דובר צדק, קונטרס דובר צדק, עירובין א׳Dover Tzedek, Kuntres Dover Tzedek, Eruvin 1
א׳ בס"ד קונטרס דובר צדק
1
ב׳ עירובין פ"א (ב'.) אשכחן משכן דאיקרי מקדש כו'. הוא ענין לשם יחוד קודשא בריך הוא שכתב בתשובות חות יאיר סי' ר"י שלא ידע פירושו. וביאורו הפשוט כמ"ש בריש פרק כיצד מברכין (ל"ה:) אביו הקב"ה ואמו כנסת ישראל וענין כנסת ישראל הוא האם ומקור השורש אשר משם התפשטות ולידת כל חלקי הנפשות מישראל. וידוע חלק ד' עמו שנפשות ישראל הם חלק אלוק'. כמו שכתוב ויפח באפיו מאן דנפח מתוכו נפח. וכמו שכתוב ונתתי משכני בתוככם אני ד' השוכן אתם. הוא חלק אלוק' ממש השוכן בקרב כליות ולב נפשות ישראל. והוא דנקרא שכינה בכל מקום. כמ"ש במגילה (כ"ט.) גלו לבבל שכינה עמהם כו'. ובסנהדרין (מ"ו.) שכינה מה אומרת קלני כו'. לפי שהוא התגלות ד' השוכן בתוך בני ישראל ובקרבם לעולם. ומעולם לא זזה שכינה מכותל מערבי (שמות רבה פ"ב). היא הכותל ששם שקיעת האור. רצה לומר בכותל שסמוך לשקיעה והוא לפנות ערב ועת חושך השכינה לא זזה [מכותל שהיא המשען לאיש] כמ"ש (יומא נ"ז.) השוכן אתם בתוך טומאותם גם כן. כי נפשות כל ישראל אחוזים וקשורים כבשלשלת כידוע מה שכתוב יעקב חבל נחלתו (ע' במדבר רבה פ"ט) עד שהתגלות אור אלוק' בהעלם והסתר וצמצום גדול אין נעלם מכל לב איש ישראל אף הפחות שבפחותים יש בו חלק חיים אשר חלק לו ד' מחלק אלוק' ממעל. ונקרא בכל מקום השכינה בלשון נקבה כי היא במדרגת אם כנ"ל. והיינו כי באמת עצם אור ד' גדול מאוד ואי אפשר להיות מושג ללב בני אדם כלל כמ"ש כי לא יראני האדם וחי. וזהו תואר הקב"ה. הוראת קדושה בכל מקום הבדלה שהוא נבדל מבני אדם. והיינו אור ד' הנבדל מלבות הישראלי. ולפי שרצה ית"ש שישיגו הנבראים גם כן מאורו צמצם יתברך הארתו שתהי' מוגבלת ומצומצמת ולא בתוקף וחוזק כ"כ [והתשישות כח נרמז בכל מקום בלשון נקבה כמו שכתבו ז"ל בכמה מקומות טעם בכיוצא בו (ברכות ל"ב.) יכולת, יכולת מבעיין לי', תשש כחו כנקבה כו'] והוא כח אור שכינתו יתברך בתוך לבבות בני ישראל. וכענין האם המגדלת בנה כך גידול החיים הנצחיים שבנפשות בני ישראל הוא אור השוכן בם ועל ידה מתנהגים כל ענינים החיים האמתים והבדלם מן הבהמות אבל עיקר ושורש אשר ממנו הושתלו בהעלם [כי ההשתלה הגלויה מן האם המולדת אבל בהעלם באה ההשתלה מן האב שמקבלת ממנו ולא נודע כי באו אל קרבנה] הוא מן עצם האור הנבדל שהוא המוליד כל חלק וחלק אלוק' בכח ונותנם להשכינה שהוא כח הצמצום. רצה לומר הכח שיסד השם יתברך שיצומצם ויוכל לצאת לפועל נרגש אור השגתו יתברך בלב בני אדם ואותו כח השכינה הוא המוליד ומוציא לפועל, וזה פירוש אביו זה הקב"ה:
2
ג׳ והנה כל מעשה המצות הוא על ידי חלק חיים השוכן בתוכינו אנו עובדים למלך הכבוד והקב"ה הנבדל מכל גשם וחופף עלינו. והיינו כי תכלית השלימות הוא הוספות התגלות אור השם יתברך ברבוי יותר מורגש עד כי כל עצמותי תאמרנה ד' מי כמוכה. ועל זה צוה השם יתברך חקים ומשפטים אשר כפי סדרי החכמה העליונה על ידם יזדככו הנפשות והלבבות ויוסרו המסכים המבדילים עד שיורגש יותר ויתרבה החלק אלוק' ממעל שבקרבו. והיינו שיולד בקרב לבו עוד חלק אור והשגת השם יתברך בכל עבודה ועבודה, וכל לידה היא על ידי אב ואם היינו שיושפע מאור כבודו ית"ש עוד אור נוסף באור המצומצם בקרב השגת לבו להשיג יותר מאמתות אור ושפע השם יתברך על פני תבל. [שזהו תכלית אור המצומצם כמ"ש (קדושין ל"א.) שהוא ואמו חייבין בכבוד אביו] ועל ידי מעשה המצות שעובד בכח חיותו ושכלו המושג ללבו ומוחו המצומצמים עובד לחיי עולם אלקים חיים ומלך עולם. הרי מתאחד ומתחבר חלק החיים השוכן בו למקור החיים. ועל ידי התאחדות זו היא הלידה החדשה בהשגה נוספות. וזהו פירוש לשם יחוד קודשא בריך הוא:
3
ד׳ [ב] וענין בדחילו ורחימו ורחימו ודחילו. הוא כמ"ש כבד אביך ואמך ונאמר איש אמו ואביו תיראו ודקדוק רז"ל בקידושין (שם) ידוע. אבל הענין ידוע מה שכתוב בתיקונים (תי' י') דאבא ואימא הם תרין גדפין ואורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחת לעילא. פירוש הפריחה היא שתקובל ברצון לפניו יתברך עד שיולד תיכף בקרבו שפע השגה מחודשת וזהו רק על ידי ההתאחדות דאבא ואימא כנ"ל. והנה דבר זה אינו על ידי מעשה גולמת בלא לב כמובן רק על ידי הרגשת החיים שבלב שמרגיש ומתבונן בחיים השוכנים בקרבו. ומתבונן במקור החיים הממלא כל עלמין וסובב כל עלמין אשר לו תכרע כל ברך במעשה המצות. וההתבוננות כי אני ד' השוכן אתם מולדת היראה כמ"ש בהג"ה דריש אורח חיים יעו"ש. וכ"ז שלא הגיע ליראה את ד' הוא בשביל שעדיין אין הרגשת הלב באמת. ועל ידי ההתבוננות בקדושת השם יתברך הנבדל מהשגת שכלינו מוליד תשוקה וכוסף עצום להגיע עדיו ולהשיג אורו הנעלם כענין נכספה וגם כלתה נפשי וגו' והוא תוקף האהבה. וזהו ענין שבמורא שהקדים האם בכבוד האב ואין כאן מקום להאריך לכוון זה בדרז"ל בקידושין. וכאשר הוא על ידי הרגשת הלב באמת אז המעשה פרחה לעילא וניתוסף לו השגה ורבוי אור. וזה שכתוב שכר מצוה מצוה. [וזהו לשון רז"ל זכה, וזכות לשון זך].
4
ה׳ [ג] וזהו ענין יחוד המפורסם בספרי המקובלים שילוב השמות הוי"ה ואדנות. ואין הכוונה של המחבר בשילוב האותיות הנראים לעין הבשרי. רק בעין השכלי והתיחדותם בלב כפי הוראת רמיזתם והמכוון בהם. כי הוי"ה מורה על הקב"ה במה שהוא בהתפשטות למעלה מהשגתינו שיש לה גבול כמו כן הוי"ה מורה היה הוה ויהיה כמו שכתוב בטור אורח חיים סי' ה'. שזהו התפשטות עד אין קץ הנעלם מאתנו כמ"ש בפסחים (נ'.) זה שמי לעלם כו' דבעולם הזה לא נקרא בו שאין מושג כלל. ואדנות מורה שהוא אדון הכל ומלכותו בכל משלה. שמדת המלכות אשר בשבילה היה הבריאה הגבולית ומצומצמת כאלו יש נבדלין לגלות מדת מלכותו שאין מלך בלא עם (עיין פר"א פ"י). מדה זו בכל משלה בכל חלקי החיים אשר על פני האדמה היא הנותנת חיים כנ"ל. וזהו הוראת שם האדנות הכח של אדנות והוא הכח של ההתצמצמות והמצא בעלי גבול. וזהו ענין מ"ש על ההוי"ה שם האדנות. והמקובלים רמזו על פסוק וד' בהיכל קדשו הם וגו' היכ"ל וה"ס בגימ' אד' שהוא היכל להוי"ה. רצה לומר כמו שהמלך מוצנע בהיכלו ואין עצם המלך נגלה רק ההיכל אשר מוצנע בו. כך התגלות הוי"ה על ידי כח האדנות שהוא מוצנע בו. כי חלק החיים אשר נטע בתוכינו הוא המעורר אותנו ומעיד על כח ההוי' וההתפשטות עד אין קץ ואין כאן מקום להאריך:
5
ו׳ וזה ענין שמע ישראל וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ששמע הוא יחוד ההוי"ה וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד מדת המלכות ואדנות. והיינו כי באמת הוי"ה אחד ביחוד גמור גם עכשיו כמ"ש אתה הוא עד שלא נברא העולם ואתה הוא משנברא העולם. שאין הבריות חוצצים כלום באמתות יחודו ואין חלק החיים הנגלים בעולם מצומצמים ומוגבלים נפרדים ממקור החיים הנצחיים ובלתי בעל גבול. רק לפי כח המקבלים שא"י לקבל כפי תוקף ההשגה ורצה השם יתברך להיות מלך בעם ויהיה מקבלים ומשפיעים. וכפי מעט שכלם ישיגו גם כן על ידי ההתצמצמות, אבל באמת הכל אחדות גמור. ותכלית כל העבודות להוי"ה כמו שכתוב בזוהר (ח"ג ק"י ע"א) על פסוק זובח לאלהים יחרם בלתי להוי"ה לבדו. היינו שזהו התכלית שרצה השם יתברך בעולמו לפרסם אלקותו וההכרה שהוא אחד. ושיבורר אצל כל נברא כח הבורא שהוא הוי"ה כח ההתפשטות עד בלי תכלית (חסר תי' אחת) בורא הבורא לנברא בעל גבול ותכלית כמו שלזמנו ומדת ימיו גבול ותכלית והוא כח מצומצם ומוגבל. וזהו צווי קריאת שמע בכל בוקר וערב שבכל התחלת גבול נפרד מהגבולים שברא השם יתברך לבעלי הגבול נעיד ונכיר כי באמת הוי"ה אחד שהוא (חסר תי' א') הבלתי בעל גבול והוא מיוחד בתכלית היחוד שאין שום פירוד חס ושלום. רק מה שהוא נראה שהנברא הוא כנפרד מן הבורא הוא כי ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד כדי לגלות כבוד מלכותו וכנ"ל. אבל תכלית העבודה שיכיר הנברא את הבורא היינו יחוד הוי"ה באדנות שגם אחר שנברא העולם הוי"ה אחד. והם מיוחדים בתכלית האחד שאין חוצצים כל הברואים בפני היחוד האמתי כידוע. וזהו שילוב האותיות רומז שהכ"א בכל חלקיהם והיינו שיהיה נרגש כך בלב. וזה על ידי אהבה ויראה כנ"ל ואז אהבה ויראה מתאחדים כאחד [כענין אברהם הוליד את יצחק]. וז"ש בתדב"א רפ"ג אני יראתי שהי' מיוחדים האהבה ויראה יחד. וזהו פירוש בדחילו ורחימו ורחימו ודחילו תחלה דחילו קודמת שהוא הרגשת חיי עולם אשר נטע בתוכינו ושוכן בקרבינו ואחר כך רחימו. ואחר כך כשמשיג תוספות ההשגה וחוזר ויורד מלמעלה למטה אז רחימו קודמת ואין כאן מקום להאריך וידוע ליודעים. וזהו גם כן אצל המקובלים בשילוב השמות על הרוב אותיות הוי"ה קודמים כסדר ירידת ההשגה. ולפעמים אותיות אדנות קודמים כסדר העבודה ואין כאן מקומו.
6
ז׳ [ד] והנה זהו ענין משכן ומקדש. משכן רצה לומר שכינת השם יתברך בתוכינו וזה עשאו משה. כי מעת מתן תורה התחיל זה האור להיות שוכן ומקשקש כפעמון בקרב לב בני ישראל. ומקדש הוא לשון קדושה והבדלה והוא הרגשת הנבדל על ידי שלימות העבודה אנו משכינים ומרגישים בתוכינו גם אור המופלא והנבדל מהשגת כל רעיון. זהו מדרגת יעקב אבינו ע"ה שקראו בית כמו שאמרו ז"ל (פסחים פ"ח.) כידוע מדרגת אמת ליעקב הוא שם ההוי"ה שזהו בית קבוע. [לכן בבית המקדש היה כהן גדול הוגה שם הוי"ה באותיותיו וכן הכהנים במקדש] שכל דבר שיש לו גבול מקרי אוהל עראי שבהשתלם הגבול איננו: [ולכך משכן שילה אוהל וגו' בחלקו של יוסף כמו שכתבנו במקום אחר מענין משיח בן יוסף שיהרג מה שאין כן בן-דוד חיים שאל נתת לו, כמו יעקב אבינו לא מת (תענית ה':) ואין כאן מקומו] מה שאין כן דבר שהוא קבוע וקיים לעד זה נבנה על ידי שלמה המלך ע"ה [שאף על פי שהן שוממין בקדושתן הן דקדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא מה שאין כן המשכן] ומעותד על ידי משיח ב"ד שבימיהם נשתלמה מלכות ישראל על השלימות שהוא שלימות קבוץ הכנסת ישראל וכל העמים ינהרו אליהם. והוא בירור מלכותו יתברך ואדנותו בכל העולם כי רוממות ישראל הוא רוממות התגלות כבוד שמים בעולם כאשר עובדיו מתרוממים וכמ"ש (מגילה כ"ט.) גלו לבבל גלתה שכינה כו'. וכנ"ל דשכינה היינו כנסת ישראל. וכאשר ישראל נבנים להיות בשלוה שלימה מדת מלכותו יתברך מתגלית על שלימותה. היינו כפי האפשרי להתצמצם הכרת החיים שזהו עצם החיים בלבות כל נבראי העולם. וכולם מכירים ומעידין שיש אדון ומושל בכל. ושלימות חלק החיים שבלב הוא על ידי הרגשת כח ההוי"ה רצה לומר שהשם יתברך מהוה הכל והוא ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין. על ידי הרגשה זו ביתר עוז הוא שלימות כנסת ישראל ומדת מלכותו כנ"ל. נמצא שלימות מדת המלכות הניכרת בלב הנבראים כאשר יעידון ויגידון כולם כאחד כי הוי"ה אחד. שזהו תכלית כל רבוי החיות שבלב שמתדבק יותר במקור החיים ואז נבנה בית המקדש. רצה לומר מקום קבוע לאור ד' שהי' הוה ויהיה ולא דירת עראי ומוגבלת בזמן. ואשכחן משכן דאקרי כו' כי באמת הכ"א יחיד ומיוחד. והרגשת ההבדל שבין משכן למקדש הוא רק לנבראים אבל אשכחן בתורה שהיא מורה דעת לאדם שהכ"א וכנ"ל:
7
ח׳ ועל ד"ז נתייסדה כל מס' עירובין ולימודיה לעשות מרשות הרבים רשות היחיד. ודבר זה תקנו שלמה המלך ע"ה הבונה בית המקדש ועשה לתורה אזנים (כמ"ש עירובין כ"א:) רצה לומר בית אחיזה שמצות התורה כולה במעשה. ומשלי בלב שהוא רמיזת כל המעשים שבתורה והמכוון בהם וכמו שכתוב בויקרא רבא (ריש שיר השירים רבה) שעל ידם אדם עומד על ד"ת. רצה לומר לדעת המכוון בהם ולאחוז בהם. ודבר זה הוא על ידי בית המקדש שהוא ההרגשה דקבוע וקיימא דוגמת שבת שלכן עכו"ם ששבת כו' (כמ"ש סנהדרין נ"ח:) וא' (שבת י':) מתנה טובה יש לי כו' שדבר זה מתנה, שאינו על ידי אתערותא דלתתא דוגמת יום טוב דישראל מקדשי לזמנים (כמ"ש פסחים קי"ז:) וכפי שלימות מעשיהם לתתא. מה שאין כן זה קבוע וקיימא ולכך הוא רק לבני ישראל אשר חלק ד' עמו. והיינו כי כל המעשים הוא לכנסת ישראל אבל לעצם הוי"ה אם צדקת מה תתן לו כי מצד היחוד הגמור המתפשט עד אין קץ הוא השביתה ממעשים. וזהו האחיזה לד"תעל ידי משלי [וזהו ישמח משה במתנת חלקו. כמ"ש בזוהר (תיקוני זוהר תי' י"ג) דמשה מלגאו הוא יעקב מלבר. רצה לומר דבחיצונות כל ישראל זרע אברהם יצחק ויעקב זכו לקדושת שבת להיות לבבם חלק הוי"ה ומתפשט בהם גם כן בחיצונות. אבל בפנימות הוא רק משה שהוא חלק הדעת של כל נפשות ישראל כידוע. ומצד הדעת והת"ח אצלם הוא בפנימות לבם ומוחם גם כן השגה זו שהיא מתנה גמורה. כמו שכתוב (שבת ל"א:) אין לו להקב"ה בעולמו אלא יראת שמים שזה לבד מאתערותא דלתתא ומה שאין כן אהבה בא לאדם מעצמו כידוע שזה מתנה] ואין כאן מקום להאריך עוד ורשות הרבים הוא מצד הפירוד הנגלה ויש עצות שיהיה נעשה מרשות הרבים רשות היחיד כנ"ל שזהו תכלית העבודה. ולמדו מפתחו של היכל רצה לומר כסדר הכניסה אל ההיכל שהיא הקדושה השני' מלמעלה למטה בסדר העשרה קדושות דסוף פרק קמא דכלים. שרומזה אל קדושת המחשבה הנגלות במוח [מה שאין כן קודש הקדשים רומז לעומק הרצון וראשית המחשבה כמו שכתבתי במקום אחר בפירוש משנה דשם] שאין נכנסים לשם שלא רחוץ ידים ורגלים. רצה לומר מנוקה בכלי המעשה שזה גם כן נטילת ידים שתקן שלמה המלך ע"ה שיסד ההיכל. רצה לומר שיסד קדושה זו [עד"ה אבא יסד ברתא] וכמשנתה שזה עצמו ענין עירובין ואין כאן מקום להאריך כעת עוד.
8