשמה דהוא נקרא בפסחים [נ' ב'] עד שמים שאינו מתפשט אלא בעולם הזה, כמה שכתוב (שבת ס"ג.) למשמאילים בה עושר וכבוד היינו בעולם הזה וגן עדן התחתון הוא גם כן תחת השמים אבל השמים שמים לד', ואין לו שייכות עם עצם התורה שהיא תורת ד' ואין לה שייכות עמו עדיין ליקבע בלבו, עד לבסוף דמתוך שלא לשמה בא לשמה אז נעשה תורה דילי' ונקרא חכם באמת שהיא חכמתו, ואז אין לו להתהלל עוד בה כי ההתפארות רק בעוד שלא ידע כלום והיא רק מהשפה ולחוץ להשתבח בפה ולב אין, וכשמתהלל סימן דאינו חכם והחכמה שיודע אינה חכמתו באמת רק במחשבתו, אבל אחר כך הוא להיפך דהשם יתברך קורא התורה דילי' אבל הוא מכיר דלית לי' מגרמי' כלום רק הכל מהשם יתברך החונן לאדם דעת, וזהו תכלית חכמת אדם להכיר דהכל מהשם יתברך, ובזאת יתהלל המתהלל רצה לומר מתהלל מפי אחרים כמה שכתוב יהללך זר וגו' כאשר הוא משכיל ויודע אותו ית' שהכל ממנו ושחלק מחכמתו:
1