דובר צדק, ליקוטים ג׳Dover Tzedek, Miscellany 3
א׳ ג. (עבודה זרה ב' א') חד תני אידיהן וחד תני עידיהן. ופירוש הוראות שם חג הוא על שמחה [ועיין בערוך ב' גאון דהוא על הרקידה מלשון יחוגו וינועו. ורקידה היינו מתוך השמחה וכמו שכתוב בשמחת חתן וכלה כיצד מרקדין לפני הכלה((כתובות טז ע"ב)] ולכך נקרא סתם חג רק חג הסוכות דהוא זמן שמחתינו. וכן הוראת המלה על ההיפך גם כן וכמו שכתבתי במקום אחר כי כל שורשי לשון הקודש מורים דבר והיפוכן. והיינו משער התמורות כנודע דהכל זה לעומת זה עשה אלקים ומה שלעומת הוא היפוך ממש. [כמו דרך משל אדם העומד נגד חבירו מה שאצל זה ימין אצל זה שמאל] והיינו דרך משל מה שהוא שמחה אצל זה הנה יש גם לזה שמחה אבל לזה הוא תוגה. והיינו דשמחה שלעומת השמחה האמיתית היא שמחה של הוללות והיא רק לפי שעה ואחריתה תוגה. וכן היא גם באותה שעה למי שאינם בעלי דמיון להיות דבוקים בדמיון ובדבר שהוא לפי שעה, וכמו שכתוב (יבמות ק"ג ע"ב) כל טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים. וגם זה נקרא חג כמו שכתוב והיתה וגו' למצרים לחגא. אבל השמחה האמיתית היא השמחה בד'. אבל חגי העכו"ם ושמחתם אחריתם תוגה מאחר שהיא בעבודה זרה ואינו דבר הקיים לעד רק כמו לפני שבר גאון ואחריתה אידיהן ותברא משער התמורות. וגם זה היא עידיהן כי השמחה היא שלות הלב בלי שום דאגה וכמו שכתוב ובשמחתו לא יתערב זר רק מה שלבו מרגיש שלוה ושמחה. ודבר זה אי אפשר רק למי שנכון לבו בטוח בד' שבידו להושיע לנו ואין שום דבר שנדאג עליו ושלא נקוה עליו לתשועת ד' ומי שבטוח במבטח כזה יוכל להיות בשלוה האמיתית. וזהו ענין חג הסוכות שהוא זמן השמחה היינו מצד כי בסוכות וגו' שהוא החסיון בצל ד'. והבטוחות לישועתו והשמחה ושלוה אמיתית בלי שום דאגה מעיד על אמיתית המבטח שלו. ולכן איתא (עירובין ס"ה ע"ב) בשלשה דברים אדם ניכר וקו האמצעי שבהם הוא בכוסו כמו שכתוב יין ישמח לבב אנוש. ובשעת השלוה הוא ניכר מאין נמשכה השלוה שלו מצד איזה בטוחות וכמו שאמרו חז"ל (מגילה י"ב ע"ב) ישראל כשאוכלין ושותין עוסקים בדברי שירות ותשבחות. שניכר ששלוה שלהם היא מהשם יתברך אבל עכו"ם עוסקים בדברי תיפלות וזנות. והיינו ששלוה שלהם היא מצד העבודה זרה שמצד הבטוחות בעולם הזה הכוזב ותענוגיהם השקרים וכן שלוה ושמחה שלהם היא שקר ודמיון. ולכן חג ושמחה שלהם לעבודה זרה זהו עידיהם על קירות לבם כי הוא נכון בטוח בהבלי העבודה זרה:
1
ב׳ וכן להיפך שמחה של מצוה שהיא שמחת בני ישראל המעיד על אמונתם ושלות לבם שנכון ובטוח בד'. ומצד הזה הוא שנמשך השמחה בלבם לא זולת וזה נקרא שמחה של מצוה על ידי זה באים לרוח הקדש כמו שאמרו חז"ל (שבת ל' ע"ב) דרוח הקדש שורה מתוך שמחה של מצוה. וכן איתא (בירושלמי סוכה פ"ה הל"א) בשמחת בית השואבה שבחג שמשם שואבים רוח הקדש. שזה מגיע בשכר האמונה כנודע דרוח הקדש היא מדרגה דאמונה. איהו באמת ואיהי באמונה פירוש השם יתברך נקרא אמת שהוא האמת הגמור הקיים לעד ולעולמי עולמים. וכאשר האדם מכיר זה לעין גמור שאמת ברור וצלול כך אז נקרא אמת. אבל כל זמן שאין ניכר לעין רק בהעלם וחשכות ליל האמין כן באמונה שלימה ובוטח בד' והאמונה היא שלא מצד השכל זהו מדת כנסת ישראל. ובאמונה יש גם כן פתי יאמין לכל דבר שגם עכו"ם מאמינים בעבודה זרה שלהם. וכמו שאמרו חז"ל (שמות רבה פכ"ז) ופתי יערים זה יתרו שלא הניח עבודה זרה בעולם שלא עבדה והיה מאמין לכל דבר. כי אשת זנונים מתתקנא ברזא דאשת חיל כמו שכתוב בזוהר תרומה קמ"ח ב' ומסיים ולא יכילת. והיינו כי אמת ואמונה מתייחדים ואמונת השם יתברך דבוקה בהשם יתברך שהוא אמת והאמת שופע בתוכו. מה שאין כן אמונתם דבוקה בשקר וההוא רוח דשביק לה בעלה נקרא אצלם רוח הטומאה. ואצל עם קדוש עובדי ד' המחברים אמונה באמת היינו שהאיר נוכח עיניהם אמיתית האמונה שאמת הוא שהשי"ת מנהג כל העולם כולו ההוא רוחא דשביק לה בעלה נקרא רוח הקדש [וכנודע דרוח הקדש במלכות (מגילה א"ו ע"א) ולכך נוהג אפילו בגלות ובחוץ לארץ]:
2
ג׳ ויחוד זה נעשה על ידי הבטוחות בד' וכמו שכתוב בטח בד' וגו' ורעה אמונה. ובזוהר בהר ק"י ב' וכי תאמרו מה נאכל ר' יצחק פתח בטח כו' ע"ש כל לשונו. ופירוש שעל ידי הבטחון בד' על ידי זה הוא עושה את הטוב רצה לומר עושה שהשם יתברך משפיע לאמונה שזהו נקרא טוב דרגא דצדיק יסוד המשפיע למלכות כנודע ואז שכן ארץ כידוע דארץ נקראת גם כן מדה זו. והיינו כל עניני הארץ שהם למראית עין נעלם אור השם יתברך מהם ונראים לנפרדים מן השם יתברך ובאמת הם מיוחדים בו מדרגה זו נקרא בכל מקום מלכות ונוקבא וארץ ושאר שמות הכל להוראה הנזכרת דבר נראה כנפרד והמכיר יודע שבאמת הם לאחד. וכאשר הוא מכיר זה בכל עניני הארץ שהכל מהשם יתברך אז נקרא ארץ עלאה וארץ הקדושה וארץ ישראל [כשמחוברת לישראל שהוא קו האמצעי כנודע]. מה שאין כן בלתי הכרה זו נקרא ארץ טמאה וארץ העמים וארץ תחתית. וזה שאמרו (שם) ארץ עלאה כו' איכול איבה כו' ופירוש העושה טוב שמקודם הוא כטעם ברכת הנהנין קודם כל הנאה מעניני הארץ שאחר ההכרה שהכל מהשם יתברך אז רשאי ליהנות מעולם הזה ככל חפצו. ורעה אמונה כו' פירוש כי אמונה היינו כשהוא בהעלם מן השכל והחכמה [והוא למעלה מן השכל והחכמה כי סוף מעשה במחשבה תחלה רצה לומר ראשית המחשבה כענין נעוץ סופן בתחלתן] ואיזה עצה ולימוד יש לזה לדעת ולהכיר איזה אמונה טובה ובאיזה הוא פתי יאמין לכל דבר. רק על ידי הועשה טוב שמקודם דבר זה בכל רעותך כי האמונה היא ברצון לבד בלי טעם ועל ידי הבטוחות בד' אז גם בזה בוטח שהאמונה והבטחון שלא כראוי. [וכמו ששמעתי על השלך על ד' יהבך לא הוי"ה ידעי רבנן מאי יהבך (מגילה י"ח ע"א) והעצה גם על זה השלך על ד' יהבך] ועל ידי הבטח בד' הוא זוכה לורעה אמונה [וכדמסיים (בזוה"ק שם) ותגזור אומר וגו' מדברי להאי כו' שמה שרוצים לבטוח ולהאמין שהשם יתברך יוכל לעשות דבר זה ולהושיע כך וכך היא אמונה אמיתית כי היא דבוקה באמת וממילא ותגזור אומר ויקם כי השם יתברך מאמת אמונתם ובטחונם]. ועל ידי הועשה טוב דהיינו צדקה ע"ש (קי"א א') זהו כמו הברכה כנ"ל כך כל מצות לקט שכחה ופאה ושמיטה כדאיתא בסנהדרין (ל"ט א') בטעמא דשמיטה בזרעי השדה הכל להכיר שהוא מהשם יתברך ואינו שלו. ואתער האי טוב [וכדין ועל דרכיך נגה אור שהלך חשכת ליל כדבר אמרם ואמונתך בלילות. ודרכיך הוא כטעם דרז"ל (ברכות י"א ע"א) על בלכתך דידך ולא דמצוה היינו שבכל הנאתך בגוף נוגה אור רצונו יתברך ושהנאתך מידו המלאה הפתוחה] כדין שכן ארץ. ואי לא תתער כו' כמאן דדחיל מן מותא. כידוע דרגליה יורדות מות פירוש רגלים הם מדרגות התחתונות שעל ידם מקבלים המקבלים ומי שמקבל ממנה לבד ואין מדביק באמת על ידי הטוב המשפיע. ואז כל הנאותיו בעולם הזה נפרדים מהשם יתברך היינו שאין מכיר שהכל מהשם יתברך וכן אמונתו היא עבודה זרה וזה נקרא מות ממש שנעדר מחיי עולם רק חיי שעה ומי שאינו בעל דמיון גם חיי שעה אין כאן:
3
ד׳ וסיים (הזוהר הקדוש שם) דהא כדין נורא דליק כו'. פירוש תאות וחמדת העולם הזה שכולם נכללים בשם ארץ בוער בלב האדם כאש מאחר שאין לו הגדרת הצדיק [וסיים ובגין כך וכי תאמרו כו'. כי שמעתי להקשות איך יאמרו בשנה השביעית אחר שכבר ראו הברכה בשנה הששית. אבל באמת הברכה בשנת הששית נעשה בשנת השביעי. [וכדרך שאמרו (בראשית רבה פי"א) ברכו במן אף על פי שהיה הברכה ביום הששי] והיינו כטעם ועשה טוב דעל ידי אתערותא דלתתא ננעשה אתערותא דלעילא של הטוב וכך על ידי הנייחא דשנת השבע שהוא דרגא דמלכות כנודע ובה הנייחא והעדר הפעולה כי כבר כל מלאכתו עשויים כנודע ועל ידי הנייחא ההוא ההכרה כי פעולות האדם הכל רק לד' הארץ ומלואה. ואז מתעוררת הברכה בשנה הששית דהוא דרגא דטוב אז אחר הברכה הארץ נתן לבני אדם] ושכן ארץ ורעה אמונה הם נגד ב' יצרים הכוללים כל ענין אשת זנונים [כפשטיה וכמשליה דבעבודה זרה משתעי קרא כמו שכתוב ביבמות] שהם יצרא דעריות הכולל כל תאות עולם הזה שבזולת רצון השם יתברך. ויצרא דעבודה זרה ואמונת הבל. ולעומתם ב' יסודי אשת חיל שהם אנכי ולא יהיה לך הכוללים כל התורה כולה שהם גם כן ב' עשה ולא תעשה [ותורה שבכתב ושבעל פה וכמו שכתבתי במקום אחר]. ובסוכות שאז הוא הבטוחות בד' הגמור [וכן ועשה טוב שאז זמן ביעור המעשרות] וכדין שכן ארץ וגו' דהיינו זמן שמחתינו. והשמחה היא ההנאה ככל רצונו בלי הגדרה ויראה. והיינו אשתעשע בהדה כו' בכל רעותך כי אין צריך הגדרה ולכך משם שואבים רוח הקדש ולכך מקריבים אז פרים נגד שבעים אומות דהיינו אשת זנונים המתדמת לאשת חיל ושם הוא הבירור דלא יכילת:
4
ה׳ וז"ש בהך גמרא דלפני אידיהן טענת עכו"ם תנה לנו מראש. והתשובה מצוה קלה יש לי וסוכה שמה היא המבררת כי טענתם מאחר שאמונה היא בזולת השכל רק רצון הלב לבד אם כן אחר שיכירו כח מלכותו יצעקו היה לך לשום בלבינו רצון זה דאמונה ולבטוח בך וממילא על ידי זה יהיה אחר כך אורך חוזר ומשפיע והיינו גם כן כמוהם. [וזהו כפיית הר כגיגית דישראל שהשם יתברך שינה רצונם] ואמר להם עשו עכשיו סוכה שהוא הבטח בד' כמו שכתבתי לעיל. ומצוה קלה שאין בה חסרון כיס רצה לומר שלא הגיע עדיין לועשה טוב שאחר כך דהיינו בצדקה ושמירת שביעית שהוא חסרון כיס. וכמו שכתוב בויקרא רבה רפ"א גבורי כח על שומרי שביעית [שעל ידי זה נעשה ואתער הטוב דלעילא כמו שכתבתי לעיל] ע"ש. והיינו הגבורה דכבישת היצר בכל תאות עולם הזה רק צריך מקודם בטח בד' שהוא כטעם אנכי הקודם ללא יהיה לך דבלאו הכי אי אפשר לקיים לא יהיה לך כשאין בטוח לו דבר זה שאנכי וגו'. וזה נקרא מצוה קלה עדיין ובה הוא תוקף הבירור כמו שכתבתי במקום אחר דבאנכי לא נאמר לשון ציווי כי לא שייך ציווי. רק מי שהוא משרשא וגזעא קדישא היא יודע ומאמין כן ומי שאינו משם גם ציווי לא יועיל. והיינו כי הקב"ה מקדיר כו' פירוש כי אלו לא היה העלם. והיה ניכר לכל שאם בחוקותי תלכו ונתתי וגו' ודאי היה כל אחד מאמין ויודע האמת, אבל השי"ת עשה שיהיה העלם. והלא תראה (חגיגה ג' ע"ב) דהלכה למשה מסיני עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית כדי שיסמכו עליהם עניים. אף על פי שנאמר בתורה מפורש וצויתי את ברכתי וגו' לשלש השנים. כי אין זה מפורש לעין הברכה שאחר הבטח בד' ועשה טוב להיות נעשה הטוב דלעילא רק שמי שהוא משרשא וגזעא קדישה הם מאמינים בני מאמינים. רצה לומר שאף על פי שאבותם היה רק מאמינים כדרך אומרם ואמונתך בלילות ולא נגה עדיין אור הבוקר וגם הם מאמינים בלילות חוזרים ומאמינים כנ"ל. דגם על האמונה צריך אמונה והשלכה על ד' יהבך ומקוים תמיד לישועה כמו שכתוב קוה אל ד' חזק וגו' וקוה אל ד'. מקוים ומתחזקים על ידי הקיווי שיזכו לאור ואין, וחוזרים ומקוים ואין נופלים מאמונתם. מה שאין כן בעכו"ם נאמר והיה כי ירעב והתקצף וקילל במלכו ואלהיו וזה מורה שהאמונה בשקר. וזהו שמבעטים בסוכתם ויוצאים היינו שמצטער הוא בהעלם שרואה שאין הבטחון בד' שלו פועל כלום להיות על ידי זה בשמחה כנ"ל ומצטער הוא היפך השמחה ואז מבעטים כנ"ל והתקצף וקילל. מה שאין כן בישראל בעוטי מי מבעטי כמו שכתוב בויקרא רבה אף על פי שראיתי זרעו מבקש לחם לא ראיתי אותו צדיק אביהם נעזב מיראתו של הקב"ה:
5
ו׳ ולכן אמר מכם יבואו ויעידו כו' שעל ידי כל כובד הגלות והיסורין שיסרתם אותם לא סרו מאחרי. וזהו עיקר שלימות הבטוחות ולכך אז מקריבים שבעים פרים כי אז הוא הבירור והבירור הוא רק על ידי עכו"ם. היינו על ידי כל ההעלם וההתדמות שיש לאשת זנונים עם אשת חיל ורואים שישראל שרויים בצער ביניהם ודייקא על ידי זה הוא הבירור והתיקון דאשת חיל על ידי אשת זנונים המתדמית לה. ונמצא על ידי זה יש עליה גם כן לאשת זנונים כידוע המשל בזוהר מן הזונה שצוה לה המלך לפתות בנו ועילוי הזונה כשלא פתתו. וכידוע גם כן דברי הבעל שם טוב כי הרע נעשה כסא לטוב ע"ש. ולכך מקריבים נגדם רצה לומר שמעלים גם כן כל השבעים אומות להשם יתברך כי באמת כולם בריותיו וגם בהם נעשה רצונו על ידי ישראל שהכירו מתוך ההעלם שהם שקר ושלא לשמוע להם. וכך הוא רצונו וזהו בסוכות שעדיין רומז להעלם דהיינו הבטח בד' רק שמחובר באמת ועל ידי זה הוא השמחה האמיתית. אבל האמת הגמור הוא אחר כך שאלילים כליל יחלוף וד' בדד ינחנו וגו' שאין עוד מציאות לרע מעכו"ם ואז הוא שמיני עצרת שמקריבים פר אחד. וידוע משל רבותינו חז"ל למלך כו' ונשמח אני ואתם ואין עמו אל נכר מערבוביא דערב רב. וכדמסיים מסכת עבודה זרה בעובדא דר"י ובאטי בר טובי שנתברר ביניהם מי הוא משרשא וגזעא קדישא דישראל ומי לא. והבירור היה על ידי שבור מלכא כמו שכתוב מכם ובכם יבואו ויעידו כנ"ל והבירור היה אדכר מאי עבדת באורתא. כדרך אומרם ואמונתך בלילות רצה לומר בעת ההעלם אז הבירור כנ"ל. [והוא ביצרא דעריות שהוא נגד שכן ארץ שהוא נגדו עשה טוב כמו שנתבאר לעיל ששם הגבורה איזהו גבור הכובש יצרו והיינו הבירור נגד עבדים שהם דרגא שניה כידוע בברכת השחר מקודם שלא עשני גוי ואחר כך שלא שעני עבד כי העכו"ם אין יכול לכנוס כלל במדרגת יהודי ועבדים יש להם קצת התדמות אבל לא לגמרי]:
6
ז׳ וידוע כי בכל ענין מתחלתו וסופו מובן שכולו כן כמו שכתוב בשבת (ל' ע"ב) ראו שתחלתו דברי תורה וסופו דברי תורהכו'. וכל מסכת עבודה זרה הוא לברר הבירורים וההבדלים שבין ישראל לעכו"ם ולכך היא חמשה פרקים נגד חמשה חומשי תורה. שהתורה היא המבדלת ומבררת [כמו שכתוב בחכמה אתברירו]. כמו שכתוב בפרק רבי עקיבא הר סיני שירדה בו שנאה לאומות העולם עכו"ם וכמו שכתוב בחגיגה אסור ללמד תורה לעכו"ם שנאמר לא עשה וגו' ומסכת עבודה זרה דאברהם אבינו ארבע מאות פירקי הוה (כמו שכתוב עבודה זרה י"ד ע"א), כי אברהם אבינו נקרא אב המון גוים כמו שכתוב בריש חגיגה דנקרא תחלה לגרים. וכמו שכתוב שהכיר את בוראו מכלל דמתחלה ליה. וכמו שכתוב (פסחים קט"ז ע"א) מתחיל בגנות [וזהו בליל פסח שהוא נגד אברהם. וכידוע דגלות מצרים היה נגד אברהם אבינו ע"ה והיה לברר זה ההבדל בין ישראל לעמים כמו שכתבתי במקום אחר] מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו וידוע מ"ש בברכות (ט"ז ע"ב) דאין קורין אבות אלא לשלשה. רק משום כבודו של אברהם מסיים תיכף תרח אבי אברהם כו' כי התחלת עבודה זרה דאברהם היה רק השורש דתרח ובאמת הוא זכה לתקן גם השורש עד שגם תרח עשה תשובה כמו שאמרו חז"ל. ונאמר לו טל ילדותך שדרז"ל (בראשית רבה פל"ט) שהילדות שלו חביב כטל. וכמו שכתוב דנקרא איתן האזרחי מלשון האזרח בישראל דרצה לומר הנולד מלידה ומבטן והריון בקדושה. רק כך סדר הבריאה ברישא חשוכא והדר נהורא כי יתרון האור ניכר מן החושך ונעשה החושך כסא לו כמו שכתבתי לעיל. ולכך מתחיל בגנות שגם הגנות הוא מכלל השבח והכונה לו. וזכה אברהם אבינו לתואר אזרחי אחר שנקרא איתן שהוא לישני דתקיפי כמו שאמרו חז"ל (ר"ה י"א ע"א) והיינו אחר נסיון העשר כי התקיפות הוא שאין שום דבר מזיזו ממקומו שיוכל ליפול ממדריגתו ואז אין ראוי להיות מהאיתנים מוסדי ארץ כי בהרוס היסוד יפול הבנין. רק היסוד צריך להיות עמוד ברזל שאפילו כל רוחות שבעולם לא יזיזוהו ממקומו. וידוע שכל דבר נחלק לעשרה והם עשרה מיני דברים ומניעות שיכולים לבטל האדם ממעד מדריגתו. והם עשרה נסיונות שנתנסה אברהם אבינו ע"ה ונמצא שלם בכולם שלא הזיזוהו כמלא נימא ואז זכה לשם איתן ותיכף גם כן לתואר האזרחי. והוא נסיון העקידה וידוע בזוהר דאז אתכלל ואברהם ויצחק זה בזה. וידוע כי מיצחק הוא התחלת תואר אזרחי שהוא היה קדוש מרחם ולידה ואז גם אברהם אתכלל בו ונעשה אזרחי. ולכן תיכף אחר העקידה מתה שרה ונשא יצחק רבקה. ואיתא בהבא על יבימתו מי שאין לו אשה אין קרוי אדם כו' ונעשה אברהם טפל ליצחק ויצחק העיקר כי מן הוא והלאה היה עסק אברהם במדרגת אזרחי ובדרגא דיצחק שלא נתנסה כלל בשום נסיון וכן אברהם אבינו לא נתנסה עוד ובאותה מדרגה היה יצחק עיקר:
7
ח׳ והנה מסתמא אחר כל נסיון נתעלה אברהם אבינו ממדרגה למדרגה. וידוע שגם כל מדרגה נחלק לעשרה שהוא מספר חלוקת כל הענינים ובזמן שבין נסיון לנסיון עלה כל העשרה מדרגות שבין זו לזו. והנסיון אחר כך הוא לבררו שהוא באמת תוכו כברו כן ואז התחיל במעלה האחרת ונמצא כל המעלות שלו מאה. ומסתמא בכל מעלה ומדרגה שעלה הבחין ההבדל שבין אור לחושך וגנות שקודם לו ואם כן היה לו ת"ק פרקין. רק לפי שאברהם אבינו אז עד אחר הנסיון העשירי לא השיג לתואר אזרחי לכן לא השג אלא ד' פרקים מפרקי עבודה זרה ולא השיג עדיין החמישי. ולכן שנה רק ארבע מאות פרקי וביאור זה כי החמישי הוא חזרה כל הארבעה וכמו ספר דברים בחומשי תורה שנקרא משנה תורה. ועל דרך ששמעתי על שונה פרקו מאה ואחד פעם (חגיגה ט' ע"ב) דהאחד הוא החזרה פעם שני לתחלה זה שקול נגד הכל. והוא על דרך נעוץ סופן בתחלתן כידוע בסוד והחיות רצוא ושוב ואמרו חז"ל שלמעלה ממקום שנשלחים שם הם שבים שנאמר ויאמרו לך הננו. והיינו כשמגיע למדריגה התחתונה אז הוא כמראה הבזק חוזר חלילה ונעשה עליונה ומתחיל שנית הכל. וזהו מדרגה החמישית הכוללת כל הארבעה בשרשם וכידוע בסוד ה' פרצופין שהחמשי הוא הקוצו של י' של שם לבד כי הוא רק שורש להם כנודע. דהכתר הוא עומק ראשית של הכל והוא נעוץ בסוף דהיינו עומק אחרית. והנה מצד כל מדרגה יש הבדלים ובירורים בין ישראל לעכו"ם והבירור האחרון שמצד עומק ראשית והיינו כשאין ניכר בפועל שום הבדל. על דרך זה עמד יצחק אבינו ע"ה כשבירר בין יעקב לעשו שהניח ידו על חלק הטוב כי עשו נקרא בפרק קמא דקדושין (י"ח ע"א) ישראל מומר שנולד מיצחק שנקרא ישראל כנ"ל. ולכך יצא ממנו עמלק שנקרא ראשית גוים שהוא עומק ראשית דרע. והיינו שאיתא בילקוט (מן המכילתא סוף פרשת בשלח) גבי דוד המלך ע"ה נזכר שאין מקבלים גר מעמלק. והיינו שאי אפשר כלל שיתגייר אפילו שיעשה המצות ולא במעשה לבד אלא גם יקבל במחשבה ורצון להיות ישראל גמור. אפילו הכי נקרא (בבראשית רבה ר"פ ס"ה) רק פושט טלפיו כחזיר לומר טהור כי עומק ראשית ושורש מחשבתו ורצונו הנעלם גם ממנו בודאי אינו כן והוא שקר גמור. ולכך לא נתפרש דבר זה בתורה שלא לקבל גר מעמלק. [אף שנאמר תמחה שהרי גם בכנענים נאמר לא תחיה כל נשמה ואפילו הכי שלח יהושע שלשה פרטדגמאות ועיין בתוס' בסוטה ושאר דוכתי לענין גבעונים] רק דע"ז לא שייך ציווי ואזהרה כמו שכתבתי במקום אחר בטעם אנכי דלא נאמר בלשון ציווי דמי שהוא דבוק כ"כ בהשם יתברך בעומק ראשית עומד על דבר זה מעצמו ואין צריך לצוותו. ומי שאין דבוק לא יועיל הציווי:
8
ט׳ ולכך נאמר מלחמה לד' בעמלק כי דבר זה אי אפשר לברר כלל שהרי הוא עמוק ונעלם מן העין ואף מן האדם בעצמו לשעה רק השם יתברך הוא שיעיד שזה עומק ראשית שלו דבוק בחיים וזה להיפך. [ודבר זה הוא תכלית כל היגיעה והשתדלות דעולם הזה ואין השם שלם והכסא שלם כו' רצה לומר היחוד דקודשא ושכינתיה שנקרא שם הוי"ה וכסאו כנודע בשלימות כל זמן שלא נתברר עומק הדביקות דקודשא בריך הוא וכנסת ישראל לעין כלל דהיינו כשעומק לבם דבוק בהשם יתברך. וממילא כשזה קם זה נופל ונמחה ראשית דרע מן העולם לגמרי. ולכך בא עמלק אחר שאלת היש ד' בקרבנו וגו' כמו שאמרו חז"ל משל כו'. כי בזוהר בשלח ס"ד ב' פירוש דבעו למנדע כו' יעו"ש לשונו. וביאורו כי תחלה ראתה שפחה כו' ואחר כך פתאום נעלם מהם הכל ואבדו מידן חשק הגדול ולא מצאו מים ואמרו חז"ל בב"ק (פ"ב ע"א) ובזוהר זו תורה. ועד שאמרו טוב לנו במצרים מאחר שגם עכשיו לא פעלו מאומה טוב שלא היו מתחילים כלל כי חשבו שמיד ישתנו בקביעות ותמידות לבעלי השגה גדולה ואז האיר להם השם יתברך כידוע ובזוהר שם חק ומשפט זו פריעת המילה יעויין שם היטב. ובפרשת בא בזוהר מ' א' מאי טעמא קיימא בפגימותא כו' פירושו אות ברית הוא אות לבני ישראל שהם מחלק ד' ונחלתו וממילא כל מעשיהם ומחשבותם הכל מהשם יתברך אף שנעלם זה מהם. וכשמתגלה זה אז אין צריך להגדרות יתירות כ"כ רק בפסח עדיין לא נגלה זה. ולכך מצת חסר דקיימא בפגימותא כי מצה הוא תכלית ההגדרה מכל מיני חמידות עולם הזה הנקרא חמץ שרומז ליצר הרע כמו שכתוב בזוהר מ' ב'. אבל כאשר זה בגלוי כי גם היצר הרע של בני ישראל הוא מהשם יתברך כי חלק ד' עמו אז ממילא יכול לעשות המר מתוק ונעשה טוב מאוד זה יצר רע. ואז וימתקו המים דקטגורא אתעביד סניגורא ע"ש בזוהר:
9
י׳והנה כבר האירו עיניהם במרה כי גם בהעלם ומים מרים של חשקות עולם הזה יכולים להמתיק ולדעת כי השם יתברך גנוז בגויה. וכידוע שכשיודע שהקב"ה מסתתר ובהעלם שוב אין כאן העלם וזהו ויורהו ואלפיה שדבר זה לימודו כנ"ל. רק אחר כך ראו ברפידים שהם בהעלם יותר דעל ידי רפיון ידים מדברי תרה [מה שאין כן שם נאמר ולא מצאו שבקשו ולא מצאו וכאן רפו ידיהם מלבקש] עד שאין מתמרמרים כלל [שאז היה נעשה המר מתוק כנ"ל] על שהם בהעלם. ולכך בקשו לידע היש וגו' פירוש אם שורש כל השרשים ועומק ראשית המחשבה שלהם הנעלמת מאתם גם כן כנ"ל שזה נקרא אין כידוע ליודעי חן. וזהו עתיקא [קדישא] דלא קיימא לשאלה כי אין נרגש כלל במחשבת האדם אם היא דבוקה וקשורה בהשם יתברך וחלק ד'. או רק היש שלהם רצה לומר מחשבה ורצון ומעשה הנרגשת שלהם דבוק בהשם יתברך [וידוע כי האדם בכל כח שלו דבוק בהשם יתברך באותו כח כנודע בסוד צלם אלקים וגו']. ואם כן כאשר הם בהעלם גמור הרי הם ניתקים מדביקותם וקישורם להשם יתברך. ולכך מיד ויבוא עמלק מאחר שהטילו ספק בראשית שלהם עוררו עליהם ראשית גוים וכתרא דמסאבותא. ולכך יצחק גם כן לא עמד על זה מהשגתו כי זהו לא אתיידע. רק שהשם יתברך סיבב סיבות שיכוין שלא מדעתו אל האמת להראותו שעומק ראשית שלו פירוש שגם שלא מדעתו יודע האמת ודבוק בו. וזהו תכלית תואר האזרחי ודבר זה השיג אברהם אבינו אחר הנסיון העשירי דייקא שהיה נגד מדרגה העשרה דמסאבותא שהוא כתרא דמסאבותא. כי נסיון הראשון שלו באור כשדים היה נגד מדרגה התחתונה היינו להשליך הגוף מנגד וזהו מדרגה התחתונה שזכו לה כ"א מזרעו אחריו כידוע. ומדרגה העליונה הוא הנסיון העשירי שנוגע לעומק ראשית מחשבתו שגם שם לא היה רצונו לכך והיינו כי באמת הרי לא היה רצון השם יתברך גם כן לכך. ואם כן הגם שהיה בדוק ומנוסה במחשבותיו שכל מניעות וחשקות העולם לא יניאוהו מרצון השם יתברך. ראה שבזה מכל מקום היו נופלים לו מחשבות שלא לעשות כמו שאמרו חז"ל בב"ר מענין היצר הרע בדרך. ומובן כי כל אלה משלים למחשבות וענינים שנפלו בלבם באותו דרך יעויין שם ותבין. ואלו היה כבר מנוסה בתואר האזרחי באמת היה סומך על עצמו שלא לעשות כמו שהיה באמיתות רצון השם יתברך. וכמו שהשיג זה גם כן כמו שאמרו חז"ל שאמר לו כך עונשו של בדאי שאפילו אומר דבר אמת אין שומעין לו דידע שהוא דבר אמת אלא שאין שומעין לו מכל מקום שמא הוא שקר. והיינו דירא אולי איזה רע ונגיעה לעצמו עדיין דבוקה בעומק ראשית שלו שאין נודעת אף לעצמו ומחמתה נדמה לו שהוא דבר אמת. ולכך לא עמד על דעתו ומסר עצמו להשם יתברך גם בעומק ראשית שלו. רצה לומר גם מה שלמעלה משכלו שלפי שכלו היה נראה לו שאמת שאין יצחק לעולה. עם כל זה מאחר שהשיג רצון השם יתברך להקריב עשה כן בתמימות ובאמונה פשוטה שהוא נקרא סוף מעשה כמו שכתבתי לעיל. על ידי זה זכה להיות נעוץ במחשבה תחלה דגם העומק ראשית שלו דבוק באמת שהרי האמת כן שאין זה רצון השם יתברך, ואז אחר כך זכה למעלת אזרחי. ואז כבר נכלל ביצחק כמו שכתבתי לעיל:
10
י״א ויצחק השיג הפרק החמישי דעבודה זרה בענין יעקב ועשו כמו שכתבתי לעיל להכיר ולהבדיל בין אלו ששניהם מלידה ומבטן הקדושה ונמולו לשמונה. וגם במעשה כמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה פ' ס"ה) ואפילו במחשבה כידוע דרישיה דעשו גנוז בעיטפיה יצחק כמו שכתבתי במקום אחר בזה, רק ההבדל בעומק רישא דלא אתיידע, ואי אפשר לידע כלל כי מצד הדעת והשכל היה נראה ליצחק להיפך רק בלא ידיעה כיון אל האמת, וזהו עיקר הבירור כי אצל נסיון העשירי דאברהם אבינו הגם שנודע כי כולו מעומק ראשית שלו עד אחריתו דבוק באמת וראה שגם העומק ראשית שלו שלא רצה להקריב ושנולדו לו מחשבות להיפך. היה גם כן מרצון השם יתברך. מכל מקום היה זה במחשבתו ורצונו גם כן אותם המחשבות והיה בסדר ההשתלשלות עד שהגיע לעומק ראשית. אבל כאשר הוא בהעלם מדעתו ורצונו שחושב היפך האמת ועם כל זה יהיה העומק ראשית שלו דבוק באמת שלא ישגה כלל זה נתברר אצל יצחק. וזהו תכלית תוקף האזרחי הגמור שנתברר זה אצל ישראל ברפידים כנ"ל. ולכך משם נסעו מדבר סיני שראוים מעתה לקבל תורה שלא עשה כן לכל גוי ופותחת באנכי הרומז לעומק ראשית כנ"ל. ולכך כפה הר כגיגית דהיינו למעלה מרצונם ודעתם בהכרה הם עושים כרצון השם יתברך. והוא עומק מעלת ישראל שגם שירצו ברצונם ודעתם היפך רצון השם יתברך שגם מכל מקום אי אפשר שיטו מרצון השם יתברך כמלא נימא. לפי שעומק לבם הנעלם דבוק [ומכל מקום מאחר שלפי דעתם נראה להם שעושין נגד רצון השם יתברך מגיע להם העונשים בעולם הזה לפי דעתם גם כן. כי אחר כך כשיפתח השם יתברך יראו שלא היה עונשים כלל. וכמו שכתוב בזוהר חדש פרשת תבוא דכל קללות שבמשנה תורה תוכם צפון ברכות באמת והיינו דמשנה תורה הוא נגד העומק ראשית כמשנת"ל ושם באמת לא חטאו וכנ"ל. ועיין עוד שם בזוהר חדש דהוא נגד חורבן בית שני והיינו על ידי זרעו של עשו דשם הוא עיקר הבירור הנזכר לעיל כמו שכתבתי לעיל. ולכך אמרו רבותינו חז"ל על עשו שבא מכחו של זקן פירוש מכח שיצחק טעה במחשבתו מקודם. ומצד הזה הוא הטעות במחשבה לבניו שיחשבו שעושים נגד רצון השם יתברך כי אין נגלה עדיין להם עומק ראשית כמו שנגלה ליצחק תיכף. רק זה יהיה לעתיד ולעת עתה הוא כפי המחשבה דיצחק ולכך עשו גובר. אבל מי שמאיר לו השם יתברך האמת כנ"ל זהו שמטעימין לו מפרי מעשיו בעולם הזה ופורקין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ]. ולכן הקדימו ישראל נעשה לנשמע והמין קראם עמא פזיזא שהוא נגד השכל אנושי. והשיבו אנן דסגינן בתמימותא למסור עצמינו להשם יתברך למעלה משכלינו כמו אברהם אבינו בעקידה כנ"ל שמוסר עומק ראשית שלו להשם יתברך. ועל ידי זה ממילא נעשה אף על פי שלא נשמע כי סוף המעשה נעשה כרצון השם יתברך אף על פי שלא נשמע ונדע בשכל ורצון לעשות כן. מכל מקום סוף מעשה נעוץ במחשבה תחילה ומאחר דמקור הנעלם של המעשה דבוק מהשם יתברך אי אפשר שיהיה סוף המעשה נטוי ממנו כמלא נימא. וכמו שהיה ביצחק רק אחר כך נשמע גם כן ונדין שהוא כן. [ואז נדע שגם המחשבה שבנתיים שאנו חושבים שנטינו מרצון השם יתברך גם זה לא היתה נטויה ממנו. וכן ביצחק מחשבתו הקודמת לא היתה טעות גמור כידוע מהאריז"ל על פסוק כי ציד בפיו נשמת רבי עקיבא ע"ש ועוד דברים בגו ואין כאן מקומו]:
11
י״ב וזה שטענו כלום כפית עלינו כו' למעלה משכלינו והשיבו הראשונות ישמיעינו ז' מצות כו'. כי שבע מצות בני נח הם כמו דרך ארץ שקדמה לתורה ופירוש דרך ארץ הוא כפי שכל בני אדם ותורה היא למעלה משכל בני אדם ולכך ההתחלה דאברהם אבינו היה על פי שכלו עד שזכה לתואר אזרחי וזכה דשני כליותיו היו נובעות תורה. וכשאדם משתדל בשכלו ורצונו כל מה שיכול אז השם יתברך מדריכו בדרך ילך אף למעלה משכלו ורצונו. וזה ששאלו ישראל שקבלוה היכן קיימוה ובודאי לא שקר דברו לפי מראית העין. אך הקב"ה מעיד כי באמת קיימוה הכל כפי רצון השם יתברך והעדות על זה מנבוכדנצר ושארי העכו"ם דורו של שמד שמסרו נפשם על קידוש ה'. וזהו נסיון ראשון דאברהם והוא מסירת כחו הראשון להשם יתברך כמו שכתבתי לעיל. והוא ראשית ההשתדלות כפי שכלו של האדם שזה נקרא הראשונות ישמיעינו שמזה הגיע מעלה מעלה עד לאחר נסיון העשר שהוא למעלה משכל גם כן דבוק בהשם יתברך. וזה שהיה הנסיון בסוכה דמבעטי פירוש שידעו שהשם יתברך עצמו שציוום הוא עצמו מקדיר החמה והנה זה נגד השכל ממא נפשך אם צווית היה אדרבה שתקבל מעשינו ולכך ביעטו לפי שהוא נגד השכל. אבל ישראל סגי בתמימותא ולא מבעטי אף מה שנגד השכל ואין מבינים מוסרים עצמם להשם יתברך מסתמא הוא מנהיגם בטוב גם מה שאין מבינים. ועל ידי זה באמת כן השם יתברך מנהיגם בטוב נצחיי גם מה שאין מבינים בדעתם ורצונם. ולכך היה הנסיון בסוכה שבה נאמר ביחוד האזרח בישראל ישבו בסוכות. שפירוש החסיון בצל ד' לגמרי שבודאי השם יתברך כל מה דעביד הוא לטובה לו דלכך הוא זמן שמחתינו האמיתית שאין לדאוג ולפחד משום דבר מעתה. זהו רק לאזרח בישראל שדבוק באמת בעומק ראשית שלמעלה משכלו בהשם יתברך וכנ"ל:
12
י״ג וגרים נתרבו מה' דהאזרח שאינם בפירוש אזרחיים רק מרבויא [דה' הרומזת לשכינה כנודע וכידוע דמקורם תחת כנפי השכינה. והיינו ראש לשועלים ולא זנב לאריות כי ההתנשאות מצד שחושב עצמו והשתדלותו לכלום. וזהו מהשכינה כידוע שמצידה היא משתדלות בני אדם ואע"מ] וכמו שכתוב ובשם ישראל יכונה אלו הגרים. אבל בפירוש אינו וכמו שכתב התוס' בפסחים דגרים הרבה מדקדקים במצות יותר מישראל. פירוש כי גר לא הורגל בדיני תורה ומצות אנשים מלומדה רק הוא מבחירתו בחר בטוב ומזה חושב שבחירותו והשתדלותו הטובה פעל כל זאת ולכך מדקדקים במצות ומרבים בהשתדלות, וכן אברהם אבינו היה תחילה לגרים היינו במדריגה זו דהשתדלות בני אדם, ולכך אמרו בברכות (ז' ע"ב) לא היה כו' עד שבא אברהם וקראו אדון כידוע דשם האדנות מצידו היא הבחירה וההשתדלות דבני אדם והעלם האמיתות שהכל בידי שמים באמת. [ולכך באותו שעה שחידש שם זה וקראו אדון אמר במה אדע כי אירשנה שזהו העלם האמיתית ונענש בעבור זה כמו שאמרו חז"ל. שעל כן היה גלות מצרים והיא הכנה למתן תורה שהיא משם הוי"ה כידוע שהוא גלוי האמיתית ושלמעלה משכל בני אדם כמו שכתבתי לעיל] רק השתדל כ"כ עד שיגע ומצא דבר זה. [וכמו ששמעתי על מדרש הציץ עליו בעל הבירה כו' פירוש עליו על ענין תמיהתו זה עצמו אני הוא כו'. גם שמעתי על מחז"ל יגעתי ומצאתי שאחר היגיעה רואה שהיא מציאה ומציאה באה גם בהיסח הדעת בלא יגיעה אך קודם היגיעה אין רואה המציאה ההוא רק אחר היגיעה הוא המציאה. וכנ"ל הראשונות ישמיעוני] שבאמת גם זה הכל מהשם יתברך כי מאין בא לו שהוא יחשוק וישתדל לזה ולא אחר על כרחך שהוא מלידה ומבטן הוכן לכך. וכשיגע ומצא בירור דבר זה ועמד על אמיתיתו נקרא האזרחי. כי האזרח בישראל הכיר כי כל פעולותיו ועבדותו הוא מפני שנולד ביהדות וגדל בין בני ישראל. שהשם יתברך נטעו באומה זו והורגל מילדותו בדברי תורה שהדריכוהו והביאוהו לזה שהוא בהשתדלות ואין לו מאומה מפעולת ידו במוחו ולבו מעצמו. כי מי יודע אם לא נטעו השם יתברך מלידה מבטן באומה זו רק בעכו"ם אפשר היה עושה כמעשיהם. והכרה זו היא הכרת האזרח בישראל שלא השתדלותו פעל כל זאת רק הכל מהשם יתברך. על ידי זה זוכה שבאמת השם יתברך לעומתו פועל עמו גם בזולת השתדלותו במוחו ולבו ומעשה ידיו. וזהו הדביקות בעומק ראשית וכמו שכתבתי לעיל והבן כל זה היטב:
13