עין התכלת, פרט הראשון י׳Ein HaTekhelet, First Article 10
א׳במה שכתבנו (פתיל תכלת עמ' מ"ח) וכן המור בקטורת שכתב הרמב"ם בהל' כלי המקדש (פ"א ה"ג) שהוא דם הצרור בחיה שבהודו, והראב"ד השיגו באמת שאין דעתו מקובלת שיכנסו במקדש דם חיה וכ"ש דם חיה טמאה, והכ"מ הליץ בעד הרמב"ם כיון שנשתנה מצורת דם ונעשה כעפר בעלמא יעו"ש. אכן אין תירוצו מעלה ארוכה אלא כלפי דלא ליתסר משום דבעינן ממשקה ישראל כו', אכן אכתי לא העלה ארוכה דליתסר משום דבעינן מן המותר בפיך, ומה דבעינן מן המותר בפיך אפילו שערות ועור בהמה טמאה נמי פוסלין, אע"ג דבשערות ועור ליכא איסור אכילה. ע"כ כתב לן אחד במכתבו תי' על זה, דהא כדאיתא והא כדאיתא, היינו דבדבר שראוי לאכילה אמרינן ביה כיון שנשתנה והועיל ביה השינוי להתירו באכילה הועיל ביה נמי השינוי למחשביה ולאשויה מותר בפיך להתירו למצוה, מה שאין כן בדבר שאינו ראוי לאכילה, כגון עור, ואפילו הכי נאסר דלא הוי מן המותר בפיך, ממילא עומד תמיד באיסורו, דלא שייך ביה לומר שום השתנות כלל ע"כ. ואם כי זה הכותב לא הביא סמוכין לזה, אבל יש קצת סמוכין לסברא זו, מסוגיא דזבחים (לב:) הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו כו' הואיל והותרו לטומאתן הותרו לזיבתן יעו"ש, אכן לקושטא דמילתא לאו מילתא הוא, דא"כ תקשי אלא מעתה עור חזיר הישוב וכלהו הנהו עורות, דתנן במס' חולין (קכב.) דראויין לאכילה, יהיו נמי כשרים לספר תורה ולתפילין אחר שעבדן או שהילך בהן כדי עבודה, דהותרו לאכילה כדאיתא במסכת חולין (שם), ונימא ג"כ מתוך שהותרו לאיסורן ע"י שנשתנו הותרו נמי לפסולן, והא ודאי אינו, אלא ודאי לאו מילתא הוא ושאני סוגיא דזבחים (שם) דהתם טמא וטמא דחד שמא הוא שפיר אמרינן מתוך, אבל הכא אסור ופסול, דתרי שמא נינהו לא אמרינן מתוך, ועוד יש לחלק בכמה גווני.
1
