דובר צדק, ביאורים במשליDover Tzedek, Mishlei Commentary
א׳משלי י' א': אב הוא השלם ואשה חסירה והשלמתה בבן כמו שכתוב אסף את חרפתי וכמו שכתוב (כתובות נ"ט:) אין אשה אלא לבנים וכמו שכתוב בברכות((י"ז.) הני נשי במאי כו' גברייהו כו' בנייהו כו' שהבעל והבן הם משלימיה. והיגון הוא החסרון ושמחה רצה לומר תוספת והאמצעי כשהיא רק על שלימותו. וזהו בן חכם לאם או בן כסיל לאב שאין צריך להשלמת הזולת. וכידוע אם צדקת מה תתן לו רק שכינה [היא האם כמו שכתוב בריש פרק כיצד מברכין (ל"ה:) אביו הקב"ה ואמו כנסת ישראל] אומרת קלני כו' כדתנן בסנהדרין (מ"ו.) וחכם הרואה את הנולד (תמיד ל"ב ע"א) ואינו חפץ במבטח מדומה רק בדבר של אמת וקיים לעד זהו מצד האב אמת לעיקב. וכסיל מתעבר ובוטח בטוב מדומה וכוזבה שאינו אלא לפי שעה [כסיל מלשון כסל] מצד ההעלם כל כבודה בת מלך פנימה והאמת נעלם על דרך שאמרו רחל אחזה פלך השתיקה כו'. וזה הוא השער לבאים במשליו המנהיגים לדרך ד' לדעת כי יש רושם לפעולת האדם במה שלמעלה שהם אביו ואמו. וגם יש רושם ממעשה טובה ומגונה אל מחשבה שבמוח ורצון שבלב. [שהם אבות ואמות המעשים כנודע]. ולאב הוא הודעה וציווי אבל לאם היה נמשך מעצמו וממילא כי לב יודע מרת נפשו. וגם אינו קנין חדש אצלה כי החסרון הוא בתולדה אלא שלא נשלם. וכן יצר לב האדם רע מנעוריו והמעשים ממשיכים השלמה ללב וכפיות היצר כמו שכתוב בפרק קמא דב"ב (ט"ז.) תורה תבלין:
1
ב׳ ב היראה היא אוצר כמו שכתוב יראת ד' הוא אוצרו וכמו שאמרו ז"ל (ברכות ס"א.) אשה דומה לאוצר כו' שהיא מכילה בקרבה מעשה המצות, וכלל המעשים טובים וצודקים נקראים צדקה כמו שכלל חלק המעשים במאמר דג' דברים שהעולם עומד עליהם בשם גמילות חסדים. כמו שכתבתי במקום אחר דכלל דעלך סני וכו' בשבת((ל"ג א') לכל התורה כולה היינו למעשה המצות כמו שכתוב לא תעביד. שבין אדם לחבירו העיקר המעשה שחבירו אינו מרגיש יותר. מה שאין כן בין אדם למקום כל לבבות דורש ד' ורחמנא לבא בעי כמו שכתוב בפ' חלק (קל וחומר:). ועל זה אמר האומר בבראשית רבה ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה. ולכן נקרא בגמ' וירוש' ומדרש על הרוב סתם מצוה צדקה. וסתם רשע גניבה כמו שכתוב שילהי סנהדרין (קי"ג:) כי רשע העדר שלימות המעשה כמו שכתוב אם בן הכות הרשע ולאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו דאין מכות אלא במעשה. והוא העדר ההשלמה בין אדם לריעהו שזהו המכוון בלא תגנוב דרצה לומר שאף בהעלם מעין חבירו ובמסתרים לא יעשה לו רעה. ותיקון הלב בלא השלמת המעשה לא יועיל כי בן כסיל תוגת אמו ומעיד שגם היראה אינה שלימה כענין ותהי יראתם וגו' מלומדה שהיא מצד ההרגל. ושלימות המעשה אגוני ומצלי [ע' סוטה (כ"א א')] מן מיתה הנפשיות שבלב. מה שאין כן אוצר שבלב אין מציל מהעדר החיים שבלב ומי יעוררו ואין חבוש מתיר עצמו. [וצדקה היא הכנסה אל האוצר כלשון הכתוב המעשר אל בית האוצר. מה שאין כן אוצרות רשע הם ריקנים וזה שאמרו חז"ל במגילה (ו'.) כפלח הרמון רקתך אפילו ריקנים כו' כמו שכתוב פן יש בכם שורש פורה ראש. ומה שאין כן זרע צדיקים נמלט ואי אפשר שיהיה ריקן לגמרי כי מטבע אוצרם להיות מלא ולא ריקן גמור ממצות ומעשים טובים כמו שכתוב לא יהיה בך משכלה ועקרה רצה לומר ריקן לגמרי]. ויועיל רצה לומר אגוני מגני דבסוטה שם, ובכל חד נקט רבותא בהאי אגוני ובהא מצלי:
2
ג׳ ג הרעבון הוא לשמוע דבר ד' ולפעמים יקר כשאין חזון נפרץ. ונפש הוא התשוקה כענין ותכל נפש דוד כלתה נפשי. וצדיק המוגדר במעשים נותן לו אכלו בעתו כי נפש היא המתאוה ומשתוקקת כמו שכתוב ואל אישך תשוקתך [החומר לצורה]. והדם הוא הנפש כחומר לצורה שהוא הרוח חיים. ולכן כתוב כאן ותכל דוד ולא נפש דוד כי דוד עצמו מדרגת הנפש והתשוקה וכמו שכתוב בזוהר (וארא כ"ז א') על בכל נפשך דא דוד. אבל הרשע במעשה אין לו נפש שהוא נגד שלימות המעשה [מדרגת דוד המלך ע"ה כמו שכתבתי במקום אחר] שמזה נמשך תשוקה וצמאון ורעבון אמיתי. שמזה נמשך שמחה כמו שכתוב ישמח לב מבקשי ד' אף על פי שעדיין מבקש ולא מצא עדיין. מה שאין כן אצלם הוא הוות ושברון שתשוקתם רק דרך תאוה שמתאוים גם כן להשתלם בזה לשמוע דבר ד' ולכך כל זמן שלא מצאו הם דואגים וכואבים כבכל התאות. וזה יהדוף שאינו משביעם שגם בעת החיפוש והביקוש צריך לשמוח ששם חלקו ממבקשי ד'. והוא נמשך מן ההגדרה במעשה בקנאה תאוה וכבוד וכל מיני חמדות העולם הזה על ידי זה זוכה לנפש דקדושה וזוכה לתשוקה אמיתית לשמוע בדבר ד' בלב ומוח. [עוד יש לפרש הוות על דרך תאוה נהיה. שכאשר הוא רשע ומשבר תאותיו להרעיב נפשו זה יהדוף. כמו שכתוב הכזה צום אבחרהו כי אין חפץ לד' להרעיב נפש צדיק כמו שכתבתי במקום אחר על פסוק וזרעו מבקש לחם. שאין מבקש כלל ואין מתאוה כענין חנינא בני די לו כו' (ברכות י"ז:) שדי לו בזה ואין צריך יותר. אבל לא שמתאוה ומרעיב ומשבר תאותיו והוא רשע באמת בלב]:
3
ד׳ ד הכף והיד מיוחסים לחלק המעשים כמו שכתוב מעשה ידיו נקי כפים וגו'. והחכמה והמעשה תלוים זה בזה ונמשכים זה מזה. כי העדר ורישות החכמה מוליד רמיות במעשה אף שנראית הגונה [גם לעיני עצמו] יש בה רמיות מה על ידי הרישות. [שמרמה את עצמו גם כן] שצריך חכמה גדולה נגד מרמות היצר להתחכם נגדו [לראות נגעי עצמו] לבל יהיו בה שום רמיות מה ונגיעת צדדיו במעשה ההוא לטובת והנאת עצמו. כענין ז' פרושים דבסוטה (כ"ב ע"ב) ודומיהם בלתי לד' לבדו. וכן שלימות המעשה בזריזות מוליד עושר בחכמה [וכדש"ל פסוק א' על בן חכם ישמח אב] וכענין דרז"ל (ויקרא רבה פכ"ה) אם יש לך זכות תקח אמרי. והוא מ"ש באבות (פ"ג) אם אין חכמה אין יראה אם אין יראה אין חכמה שהיראה הוא ההגדרה במעשים להיות ירא חטא כמו שכתבתי במקום אחר כמה פעמים. והן יראת ד' היא חכמה כי אי אפשר לזה בלא זה. ורש הוא היפך הוראת ראש [שהוא על ידי הא' אלופו של עולם דגניז בגויה] וכאן כתיב ראש בא' כי באמת כל שורש מורה דבר והפכו כמו שכתבתי במקום אחר. והוא התחלת העוני שאין מצטרך לבריות. אבל לרש אין כל שום קנין שיהיה לראש עליו כי כל עשיר נגיד ואדון על קנין מה וזה אין לו שום ממשלה על שום חמדה קלה מתאות לבו שיהיה ברשותו. זה עושה גם הכף שהוא אינו מעשה רב וגדול כמו דבר הנעשה ביד שכולל כל היד עם האצבעות שהם עיקרי כלי המעשה המכוננת מיוחס לאצבעות וגם זה המעשה הקטן עושה ברישות שלו שתהיה רמיה. רק צריך על כל פנים העדר הרישות מתחלה ופתיחה בלב [באתערותא דלתתא] כחודה של מחט בשליטה וממשלה על יצר לבו. ואחר כך מתרחב כפתחו של אולם [מ' על כ' כדאיתא ריש עירובין וע"ש פ"ב במדות התורה] על ידי השתלמות המעשים הגדולים הנעשים ביד שלם להיות חרוצים ומזורזים וזה מעשיר ומרחיב החכמה גם כן כנ"ל:
4
ה׳ ה משכיל הוא המצליח במעשה וכמו שכתוב בדוד המלך ע"ה לכל דרכיו משכיל. ומביש העדר הצלחת המעשה כענין ויעש באושים. ועיקר הבושה מן המעשה הנגלות. ולכן אמר בן שבכל מקום הרצון בו על הולדת המעשה. וקיץ הוא אחר הקציר כמו שכתוב בפרק המקבל. וכבר איתא בברכות (ל"ב:) ד' דברים צריכין חיזוק תורה ותפלה ומעשה (כו') שהם חכמה ובר לבב ונקי כפים. צריך לכולם השתדלות וזריזות וביותר למעשים שהיא מצד הגוף יסוד העפר שהוא המוליד התעצלות וכבדות באברים. ולכך זרוזי גרמא מעולה שבברכות, וכמו שכתוב מזרזין במקום שיש בו חסרון כיס וכמו שכתבתי במקום אחר על בכיסו בכוסו בכעסו, דבכיסו רומז לחלק המעשים המכונים על שם הצדקה וגמילות חסדים כנזכר לעיל פסוק ב' שהם בכיס [וזהו נגד מה שאמר על מאמר זה לעיל דט"ז ע"ב ע"ש]. ונרדם הוא עצלות המעשה כמו שכתוב פרק קמא דע"ז (י"ח:) יכול יגרה עצמו בשינה כו'. ותרדימה הוא גירוי השינה [ועיין בבראשית רבה (פי"ז) יראה כי הוא עומק השינה]. וקיץ וקציר הם תרתי לישני דיפשפש וימשמש במעשיו בפרק קמא דעירובין((י"ג:) כדפירש רש"י עיין שם, קציר הוא הפישפוש בשעת מעשה וקיץ לאחר המעשה ממשמש. אי נמי קציר ימי הנעורים עת התחלת קצירת המעשים וקיץ ימי הזקנה והיובש. אי נמי קיץ הוא כאורחיה דגומל חסד דרדיף בתר דלים כמו שכתוב בשבת((ק"ד א') ואין צריך לומר לכל הפושט יד ליטול שהוא הקציר כי שלימות המעשה להיות רודף צדקה וחסד גם בזמן שאינו מצוי לנגדו. כי המחשבה והרצון הוא דבר שלעולם יכול לעבוד בהם לד' מה שאין כן למעשים יש זמנים מיוחדים. ומצות עשה שהזמן גרמא כשעושה אותה שלא בזמנה עביד איסורא כדאיתא בפרק בתרא דעירובין((צ"ו.), וקציר הוא כשהזמן גרמא וקיץ אף כשאינו זמן מצות המעשיות הוא רודף אחר המצות כענין ההוא דיתיב אפתחא דרבן כדי דליקום מקמייהו כו' (ברכות כ"ח.). וכדרך שאמרו בסוף פרק קמא דסוטה (י"ג.) במשה רבינו ע"ה וכדרך שאמרו מלאכא לרב קטינא במנחות (מ"א.) וזה אות על הצלחת המעשה:
5
ו׳ ו התחלת כל דבר גולמי נקרא ראש וכל דבר שיש לו בית קבול התחלתו מכונה פה והנסתרות שם מוח ולב וכליות ראשיתם הראש. והיציאה מן הכח שבראש אל הפועל במעשה ראשיתו הפה שהוא ראש לנגלות [אל הזולת גם כן] שהוא המעשה. וגם עקימת שפתיו הוה מעשה כמו שכתוב סנהדרין (ס"ה א') וכמו שכתוב בפרק כל כתבי((קי"ט ב') שהדבור כמעשה. כי המעשה כלי קבול כמו שכתוב יראת ד' היא אוצרו כמו שכתוב לעיל דהיראה רצה לומר מעשה. וכמו שכתוב שילהי עוקצין לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה אלא השלום בין אדם לחבירו שהוא שלימות חלק המעשים כנז"ל פסוק ב'. דאין ברכה שורה על פתורא ריקניא רק על ממשות כמו שכתוב בב"מ (נ"ט.) דהברכה מצויה בשביל האשה יראת ד' שהיא ההשלמה במעשה כל כבודה בת מלך פנימה דבר הסמוי מן העין בהצנע לכת עם ד'. שכך הוא מדתו של השם יתברך הנגלות צ"ל נסתרות והנסתרות נגלות כמו שאמרו ז"ל על פסוק ואני לא אראנו נאום ד' אראנו. וכן מדתו הברכה נחל נובע מקור חכמה והצלחה רק במעשה ולא בחכמה. כי בדמיון הוא הנסתרות לד' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו הבחירה. מה שאין כן ראשית המחשבה לד' וכך בקשת כנסת ישראל השיבנו וגו' כדרז"ל אבל הקב"ה אומר שובו אלי ואשובה אליכם שאין לאדם אלא ראש ההתעוררות ושם הבחירה. אבל אחר כך ההוצאה לפועל נגלה הוא לד' אלמלא הקב"ה עוזרו ושולח הברכה במעשה ידיו אין יכול לו, ומדתו של השם יתברך קודם ברכה לד' הארץ ומלואה כמו שכתוב בריש פרק כ"מ (ל"ו:) רצה לומר כלי קבול [הוא הארץ] והמתקבל [שהוא ומלואה] שהם המחשבה והמעשה שניהם לד' ואומר שהכל מידו ולא משל האדם. ולאחר ברכה שהאדם מכיר שהכל מידו של הקב"ה ניתן לו אז הוא והארץ נתן לבני אדם אומר שגם גמר המעשה [וראשית המחשבה] משלהם. וכן לענין הברכה אצל הצדיק [לשון יחיד שהוא השלם במעשה וכלי המחזיק ברכה שהוא שלום וכל העם כאיש אחד וכדרך שאמרו פרק קמא דזבחים (י"ב:) על לשון זקן שבמשנה שם וכן הוא גם במדרש (ויקרא רבה פ"ד) גבי יעקב שבעים נפש ובעשו נפשות. מה שאין כן הרשעים בפירוד ורבוי] גם לראש המחשבה הברכה מצויה לא לבד לשלימות המעשה ולרשעים גם פיהם וכלי קבולם [כמו שכתוב בפרק קמא דתענית (ט'.) ברכה עד בלי די עד שיבלו שפתותיהם הם הכלי קבול לאמר די לפי ערך האוצר וכלי קבול. אבל ישפיע יותר מכפי ערך האוצר ויהיה נבלים שפתי האוצר כי אין לו שפה המגדירו ומגבילו לומר עד פה תבוא] מכוסה מלקבל הברכה השופעת על ידי החמס שהיא כינוי להעדר שלימות המעשה שעיקרו בין אדם לחבירו כנ"ל. וחמס היא העדר השלום ביניהם לבד כמו שכתוב בסוף פרק הכונס (ס"ב.) דחמסן יהיב דמי רק לוקח בעל כרחו והעדר השלום ונמצא פיו פתח הפתוח להצלחת המעשים מכוסה ואין לו כלי קבול לברכה:
6
ז׳ ז השם והזכרון מעוררים התשוקה לדבר גם ממרחק ועל דרך שנאמר במגילה (ט"ו.) רחב בשמה [אולי נפקא ליה ממה שנקראת רחב הזונה שלא מצינו דוגמתה שם זונה טפל ומחובר לשמה] זינתה אביגיל בזכירתה [אולי נפקא ליה מלשון הכתוב וזכרת את אמתך]. מה שאין כן בקולה וראייתה אינו ממרחק ואין בו תוקף כל כך לכך לא חשבינהו להני שם מקמי הכי בהדי נשים יפיפיות שהיו בעולם. וכן אצל השם יתברך לשמך ולזכרך תאות נפש אף בדליכא קול ומראה [ובלבד ביודעו ומכירו כדרך שאמרו שם] שהם רוח ונשמה רק נפש המתאוה מארץ מרחק. וזכר הוא פועל דמיוני כאלו תמונה לנגד עיניו מה שאין כן שם העצם הוא נעלם. וז"ש בפסחים((נ'.) לא כשאני נכתב כו' שמי לעלם כתיב בהעלם מה שאין כן זכרי שם האדנות לדור דור שהוא השוכן תוך בני ישראל תמונה לנגד עיניהם שויתי ד' לנגדי תמיד וממנו העבודה עבד לאדון. [וזהו ענין מה שנתלה ונתחברה אביגיל לשבט יהודא ומלכות בית דוד ויחסה אליהם וייחס רחב ליהושע בין נון ושבט אפרים אשר מתדמה בתהילים למשכן שילה [שהיה בחלקו] שנטשו. ובשבט אפרים לא בחר שאינו שכונה קבועה וקיימה ולא בחר בעצם רק בבית דוד ובית עולמים שזהו הגלוי שכינה הגמור שויתי לנגדו תמיד ודור דור. מה שאין כן על ידי שמי הוא בהעלם. וכך מדתו יתברך ההעלם הוא גורם הגלוי הגמור וכן רחל אחזה פלך השתיקה כדרז"ל (בראשית רבה פע"א) והיא עלמא דאתגליא כנודע. וכך כל זרעה דרחל יוסף הצדיק ובנימין הצדיק [בעל משכן נוב וגבעון שהיו בחלקו וגם כן נטשם] מה שאין כן דוד המלך ע"ה אמר לא חסיד אני כו' כמו שכתבתי במקום אחר. ולכך יהושע ראש לכובשים כטעם אין עמלק נופל כו' כמו שכתבתי במקום אחר בזה שמדרגתם היא הכבישה וכפיית היצר. מה שאין כן מלכות בית דוד בא אחר הכבישה של משיח בן יוסף הקודמות וגומר הישועה שהוא כאשר רשעים עוד אינם ברכי נפשי נפש דדוד [עמש"ל פסוק ג'] את ד' כו לבו חלל בקרבו ואין מקום כלל ללוחם שבחלל להלחם כי איננו (ע'זוה"ק ח"ב כ"ז.)]. וכן שם וזכר ביחס אל המקבל והמזכיר יש לו תפיסה והרגשה אל המקבל והמזכיר יש לו תפיסה והרגשה יתירה בזכרון את המוזכר מבשם. אבל באמת הוא להיפך כנודע כי השם הוא עיקר החיות כמו שכתוב כל אשר יקרא וגו' הוא שמו. ובשם כלול כל שורש חיותו ועיקרו של המוזכר אבל בזכר אינו אלא רשימו שבמוח ולב המזכיר ולא מעוצם חיות המוזכר. ומכל מקום זכה גם דוד המלך ע"ה לשם כמו שכתוב ויעש דוד שם ויצא שם דוד בכל הארץ. רק עיקרו מדרגת שזהו דרגא דיליה בשם האדנות כנ"ל [שהוא הזכר מה שאין כן שם הוי"ה הוא שם העצם להשם יתברך שכולל כל חיות של השם יתברך המושפע בבריאה שזהו קו האמצעי של כל הבריאה כנודע. ויוסף אחיד גם כן בדרגא זו כנודע שזיו איקונין שלו דומה לשל אביו אבל דוד הוא מלך ישראל כנודע. וצדיק הוא שומר הברית דרגא דיוסף שהשם גובר בו [בכתר שם טוב וידוע דטוב דרגא דיוסף] ומכל מקום גם הזכר שלו לברכה. ולכך עמלק נופל בידו שנאמר בידו שנאמר בו תמחה זכר עמלק ששם אין לו כלל וכמו שכתוב שם וגו' ירקב ול"א לקללה היפך לברכה דמשמע שישנו אלא שהוא לקללה אבל באמת רקבובית תעלה בשמו והיה כלא היה. וכמ"ש הפוך רשעים ואינם ואין להם שם כלל אחר שעברו מן העולם אין השם מורה כלל על מקור חיות שלהם כי אין להם חיות כלל רק לפי שעה שהשעה משחקת לו. ואחר שחלפה שעתו. הרי הוא מת ועבר ובטל רק רשימו שלו נשאר על ידי זרעו שלא נמחו עדיין מן העולם בהם יש זכרון והרשימו שלו מצד אלה המקבלים ממנו וזוכרים לו וצריך למחות הזכר. וזהו על ידי דרגא דצדיק שזכר שלו לברכה והוא היפך המיחוי. ואמרו בצדיק לשון יחיד כמו שאמרו ז"ל (חגיגה י"ב:) על צדיק אחד כו' שנאמר וצדיק יסוד עולם וכן הצדיקים הם באחדות ויחדות וכל העולם כולו לא נברא אלא לצוותא לזה והוא כוללם. אבל רשעים אינו אלא פירוד כמו שהיה בדור הפלגה והפירוד ופיזור לרשעים נאה להם ונאה לעולם((שם ע"א ע"ב) ולכך רקביבות עולם בשמם גם עם ריבוים [אבל עמך כולם צדיקים ולכן נאמר בהם חבור עצבים אפרים ואז"ל (בראשית רבה פל"א) אפילו עובדי עבודה זרה כו' שחבורם חבור וקשרם קשר ולא נקרא קשר רשעים כי הם חיים וקיימים לעולמי עולמים ואין רקביבות בשמם]:
7
ח׳ משלי א' א'. חשיב כל העשר ספירות, משלי הוא המקור. ואחר כך לדעת וגו' חכמה ובינה אחר כך לקחת כו' צדק ומשפט ומשרים הם חסד גבורה תפארת ומובן. ואחר כך לתת וגו' הם נצח והוד כידוע תרין בדי ערבה הם תרין שוקין כמו שכתוב ברעיא מהימנא פנחס רנ"ו ריש עמוד א' ובתיקונים. ואיתא בויקרא רבה((פרשה ל') דערבה לא טעם ולא ריח נגד עם הארץ. וזהו פתאום, ונער נגד חכמה ובינה אחד בימין ואחד בשמאל ואחר כך ישמע וגו' נגד צדיק יסוד עולם המשפיע. ואחר כך להבין וגו' נגד מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה. והוא סוף מעשה במחשבה תחלה הראשון ומקור שהוא משלי וההשלמה להבין משל וגו'. ורצה לומר שמשלים כל כוחות הנפש וקומת האדם:
8
ט׳ ב. חכמה היא במחשבה שבמוח ובינה הוא הרצון וההרגשה שבלב כידוע ממאמר פתח אליהו. וזה הוא מה שביד האדם כמו שכתוב מה ד' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה שהוא בלב כמו שכתוב ביומא (ע"ב:) וכמו שכתוב בחלק (קל וחומר:) רחמנא לבא בעי ובדברי הימים כי כל לבבות דורש ד', וכמו שכתבתי במקום אחר באורך ולכך נקרא בינה מה שהאדם מחדש. וחכמה מה שקבל מאחרים. ודעת חבורם רצה לומר כשהחכמה שבמוח נובעת מן הלב. והיא מדרגת משה רבינו ע"ה כנודע וזהו רוח הקדש כדפירש"י בפ' תשא וכאשר אין נובע מן הלב כלל אז הוא כקוף המתדמה לאדם והוא דמיון המתדמה לחכמה אמיתית וזהו בלעם. [שמדרגתו לעומת מדרגת משה כדרז"ל (במדבר רבה פ"כ) אבל באמת אין זה דעת כלל כשל משה שנקרא דעת. וכמו שכתוב בסבא דמשפטים אל אחר אסתרס ולא עביד פירין ופירוש האריז"ל שאין בו דעת שממנו כוח ההולדה יעויין שם ביאורו בעץ חיים]. שפרץ גדר עריות על ידי חכמתו. וזהו שטות באמת כמו שאמרו חז"ל פרק קמא דסוטה (ג':). אבל חכמה היא כאשר דבוקה למוסר. רצה לומר המייסרת לאדם ומגדרתו ובכל מקום מוסר רצה לומר הגדרה לאדם מפרצה בתאות ושרירות לבו. וזהו לדעת כו' שידע מהו חכמה ומוסר ומה אוולת שהיא חכמה זולת מוסר כמו שכתוב חכמה ומוסר אווילים בזו [ונאמר אווילים ישנאו דעת]. ולהבין וגו' כי דבורים ומחשבות היוצאים ונובעים מקירות הלב יש מהם שהם נקראים אמרי בינה והם היוצאים מן הלב חכם לימינו. ויש סכלות והוא היוצא מלב כסיל לשמאלו ואין זה בינה כלל אף על פי שהוא בלב. וצריך להבין רצה לומר להרגיש בנקודת העומק האמת [מעומק טוב הנטוע בלב כל איש ישראלי.] שבלב איזה מחשבה ותשוקה נקרא אמרי בינה:
9
י׳ ג. לקחת היינו כשתלוי גם ביד המקבל והיינו כפי גודל התשוקה של המקבל כך שופע בלבו גופי תורה המכונים צדק משפט ומשרים שהם ב' מדריגות הקצוות חסד וגבורה ומישרים הוא קו היושר המכריע ולתת הוא בלי הכנה של המקבל כענין שאינו יודע לשאול את פתח לו בלא אתערותא דלתתא מקודם. כי למי שאינו יודע כלום השי"ת פותח בעצמו ומאיר לו ואז היא הארה גדולה שהוא ממקום יותר גדול. ואחר כך כשמאיר לו והגיע למדרגת לשאול ולבקש מהשם יתברך על ככה ולהשתדל אז השם יתברך מעלים ולוקח אור ההוא ממנו. ואז צריך הוא להשתדל לקחת ואז הוא במדרגה יותר גדולה אבל ההשגה הוא יותר קטנה. ואז כשהוא בהעלם הסייעתא הנגלות ואתערותא דלעילא הפתוחה צריך מוסר השכל בהגדרה מתאות הגוף ומצד השכל. כי יש מוסר אויל כדרך שאמרו אוילים מדרך וגו' יתענו שגם כן מגדירים עצמם מתאות ומתענים. אבל הכזה צום אבחרהו וגו' רק שיהיה בצדק ומשפט ומישרים אז נקרא מוסר השכל הגדרה בשכל. [היא היפך מן סכל שלבו חסר כמו שכתוב גם בדרך וגו' וכמו שכתוב לעיל ב'. ולכן נקרא משכיל ומושכל ואין כאן מקומו]. ולא כסכל וכמו שכתבתי על זה נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים שזה מעשה טיפש וסכל שלא הועיל כלום בפעולתו כל זמן שלא חרש תלמי לבו מקודם. ועל ידי המוסר יוכל לבא אחר כך שוב למדרגת לתת שיתנו לו מלמעלה שישוב למדרגת נער ופתי באותה מדריגה שהוא עומד בה יהיה במדריגת נער. ושאינו יודע לשאול הקב"ה חוזר ופותח לו שער חדש [כי הפתיחה מהשם יתברך רק לנער כמו שכתוב נער ישראל ואוהבהו וכן מתן תורה נקרא חסד נעורייך וגו'. וכן אז"ל בעירובין (נ"ד.) ובתענית שאין התורה אלא במקום נמוך ושאר לשונות שלהם ע"ש] וכידוע שכך הוא המדה והסדר בעליות המדרגות כי כל מדרגה לשלמעלה הימנה כלא חשובה:
10
י״א ד. פתי הוא כמו תם שאינו יודע לרמות ופיו ולבו שוין ואין בו עצות וישובים וכמו שכתוב פתי יאמין לכל דבר. [רק תם הוא הטוב שבפתיות שצריך ממנו לעבודת ד' לפרקים ועיין בשמות רבה (פ"ג) נדרש פתי יאמין לכל דבר על משה רבינו ע"ה. רק אז היה טוב והוא הכנה לדברי תורה וכמו שכתוב שם שקורין לנער פתיא. שבנערות והתחלה טוב התמימות. כמו שכתוב נעשה והדר נשמע אנן דסגיין בתמימותא עיין שם בפרק רבי עקיבא (שבת) (פ"ח.) ואחר כך כשנכנס דברי תורה באדם נכנס ערמומיא (כמו שכתוב סוטה כ"א:) שהוא היפך התמימות. וכן יעקב אבינו ע"ה איש תם מקודם שהיה עדיין במדרגת יעקב כדאיתא בב"מ (ל"ג:) על פסוק ולבית יעקב חטאתם דאין רצה לומר תלמיד חכם. ואחר כך כשלמד בבית המדרש של שם ועבר כדאיתא פרק קמא דמגילה (י"ז.) והגיע למדרגת תלמיד חכם היה אחיו של לבן ברמאות, ולבן הוא מקור הרמאות רק שאצלו הוא הפסולת, והטוב שבו שהוא הדברי תורה קלטן רחל ולאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל. וממנו הציל יעקב ששים רבוא עדרי צאן כדרז"ל בב"ר (פע"ג) שהם ששים רבוא נפשות כלליות מישראל שהם שורש אותיות התורה כנודע. והוא הנקרא ערמה ולא רמאות וכמו שכתב רבי יוחנן בן זכאי (ב"ב פ"ט:) צדיקים ילכו וגו' רצה לומר בם בהדברי תורה אצל זה הוא רמאות ונכשל בו ואצל זה ערמה וחכמה. [וכן איתא בסוטה (שם) איזהו רשע ערום זה המשיא עצה כו' שרשע על ידי הערמה. ואיתא בברכות (י"ז.) ערום ביראה שהוא על ידי התורה והיינו כמו שכתוב באבות (פ"ג) אם אין חכמה אין יראה שיראה של פתיות אינה כלום רק היוצאה מתוך ערמה וחכמה ועם כל זה מתיירא הוא יראת האמת]. ופתאים וערמה הם מדרגות נעשה ונשמע שהנשמע הוא מה שהשם יתברך נותן לתמימי דרך במעשה. ועל זה אמר רבא אנן דסגינן בתמימותא היינו בנעשה והוא נקרא תומת ישרים הם האבות כמו שאמרו ז"ל((ע"ז כ"ה.) על פי ספר הישר שהם היו גם כן ההתחלה בתמימות תנחם אל הנשמע. ואמר תנחם כי על ידי התמימות נקרא הולך כמו שכתוב תמימי דרך ההולכים וגו'. פירוש הליכה הוא טירדא בעסק כמו שכתוב פרק א' דברכות (י"א.) על בלכתך בדרך. ועל ידי הנעשה הוא הטירדא והעדר המנוחה שלכן אין האומות חפיצים דאמר אי מציתו קבליתו. ופירוש לא מציתו והרי אין הקב"ה בא בטרוניא לומר דבר שאי אפשר כלל לעשותו. רק לא מציתו שמבטל שלות העולם הזה ונייחתו. אבל ישראל מסכמים לכך שלכך אמרו נעשה מקודם שזהו התמימות כענין נחית כצאן עמך. שהצאן נמשכים אחר הרועה לכל אשר יחפוץ. ועל ידי זה הם נקראים הולכים והיא תנחם למחוז חפצם שהוא הנשמע שנותן השם יתברך. ופתי אין בו חכמה ונער אין בו בינה כמו שכתוב אולת קשורה בלב נער כמו שכתוב לעיל ב'. פירוש אולת ודעת הוא הפכו כמש"ש. וכך מזימה פירוש מסיר הזימה כמו מסעף משרש מתאב וכדומה רצה לומר עצה ברורה היפוך מדמיון שזימה הוא דמיון. [ומזימה נמשכים מחשבות דמיונות לאדם וכמו שכתבתי במקום אחר וכמו שכתוב בב"ב (קס"ד:) שלשה דברים אין אדם ניצול בכל יום כו' ועיון תפלה. היינו דמיונות ומחשבות זרות המבלבלות אותו. ומי שניצול מהרהורי עבירה שהוא זימה ניצול גם מדמיונות ומחשבות זרות. וחשיב שם שלשה דברים עיון תפלה במחשבה שבמוח והרהורי עבירה בלב ואבק לשון הרע בדבור והכ"א ואין כאן מקום להאריך]. ולכן הקב"ה שחותמו אמת (שבת נ"ה ע"א) נקרא שונא זימה ובלעם שהיה היפוך דעת אהב זימה וכמו שכתבתי שם [ומכל מקום אמר דברים ברוח הקודש שהם במדרגת דעת כמו שכתבתי שם שהרי הם אמת ונכתבו בתורה ואינם דמיון. כי יש בדמיון גם כן מעורב אמת בתוכו כענין חלום שהוא דמיון ויש בו תבן ובר. ובחכמה אתברירו פירוש בתורה וכענין שמואל שאמר פעם החלומות שוא ידברו ופעם בנייחא שכל החלומות אחר הפה מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה והם דברי חכמים ופיהם כמו שכתוב שיחו אלו בעלי תלמוד שכל שיחתם תורה ואין כאן מקום להאריך. ולכן נאמר חנוך לנער על פי דרכו וגו', ועל פי התורה יוכל לברור האמת מתוכו ולהסיר הזימה והדמיון:
11
