דובר צדק, קונטרס דובר צדק, עירובין ב׳Dover Tzedek, Kuntres Dover Tzedek, Eruvin 2
א׳ [ה] הוי זהיר במלאכתך שמלאכתך כו' (עירובין י"ג.) כידוע דהתורה ציור ודפוס כל מעשה בראשית כמו שכתוב בבראשית רבא פ"א. כי הוא מקור החיות של כל חלקי הנבראים כלליהם ופרטיהם וכל שנוייהם אחד לא נעדר שלא יהיה חלק עצמות חיותו בתוך דברי התורה. וכידוע זה ואין כאן מקומו לבאר הדברים באורך להסבירם אל אוזן שומעת, וזה ענין כתבו וגו' השירה ורצה לומר כל התורה כולה ואינו לשון זמר ושיר דעל זה נענש דהמלך ע"ה כמו שכתוב בסוטה (ל"ה.) רק הוראת שיר דבר המקיף סדר והיקף איזה ענין כמו (שבת נ"א ע"ב) כל בעלי השיר יוצאין בשיר. וכן זמר וניגון מקיף כל חלקי התנועות וסדורם. ושירת האזינו מקפת כל הקומות לבני ישראל בכל הדורות וסדר ההיקף הזה נקרא שירה. וכל התורה כולה כוללות סדר היקף כל החיים אשר על פני האדמה סדר חיותם של כל פרטי הנבראים על כן נקרא שירה. ובמקום הזה ביחוד אצל מצות כתבו, אשר ענינה הגילוי המפורש וניכר לעין והיינו כמו שכתוב פרק קמא דברכות (ו':) כל העולם כולו לא נברא אלא כו' כי האדם השלם יסוד העולם אשר אליו מטרת כל חלקי חיות של כל הנבראים והוא כמרכז בתוך עגולתם. וכמו שכתוב בחגיגה (י"ב:) על עמוד אחד העולם עומד וצדיק שמו. וז"ש כתבו לכם משלכם מחלק חיותו אשר חלק לו השם יבחר ויגלה כל חלקי החיות של כל הברואים שיהיה מבורר ונגלה לעין שיש מחיה חיים שממנו חיותם וקיומם. ולכך זה מצוה אחרונה בתורה שזה אי אפשר אלא אחר שכבר השלים נפשו בכל השערים הקודמים ונשתלם בכל מיני שלימות הנברא שהוא כל התורה כולה הכוללות חיים עולם כמו שכתוב פרק קמא דשבת (י'.) וכמו שכתוב וחיי עולם [כולו] נטע בתוכינו. ואחר שנשתלם נפשו בזה אז יכול לכתוב ולגלות ולברר לכל. וכמו שכתוב [משלי] סוף דבר וגו' כי זה כל האדם שד"ז הוא סוף דבר שכל העולם כולו לא נברא כו' ועל תכלית ומכוון זה את האלקים ירא, בעומק היראה כל כך עד שיהיה נגלה ונראה לעין כל כי יש בורא ומנהיג שכל הנבראים חיותם ממנו. נמצא שמחלק חיים שחלק לו ד' גילה ובירר הדבר כי יש חלק חיים בכל הברואים [שרק זה החיים כאשר השם יתברך מחיים שזה נקרא חיים. וכמו שכתוב בשמות רבא((פרשה ה') על פרעה שביקש בין המתים. כי מה שזולת השם יתברך נקרא מת ודבר בטל מן העולם וזה ידוע ומובן] הרי החיים שבהם נתגלו על ידו וכמו שהי' אברהם אבינו ע"ה ודומיו וזה ענין כל העולם כולו כו'. וזהו בסוף דבר אחר סוף השלימות האפשרי לאדם לכך הוא סוף התורה כנ"ל. וזהו משאז"ל (עיין בראשית רבה פרשה ע"ז) מה הקב"ה בורא עולמות אף צדיקים. כמו שכתוב המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית שבכל יום יש בריאה מחודשת שלולי כח חיים חדש שנותן לברואים בכל יום היה כלא היה. וזהו גם על ידי הצדיקים כי השפעות החלק החיים לקיום הברואים הוא על ידי שמכירים ומגלים בבירור כי רק חיי עולם ית"ש שבהם הוא המחי' את כולם. ונמצא נגלה על ידם כבוד שמים וזה עצמו חיותם וקיומם שעל ידיהם נגלה הכבוד שמים והבן זה:
1
ב׳ וז"ש הוי זהיר במלאכתך לדעת שהוא מלאכת שמים כענין ואתה תשמע השמים דרצה לומר השם יתברך רצה לומר מלאכה שמימית. שענין כתיבת התורה הוא ענין בריאת העולמות כולם דוגמת הקב"ה כנ"ל. שאם אתה כו' כידוע שסדר הבריאה מסודרת על אופן היותר מתוקן מאת האומן המופלא השם יתברך. וכמו המורה שעות המסודר מן האומן על אופן הראוי אם ישנו סדרו או יגרעו או יוסיפו יתקלקל כל מכוון הבנין אשר הוא רק כאשר יהיה בסדר המכוון ההוא. וכך סדר העולם היש אומן גדול מבוראו מסתמא סדר חלקי כחות החיים שבו הם על סדר המכוון ביותר וכולו היקף סדר אחד אשר על שמם נקרא התורה שירה כנ"ל. שהיא כטבעת או אצעדה המקיף סדר שלם כהעגולה שהוא סדר שלם זה רצוף אחר זה חלק אחר חלק. ואם יחסר קצת ממנו הרי נחרב הסדר כולו שאינו מעתה סדר שלם. וזה מצות בל תוסיף ובל תגרע שהצדיק יסוד ועמוד שכל העולם נשען עליו שהוא המברר ומגלה כל סדר חלקי החיים שברא השם יתברך. וזהו כתיבת כל התורה בלי חסרון ובלי יתרון רק כפי סדר החיות שיסד השם יתברך.
2
ג׳ [ו] ואמרתי לו דבר אחד יש לי וקנקנתום כו' לזבוב כו'. (עירובין י"ג.) פירוש כמו שכתוב זבובי מות יבאיש וגו' ובפ' הרואה (ס"א.) יצר הרע דומה לזבוב. והוא רומז לקלקול והעדר. ובכחו של ר"מ היה לומר על טמא טהור כו' (עירובין י"ג:) רצה לומר לגלות חיות שבברואים עד שלא יהיה שום קלקול וגם הטומאה והקלקול גם בו חיות השם יתברך וטהרה. וכן לעתיד וגר זאב עם כבש וגו' והיינו כי ענין טוב ורע וטומאה וטהרה הוא מה שברא השם יתברך וקבע כן שיהיה זה טוב ויהיה מקום מציאות לרע להגלות למראית העין בעולם הזה המראה הפירוד והרבוי והעדר גלוי היחוד. והוא כאשר הצטמצם הטוב בגבול וגדר עד פה תבוא בלי התפשטות לאין קץ נשאר חוץ לגבול מקום גלוי ההיפך. אבל כאשר יתברר האמת לעין כל ויוחזר הדבר לכמות שהי' בשרשו עד שלא נברא העולם היחוד הברור לעין כל ושהכל ברצון אחד יחיד ומיוחד ואין שום דבר חוצץ לו. מה מקום לטומאה וטהרה ואיסור והתיר וטוב ורע מעתה. וזהו ענין יום הכפורים ביום הזה יכפר וגו' שאין מקום לחטא. ומזה נצמחים העצות לתקן את החטאים וקלקולים שיבורר כ"כ עד שיוודע כי לא היה שום קלקול כלל והדברים ארוכים במקום אחר. וז"ש במדבר רבה (בראשית רבה פ"כ) בתורתו של ר"מ היה כתוב כתנות אור. כי הכתנות הם הלבושים המעלימים את הגוף. ואור באל"ף היינו שגם דרך הלבוש מאיר ומזהיר הגוף ואין כאן מקום להאריך. וזהו על טמא טהור ומראה לו פנים. כי הפנים עצם הכרת הדבר כמו (יבמות ק"כ ע"א) אין מעידין אלא על פרצוף פנים:
3
ד׳ ועל טהור טמא. רצה לומר כי ידוע מ"ש (ברכות ס"א.) יצר הרע כו' ויושב על ב' מפתחי הלב. כי לב חכם לימינו ולב כו' והוא יושב על שניהם לאמור על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין ואומר על טהור טמא. וביד ר"מ היה לעשות כן ולומר שגם בזה לא חטא וד"ז עמוק בחמה שגם להרחקת דבר טוב יהיה תיקון שגם זה נתקן למפרע שהוא כן אף שהוא טהור באמת. מצד מדרגתו היה יכול לברר גם את זה ולתקנו למפרע. וז"ש (עירובין שם) גלוי וידוע לפני מי שאמר והי' העולם. כידוע דברי האריז"ל על ברוך שאמר והי' העולם הוא רישא דלא אתיידע. פירוש ראשית ומקור המחשבה שזה אינו נודע ונגלה כי המחשבה כבר יש לה תפיסה מה במוח והיא נפרדת מן עצם המחשב והרי היא נגלית ונודעת להמחשב. אבל מקור המוליד המחשבה וראשיתה דבר זה אינו נגלה ונודע כלל כי הוא כמו ממוצע בין עצם המחשב ובין הנפרד ממנו שהיא המחשבה והוא כמו סוף המאציל ומחשב וראשית הנאצל. ועל ראשית המחשבה הזו בבריאת העולם [דענין זו המחשבה והפעולה הוא הכוללת כל שמותיו יתברך ותואריו וכל מעשה בראשית ומעשה מרכבה שהיא רק מצד הבריאה כידוע] נאמר הלשון שאמר והי' העולם. כי בדבר ד' שמים נעשו ודבור הוא בקול כמו שכתוב בזוהר (ח"ג רכ"ז:) וזהו העשי'. מה שאין כן אמירה בלחישה זהו ראשית ומקור המחשבה שהמחשבה כבר היא בגלוי על כל פנים למחשב אבל בלחישה גמורה שאינו משמיע גם לאזניו היא רישא דלא אתיידע שנקרא דלא ידע ולא אתיידע כידוע. ועל ידי החזרת הדברים למקור הזה רצה לומר שיתברר כל כך בירור גמור אחדות השם יתברך שאינו נפרד אף כגדר פרידת המחשבה מן המחשב רק ביחוד עצם כיחוד רישא דמחשבה הזו. שהיא ראשית הצמצום שהמחשבה עצמה כבר היא בגבול אבל כאשר יבוא להשיג השגה ברורה כ"כ עד שכל העולם כולו אצלו מיוחד גם עכשיו כפי מה שהי' במקור ראשית המחשבה. אז הוא בלתי גבול כלל רק מעותד לצאת בגבולים בלתי ידועים לאותו מקור המחשבה עדיין ולהמקור וראשית המחשבה אין נפקא מינה אם לאמר על טהור טמא או להיפך. מצד בירור אמיתת היחוד על דרך הזה, הרי כל מה שנעשה הכל הוא מיוחד לגמרי ואין שום דבר יוצא מגבולין של השם יתברך ודברים אלו ארוכין במקומן בס"ד:
4
ה׳ וזהו גלוי וידוע לפני, אותה המדרגה שאין בדורו של ר"מ כמותו במדרגה זו. וגם רבי השיג קצת ממדרגה זו כמו שכתוב (שם) האי דמחדדנא דחזיתו לר"מ מאחורי. פירוש ע"ד משל כענין וראית את אחורי עיין ברמב"ם פ"א מיסודי התורה דרצה לומר השגה שאינה מבוררת. וכן הוא השיג מדרגתו אבל לא בהשגה ברורה כמותו. וענין ראיה השגה כמו ולבי ראה הרבה חכמה. וכן כוונת קרא דוהי' עינך רואות את מוריך דמייתי רצה לומר עיני השכל. ולכן סתם רבי מתני' בכל מקום אליבא דר"מ. ועיין בשלהי הוריות דרבי הוא דאסקי' לר"מ לומר ר' מאיר ולא אחרים. ואמרו מי הם שמימיהם אנו שותים כו' ולכך אמר רבי בפ' יום הכפורים (פ"ה:) דיום הכפורים מכפר גם לשאין שבים שיש מקום לכפרה גם שלא בתשובה כענין וחנותי את אשר אחון אף על פי שאינו כדאי (כמו שכתוב ברכות ז'.) דהוא אתר דלא קיימא לשאלה דהאי יומא דקא גרים לעורר אחדות הגמורה וגלויה על אופן הנזכר. דלכן היה כהן גדול הוגה השם בו ביום דהשם הוי"ה והגייתו מורה על היחוד הגמור כמושנתבאר למעלה ראש. ומשום דלא חזי' לר"מ מקימיה רצה לומר השגה ברורה כל כך כמדרגת ר"מ לכן לא השיג לומר זה בכל יום על טמא כו'. והנה ההלכה אינו כן ולא נקבע הלכה כמותו לפי שבריאת העולם היתה בגדר וגבול ומקום לבחירה בטוב ורע ושכר ועונש. וז"ש לו ר"י (עירובין י"ג.) כתב שיכול למחות בעינן דצריך שיהיה אפשריות למחות וקלקול הכתב והיינו בחירה ברע ושיהיה מקום גם לרע להמצא. שזהו הדרגת העולם הזה כפי מה שהוא הגם דבעולם הבא אין שם בחירה וכשרז"ל (עירובין כ"ב.) היום לעשותם ולא למחר וכמ"ד (נדה ס"א:) מצות בטלות לעתיד לבוא ולכן אמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין ק"ד:) דורשי רשומות אמרו כולם באים לעולם הבא. דהעולם הבא באמת בלא גבול כמו שכתוב והאכלתיך נחלת יעקב אביך נחלה בלא מצרים (כמו שכתוב שבת קי"ח.) אבל העולם הזה אינו כן והוא בעל גבול וזמן המעשים טוב ורע.
5
ו׳ [ז] וז"ש (עירובין שם) שלא היה יכולים לעמוד על סוף דעתו. כי לכל דעת ושכל נברא יש סוף וגבול עד פה תבוא מה שאין כן לדעתו לא היה שום גבול ודבר שמגדירו שנאמר שעד כאן תחום שכלו ודבר כזה לא יוכל עוד לטהר ברוחב דעתו. ועמידה נקרא כשעומד ואין לו מקום לילך יותר והוא בעומד על הגבול. ולכן אמרו שאצלו לא היה יכולים לעמוד על סוף דעתו כי אין לו גבול ולכך אין הלכה כנ"ל. דאין מטילין קנקנתו"ם [ויש לרמז שהוא בגימטריא שמו"ת ובפרק קמא דברכות (ז':) דרשי' מאשר שם שמות דשמא קגרים וא' ביומא (פ"ג:) ר"מ דייק בשמא כידוע דהשם הוא חיות וכח הדבר כמו שכתבו במקום אחר. וזהו ר"מ במדרגתו היה דייק בשמא שהוא מקור חייו הפרטיי במקור הכללי של כל החיים. והוא ברמז הדיו שהוא מקור הכולל כל אותיות התורה שהיא כוללות החיים ואין כאן מקום להאריך] דבעינן שיוכל למחות:
6
ז׳ ועוד יש לפרש לשון על סוף דעתו ויובן גם כן מ"ש אחר כך שמאיר כו' שמנהיר כו'. דיש להבין למה זה מאיר וזה מנהיר וקראוהו נהוראי ולא גם כן מאיר והענין לכאורה אחד. גם למה שינו כלל שמו של ר' מאיר והלא נהוראי מורה גם כן מנהיר. ועוד איך מאיר בהלכה ואין הלכה כמותו. אבל הענין כמו שכתוב בע"ז (י"ט.) בתחלה תורת ד' ולבסוף תורתו. והיינו תחלת ההשגה זה נגלה גם לנבראים זולתו מה שאין כן בסוף כשמשיג הנעלם מן הזולת זה נקרא תורתו שאין אחר יודעה ומשיגה מקודם. וענין מאיר ומנהיר אחד רק שזה לה"ק וזה לשון ארמי וידוע מ"ש בשבת (י"ב:) שאין מלאכי השרת מכירים בלשון ארמי. ולכן מנהיר רומז אור תורה שהיא נעלם [וי"ל עוד מנהיר לשון המשכה כמו נהרות המושכין. ומזה נהוראי שבגמרא רצה לומר המשכה מזמן לזמן שזוכר מה שהי' בזמן קודם וכן המשכה ממקום למקום וזהו הנעלם] מה שאין מלאכי השרת שהם היותר שלימים בנגלות מהשגת ד' אין משיגים אותו. שהנעלם זה חלק אדם מאלוק' לבוא את נעלמים מה שאין כן מלאכי השרת כמו שכתוב במקום אחר. ור"מ עצם שמו ר' נהוראי על הפלגת נהירותו שהיא בנעלם ועומק. אבל עיני חכמים בהלכה היה רק מאיר בנגלה. אבל על סוף דעתו שהוא הסוף שנקראת תורתו והנעלם שנגלה לו היה עמוק ביותר ולא עמדו עליו חביריו שהוא למעלה ממדרגתם ולא הנהיר עיניהם בו. רק חכם אחר שקראוהו ר' נהוראי הנהיר עיניהם בנעלמות שהי' ממדרגתם. [ובזה יתיישב דר"מ ביחוד רמון מצא כו' וגמר מפומיה דאחר (חגיגה ט"ו:) שכפי מדרגתו לטהר השרץ אין חלוק בין צדיק לרשע ואין כאן מקום להאריך].
7
ח׳ [ח] וזהו גם כן אותו תלמיד שידע לטהר השרץ (עירובין שם) שהוא כנוי לכל העבירות השכיחות כמו שכתוב שילהי יומא טובל ושרץ בידו דנקט שרץ שהוא הטומאה השכיחה. כמו שרגיל כן בכל מקום בתלמוד לתפוס שרץ למשל בטומאה וכן בריש כלים פתח תנא בו. ורצה לומר לטהר כל רשע דוגמת השם יתברך שמטהר כמו שכתוב שילהי יומא (פ"ה:) ורצה לומר מצד אחדותו הפשוט הרמוז בשם הקב"ה אצל רבותינו ז"ל אין מקום לטומאתו. וזה היתה מדרגת שכלו והשגתו של אותו תלמיד שלא היה כלל מקום אצלו לטומאה והי' טהור בכל מיני טהרה. והם ק"נ מקוה טהרה בים של שלמה כמו שיתבאר להלן שזה שלימות הטהרה וזהו ק"נ טעמים שאמר לטהרתו. ורבינא בקש לטהר כל שרץ מן הדין [שהוא מדרגת הצמצום והגבול] ונדחו דבריו כי באמת מן הדין טמא. רק שיש לו ק"נ מיני טעימות של טהרה לטועמיה אשר חיים הנצחיים של השגת אחדותו יתברך הפשוטה גם אחר בריאת העולמות זכו:
8
ט׳ וענין דברי רבינא כי נחש ושרץ הם ב' ראשי הטומאות של לא תרצח ולא תנאף שהם ראשים לכל העבירות ומדות רעות כידוע. וידוע דרציחה אינה ממדת ישראל וכמו שכתוב והגבעונים לא מבני ישראל. וכמו שכתוב במצורע דנשתלח חוץ למחנה ישראל (ע' פרי צדיק ב' לפ' פרה מ"א ה' ז'). מה שאין כן תאוה שנגדו טומאת זיבה אין משתלח ממחנה ישראל שזה שייך ושכיח בישראל ואף בהיתר שלו יש טומאה [כמ"ש ז"ל (ויקרא רבא פי"ד לגי' הערוך) בעוון מלא]. מה שאין כן ברציחה אין מקום לטומאה שזה חלק העכו"ם ובהם אין שייך כלל שום טומאה. [ואף מתקנת חכמים אין טומאתם כטומאת בני ישראל שהם נקראים מקבלים טומאה. מה שאין כן הם בעצם ומלידה מבטן עיקר התחלת התהוותן מיד טמאים וכמו שכתבתי במקום אחר] אף על פי שהם שורש כל טומאה ומרבים טומאה בעולם כמו דאין שייכים כל העבירות בהם אף על פי שהם שורש לכל העבירות. כי לא שייך טומאה אלא במקום שיש שייכות לטהרה. וזה קל וחומר דרבינא מנחש לשרץ לדבר שאינו מרבה טומאה ונופו נוטה למקום טהרה כ"ש דמדה טובה מרובה שלא יהיה מקום לטומאה ואם עכו"ם אין נענשים על שעוברים על דברי תורה כל שכן ישראל. וזה קל וחומר פריכא כדדחי דהתם מעשה קוץ בלי דעת עביד ובליעל כקוץ מונד כלהם. ולא שייך טומאה אלא במי שיש בו דעת ולא באותם שנמשלו כבהמות נדמו:
9
י׳ וא' (עירוביןשם) תלמיד אחד היה לר"מ כו'. שאל תחשוב שדבר זה ומדרגה זו של ר"מ ותלמיד דיבנה סותר מדרגת ההגדרה ובאמת הכל ממעינו נובע. ולכן אמר שתלמידו דר"מ שנבע ממעינו היה אומר מ"ח טעמים מ"ח מיני טעימות [כאשר חיך אוכל יטעם כן הרגשת הלב בכל דבר אמת וצדק כענין טעמו וראו כי טוב ד'] כנגד מ"ח דברים שהתורה נקנית עד שיהיה דברי תורה אצלו בקנין גמור צריך מ"ח דברים. ומסתמא אינם בפעם אחת רק לאט לאט והם מ"ח מדרגות ובכל מדרגה הוא מרגיש תוספת קנין הדברי תורה אצלו וטעם מחודשת בהרגשה מחודשת כפי מדרגת הדבר ההוא עד שהשלים כל מ"ח דבר והי' דברי תורה אצלו בקנין וטעם כל המ"ח היני טעימות של כל הלכה והלכה. וזה היה כפי הלכה המוגבלת על טהור טהור ועל טמא טמא וזה תלמיד של ר"מ שלמד וקיבל ממנו מדרגתו של ר"מ כי הכ"א וזה יוצא מזה. וז"ש אחר כך אלו ואלו דברי אלוקים חיים והלכה כב"ה. אלו ואלו דברי אלוקים חיים הוא מדרגת רבי מאיר כמ"ש בירושלמי דברכות (פ"א הל"ה) על וד' אלקים אמת למה שהוא אלקים חיים. וידוע אמת הוא הוי"ה וכמ"ש שם (בראשית רבה פ' פ"א) דאמת ראש וסוף ואמצעי של כ"ב אותיות. וכן פירוש הוי"ה היה הוה ויהיה (כמ"ש טוא"ח סי' ה'). והטעם הוא שהוא אלקים חיים. וחיים רצה לומר דבר שאין לו הפסק לעולם ואין לו גבול. וזהו אלו ואלו דברי אלוקים חיים דדברי אלקים חיים שהוא מדרגת וד' אלקים אמת שם הוא כדברי אלו ואלו שאין גדר וגבול. אבל ההלכה שהיא הנהגת העולם היא כב"ה וכנ"ל שהעולם מתנהג בגבול:
10