עין התכלת, פרט הראשון י״אEin HaTekhelet, First Article 11
א׳במה שחתרנו (פתיל תכלת עמ' מ"ט) לישב קושיית הנודע ביהודה על המג"א מסוכה (כג.) בפיל קשור, כולי עלמא לא פליגי דכשר לדופן סוכה והרי פיל לאו מותר בפיך הוא, והארכנו לתרץ קושייתו. ונשאלנו למה לן לטרוחי בזה, הרי בפשיטות קושיית הנוב"י לא קשיא מידי, דעד כאן לא כתב המג"א דבכל המצות בעינן מן המותר בפיך, משום דאתקשי כל המצות לתפילין, אלא במצות עצמן, אבל לא בהכשר מצוה, ודפנות סוכה הכשר מצוה נינהו ועיקר המצוה הוא הסכך. ואנן הדין פירוקא לא מתחזי לן. דודאי דפנות סוכה מצוה נינהו וכמו דאסבר לה מיסבר הגאון נוב"י ז"ל שדפנות הסוכה ג"כ דאורייתא, ונלמד מבסכת בסוכות שיעור הדפנות לכל מר כדאית ליה במס' סוכה (ו:) יעו"ש. ובאמת קושית הנוב"י ז"ל על המג"א מצינו נמי לאקשויי מש"ס מנחות (לט:), השיראין והכלך והסריקין כולן חייבין יעו"ש, וטלית ודאי מצוה היא דהא בעיא שיעורא ד' כנפות וכדי שיתכסה בו ראשו של קטן ומברכינן עליה להתעטף, ואיך יוכשר ממשי דהוא מתולעת, הא איתקש כל התורה לתפילין ובעינן מן המותר בפיך, וכדבקושטא כתב רבינו בחיי (פ' תרומה) דמהאי טעמא לא היה משי בבגדי כהונה ובמשכן יעו"ש, אלא דגם בזה יש מקום לדוחה לדחות ולומר דטלית נמי הכשר מצוה הוא ולא גוף מצוה. מיהא מסיפא דברייתא במס' מנחות (שם) ודאי קשיא, הן במינן פוטרין שלא במינן אינן פוטרין קתני מיהת במינן פוטרין, ואמאי הא ציצית גופייהו ודאי מצוה עצמה נינהו וניבעי מן המותר בפיך. וכן נמי יש להעיר לדעת המג"א, מהאי דירושלמי מס' כלאים (רפ"ט) דממעט צמר גמלים לבגדי כהונה, מטעם דיש לו שם לווי, ותיפוק ליה משום דלא הוי מן המותר בפיך. ודוחק לומר דטעם דיש לו שם לווי לא איצטריך ליה אלא משום צמר דכלאים ונגעים, ולא נקיט ליה גבי בגדי כהונה אלא משום לאקושי ליה פשתן ולומר אף פשתים שאין לה שם לווי. וכן נמי יש להעיר מהאי דשבת (כ:) אין מדליקין לא בלכש ולא בחוסן ולא בכלך כו', והוא מין משי כדמפרש הש"ס (שם), והרי משי הוא יוצא מתולעת כנ"ל, ואי כדעת המג"א ז"ל האיך אמרינן (שבת כא. ושם) פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת כו' מדליקין בהן בחנוכה כו', ואמאי הא למצוה בעינן מן המותר בפיך ומשי הא לא הוי מן המותר בפיך. ובשבת נמי דאין מדליקין בהן, למה לן טעמא בכלך מפני שהאור מסכסכת בהן כדפירש"י (שם כ: ד"ה גושקרא), וז"ל: ואסור לעשות ממנו פתילה כדאמר בכל פסולי פתילות דמתניתן שהאור מסכסכת בהן כו' יעו"ש, תיפוק ליה דנר של שבת מצוה הוא ובעינן מן המותר בפיך, דאין לחלק בין מצוה דאורייתא למצוה דרבנן דודאי כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון.
וכפי מה שתירצנו במאמרנו (שם), דמצוה שאינה צריכה להיות ממידי דבר אכילה לא קפדינן על מן המותר בפיך, אתי שפיר בכל הנהו דוכתי בעזהש"י.
אלא דיש להעיר עוד, מהאי דשבת (כא.) דקא חשיב בפסול שמנים שמן קיק, ומפרש עלה בגמרא אמר שמואל שאילתינהו לכל נחותי ימא ואמרו לי עוף אחד יש בכרכי הים וקיק שמו יעו"ש, והוא עוף טמא לפי גירסת הערוך במס' חולין (ס.) קאת זו הקיק יעו"ש, ואיך אמרו מדליקין בהן בחנוכה, הא בעינן מן המותר בפיך, והעיר בזה רב גדול אחד במכתבו אלינו, וגם זה יש ליישב, מלבד דרק שמואל הוא דמפרש בשמן עוף ששמו קיק, אבל ר' יצחק בריה דרב יהודה מפרש משחא דקאזא, ור"ל מפרש קקיון דיונה, וא"כ יש לומר דרב חסדא ור' זירא משמיה דרב דאמרי דשמנים שאין מדליקין בהם בשבת מדליקין בהן בחנוכה, דמשמע כולהו שמנים אפילו שמן קיק, לא מפרשי כשמואל אלא כר' יצחק בריה דרב יהודה או כר"ל. אלא אפילו אי מפרשי כשמואל נמי נימא, דיש לומר דבקושטא שמן קיק נמשך אחר הפתילה, והא דאין מדליקין בו בשבת מהאי טעמא גופיה הוא, משום דאינו מן המותר בפיך, ובקושטא בחנוכה נמי אין מדליקין בו, דהא דאמרינן שמנים שאין מדליקין בהן בשבת מדליקין בהן בחנוכה, לא קאי אלא אשמנים דפסולייהו משום שאין נמשכים אחר הפתילה, אבל אשמנים דפסולייהו מטעם אחר לא קאי, כמו דלא קאי אשמן שרפה דמתניתן, כמו שביאר הפני יהושע בסוגיא דשבת (שם) יעו"ש.
עוד העיר הרב הנ"ל, מירושלמי סוטה (פ"ב ה"ד) גבי מגילת סוטה תני רבי אלעזר בן שמוע אומר אין כותבין על עור בהמה טמאה אמר רבי שמעון מכיון דאת אמר למחיקה ניתנה למה אינו כותב, תני רבי אלעזר בן ר' שמעון אומר רואה אני את דברי אלעזר בן שמוע מדברי אבא שמא תאמר איני שותה ונמצא השם גנוז על עור של בהמה טמאה ע"כ. ואי כדעת המג"א דכל המצות אתקשי לתפילין דבעינן מן המותר בפיך, א"כ מאי טעמא דרבי שמעון דאמר למה אינו כותב, ולמה לי הטעם דנמצא השם גנוז על עור של בהמה טמאה, תיפוק ליה בלא"ה, משום דבעינן מן המותר בפיך, ויפה העיר.
אכן נראה דאין הכי נמי, דטעמא דר' אלעזר בן שמוע דאין כותבין על עור בהמה טמאה מהאי טעמא הוא דבעינן מן המותר בפיך, ורבי שמעון דפליג וקאמר מכיון דאת אמר למחיקה נתנה למה אינו כותב, הכי קאמר כיון דעיקר מצותה היא המחיקה, דמהאי טעמא אינה מטמאה את הידים, כדאיתא התם מקמי הכי, א"כ לא חשיב העור מגוף המצוה דנבעי מן המותר בפיך, והוא כעין שבארנו בירושלמי (פ' מצות חליצה ה"ד) שופר של ע"ז ושל עיר הנדחת רבי אלעזר אומר כשר תני רבי חייה כשר תני רבי הושעיה פסול, הכל מודים בלולב שהוא פסול, מה בין שופר מה בין לולב אמר רבי יוסי בלולב כתיב ולקחתם לכם מכל מקום, אמר רבי אלעזר תמן בגופו הא יוצא, ברם הכא בקולו הוא יוצא ויש קול אסור בהנאה, הכל מודים בסנדל של עיר הנדחת שהיא כשר דכתיב חלוץ הנעל מכל מקום, אמר רבי מנא כמא דאת אמר תמן יום תרועה יהיה לכם מכל מקום כן את אומר הכא חלוץ הנעל מכל מקום, יעו"ש בק"ע ופ"מ שנדחקו בביאור דברי הירושלמי, מה חדית ר' מנא על סתמא דהש"ס. וביארנו, דסתמא דהש"ס קאמר הכל מודים בסנדל של עיר הנדחת שהיא כשר, היינו אפילו מאן דפוסל בשופר ולית ליה ריבוייי יום תרועה יהיה לכם, מכל מקום מכשיר סנדל של עיר הנדחת מטעם דכתיב חלוץ הנעל מכל מקום, כלומר לאו משום ריבויי דקרא, אלא כיון דהמצוה היא חליצת הנעל ולא נעילת הנעל, הגם שאי אפשר לחליצה בלי שיוקדם נעילה, מ"מ כיון דאין הנעילה המצוה אלא החליצה, אין הסנדל המצוה דיהיה שייך למפסליה משום כתותי מכתת שיעוריה, דדוקא כשקיום המצוה הוא בהויית החפץ על האדם, הוי החפץ המצוה ומיפסל משום מכתת כתותי, אבל כשקיום המצוה היא בביטול ומניעת והסרת החפץ מן האדם, אין החפץ המצוה ולא מיפסל משום כתותי מיכתת שיעוריה, ורב מנא פליג על סברא זו, וקאמר דמצד הסברא ליכא להכשיר בסנדל טפי מבשופר, ורק מצד ריבויי דקרא הוא דאיכא להכשיר, כמו דאת אמר תמן בשופר להכשיר מריבויי דקרא יום תרועה יהיה לכם מכל מקום, כן את אומר הכא בסנדל להכשיר מריבויי דקרא חלוץ הנעל מכל מקום, וממילא מאן דפליג ופוסל בשופר פוסל נמי בסנדל, ולאו דברי הכל הוא להכשיר בסנדל, ובחידושינו (שם) הארכנו בזה ואין כאן מקומו, מיהו אדאתאן עלה שמעינן מהך ירושלמי לחלק בין כשקיום המצוה הוא בהויית החפץ לבין כשקיום המצוה הוא בביטול ומניעת החפץ, דאז אין החפץ המצוה לענין דליפסל משום מכתת כתותי שיעוריה וכ"ש דלא מיפסל משום דאינו מן המותר בפיך, וזה הוא טעמא דר' שמעון מכיון דאת אמר למחיקה נתנה, א"כ אין העור המצוה ומאי איכפת לן מה שאינו מן המותר בפיך:
ומיושב בזה הא דלא אשכחן בסנדל של חליצה שיהיה דוקא של עור בהמה טהורה משום דבעינן מן המותר בפיך, אדרבה התוס' במס' יבמות (קב: ד"ה ואנעלך) כתבו להדיא, דאין להקפיד אם חלץ במנעל עור בהמה טמאה, וגם ר"ת שמצריך שיהיה הסנדל מעור בהמה טהורה, קאתי עלה משום דתחש כתיב יעו"ש, וכפי הנ"ל מיושב דבסנדל של חליצה שהמצוה היא חליצת הסנדל, אין הסנדל המצוה דנבעי ביה מן המותר בפיך. והגם דלענין סנדל של עיר הנדחת לא קיימא לן כסתמא דירושלמי, וכדאיתא בש"ס דילן (יבמות קד.) ואם חלצה חליצתה פסולה, וכן פסק הרמב"ם ז"ל (פ"ד מה' יבום) והיינו כרבי מנא בירושלמי, מ"מ לענין מן המותר בפיך אית לן האי סברא, ועיין מה שביארנו בזה בחיבורנו סדרי טהרות מס' כלים (רמ"ב.) בביאורנו הארוך (סוד"ה ואלא הא). והגם דהרמב"ם ז"ל (פ"ג מה' סוטה ה"ח) פסק כר' אלעזר בן שמוע דמגלת סוטה בעיא עור בהמה טהורה [ומהתימה על הק"ע בירושלמי (שם) שכתב לא ידעתי למה לא הביא הרמב"ם דין זה] יעו"ש. היינו מטעמא דרבי אלעזר ברבי שמעון דאמר רואה אני את דברי ר' אלעזר בן שמוע מדברי אבא, שמא תאמר איני שותה ונמצא השם גנוז על עור של בהמה טמאה, כלומר דאע"ג דלמחיקה ניתנה, כיון דאיכא גווני שהשם נשאר על העור ואינו נמחק, כגון כשאמרה איני שותה, ממילא חשיב העור מגוף המצוה ובעינן מן המותר בפיך. ולכאורה לפי מה שפי' הפ"מ בירושלמי (סוטה פ"ג ה"ג) היה נראה דטעמא דרבי שמעון דסבר בהאי דתני בירושלמי (שם פ"ג ה"ג) מגילתה נגנזת תחת צירו של היכל למה בשביל לשחקה יעו"ש, וא"כ אף כשהיא נגנזת למחיקה נתנה שתהא נמחקת על ידי סיבת ציר הדלת, ורבי אלעזר בן שמוע ורבי אלעזר ברבי שמעון סברי דנגנזת ממש, כפשטות לישנא דמתניתין, דקתני סתמא מגילתה נגנזת ושפיר כשהיא נגנזת לאו למחיקה ניתנה, והוי העור גוף המצוה ובעינן מן המותר בפיך, ומיושב בזה תמיהת מרן הקדוש הכסף משנה (הלכות יבום פ"ד ה"ד) שתמה למה השמיט הרמב"ם ז"ל הך דתוספתא וירושלמי שנגנזת תחת צירו של היכל, דהוא משום דפסק כרבי אלעזר בן שמוע ורבי אלעזר ברבי שמעון כנ"ל:
אמנם באמת עיקר פי' הפ"מ תמוה, דזה לשון הירושלמי תני מגילתא נגנזת תחת צירו של היכל למה בשביל לשחקה לול קטן היה שם המים נשפכין תני כו', ופירשו הקרבן עדה ופני משה, דטעמא קא יהיב למה נגנזת תחת צירו של היכל בשביל לשחקה יעו"ש, והדברים מתמיהים כמו שתמה בשירי קרבן (שם), וקשה דגרסינן במכות המוחק את השם לוקה דכתיב לא תעשון כן וגו' יעו"ש, אלא שהוא ז"ל כתב לתרץ, דיש לומר דהירושלמי לית ליה הך דרשא ומותר לאבד כתבי הקודש שאין בהן צורך יעו"ש, אכן זה אינו, דבאמת איתא להדיא בירושלמי מגילה (פ"א ה"ט) דחשיב שם כל השמות שאינם נמחקין והנטפל לשם מאחריו כדאיתא בבבלי שבועות (לה:), וכן בירושלמי שבת פ' כל כתבי (ה"א) שזרק תכריך של ברכות לתוך ספל של מים ואמר לו רבי ישמעאל גדול עונש האחרון מן הראשון, ושם דייק דספרי מירוס מותר לשרוף הן ואזכרותיהן מק"ו דסוטה, אבל בודאי אית ליה להירושלמי הך דרשא. אכן ביאור לשון הירושלמי נראה כמו שפירשנו בחיבורנו על הירושלמי, וזה לשוננו, תני מגילתה נגנזת תחת צירו של היכל, ופריך למה בשביל לשחקה בתמיה הרי על כרחך תשחק על ידי סביבת הציר, וכי מותר לגרום מחיקת השם, ומשני לול קטן היה שם כלומר שהיה שם לול תחת הציר ושם היתה נגנזת ולא נשחקת ואח"כ מתחיל ציון המשנה המים נשפכים תני כו' ע"כ, אכן נראה דטעמא דרבי שמעון דקסבר כיון דעיקרה למחיקה ניתנה לא חשיב העור מגוף המצוה, ומה שלפעמים נגנזת לא מהני להחשב העור מגוף המצוה:
וגם מה שהשמיט הרמב"ם האי תוספתא דמגילתה נגנזת תחת צירו של היכל, מיושב לפי פירושנו בדברי הירושלמי דמסיק לול קטן היה שם א"כ לאו דינא הוא, אלא ששם היתה נגנזת מחמת שהיה שם לול קטן לגנזה שם, אבל אין קפידא בדבר, דהוא הדין אם ימצא מקום אחר לגנזה יכול לגנזה שמה:
עוד יש להעיר על דעת המג"א ז"ל דכל המצות הוקשו לתפילין ובעינן מן המותר בפיך, מהאי דגרסינן במס' מכות (יא.) ספר שתפרו בפשתן פליגי בה רבי יהודה ורבי מאיר חד אומר כשר וחד אומר פסול, למ"ד פסול דכתיב (שמות יג) למען תהיה תורת ה' בפיך, ואיתקש כל התורה כולה לתפילין מה תפילין הלכה למשה מסיני לתופרן בגידין, ואידך כי איתקש למותר בפיך, להלכותיו לא איתקש, ופירש"י ז"ל כי איתקש למותר בפיך, דכתיב בהאי קרא בפיך מן המותר בפיך שאין נכתבין על עור בהמה טמאה, להלכותיהן, לדבר שאינו כתוב בתורה, ובתפילין גופייהו לא גמרינן ליה אלא מהלכה למשה מסיני לא ילפינן בהיקשא יעו"ש, ואי כדעת המג"א דכל המצות הוקשו לתפילין ובעינן בהו מן המותר בפיך, לכאורה אינו מובן, לפי מה שביארנו במאמרנו (פתיל תכלת עמ' מ) מדברי רש"י והר"ן ז"ל, דלאו דוקא איסורי אכילה אימעטו ממן המותר בפיך, אלא אפילו אין בו איסור כלל רק דאינו ממידי דבר אכילה בעצמותו, נמי אימעוט ממן המותר בפיך, א"כ למה הוצרך הש"ס לסיים מה תפילין הלכה למשה מסיני לתופרן בגידין אף כל לתופרן בגידין, תיפוק ליה בלאו הכי, משום דכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך, ואיתקש כל התורה כולה לתפילין דבעינן מן המותר בפיך, ממילא אימעט נמי פשתן, דכיון דלאו ממידי דבר אכילה הוא, לא הוי מן המותר בפיך, ובתפילין גופייהו הלכה למה לי, תיפוק ליה מלמען תהיה תורת ה' בפיך מן המותר בפיך, ומאי טעמא באמת דמ"ד כשר משום דלהלכותיו לא איתקש, מה בכך, הא מ"מ כיון דאיתקש למותר בפיך, ממילא אימעט נמי פשתן, משום דלא הוי מן המותר בפיך, אלא על כרחך דלאו בכל המצות בעינן מן המותר בפיך, רק דתפירה בפשתן לא אימעט ממן המותר בפיך וצריך הלכה לזה בתפילין, ובספר תורה תליא מילתא אי להלכותיו נמי איתקש אי לאו:
אמנם גם אי משום הא לא איריא מלבד דלפי מה שביארנו (שם) לתרץ קושיית הנודע ביהודה מהאי דסוכה הנ"ל, דדוקא היכא דקפיד קרא בהמצוה שתהיה ממידי דבר אכילה, הוא דבעינן מן המותר בפיך, אבל במצוה דלא קפיד בה קרא שתהיה ממינא דבר אכילה, לא בעינן מן המותר בפיך, וא"כ שפיר בתפירת תפילין וספר תורה אי לאו ההלכה משום מן המותר בפיך לא הוי איכפת לן, דהגם דבעיא תפירה, אבל הרי לא מצינו דקפיד שיהיה התפירה במינא דבר אכילה דוקא דניבעי מן המותר בפיך, ולהכי צריך ההלכה שצריך שתהיה התפירה בגידין שהוא ממינא דבר אכילה, ותפירת ספר תורה תליא מילתא אי להלכותיו נמי איתקש אי לאו:
אכן מלבד זה ג"כ לא קשיא מידי, דבעיקר דבר זה דשלא מן המותר בפיך פוסל, מיתחזי לן דאינו פוסל אלא בדבר שהוא מהלכות וחלקי המצוה ומעכב בהמצוה, אבל בדבר שאינו מהלכות וחלקי המצוה ואינו מעכב בהמצוה, רק שעושין לנוי וחיזוק הדבר, אין שלא מן המותר בפיך פוסל בו, שוב מצאתי בספר בני יונה להגאון מוהר"י לאנדסופר ז"ל שכתב כן להדיא בביאורו הארוך (סי' רעח) לענין תפירת העמודים בהספר תורה במשי, דכל שאינו לעכב כי אם לתוספת שמירה ויפוי לא מיפסל ביה, מה שאינו מן המותר בפיך יעו"ש ובספר חקרי לב (יו"ד ח"ג סי' קכג). ולפי זה תפילין גופייהו, אי לאו ההלכה דבעיא תפירה, הגם שהיה נצרך לעשות התפירה לנוי ולחיזוק, לא הוי פוסל ביה שלא מן המותר בפיך, דכיון שאינו מההלכה רק לנוי ולחיזוק, לא הוי מהלכות וחלקי המצוה דניבעי ביה מן המותר בפיך, ומעתה יש לפרש הסוגיא, דהא דקאמר מה תפילין הלכה למשה מסיני לתופרן בגידין כו', האי בגידין לאו מלשון ההלכה הוא, כי ההלכה לא היתה אלא דבעיא תפירה, רק סתמא דש"ס הוא דמסיק לה, והכי קאמר מה תפילין הלכה למשה מסיני לתופרן, כלומר דבעיא תפירה, וממילא פשתן פוסל בה מלמען תהיה תורת ה' בפיך מן המותר בפיך, ופשתן כיון שאינו ממידי דבר אכילה לאו מן המותר בפיך קרינן ביה, אלא צריך שיהיה התפירה בגידין, דסתם תפירה בדבר המותר בפיך בגידין הוא אף כל תופרן כו', כלומר אף ספר תורה בעיא תפירה ומצותו בכך, וממילא פשתן פוסל בה מלמען תהיה תורת ה' בפיך מן המותר בפיך, ופשתן כיון שאינו ממידי דבר אכילה, לא קרינן ביה מן המותר בפיך, אלא צריך שתהיה התפירה בגידין, דסתם תפירה בדבר המותר בפיך בגידין הוא, ומ"ד כשר משום דכי איתקש למותר בפיך אבל להלכותיו לא איתקש כדפירש"י ז"ל, ולא הוי תפירת ספר תורה מהלכות וחלקי המצוה כלל, דניבעי ביה מן המותר בפיך:
ומיושב בזה דעת העיטור והכרעת הבית יוסף (או"ח סי' ל"ב) שתמה עליהם הנודע ביהודה מהדורא תניינא (חא"ח סי' ב) דהנה על מה שכתב הטור (שם) יתפור אותם בגידי בהמה טהורה, כתב הב"י וז"ל: והעיטור כתב גבי הא דאמרינן גבי ס"ת קרע הבא בתוך ב' שיטין יתפור וכו', והני מילי בגידין אבל בגרדין לא והן הנימין שנשתיירו מן הבגד, ובנוסחא אחרינא אבל בגררין לית לן בה והן טליידרו"ש שעושין מן הקלף, וכיון דמינו הוא מותר, ומסתברא לן שהן כגידין עצמן ותופרין בהן ספר תורה עכ"ל, ונראה דבמקום הדחק שאין גידין מצויין יש לסמוך על בעל העיטור שלא להתבטל ממצות תפילין ותופרין בטליידרו"ש שעושין מהקלף, עד שיזדמנו להם גידין עכ"ל הב"י, וכן פסק בשלחנו הטהור (סי' ל"ב סעיף נ') יעו"ש. והנוב"י (שם) תמה על זה וכתב ואני חושש אפילו בשעת הדחק שהרי הלכה למשה מסיני הוא גידין, ולא תימא שזהו מטעם מותר בפיך, לא כן הוא דהרי במס' מכות בספר תורה שתפרו בפשתן פליגי ר"מ ור"י כו' כי איתקש למותר בפיך להלכותיו לא איתקש יעו"ש, הרי שמותר בפיך הוא ענין בפני עצמו, ונתפרות בגידין הוא ענין בפני עצמו, והוא הלכה למשה מסיני דבעינן גידין, ומשום כן ממילא בעינן גידין ממש יעו"ש. ולפי מה שביארנו הסוגיא נראה שגם העיטור מפרש כן, דההלכה לא היתה אלא דבעינן תפירה אבל בגידין לשון הש"ס הוא דמסיק לה וכנ"ל, ומסתייע נמי הדין שיטה דבגידין לאו מההלכה אלא מלשון הש"ס ומשום מן המותר בפיך מש"ס דשבת (כח:) דקאמר, ואלא הא דתני רב יוסף לא הוכשרו במלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד, למאי הלכתא, וקא בעי למימר אלא לכורכן בשערן ולתופרן בגידין יעו"ש, ואי גידין דוקא ולא עור היכי קא בעי למימר דהא אתא רב יוסף לאשמועינן, הרי רב יוסף עור נקט במילתיה ועור פסול לתפירת תפילין, וכמו שתמה בזה הרשב"א ז"ל בחידושיו (שם) ונשאר בצ"ע בקושיא זו, אבל העיטור אטו משועבד להרשב"א ז"ל שיסבור כוותיה, אדרבה מכח הך קושיא גופיה, סובר העיטור דבגידין לאו מלשון ההלכה הוא, אלא הש"ס הוא דמסיים לה משום מן המותר בפיך, והוא הדין עור, אלא משום דסתם תפירה בדבר שהוא מן המותר בפיך בגידין הוא, להכי נקט הגידין, אבל אין הכי נמי אי עביד מעור שיהיה ראוי לתפירה שכשר לתפור ביה.
וגם נוסחא שלפנינו בהסוגיא במס' מכות (יא.) אמר רב חזינן להו לתפילין דבי חביבי דתפירי בכיתנא ולית הלכתא כוותי' יעו"ש, מסייע להדין פירושא, דאי בגידין מלשון ההלכה הוא, וכי רבי חייא היה פליג על הלמ"מ, אלא ודאי לאו מלשון ההלכה הוא, אלא משום מן המותר בפיך הוא, וקסבר רבי חייא דמן המותר בפיך לא בעינן אלא בכתב, אבל לא בשאר מצות, וקסבר דהא דפליגי ר"מ ור"י בספר שתפרו בפשתן פליגי נמי בתפילין, ובהא פליגי אי בעינן בתפירה מן המותר בפיך כמו בכתב או לא ופסק כמאן דמכשיר, מיהו הריטב"א ז"ל בחידושיו למס' מכות (שם) מייתי נוסחא אחריני בסוגיא זו דגרסי חזינן לספרי דבי חביבי כו' ותמה שם אנוסחא שלפנינו יעו"ש, והיינו משום דקאי בשיטת רבו הרשב"א ז"ל, דבגידין מלשון ההלכה היא, ומעתה שפיר הכריע מרן הב"י ז"ל דבשעת הדחק תופרין בטליידרו"ש, דכיון דפלוגתא דרבוותא הוא בפי' הסוגיא, אי בגידין מלשון ההלכה הוא ודוקא גידין, או בגידין לישנא דהש"ס הוא ומשום מן המותר בפיך והוא הדין עור וכנ"ל, וא"כ ודאי בשעת הדחק כדאי הוא העיטור ז"ל לסמוך עליו דבגידין מלשון הש"ס הוא ולאו דוקא אלא משום מן המותר בפיך והוא הדין עור, ובאמת יש סמך קצת לזה מלשון ההלכה שבמס' סופרים (פ"א) דקתני הלכה למשה מסיני שכותבין כו' תופרן וכורכן בשערן יעו"ש, הרי דלא קתני תיבת בגידין בלשון ההלכה למשה מסיני, שוב מצאתי להגאון חיד"א בכסא רחמים הגיה וכורכן בגידין יעו"ש, ואין צורך כנ"ל, וכן נראה לנו להורות להלכה כפסק מרן הב"י ז"ל, שבשעת הדחק שלא לבטל מצות תפילין תופרין בטליידרו"ש וכ"ש בגידי עוף, ומהתימא על הנוב"י שפיקפק בזה, ולמה דאתאן עלה שיטת המג"א דבכל המצות בעינן מן המותר בפיך מיושב אליבא דכל השיטות:
1
