דברי סופרים ל״הDivrei Soferim 35
א׳בעולם הזה שהוא עולם המעשה צריך להביא כל דבר לידי מעשה בפעל וכמה שכתוב היום לעשותם, והדבור כמעשה כמה שכתוב בפרשת כמה פעמים (שבת קי"ט:) מקרא דבדבר ד' שמים נעשו, דלעולם העשיה נעשה על ידי הדיבור דהקב״ה שהוא גם כן התגלות בפועל בעולם הזה הגופניי כמו מעשה, וע"כ עקימת שפתיו חשוב מעשה (סנהדרין ס"ה:), ומחשבה טובה אז"ל (קידושין מ'.) דהקב״ה מצרפה למעשה, נראה לי הכונה לאיזה מעשה שהיה בלא מחשבה ובזמן אחר יש לו מחשבה בלא מעשה למעלה שהוא למעלה מהזמן הקב״ה מצרף יחד המחשבה טובה עם המעשה טובה כאלו היה הכל יחד, ואין צריך שיהיה הכונה מטעם זה להיות דוקא בשעת העשיי' דמצוה או התפילה וכיוצא בכ"ד, ואף דודאי העיקר שיהיה כונתו רצויה בשעת מעשה, מכל מקום יש תקנה גם למי שלא כיון אז לעשותו אם זכה אחר כך להיות כונתו רצוי' במחשבתו בקדושה הקב״ה מצרפה ומחברה אל המעשה והדבור להיות נחשב כאלו היו כאחת, ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו חשבינן בחולין י"ג א' כמעשה אף דמסיק שם דהוא רק מדרבנן, היינו בקטן דלית לי' מחשבה כלל אבל גדול דאית לי' מחשבה להיות נחשבת כמעשה ודאי נראה דגם מדאורייתא סגי כשניכרת מתוך מעשיו, דהרי יש לה היכר גלוי בעולם העשיה ואינה עוד בהעלם לגמרי וזהו גם כן בכלל הצירוף למעשה, והוא רק במחשבה טובה אבל מחשבה רעה אינה מצטרפת למעשה ואף דניכרת מתוך מעשיו, וכדמשמע בסנהדרין [ס"ה סע"א] במגדף לפי שעיקרו בלב יעוין שם ברש"י ותוספות דחשיב לאו שאין בו מעשה אף דעקימת שפתיו הוה מעשה, ואף דההיא רק למלקות אבל איסורא איכא היינו שם דאיכא מעשה גמור בדבורו בגידוף, ורק לענין מלקות תלוי העיקר בלב ולא חשבינן מעשה דדבור על ידי מחשבתו הניכרת מתוכו למעשה למלקות, וה"נ לענין איסור בשאר מעשה שאין גופה איסור רק דמעידה על המחשבה אין מצטרף, וכן אין מצטרף למעשה בלא מחשבה שבזמן אחר כי כל העבירות דבני ישראל שהמשילום [סנהדרין מ"ד ריש עמוד א'] להוצי שסביב האסא, הם רק מצד העולם הזה שהוא עולם הבחירה והוא תחת הזמן, אבל למעלה מהזמן שם הוא עצם האסא והוא עולם הידיעה דבו יבוקש עון ישראל ואיננו, ולעולם השם יתברך אוהב את יעקב ושונא את עשו בלא שום טעם רק דשרשם כך, וע"כ למעלה בשורש שלמעלה מהזמן אין מציאות לרע אצל ישראל ולא שייך לצרפם שם, רק אצל אומות דאצלם הוא להיפך מחשבה רעה מצטרף ולא מחשבה טובה, כי הם כל טובה וחסד שעושין בעולם הזה הוא רק לגרמייהו כמה שכתוב בבבא בתרא (י':) ודרך פשיטות טלפיים בעולם הזה שהפנימיות נעלם ושרשם למעלה מהעולם הזה הוא רק רע, וע"כ אצלם מחשבה רעה מצטרף למעשה שבזמן אחר או באותה שעה, רק שהמעשה גזירה ואין ראוי ליענש כמצריים ששעבדו בישראל דנענשו על מחשבתם הרעה שהיתה ניכרת מתוך מעשיהם ומצטרפת להענישם, ומחשבה טובה לא שייך גבייהו כלל דאין להם עומק טוב כלל, וכל שכרם בעולם הזה בשביל מקצת מצות קלות (יל"ש עקב) שעושין בפעל במעשה דוקא ואין להם השתדלות בלב כלל, אבל אצל בני ישראל העיקר הוא ההשתדלות בלב כמה שכתוב מכל משמר נצור לבך.
1
ב׳ובירושלמי דברכות (פ"א הוא הדין) על פסוק תנה וגו' אי את יהיב עינא ולבא לי אנא ידע דאת דלי, וע"כ אמרו [כתובות מ"ו א'] ונשמרת וגו' שלא יהרהר וכו’, אף דאין המחשבה רעה מצטרפת לרואה קרי במעשה בלא מחשבה דאחר כך בלילה ואין נענש על זה, מכל מקום מצות שמירת לבו עליו הוא ועיקר היהדות בלב, ויראה שהוא עיקר אשר ד' שואל מעמך אינו אלא בלב וכמה שכתוב ביומא [ע"ב ב'] על פסוק ולב אין, וכן כל חובת הלבבות כי כאשר הלב טוב שהוא המדה הישרה שיבור האדם כל המעשים ממילא הם אך טוב וההיפך בהיפך, וע"כ עיקר עבודת האדם כל היום דכל עמל אדם לפיהו בקול תורה וקל תפילה העיקר הוא בלב ותפלה נקרא עבודה שבלב (תענית ב'.), וכן בתורה נאמר והגית בו יומם ולילה והגיון הוא בלב כמה שכתוב והגיון לבי, וגם בקריאת שמע שהוא עיקר קבלת עול מלכות שמים קיימא לן כמ"ד [ברכות כ' סע"ב] הרהור כדבור דמי, ואף דמלכות פה תורה שבע״פ קרינן (במקום אחר פתח אלי') דעיקרו בהתגלות בפה כיון דהרהור כדבור דמי הרי חשוב כדבור ופה, ועיקר שכינת מדת המלכות הוא בלב איש הישראלי כמה שכתוב צור לבבי וגו', והרמב"מ (ה' ברכות פ"א ה"ז) פסק דכל הברכות יוצאין גם בלב, ואף דהארץ נתן לבני אדם אחר ברכה (כמה שכתוב ברכות ל"ה:) הוא עולם המעשה שצ"ל התגלות בפעל די שיהיה בהתגלות לבו שהוא הארץ העליונה מדת מלכותו יתברך ושכינתו יתברך בתחתונים בלבבות דבני ישראל שנתן לבני אדם.
2