לנבוכי הדור י״בFor the Perplexed of the Generation 12
א׳אם היה כל עקרה של תורה רק כדי להכשיר את הנפשות במוסר והרגשת הרוחניות לפי ההוה לבדו, אז היתה באמת אפשרות לה להשתנות בכל דור לפי ההכרה של הדורות. גם אז לא היה המעשה ושמירתו, בכיוון ודיוק עם כל הלמודים שמסגלים השמירה המעשית נוטלים חלק בראש. אבל כיון שתכלית התורה היא לא ההוה לבד כי אם העתיד, והעתיד היותר רחוק והיותר גם כן נשגב ורחב, וכל המעשים והמצות שבתורה הם שלשלאות גדולות שמקשרות את ההוה אל העתיד, על כן השמירה המעשית היא עיקר גדול. הכוזרי בנה יסוד ספרו על הפתגם ״כונתך רצויה אבל אין מעשיך רצויים״, ומזה נסתעפה התולדה שדיוק המעשים הוא עיקר גדול בתורה.
1
ב׳אמנם דורינו צריך לבאור פרטי למה המעשים הם עיקר, והם מוצאים בהמעשים רק את חיצוניות הדת ועל כן הם קרובים לזלזל בהם. הם משקיפים על כל הדתות בשוה, ואינם שמים אל לב הבדלה של היהדות ותורתנו מכל תורה ודת. רבשקה דבר על אלהי ישראל כעל אלהי הגוים, מבלי דעת את ההבדל הרחב באין תכלית. ובני דורינו אינם נזקקים להבין את ערך ההבדל שבין תורת ישראל, שעל כל פנים כל חכם לב יודה שהיא גברת הדתות, לכל תורה ודת.
2
ג׳על כן עלינו לבאר לעיין ולהעמיק, להאיר עיני הולכי חשכים, לא ברעש ורוגש. עלינו לדון לכף זכות גם את היותר משובשים בדעותיהם. ״צאן אובדות היו עמי רעיהם התעום״, והרועים הם גם כן רועים אובדים שתעו על ידי הרועים אותם. ומאין מישר דרך, מאין עומד בפרץ לתן את האפשרות לצאת מתוך הנבוכה, התאבכו גאות עשן, והנבוכה הלכה וגדלה, עד שאבדו דרך. ותחת הנתיבות הישרות דרכי הנועם שבתורה, הם מתראים לעיניהם כערבוביא ומבוכה, ונפשם השוקקה לאור תתעם בשוא, שימצאוהו בהשלכת נעל על תורה ואמונה.
3
ד׳על כן עלינו לבאר גם את הדברים שנראים לנו כגלויים. אם הם לנו פשוטים מפני שהננו שרויים באור, אנו המגודלים מנעורינו בתורה ומצותיה הננו קרובים להבין את ערכה של תורה ושמירתה, על כל פנים במדה המספקת לנו לחבבה ולשומרה בנפש חפיצה, אבל הבנים התועים, שאין חנוכם מועיל להם לעת רעה כזאת לחבתה של תורה כי אם לשנאתה, עמהם אנו צריכים להתחיל מראש, ושלא להיות כבד עלינו לבאר כל נטיה היותר קלה שגורמת בהיותה סתומה שיטעו בה תועים, ובהיותה מבוארת שתמלא אורה מחשכים רבים.
4
ה׳לו היה כל עקרה של תורה רק להרגיל את האדם בהכנעה ושיעבוד לאלהים לפי מובן האדם בהוה, אז ודאי היו המעשים המדוייקים טפלים והכונה העיקר. אמנם, אם שדבר גדול הוא הרגל הנפשות לדביקות ועבודת ד׳, ממנו יתד ופינה לכל מוסר ומעגל טוב, אבל לא בזה לבד יושע האדם וכל החי. לבא אל החק המאושר של שלימות התפתחותו, היא מדה אחת כללית מוסרית הנובעת ממקור ההכרה האמתית של יחש האדם לקונו, ולנשמתו הרוחנית. אבל החיים, הם רחבים הרבה, והם ארוכים ומתפשטים אל העתיד הארוך, ומצותיה של תורה הנה עצות נפלאות לרכס את העתיד עם ההוה, והתכונה נגמרת עם הקמת כל החזון. ובהיות המעשה חסר, תשאר אמנם הכונה להיות האדם מתגעגע וחושק להיות דבק באהבת יוצרו, אבל הלא ישאר בקטנותו, ולא ידע כלל במה זה ימלא התעודה שעבורה ראוי להיות החכמה העליונה מטפלת בבריאה זו הגדולה.
5
ו׳ואחרי שנכיר שאין המצות סמבולים רקנים שאפשר למלאותם בכל זכר וצביון שיהיה האדם בודה לו מלבבו ורוחו, כי אם דרכים של חקים ממשים שהם ממלאים את המטרה הגדולה של הובלת האנושות לכל הפחות אל העתיד הנכסף, אז יצא לנו בהיר הלימוד שאי אפשר להכיר את הכונה לתוך, והמעשה לקליפה גסה, שיהיה ראוי למשכילים לזלזל בה. רק נכיר כי המעשה כהכונה הוא עיקר, ועיקריותו מדוייקת מאד. אם שהכלל הכולל את שאר דתות גם כן לא יחסר ודאי מתורתנו הקדושה, היינו ההכשרה הרוחנית של האדם ביחשו לקונו על פי הרגש המוסרי הפנימי, אבל הוא רק אחד אחוז מהמון התעודות שמתכנסות ובאות מהונה של תורה, כשהיא נשמרת בכל פרטיה ודקדוקיה.
6