לנבוכי הדור כ״בFor the Perplexed of the Generation 22
א׳הדבר שהוא יותר נורא מכל, ושגרם תמיד את כל המהומה של ערבובי הדעות בעולם, ושמושל ברעש גדול גם כן בזמן הזה בתור זמן של תסיסת הדעות, הוא קוצר החוג של ההשקפה. הדמיון של כל משקיף על איזה חלק מהמעלות, בין שהן מדעיות בין מוסריות או מעשיות, מדיניות או אישיות, בדמיון שרק אותו הצד האהוב לו הקרוב לחוגו הוא הנהו העיקר, ויתר העובדות שבחיים אין כדאי לטפל בהן. ואם עוד הדברים שהם רחוקים מחוגו יתבעו על פי טבעם הרחבה גדולה, דקדוק רב והפרחה, אז תתעורר מכל צד מלחמה עצומה, כאילו באים לבלע ולעקור את הפרט החביב שלו. מובן הדבר שהרעש עצמו מוליד נטיה כמותה ממש בבעלי חוגים אחרים, ללכת בדרך קיצוני כזה גם כן, על ההגנה על חוגם הם, ולראות גם כן כל דבר היוצא מחוגם בתור דבר משחית מבלה עולם ולכל היותר טפל ושגעון. דבר זה נוהג, בין בני אדם בכלל ולנו בני ישראל בפרט, הרבה מאד.
1
ב׳מתי יפקחו העינים לראות כי לנו אין צורך בהרס והשחתה. להוסיף בנין אנחנו צריכים ולא לגרוע. דיה היא לנו המלחמה הטבעית, שהיא מוכרחת במה שפעמים הרבה מתנגשים שני ענינים שכל אחד בפני עצמו הוא מועיל ומוכרח, ואין הזמן והכח מספיק לצאת ידי חובת שניהם, אז המלחמה מתעוררת בשאלת מי נדחה מפני מי. אמנם גם מלחמה כזאת צריכה להתנהג בחשבון, לא להשפיל עד עפר את הערך של הדבר שאנו מוצאים שהוא צריך להדחות, מפני שמה שניקח תמורתו יהיה לנו יותר נצרך ויותר מועיל. אדרבא, עלינו להודיע כי סבת עזיבת דבר אחד, שגם בו יש חפץ, אינה תלויה בביטול הערך של הקנין המדעי, המעשי, או המוסרי ההוא, כי אם בקוצר כחנו, מפני שאין אנו יכולים להכניס בכלינו המצומצם את כל החפצים שהם חמודים, על כן עלינו לשקול מה לקרב ומה לרחק. זהו הדרך של המשקל הבנוי על יסוד האמת שיכול גם כן להביא את ברכת השלום על הנושאים הבוחרים. התאוה לסתור, להשחית דבר בלא הכרח גמור, היא מושרשת ביצר הרע של האדם, באהבת עצמו הנפרזה, המביאה גם כן לשנאת זולתו. איסור ההשחתה ״בל תשחית״ עומד בחזק נגד פראות המדה הזאת. עוד בימים הראשונים להרחבת הדעות התוריות, על ידי השפעת ההשכלה בעמנו, נעשתה תסיסה כזאת, ודוגמאות וענפים ממנה מתגלגלים בכל דור ודור. המושכל, המוסר העצמי הטהור, והחקים, חקי התורה, בהעמקה שכלית הובן שהם שני נושאים, אבל כי יש צורך של מלחמה ביניהם זה נולד רק מקוצר החוג. בעלי התוך שהשכילו אל המוסר הפנימי, וחשקו בהשלמת האדם במוסרו הטוב על פי טעם הצדק הטבעי החפשי, תחת אשר היה להם להכיר כי הלא החקים נותנים עזר רב להתפתחות המוסר האנושי הטהור, אם כן ישנן כמה מעלות טובות שהחקים נותנים אותן לנו. על כן אם גם נפנה לחוג אחר, שנקראהו לפי מושגינו יותר רחב, מאותו המושג הפשוט של השאיפה רק לקיום החקים לבדם, היה ראוי תמיד לבקש את דרך השלום, איך שמכנסים שתי המעלות ביחד: היתרון של המוסר הטהור הטבעי, והיתרון של המוסר החקי. ואם היו מבקשים היו מוצאים, שהמוסר של קיום החקים, לא די שמעיק איננו את המוסר הטהור הטבעי, כי אם הוא מבססו ומרחיבו. לא כן אמנם עשו הנלהבים של המוסר הטבעי. הם צעקו שהמוסר החוקי מצר הוא את צעדי המוסר הטבעי, על כן התחילו בקנאה לקצץ בנטיעות. הקרובים אל המוסר החוקי, שומרי תורה ומצות, ראו את המלחמה, הנובעת מההלהבה של המוסר הטבעי, החלו לעומת זה למצא פגמים במוסר הטבעי החפשי, ומתוך כך נבעה פרץ גדול, עד שמחפשי המוסר הטבעי התחילו לקצץ בנטיעות היהדות בפועל, ויצאו בתור כתה נפרדה, שאחר כך נסתעפה מזה תולדה רבה הצוררת לאותה האומה עצמה שממנה שאבו מקורי השפעתם. והנה עמדו על רגל אחת, רגל המוסר הטבעי, וכל הטוב הגדול שהמוסר החוקי נותן אבדו בידים, כי חשבוהו לכלי אין חפץ. על כן לא עלה בידם מבוקשם. ולא די שלא מיעטו את ההתבצרות במוסר החוקים, כי אם עוד היה הכרח גמור לעמוד על נפש המוסר החוקי, שהוא הכח המחיה הנצחי את המוסר הטבעי שלא ישפל מתגרת יד המלחמה המדומה שהמציאו בעלי המוסר הטבעי, שהמוסר הטבעי כאילו נלחם בהמוסר החוקי. על כן עוד היה הכרח להוסיף אומץ במוסר החוקי, והדיוק הנמרץ הוסיף כחו לדקדק הרבה בפרטי פרטים, מה שלא היה כל כך צורך לולא ההתנשאות של מהרסי המוסר החוקים לשלח יד בקדשי שמים, החקים והמצות המעשיות. אמנם, סוף כל סוף יביאו גם אלה תועלת רבה. עומק הדיוק ישריש יפה בלב את הצד האלהי, את ערך הגדולה שיש במעשים התוריים. וזה יכין את כח החושב לחשוב ולחקור ביסודי המוסר שעליהם החקים בנויים, במאור אלהי נפלא, עד שתלך ההשקפה הליך והתפשט, ומקרבת את הקצוות, מבארת את היסוד המוטעה של ההריסה, ומביאה להשכיל את הערך הגדול של מוסר החקי דוקא בתור מקור חיים להמוסר הטבעי, של צדק עולמים.
2