גן נעול, בית ראשוןGan Naul, House I
א׳הבית הראשון חדריו עשרה. וחלונותיו מאה ועשרים
החדר הראשון ובו ארבעה חלונות יביא דעת המחברים ז"ל על מה הנחת שרש "חכם" וכל לשון "חכמה" שבכתבי הקדש. והמחבר יטיף מלין על דבריהם
דעות שונות מצאתי לקדמונים ז"ל בהוראת שרש "חכם" והנחת לשון "חכמה" שבכתבי הקדש. כי הרמב"ם ז"ל כתב בפרק האחרון מספר המורה. שם "חכמה" נופל בלשון עברי על ד' דברים. היא נופל על השגות אמתיות אשר תכלית כונתן השגת שמו ית'. אמר (איוב כח, יב) "והחכמה מאין תמצא". ואמר (משלי ב, ד) "אם תבקשנה ככסף". וזה הרבה. ונופל על ידיעת המלאכות איזו מלאכה שתהיה. (שמות לח, י) "וכל חכם לב בכם". (שם ושם כה) "וכל אשה חכמת לב". ונופל על קנות מעלת המדות. (תהלים קה, כב) "וזקניו יְחַכֵּם". (איוב יב, יב) "בישישים חכמה". כי הדבר שיקנה האדם בחכמה בזקנה לבד הוא ההכנה לקבל מעלת המדות. ונופל על הערמה והתחבולה (שמות א, י) "הבה נתחכמה לו". ולפי זה הענין אמר (שמואל ב יד, ב) "ויקח משם אשה חכמה", ר"ל בעלת ערמה ותחבולה. ומזה הענין (ירמיה ד, כב) "חכמים המה להרַע". ואפשר שיהיה לשון חכמה בלשון העברי מורה על הערמה ושמוש המחשבה. פעם יהיה הערמה ההיא וההתחכמות או לקנות מעלות שכליות, או לקנות מעלות מדות, או ללמוד מלאכת מעשה, או יהיה בדעות ובמדות מגונות. הנה התבאר שחכם יאמר לבעל המעלות השכליות. ולבעל מעלת המדות. ולכל בעל מלאכת מעשה. ולבעל תחבולות במעשים מגונים ובדעות. עד כאן [לשון רמב"ם]:
החדר הראשון ובו ארבעה חלונות יביא דעת המחברים ז"ל על מה הנחת שרש "חכם" וכל לשון "חכמה" שבכתבי הקדש. והמחבר יטיף מלין על דבריהם
דעות שונות מצאתי לקדמונים ז"ל בהוראת שרש "חכם" והנחת לשון "חכמה" שבכתבי הקדש. כי הרמב"ם ז"ל כתב בפרק האחרון מספר המורה. שם "חכמה" נופל בלשון עברי על ד' דברים. היא נופל על השגות אמתיות אשר תכלית כונתן השגת שמו ית'. אמר (איוב כח, יב) "והחכמה מאין תמצא". ואמר (משלי ב, ד) "אם תבקשנה ככסף". וזה הרבה. ונופל על ידיעת המלאכות איזו מלאכה שתהיה. (שמות לח, י) "וכל חכם לב בכם". (שם ושם כה) "וכל אשה חכמת לב". ונופל על קנות מעלת המדות. (תהלים קה, כב) "וזקניו יְחַכֵּם". (איוב יב, יב) "בישישים חכמה". כי הדבר שיקנה האדם בחכמה בזקנה לבד הוא ההכנה לקבל מעלת המדות. ונופל על הערמה והתחבולה (שמות א, י) "הבה נתחכמה לו". ולפי זה הענין אמר (שמואל ב יד, ב) "ויקח משם אשה חכמה", ר"ל בעלת ערמה ותחבולה. ומזה הענין (ירמיה ד, כב) "חכמים המה להרַע". ואפשר שיהיה לשון חכמה בלשון העברי מורה על הערמה ושמוש המחשבה. פעם יהיה הערמה ההיא וההתחכמות או לקנות מעלות שכליות, או לקנות מעלות מדות, או ללמוד מלאכת מעשה, או יהיה בדעות ובמדות מגונות. הנה התבאר שחכם יאמר לבעל המעלות השכליות. ולבעל מעלת המדות. ולכל בעל מלאכת מעשה. ולבעל תחבולות במעשים מגונים ובדעות. עד כאן [לשון רמב"ם]:
1
ב׳וכאשר חקרתי ודרשתי מצאתי שהניח השורש הזה על ענינים שהן חוץ מגדרו. כי הענין הראשון שזכר הרב ז"ל והוא ההשגות האמיתיות, ורצונו בזה עשות מופתים1הוכחות הגיוניות שכליים על האמונות והדעות כמו שגלה דעתו באותו הפרק, שאמר החכמה הגמורה היא אשר התבאר בה במופת מה שלמדנוה מן התורה על דרך הקבלה2מסורת מן השכליות ההם.3עד כאן דברי רמב"ם
2
ג׳אומר אני שאין לשון חכמה נופל על עשות מופת והשגת ענינו, עד שלא תוכל לומר על ממציא המופת שהמציא בחכמתו, וגם לא שהכריח דבר חכמה במופת. לפי שהשגת מופת הוא בבינה ובדעת. וכל דבר המתואר בחכמה אי אפשר לעשות עליו מופת. ואלו הדברים ארוכים ורחבים ויתבארו בספר זה ביסודות נאמנים. ולא תמצא בכל כתבי הקדש לשון חכמה מונח על ענין כזה. וראייתו מפסוק (איוב כח, יב) "והחכמה מאין תמצא" אינה ראיה. ופסוק זה יתבאר יפה בבית השני מספר זה. וכן "אם תבקשנה ככסף". הענין השני שהניח עליו לשון חכמה. והוא ידיעת המלאכות, יפה דבר, אלא שיש הבדל בין לשון חכמה המונח על החכמה הגמורה, ובין לשון חכמה הנופל על אחת מן המלאכות. ולעולם לא תמצא בכל כתבי הקדש שיתארו לבעל מלאכת-מעשה בשם "חכם" סתם וכמו שיתבאר. והענין הג' שהזכיר. והוא שלשון חכמה נופל על קנות מעלות המדות, אמת בפיו. אבל לא מטעם שחשב הרב ז"ל. גם הראיות שהביא על זה לא יתכנו. כי אין זה טעם "וזקניו יחכם". ואיננו טעם "בישישים חכמה". וגם אלו הפסוקים יתבארו היטב בבית הנזכר. ואולם הענין הד' שהזכיר הרב ז"ל והוא שלשון חכמה נופל ג"כ על בעל תחבולות במעשים מגונים ובדעות, לא דבר נכונה. כי כל דבר שיונח עליו לשון "חכמה" הוא ענין אמיתי וטוב כמו שיעידו על זה כל כתבי הקודש. ומלבד זה בארנו בספר "מעין גנים" ביסודות נאמנים שהתחבולה מוצאה מכח הבינה, ולא תפול עליה שם חכמה. והראיות שהביא ראיות לסתור הן, נכחו תעמודנה כמו שיתבאר. והדברים רחבים ועמוקים. ולא באתי הנה לדבר ברחבה בענין זה רק על דרך כלל:
3
ד׳הרב ר' לוי בן גרשום ז"ל התאמץ גם הוא לבאר תוכן הוראת שם חכמה. וכתב בפירוש ס' משלי (משלי ג, יט) בפסוק "יי' בחכמה יסד ארץ" וגו' זה היסוד הוא מה שהשריש ושָׂם בטבע הנמצאות הטבעיות אשר המציא בארץ. והנה בחכמה שָׂם ב"ה שפע מציאותם ביום הבראם ונתיסד ענינם. ומה שיושג לאדם מפני החקירה בהם יקרא חכמה. כי כל שבהם מתחדש מסבות עצמיות ומתיחסות. כאילו תאמר שהחום יחמם. ושהאדם יוליד אדם. עכ"ל. ואני בספר "מעין גנים" הבאתי גם סוף דבריו מה שפירש על "כונן שמים בתבונה". וההבדל שהמציא כפי דרכו בין חכמה לתבונה, ושם שאלתי עליו שאלות עצומות לבטל דבריו. ודע כי הדעת הזאת רחוקה מאד מדרך האמת. ובעיני יפלא מאד כי הרב ז"ל צריך לפרש כפי דעתו זאת כל לשון חכמה הנמצא כתוב בספרי הקדש. כי אין הדעת סובלת לפרש שרש אחד פעם כה ופעם כה. ואני אביא בבית השני כל לשון חכמה שבכ"ד ספרים ואפרשם באר היטב. ותראה שאין גם אחד מהן רומז על ההוראה שחשב הרב ז"ל. תמה אני אם זאת היא החכמה הגמורה, מה יאמר הרב ז"ל בפירוש מקראות הסמוכים לזה. (משלי ג, כא) "בני אל ילוזו מעיניך". (שם ושם כב) "ויהיו חיים לנפשך". ונאמר (שם ושם טו) "ארך ימים בימינה". (שם ושם יח) "עץ חיים היא למחזיקים בה". (שם ט, יא) "כי בי ירבו ימיך". ועוד כמה פסוקים שנכתבו ברוח הקדש על תפארת החכמה ותהלתה. אם כל זה נכתב על ההשגות שישיג האדם בדברים אשר תחת השמש כמו הסבות העצמיות ומתיחסות שזכר הרב ז"ל? הנה גם בני בלי שֵׁם יצדקו ויתהללו בכל הטוב אשר דבר ה' ביד עבדיו הנביאים על אנשי החכמה. כי גם הם בחרו להתפלסף בדברים הטבעיים, ורבות השיגו בדברים שהן מתחת לגלגל הירח. ומה אוסיף לדבר? ידעתי גם אני כי הרב ז"ל היה חכם גדול בתורה. אכן בפירוש הדבר הזה לא הטיב לראות:
4
ה׳הרב ר' יצחק אברבנאל אף הוא היה מתכוין לפרש. וכתב בפירוש התורה (שמות לא, ג) בפסוק "ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת". "החכמה היא העיונית המעיינת בדברים ההכרחים שאינן תלויות בבחירתנו. והתבונה היא במדות ובשכל המעשי, המעיין בדברים התלויים בבחירתנו". ע"כ. ובספר "מעין גנים" התבאר שכל עיון והשגה הוא בכח הבינה. ולא יפול על זה לשון חכמה. ונודע שהעיונית המעיינת איננה החכמה. וכבר רמזנו על זה למעלה (חלון ב'). וזאת התשובה גם היא על דעת רלב"ג ז"ל. גם הענין להפך ממה שחשב הרב ז"ל. שאין לשון חכמה נופל זולתי על דברים התלויים בבחירת האדם, ובעבורן יתואר "חכם" כמו שיתבאר. וה"תבונה" גם בדברים שאינן תלויין בבחירת האדם. והקורא בספר זה יתברר לו שכל כתבי הקדש מנגד לדברי הרב ז"ל יעמודו:
5
ו׳ואולם החכם ראב"ע ז"ל פירש בפסוק זה "החכמה היא הצורות העצורות באחורנית מוח הראש". ע"כ. והטיב לראות. כי כח השומר הצורות הנטוע בנפש האדם הוא יסוד כח החכמה וכמו שיתבאר (בחדר השני). אכן לא פירש בדבריו מה הן הדברים שנופל עליהן לשון "חכמה". כי כח השומר יעצור גם דברי הבל ותחבולות רעות כמו שיעצור הענינים ההגונים. ואם כן נשאל התקראנה גם אלה חכמות, בעבור שהן נעצרים בכח השומר? ובמקומות רבים מספריו ראיתי שפירש גם הוא לשונות חכמה על ההשכלה וההתבוננות. וכבר בארנו שאין הדבר כן:
6
ז׳אבל לשון דברי רש"י ז"ל טובים מדברי כולם. כי פירש בפסוק זה: "החכמה היא מה שהאדם שומע מאחרים ולומד" עכ"ל. דבריו לקוחים מאוצרות בית ה' ממדרשי קדמונינו ז"ל. ודבר ה' אמת בפיהם. הם ידעו יסודות לשונינו הקדש, הם הבינו סתרי מליצותיו, ואתה קבל דבריהם. ודע שאין "חכמה" אלא דברים הנקנים או בראיה או בשמיעה או בלמוד. וכמו שיתבאר (בחדר שני) זהו גדר החכמה. והוא המבדיל בין בֵינָה ובין עניני בִּינָה שכל ודעת וכיוצא. אמנם עדיין לא נתפרש בדבריו על איזה ענינים ראוי להניח לשון "חכמה". כי גם המרמות והתחבולות הרעות נוכל לראות לשמוע וללמוד מאחרים. ונשאל גם על דבריו התקראנה גם אלו חכמות בעבור למדנו אותם מזולתנו? אלא אחרי ההצעות הרבות שנציע, יתבאר מה מאד עמקו מחשבות קדמונינו ז"ל, ואיך כללו במאמר קצר כזה תשובה גלויה ונכונה לכל מה ששאלנו:
7
ח׳סוף דבר האנשים האלה שלֵמים הם אתנו, כל אחד מהם רצה לבאר תעלומות השרש הזה ולא נושענו בדבריהם. כי רמב"ם ורלב"ג ז"ל כוונו לבאר על מה נופל לשון חכמה. ותשובות רבות יש על דבריהם. ראב"ע ז"ל לא באר רק כח נפשיי העוזר לקבלת החכמה. ר"י אברבנאל רצה לעשות כן ולא עלתה בידו. זולתי רש"י ז"ל שבאר הכל. לולי כי דבריו סתומים וחתומים. ואם לפי הנראה בתחלה לא באר רק הכח הפנימי, הנה כאשר נעמיק בדבריו יתבאר לכל שלא חסר דבר. כי באר כח החכמה, ועל מה נופל לשון חכמה. ועתה אשא עיני אל היושב בשמים יחנני ויתמוך ימיני, ובעצתו ינחני, ויורני בדרך ישר לא אכשל. כי ידעתי כי הדרוש הזה יקר מאד. והוא עמוד התורה כולה. ובחסד השם ב"ה אני בא לדרוש ולחתור איזו דרך ישכן אור.
8
ט׳ונשלים דברי החדר הזה, ונבוא לפתוח חדר שני שבו יתבאר על דרך כלל מה שמצאה נפשי בדרוש היקר הזה. ואתה הט אזנך ושמע. ולבך תשית לדעתי:
9
י׳חדר ב ובו חמשה עשרה חלונות דעת המחבר על איזו ענינים יונחו לשונות של חכמה, כח החכמה, נושאי החכמה, החכמה עצמה, תאר חכם. החכמה כוללת נפש האדם כולה. כל חכמה נאספת מן החוץ אל הפנים. לא תִּוָדַע החכמה לאדם במופתים. אין יקר מחכמה. כל דבר חכמה יש בו שני דרכים במציאות. החכמה אחת ותשתנה כפי העתים והמקבלים במשפט. כל דרכי ה' ומנהגיו בחכמה. מתכנת השמים והארץ בחכמה. ענין חכמה למודית. חכמת מלאכת מעשה.
תרתי בלבי ומצאתי כי החכמה הגמורה המתוארת "חכמה" בכל כתבי הקודש היא הכוללת נפש האדם כולה, גברת ממלכת על כל כחותיה הנטועות בה. ונפש האדם כוללת כל הכחות האצולות במעשה בראשית, כמו שיתבאר (בחדר ג') ומאלה הכחות המסתעפים כל המנהגים. והמנהגים הם אלו לעמת אלו, טובים לעמת רעים. והמנהג הישר בכל דבר ודבר כפי העת ומשפט המקבל הוא דרך החכמה. והמנהג השני לעמתו הוא דרך הסכלות. ואין המנהגים הישרים יכולים להודע לאדם מנפשו. ולא ימצאם במופתי הבינה והדעת כמו שימצא במופתים הדרכים הנכונים שבענינים הלמודיים כמו מופתי ההנדסה והמספר. כי דעת החכמה נשגבת מאד מכל הכחות הנטועות בנפש האדם שבכללן כח השכל כח הבינה וכח הדעת המולידים תחבולות ומופתים. ואולם נודעו המנהגים הישרים מאדון החכמה כולה, הוא אלהי עולם ה' שמו. עמו חכמה ותבונה, הוא הבין דרכה והוא ידע את מקומה, אז ראה ויספרה והודיעה לבני אדם כמו שיתבאר. על זה נאמר (איוב כח, כב) "והחכמה מאין תמצא" וגו'. והיה המענה (איוב כח, כג) "אלהים הבין דרכה" וגו'. וברחמיו ית' נטע בנפשות כל בני אדם כח החכמה, והוא הכח שבו יוכל האדם לקבל החכמה מפי החכם, הוא הלוח הפנימי שתצטיירנה עליו חקות החכמה. כמו שהמשיל ברוח הקדש (משלי ג, ג') "כתבם על לוח לבך". כי האדם יראה ויחכם, ישמע ויחכם, או ילמד ויחכם, ומה שרואה או שומע או לומד יצייר הכח הזה בנפש פנימה. לפי שכדמות הדבר שהוא מקבל נטוע ג"כ בנפשו. וכמו שאמרנו שנפש האדם כוללת כל הכחות האצולות במעשה בראשית. והָרְאִיָה שהזכרנו ענינו שיראה מנהגי החכמים שהן כפי החכמה. והשמיעה הוא שישמע מפי חכמים מה הן חקי החכמה ומשפטיה. והלמוד הוא שילמד בספר התורה וספרי הנביאים והחכמים משפטי החכמה. וכח החכמה יצייר בנפש פנימה ציורי החקים שרואה שומע או לומד. ומיסודות הכח הזה הוא כח השומר, כי בכחו שומר הצורות שצייר כח החכמה פעם אחת בתוך הנפש, והזכירוֹ החכם ראב"ע זצ"ל כמבואר בחדר הראשון. והנה באחת משלש אלה יקבל האדם החכמה. ואם שמע ראה או למד נאמר שיש בו חכמה. ועדיין לא יתואר בתאר "חכם". אבל אם אחר שקבל החכמה הרגיל לבו שינהג בכל עת כפי המנהגים שקבל ושיעשה הכל כפי החקים האלו, אז נתארהו בתאר "חכם" בעבור ציורי החכמה המושלים בלבו שגברו על ציורי הסכלות ההפוכים להם. כי כל תואר מן התוארים נופל על הציור המושל בלב שממנו מסתעף המעשה. כמו שאינך מתאר יודע צדק בתאר "צדיק" בעבור שנודעו לו דרכי הצדק. אבל תתארהו "צדיק" בלכתו בדרכי צדק ועושה צדקה. כי אם ינהג בכסל וברשע תתארהו "רשע ואיש בליעל", אע"פי שנטוע בנפשו כח לעשות צדק וגם יודע דרכי הצדק. ככה לא תוכל לתאר לנוהג בסכלות בתאר חכם אעפ"י שנטוע בנפשו הכח להיות נוהג בחכמה וגם למד חקי החכמה, בהיותו נלוז מלכת בדרכי החכמה האסופים בכח השומר הנטוע בו. הנך רואה מזה שהכח ביד כל אדם לקבל החכמה. כי ה' נתן לכל אדם עינים לראות ואזנים לשמוע, ונטע בכל נפש כח פנימי לצייר מה ששומע ומה שרואה ומה שלומד, וכן נטע בו כח לשמור הדברים שקבל. ואילו חסר האדם אזנים ועינים לא יחכם לעולם. כי שני החושים החצונים הללו הן אמצעיים בין החכמה שהיא מחוץ לנפש, ובין כח החכמה הנטוע בנפש. לכן אמר שלמה (משלי כ, יב) "אוזן שומעת ועין רואה, ה' עשה גם שניהם". פירוש בחסדו ית' תקן שני כלים אלו בגוף האדם שעל ידיהן יקבל החכמה ויחכם ויחי לעולם. וכן הכח ביד כל אדם להיות נוהג בחכמה, כי נטוע בנפש כל האדם כח הממשלה והרצון להטות כחות נפשו לכל אשר יחפוץ:
תרתי בלבי ומצאתי כי החכמה הגמורה המתוארת "חכמה" בכל כתבי הקודש היא הכוללת נפש האדם כולה, גברת ממלכת על כל כחותיה הנטועות בה. ונפש האדם כוללת כל הכחות האצולות במעשה בראשית, כמו שיתבאר (בחדר ג') ומאלה הכחות המסתעפים כל המנהגים. והמנהגים הם אלו לעמת אלו, טובים לעמת רעים. והמנהג הישר בכל דבר ודבר כפי העת ומשפט המקבל הוא דרך החכמה. והמנהג השני לעמתו הוא דרך הסכלות. ואין המנהגים הישרים יכולים להודע לאדם מנפשו. ולא ימצאם במופתי הבינה והדעת כמו שימצא במופתים הדרכים הנכונים שבענינים הלמודיים כמו מופתי ההנדסה והמספר. כי דעת החכמה נשגבת מאד מכל הכחות הנטועות בנפש האדם שבכללן כח השכל כח הבינה וכח הדעת המולידים תחבולות ומופתים. ואולם נודעו המנהגים הישרים מאדון החכמה כולה, הוא אלהי עולם ה' שמו. עמו חכמה ותבונה, הוא הבין דרכה והוא ידע את מקומה, אז ראה ויספרה והודיעה לבני אדם כמו שיתבאר. על זה נאמר (איוב כח, כב) "והחכמה מאין תמצא" וגו'. והיה המענה (איוב כח, כג) "אלהים הבין דרכה" וגו'. וברחמיו ית' נטע בנפשות כל בני אדם כח החכמה, והוא הכח שבו יוכל האדם לקבל החכמה מפי החכם, הוא הלוח הפנימי שתצטיירנה עליו חקות החכמה. כמו שהמשיל ברוח הקדש (משלי ג, ג') "כתבם על לוח לבך". כי האדם יראה ויחכם, ישמע ויחכם, או ילמד ויחכם, ומה שרואה או שומע או לומד יצייר הכח הזה בנפש פנימה. לפי שכדמות הדבר שהוא מקבל נטוע ג"כ בנפשו. וכמו שאמרנו שנפש האדם כוללת כל הכחות האצולות במעשה בראשית. והָרְאִיָה שהזכרנו ענינו שיראה מנהגי החכמים שהן כפי החכמה. והשמיעה הוא שישמע מפי חכמים מה הן חקי החכמה ומשפטיה. והלמוד הוא שילמד בספר התורה וספרי הנביאים והחכמים משפטי החכמה. וכח החכמה יצייר בנפש פנימה ציורי החקים שרואה שומע או לומד. ומיסודות הכח הזה הוא כח השומר, כי בכחו שומר הצורות שצייר כח החכמה פעם אחת בתוך הנפש, והזכירוֹ החכם ראב"ע זצ"ל כמבואר בחדר הראשון. והנה באחת משלש אלה יקבל האדם החכמה. ואם שמע ראה או למד נאמר שיש בו חכמה. ועדיין לא יתואר בתאר "חכם". אבל אם אחר שקבל החכמה הרגיל לבו שינהג בכל עת כפי המנהגים שקבל ושיעשה הכל כפי החקים האלו, אז נתארהו בתאר "חכם" בעבור ציורי החכמה המושלים בלבו שגברו על ציורי הסכלות ההפוכים להם. כי כל תואר מן התוארים נופל על הציור המושל בלב שממנו מסתעף המעשה. כמו שאינך מתאר יודע צדק בתאר "צדיק" בעבור שנודעו לו דרכי הצדק. אבל תתארהו "צדיק" בלכתו בדרכי צדק ועושה צדקה. כי אם ינהג בכסל וברשע תתארהו "רשע ואיש בליעל", אע"פי שנטוע בנפשו כח לעשות צדק וגם יודע דרכי הצדק. ככה לא תוכל לתאר לנוהג בסכלות בתאר חכם אעפ"י שנטוע בנפשו הכח להיות נוהג בחכמה וגם למד חקי החכמה, בהיותו נלוז מלכת בדרכי החכמה האסופים בכח השומר הנטוע בו. הנך רואה מזה שהכח ביד כל אדם לקבל החכמה. כי ה' נתן לכל אדם עינים לראות ואזנים לשמוע, ונטע בכל נפש כח פנימי לצייר מה ששומע ומה שרואה ומה שלומד, וכן נטע בו כח לשמור הדברים שקבל. ואילו חסר האדם אזנים ועינים לא יחכם לעולם. כי שני החושים החצונים הללו הן אמצעיים בין החכמה שהיא מחוץ לנפש, ובין כח החכמה הנטוע בנפש. לכן אמר שלמה (משלי כ, יב) "אוזן שומעת ועין רואה, ה' עשה גם שניהם". פירוש בחסדו ית' תקן שני כלים אלו בגוף האדם שעל ידיהן יקבל החכמה ויחכם ויחי לעולם. וכן הכח ביד כל אדם להיות נוהג בחכמה, כי נטוע בנפש כל האדם כח הממשלה והרצון להטות כחות נפשו לכל אשר יחפוץ:
10
י״אנושאי החכמה גם הם נטועים בנפש כל האדם והן הכחות הפנימיות, ולכן הם נושאי החכמה לפי שכל פעולתה של חכמה תשען על אחת מאלה הכחות. הם כֵּלֶיהָ, והיא ככלה תעדה כליה לפעול על ידם כאשר תגזור. ואין איש נעדר מאלה הכחות כי בנפש כל אדם נטועות כל הכחות בכללן, כמו כח ענוה וכח גאוה, כח הצדק וכח הרֶשע, כח האהבה וכח השנאה, כח הזריזות וכח העצלה, כח האומץ וכח המורך, כח הבשת וכח העזות, כח הנקימה וכח הסליחה, כח הנדיבות וכח הכילות, כח הכעס וכח הרצון, כח היראה וכח עזות הפנים, ואלפים כיוצא בהן והן יסודות המנהגים. ומכל אחד מתפשטים ארחות ונתיבות רבות, כי אופן ההנהגה בכל א' מהן היא כפי הזמן והמקבל. ובהיות שהחושים החצונים מובילים החכמה אל הנפש פנימה, נמשך מזה שאם יגדל האדם בלי מורה חכם שילמדהו חכמה, ומבלי שיקרא מעצמו בספרי החכמה, ומבלי שיראה וישמע מנהגי החכמים לא יחכם לעולם, ואפילו יהיה בטבעו בעל לב רחב מלא כח שכל ובינה. לפי שאין השכל והבינה שבנפש האדם יכולים להמציא דרכי החכמה הנעלמים. אבל ההולך אל חכמים ושומע דבריהם ורואה מנהגיהם הנוסדים על צדק משפט ומישרים שהן מִכַוָנוֹת החכמה העליונה. על דרך משל שהם אוהבי ענוה ושונאי גאוה, ולעת ינקמו מאויבי ה' וממנאציו ולבשו גאה וגאון במשפט החכמה. הם אוהבי בשת ושונאי עזות. ולעת יעשו מצות ה' יעיזו במשפט החכמה, ולא יבושו מחרפת אדם ומלעגי שפה. וכן במנהגי הגוף ואורחותיו שהן כולם תחת סוג החכמה כמו שיתבאר. הנה כשיראה ארחותם ויקבל האמת מפיהם, אז יקבל החכמה בכח החכמה הנטועה בנפשו. וכשירגיל עצמו ללכת באלה המנהגים באחריתו יהיה חכם, כשימשלו ציורי החכמה בלבו, ואם1למרות לא נתוסף דבר בנפשו. כי הכחות בכללן שהן נושאי החכמה תמיד היו נטועות בנפשו ורק למד אופן השמוש בהן וסדר ההנהגה הנכונה בכל דבר ודבר:
11
י״בזאת היא החכמה וזה גדרה, ואין לה קץ ותכלה. כי הכחות בלי ספורות, והתחלפות המנהגים כפי העתים וכפי המקבלים עָצְמוּ מִסַפֵּר. וההנהגה כפי החכמה היא יסוד העולם, והנליזה ממנה הורסת יסודותיו. ההולך בחכמה הוא את נפשו יְחַיֶה. והסר מדרכיה תשחית נפשו, ולפעמים ישחית גם נפשות זולתו אם הוא גבר הֻקָם עָל והמושל במדינה. כי האדם שמהו השם ב"ה להיות מושל בעולם התחתון, וכל שָׁת תחת רגליו.1מליצה ע"פ תהלים ח, ז ובהיותו מושל כפי חקות החכמה, על דרך משל שנוהג בכח אהבה עם הישרים, ובכח שנאה עם העקשים, בכח החסד עם ענוי ארץ, ובכח גבורה עם אנשי הזדון וכן כל כיוצא בזה. הנה ייטיב לעצמו ולזולתו. והפך כל זה במושל כסיל, הנוהג באהבה עם העקשים, ובשנאה עם הישרים וכיוצא בזה, ישחית עצמו וזולתו. ועל דרך זה תמצא כל לשון "חכמה" בתנ"ך. וכן כתוב בספר משלי (משלי ח, יב) "אני חכמה שכנתי ערמה" וגו'. (שם שם יג) "יראת יי' שנאת רע, גאה וגאון ודרך רע ופי תהפוכות שנאתי". וכל הנזכרים הם סעיפי כחות הנפש, ומחקי החכמה לבלתי התנהג בהן. ונאמר שם (משלי ח, טו) "בי מלכים ימלוכו ורוזנים יחוקקו צדק". (שם שם טז) "בי שרים ישורו" וגו'. וכמו שאמרנו שהמושל בלי חכמה חבר הוא לאיש משחית. כי החכמה אֵם כל חי היא חוקקת לכל איש ואיש חקים ומשפטים צדיקים, למלכים מנהגי המלוכה, וכן לרוזנים לשרים ולשופטים. וכן לכל איש ואיש תורה אחת לכולם להיות נכנעים למשפטי החכמה העליונה. הארץ ומלואה נתונים המה לה:
12
י״גכלל גדול אשמיעך. ואם תשימהו על לבבך תדע בכל דבר הבא לפניך אם הוא מכלל הדברים שנופל עליהן לשון "חכמה", או הוא מכלל אותן שהן תחת סוג בינה ודעת. והצעת הכלל כך הוא. כל דבר שתמצא בו שני דרכים, האחד הפוך מחברו, ושתי הדרכים במציאות, אז יונח עליו לשון "חכמה" או "סכלות". כי הדרך האחד שבאותו הדבר, חכמה, והפוכו סכלות. וכל דבר שלא תמצא בו רק דרך אחד, ואין הפוך הדרך ההוא במציאות נמצא, אזי יונח עליו לשון "בינה" או "מדע" כפי הראוי לאותו דבר. והנליזה מן הדרך יונח עליו לשון "שוא ואפס". ואין הרצון לבאר פה שרשי "שכל בינה ומדע", כי אלה התבארו בספר "מעין גנים" ברחבה. ורק הכונה במקום הזה לבאר ההבדל האמיתי שיש בין ענין של חכמה ובין ענינים של שכל בינה ודעת, כי זהו הצריך לפנינו. ואתן לך משלים להבין כונתינו. כשיסתפק עליך אם העניו יתואר בתאר חכם או משכיל או מבין וכיוצא. ואם הענוה מחקות החכמה או מעניני הבינה והדעת. צא וראה אם יש דרך הפוך ממנה נמצא בנפש במציאות קיים. ואם יש, תדע כי הוא מחקי החכמה, שבעליו יתואר "חכם". והדרך ההפוך מן הענוה ידוע והיא הגאוה. הרי ששתי הדרכים נטועים בנפש, ונמצא שבכל אחד מהן חכמה וסכלות. הנוהג בענוה עם הטובים נוהג בחכמה. והמתנהג עמהן בגאוה נוהג בסכלות. והנוהג בגאוה עם רשעי ארץ ומנאצי ה' נוהג בחכמה. והנוהג עמהן בענוה ומשפיל עצמו לפניהן נוהג בסכלות. כי בהיות שתי דרכים במציאות, תורֶה החכמה באיזו דרך ילך כפי העת והמקבל. וכן הבושת והעזות. הנדיבות והכילות, וכיוצא בכל אלה. שיש בכל דבר ב' דרכים זה לעמת זה, הכל תחת סוג החכמה. וכן בכחות פועלות בגויה כמו האכילה והצום. שהן שני דברים הפוכים נמצאים במציאות. והנה האוכל בשבתות ומועדי ה' נוהג בחכמה. והצם בהן נוהג בסכלות. והצם ביום הכפורים נוהג בחכמה. והאוכל בו נוהג בסכלות. וכן הקדושה והטומאה בעריות, וכל כיוצא בזה הכל תחת סוג החכמה. בהיות בכל דבר שני דרכים הפוכים זה מזה במציאות ומתחלפים כפי העתים במשפט החכמה. וכל ענין שלא תמצא בו רק דרך אחד ואין הפוכו במציאות כלל.1היא לא נקראת "חכמה"
13
י״דזה לך המשל. כשיברר לך האדם שהארץ עגולה. ותסתפק אם הגיד לך דבר חכמה או דבר בינה ודעת, צא וראה אם יש דרך הפוך ממנו במציאות או לא. ואם אין, תדע כי הוא מדברי בינה. ושבעליו יתואר "מֵבִין". והנה אין בענין זה דרך הפוך במציאות קיים. שהרי אי אפשר שיהיה לארץ כי אם תמונה אחת. וכשעלה בידך המופת שהוא עגול אי אפשר שיהיה ג"כ בתמונת המשולש או המרובע או שטוח כקערה. ואין הדרך הזה במציאות כלל. ואם יבא אחר ויאמר שהוא משולש או מרובע לא דרך בדרך כלל אלא דִמָה מה שאינו ישנו, וחשב שוא ואפס. ולכן הוא דבר בינה. וממציאו "מבין" ולא "חכם". ומזה תקיש על כל החקירות שהן בנמצאים שמתחת לגלגל הירח. שכל הנודע באמת מענינם הן דברי בינה. וממציאם "מבין". וכן בחקירות תכונת השמים ומהלכי המאורות. תמיד כשנמצא האמת בחקירתנו נאמר "אנחנו מבינים זה" או "יודעים זה". לפי שאין בכל אלה דרך הפוך במציאות כלל. וכן הדבר הולך ונוהג בכל הצבאות הרבות בשמים ממעל, שהן כולן ענינים שאינן תלויין בבחירתנו, ונוסדים על מציאות קיימת שאין לה תהפוכות והתנגדות. וכן הדין בהשגת הענינים האלהיים, בהשגות בצחות בעולמות הנבדלים. וגבוה מעל גבוה אדון הכל ית' שמו. על דרך משל לדעת שהוא מצוי מציאות אמתי. שהוא אחד אמת. שאינו גוף ולא כח בגוף. שיכלתו בלתי בעל תכלית. וכל כיוצא באלו הדעות הטהורות והנאמנות שהן כולם עניני בינה ודעת, לפי שאין הפך מכל אלו נמצא במציאות. כי המכחיש באחת מכל אלו לא תוכל לומר שדרך בדרך סכלות. כי לא הלך בדרך כלל. אבל דִמָה דבר שאינו נמצא כלל. וחשב מחשבות און ואפס. ומזה תקיש על הכל:
14
ט״ומדברי הכלל שהנחנו תשכיל שכל לשון חכמה שנכתב בספרי הקדש תמיד הכונה על ענינים שיש בהן שתי דרכים במציאות, והן המנהגים התלוים בבחירת האדם שיש בכל דבר מהן שתי דרכים. וזה הפך מדברי ר' יצחק אברבנאל ז"ל שהבאנו בחדר הא'. וכבר בארנו בבית השני כל כתבי הקדש שנזכר בהם לשון חכמה בפירושים מספיקים, והוכחנו שכולם הולכים על דרך הכלל שיסדנו. והענין נפלא מאד. ועוד אודיעך שעל פי דברי הכלל הזה תבין משָׁלים ומליצות עמוקות שהשתמשו בהן המדברים ברוח הקדש. ועל דרך כלל תדע שבעבור היות בכל ענין של חכמה שתי דרכים, המשילו אותן לימין ולשמאל. כי יש לכל האדם ב' ידים להיות כלי מעשה. והאדם יוכל להשתמש באיזו מהן שירצה. אלא שהימנית נכבדת, ואליה נמשל דרך החכמה הטובה. ודרך הסכלות שכנגדה [נמשל] אל השמאלית. ועל זה אמר דוד ע"ה (תהלים טז, ח) "שויתי יי' וגו' כי מימיני בל אמוט". ויתבאר בספר "מעין גנים". וקהלת אמר (קהלת י, ב') "לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו", ויתבאר בבית השני. ולא תמצא המליצה הזאת על הבינה והדעת בעבור שאין בעניניהן שתי דרכים כמבואר למעלה. וכן הניחו כתבי הקדש על החכמה לשונות "צדק וצדקה". ועל הנליזה ממנה לשונות "חטא וחטאה". והניחו על הבינה לשונות "ישר ומישרים". ועל הנליזה ממנה לשונות "עון ומעוות". והטעם לפי שיש בכל דבר חכמה ב' דרכים. והחכמה העליונה חקקה חקים צדיקים את הדרך אשר ילך בו האדם וכמו שצונו (דברים כח, ט) "והלכת בדרכיו". והנה יסודותיה צדיקים. ובלכת האדם בדרך שחקקה החכמה הולך בדרך הצדק. ואם הולך בדרך שכנגדה הרי הוא סר מן הדרך. ועל זה נופל לשון "חטא" כמו (שופטים כ, טז) "קולע וגו' אל השערה ולא יחטיא". פירוש לא יחטיא מדרך הנכון מנקודת קלעו אל נקודת השערה. וכן כל לשון "חטא". מה שאין כן בבינה ודעת שאין בענין מעניניהן רק דרך אחד, ואין דרך שני במציאות. והנלוז מן הדרך איננו הולך על דרך כלל, אלא הוא מקלקל הדרך האמתי עצמו. כי האומר שהשמים מרובעים קלקל המציאות עצמו במה שהוא נטבע עליו. ואין כן הסָר מדרך החכמה שמניח הענין כפי מה שהוא אלא שבוחר בדרך אחר. על דרך משל, החכמה תצוה "אכול מצה בפסח ואל תאכל חמץ". הנה הנלוז יאמר "אין רצוני באכילת המצה ואני אוכל חמץ". החכמה תצוה "התנהג בענוה נגד פלוני". ויאמר הנלוז "אני אתגאה", וכיוצא בזה. תמיד יניח דרך החכמה כמו שהוא, אלא שֶׁיַטֶה מעליו וילך בדרך ההפוך ממנו. לכן אין לשון "חטא" נופל אלא על דרכי החכמה ולא על עניני בינה ודעת. ונהפוך הוא בלשון "ישר" ו"עון" שנופלים לבד על עניני הבינה והדעת. כי המבין האמת אות [היא] שהלך במישרים על דרך הבינה ועל כן מצא נקודת האמת. ומי שאינו מבין האמת לא הישיר לכת אלא קלקל ועוות הדרך הנכונה, וְהָפַך הנכון. וכדרך המשל שכתבנו מן החושב שהשמים מרובעים. ולכן יתכן להניח על זה לשון עון ועוות. ועתה תבין למה השָׁב בתשובה יזכיר בודוייו החטא והעון, בעבור שחטא בדרכי החכמה, ועיות דרך הבינה. ועל זה באה המליצה (איוב לג, כז) "ויאמר חטאתי וישר העויתי". והדברים נעימים למבין, ועוד נדבר בזה. וכן כל לשון "שקר" הניחו על דרך הסכלות הנמצא במציאות, והוא המנגד לדרך החכמה שהיא אמת. וכל לשון "שוא" הניחו על הקלקול בדרך הבינה. כי השוא הוא על ענין דמיוני שאיננו מצוי במציאות. ודע שההולך בחכמה באחריתו יקבל רוח בינה ממרומים. כדרך (איוב לב, ח) "ונשמת שדי תבינם". ופקודי ה' הם דרכי החכמה, ועל זה באה המליצה (תהלים קיט, קד) "מפקודיך אתבונן על כן שנאתי כל ארח שקר". ומלת אתבונן בהתפעל יש בה הוראות עמוקות. וכתבנום בספר "מעין גנים" בדברינו על לשונות בינה ושכל. "ואתבונן" האמור בפסוק זה הוראתו אזכה לקבל רוח בינה ממרומים. וכל זה בזכות שלמדתי ושמרתי פקודיך שהן דרך אמת, דרכי החכמה. ולכן שנאתי כל ארח שקר שהוא דרך הסכלות. כי ההולכים בו יבערו ויכסלו. ועל כן נאמר "מפקודיך אתבונן". ואם היה הכוונה על ההתבוננות והחקירה להבין הפקודים היה ראוי לומר "בפקודיך אתבונן". כמו (דניאל ט, ב) "בינותי בספרים", (משלי ו, ו) "אבינה בבנים". והענין עמוק ונשען על הכללים שהקדמנו לשרש "בין" ולשרש "שכל". ופה אינני רק רומז רמיזות קצרות. ונאמר עוד (תהלים קיט, כט) "דרך שקר הסר ממני ותורתך חנני". וחקי התורה הן החכמה הגמורה כמו שיתבאר למטה במופתים ברורים. ובמקומותיהן יתפרשו בעז"ה כל הכתובים שנזכרו בהם אחת מן המליצות והלשונות שזכרנו, אז יתברר לכל כי יסודנו יסוד אמת, ושעליו תסובינה ותעמודנה המליצות והמשלים כולם. ובמקום הזה לא נזכיר רק אחת מהנה, ויתבאר בחלון הסמוך.
15
ט״זאזכיר הצעות קטנות להעמידך על כונת מליצה אחת הכתובה בספרי הנבואה, למען תקיש ממנה על כולן. ואלו הן ההצעות. א'. החטאים נטועים בנפש כל אדם. ותבין זה מן המבואר למעלה שבנפש כלנו נטועות כל הכחות וכמו שיתבאר עוד. ואין חטא אלא הסרה מדרך חכמה ללכת בדרך ההפוך ממנה. כמו הנוטה ממנהג הענוה ונוהג בגאוה. והנה ב' הדרכים נטועים בנו. הצעה ב'. כפי רוב (הֶמְשֵׁל) [ממשלת] ציור הכח בלב כן תסתעפנה ממנו פעולות ומעשים. וזה ידוע ורמזנו עליו (חלון א') למעלה. הצעה ג', נטיית האדם מדרך החכמה הוא על דרכים שתים. הא' מאמין כי ראוי לאדם ללכת בחכמה. ונוטה ממנה לפי שיצרו תקפו. והב' הוא החולק על חקי החכמה. כמו אלו שאמרו (יחזקאל ט, ט) "עזב יי' את הארץ ואין יי' רואה", וכיוצא באלו המחשבות הזרות ורעות. ומי שנוטה מפני תוקף היצר לא יחטא רק לפרקים ואח"כ יתחרט, ולעתים יתגבר הוא על יצרו. ועי"כ לא יתגבר ציור החטא בלב. אבל הנוטה במחשבת און יחטא בכל עת. כי נקל בעיניו לחטוא והותרה לו הרצועה. ועי"כ יתגבר בלבו ציור דרך החטא וממשלתו. וכמעט אין תקנה ואין תקוה להסירו ולהשליכו מעל פני נפשו. הצעה ד'. כבר בארנו שהמחשבות כאלו הם תחת סוג הבינה. לפי שאין בהן דרך הפוך במציאות. והמקלקל באלו הענינים איננו חוטא אלא מעוות. הצעה ה' בארנוה גם היא. והוא שעל קלקול זה הונח לשון "שוא". בעבור כי איננו במציאות. ואחרי ההצעות הקצרות הללו פקח עיניך וראה מליצת התוכחה היקרה שהוכיח הנביא לבעלי מחשבת און שעשו הרע בעיני ה'. ואמר (ישעיה ה, יח) "הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה". פירוש הוי ואבוי על כת החוטאים שאינן עושין לבד מתוקף היצר, אלא בעבור שמשכו על נפשם מחשבת און לומר הותרה הרצועה אין ה' רואה וכיוצא בזה. ואלו המחשבות משכו על עצמם "בחבלי השוא". כי טענותיהם ומופתיהם שוא ואפס, שאין כדברים הללו במציאות כלל. וע"י כן "כעבות העגלה חטאה". שנעשה החטא הנטוע בנפשם כפול עב וחזק כעבות העגלה לא ינתק בנקל. כמו גן גבר בלבם (הֶמְשֵׁל) [ממשלת] ציור החטאה שבחרו בו, ולא יכלו להסירו עוד. וכל זה לפי שמשכו תחלה העון עליהם, וכמבואר בהצעה ג'. ולכן המשיל חוזק ממשלת חטאם לעבות העגלה, בעבור הוכיחם על מנהגם הרע שחטאו וסרו מדרך ה' ובחרו לנהג בסכלות. ודומה לנוהג בעגלה ללכת אל מחוז לא ידוע, וקושר בה הסוסים בעבותים חדשים כדי שלא ינתקו הסוסים וילכו על דרך אחר. כן חטאם ומנהגם הרע כ"כ חזק שלא יוכלו לבוא עוד בדרך ישר וטוב. ובפסוק השני פירש דבריו מהו "מושכי העון" ומה דברו ב"עקלקלותם". ואמר (ישעיה ה, יט) "האומרים ימהר יחישה מעשהו למען נראה" וגו'. פירוש כשהוכיחם הנביא על רוע מעלייהם ושהשם ב"ה יפרע מהן, השיבו "מי יתן ימהר ויחיש להפרע ממנו, למען נראה בעינינו שכן הוא. כי כל עוד שאין עינינו רואות אין אנו מאמינים בכמו אלו". וכן "ותקרב וגו' עצת קדוש ישראל ונדעה". כלומר כשתקרב עצתו שיעץ עלינו אז נדע כי אמת בפיך. והמשכיל יבין. והנה בארנו מעט מהרבה מענין זה. וממה שבארנו תלמד שיש בנפש כח החכמה. ונושאי החכמה. ומה היא החכמה. ומי המתואר חכם. וְשֶׁכֹח החכמה הוא הלוח הנפשיי המקבל ציורי החכמה שרואה וששומע ושלומד. ונושאי החכמה הן הכחות הנפשיות. והחכמה היא מחוץ לנפש והן החקים והמשפטים שחקקה החכמה העליונה. והחכם הוא מי שאסף אלו החקים ונוהג בהן. וזאת היא חכמת הנפש:
16
י״זועוד כלל גדול תדע שההנהגה העליונה שבה מנהיג השם ב"ה את עולמו מתוארת גם כן בספרי הקדש בלשון "חכמה". והשם ב"ה שהוא המנהיג עולמו מתואר בתאר "חכם". כי כמו שהונח לשון "חכמה" על מנהגי האדם כפי העתים והמקבלים כשהן כפי דרכי החכמה, בעבור שיש בכל מנהג דבר והפך-הדבר במציאות, ככה יונח על מנהגי השם ב"ה. לפי שכל מנהגיו שבהן מנהיג עולמו הן במדת החכמה, ועל פיה ישפוט תבל בצדק, וישלם לאיש כמעשהו. כי כל התמורות מתחת השמש הן גזרות היורדות מן השמים כפי דרכי המדות העליונות שיתארו בהן הנביאים את היוצר ב"ה, כמו "רחום חנון ארך אפים רב חסד" וכיוצא. וכן תארי דיניו ומשפטיו כמו אלהים אל קנא, נוקם מצריו נוטר לאויביו וכיוצא. שיש בכל אחד מהן דבר והפך-הדבר. פעם לחסד. פעם לשבט. ובכלל זה כל הברכות והטובות. וכנגדן כלל הקללות והרעות. וכל אלו הדברים נוהגים כפי מדת חכמתו העליונה. צדק ומשפט ומישרים. והמלך שלמה גלה סוד זה ברוח הקדש ואמר (משלי ח, כב) "יי' קנני ראשית דרכו". כלומר מדת החכמה היא ראשית הדרכים, ועל פיה פועלים כולם. כאלו תאמר החסד והרחמים והחנינה והדין והעונש וכן כולם פועלים פעולתם בעולם כפי גזרת החכמה. ועל כן אמר (משלי ח, יד) "לי עצה ותושיה אני בינה לי גבורה". ונכבדות דברנו על זה בדברנו בבית הג' מספר זה על שרש "יעץ" ועל שרש חשב ועל שם דבר תושיה. ועל זה שנה ר' עקיבא במשנתו (אבות, ג) "ובטוב העולם נדון". במאמר הקצר הזה כלל מה שדברנו. כי מדת הטוב הוא מדת החכמה העליונה. ועל כן כל מעשה בראשית שנעשו במדת החכמה כמו שנאמר (תהלים קד, כד) "מה רבו מעשיך יי' כולם בחכמה עשית". לכן הזכיר במעשה כל יום (בראשית א, ד') "וירא אלהים כי טוב". וכן כשגלה השם ב"ה למשה סוד דרכיו העליונים, הקדים (שמות לג, יט) "אני אעביר כל טובי על פניך". ובפרושינו למסכת אבות1יין לבנון, סוף פרק ג (מהד' תשס"ג עמ' 243-244) דברנו הרבה בזה. והנה החכמה העליונה חקקה חקים לכל דרך ודרך, איך יפעול פעולותיו כפי המקבלים וכפי מעשה בני האדם.
17
י״חאלו החקים עומדים לעד ולא ישתנו. שכן נאמר (מלאכי ג, ו) "אני יי' לא שניתי". לא כמו שאמרו הנלוזים (שם ב, יז) "כל עושה רע טוב בעיני יי' ובהם הוא חפץ או איה אלהי המשפט". ודע כי מלת "תמים" נופל על הדבר הקבוע בלי השתנות. כמו שבארנו זה (ברחבה) [בהרחבה] במקומו. וכמו (בראשית י, ט') "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו". פירוש אע"פי שחי דורות הרבה היה תמים בכולם, צדיק קבוע בלי השתנות בשום זמן. וכן (דברים יח, יג) "תמים תהיה עם יי' אלהיך". לא פעם מאמין, ופעם סר ונלוז. ומלת משפט נופל על גזרה בחכמה. וזה הרבה. ויש בזה כללים גדולים כתובים במקומם. ולכן אדונינו משה ע"ה כשרצה להודיע הקורות שיקרו לישראל עד היום האחרון. וראה כי עתים לטובה ועתים לרעה, ככל הכתוב בשירת האזינו. גלה בתחלה שאין בזה שנוי מרצון לרצון ח"ו אלא הכל בגזרה עליונה בצדק וביושר כפי שורת החכמה. ואמר על זה (דברים לב, ד) "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט". פירוש כל מפעלות הצור ב"ה בין טוב בין רע "תמימים", קבועים לעד ולא ישתנו. כי כל דרכיו בין לחסד בין לשבט הכל במשפט כפי משפט החכמה העליונה, שמכונותיה צדק ומשפט ומישרים. ולכן "אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא". ואין השנוי אלא במקבלים, שנויים ותמורות לרבבות עד אין מספר. ולו יקרה שיהיו שני בני אדם שוין בצמצום, במעשיהם ובמחשבותיהם לטוב ולרע, והאחד חי בדור הראשון, וחברו בדור האחרון, ודאי שיהיו קורות שניהם אחת. כי חקי החכמה וגזרותיה לא ישתנו לעד לעולם. ולפי שההנהגה העליונה הזאת תפעל בדרכיה דבר והפך-הדבר, יכנו אותה הנביאים בלשונות של "חכמה". והיוצר ב"ה המנהיג כולנו יתארו בתאר "חכם". לפי שנוהג בחכמה כמו (ישעיה לא, ב) "וגם הוא חכם ויבא רע". (איוב ט, ד) "חכם לבב ואמיץ כח" וגו'. ואולם הכל בדרך משל להסביר אזן שומעת. כי הוא ב"ה נשגב מכל התוארים שיתואר בו, והוא אדון החכמה ומאצילה, ית' שמו לעד:
18
י״טוכמו כן כל מעשה ה' הגדול אשר עשה בששת ימי בראשית יפול עליהן לשון "חכמה", בעבור שעשה כל מעשיו בחכמה. ותבין זה ממה שבארנו למעלה, והוא שההנהגה העליונה היא כפי מדת החכמה. וכבר נודע כי הגזרות העליונות לטוב ולרע כולם יוצאים לפועל באמצעות הנבראים. כי השמים והארץ וכל אשר בהם הם כלי אומנותו של יוצר בראשית ב"ה. והכל בידו כחומר ביד היוצר, ועל ידיהן יחולו כל הגזרות. על דרך משל (מל"א ח, לז) "רעב כי יהיה". "ועצר את השמים". ולהפך (תהלים סח, י) "גשם נדבות תניף אלהים". וכן (תהלים נה, ט) "מרוח סועה מסער". רעש, דם וחיה רעה וכיוצא. ולכן הכין השם ב"ה כל הנבראים כפי משפט החכמה, במדה ובמספר ובמשקל, כפי הצריך להנהגת הבריות. ועל ידי ההכנה הזאת והקצב הנפלא שיש בכל נברא תשתלם הכונה העליונה הנשגבת מבינת האדם. כי באמצעות התמורות שיש בכל אחד לטוב ולרע, יקבל כל אדם גמולו לטוב ולרע כפי מצבו וזכותו במשפט החכמה. ולעומת זה יסד השם ב"ה ערך העולם ורחבו, נופיו הנבדלים בטבעם, מקומות הימים הנחלים והמעיינות, הדוממים והמחצבים ומקום מוצאותן, מיני הצמחים טבעיהם וסגולותיהן, מיני בעלי החיים טבעיהם וסגולותיהן ותכונותיהן, תמונת כל דבר, תכונת כל דבר. וכן כל משפחות האדמה בארצותם לגוייהם. כללו של דבר הכל כאשר לכל נעשה כפי שורת החכמה העליונה הנוהגת כל המעשים כפי מדתה. ואם יאמר החכם לדעת סודה במופת הבינה לא יוכל. כי כל הדברים הכלולים בחכמה, אין גם על אחת מהן ידיעה במופת זולתי ליוצר הכל ית' שמו, וכמו שרמזנו למעלה. הן חכמת מנהגי האדם שהן כפי עצת עליון. הן בחכמת ההנהגה העליונה. הן בחכמת המעשים שעשה יוצר הכל בחכמה. ועל זה יסד שלמה בחכמתו ספר קהלת, שענינו עמוק מאד, ובעזרת השם ב"ה באו רוב דבריו ומליצותיו בספר זה. ובארנום כפי פשטן על פי יסודותינו. ולכן אין בעל לב טוב שואל למה נעשה דבר על תמונה זאת ולא על תמונה אחרת? ולמה במשקל זה או במדה זו או במספר זה? כי כל המעשים עשויים בחפץ החכמה העליונה שנעלם סודה מלב כל חי. וכנגד התמורות הללו העשויים בחכמה לעמת סדר ההנהגה העליונה לשלם לאיש כמעשהו, שנה ר' עקיבא במשנתו (אבות, ג) "הכל נתון בערבון". ובמליצתו דברו מפרשי המשנה ז"ל. ולפי דברנו יתבאר כפשוטו. והוא שמלת "ערבון" הוא משכון לשלם החוב. כמו (בראשית לח, יז) "אם תתן ערבון עד שלחך". ומלת "נתון" בינוני פעול. כמו (אסתר ג, יא) "הכסף נתון לך". וכך פירושו, לפי שכל טובות העולם ניתנו על תנאי אם ישמרו חקי ה' ומצותיו. ואם לא ישמעו צריכין לשלם מה שנהנו מן העולם, ואלו הן העונשים והתוכחות לחוטאים. ולכן נעשו כל הנבראים בעלי תמורות להפרע על ידיהן מן העוברים. וזהו "הכל נתון בערבון". כלומר כל מה שנברא בששת ימי בראשית נתון תמיד בערבון משכון לבני עולם, שאם לא יפרעו חובם, יפרע מהן בעל חובם ע"י המשכון שבידו. ובפרושנו למסכת אבות1יין לבנון (מהד' תשס"ג, עמ' 245-249) כתבנו הרבה בכל דברי זאת המשנה. ופה בקצרה נלך. ויפה קבע משנה זו אחר משנת "הכל צפוי" שזכר בה "ובטוב העולם נדון". כמבואר למעלה (חלון ז'):
19
כ׳ובספרי הנבואה מפורש הענין. אמר ישעיה (מ, יב-יד) "מי מדד בשעלו מים ושמים בזרת תכן וכל בשלש עפר הארץ. מי תכן את רוח יי' ואיש עצתו יודיענו. את מי נועץ ויבינהו וילמדהו בארח משפט". הודיע תחלה שנבראו כל הדברים במדה במספר ובמשקל. אח"כ אמר שהמדידה והמשקל והספור היו במדת החכמה. ועל זה באה מליצת "עצה" שהנחתה על הסכמה בחכמה. כמו שכתבנו בבית הג' (ברחבה) [בהרחבה]. גם אמר "בארח משפט". וגם זה על גזרת החכמה כמבואר למעלה. המלך שלמה אמר (משלי ג, יט) "יי' בחכמה יסד ארץ" וגו'. ויש בפרשה זו ענינים עמוקים ובארנום בספר "מעין גנים". ואמר (משלי ח, כב) "יי' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז" וגו'. (ח, כז) "בהכינו שמים שם אני" וגו'. וכבר רמזנו למעלה שמטעם זה נכתב במעשה ששת הימים "כי טוב". גם המשורר האלהי כשהזכיר בשירו מעשה בראשית אמר (תהלים קד, כד) "מה רבו מעשיך יי' כולם בחכמה עשית". פירוש המעשים הרבים והתמורות הנפלאות שאנו רואים, כולם עשית בחכמה. והדברים עתיקים:
20
כ״אודע כי גם בעבור אלה יתואר היוצר ב"ה בתאר "חכם". אע"פ שבערכנו אין דבר והפוכו באחד מהן. כי תמונותיהם וטבעיהם עומדים תמיד על מצב אחד, לא ימירו ולא יחליפו. והיודע תמונתם ותכונתם יתואר בתאר מבין. לפי שהלך בדרך בינה וכמ"ש (חלון ד') למעלה. הנה בערך היוצר ב"ה יש בכל מעשה ומעשה דבר והפוכו. כי כמה דרכים היו פתוחים לפניו לברוא את העולם, ולא יבצר ממנו מאומה. ואילו חפץ היה עושה את השמים על תבנית אחר, וכן המאורות ומהלכם, הארץ וכל צאצאיה. אלא שבחר לברוא אותו על דרך שבראו שהוא כפי מדת החכמה. ולפי שהיה בכל ענין דרך והפוכו, והוא ב"ה בחר בדרך החכמה ונהג כן במעשיו, יתואר בעבור זה בתאר "חכם". ואם בדרך משל יאמרו הדברים כמבואר (חלון ז) למעלה. ועל זה שנה ר' עקיבא במשנתו (אבות, ג) "חביבין ישראל שנתן להם כלי חמדה", שבו נברא העולם. תאר מדת החכמה כלי חמדה. לפי שבדרך זה חמד היוצר ב"ה לברוא בה עולמו. ודרכי התורה הם דרכי החכמה העליונה. ובפירוש מסכת אבות2יין לבנון,פ"ג משנה יד (מהד' תשס"ג עמ' 235-239) בארנו הכל. דרוש וחקור כי קצרנו הרבה:
21
כ״בוכן היא כוללת כל החכמות הלמודיות הנודעים בין בני אדם. כמו חכמת המספר וההנדסה, חכמת מלאכת השמים והוא ידיעת מהלכי המאורות הככבים והמזלות, חכמת הניגון והשיר, חכמת הלשון וההגיון, חכמת הנתוח, והוא ידיעת הרכבת בנין האדם ובנין שאר בעלי החיים, חכמת הרפואה, חכמת הטבע והוא ידיעת טבע הדברים שהן בעולם וסגולתם. על דרך משל צמח זה קר. וזה חם. דבר זה לח. וזה יבש. זה קל. וזה כבד. זה ספוגיי. וזה מקשה. זה חזק. וזה רפה. חכמת הכימ"יאה. וכיוצא באלו. וטעם היות אלו בסוג החכמה. בעבור שכולן הטבעו במעשה בראשית בטבעיהן שהן עליו. על דרך משל שבחפץ השם הטביע בשמש שיסוב גלגלו בשס"ה ימים ורביעית יום, והירח כ"ט יום ואיזה שעות, וכן כולם. ושתהיה מהלך השמש תחת אפודת המזלות כל ימי עולם וכיוצא בזה. וכן הטביע במיתרים שבעוגב שיתנו קולות משונות ע"י האויר והתנועה, שבהתאחדם ייטיבו נגן, וקולם ערב לאזן שומעת. וכן כולם הטבעו על טבעם בחפץ השם שגזר כן בחכמה, וכמו שבארנו (בחלון ו'). ואילו חפץ ה' היה השמש מאחר או ממהר במסבתו. וכן הירח ויתר הככבים. וכן כל הטבע כולו, אם היה חפץ היה יכול לעשותו על תכונה אחרת. והנה יש אצל השם ב"ה בכל אלו דבר והפוכו וכמו שיראה לפרקים בעת הרצון, שהוא מפליא לעשות ומשנה היצורים ממתכונתם. כמו אש מתלקחת שבערה במצרים בימי הגשם והברד, והמן שירד לישראל, בשלו בפרור ולא נמס מן האש, כמו שבארנו בספר "רוח חן".1סוף הספר, עמ' 360 ולפי שהטביעם על המתכונת הזאת, כי כן גזר בחכמתו, על כן כל אלו תחת סוג החכמה:
22
כ״גוכן היא כוללת כל חכמת מלאכת מעשה. כמו חכמת הבנאים, חכמת המלחים מנהיגי האניות, חכמת הצורפים, חכמת הלוטשים, חכמת הרוקמים והאורגים, חכמת החרשים, חכמת עושי כלי מלחמה ובוני מבצרים, וכיוצא באלה. וגם אלו בסוג החכמה מטעם המבואר. כי היוצר ב"ה הכין בטבעי הדברים כל המלאכות האלו. ורצה שבני אדם יעמלו לעשות מן הדברים הטבעיים ענין מלאכותם והכין כל ההכנות להשלים המעשים האלו. לפי שהטביע היוצר ב"ה כל זה במעשה בראשית, והכל לתקון העולם ולמלאת חפץ החכמה בענין ההנהגה. כמו חכמות הלמודיות שבארנום למעלה שגם הם לתקון העולם ולהשלמת הנהגת השם את בריותיו. ואילו חפץ השם היה מטביע במעשים תכונות אחרות הפוכות מאלו, ולא היו האמצעיים לענין הבנין ראויות לו, ולא היו הימים ראוים למעבר הספינות, או היו הולכים על מנהג אחר, וכן בכולם. והנה יש בכל אלה אצל השם ב"ה דרך והפוכו. אלא שגזר על ההויה כמו שהיא לעינינו כפי ארח חכמתו העליונה. לכן יתוארו כל אלה בתאר החכמה:
23
כ״דעמוד והתבונן שאע"פי שההנהגה העליונה מתוארת בתאר חכמה, וכן כל מעשה ה' מתוארים בחכמה, וכן הלמודיות ומלאכת כל מעשה. הנה לא יתכן לתאר מְאַסֵף הידיעות האלו בתאר "חכם". אין צריך לומר שאין נכון לתאר כן ליודע דרכי ה' ולמד עלילותיו. שכבר בארנו שלא נוכל לתאר את האדם בתואר מן התוארים, רק שהוא נוהג בדבר שנתארהו. וזה אי אפשר, כי ליי' המלוכה ומלכותו בכל משלה, והוא לבדו אדון העולם ומנהיגו. ואם תאמר שיוכל האדם ללכת בדרכיו כמו שנאמר (דברים כח, ט) "והלכת בדרכיו", אין זאת רק בדרכי התורה והיא חכמת הנפש והנוהג כן הוא המתואר "חכם". ואנו מדברים מדרכי ה' הנפלאים, בתתו מטר על פני ארץ ומוציא רוח מאוצרותיו, ומעלה נשיאים מקצה הארץ וכיוצא, שהן מפעולות תמים דעים. וכן היודע ענינים רבים במעשה שמים וארץ, ולמד מדידת הארץ ותכונתה ויודע ארכה ורחבה, ונופיה וימיה ונחליה, ומיני בעלי החיים, והצמחים והדוממים (הכל מבואר בחלון ו') גם הוא לא יתואר בתואר "חכם", מטעם הנאמר למעלה. לפי שאין בידיעת האלו דרך הנהגה לאדם שיפול עליו התואר הזה. אלא גם היודע החכמות הלמודיות וחכמת מעשה והוא נוהג בהן, על דרך משל שהוא יודע בשיר ושר שירים, יודע בחכמת הרפואה והוא רופא, יודע בחכמת הנתוח והוא מנתח, יודע חכמת המַלָחִים והוא רב החובל, יודע חכמת הצורפים והוא צורף זהב וכסף, כל אלו ג"כ לא יתוארו בתאר "חכם". לפי שאין שֵׁם חכמה נופל עליהם רק בערך יוצרם ומטביעם, בעבור שביכלתו הבלתי בעל תכלית היה בכחו להטביעם על תכונה אחרת, והטביעם על דרך זה כפי סוד החכמה. אבל בערך האדם שאין בידו לשנות דבר ממנהגו, וכל דבר מהם יש לו בערכו טבע קיים לא ימירנו ולא יחליפנו, ואין בהן דבר והפוכו שנוכל לומר זה מתנהג בהן בחכמה, וזה בסכלות. לכן לא יפול על המשתמש בהם תאר חכם. ואם בעבור שיוכל האדם לשבת בטל? אין זה דבר והפוכו. כמו שתבין מדברַי (בחלון הד'). וכן בחכמת ההנהגה העליונה ובמעשה השם בשמים ובארץ, כל אלו אינן בטבע נפש האדם דבר והפוכו:
24
כ״הזכינו לדין כי אין בכל הדברים ענין שבעבורו יתואר האדם בתאר "חכם" רק חכמת הנפש. והוא ההנהגה שינהג האדם בכוחות הנפשיות. לפי שיש בכל אחג [מהם] דבר והפוכו. והרשות נתונה לאדם לבחור בדרך שחפץ בו. ואם בוחר במנהגים טובים המתוכנים במשפט החכמה ונהג בהם ההוא יקרא "חכם". וכבר אמרנו שכל חכמה תאסף מחוץ אל הנפש, לפי שאין בכח האדם לחוקק חקי חכמה, זולתי היוצר ב"ה שהוא אדון החכמה כולה והוא יודע את מקומה. ואם האדם מקבל חקי השם בכח החכמה ונהג בדרכיהן, אשריו וטוב לו, וזה כל האדם. ולפי שהדבר כן הוא, כל מקום שתמצא בתורה ובנביאים שם דבר "חכמה", יורה תמיד על ההנהגה בחכמה אין יוצא מכלל זה. קצתם סמוכים אצל השם ב"ה ומורים על הנהגתו את עולמו בצדק ובמישרים, כפי משפט החכמה, או על מעשה השמים והארץ וצאצאיהם שהם עשוים בחכמה כפי צורך ההנהגה כמבואר למעלה. והכתובים אצל האדם, קצתם מורים על היותו מאסף מדרכי ה' והנהגתו את עולמו, טוב לטובים ורע לרעים, שהן דרכי ה' שנאמר עליהן (דברים כח, ט) "והלכת בדרכיו". וכמו שאמרו קדמונינו ז"ל (שבת קלג, ב) "מה הוא רחום, אף אתה הֶיֵה רחום. מה הוא חנון, אף אתה הֶיֵה חנון" ע"כ. ואי אפשר לאדם לצייר בנפשו הדרכים האלו אם לא הביא נפשו תחלה למוסר החכמה שהיא חכמת הנפש, וכמו שיתבאר. וקצתם מורים שאסף לנפשו חקות החכמה מן התורה ומן החכמים. וכל מקום שתמצא בתורה ובנביאים שם התואר "חכם" יורה תמיד שהמתואר כן נהג כפי החכמה שבנפשו, בצדק ובמשפט ובמישרים. והוא ההולך בדרך ה', כי השם ב"ה נוהג עולמו בחכמה. וכן "חכמים, חכמה, חכמות", כולם על הנוהגים כפי החכמה. וכן כל מקום שתמצא בתורה והנביאים גזרות בניני השרש הזה, הן בבנין הקל, הן בבנין הכבד1פִּעֵל ובכבד הנוסף2הפעיל או התפעל תדע שהנחתו על ההנהגה בחכמה, כמו שם התואר "חכם". ושמור הכלל הזה וכתבהו על לוח לבך, כי הוא אמתי בכל פרטיו. ואין בכל כתבי הקדש פסוק אחד יוצא ממנו וכמו שתראה בחדרים הסמוכים:
25
כ״ומיסודות הללו שיסדנו תבין ראשית דברינו שדברנו למעלה שאין שם "חכמה" נופל על ההשגות המופתיות באלהיות והוא המין הראשון שהזכיר הרמב"ם ז"ל. כי אין בכל אלו דבר והפוכו. כי הם ידיעות קבועות, לא ישתנו בזמן מן הזמנים. והפוכיהן הבל ושוא ואינו במציאות, וכן אין שם זה נופל על ההשכלה והתבוננות בדבר מן הדברים, אלא על הדברים האסופים ע"י החושים החיצונים מן החוץ אל כח החכמה הנטוע בנפש. לפי שכל השגת מופת1הוכחה איננו רק בשכל ובבינה, לא יבוא תחת סוג החכמה. וכן יוצא מזה שאין שם זה נופל על הערמה והתחבולה במעשים מגונים ובדעות מגונות. (והוא המין הד' שהזכיר הרמב"ם ז"ל) לפי שכל ערמה ותחבולה בשכל ובבינה, וכמו שיתבאר בספר השני. כי אע"פ שבעל הערמה ובעל התחבולה השתמש בכחות היקרות האלו לענין רע. מכל מקום התחבולה מוצאה מכח הבינה. וכבר אמרנו שאין שם "חכמה" נופל על ההשכלה וההתבוננות. וכן יוצא מדברינו שאין שם זה נופל על ידיעת המלאכות (והוא המין הב' שהזכיר הרמב"ם ז"ל) כי בערך האדם לא יתוארו כן. והעושה במלאכה ינהג כפי הטבע שהוטבע בדרך ההוא. ועוד יתבאר זה בעז"ה. אבל יפול שם זה על מעלת המדות (והוא המין הג' שהזכיר הרמב"ם ז"ל). ולא שהזקנה הכנה לקבל מעלת המדות, אלא בחכמה יבנה בית המדות. וההולך בחכמה יתקן כל מדותיו במשפטיה. ולא המדות בלבד אבל גם כל מעשה בני אדם טוב ורע יפול עליהן שם "חכמה". כי כל מעשה בנוי על כח פנימי, ויש בכל ענין דבר והפוכו וכמו שהתבאר (בחלון ד'). ולא על המדות והמעשים בלבד, אבל גם על מנהגי כחות השכל והבינה והמדע יפול שם "חכמה". לא על ההשכלה וההתבוננות עצמן אלא במנהגיהן, איך ישתמש בכל כח מהן. כי חשק ההשכלה וההתבוננות נטוע בנפש. ויש נכסף להשכיל ולהבין בתורה, והפוך ממנה כח הממאס והבוזה ענין מן הענינים. ובו יבוז להשכיל ולהבין ולהמציא ערמות ותחבולות רעות. והנוהג בסכלות נעשה להפך, יכסוף להמציא ערמות ותחבולות, ויבוז חכמה ומוסר. וכיוצא בהן ענינים רבים לאין מספר, דברים והפוכי הדברים שהן תחת סוג החכמה. בינה זאת:
26
כ״זוכן תראה שאין להניח שם "חכמה" ותואר "חכם" על הסבות העצמיות והמתיחסות שהן תחת השמש כמו שחשב רלב"ג ז"ל. כי אין בכל אלו, בערך האדם, דבר והפוכו. כי החוקר עליהם ימצא שיש בכל דבר טבע קיים לא יוכל לשנותו ולהחליפו, כמבואר למעלה. וכן סרו דברו ר"י אברבנאל ז"ל שהניח החכמה על העיון בדברים שאינן תלויין בבחירת האדם. וכפי יסודנו הוא להפך. כי כל עיון בשכל ובבינה לא יתכן לתארו חכמה. וכל חכמה יש בה דבר והפוכו, והבחירה ביד האדם במה יבחר. וא"כ אין להכניס תחת סוגה דברים שאינן תלויין בבחירת האדם. ולא נשאר מכל דבריהם מה שראוי להחזיק בו, זולתי דברי ראב"ע ז"ל שבאר פרט אחד מכח החכמה. ולא באר דבר מהנחת שם "חכמה" עצמה. ובפירוש הפסוקים תראה כי גם הוא הניח שם חכמה ותאר חכם על ההשכלה ועל ההתבוננות, ולכן לא נקבל דבריו. אבל דברי רש"י ז"ל שנבעו ממקור האמת מדעת חכמינו ז"ל יעמדו במקומם. ועוד תשוב ותראה כמה מן העומק יש במאמרו הקצר, וכמו שרמזנו למעלה:
27
כ״חוכל מקום שהונח שם "חכמה" ותואר "חכם" על בעל חכמות למודיות ומעשה וההתעסקות בהן, שמו כתבי הקדש הבדל אצלו להבדילו משם חכמה ומתואר חכם הנאמר על חכמת ההנהגה. כי נכתב אצלו באיזה ענין הוא מדבר או שיזכירוהו בכנוי, המורה שאינו חכם באמת, וכמו שיתבארו כולם בספר זה. אבל כל מקום שנזכר "חכמה" ו"חכם" סתם, ואין אצלו זכר פרטי ולא כנוי, כולם על חכמת הנפש בהנהגה ישרה, או חכמת ההנהגה העליונה שהיא בצדק ובמישרים. כַּתֵּר לי1כלומר: הַמְתֵּן לי ואציגה לפניך כל הפסוקים שנזכרו בהם לשונות של חכמה. ואבארם אחד לאחד בפירושים נכונים וישרים למבין, בעזרת החונן לאדם דעת. וזה מה שרצינו לבאר:
28
כ״טחדר ג ובו יו"ד חלונות כח החכמה נטוע בנפש האדם לבדה, איננה בנפשות שאר בעלי החיים. נושאי החכמה גם הם בנפש האדם לבדה, לא בנפשות שאר בעלי החיים. נפש האדם כוללת לבדה כל כחות מעשה בראשית. לא שאר הנפשות. בנפש האדם כחו, והפוכי כחות. אין הפוכי הכחות בשאר הנפשות. אין גבול בטבע לכחות נפש האדם. כחות שאר הנפשות מוגבלות בטבע. תאר "חכם" הושאל לשם ב"ה. לא יונח על המלאכים והצבאות. לידת האדם בעבור החכמה.
בספר "יסוד עולם" בארנו השמות1נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה שמתוארת בהן נשמת האדם בכתבי הקדש. שם התבארו טעמי השמות והבדליהן, ועל מה הנחתן. שם הוכחנו כי נפש האדם אצולה ממרומים, ונפשות בעלי החיים מן הארץ; והראנו השרש הנכבד הזה מן התורה. ואין רצוננו לדבר בזה עתה. רק הכונה להודיע שכח החכמה שבו האדם מקבל חכמה איננו נטוע רק בנפש האדם לבדה. ואין כדמותו בנפש שאר בעלי החיים, כי אין בנפשם לוח לצייר עליו ציורי החכמה, ולא כח השומר הצורות המצוירות בנפש וכיוצא בכחות כאלו. לפי שכח החכמה ענין אלהי, ואין צלמו ודמותו בדברים שהן תחת השמש. ולכן נשמת האדם שהיא ממרומים יש בה הכח הזה, לא בנפשות שהן מן הארץ. ועל כן אי אפשר לשום בעל חי שיאסוף אל נפשו ענין של חכמה. אע"פי שיש בגולמו החושים שהן אמצעיים בין כח החכמה והחכמה, והם עינים לראות ואזנים לשמוע, לפי שאין בו כח החכמה. וכן אין בהם כח השכל להשכיל, ולא כח בינה להבין, ולא כח המדע לדעת המושכלות הראשונות ושאר עניני מדע שיתבארו במקומם. לפי שכל אלה הכחות נשגבות מדרכי הדברים התחתונים. ולבד מין אחד ממיני הידיעות נטוע בכל בעל חי. והוא על דרך אחר רחוק מדרכי המדע הנטועים בנפש האדם וכמ"ש במקומו. הא למדת שלא יתכן שום התחברות בין החכמה ובין נפשות בעלי החיים. ומטעם זה לא תמצא בכל כתבי הקדש שהונח לשון חכמה על בעלי חיים זולתי האדם. אין פסוק יוצא מכלל זה. ואם הקורא בספרי אמ"ת2ר"ת איוב, משלי, תהלים ירגיש בשני כתובים שנראים כיוצאים מן הכלל. אל יהרוס הקורא, וידע שמליצותיהן עמוקות. והובאו בחדר האחרון מבית הב' שבספר זה. וכתבנו בהן ענינים חדשים, לא יסורו מדברי הכלל שיסדנו במקום זה.
בספר "יסוד עולם" בארנו השמות1נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה שמתוארת בהן נשמת האדם בכתבי הקדש. שם התבארו טעמי השמות והבדליהן, ועל מה הנחתן. שם הוכחנו כי נפש האדם אצולה ממרומים, ונפשות בעלי החיים מן הארץ; והראנו השרש הנכבד הזה מן התורה. ואין רצוננו לדבר בזה עתה. רק הכונה להודיע שכח החכמה שבו האדם מקבל חכמה איננו נטוע רק בנפש האדם לבדה. ואין כדמותו בנפש שאר בעלי החיים, כי אין בנפשם לוח לצייר עליו ציורי החכמה, ולא כח השומר הצורות המצוירות בנפש וכיוצא בכחות כאלו. לפי שכח החכמה ענין אלהי, ואין צלמו ודמותו בדברים שהן תחת השמש. ולכן נשמת האדם שהיא ממרומים יש בה הכח הזה, לא בנפשות שהן מן הארץ. ועל כן אי אפשר לשום בעל חי שיאסוף אל נפשו ענין של חכמה. אע"פי שיש בגולמו החושים שהן אמצעיים בין כח החכמה והחכמה, והם עינים לראות ואזנים לשמוע, לפי שאין בו כח החכמה. וכן אין בהם כח השכל להשכיל, ולא כח בינה להבין, ולא כח המדע לדעת המושכלות הראשונות ושאר עניני מדע שיתבארו במקומם. לפי שכל אלה הכחות נשגבות מדרכי הדברים התחתונים. ולבד מין אחד ממיני הידיעות נטוע בכל בעל חי. והוא על דרך אחר רחוק מדרכי המדע הנטועים בנפש האדם וכמ"ש במקומו. הא למדת שלא יתכן שום התחברות בין החכמה ובין נפשות בעלי החיים. ומטעם זה לא תמצא בכל כתבי הקדש שהונח לשון חכמה על בעלי חיים זולתי האדם. אין פסוק יוצא מכלל זה. ואם הקורא בספרי אמ"ת2ר"ת איוב, משלי, תהלים ירגיש בשני כתובים שנראים כיוצאים מן הכלל. אל יהרוס הקורא, וידע שמליצותיהן עמוקות. והובאו בחדר האחרון מבית הב' שבספר זה. וכתבנו בהן ענינים חדשים, לא יסורו מדברי הכלל שיסדנו במקום זה.
29
ל׳נושאי החכמה גם הם נטועים בנפש האדם לבדה וחסרים מנפשות בעלי החיים. וכבר אמרנו שכחות הנפש בכללן הן נושאי החכמה, ועל ידיהן תפעל החכמה פעולותיה. ואע"פי שכדמות רבים מן הכחות שבנפש האדם ימצאו ג"כ בנפשות שאר בעלי החיים דע שלא יקבצם סוג אחד. לפי שמיני הכחות הנטועים בבעלי חיים אינן ממין הכחות שבנפש האדם. ואם הן נקראים בשמות כשמות כחות נפש האדם. אין זה רק על דרך הדמיון וההעברה. ודומה זה לצורת האדם שנקראת בשם "רוח". וכן האויר הטבעי נקרא בשם "רוח". וכל אחד מארבע הקצוות נקרא ג"כ בשם "רוח". וטעמי הדברים בארנו בספר "יסוד עולם" הנ"ל. ובכל זאת לא יסכל האדם לחשוב ששלשת הדברים הנזכרים הן מין אחד. ככה לעניין כחות הנפשות, אע"פ ששמות כחות נפשות בעלי החיים כשמות כחות נפש האדם, הן חלוקים במין וחלוקים באופני פעולותיהם. על דרך משל נטוע בנפש האדם כח הזריזות, וּבְהֶמְשֵׁלוֹ בלב יהיה האדם זריז. וכן נטוע הזריזות בנמלה. כדרך (משלי ו, ו) "לך אל נמלה עצל" וגו'. וכן נטוע בנפש האדם כח העזות, וּבְהֶמְשֵׁלוֹ בלב יהיה האדם עז. וכן נטוע העזות בנמר. וכמו ששנינו באבות (פרק ה) "הוי עז כנמר". נטוע באדם כח הגבורה. ובהמשלו בלב יהיה האדם גבור. וכן נטוע הגבורה בארי. כמו (משלי ל, ל) "ליש גבור" וכו'. ועם כל זה הכחות הללו חלוקים במינם. כי הזריזות והעזות והגבורה שבאדם זורחות מנפש עליונה הנטועה בו. וזריזות הנמלה צומחת מנפש שרץ העוף. ועזות וגבורת הנמר והארי צומחות מנפש החיה אשר בהן. וכבר העלו הקדמונים ז"ל הכלל הזה. עד שהרב רבינו משה בר מיימון זצ"ל בח' פרקיו שהקדים לפירוש מסכת אבות1פרק ראשון המשיל ענין זה לשלשה חדרים. האחד האירו אור השמש, והב' האירו אור הירח, והג' אור הנר. ובדרך ההעברה נאמר על שלשתן שהן מוארים. ואם לפי האמת הם חלוקים במיני המאורות, בהיות אור הא' מן המאור הגדול, ואור הב' מן המאור הקטן, ואור הג' מן הנר הטבעי. ולא הקדמתי זה רק להודיע על ידו שגם נושאי החכמה חסרים מנפשות בעלי החיים. לפי שלא נבראו להיות נוהגים בחכמה, אלא מנהג כל אחד ודרך כל אחד מוטבע בו בהכרח וכמו שיתבאר. ואחר שהצענו הענין הזה על דרך כלל, אודיעך חדשות קושט אמרי אמת. והן ההבדלים העצמיים שמצאתי המבדילים הבדל עצמי בין נפש האדם העליונה ובין נפשות שאר בעלי החיים. הבדלים מושגים בחוש לא יוכל לחלוק עליהן זולתי העקש הבוזה אמת. ומאלו הדברים שיתבארו, תבין מה גדלו דרכי החכמה ומשפטיה הרבים, ומה ממשלתה בנפש האדם:
30
ל״אההבדל הראשון רמזנו עליו למעלה, והוא שנפש האדם כוללת כחות כל מעשה בראשית, אבל שאר הנפשות אינן כוללין אותן. והרצון בזה, כל הכחות הנמצאות והנודעות, ושרבים מהם מפוזרים במספר הרב מנפשות בעלי החיים, הנה נפש האדם כוללת כולם. אבל בשאר בעלי החיים הם מחולקים, מה שקבל זה לא קבל השני. כי כל אחד מהן קבל חלק הנאות למינו ולמצבו לא יותר. ועל דרך משל אמרנו למעלה שהנמלה זריזה. הנמר עז. והארי גבור. וכן החתול צנוע. והיונה תדבק לבד בבת זוגה, וכיוצא בזה. הנה כל אחד מאלו נבדל מחברו באותו הכח המיוחד לו. כי אין הזריזות לאסוף ולכנוס בנמר ובארי. ואין העזות והגבורה בנמלה. ולא הצניעות בשלשתן. ולא מדת כולן ביונה, וכיוצא בזה. אבל נפש האדם כוללת הכל. נטוע בה כח הזריזות העזות והגבורה הצניעות והקדושה, ואלפים כיוצא בהן. וכן התפשטות הכחות בחלקים, שאע"פ שיש בכל נפש מן בעלי החיים כח ידוע לא יתפשט הכח הזה בכל החלקים הנמצאים, זולתי כחות נפש האדם שכל כח מהן מתפשט בכל החלקים. על דרך משל כח הזריזות שבנמלה לא תפעל רק לאסוף ולכנוס. כדרך (משלי ו, ח) "תכין בקיץ לחמה" וגו'. עזות הנמר וגבורת הארי לא תפעלנה רק לטרוף טרף. וקדושת היונה איננה רק שלא תדבק אלא בבת זוגה. וצניעות החתול שלא תשמש בגלוי. ואין כן כחות האדם בזריזות בעזות ובגבורה בצניעות ובקדושה, המתפשטים לפעול בענינים לאלפים ולרבבות. וכן לעניין כח התאוה והחמדה וכיוצא, וכמו שיתבאר עוד. וטעם כל זה, לפי שנפשות כל בעלי החיים מן הארץ כמו שאמרנו (בחלון א'). כי היוצר ב"ה שם כח נפשות בעלי החיים ביסודות שהן תחת השמש, ורצה לברוא מינים רבים כפי ארחות חכמתו העליונה הנשגבת משקול דעת האדם. ולכן הכין חומר כל אחד מהן לקבל צורה ידועה בכח פרטי המבדילו במינו ממין אחר, ואלו הם הכחות שזכרנו. כי גבורת הארי, ובמה תתפשט גבורתו, היא צורת הארי. עזות הנמר ומנהג עזותו היא צורת הנמר, וכן כולם. ועל כן מה שהטביע בנפש מין זה מנע מנפשות מין שני. זולתי נפש האדם האצולה ממרומים, צורה טהורה חצובה ממקום מבוע הכחות כולם, נבראת בעבור החכמה שתנהג תחת השמש בצדק במשפט ובמישרים. לכן כוללת הכחות, וכל כח מכחות מתפשט בפעולותיו בכל הענינים כולם. וכל בני אדם ישתוו בסגולה הזאת אין ביניהן הבדל עצמי, לפי שכל הנפשות מן השם ב"ה נבראו ולא יִבָּדְלוּ רק בין רב למעט כפי גדול הכחות ומשקלם הנבדלים בכל הנפשות. ואלו הדברים ארוכים ורחבים יתבארו למטה. והן יסודות התורה, אלא שאין כאן המקום לדבר בזה. ובעבור היות נשמת האדם לבדה עליונה שָׂמָהוּ השם ב"ה מושל בכל מעשה בראשית, כמ"ש (בראשית א, כו) "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים" וגו'. והמשורר אמר (תהלים ח, ו-ז) "ותחסרהו מעט מאלהים וגו' תמשילהו במעשה ידיך כל שתה תחת רגליו" וגו'. התבאר מזה שמלבד הבדל המין שיש בין נפש האדם לשאר הנפשות, יבדלו ג"כ בעצם, שנפש האדם כוללת הכל. ואין כן שום נפש משאר הנפשות. וההבדל הזה מושג לחוש. שהרי האדם כשירצה יוכל להתנהג בכל הדרכים שיחפוץ, ואין זה רק בעבור שנטוע בנפשו כח כל דרך ודרך אם רב אם מעט, ובכח זה יעשה כחפצו. והבן:
31
ל״בההבדל השני הוא. שנפש האדם כוללת גם הפוכי הכחות כולם והם נטועות בה, ולא תמצאנה בנפשות שאר בעלי החיים. והרצון בזה, למעלה אמרנו שבכל מין ממיני בעלי החיים נטוע כח ידוע המבדילו משאר המינים כולם. והנה לא תמצא בו לעולם הכח ההפוך מן הכח המבדילו מחבריו. ועל דרך משל אמרנו שהנמלה זריזה ובכח הזה תבדל מכל מיני שקץ העוף. אבל אין בה כח למדת העצלה והתרדמה בענין האסיפה והכניסה. ולכן לא תראה אותה שוקטת בעצלה. היונה קדושה ותדבק לבד בבת זוגה ובזה תבדל משאר המינים. אבל אין בה כח לעשות ההפוך. ולכן לא תראנה מדבקת באחרת. הנמר עז, ובזה יבדל משאר מיני החיות. ואין בו מדת הבושת, ולכן לא תראנו מרפה מלעשות. הארי גבור, ואין בו כח הפחד, ולכן לא יחת מכל. החתול צנוע בתשמיש, ואין בו כח הפריצות, ולכן לא תראנו עושה בגלוי. וכן תקיש על כולם. שבהיות באחד מהן כח ידוע אין בו הכח ההפוך ממנו. ונפש האדם לבדה הכוללת כל הכחות, כוללת ג"כ הפוכי הכחות כולם. נטוע בה כח הזריזות וכח העצלה, כח הצניעות וכח הפריצות, כח העזות וכח הבושת, כח הגבורה וכח הפחד. ואלפים כיוצא בהם. כי הפוכי הכחות אינן העדר הכחות, אלא גם הם כחות עצומות כמו הכחות שכנגדן כמו שיתבאר בספר זה. ובהיות שאין בשום בעלי חיים כח והפך הכח אי אפשר שישתנו פעולותיו. אלא נשאר תמיד על פעולה ידועה כפי פעולות הכח הנטוע בו. ועל כן לא תמצא ארי מפחד, ולא נמר מתבושש, ולא חתול פריץ, ונמלה עצלה. כי אלו הכחות ההפוכות נעדרים מהן. גם לא תוכל לומר אלא כל אישי מין אחד שוין במנהגיהן. כל האריות גבורים. כל הנמרים עזים. כל הנמלות זריזות, וכיוצא בזה. והנה הם מוכרחים במנהגיהן, ואינן פועלים ברצון ובבחירה. זולת האדם שנטועים בו הכחות והפוכי הכחות כנ"ל. הרי יש לפניו בכל ענין שתי דרכים, והברירה בידו לבחור באיזו שירצה. ויוכל להתנהג בענין אחד עצמו, פעם בזריזות פעם בעצלה, פעם בנדיבות פעם בכילות, פעם ברצון פעם בכעס, פעם בגבורה פעם במורך, פעם בענוה פעם בגאוה, וכיוצא בזה. והנה אין מנהגיו בטבע-מכריח אלא ברצון ובבחירה. וטעם ההבדל מתבאר מן המבואר למעלה. שנשמת האדם עליונה, ונברא בעבור החכמה שינהג בצדק ובמשפט ובמישרים. ואי אפשר שינהג בחכמה מבלעדי היות בו הכחות והפוכי הכחות. וכמו שיתבאר עוד:
32
ל״גוההבדל השלישי הוא שבהיות נפש האדם עליונה, אין לשום כח מכחותיו גבול בטבע תחת השמש. ובהיות נפש הבהמה מן הארץ יש לכל כח גבול שגבל לה הטבע, לא יעברנהו לעד. ואתן לך משָׁלים. אמרנו למעלה שלנמלה יש כח הזריזות. כבר שָׂם הטבע גבול לזריזותה, לא תוכל הנמלה לעבור אותו הגבול. וזה הגבול תחת השמש. כי כל ענין זריזותה להכין בקיץ לחמה ולאגור בקציר מאכלה, וכאשר תשלים מעשה זה תעמוד על גבולה. ואין ביכלת כחה לעשות מעשה זריזות אחרת. גם לא תתאו להזדרז יותר, בהיות כח הזריזות שבה מוגבל בטבע אינו מתפשט בענינים אחרים כמ"ש למעלה (חלון ג'). גם במה שהוא מתפשט, והוא האסיפה והכניסה יש מדה וגבול עד כמה. וכן אמרנו שיש ביונה כדמות כח קדושה. וגם בזה שָׂם הטבע גבול לא תעברנו היונה. כי ענין קדושתה היא שלא תדבק רק בבת זוגה, לא בשאר עניני קדושה. וגם בענין הזווג יש מדה וגבול לקדושתה. לא תוכל לעשות יותר גם לא תכסוף להתקדש יותר. וכן תקיש לעניין גבורת הארי. עזות הנמר. וצניעות החתול וכדומה להן. וכן הענין נוהג בכחות התאוות הנטועות בנפש. תמצא שבכל ענין מהם שם הטבע גבול לתאוות בעלי החיים. וכאשר ישיגו תאותן עד הגבול שהוגבל להן, יעמדו וישקוטו. לא יעברו הגבול הזה וגם לא יחפצו להעבירו. על דרך משל השור יתאו לאכול. וכשימצא החציר למאכלו יסתפק בו בשָׂבע, לפי שהשיג כל תאותו ולא יתאו עוד לדברים אחרים.
33
ל״דזולתי נפש האדם שאין לשום כח מכוחותיה גבול בטבע, לא כחות המדות ולא כחות התאוות, ואין צריך לומר לכחות השכליות. הלא תראה שֶׁבְּהֶמְשֵׁל ציור כח הזריזות בלב האדם מה מאד תרבינה מעשיו, אין לזריזותו חשבון ומדה. כשישתמש בו לעניני העולם, אז ירד ימים, ידרוך בציות, גם בלילה לא שכב לבו וישתדל במאוד לאסוף ולכנוס. ועם כל ההשתדליות האלו כח זריזותו לא תעמוד ולא תשקוט. עד שכל מעשה זריזותו שעשה נחשב בעיניו כאין, נגד רחב כח הזריזות הנטוע בנפשו. ולכן יכסוף תמיד להזדרז יותר. וכן לעניין מדת העזות והגבורה הענוה והבשת והיראה הפרישות והקדושה וכיוצא, כולם בלתי מוגבלים בטבע. וכל מה שיעשה בעל המדה מן המדות האלו מעשים כפי מדתו, יקטינו בעיניו לפי ערך רוחב כח המדה הנטוע בנפשו. וכן כשישתמש בו בענינים האלהים, לתקן נפשו ולעבוד את אלהיו, מה מאד יתאמץ איש כזה! ירוץ לחברת חכמים. ישקוד על דלתותיהם. לא יתן שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה, ויאסוף תמיד עניני החכמה והמדע. ויעשה תמיד המצווֹת בכח וחיל לא ייעף ולא ייגע. וכן אתה מוצא לעניין התאוות. הלא ידעת (מדרש קהלת רבה א, לד) "מי שיש לו מנה מבקש מאתים". מאתים מבקש אלף, וכן תמיד. כמ"ש ז"ל "אין אדם מת וחצי תאותו בידו". ויתבאר עוד. ובענין הכבוד והשררה בהיותו איש נכבד בעיני ההמון, יחפוץ להיות שר ושופט עליהם. נעשה שר. מבקש להיות דוכוס וכיוצא. נעשה דוכוס מבקש להיות מלך. נעשה מלך, מבקש להיות מלך על שאר המלכים והמושל העליון בארץ. כבש הכל ונעשה מלך מלכים. גם בזה לא ישקוט ולא ימצא מרגוע לחפצו. ועוד הכח הפנימי נטוי להתגדל יותר עד להשחית. כמו שתמצא כתוב על נבוכדנצר הרשע (יחזקאל כו, ז) שהיה מלך מלכים ולא נח חפצו. עד שאמר בגבה לבבו (ישעיה יד, יד) "אעלה על במתי עב אדמה לעליון". וכן סוּפַּר בספרי הזכרונות למלכי רומי מענין קיסר קאיוס קאליגולי שחיק עצמו שעשה עצמו אלוה. וכמו שהוא בענין זה כך הדבר נוהג בכל התאות, כמו ממדת המשגל והזוללות והסביאה וכיוצא, שבהמשלם בלב גם אם ירבו פעולותיהם לא ישקטו ולא יאמרו הון.1מליצה ע"פ משלי ל, טו וכל זה לפי שבעליהן פועלים פעולות טבעיות תחת השמש כמו אסיפת הקנינים והממשלה ורבוי המשגל והזוללות וכיוצא, ועל ידיהן רוצים להשביע צמאון החפץ הפנימי החפץ בהם וכחות הנפש לא תשבענה בכמו אלה. כי כל אלו הפעולות הטבעיות מוגבלות, באשר יש גבול לכל הדברים מתחת השמש. וכמ"ש המשורר (תהלים קיט, צו) "לכל תכלה ראיתי קץ". והכח הפנימי אין לו קץ כמו שאמרנו שנאצל ממרומים ממעל לשמש. ולכן לא יספיקו כל הדברים הטבעיים להשביע רעבונו ולרוות צמאונו, ובעל המעשים האלו ידמה תמיד שלא השיג עדיין די מחסורו אשר חסר. ויתברר לך מזה שהדבק לבד בעניני העולם ומשתמש בכחותיו בעניניהן, (הנו) [הנה הוא] בצרה תמידית. ולעולם לא ימצא קורת רוח גמורה והשקט הדעת בנפשו. ויחשוב כל עת שעדיין לא השיג חצי תאותו וכדבריהם ז"ל (קהלת רבה א, לד). עד שיתמה וישתאה לדעת מה חסר ממנו בראותו את עצמו עשיר ועושה חיל ומתענג בכל הטוב, ובחדרי לבו מרגיש האויב היושב במסתרים וגוזל שֵׁנתו ושולל מנוחת לבבו. והכסיל הזה לא יבין כי כבוד נפשו העליונה סבת הכאב המכאיבו. כי לא תשבע לעולם בכל הדברים שהוא מתעסק בהן למלאת חפצה ולהשביעה, זולתי החכמה והמדע הם המשביעים את הנפש. וכמו שיתבאר בחלון הסמוך:
34
ל״הבחלון הראשון כבר כתבנו שיש בנפש האדם כחות ידועות שאין כדמותם וכתבניתם כלל בנפש בעל חי אחר. והן כח החכמה, כח השכל, כח הבינה, וכח המדע. ועתה אודיעך כי ארבעה אלה הם מרפא לנפש האדם. הם משביעים אותה שובע גדול, הם מספיקים לה די מחסורה. לפי שפעולת הכחות האלו הם בענינים שהן ממעל לשמש. כי בכח החכמה יאסוף האדם חקי החכמה העליונה אל נפשו. ובכח השכל ישכיל להטעים לעצמו ולזולתו דרכי החכמה הנשגבים מבינת אדם וישכיל בענינים האלהיים. ובכח הבינה יבין מליצות החכמה ומאמריה והמשָׁלים והחידות והדברים העמוקים בחכמה ובסוד השם. ובכח הדעת ימצא דעת אלהים וכיוצא. וכמו שבארנו בעז"ה כל אלו הדברים במקומם. ולכן כאשר תשיג הנפש על ידן הענינים הנפלאים והרמים שהן ממין הנפש העליונה ומסוגה, תשבע מן הטובה הגדולה הזאת שובע שמחות. ועל זה נופל לשון שביעה על הנפש, וכדוגמת לשון הנבואה שאמר (עמוס ח, יא) "הנה ימים באים וגו' לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי יי'". והמשורר האלהי אמר (תהלים טז, יא) "תודיעני ארח חיים שובע שמחות את פניך". בקש על מתת החכמה והבינה שהן ארחות חיים, כדרך (משלי ו, כג) "כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר" ויתבאר בספר זה. ועל ידיהן תשבע נפשו ותשמח באור פני ה' הנאצל על הנפשות החכמות. ועל זה חתם "נעימות בימינך נצח". כי דרכי החכמה נעימים. כמו (משלי ג, יז) "דרכיה דרכי נועם" וגו' והתבאר בספר זה. ומלת "ימינך" על החכמה העליונה. כמו שרמזנו (חדר ב' חלון ה') למעלה. וכן אמר (תהלים טז, ה) "כי מימיני בל אמוט". ואמר עוד (שם סג, ו) "כמו חלב ודשן תשבע נפשי". ולפניו אמר "לראות עוזך וכבודך". וכאשר באר הנביא שכר המשביע נפש-נענה בטובו, ובדבריו אמר (ישעיה נח, יא) "ונחך יי' תמיד והשביע בצחצחות נפשך". כי השם ב"ה משלם מדה כנגד מדה, ולכן זה שהשביע נפש-נענה, והפיק לרעב נפשו והשקיטו מצרתו וממחסורו, אין די אם יבורך בקניניו לבד, כי אלו לא ישביעו הנפש העליונה כמבואר למעלה. אלא יבורך בצחצחות ואז תשבע נפשו. ודע כי בהכפל שרש משרשי הלשון הזה, יורה על הרבוי וההפלגה. כמו "אדום" שם האדמימות, ו"אדמדם" כפול יורה על רבוי וחוזק האדמימות. יכן ירוק וירקרק. וכן מלת צח על הבהירות כמו "דודי צח ואדום" (שה"ש ה, י). ו"צחצחות" על הפלגת הבהירות שאליו נמשל האור העליון הנאצל על נשמת האדם, ועליו אמר "והשביע בצחצחות נפשך". כי כאשר יחול על הנפש תשבע שובע גדול ותשמח לעד. ועל אלו הדבקים בקנינים הארציים נאמר (חבקוק ב, ה) "אשר הרחיב כשאול נפשו והוא כמות ולא ישבע". ומקרא זה נכתב על נבוכדנצר הרשע, ורמזנו על ענינו (חלון ה') למעלה. וכל זה מטעם המבואר שעל ידי החכמה תתפשט הנפש בענינים שאין להם גבול. ויוצא מזה שהשמחה הגמורה מנוחת הלב והשקט חפץ האדם, ינוחו במאורות הכחות הללו. לכן המעתיק נפשו מן הדברים התחתונים, ונדבק בחכמה ובכשרון מעשים, שמחתו תמידית וינוח בהשקט הדעת. ומטעם זה הפליגו הנביאים בטובת החכמים והצדיקים כמו (משלי ג, יג) "אשרי אדם מצא חכמה". "והולך בחכמה הוא ימלט" (משלי כח, כו). ורבות כאלה המורים על אושר החכמים בעוה"ז ובעוה"ב ובאו כולם מבוארים בספר זה. כי בעיני איש כזה יבוזו כל הדברים השפלים ויעתיק נפשו מהן, וירעה בעדן אלהים ובגן שעשועיה. ובמעט אשר השיגה ידו לקחת מן הדברים התחתונים ימצא שמחה. כמו שאמר נעים זמירות ישראל (תהלים לז, טז) "טוב מעט לצדיק מהמון רשעים רבים". כי במעט שאסף ישמח יותר ממה שישמח התועה בכל סגולת המדינות והמלכים. כי זה התועה לא ישקוט בעבור שאין כח חמדתו שבע לעולם, וכן בשאר המדות, ואין מחלה גדולה מזאת. ועל זה רמז קהלת באומרו (קהלת ב, כו) "כי לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה, ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס" וגו'. פירוש לאדם טוב הנוהג בחכמה נתן השם ב"ה אור חכמה ודעת ושמחה. כי בהיותו חפץ לישר דרכיו בחכמה, ישמח בכל עניניו וכמו שכתבנו. ולהיפך באדם חוטא מדרך החכמה ונוהג בסכלות, נתן השם ב"ה ענין לאסוף ולכנוס. כי הכח הזה נטוע בנפש האצולה מן השם ב"ה, ועל כן לא ישמח לעולם וכמו שבארנו. ונודע מזה שבהיות החכמה גברת ממלכת בנפש, יהיה האדם מאושר בשני העולמות, ובנטותו ממנה לא יצליח לא בזה ולא בבא. ובעבור שלא נבראו שאר בעלי החיים בעבור החכמה, לכן נתן לכל כח מכחותם גבול בטבע, ובהשיגם זה הגבול ישישו וישקוטו. ולולי הגבול הטבעי שהוטבע בם, לא היתה תרופה לצרת נפשם בעבור המנע מהם כח החכמה והחכמה:
35
ל״ועתה התבאר איך החכמה צריכה להיות גברת ממלכות1מליצה ע"פ ישעיה מז, ה בנפש האדם, שמבלעדה לא יכון האדם לפני היוצר ב"ה. רק אם תשקיף על מה שאמרנו (בחלון ב'), שנפש האדם כוללת כל הכחות. והודענו בספר "יסוד עולם" שכלל הכחות הם תחת שלשה מינים. המין הא' הכחות היקרות שאין כדמותן בנפשות שאר בעלי החיים. כמו כח החכמה השכל הבינה וכיוצא בהן. המין הב' הם כחות המסתעפים מהם המדות שיש כדוגמתן בנפשות שאר בעלי החיים כמבואר בחדר זה, כמו כח הענוה והגאוה העזות והגבורה והקדושה וכיוצא בהן. המין הג' הם כחות המסתעפים מהם פעולות הגוף. וגם אלה כדוגמתן בשאר הנפשות, כמו כח הרעבון והצמאון והשינה והמשגל וכיוצא בהן. וכן אמרנו (בחלון ד') שנפש האדם כוללת גם כן הפוכי הכחות כולם. ופעם ישתמש האדם בכח ידוע. ופעם אחר בהפכו. וכן אמרנו (חלון ה') שאין גבול לכחות נפש האדם בטבע. והאדם צריך להשתמש בכל כח מכחותיו בקצב ובמדה נכונה. ועתה מי [הוא] זה ואי זה היודע מספר כחות הנפש? מי יורה דעה מתי ישתמש האדם בכח פלוני ומתי בהפוכו? מי יבין לאדם בהשתמשו בכח מכחותיו, באיזו מדה ומשקל ישתמש בו בלי תוספת ומגרעת? כי כפי מספר בני האדם. כך מספר הדעות המשתנות בענינים הללו. מה שיכשר האחד יפסל השני. ואין קץ לדברי רוח, לפי שאין המופתים2ההוכחות ההגיוניות נודעים לבני אדם על אחת מהנה, זולתי ליוצר הכל ית' כמבואר למעלה. ולכן אי אפשר שינהג האדם במנהגים נאותים ונכונים בעיני האדון כל הארץ יוצר הנפשות, זולתי בהנהיגו כולם על פי החכמה. ומה היא החכמה? היא מעשה אלהים. ומכתבה מכתב אלהים קנויה לו מראשית, וַיְשִׂימֶהָ גברת על כל כחות ומעשים לחוקק חקים ולגזור משפטים. היא חוקקת באיזו כחות ישתמש האדם. היא שופטת מתי ינהג האדם בכח זה ומתי בהפוכו. היא מגבלת גבולים לכל כח וכח באיזו מדה וקצב ינהגו בו. היא משנה עתים ומחליף זמנים, ותבדיל בין הפועלים והנפעלים, והכל בדרך נכון על משפט אחד. היא המאור הגדול העליון הזורח על כל המעשים. היא חופפת על הכל מראשית ועד אחרית, נשגבת משקול דעת האדם, נפלאת מלב כל חכמי לב. לא ידעו איה מקום כבודה כי אין קץ לחכמה. (איוב כח, כג) "אלהים הבין דרכה והוא ידע את מקומה". (איוב כח, כח) "ויאמר לאדם הן יראת אדני היא חכמה". (משלי ד, ב) "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו". (מלאכי ג, כב) "זכרו תורת משה עבדי". במכתב ובעל פה. "כי אני יי' אלהיכם מלמדכם להועיל, מדריככם בדרך תלכו".3מליצה ע"פ ישעיה מח, יז אל תפנו ימין ושמאל מחכמתי ומתורתי. בטחו בי בכל לבבכם. (ע"פ משלי ג, ה) ואל בינתכם אל תשענו. ואז טוב לכם בעוה"ז ובעוה"ב. שימה דברַי אלה על לבבך בני, והבינה:
36
ל״זותשכיל עתה שבהיות הנחת שם "חכמה" על יושר המנהגים בקצב נכון וכפי המקבלים, והנחת תאר "חכם" על הנוהג בארחותיו כפי החכמה, שעצם התואר הזה הושאל ליוצר הכל ית' כי הוא המנהיג האמתי, השופט העליון הנוהג עולמו בחסד וברחמים בצדק ובמשפט וכמו שבארנו בחדר שני. ואולם רק בדרך שתוף השם, כי הבורא ית' נשגב ומרומם על כל ברכה ותהלה. וְדִבְּרַת האדם אינו רק על הנראה לעין ממפעלותיו בעולמו, לא על הכבוד העליון הנעלה מכל מחשבה ומכל הרהור ורעיון. וכן הונח תואר זה על האדם בעבור היותו בחיריי במעשהו, וצריך להתנהג בארחותיו כפי משפט החכמה. ואין הדבר כן במלאכי השם משרתי פני עליון, המחנות העליונות, הגדודים הנכבדים. כי אין יצר שולט במלאכים, ואין בהם ימין ושמאל. כי הכל ימין בארח ישרה "לא יסבו בלכתן".1יחזקאל א, ט כל אחד ואחד מהם חָלַק לו השם ב"ה כבוד ושמהו על תפקידו ועל ממשלתו. קצתם מלאכי חסד, וקצתם מלאכי רחמים, וקצתם מלאכי דין, וכן בכל דבר ודבר. ופעולת כל אחד נאמנת וקבועה. אין לו חפץ אחר רק לעשות דבר ה' ומצותיו אשר הפקידו עליו. ואע"פי שהם מלאים דעת וארחות החכמה' ויודעים הדרך הנכונה בכל דבר, דעת התורה וסוד השם הנכבד, בכל זאת כל מנהגם בחפץ אחד לעשות הטוב בעיני השם, כל אחד כפי דרכו. וכמו שאמר המשורר האלהי (תהלים קג, כ) "ברכו יי' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו". ולפי שאין ענינם בבחירה ורצון, אלא בדעת אלהים קבועה לעד, לכן אע"פי שיצדק לומר עליהם שהם מלאים חכמה, הנה לא יתכן לסמוך אצלם תאר "חכם" ו"חכמים" המורה על ההנהגה כפי החכמה, פעם כה ופעם כה כפי משפט החכמה. ועל סוד זה רמזו קדמונינו ז"ל (בראשית רבה נ, ב) "אין מלאך אחד עושה שתי שליחות". ובעבור כן לא תמצא בכל כתבי הקדש תאר זה סמוך למלאכי ה'. אבל סמכו להם תוארים אחרים יקרים מאד כמו "קדושים. אראלים. שרפים" וכיוצא. והבן כלל זה, כי אין פסוק יוצא ממנו. ואם תמצא שני כתובים שבתחלת המחשבה סותרים דברינו אל תמהר להשיב. כי נכבדות ידובר בם בבית השני בעז"ה:
37
ל״חכיוצא בזה אין הנחת תאר "חכם" על אחד מצבא המרום במרום, כמו השמש והירח והכוכבים וכל בעלי האור. כי אע"פי שכל חכמי לב יודו שהם חיים ומשכילים (עיין רמב"ם הל' יסודי התורה פ"ג ה"ט). מכל מקום אין מנהגם ברצון ובבחירה לטוב או לרע, אבל כולם פועלים פעולתם בדעת קבועה. כל אחד חרד על עבודתו ועל ממשלתו כפי ששמהו השם ב"ה עליו, לא ישנה מתפקידו, לא יטיבו ולא ירעו ברצונם אלא בגזירת יוצר הכל ית'. ולכן מהלך כל אחד ואחד בארח ידוע ועל דרך אחד כל ימי עולם. כמו שאמרו קדמונינו ז"ל1עיין עירובין נו, א, "לא יצאה חמה" הראית מימיך חמה עולה במערב ושוקעת במזרח? וכן הירח וכל כוכבי אור, כולם הולכים במהלכם הקבוע להם מימי בראשית. וכן סדרו אנשי כנסת הגדולה (סנהדרין מב, א) בברכת החדש "חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם, ששים ושמחים לעשות רצון קונם". כי אין בהם נטיה אחרת רק לעשות רצון יוצרם באמת. ולפי שמנהגם קבוע בחפץ אלהים, לכן לא תמצא בכל ספרי הקדש כתוב אצלם תואר "חכם".
38
ל״טובחיות האדם לבדו בעל המנהגים לטוב ולרע ברצון ובבחירה נתן לו השם ב"ה התורה והמצוה, לקַדשו ולטהרו ולהכינו שילך בדרכי החכמה ולא יסור ימין ושמאל. ובלכתו בחקות החכמה יֵרָצֶה לפני ה', ויהיה אלהים קרובים אליו, (קהלת יב, יג) "כי זה כל האדם" ובעבור זה נברא. ולמען זה המשילו הבורא ית' בכל מעשה ידיו, להיות מושל ושופט בצדק במשפט ובמישרים. ואם יקבל החכמה בלב טוב ויתנהג בדרכיה, הוא נכון להשכיל ולהבין ולדעת, ויהיה (אבות, ו) "צדיק חסיד ישר ונאמן, ונהנין ממנו עצה ותושיה בינה וגבורה, ותגדלהו ותרוממהו על כל המעשים". וכמו שיתבאר בעז"ה כל זה בספרים אלו. כי יסוד כל הטובה וההצלחה האמתית היא החכמה. ואולם יקרה1אינה מצויה הרבה היא להמצא בנפש האדם, בעבור שמציאותה צריכה לדברים רבים, ואם יחסר אחד מהן לא השיג התכלית המכוון ממנה. שהרי בארנו שהחכמה תֵּאָסֵף מחוץ אל הנפש באמצעות החושים החיצונים. וצריך ללכת אל חכמים לראות מנהגיהם, ולשמוע מפיהם עניניהם, ולקרות בתורה ובספרי הנביאים והחכמים, ולהטות אזן שלא יטעה ולכוין הלב היטב, ולצייר כל הדברים שראה וששמע בכחותיו הפנימיים, ולהאמינם באמונת הלב אע"פי שאין עליהן מופתי הדעת. ולחזור עליהם ולשננם תמיד עד שיהיו צפונים ושמורים בכח השומר, ולהגביר כחותיו ולהמשילם בנפש כפי חקות החכמה. עד שיהיו הכחות המתנגדות אליהן נכנעים ונכבשים תחתיהן. כדי שיעשה בכל זמן כפי ארחות החכמה שהוא עיקר הכל. כמו ששנינו (אבות, א) "ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה". ואמרו קדמונינו ז"ל (ירושלמי שבת פ"א ה"ב) "הלמד ואינו עושה, נוח לו שלא נברא". ודבריהם נעימים. כי [עבור] התלמוד לבדו, והוא שידע בלבו הענינים העליונים חקי התורה והחכמה, אם אין המעשה עמהם, לא היה צריך האדם בעבור זה להיות נברא תחת השמש. כי טרם נוצר בבטן היתה נשמתו יודעת יותר מדעתה עתה, כי היתה במרומים. וכמו שאמרו במשליהם (נדה ל, ב) "נר דלוק על ראשו וצופה מסוף העולם ועד סופו". וְהַגְוִיָה היא המְכַסָה אורה הבהיר. וכמו שהזכירו בסוף המשל "כיון שיוצא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ושוכח הכל". ואולם טעם הבראו בעבור המעשה. כי אין מעשה וחשבון למעלה, רק למטה בהיות הנפש והגויה יחדו. ואם יזכה יעשה כל מעשיו כפי החכמה, ואז הוא יסוד עולם2"וצדיק יסוד עולם" (משלי י, כה) ואהוב לאלהיו. ולכן הלומד ואינו עושה, טוב לו שלא נברא. כי קודם הבראו היה תלמודו רב מאד ממה שלומד עתה. והנה חפץ השם ב"ה לזכות את הנפשות ועל כן גזר לשכנם בערפלי הגוף, ונטע בהם כח הממשלה שיהיו יכולים למשול על יצר התאוה הסכלות והרשעה, ואם3למרות הם חזקים ועזים. כמו שאמרה התורה (בראשית ה, כא) "כי יצר לב האדם רע מנעוריו". כי לב האדם הוא המתפעל מיצר הכחות הנטועות בנפש, ומטבעו להתפעל מאד מן הכחות המנגדות לחכמה. ובקושי גדול יתפעל מדרכי החכמה ולצייר ציוריה ולהתאות עליהן. ולכן קשה על האדם ללכת בדרכי ה' כפי ארחות החכמה, ולהשתמש בכחותיו בכל עת כאשר תורנו, ולהגביל כולם כפי מצוותיה כי טבעי כחותיו ינגדו אליה. וכן חפץ השם ב"ה כדי לזכותינו. וכמו ששנינו (אבות, ה) "לפום צערא אגרא". ודרכי בני אדם ויצריהן נבדלים זה מזה, לא הבדל עצמי אלא בין רב למעט כמו שיתבאר בעז"ה. וכל זה בתחלת לכתו והרגלו בדרכי החכמה. כי אם ירבה דעת ויתאמץ ביותר, הנה באחריתו יתהפך מלב הנפש כולו, ומה שהיה קשה עליו בתחלה, יקל בעיניו ויקטן מאד. ומה שהרחיק בתחלה, יקרב בסוף. וימתק וינעם לו הדבר שנדמה לו מר וכבד. כי השם ב"ה הכין הכל בתבונה ובדעת. וְשָׂם בכח האדם אמצעיים שעל ידיהן יקרב דרכי החכמה לנפשו, ולהעלות נרו תמיד מעלה מעלה, ולהעתיק נפשו מענין לעניין. והדברים רחבים ועמוקים, ויתבארו בעז"ה במקומם. ולא היה הכונה פה רק להודיע שדרכי החכמה מנגדות לטבעי כחות הנפש. והיה זה הצעה לדברי החדר הסמוך. כי בו נדבר על ציורי הנפש וכוחותיה בעז"ה:
39
מ׳חדר ד ובו יו"ד חלונות הכחות בכללן נטועות בכל הנפשות. הם נבדלים בין רב למעט. משקל כחות הנפש ידוע ליוצר הכל ית' לבדו. מה שתוכל נפש אחת אין ביכולת נפש אחרת. כל נפש תשתלם כפי מצבה. מקצת הכחות יצטיירו בלב מאליהן. המצטיירים מאליהם על הרוב נוטים לרעה. הכחות שאין כדמותן בנפשות שאר בעלי החיים לא יתעוררו מאליהן כלל. יתעוררו [כוחות] מן התאוות והמדות ישרתו להן לרעה. התעוררותן מאליהן היא צדקה גדולה. נטוע בנפש כח הממשלה על המנהגים. כל מטעי הכחות בנפש לתשמישי החכמה ולטובה. אין בנפש כח רע בעצם כלל.
דע כי הכחות הנטועים בנפש האדם אינן מתגלים לפעול פעולתם בכל הנפשות. כי רובם נסתרים ואינן נראים, ולא לבד לזולתו מבני אדם אבל גם לבעל הנפש עצמו יקרה דמיון שידמה לו שאין בנפשו כדמות הכח ההוא כלל. לפי שהיוצר ב"ה יצר הכחות האלו בנפש האדם בתכלית הדקות והצחות. מתעלמות (ומסתרות) [ומסתתרות] בפנימיותיה. והטבעים והמנהגים יעלימום בתכלית ההעלם, ולא יתגלו רק ע"י התאמצות רוח האדם המצייר ציורים בלב. וכפי התאמצותה יתרחב הציור, ואז ימצא הכח הנעלם שהיה מדמה עליו בתחלה כי איננו. כמו שיקרה לכל אדם בכחות ידועות שאינן יוצאות לפעול פעולה בילדותו, וכבואו בימים ימצאם. הנך רואה זה בכח השכל והבינה איך הם חלושים מאד בנערים. וכאשר יגדלו יתוספו הכחות האלו, כי כן גזר השם ב"ה בחכמתו מטעמים נפלאים נודעים למשכילים, ויותר מהן לטעמים שאינן נודעים זולתי ליוצר הכל ית'. וכן בענין כח הכבוד, וכח לאסוף ולכנוס וכח הקנאה. כל אלו חלושים בילדים, ומתרחבים עם הזמן. וזה ברור בחוש. ודומה אליו הענין שאנו מבארים עתה. והוא שיש הבדל רב בין בני אדם בענין התגלות ציורי הנפש בכחות. יש ציורים ידועים נכבדים מאד תצמחנה בנפשות ידועות. ויסתרו בנפשות אחרות. ואם1ואמנם הם נטועים בכל הנפשות. וגם בנפשות היקרות שנתגלו בהן יש הבדל זמני. יש נפש שיחלו להגלות בהיות האדם עודנו נער ורך. ויש שיגלו בה בהיותו באמצע שָׁניו, ויש שלא יגלו בה עד עת זקנתו. ונבדל מהם האיש שלא נתגלו ציוריו כל ימי היותו חי על האדמה. והנה תלמד מדברנו שיש כחות רבים בנפש הדומים לזרעונים הנטועים תחת הארץ ואינן נראים לעין, כי עפר הארץ מכסה עליהן. ועם הזמן יצאו ויראו על הארץ, יצמחו ויגדלו ויעשו פרי. ולפעמים ישארו תחת הארץ ויפסדו וירקבו ולא יצמחו לעולם. וטוב הצמיחה וההגלות תלויה בדברים רבים. צריך שתהיה האדמה טובה, ואם היא מלחה ומלאה גפרית וכיוצא תרקב התבואה הנזרעת בה. וכן צריך שיעמול האדם בעבודתה, לעבדה ולשמרה מכל מה שיזיק לתבואתה. וכן צריך שירד הגשם והטל עליה וכיוצא. ובאמצעות כל אלה יצאו הגרעינים הנזרעים בבטנה. וכן בענין כחות הנפש. במקצת הנפשות יצאו ממסגרותיהם מהרה, ובמקצת יאריכו זמן רב במסגר ואח"כ יצאו, ובמקצתן לא יצאו לעולם. הנה החילותי לדבר ויתבאר עוד בעז"ה:
דע כי הכחות הנטועים בנפש האדם אינן מתגלים לפעול פעולתם בכל הנפשות. כי רובם נסתרים ואינן נראים, ולא לבד לזולתו מבני אדם אבל גם לבעל הנפש עצמו יקרה דמיון שידמה לו שאין בנפשו כדמות הכח ההוא כלל. לפי שהיוצר ב"ה יצר הכחות האלו בנפש האדם בתכלית הדקות והצחות. מתעלמות (ומסתרות) [ומסתתרות] בפנימיותיה. והטבעים והמנהגים יעלימום בתכלית ההעלם, ולא יתגלו רק ע"י התאמצות רוח האדם המצייר ציורים בלב. וכפי התאמצותה יתרחב הציור, ואז ימצא הכח הנעלם שהיה מדמה עליו בתחלה כי איננו. כמו שיקרה לכל אדם בכחות ידועות שאינן יוצאות לפעול פעולה בילדותו, וכבואו בימים ימצאם. הנך רואה זה בכח השכל והבינה איך הם חלושים מאד בנערים. וכאשר יגדלו יתוספו הכחות האלו, כי כן גזר השם ב"ה בחכמתו מטעמים נפלאים נודעים למשכילים, ויותר מהן לטעמים שאינן נודעים זולתי ליוצר הכל ית'. וכן בענין כח הכבוד, וכח לאסוף ולכנוס וכח הקנאה. כל אלו חלושים בילדים, ומתרחבים עם הזמן. וזה ברור בחוש. ודומה אליו הענין שאנו מבארים עתה. והוא שיש הבדל רב בין בני אדם בענין התגלות ציורי הנפש בכחות. יש ציורים ידועים נכבדים מאד תצמחנה בנפשות ידועות. ויסתרו בנפשות אחרות. ואם1ואמנם הם נטועים בכל הנפשות. וגם בנפשות היקרות שנתגלו בהן יש הבדל זמני. יש נפש שיחלו להגלות בהיות האדם עודנו נער ורך. ויש שיגלו בה בהיותו באמצע שָׁניו, ויש שלא יגלו בה עד עת זקנתו. ונבדל מהם האיש שלא נתגלו ציוריו כל ימי היותו חי על האדמה. והנה תלמד מדברנו שיש כחות רבים בנפש הדומים לזרעונים הנטועים תחת הארץ ואינן נראים לעין, כי עפר הארץ מכסה עליהן. ועם הזמן יצאו ויראו על הארץ, יצמחו ויגדלו ויעשו פרי. ולפעמים ישארו תחת הארץ ויפסדו וירקבו ולא יצמחו לעולם. וטוב הצמיחה וההגלות תלויה בדברים רבים. צריך שתהיה האדמה טובה, ואם היא מלחה ומלאה גפרית וכיוצא תרקב התבואה הנזרעת בה. וכן צריך שיעמול האדם בעבודתה, לעבדה ולשמרה מכל מה שיזיק לתבואתה. וכן צריך שירד הגשם והטל עליה וכיוצא. ובאמצעות כל אלה יצאו הגרעינים הנזרעים בבטנה. וכן בענין כחות הנפש. במקצת הנפשות יצאו ממסגרותיהם מהרה, ובמקצת יאריכו זמן רב במסגר ואח"כ יצאו, ובמקצתן לא יצאו לעולם. הנה החילותי לדבר ויתבאר עוד בעז"ה:
40
מ״אהכלל היוצא מדברנו הוא שנושאי החכמה, והן הכחות בכללן, נטועות בכל נפשות בני אדם כמבואר למעלה. ואולם מעטים הם היכולים להשתמש בהן, ורבים יכחישום ולא יאמינו שבנפשם נטוע כדמות אלו הכחות. ואם1ואמנם שקר הם רואים בעבור שלא יצאו ציוריהם מן הכח אל הפועל, והם עצמם אשמים בדבר. ולא ה' פעל כל זאת, כי הוא ב"ה יצר הכחות בכללן בכל הנפשות, אלא שהם בה בתכלית ההעלם. והשם ב"ה נתן כח באדם להוציאם ממעמקיהם, להרחיבם ולגדלם וכמו שיתבאר בעז"ה. לא שֶׁחִסֵר כח מן הכחות מנפש שום אדם אבל כל נפש כלולה מכל כחות מעשה בראשית, דבר והפוכו כמבואר למעלה. ואין דרך לומר יש בנפש ראובן כח מה הנעדר בהחלט מנפש שמעון. כי אילו תצייר נפש מן הנפשות יחסר ממנה כח אחד בהחלט, לא תוכל לתארה עוד בתאר "נפש אדם", כמו שתוכל להבין אם תשים לבבך לדברינו בספר "יסוד עולם". כי שם פרשנו תאר "נפש" והוראתו. ואולם יבדלו הנפשות בכחותיהן בין רב למעט. ותוכל לומר כח זה הנטוע בנפש ראובן גדול מכח זה עצמו הנטוע בנפש שמעון. והיה זה מראשית, מעת נאצלו הנפשות מן השם ב"ה, שָׂם בנפש אחת כח גבורה גדולה, ובנפש אחרת שם כח גבורה קטנה. בנפש אחת שָׂם כח הענוה בשעור קטן. וכן בכל הכחות תבדלנה הנפשות בין רב למעט. כי אם תצייר שתהיינה כחות כל הנפשות שוין במשקלן, תהיה נפש הנביא ונפש המלך שוה לנפש אחד העם, וזה דבר זר מאד, ונגד דעת התורה כמו שיתבאר. ואתה רואה בחוש הבדל כחות נפשות בני אדם. אם תביט אל כחות השכל והבינה, כי תמצא אדם שיבין כרגע ענין עמוק וכהרף עין ישכיל הַמְצָאָה בשכל. ואחר לא יבין הענין גם אם יעיין זמן רב, לא ישכיל עליו המצאה גדולה או קטנה. ולא תוכל לתלות הסבה בעבור שזה המבין הרחיב כח בינתו באמצעות רוחו, וזה הבלתי מבין הניחה מסותרת בעומק הנפש. וכמו שבארנו ענין ההרחבה ב"רוח" בספר "יסוד עולם". כי תראה פעמים רבות שזה המבין והמשכיל נהג כל ימיו באולת, ולא השתמש בכח בינתו ושכלו כי מאס בדברי תבונות ושכל טוב. והבלתי מבין, כל חפצו היה להבין ולהשכיל, והרחיב שכלו ובינתו בכל כחו. ועם כל זה לא יוכל להבין ולהשכיל בזמן רב מה שיבין השני כרגע, ומה שישכיל בהרף עין. ואולם סבת הדבר, היא הבדל הכחות עצמן בנפשות. שכפי (מעט) [מדת] הבינה והשכל משקלן וגדלן, כן ימהר להבין ולהשכיל. וכמו שהוא בכחות אלו כן הוא בכל שאר הכחות וכמו שאמרנו למעלה. הא למדת שיש בכל נפש כל הכחות בכללן וכן הפוכי-הכחות. וכל אחד יוכל להתנהג בהן בחכמה או בסכלות, והבחירה מסורה ביד האדם. וכל אחד ואחד כפי כחו וערכו יצדיק או ירשיע. וכפי משקלי הכחות וממשלתם כן יפול עליהם התאר. והשם לבדו יודע הכל באמת, ולכן הוא הבוחר והקורא בשמות. וכדרך (שמות לה, ל) "ראו קרא יי' בשם בצלאל" וגו'. (שם לג, יז) "ואדעך בשם". וכמו שהוא בממשלת מאורי אור בשמים שחלק לכל אחד כח ידוע וממשלה ומשמר. ונאמר (ישעיה מ, כו) "המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא". ונאמר (ירמיה א, ה) "בטרם אצרך בבטן ידעתיך". ובחדר הט' והיו"ד מבית זה יתבארו ענינים רחבים בתורתנו שהן סובבים על היסוד הזה. ושם אדבר על בחירת אהרן וזרעו להיות משרתי ה'. לפי שהשם ב"ה יודע שנאצלו בנפשותיהן כח קדושה עצומה הַצריכה להיות בנפשות העומדים בבית ה' ובחצרות קדשו, והם לבדם ראויים להיות משרתי ה'. ולכן קרח במריבתו אמר (במדבר טז, ג) "רב לכם כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם יי', ומדוע תתנשאו על קהל יי'?". רצה לחלוק בזדון על קדושת אהרן, והשוה נפש אהרן היקרה עם שאר הנפשות ועל כן חלק על כהונתו. והיה זה נאצה גדולה, כי היה לו להכנע מדברי השם ונביאו משה שהודיע הבדל נפש אהרן מנפשות זולתו. ולכן כשראה משה שקרח אטם אזנו משמוע, אמר לו (במדבר טז, ה) "בקר ויודע ה' את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו". כלומר יעשה ה' אות בארץ להודיע לכל "את אשר לו". הדבר הנודע לפניו לבדו, והוא יתרון קדושת נפש אהרן מנפשות זולתו. והאיש ש"הוא הקדוש" יקריב אליו. לא כמו שאתה אומר "כי כל העדה כולם קדושים". ואמרו רבותינו ז"ל (במדבר רבה יח, ז) "'בקר', אמר לו משה, גבולות חילק הקדוש ב"ה בעולמו. [שמא] יכולים אתם להפוך בקר לערב?" כך תוכל לבטל את זו שנאמר (בראשית א, ה) "ויהי ערב ויהי בקר". (שם שם ד') "ויבדל אלהים בין האור ובין החשך". ונאמר (דהי"א כג, יג) "ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים" [עכ"ל בשינויים קלים]. וכמה מן התבונה כולל המאמר הזה. ורצו לגלות היסוד שיסדנו שכמו שהבדיל השם במעשה בראשית בין האור ובין החשך, והכין תכונת הערב לקבל החשך, ובקר לקבל האור, והכל בחכמה כמ"ש (תהלים קד, כד) "כולם בחכמה עשית", כי בחכמתו העליונה הבדיל בין דבר לדבר, כך הבדיל בין הנפשות שנאמר "ויבדל אהרן" וגו' כלומר תכונת נפשו נבדלה להיות קדש קדשים. ואמנם החקירה בענין זה למה זאת הנפש נאצלה מן השם ב"ה בכחות גדולים, ונפש אחרת בכחות קטנים, היא חקירה של תהו. כי ילאה בינת האדם להתבונן בה. כי יש גבול לבינת האדם ולשכלו, לא יעברנהו לעד, כמו שיתבאר בספר "מעין גנים". והחקירה הזאת היא חוץ לגבול בינת כל אדם. והיא ממפלאות תמים דעים ב"ה, ומסוד נתיבות חכמתו העליונה. ועל כיוצא בזה אמר (איוב יא, ז) "החקר אלוה תמצא? אם עד תכלית שדי תמצא?". וחלילה חלילה להרהר אחר מנהגי השם ב"ה שהן כולם בצדק ובמשפט, יתברך שמו לעדי עד. כי כדמות החקירה הזאת תוכל לחקור גם על הַגְוָיוֹת הנראות לחוש. יש אדם ארוך. ויש קצר. יש נאה. ויש מכוער. וכן בכל בעלי החיים למיניהם. תוכל לתמוה למה מעפר זה נתהוה שרץ העוף. ומעפר זה בהמה וחיה. למה חיה זו קטנה וחלושה, וחיה זו גדולה ובעלת הגבורה. וכולם מעפר אחד יצמחו. אבל כל זה נשגב מבינת האדם, ושב לאמונת הלב המאמין כי השם צדיק בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו. ולפניו גלוי למה הנפש הזאת אצולה על דרך זו, ונפש אחרת על דרך אחר. ולנו די בידענו כי הנפשות נבדלות בכחותיהן מראשית ומעת היותן. והבן:
41
מ״במה שראוי לשום לב עליו אגיד לך עתה. והוא שאם התברר לנו שהנפשות נבדלות בכחותיהן ברב או במעט. הנה בעל הנפש החלושה, רצוני [לומר] שכח מכחותיה חלוש מכח זה עצמו שבנפש זולתו לא יוכל להצטדק בכח זה כמו שיצטדק בו זולתו שמשקל הכח גדול בנפשו. על דרך משל הנפש המלאה כח גבורה ואומץ גדול, הנה מכחה יצמחו פעולות נכבדות, מה שאי אפשר להיות מבעל הנפש החסר כח זה, כלומר שהכח הזה קטן וחלוש בנפשו. עד שבעל הגבורה והאומץ יוכל לאזר חיל להציל קהל חשוב מיד אויב וללחום בעדם מלחמות ה', והיא צדקה גדולה. וזולתו שהוא בעל נפש אחרת נעדרת האומץ, אע"פי שחפצו לעמוד לעזרת ה' בגבורים ויעשה את שלו בכל כחו, לא תעמוד לו זרועו בעבור שאין בנפשו הכח שממנו תשלם המפעל. וכן בענין השכל והבינה והענוה והקדושה. כל הכחות שבנפשות הנבדלות בין רב למעט, כל כח יצדק במפעלותיו כפי גדלו וכפי קטנו, לא יותר מזה. ואל תחשוב כי יאשים השם ב"ה זה המקצר במפעלותיו ובמעשה צדקותיו. חלילה לאל מרֶשע! כי מה יוכל חֲסַר-הכח לעשות אם לא לו חלק כח גדול לפעול בו פעולות גדולות ונכבדות? ואחר שיסדנו היסוד הנכבד הזה, בנקל תשכיל שגם אם יצדק אדם בכל מעשיו, ויירא את השם יראה גדולה, ותקן כל כחות נפשו כפי ארחות החכמה עד שהביאם אל קצה הצדק והיושר, בכל זאת לא ישוה בצדקותיו אל צדקות זולתו הגדול ממנו בטבע נפשו כמו נביא הדור או מלך ישראל משיח אלהי יעקב. בעבור שכחות נפשו נבדלין מכחות נפש הנביא והמלך וכיוצא, ולא נאצלו בה מתחלה הכחות במשקל שיוכל להשתוות בהן עם מי שגדול הימנו.
42
מ״גוהמתעקש נגד דברַי לומר שכל הנפשות שוות, וכל אדם יוכל להשיג מעלת הגדול שבגדולים, אשאלהו אתה הטוען הראני איש שיהיה אהוב לאלהיו. כי כל זמן שאין האדם עושה מה שביכולת כחו לעשות אין לו השתלמות גמורה, ולא בא אל הגבול שנברא בעבורו שיבוא אליו. וזה ההתרחבות שירחיב האדם כחות נפשו עד הקצה שתוכלנה להתרחב. ומי [הוא] זה ואי זה הוא אשר עשה כן? עד הנה לא הגיע איש למעלת אדון הנביאים ע"ה, ולא יהיה איש שיגיע אליו, או למעלת האבות הקדושים, או למעלת המלכים החסידים והנביאים הצדיקים. וא"כ כל נפשות זולתן לשוא עמלו? חלילה וחלילה לחשוב כן! אבל האמת הברור שכחות הנפשות נבדלות כפי מעלתן. והשם ב"ה אוהב נפש כל צדיק וצדיק כפי מצבה. וכל מי שמשלים כחות נפשו כפי מה שהן, עשה את שלו, ושוה בתארי הצדק עם הגדול ממנו שהשלים נפשו כפי מה שהיא.1ZZ דברי רבינו תואמים סגנון רמב"ם (הל' תשובה פ"ה ה"ב) "כל אדם ואדם ראוי להיות צדיק כמשה רבינו או רשע כירבעם", ולא כתב "חכם כמשה רבינו". ואע"פ שהמשיך שם "חכם או סכל", לא התכוין שיגיע להיות "חכם" אלא ראוי לאחוז בדרכי קניית החכמה, כדברי הגהות מיימוניות שם בשם מהר"ם רוטנברג ודומה ענין זה לכשרון מעשה הגויה. מי שחננו ה' עושר גדול אלף פעמים יותר ממה שחנן לרעהו, ונתן צדקה לעני אלף זוז, ורעהו נתן זוז, שניהן שוין בשכרן. וכמו שאמרו (מנחות קי, א) "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים". כי הצדק נערך עם סבתו. וסבת האלף היא היות לו עושר גדול אלף פעמים יותר מזולתו. ואילו יהיה העושר הזה לרעהו גם הוא יתן אלף כסף לעני. וכן לענין כחות הנפשות כפי תעצומות הכחות, כן גודל המפעלות. ויוצא מזה שיתכן שיעשה אדם אחד מעט, וְיֵחָשֵׁב לצדקה יותר מחברו שעשה הרבה. ויהיה זה אם בעל הרב שעשה רק החצי ממה שיש בכח נפשו לעשות, ובעל המעט אין בכחו לעשות יותר. ואז בעל הרב לא השלים מה שיש לו להשלים. ובעל המעט עשה מה שהיה בכחו לעשות. וכפי מה שהשרשנו כן נערכות התוכחות והאזהרות שיוכיח השם ויזהיר את בני אדם. לא תמצא שיוכיח השם את המון בני אדם על דברים שיוכיח עליהם את אנשי השם והגדולים שבבני אדם. ולא יְצַוֵם על דברים שיצוה עליהם לבעלי הנפש הגדולה, בעבור שהכל כפי ערך הנפשות. ואע"פ שתורה אחת ומשפט אחד לכולנו, נבדלים המליצות והלשונות שנסמכו עליהן, הכוללים השגות צחות שתשיג כל נפש ונפש בהן כפי ערכה וכפי מצבה. ואנחנו נדבר על זה ברחבה בחדרי הבית הזה. וכן הדבר במתת הנבואה, ונגה רוח הקודש, ואור החכמה והבינה, יחולו כולם על הנפשות הטהורות במשקל כפי שרשי הכחות הנטועות בהן. וברוך שבחר בחכמים ז"ל שאמרו (ויקרא רבה טו, ב) "לתת לרוח משקל, אפילו רוח הקדש ששורה על הנביאים שורה עליהן במשקל". פירוש כפי משקל כח הנפשי משא הרוח. והנה דברנו מעט מהרבה שיש לדבר בענין זה. כי אין הכונה רק להקדים הצעות קצרות, להבין בם יסודות הלשון ושרשי מליצות ספרי הקדש:
43
מ״דדע הדבר שדברנו על התעלמות הכחות. ושאין מטע הכחות שוין בכל הנפשות הוא ענין הנוהג בכחות שהן נושאי החכמה, וכן בכחות שהן נושאי המדע. ואמנם בחדר השני הודענו ענין המבדיל בין החכמה ובין המדע. ואמרנו שכל אשר ימצא בו דבר והפוך-הדבר במציאות קיים, מתואר "חכמה". וכל דבר שאין הפוכו במציאות מתואר "מדע". וכמו שנושאי החכמה מתעלמות בכח הנפש, ורבים מציוריה לא יראו לבעל הנפש עד זמן ידוע, ולפעמים עד אחרית זמנו. עוד יותר יתעלמו ציורי המדע, לפי שהן צחות למאוד, והם מציורים בדברים עליונים הנבדלים מכל חומר. וגם הם נטועים בכל הנפשות, אבל על המעט שתצאנה אל הפועל וכמו שיתבאר בעז"ה בספר השלישי. ואולם כמו שאין מטע כחות החכמה שוין בכח בכל הנפשות וכמו שבארנו למעלה, כך אין מטע כחות המדע שוין בכל הנפשות. ועל דרך שהוכחנו למעלה:
44
מ״הכלל גדול אודיעך והוא כי רבים מן הכחות שהן נושאי החכמה מתגלים ומצטיירים בכל הנפשות מבלי שיעמול האדם לגלותם ולציירם, אבל יוצאים מאליהן מן הכח אל הפועל גם בימי הילדות, וכולם רעות. רצוני לומר שנוטין אל הרע, לא שהן רעות בעצם הנפש וכמו שיתבאר (בחלון ו'). כמו שתראה כי המון בני אדם הם בעלי גבה הלב, וכח הגאוה והגאון יוצא וצומח ועושה שורש בקרבם. וכן יהיו בעלי הכעס, וכן בעלי התאוה, ובעלי דמיונות וכיוצא בהן כל הכחות המתגלים מעצמם בלי עמל הם נוטים אל הרע. על זה נאמר בתורה (בראשית ח, כא) "כי יצר לב האדם רע מנעוריו". לא אמר כי "נפש האדם רעה". כי אין רע בנשמת האדם, אבל "יצר הלב" הוא רע. והוא הציור שמצייר הלב כחותיו על דרך רע. ואין כן הכחות הטובים, כי לא יצטיירו בלב רק אחרי העמל הגדול שיעמול האדם או ע"י תנאים מיוחדים שיתבארו בעז"ה, ולא תמצא שיצטיירו מאליהן. כמו כח הענוה הטובה, ושפלות הרוח, וסבלות הדברים המצערים, והחפץ אל האמת וכיוצא באלה. והנה יתעוררו הכחות מעצמן ובהכרח הטבע. כי כל כחות הפועלות בגוף יתעוררו בטבע הנפש כמו הרעבון, הצמאון, השינה, המשגל, הדוחה, המעכל, המושך, וכיוצא. וכן כן הכחות הפעולות במדות יתעוררו מעצמן כמו הגאוה, הנקמה, הרחמים וכיוצא, כמו שאמרנו. ועל כן כל בני אדם שוין בהן, ולא יבדלו רק ברב ובמעט. כי גם הפתי והכסיל כשיראו מעשה אכזריות גדול, יתעורר בנפשם כח הרחמים. כשיקרה להם רעה גדולה מזולתם, יתעורר בנפשם כח הנקמה, וכן בכל דבר. וכבר בארנו בחדר הג' שיש כדמות הכחות הפעולות בגוף. וכדמות הכחות הפעולות בנפשות, גם בנפשות כל בעלי החיים. ואולם הכחות שאין כדמותן בשאר בעלי החיים, והם כח החכמה, השכל, הבינה והדעת, יש להן טבע אחר. כי אלה לא יתעוררו בהכרח מבלי התחבר עמהם אחד מיתר הכחות המתעוררות מאליהן. אבל בעזרת אחד משאר הכחות יתעוררו גם המה וימשכו אחריו. ולפי שהתעוררותן מאחד הכחות הצומחות מאליהן, ואמרנו שזה רע, על כן גם המה יפעלו לרעה. ומה שאין ביד הכח לעשות, ישלים השכל או הבינה לרעה.
45
מ״וואני אמשיל לך משל. הכסיל כשיגיע לו רעה גדולה מזולתו, ויתעורר בנפשו כח הנקמה מאליו ויבקש להנקם, מיד כעבור רוח הנקמה על לבו ישתמש בכח השכל והבינה, ויחבל תחבולות וימציא המצאות, ויבקש לו דרך נכון במה יכול להנקם ממנו. וכן בהתעורר כח הגאוה בנפש, יעיר עמו כח השכל והבינה, ובהן יתלבש רוח הגאוה העובר על הלב. ויערים בהן איך יוכל להגביה על זולתו, במה יגדל כבודו בעיניהם, במה ימשיכם שיכנעו לפניו, ושישתרר עליהם. וכן בכל דבר. והבן כי גם הכסיל והרשע ישתמשו בכחות השכל והבינה הנטועות בם, וכן בכח החכמה כשיעור מן הסכלות והאולת. כי כל מה שיתאוו אליו, וכל הדברים הזרים והמעוותים שישמעו מפי בעלי רשע, ישתמשו בכח חכמתם לאסוף השמועות האלו אל נפשם ויציירום ציור גמור, וישמרו אותן בכח השומר. וכן בעניני כח המדע. ומזה המין הם בעלי התחבולות הרעות ובעלי נכליות ומרמה, שההמון טועים לתארם בשם "חכמים ונבונים". אבל כפי האמת, לדעת התורה והנביאים והחכמים האמתיים וישרי לבב הם מתוארים בשם "רשעים, כסילים ואוילים" וכיוצא בהן. וכמו שנבאר בעז"ה כל אחד מהוראת השמות האלו במקומם. וכן תדון כי האנשים האלו פחותים פעמים רבות מן הבהמות, ואפילו מן החיות הטורפות והמזיקות וזה בעבור שני דברים. האחד, כי יש גבול למדות החיות והבהמות, וכמבואר בחדר ג'. ואי אפשר שתעבור הֶשְׁחֵתָתָן מהלאה לגבול שגבלה לה הטבע ברצון היוצר ב"ה. אבל אין גבול למדות האדם. ולכן בהתירו הכח הרע לעשות כחפצו, אין ספורות לגודל השחתתו. והשני, כי תחסר על הרוב השלמת חפץ הרע שבבעלי חיים. בעבור שנעדר מהן כחות השכל והבינה שהן המורים דרך לבעליהן להשיג תכלית חפצם. אבל חפץ ההשחתה שבאדם תשיג תכליתה. בעבור שהשכל נפעל מן החפץ וישרתהו למלאת חפצו. שכמעט אי אפשר להנצל מרשעת בן אדם בעבור תחבולותיו ונכליותיו. וכמו שהתפלל דוד ע"ה (שמואל ב טו, לא) "סַכֵּל נא את עצת אחיתופל, יי'". כי היה ירא מהמצאותיו ותחבולותיו הרעות. ואני ממשיל ענין זה המבואר בחלון זה לאדמה טובה שלא נחרשה ושלא נזרעה. הנה יוציא כחה קוץ ודרדר וכל עשב שאינו ראוי למאכל האדם, וכל זה בטבע כח האדמה בלי עמל האדם. וכאשר ירד הטל והגשם עליה, יגדילו ויתוספו הקוצים והדרדרים מאד מאד. וכן נמשלה הנפש לאדמת עפר, והכחות הנטועות בה בהעלם [נמשלו] לכחות הנעלמות באדמה. וכמו השכל והבינה והדעת, [נמשלו] לגשמים וטללים היורדים מלמעלה להוליד ולהצמיח. ותוצאות הכחות לרעה, [נמשלו] כתוצאות הקוצים והדרדר הצומחים מאליהם. ועמל האדמה בחריש ובזריעה, [נמשלו] לעמל האדם שיעמול בנפשו לעבדה ולתקנה. והוצאת הדגן והפרי, [נמשלו] לתוצאות מעשה האמת והפעולות הנכבדות. והוא ענין יקר מאד. ועוד אדבר עליו בעז"ה:
46
מ״זועוד כלל גדול בסוד חכמת הנפש אשמיעך הנה. והוא שאין גם כח אחד מכל כחות נפש האדם שתוכל לתארו בתאר "רע" בהחלט, לפי שכולן נטועות בנפש שיפעלו פעולות טובות. ואולם מה שנתאר "רע" הוא בעבור שהאדם יפעל בו רע ומשתמש בכח מן הכחות לענינים שלא כיוונה אליהן החכמה העליונה שישתמש בהם בני אדם לענינים כאלו. אבל הכח עצמו שבו פועל הרע נטוע בנפש לכונה הגונה וישרה כפי ארחות החכמה. ובעבור שאין גם אחד מן הכחות רע בעצם, יהיה מן הנמנע לחשוב על אחד מהן שהוא למוֹתָר, ושהיתה הנפש יותר טובה ונכבדת אם היתה חסרה כח זה. אלא כל נפש מן הנפשות מצטרכת לכלל הכחות כולם, ועמהן תשתלם ותפעל כל פעולות בני אדם כפי דרכי החכמה. ואם תחסר כח מן הכחות היא חסרה בעצם חסרון גדול, עד שלא תתואר עוד בשם "נפש אדם", וכמבואר (בחלון ב'). ואולם לא תקוה שאציע הנה כל פרטי הכחות הנטועות בנפש האדם, ולבאר לך תפארת מעשה הכחות הנראים רעים בעצם לעיני נמהרי לב, ואיך הם עושים פעולות נכבדות, אם בעליהן נוהגים בדרכי החכמה, כי אי אפשר לבאר דבר זה עד תכליתו. כי גם החלק הקטן ממנו לא יכילהו ספר גדול, אף כי כולו, מלבד שיאריכו הדברים בלי ספורות. הנה גם הוא נמנע מכח האדם לעשותו. כי כבר אמרנו שהנפש כוללת כחות כל מעשה בראשית, אשר לא יוכל איש למנותם ולדעתם, זולתי השם ב"ה לבדו שהוא יוצר הנפשות. אבל זאת אעשה לך, להבינך במופתים1בהוכחות ברורים, איך איזו כחות,שמהם מסתעפים הרעות היותר גדולות, שהן מכונות בספרי הקודש בשם "תועבות", ואין ספק שיעלה על דעתך כי אלו הכחות רעות בעצם, ואני אבאר שאין הדבר כן, אבל בעצמם הם טובים מאד, כשבעליהן ינהגו בהן בדרכי החכמה. וכאשר יעלה בידינו המופת2ההוכחות על אלו הרעים מאד, אז יתברר מאליו שהנשארים שלא יתבארו [גם] הנה דומות אל המבוארים. ומן החלק תקיש על הכל, שכולן טובים בעצם, ואין בהם רע [רק] בעבור מנהגי בני אדם הנלוזים מדרך החכמה, ומשתמשים בכחותיהם כפי שרירות לבם הזונה. ועתה אפרש:
47
מ״חכבר ידעת כי גבהות הלב כח רע מאד. ויצדק לומר עליו ושהוא שורש כל רע, והיא תועבה בעיני השם ב"ה. שכן נאמר (משלי טז, ה) "תועבת יי' כל גבה לב". גם המעט ממנו רע מאד. ועל זה רמז במלת "כל". וכמו שבא מפורש בתלמוד ואמרו (סוטה ה, א "כל גבה לב") "כל המתגאה אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו". והמלך דוד אמר (תהלים קלא, א) "יי' לא גבה לבי". ורוח הקדש אומרת (משלי ח, יג) "גאה וגאון ודרך רע ופי תהפוכות שנאתי". והנה תחשוב שהוא רע בהחלט, ושאין בו שמץ טובה כלל, ושבהחסר הכח הזאת מן הנפש תהיה יקרה יותר. ואני אשכילך ואורך שאין הדבר כן. ושאם יחסר כח זה מן הנפש תהיה חסרה טובה גדולה. ותבין כל זה כאשר תבין מה הוא ענין גבהות הלב. כי הנחתו על המגביה לבו על זולתו. ומדמה שהוא איש מעולה ונכבד מאד, ושזולתו מבני אדם אינן נחשבים בערכו עד מה. וזהו הגבהות, כי מגביה עצמו על כל דבר ואין תועבה יותר גדולה ממנה. כי בעבור שהוא גבוה בלבו מכל זולתו, ידמה שהוא צדיק חסיד ישר ונאמן, ושכל אשר הוא עושה [הוא] טוב וישר. ולא יקבל תוכחת החכמים, כי אינן נחשבים בעיניו למאומה נגד עצמו. ובעבור זה אי אפשר שישפיל רוחו להכנע לפני השם ב"ה ולשוב מדרכו הרעה, כי לא יעלה על דעתו שאין מעשיו רצוים לפני המקום ב"ה. וכמעט הוא שכח שיש אלהים שופטים בארץ. ובעבור התרוממו על כל זולתו הוא מסכים בלבו כי לו נאה להשתרר עליהם, ומתנשא למלוך ולהתגאה. ואם לא ישמעו אליו, יתיר לעצמו להלחם ולהתקוטט עמהם, ולעבור על הפשעים היותר גדולים והכל למלאות חפץ גאותו וגאונו. כמו שהעיד הכתוב על ירבעם (מל"א יב, כו-לב), שבגאותו בחר לעבוד לאלילים, למען חזק הממלכה בידו. והנה כל זה רע מאד. והפוך מכל זה הוא דרך הענוים הצדיקים, כי נפשם שפלה בקרבם ורוחם נמוכה, ומורא השם עליהם בכל עת, נחשבים בעיניהם לעפר ואפר, לומדים תורת השם ואינן נשענים על בינתם, עושים רצונו באימה וביראה ואינם מחזיקים טובה לעצמם. והם שפלים בעיניהם מכל זולתם, ובורחים מן הכבוד ומן הממשלה. והנה כל זה טוב מאד.
48
מ״טועתה חקור ותמצא כי גם הענוים, אם היתה מדת הגבהות חסרה בנפשם בהחלט, לא ישיגו השלמות הגמורה. כי בהיות האדם צדיק וחסיד וכל חפצו להשכיל באמתת השם. ולדעת דרכיו ללכת בהן ולמצוא חכמה ודעת קדושים, הנה ישמח לבו ויגל כבודו, בראותו שהבדילו ה' לטובה מהמון הרשעים הבוזים דבר ה' והסָרים מדרכיו. והטובה הזאת תיקר בעיניו מכל חפצי בני אדם, ומסגולות המדינות והמלכים, ולבו יגבה בדרכי ה', ויתנשא על כל הסגולות והקנינים שהן אפשרים להיות תחת השמש. ומלבד שאין הגבהות הזה רעה, אבל היא הטובה הגדולה והשלֵמות האחרון שאין למעלה ממנה. כי ע"י כן גם אם יהיה עני ואביון, ובעיניו יראה רשעים עתקו וגם גברו חיל ומצליחים ברשעתם, ואם יהיה חלש וכושל. ובעיניו יראה פריצים שליטים וגבורים דשנים ורעננים, ואם יהיה נעדר התחבולות והערמות הרעות והמרמות והנכליות, ונעדר ידיעות מלאכות המעשיות והלמודיות, ובעיניו יראה כופרים אנשי התחבולות והמרמות, כת החכמים-בעיניהם, בעלי כל מלאכת מעשה חרשים ואומנים וכיוצא. הנה לא יפתה לבבו להיות סר ממנהגיו הטובים, ולעשות כמעשה האנשים הפושעים בוזי החכמה, כדי שישיג גם הוא עושר וכבוד וקנינים מדומים. כי בעיניו, כל כבודם הצלחתם וקנינם, הבל הבלים נגד קניני נפשו ולכתו בדרך ה'. ולבו גבה על דרכיהם מעשיהם ומחשבותיהם. והוא ענף מכח הגבהות הנטוע בנפש, שמגביה עצמו על ערך הפושעים. והמשתמש בכח הגבהות לענין זה, אשרהו וטוב גורלו כי הולך בדרכי ה'. שגם הוא ב"ה יגבה בקודש במשפט ובצדקה, ומשפיל אנשי הזדון והרשעה, והם נבזים בעיניו ומתועבים. שכן נאמר (ישעיה ה, טז) "ויגבה יי' צבאות במשפט". כביכול בבואו לשפוט עולמו בצדק ובמישרים, ורואה מעשה הזדים והרשעים, יבוזו בעיניו ומאבידם מן הארץ. ועל כן יחס לעצמו הדרכים היקרים, שהוא מנהיג בהן עולמו, כמו שנאמר (שמות כב, כו) "ושמעתי כי חנון אני". כלומר לא אשא פנים לעשיר המלוה, אבל שמוע אשמע צעקת העני, ואעניש את העשיר ולא תיקר נפשו בעיני, כי חנון אני. ולכן אמר הנביא (ירמיה ט, כב-כג) "אל יתהלל חכם בחכמתו, ואל יתהלל הגבור בגבורתו, אל יתהלל עשיר בעשרו, כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי [כי אני יי' עושה חסד ומשפט וצדקה בארץ, כי באלה חפצתי נאום יי'"]. למדנו כי יאות לאדם להתהלל בלבבו ולשמוח בעבור שמצא חכמה ושכל טוב והולך בדרכי ה'. ויכבד [דרך זו] בעיניו מן [אותם] החכמים בעיניהם, ומן הגבוהים ומן העשירים. הגבהות הטובה הזאת תביא את האדם שיחזק דת השם בארץ. ושישתדל להשפיל תפארת רום עיני הרשעים, וע"י כן יתקדש שם שמים על ידו. כי בראותו המון רשעים שליטים פריצים, לא יהיה שפל בעיניו כנגדם, אבל יגבה לבו עליהן. בעבור שהם נחשבים בעיניו כמו חיות טורפות וכשרץ השורץ.1עיין מורה נבוכים, ח"ב פרק ל"ו ואז גאה יגאה וישתרר עליהם להשפילם ולזרותם וְלְשׂוּמָם למרמס.2מליצה ע"פ ישעיה י, ו וזה עצמו ענף מכח הגבהות המביא לידי גאה וגאון.
49
נ׳והמשתמש בכח הגאון לעניין זה, אשריו טוב לו. כי כן הוא דרך השם ב"ה. ולכן אמר לאיוב (איוב מ, ט-יד) "ואם זרוע כאל לך ובקול כמוהו תַרְעֵם. עֲדֵה נא גאון וגבה, והוד והדר תלבש. הָפֵץ עברות אפך, וראה כל גאה והשפילהו. ראה כל גאה הכניעהו והדוך רשעים תחתם. טמנם בעפר יחד, פניהם חבוש בטמון. וגם אני אודך, כי תושיע לך ימינך". הרי הדבר מפורש כי השם לובש גאון וגבה להשפיל הרשעים. ואמר שכל עושה כן טוב בעיניו. שכן אמר "וגם אני אודך". הגבהות הטובה הזאת תביא את האדם שיוסיף יום יום צדקה ומשפט, ושיקטן בעיניו כל מה שפעל בעבודת השם. כי בעבור שרָמו וגבהו בלבו דרכי ה' ובעבורם הוא מתעלה ומתהלל, הנה יחשוב כל עת שלא עבד את השם3כראוי ולא הצטדק כפי מה שחייב לעבוד, בערך מעלתו השכלתו וידיעתו בדרכי ה' שהתבארו לו. ויתאמץ מאד לחשוב מחשבות כל היום, במה יתרצה אל אדוניו? ומה גמול ישיב על כל הטובה אשר עשה השם עמו? וזה עצמו ענף מכח הגבהות, שמגביה ערכו על ערך זולתו אשר לא ידע את ה' ואת דרכיו, וחושב שהוא חייב לעבדו יותר מזולתו. והמשתמש בכח הגבהות לעניין זה, תיקר נפשו בעיני ה'. וזהו שהעיד הכתוב על יהושפט מלך יהודה שנאמר (דהי"ב יז, ו) "ויגבה לבו בדרכי יי', ועוד הסיר את הבמות ואת האשרים מיהודה". גם סיפר ששלח שריו המבינים בכל ערי יהודה ללמד את העם תורת ה', ויתר צדקותיו הנזכרים בכתוב. והנה הפליא להתחסד בעבור כי גבה לבו בדרכי ה'. ולא הסתפק לו בהצטדקו כיתר בני אדם. אבל חשב שכפי מעלתו, שִׂכְלוֹ ודעתו, חייב להרבות צדקה וטוב לפני ה' ולהגדיל כשרון מעשיו על מעשה אבותיו ויתר חסידי דורו. הנה הודעתיך עתה, שרשי מדת הגבהות הנטוע בנפש האדם אע"פ שהיא מתוארת בתואר "תועבה" בכתבי הקדש, אינה רעה בעצם. אבל היא טובה גדולה וחפץ נכבד בנפש הטובה. ואם היא תועבה בנפש הנתעב, היא יקרה בנפש "יקר מחכמה ומכבוד".4מליצה ע"פ קהלת י, א כי הכחות כלהט חרב המתהפכת מטוב לרע ומרע לטוב. ואולם לדעת במה הבדילו כתבי קדש בין גבהות של תועבה וגבהות של חכמה, להבחין מאיזו הם מדברים, אין כאן המקום לפרשו. אבל יתבאר בעז"ה במקום אחר, כשנדבר על הנחת מלת "לב" ועניניו.5חדר חמישי, חלון א והנה יש עוד פרטים רבים בענין הגבהות הטובה והרעה, אכן לא באתי לבאר בספר זה הפרטים כי אם הכללים. וגם הכללים לא הייתי מבאר כאן, לולי שאני רואה שהן צריכין להכתב פה, למצוא מהן דברי חפץ ודעת, כתב יושר אמרי אמת ופירוש המליצות שבאו בספרי הקדש, שהן הן הדברים שאנו מכוונים לבאר ולפרש. ואחר שבארנו טובת כח הגבהות הגאה והגאון, ומה יקר הוא בהיותו משרת לחכמה, הנני בא לבאר בחלון הסמוך, מה טוב יש בכח העקשות הנטוע בנפש. שגם הוא נראה רע החלטי בעיני נמהר לב. ואני אוכיח שהוא נטע נעמן6מליצה ע"פ ישעיה יז, י ועבד טוב אל החכמה:
50
נ״אעקשות הלב גם הוא נראה רע מאד. והנביאים אמרו שהיא תועבה בעיני השם ב"ה, שנאמר (משלי יא, כ) "תועבת יי' עקשי לב". והמלך דוד ע"ה אמר (תהלים קא, ד) "לבב עקש יסור ממני". והנה תאמר בלבבך שהיא רעה בעצם ואין בקרבה טובה כלל, ואם יחסר כח זה בהחלט מנפש האדם אז תגדל מעלת הנפש ההיא. ואני אראך שכל זה טעות גמורה. ושאם היה חסר כח זה מנפש האדם היתה חסרה טובה גדולה. וגם זה תבין כאשר יתברר לך מהו העקשות. כי הנחתו על המתעקש כל דבר תמים וכל דבר ישר. כי העקשות הוא ההפוך מן התמימות והיושר כמו שאמר איוב (איוב ט, כ) "תם אני ויעקשני". וזה נגד התמימות. ונאמר (מיכה ג, ט) "ואת כל הישרה יעקשו". וזה נגד היושר. וכבר בארנו בחדר שני כי מלת "תמים" על הקביעות התמידי. והן חקי החכמה העומדים לנצח ולא ישתנו. ומלת "ישר" על הבינה ועל השכל כשפועלים פעולתן כפי דרכי החכמה, כי אז הולכים בדרך ישרה וכמו שיתבארו השרשים האלו במקומם בעז"ה. והיפך כל זה העקשות והוא הנוהג נגד חקי החכמה, וכל ענינו לְעַקֵשׁ חקותיה, ולהתגולל ולהתעולל עלילות דברים, להראות שאין שום טובה לדרכי החכמה. וכן הוא מתעקש נגד הבינה הטובה והשכל הטוב, וכשמשמיעים לאזנו טוב טעם ודעת, דברי חן ושכל טוב, יתאמץ להפך טוב לרע, וחן לתועבה; ומעקש באולתו דברים תמימים ודברים ישרים. וכמו שאמרה תורה (דברים לב, ה) "דור עקש ופתלתל". ואין ספק שהוא תועבה גדולה. כי בעקשות לבבו מטיל גנאי ודופי בתורה, בחכמה וביראה, בדרכי השם ונפלאותיו, והוא רע לבריות. כי כל פה המדבר אליו יעקש, ויקח דברי המדבר על דרך זר, לא עלה על לבו מעולם, וכל כיוצא בזה. והנה כל זה רע מאד. והפוך מכל זה הוא דרך התמימים והישרים בלבותם, הנוהגים בדרכיהם תמיד בארחות החכמה, יאהבום בלבם, לא יסורו ממנה לעד. יבינו וישכילו שכל טוב, אוהבים לשמוע דברי חכמים ואנשי הדעת, הוגים בתורת ה' ובדברי הנביאים. "כי תבא חכמה"1ע"פ משלי ב, י בלבם וישמחו בה, "ודעת לנפשם ינעם". יאהבו מישרים, וכל מחשבות לבבם בארח ישר לא יכשלו. והנה כל זה טוב מאד. ועתה בחון וחקור ותמצא שאם היה כח העקשות חסר מנפש התמימים והישרים בהחלט, היו חסרים טובה גדולה ולא היו משיגים השלמות הגמורה. ויהיה זה בעניני האמונות וחקי התורה ומשפטיה הרבים חסרון רב. שיש מהן מנגדות לדעת האדם לשכלו ולבינתו, ולולי שהיה בנפשם כח העקשות הדוחה ישרת השכל והבינה, כמעט שלא היה אפשר שיאמינו ושינצרו בלבם הענינים הנאמנים בעצמם ומנגדים לבינת האדם ולשכלו. ואז היו מוכנים לנפול בהשחתות גדולות, המכלים עיני הנפש ומאבידים אותה מקרב עמה.
51
נ״בואמשיל לך משל. כתוב בתורה (דברים לב, ד) "הצור תמים פעלו וגו' אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא". וכן כתוב בנביאים (ירמיה לב, יט) "גדול העצה ורב העלילה אשר עיניך פקוחות וגו' לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו". ועוד במקומות רבים מפורש דבר זה שהשם ב"ה משגיח ממכון שבתו על כל יושבי הארץ, ושהוא משלם טוב לטובים, ונפרע מן הרשעים. והנה שתי אלה הן אמונות חזקות בלב הישרים והתמימים. ומי שמדמה ההפך, הוא כופר בכל התורה כולה ויבא לעשות נאצות גדולות עד להשחת. ואולם אתה רואה שהוא נגד דעת בני האדם. כי החוש יעיד שיקרה טוב לרשע ורע לצדיק. כמו שאמר קהלת (קהלת ח, יד) "יש צדיקים אשר מגיע אליהם כמעשה הרשעים, ויש רשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים". וזה נראה לעין בכל יום. וכל המאומת בחוש הוא ידיעה ברורה. והנה האמונה תנגד לדעת האדם בענין זה. ועוד קושיות וטענות חזקות שיש לשכל האדם ולבינתו, לגלגלם ולהעירם על האמונות הנזכרות. ומטעם זה כל רשעי ארץ אויבי ה' ומנאציו בחרו תועבות למו, כי אמרו אין ה' רואה. וקצת אמרו (מלאכי ב, יז) "כל עושה רע טוב בעיני יי'". ואמרו (שם) "או איה אלהי המשפט?", וכיוצא בזה. ואולם (חבקוק ב, ד) "צדיק באמונתו יחיה". ובכח העקשות יעקש וידחה מראה עיניו וטענות שכלו ובינתו. ויודע כי דרכי ה' נשגבים מבינת האדם משכלו ומדעתו, וכמו שיתבאר בחדר החמישי. ולכן יאמין בלב שלם ובנפש חפצה כי השם אמת ותורתו אמת, ודברי נביאיו אמת. וְשֵׂכֶל האדם חלוש ובינתו מוגבלת ודעתו קצרה. כי אעפ"י שהחוש רואה, אין הלב מבין טעם הדברים, וכל כיוצא בזה. וכל זה בכח העקשות היקרה, שבכחה לדחות כל גבורת השכל והבינה והדעת, ואע"פי שלא יוכל להשיב תשובות בשכל על הטענות שישאל השכל. והנה תמצא כי גם הנביאים הקדושים, לא ידעו להשיב תשובות על הטענות שיטען שכל האדם ובינתו על ענינים האלו. וכמו שבקש אדון הנביאים ע"ה מן השם ב"ה שיאיר עיניו להבין דברים אלו על בוריין.2ברכות ז, א ואמר (שמות לג, יג) "ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך הודיעני נא את דרכיך ואדעך למען אמצא חן בעיניך". כלומר אע"פי שמעולם לבבי נאמן לפניך, ומאמין כי צדיק וישר אתה ודרכיך נאמנים, עד שבעבור כן מצאתי חן בעיניך כי נוצר אמונים ה'. עתה אחלה פניך שתודיענו את דרכיך ותלמדני דעה בינה והשכל לדעת, איככה אתה מנהיג עולמך, ולא ישארו עוד טענות וערעורים בשכלי על יושר מנהגיך. ולא אצטרך עוד להשען על אמונת לבי לבד, אבל אדע הכל בידיעה ברורה. וכנגד זה אמר "ואדעך". כלומר תחת שאני מאמין בך, אדעך, במופת3הוכחה הדעת ובטוב טעם, שהיא מעלה נפלאה מאד, המוספת יראת ה' בלב האדם ואהבתו וקרבתו. ולכן אמר "למען אמצא חן בעיניך", כלומר חן רב וגדול, הרבה מן החן שמצאתי עד הנה. כהבדל שיש בין המאמין, ובין היודע נוסף על אמונתו. וזה פירוש נפלא. וכן הבינו קדמונינו ז"ל. ועל כן אמרו (ברכות ז, א) שבקש משה לידע מפני מה יש צדיק ורע לו ורשע וטוב לו. כמו שבא בתלמוד בגמרת ברכות. ובחדר החמישי אוסיף לדבר על זה בעז"ה. וכן תמצא שאמר הנביא ירמיה ע"ה (ירמיה יב, א) "צדיק אתה יי' כי אריב אליך, אך משפטים אדבר אותך. מדוע דרך רשעים צלחה?" וגו'. כלומר אתה ה' יודע כי לבבי שלם עמך, ומאמין כי צדיק אתה. וכל מעשיך בצדק ומישרים. וחלילה חלילה לריב אליך אם אני רואה עתה תחת השמש משפט מעוקל לפי מחשבתי, כמו צדיק ורע לו רשע וטוב לו. כי יודע אני כי בשלי הצער הזה, כי קצר כחי מהבין דרכיך. אבל משפטים אדבר אותך. כלומר אערוך לפניך שאלות במשפט השכל. ואתה תשיבני ותלמדני סוד הדברים כפי האמת, וכדרך שבקש אדון הנביאים ע"ה כמבואר למעלה.
52
נ״גוכן תמצא בדברי המשורר האלהי כשדבר על שלות הרשעים ועל יסורי הצדיקים, העריך שאלות גדולות ותמה מאד. ואמר (תהלים עג, טז) "ואחשבה לדעת זאת, עמל הוא בעיני". כלומר התאמצתי לעמוד על סוד הדברים ולדעתם בדעת ברורה נוסף על אמונת לבבי, ולא יכלתי. כי הדברים נשגבים ממני. ואולם גם אם לא יוכל לדעת, בכל זאת השליך טענותיו מנגדו, והאמין כי צדיק ה', טוב לטובים ונפרע מן הרשעים. ולכן החל שירו (תהלים עג, א) "אך טוב לישראל אלהים לברי לב". וזה כמו הקדמה לתמיהותיו, וכאומר מאמין אני כי השם טוב לישראל וייטיב עמהם. וקרבת אלהים לבד לברי לבב. (קהלת ח, יג) "וטוב לא יהיה לרשע, כצל אשר איננו ירא מלפני אלהים". וכדרך שהקדים ירמיה "צדיק אתה יי'!". וכמבואר למעלה. ועוד במקומות רבים בספרי הנבואה רמוזים ענינים אלו. ולא אקבצם כולם, כי לא באתי להרבות דברים רק להמשיל ולהסביר הכללים שאני יוסד לעניין שאנו מכונין אליו לבארו.
53
נ״דוכבר תבין מן המבואר, כי השלֵמים האלו לא יכלו לעמוד נגד טענות השכל והבינה הנטועים בנפש, ואעפ"כ התגברו על שכלם ועל בינתם. והאמינו אמונה אומן מה שהיה מנגד לישרת השכל האנושי ולישרת בינתו, וההתגברות הזה הוא בכח העקשות הנטוע בנו. ויותר מזה הנה הרבה מחקי החכמה שהן גזרות ופקודים מאת השם ב"ה, ואין לשכל האדם ולבינתו דרך לעמוד על יושרן ועל אמתתן. ורבים [מהם] מנגדים לשכל האדם ולבינתו. וכמבואר בחדר ב' שאין על דרכי החכמה מופתי הדעת. והן נשגבות מדרכי השכל והבינה והדעת הנטועים בנפש האדם וכמו שיתבאר יותר בחדר החמישי בעז"ה. והנה לעתים יתגבר שכל האדם על נפשו, או הסכלות המדמה מה שאינו ישנו. ולולי כח העקשות הנטוע בנפש המתאמץ לדחות מה שנראה ישר בעיני השכל והבינה, יהיה האדם בעת כזאת סר ונלוז מדרך אמת וכאילו הוא מוכרח משכלו האנושי לנטות מדרך ה'. והנה המשתמש בכח העקשות לענינים כאלו, אשריו וטוב לו. וכן טובה העקשות להשתמש בה נגד העקשים והנפתלים. והאיש התָּם והישר צריך להיות נוהג בעקשות עם העקשים. כי אם היה נוהג עמהם בתמימות וביושר לא יועיל, כי את הישרה יעקשו. ויחולל ע"י כן שם שמים. ולכן חייב להתנהג עמהם בפתלתולים. לעקש כל מה שיעשו ומה שידברו, כדי להשפילם בעיני ההמון ולהכאיב לבבם. ועל כל מה שישאלו ישיב בעקשות. כי אם ישיב בתום לב ילעגו על האמת, ויבקשו לעקש יושר דבריו. ועוד פרטים רבים שהם כלולים במנהג זה. וכן מדת השם ב"ה אע"פ שהוא נוהג במדת התמימות נאמר (תהלים יח, כו) "עם גבר תמים תתמם" (ושם כז) "ועם עקש תתפתל". כביכול נוהג עמהם בעקשות להאדיב נפשם (ע"פ שמו"א ב, לג). והנה מן המדובר תבין שגם הכח היותר פועל רע שנאמר עליו שהוא "תועבה" נטוע בנפש האדם לטובתו, להיות סר אל משמעת החכמה, וכל טוב אדוניו בידו. והבן:
54
נ״ההנה העידותי שני עדים נאמנים לכל חולק על דברי. והראתי בחוזק היד שאפילו הכחות המתוארות בספרי הקדש בשם "תועבות". מכל מקום מטען בנפש לכבוד ולתפארת. ומן המבואר תקיש על יתר הכחות כולן, שאין בהן גם אחד שהוא רע בהחלט. אלא שיצר הלב רע ומשתמש בכחות הנפשיות לרעה. ולא בלבד בכחות המדומות רעות לעיני בני אדם, כמו הגאוה והעקשות וכיוצא, אלא שגם מה שידומה טוב בעיניהן, כמו כח הרחמים והסליחה והזריזות יציירם הלב לרעה. כי הכסיל ירחם על הרשעים הגמורים שציותה התורה שנתאכזר עליהן. כמו אלו שנאמר בהן (דברים יג, ט) "ולא תחמול ולא תכסה עליו". וכן אצל עמלק, הנאמר עליהן (שם ז, טז) "לא תחוס עינך". וזה רעה גדולה. ראה מה שקרה לשאול מלך ישראל בעבור שחמל על אגג מלך עמלק, והוא היה צדיק בחיר ה'.1שמואל ב כא, ו וכן הסליחה על הפשעים שאנו חייבים לעשות בהם משפט כתוב, הוא מרי גדול. וכן רשע זריז, (איוב כד, יד) "לאור יקום רוצח, יקטל עני ואביון ובלילה יהי כגנב". ולא אלו בלבד, אלא אפילו הכחות שאין כדמותם בנפשות שאר בעלי החיים, כמו כח החכמה, הנה הלב יצייר בו רע ויאסוף דברי אולת וחקות זרות נכריות. וכן כח הבינה, הלב ישתמש בו להתבונן על בתולה,2איוב לא, א להתבונן בכל דבר פשע להשלים חפץ הרשעה. וכן השכל והמדע. והרעה הנמשכת מן הכחות היקרות האלו, גדולה יותר מן הרעות הנמשכות מכחות המדות ומן כחות התאות, וכדרך שבארנו (בחלון ה'). כללו של דבר כל בית הנפש בנוי לכבוד ולתפארת. הכל טוב, בהיות מנהיג הבית איש חכם, נשען על גזרת השם. והכל רע, בהיות המנהיג איש כסיל נשען על לבו. ועתה שמור הדבר הזה למען תצלח ולמען תשכיל בכל אשר תעשה:
55
נ״ובארנו (בחלון ה') שיש כחות רבים בנפש המתגלים מאליהן בטבע, מבלי שצריך האדם לעמול ולטרוח בעבור הוציאם מן הכח אל הפועל. ובארנו שם שהגלות הטבע נוטה אל הרע. וכן יסדנו שאלה הכחות העולים מאליהן ממשיכים עמהן הכחות היקרות שאין כדמותן בנפש שאר בעלי החיים. כמו כח החכמה וכח הבינה והשכל וכיוצא. והם משלימות חפץ הרעות שהטבע נוטה אליהן. ועתה אני בא להודיעך שאין התגלות כח החכמה הבינה והשכל מאליהן בהכרח הטבע. כי אם היו מתגלים בנפש מאליהן, מבלעדי הצטרף עמהם מכחות המדות, היו פועלים צדק ויושר. ולכן אם יתעוררו מעצמן הוא צדקה גדולה שאין למעלה הימנה. כי בהתעורר הבינה או השכל מעצמן יולידו עניני אמת, וישפטו על הכחות כולם בכל העתים, מתי יתנשא כח זה, ומתי יתנשא הכח שהוא הפוכו, ויגזור על כל המנהגים הנתלים בכחות הנפש, והגזרה בצדק ובמשפט. לפי שאור השכל במה שהוא שכל, וכן אור הבינה והדעת במה שהם בינה ודעת, הם מאורות עליונות וטהורות, נקיות מכל סיג ותערובת יצר הרע וטומאת הגויה. ואילו יפעלו הכחות היקרות האלו מעצמן, יעלו מרומים ויחקרו נפלאות וישיגו השגות דקות וצחות, שאין להם התלות עם עניני הגויה ועניני העוה"ז, ולא במדות הצריכות להנהגת בני אדם זה עם זה. וכן בענין המשפט בין המדות וכחות הגויה, היה משפטם בלי הטיה, אלא כאשר יגזור השכל בהשכלתו ובהשגתו בפני עצמו ומעצמו. ואם היה שופט בשכלו שראוי לנהוג בדרך מן הדרכים, והיה נגיד ומצוה על הכח שתלוי בו המנהג הישר שימשול בנפש, והיה ממציא המצאות אמתיות באותו המנהג, יפארהו בשכל יחקרנו בבינה, ייסדנו בדעת, וימשילהו על הכחות המנגדות אליו, ויקבענו בנפשו קביעות גמורה ויהיה רגיל להשתמש בו בכל עת; ואולם אלו הכחות היקרות הטהורות מכל נטיה ותערובת, אע"פ שהושם להם גבול, לא יעברנהו לעד. כי בינת האדם ושכלו מוגבלות בדברים שהן ממעל לשמש. וכמו שיתבאר בבית הג'. כי שם בעז"ה אבאר שלבינת האדם יש שלשה גבולים, וכל מה שהוא למעלה מן הגבולים האלו, לא ישיג האדם בבינתו. וכן הוא בשכלו. ובכלל זה כל חקות החכמה, שלא יוכל האדם לאמתם במופתי הבינה והדעת. הנה כבר אמרנו שיסוד הכל הוא החכמה, שהיא מכתב אלהים באמת. ויוכל האדם לקבל אותה בכח החכמה הנטוע בו. וגם זה יעשה אילו יתעוררו כח החכמה מעצמו בחפץ שאין לו התלות והקשר עם עליית הכחות הצומחות מאליהן. שאם יהיה החפץ מעצמו, יקבל בלב טוב החקים הישרים והצדיקים הכתובים בתורה שבכתב והמקובלים פה אל פה. ואחר שיאסוף לנפשו החקים האלו, הנה יש דרכים נכונים ורחבים פתוחים לשכלו ולבינתו, הבונים מגדלים ובנינים ועליות מרווחים על חקי החכמה שקבלה נפשו. והכל בנקיון כפים, בעבור התאחדם בעצמם מבלי חברת הכחות הנוטות לטוב ולרע, שבחברתן יטו ההשכלה וההבנה מדרך ישר לדרך עקלקל. וגם אם היו טועים בְּהֶקֶשֵׁיהֶם ובמופתיהם, לא היה נחשב לעון ולחטאת. בעבור היות מוצָא הטעות מקוצר רוח השכל והבינה מתחלת אצילותן בנפש. וכבר אמרנו (בחלון ג') שאין על האדם עונש בעבור זה, כי מה יוכל לעשות? אבל בהיות שהכחות הנפלאות האלו קשורות על הרוב עם הכחות הצומחות אחרי הטבע, המה יטום לחפציהם, ולכן טעותם עון. כי השם בוחן לבב, ורואה שאם היה זוכה שיהיו שִׂכְלוֹ ובינתו שופטים על הכחות הנפשיות, היו רואים תמונות אחרות ומשיגים הענינים בדרך אמת. ומהלכם בעקלקלות, אינו רק בעבור משול יצר הלב המדמה בשקר, ומכריח לכחות השכל והבינה לבנות ולנטוע שלא כדת. ושמור הכלל הזה:
56
נ״זהחדר החמישי ובו יג חלונות נטוע באדם כח הממשלה. הוראת מלת "לב". נטוע באדם כח להוציא ציורי נפשו מן הכח אל הפועל. ענין "רוח" האדם והוראתו. אין לאדם רק להתחיל המעשה והשם ב"ה גומר בעדו. ענין העזר האלהי. רוח טובה. רוח הקדש. רוח נכון. רוח נדיבה. ענין "רוח חכמה" הנזכר בכתבי הקדש. דרך החכמה נמשל אל הלחם. דרך הרשעה והסכלות נמשל אל המוץ, קוץ ודרדר. אדם הראשון בהבראו נתן בו לב חכם. בחטאו נהפך מצב לבבו. לעמת זה נתקללה האדמה. בצאת ישראל ממצרים זכו למתנה הראשונה. כשחטאו בעגל התנצלו עדים. הלוחות הראשונות היו מעשה אלהים והמכתב מכתב אלהים. לוחות השניות פסלם משה ומכתבם מכתב אלהים. לעת קץ הימים ישוב הדבר לאיתנו הטוב. חלוף המזגים שבבני אדם ותכונותיהן. אין הפוכי הכחות שבנפש העדר הכחות, אלא גם הם כחות עצמיות. לא יתפרד שום כח מן הנפש פרוד עצמי:
דע יסוד גדול בחכמת הנפש. והוא שהשם ב"ה נטע כח באדם, שברצונו יוכל להמשיל הכחות שאינן עולות מאליהן על כחותיו הנפשיות. וזאת היא כח הממשלה הנטוע בו, והרצון הבחיריי, שבו יגזור על כחותיו מי מהם ירום, ומי מהם ישפל. ואע"פי שטבעי הכחות ימשיכוהו אל ההפך, הנה הוא מושל עליהם ברצונו למנוע מהם מה שיחפצו בו, ולצווֹת להעשות מעשה לא יטוהו המה אליו. ועל היסוד החזק הזה בנויות מצוות התורה החקים והמשפטים הצדיקים והישרים, וכל מתן שכר לצדיקים, ופרעון מן הרשעים. ושיצוה השם, לא תאכל דבר זה, ולא תעשה ענין פלוני, ולא תחמוד ולא תתאוה, לא תשנא, לא תקום ולא תטור, וכיוצא בהן. וכל ספר התורה וספרי הנביאים מדברים ומזהירים על זה. כדרך (משלי ו, טז) "שש הנה שנא יי' ושבע תועבת נפשו, עינים רמות לשון שקר" וגו'. וירמיה אמר (ירמיה לב, יט) "גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו", ועוד רבות כאלה. כי יוצר הנפש ב"ה יודע שנטוע בה כח הממשלה, ופירש הדבר בתורה שנאמר (דברים ל, טו-טז) "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע. אשר אנכי מצוך היום לאהבה את יי' אלהיך ללכת בדרכיו" וגו'. (דברים ל, יט-כ) "ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך. לאהבה את יי' אלהיך לשמוע בקולו ולדבקה בו" וגו'. הרי מבואר שהכח והממשלה על הטוב ועל הרע נטוע בנפש האדם, וברשותו להיות מושל ומנהיג על כחות נפשו, או להכנע מפניהם ולשלחם חפשי כרצונם וכטבעם. והכח המושל הזה הוא המתואר בתורה ובספרי הנביאים בתואר "לב". כי הוא המלך בגוף, וכח הממשלה מלך בנפש. כי הלב המתכונת הראשונה ומתפעל תחלה מהתפעליות הנפש. ולא תסכל לחשוב שתתכן הנהגה וממשלה הסכמית ורצונית בלי טעם, כי לא יצלח למלוכה. כמו שתראה המלך במדינה שיש תנאים הותנו בין אנשי המדינה ומלכם, ועל פיהן יהיה נוהג ומולך עליהם. ואם יעבור על התנאים והחקים שחקקו ביניהם, יסירוהו ממלכותו. ואם יתגבר עליהם ולא יוכלו להסירו, ויכנעו לו בעל כרחם, הנה הוסר כבודו ממחשבתם ומחדרי לבם, כי יחשבוהו לאיש זדון ומלך עריץ. ונעלה מכל זה כח המלוכה הנטוע בנפש האדם, שלא נתנה ביד הרצון כאשר ירצה אם למשפט, ואם למספח, אלא הכח הזה פקיד תחת יד אדון כל הארץ, ולא הרשהו למלוך ולצות רק כפי החקים והמשפטים שחקק לו, והם דברי התורה והמצוה. וְשָׂם לו יועצים ושרים שיועץ עמהם כדת מה לעשות בכל עת ובכל שעה. והיועצים האלו הם השכל והבינה. והחקים שחקק לו, והם דברי התורה והמצוה. והחקים שחקק לו קצתם חקוקים בנפש עצמו כמו דעת המושכלות הראשונות. ורובם תבאנה לו מחוץ והם חקי חכמת התורה והחכמים. ובעבורן נטע בו כח החכמה שבה יאסוף הכל לנפשו כמבואר למעלה. ותבין מזה כי מלת "לב" בלשונינו הקדוש רומז תמיד על הממשלה שביד האדם. ולפי שהיא צריכה להיות באמצעות הכחות שאין כדמותן בנפשות שאר בעלי החיים, והן כח החכמה והמדע והבינה והשכל. ועוד ילוו עמהן שאר כחות שהם משרתים לאלו, כמו הזוכר והשומר והמערים ומחבל [תחבולות] וכיוצא שיתבארו בעז"ה במקומם. לכן המלה הזאת כוללת הממשלה החכמה הבינה הדעת השכל וכיוצא. ולא כונתי לפרש פה מלת "לב" כי בעז"ה איחד לו בית לבדו, כי שגבו ורמו הדברים שידוברו עליו, וכללים גדולים אציע שם טרם יתבארו הכתובים שנזכר בהם מלת "לב". ואולם העירותי פה על הענין הקצר הזה, להודיע כי האדם מושל על כחות נפשו, ושבאמצעות הכחות שאין כדמותן בנפשות שאר בעלי חיים תכון ממלכתו, ויהיה בידו מטה עוז ושבט המושל, לצווֹת על כחותיו מי יעלה ומי יסתר במקומו, ולעורר כחות השכל והבינה וכיוצא שיתגלו מאליהן, מבלי שיעזרו מאחד הכחות העולות בטבע. אלא יראו לבדנה כפי מצות המושל המכריחם לבוא לפני המלך בכל עת שחפץ בהם. ומי שהגיע אל המעלה הזאת הוא הצדיק הגמור, הוא האהוב לאלהיו, הוא שנאמר עליו (ישעיה מט, ג) "ויאמר לי עבדי אתה, ישראל אשר בך אתפאר". ולולי שהיה בנפש האדם נטוע כח זה, לא היה מן הצדק שיצוהו השם לעשות כן, ויזהירהו מעשות כן, אם הוא מוכרח מטבעי כחותיו הנפשיות, ואין לו משפט הממשלה עליהן:
דע יסוד גדול בחכמת הנפש. והוא שהשם ב"ה נטע כח באדם, שברצונו יוכל להמשיל הכחות שאינן עולות מאליהן על כחותיו הנפשיות. וזאת היא כח הממשלה הנטוע בו, והרצון הבחיריי, שבו יגזור על כחותיו מי מהם ירום, ומי מהם ישפל. ואע"פי שטבעי הכחות ימשיכוהו אל ההפך, הנה הוא מושל עליהם ברצונו למנוע מהם מה שיחפצו בו, ולצווֹת להעשות מעשה לא יטוהו המה אליו. ועל היסוד החזק הזה בנויות מצוות התורה החקים והמשפטים הצדיקים והישרים, וכל מתן שכר לצדיקים, ופרעון מן הרשעים. ושיצוה השם, לא תאכל דבר זה, ולא תעשה ענין פלוני, ולא תחמוד ולא תתאוה, לא תשנא, לא תקום ולא תטור, וכיוצא בהן. וכל ספר התורה וספרי הנביאים מדברים ומזהירים על זה. כדרך (משלי ו, טז) "שש הנה שנא יי' ושבע תועבת נפשו, עינים רמות לשון שקר" וגו'. וירמיה אמר (ירמיה לב, יט) "גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו", ועוד רבות כאלה. כי יוצר הנפש ב"ה יודע שנטוע בה כח הממשלה, ופירש הדבר בתורה שנאמר (דברים ל, טו-טז) "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע. אשר אנכי מצוך היום לאהבה את יי' אלהיך ללכת בדרכיו" וגו'. (דברים ל, יט-כ) "ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך. לאהבה את יי' אלהיך לשמוע בקולו ולדבקה בו" וגו'. הרי מבואר שהכח והממשלה על הטוב ועל הרע נטוע בנפש האדם, וברשותו להיות מושל ומנהיג על כחות נפשו, או להכנע מפניהם ולשלחם חפשי כרצונם וכטבעם. והכח המושל הזה הוא המתואר בתורה ובספרי הנביאים בתואר "לב". כי הוא המלך בגוף, וכח הממשלה מלך בנפש. כי הלב המתכונת הראשונה ומתפעל תחלה מהתפעליות הנפש. ולא תסכל לחשוב שתתכן הנהגה וממשלה הסכמית ורצונית בלי טעם, כי לא יצלח למלוכה. כמו שתראה המלך במדינה שיש תנאים הותנו בין אנשי המדינה ומלכם, ועל פיהן יהיה נוהג ומולך עליהם. ואם יעבור על התנאים והחקים שחקקו ביניהם, יסירוהו ממלכותו. ואם יתגבר עליהם ולא יוכלו להסירו, ויכנעו לו בעל כרחם, הנה הוסר כבודו ממחשבתם ומחדרי לבם, כי יחשבוהו לאיש זדון ומלך עריץ. ונעלה מכל זה כח המלוכה הנטוע בנפש האדם, שלא נתנה ביד הרצון כאשר ירצה אם למשפט, ואם למספח, אלא הכח הזה פקיד תחת יד אדון כל הארץ, ולא הרשהו למלוך ולצות רק כפי החקים והמשפטים שחקק לו, והם דברי התורה והמצוה. וְשָׂם לו יועצים ושרים שיועץ עמהם כדת מה לעשות בכל עת ובכל שעה. והיועצים האלו הם השכל והבינה. והחקים שחקק לו, והם דברי התורה והמצוה. והחקים שחקק לו קצתם חקוקים בנפש עצמו כמו דעת המושכלות הראשונות. ורובם תבאנה לו מחוץ והם חקי חכמת התורה והחכמים. ובעבורן נטע בו כח החכמה שבה יאסוף הכל לנפשו כמבואר למעלה. ותבין מזה כי מלת "לב" בלשונינו הקדוש רומז תמיד על הממשלה שביד האדם. ולפי שהיא צריכה להיות באמצעות הכחות שאין כדמותן בנפשות שאר בעלי החיים, והן כח החכמה והמדע והבינה והשכל. ועוד ילוו עמהן שאר כחות שהם משרתים לאלו, כמו הזוכר והשומר והמערים ומחבל [תחבולות] וכיוצא שיתבארו בעז"ה במקומם. לכן המלה הזאת כוללת הממשלה החכמה הבינה הדעת השכל וכיוצא. ולא כונתי לפרש פה מלת "לב" כי בעז"ה איחד לו בית לבדו, כי שגבו ורמו הדברים שידוברו עליו, וכללים גדולים אציע שם טרם יתבארו הכתובים שנזכר בהם מלת "לב". ואולם העירותי פה על הענין הקצר הזה, להודיע כי האדם מושל על כחות נפשו, ושבאמצעות הכחות שאין כדמותן בנפשות שאר בעלי חיים תכון ממלכתו, ויהיה בידו מטה עוז ושבט המושל, לצווֹת על כחותיו מי יעלה ומי יסתר במקומו, ולעורר כחות השכל והבינה וכיוצא שיתגלו מאליהן, מבלי שיעזרו מאחד הכחות העולות בטבע. אלא יראו לבדנה כפי מצות המושל המכריחם לבוא לפני המלך בכל עת שחפץ בהם. ומי שהגיע אל המעלה הזאת הוא הצדיק הגמור, הוא האהוב לאלהיו, הוא שנאמר עליו (ישעיה מט, ג) "ויאמר לי עבדי אתה, ישראל אשר בך אתפאר". ולולי שהיה בנפש האדם נטוע כח זה, לא היה מן הצדק שיצוהו השם לעשות כן, ויזהירהו מעשות כן, אם הוא מוכרח מטבעי כחותיו הנפשיות, ואין לו משפט הממשלה עליהן:
57
נ״חהיסוד השני. דע כי השם ב"ה נטע גם כן כח באדם להוציא ציוריו הפנימיים מן הכח אל הפועל, והוא רוח האדם השוכן בקרבו, שבו מרויח ציורי הכחות הפנימיות הנעלמות בנפש. וצריך להיות הדבר כן, בהיות שבארנו למעלה שכח הממשלה הנטוע באדם צריך שיהיה אסור תחת יד יוצרו ב"ה. ובעבור כבודו ית' יחל לחפש אחר התורה והחכמה, ולהכריח כח החכמה הנטוע בו לאסוף בו חקי השם והתורות. ולא כדרך הכסילים, המשתמשים בכח חכמתם לאסוף בו עניני הבל ערמות ותחבולות ומעשה בני אדם. לכן בתחלת לכתו בדרך זה ימצא כי המסלה שהולך עליה צרה ויש בה אבני נגף. וזה בעבור הנטיה הטבעית ההפוכה ממנה, כעדות התורה (בראשית ח, כא) "כי יצר לב האדם רע מנעוריו", וכמו שאמרנו למעלה. ואיך לא יהיה כן? והוא מנעוריו התגאה בלבו, ובראותו דבר חמדה בחברו, חמד וקנא; ואם קרהו נזק התאמץ להנקם; וכאשר קרהו מחלה וצרה, התמרמר ובלבל דעתו וקרא תגר. וכאשר חשב בעניני חשק, התאוה תאוה רעה אל הזנות ואל הזוללות והסביאה והמחולות והשחוק, וכן כל כיוצא בזה. ועד הנה היו שכלו ובינתו משרתים ועבדים ליפות דרכים אלו בעיניו, והיו ממהרים להמציאם לו ע"י ערמם ותחבולותם. ועתה כאשר נהפך לבו, והעיר להלחם עם האויבים הרעים האלו, וכלי מלחמתו איננו רק בחכמה, אע"פי שאוסף אלו החקים אל נפשו וסומך עליהן, הנה בעבור שאינו מוצא בנפשו כדמות אלו הכחות שהחכמה תצוהו ותזרזהו עליהן, לא יוכל להשכיל ולהבין בעניניהן. כי השכל והבינה הורגלו מנעוריהן לבנות השכלתם והבנתם על הכחות הרעות שהיו מושלים בנפש. ולא ימתקו וינעמו לנפשו דרכי החכמה, בעבור שאין לו בהם טוב טעם ושכל טוב. ואם בכל זאת יאספם בהכרח לכח החכמה ויאמינם בלב טוב, הנה יקשה עליו להתנהג בהן. כי כל מפעל ומנהג בנוי על כח פנימי המושל בנפש, כמבואר בחדר ב' (חלון א'). ובנפש זה האיש לא התגלו עדיין הציורים האלו. כאילו תאמר השם ב"ה צוה לא תקום ולא תטור, ואלו האזהרות בנויות על כח הסליחה וההעברה על פשע הנטועות בנפש. וזה שנהג כל ימיו לנקום ולנטור, מלבד שצריך גבורה גדולה לכבוש יצר הנקימה והנטירה, אלא שלא ימצא בעצמו כח הסליחה כלל, וכן בכל דבר.
58
נ״טאבל צריך שתדע, שהשם ב"ה נטה גם הכח הזה בנפש האדם, והוא שיוכל להוציא הציורים מן הכח אל הפועל. ובעבור הכח הנפלא הזה מתוארת צורת האדם בתואר "רוח" כמו שכתבנו באמת בספר "יסוד עולם". כי בהיות האדם חפץ ללכת בחכמה ולמשול על כחותיו כפי החכמה, והוא נעדר הציורים הנכבדים, הן ציורים שהן נושאי החכמה, הן ציורים שהן נושאי המדע, הנה רוח החפץ מוציא מתהום הנפש כל כח נסתר וכל כח הטמון בקרבה. ואם הוא צח ודק מאד, וכמעט שלא יורגש בקרב הנפש, הנה הרוח ירויחהו וירחיבהו, ויעלהו מעלה מעלה אל הלב. כי רוח האדם מתלבש בכל הכחות. [כמו] כאשר יעדרו במעדר, ויתקן אדמת הנפש שתצמח בה במהרה זרע הכח הטמון בה, ויצא מן הארץ לעשות ענף ולשאת פרי. וכמו שהזרע בעלותו על האדמה יראה לעינים, ואין כן בעודו טמון בארץ, כן הכח העולה מן הנפש, יראה לעיני הנפש והלב. ועיקר ההגלות ע"י השכל והבינה, כי בהתלבש הרוח בהן, וחושב מחשבות השכל ובינה, מעט מעט יוציאוהו ממעמקו ומן המקום שהוא נסתר שם. והן כמו גשמים וטללים המצמיחים זרע הארץ, ורוח האדם כמו מחרשה לחרוש ומעדר לעדור. ועל הענין הנפלא הזה רמז הנביא ואמר (יחזקאל יח, לא) "השליכו מעליכם את כל פשעיכם אשר פשעתם בם, וַעֲשׂוּ לכם לב חדש ורוח חדשה. ולמה תמותו בית ישראל?". אמר אם נהגתם עד הנה בדרכים רעים, כפי נטית יצר הלב שהוא רע, עשו לכם עתה לב חדש. כמבואר למעלה שמלת "לב" על הממשלה, והוא ימשול בכם בחכמה בבינה ובהשכל. וזהו "לב חדש", כלומר מושל וּמְצַוֶה חדש, לא כראשון שהיה רע, אלא מושל ביראת אלהים, וישליך מעליכם הפשעים אשר פשעתם בם, כי יכריח הכחות הרעות המושלות, שיסתרו במצולות הנפש. ואם תאמרו חסרים אנחנו ציור הכחות הטובים, הצריכים למנהגי החכמה, גם זה בידכם. כי [ת]עשו לכם רוח חדשה, שהוא המוציא הציורים מן הכח אל הפועל, לא כרוח הראשון שהתלבש בדרכים רעים, אלא חדשה שיתלבש בטובים. כפי מצות הלב החדש. והבן:
59
ס׳ושמע ודע כי אע"פי שהיוצר ב"ה מסר הכח לאדם להוציא הציורים הפנימיים אל הפועל, באמצעות הרוח השוכן בו, לא תשלם המעשה ביד האדם. כי קשה דבר זה מאד, ואין בידו רק להתחיל המלאכה, ולעשות מה שבכחו לעשות. והשלמת המלאכה היא בעזר האלהי, המלוה את האדם להביא אל הפועל הגמור מה שהיה נעלם בתחלה. ולולי העזר האלהי, לא היה רוח האדם חזק כ"כ לגלות המצפונים שבנפש, ולהרחיבם מרחב רב, וליסדם יסוד חזק בנפש, עד שימשלו על הציורים ההפוכים להם שהיו מושלים עד הנה. כי תמיד היצר, והתאוה, והסכלות, והדמיונות, והטבעים, והמנהגים, נלחמים עם הרוח הפועל, ופתאום מעלים רוח אחר מלובש באחד הכחות הרעות, ומחליש פעולת הרוח הטובה. וכן בינת האדם ושכלו, שהרוח הטוב מתלבש בהן לעדור ולחפור בעמקי הנפש, לגדל להרכיב ולהצמיח הכח הנעלם, הם קצרי יד וחסרי ההקדמות וההצעות, שיוכל הרוח להעזר בהן נגד הדמיונות והתעתועים שמעלה הסכלות נגדו, והיא המלחמה הגדולה שהיא בקרב האדם. ואשרי המנצח! שהוא הגבור באמת. כמו ששנו חכמים (אבות פרק ד, א) "איזהו גבור? הכובש את יצרו". כי כחות רבים מתנשאים בנפש ונושבים על כמה דרכים, האחד דוחה את האחר. ואין תקנה ומעמד רק אחר היות הציור הטוב מושל בנפש. וזהו המעשה הטוב, כי הנפש צריכה להיות עשויה ומתוקנת. וכמו ששנינו (אבות פרק ג) "כל שחכמתו מרובה ממעשיו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטין, והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו". ומה נכבד המשל הזה למבין בו! שהוא על רוח המנגד לדרך החכמה. ואמר עוד, "וכל שמעשיו מרובין מחכמתו למה הוא דומה? לאילן ששרשיו מרובין וענפיו מועטין. שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו, אין מזיזין אותו ממקומו". וכן אמת שאם הנפש עשויה כהוגן, ודרכי החכמה שליטים, לא תֵהָפֵךְ מכל הרוחות העולות מן רוח התאוה, הסכלות, הדמיון וכיוצא.
60
ס״אואני אמשיל לך משל בענין זה. הַדְמֵה לאדמה טובה יש על פניה צמחים רבים קטנים ודקים. ועל פני הצמחים עפר רב המכסה אותה מן הראות. וכשבא רוח ונושב ממנה העפר המכסה, יגלו הצמחים. ובהיות הרוח הנושב חלש, יקח רק מקצת מן העפר וישאר הרב. ויראה רק חלק קטן מן הצמחים, והחלק הרב יסתר מן העין. וכבוא רוח אחרת מצד אחר אפילו חלש, ישיב העפר המעט שזרה הרוח הראשון אל מקומו. אבל בהיות הרוח הנושב חזק מאד שלא נראה ולא נשמע כמוהו עוד, הנה יזרה כל העפר מן האדמה ותראינה כל הצמחים הרבים פתאום. כי לחוזק הרוח הֵרִים העפר כרגע מכל השדה. וכן הזרייה היא למרחוק, בעבור כח רוח הזורה. ולפי שאין רוח אחר חזק כמוהו, אין לדאוג פן ישוב רוח מצד אחר וישיב העפר הפזורה על פני הצמחים, כי אין עוד רוח כמוה חזק לפזר העפר הרחוק הזה. ובטוח הדבר שישארו מעתה הצמחים מגולים. וכן הנמשל בנפש האדם. הצמחים הם הציורים הדקים הנטועים בה. העפר היא הציורים הרעים, התאוה, והסכלות, המכסים עליהם. ואין הצמחים נראים לעיני הלב. הרוח היא רוח האדם הפועל בנפש, ומסער לפזר שלטון הציורים הרעים. ואם הרוח חלש יפזר רק מעט. וכעלות רוח אחר מלובש בסכלות ישיב הרעה הפזורה אל מקומה. אבל אם הרוח המעביר חזק מאד, ומפזר המכסה מרחק רב מאד, ואין בנפש רוח כמוה חזק להשיב עליה המכסה הפזורה. אז יבטח האדם שיגלו ציוריו הגלות גמורה, ותצאנה אל הפועל ממש. אבל אין ברוח האדם הטובה חוזק ואומץ גדול כזה, לולי שיעזרהו השם ב"ה מקודש. כי הוא ב"ה בוחן בלב וחוקר כליות, ומבין מתי עשה האדם את שלו, ומה בכחו לעשות. וכשרואה שכל אשר היה לאל ידו לעשות עשה, ואין בכחו לעשות יותר, וכל חשקו אל הדרך הטוב, ילוה אליו העזר האלהי ממרומים, ויגמור בעדו וישלים מה שחסר בו. וכן אמרו רבותינו ז"ל (יומא לח, ב) "בא לטהר מסייעין אותו". ודבריהם דברי אלהים חיים. וכן בכל מקום שאמרו "סייעתא דשמיא", כיונו אל העזר האלהי הנלוה לאדם הטוב. וכן דרשו בפסוק (תהלים לז, לב-לג) "צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו. יי' לא יעזבנו בידו". (קידושין ל, ב) "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו". וכן כדומה להם מן המאמרים המופלאים הנמצאים בדבריהם ז"ל כולם על היסוד הנכבד הזה יסמוכו. ולקצר באתי ולא להאריך:
61
ס״בהעזר האלהי הזה כולל סגולות נפלאות, רוח טוב ועצום, שכל טוב ורוח בינה וכיוצא בזה וכמו שבארנו. שהרוח הטובה הנטוע באדם איננה כ"כ בעלת התעצומות, להלחם נגד שאר הרוחות העולות. אז ילוה אליה רוח אלהים ממרומים, והיא רוח טובה מאד, מתעצמת בדרכי ה' הטובים, מאירה אור גדול בחדרי הנפש. ושלטת [היא] על כל הרוחות שאפשר להמצא בנפש האדם ומעבירם העברה גמורה, לא תוכלנה להראות ולעלות על הלב. ומטהרת [היא] את הנפש טהרה גדולה, ומרחבת הכחות הצחות והדקות הנטועות בה. ובחוּל הרוח הזה על האדם, פתאום תגלינה הגלות גדולה ומצטיירות בלב, ועיניו בהן כל הימים. וכפי הציור כן רוב הממשלה. כי ימשילם על הכחות המנגדות לרוח הטובה שהתלוה עמו, וירגיל בדרכים הישרים, כאשר תורנו רוחו הטובה. ועל זה התפלל המשורר האלהי ואמר (תהלים קמג, י) "למדני לעשות רצונך כי אתה אלהי, רוחך טובה תנחני בארץ מישור". בקש שירצהו לעשות רצונו שילך בדרך חכמה, כי זולת הֶרְגֵל לא יוכל בעבור שדרכי החכמה הפוכים מיצר הלב. ואחר שירגיל עצמו ועשה מה שבכחו לעשות, עוד ילוה אליו הרוח הטובה והיא תנחנו בארץ מישור. והישר הוא הנכון, והבינה הישרה הבנויה על חכמה קודמת. והרוח הטובה הזאת, כוללת סגולת השכל והבינה שמסתופפים עמה באדם. ויבין המליצות הנעלמות וכיוצא בדברים שהן תחת סוג הבינה. וישכיל שֵׂכֶל טוב באמתת השם ודרכיו, וכיוצא בדברים שהן תחת סוג השכל, ויתבארו במקומם בעז"ה. והם המעזרים את הרוח המוליך אל החכמה, כמשל הגבור וכלי קרב בידו. ואולם חוּל דביקות הרוח הטובה הזה בנפש, תבדל בין רב למעט, כפי הבדל זַכּוּת הנפש וטהר חפצה אל האמת וכפי משקל כחותיה האצולות בה מראשית, וכמו שבארנו. ולכן סגולות הרוח הזאת בלי מספר.
62
ס״גובזמן שהיתה השכינה בקרב ישראל, היו מן היחידים ששמתהו נביא חוזה או צופה. והיה יתרון לאחד על חברו גם בנבואה, כמו שרמזו כתבי הקדש. ובא מבואר בדברי רבותינו ז"ל1עיין חגיגה יג, ב. יחזקאל דומה לבן כפר, ישעיה לבן כרך ומן היחידים שלבשה אותם קדושה עליונה לדבר נפלאות בסוד ה', כמו דוד ושלמה וחבריהם. וגם אלו יבדלו בין רב למעט. ומהם שלבשה אותם גבורה ואומץ, והתנדבו מקרב העם לעשות חיל וגבורת נפלאות במלחמות וכיוצא.2עיין מורה נבוכים, ח"ב פרק מ"ה, המעלה הראשונה ומהם שהכינו נפשותם לתורה ולעבודת ה', בעזור הרוח את הכחות הנפשיות היקרות, להמשילם על הכחות המציירות בדרך רע. ואלו הם הארבעה התוארים היקרים שנכתבו בכתבי קדש בתאר "רוח האלהים" הדבק בנפשות הזכות. האחד, המלוה לאדם אחר הרגילו כחותיו אל החכמה. ונתן בו כח ותעצומות יותר, ומטהר עיני השכל והבינה להבין צדק ומשפט ומישרים. ועליו אמר (תהלים קמג, י) "רוחך טובה תנחני בארץ מישור". והשני, הנלוה לאדם שנצוד ברשת יצר הלב, ושב בתשובה שלמה להשפיל רום הציור הרע, וכדרך (יחזקאל יח, לא) "וַעֲשׂוּ לכם לב חדש ורוח חדשה". והשם ב"ה יסעדנו מִקֹדֶשׁ, להכין נפשו אל דרך החכמה. ועליו אמר המשורר האלהי במזמור התשובה (תהלים נא, יב) "לב טהור ברא לי אלהים, ורוח נכון חדש בקרבי". לפי שֶׁמָשַׁל לבו בקרבו בציור רע. ודרך החכמה היתה כמסתתרת בנפש, והיא צריכה לרוח חזק יעלינה ממעמקה. לכן בקש על שתיהן, שיברא בו לב טהור, מושל בעתיד ביראת אלהים ובחכמה שלא ישוב עוד לכסלה. וכן יחדש בו רוח נכון שיצייר הכח הנעלם והמסתתר. דומה ממש לדברי הנביא שבארנו בחלון יא. והשלישי, הנלוה לאדם לקדשו בקדושה עליונה, לראות במראות אלהים בשקול הדעת ולעמוד בסוד ה'. כמו שהיה לדוד ע"ה ובו שר שיריו הקדושים המתעלים מדרכי התחתונים. ועליו אמר במזמור זה (תהלים נא, יג) "ורוח קדשך אל תקח ממני". כי ירא שיאבד הסגולה העליונה הזאת בעבור שחטא. והרביעי, הוא הנלוה לאדם לעשות חיל באומץ וענינים נפלאים. כי כולל בטחון נפלא על עזרת השם שיגמור בעדו. והיה גם זה בדוד. וכמו שתראה ממאמריו לשָׁאוּל בלכתו להלחם עם גלית הפלשתי (שמואל א יז, לז). וכמו ששר על זה (תהלים יח, ל) "כי בך ארוץ גדוד ובאלהי אדלג שור". ועליו אמר במזמור הנ"ל (תהלים נא, יד) "השיבה לי ששון ישעך ורוח נדיבה תסמכני". כי בעבור חטאו נבעת, ונסתלק ממנו הבטחון הנפלא הזה. וקרהו צרות וכמו שאמר (נא, י) "תשמיעני ששון ושמחה, תגלנה עצמות דכית". ויירא פן יעזבנו ה', וזה גרם לו פחד ומורא. ולכן התפלל שישיב לו ששון ישעו, כלומר שעוד ישיש בנפשו על ישועת ה' הבטוחה. ותסמכנו הרוח הנדיבה לעשות מעשה נדיבות וחיל אשר לא לא יעשו הגיבורים אשר מעולם אנשי השם, והוא יעשה באומץ גדול בעבור שלבו שש בישועת אלהים. כדרך (שופטים ח, ט) "המתנדבים בעם ברכו יי'". והם המתנדבים בלב חפצה להלחם ולבא לעזרת יי' בגבורים. וכנין (משלי כח, א) "וצדיקים ככפיר יבטח".
63
ס״דוהעמדתי דבר זה פה, לא לבאר סודות הנבואה וכיוצא, כי אין אתי דבר. אבל רמזתי רמזים קצרים, מספיקים לבעל הלב הטוב ליישב דעתו בענין שאנו מדברים עליו, והוא המצא העזר האלהי לנשמת האדם. וכל איש חכם לב ממחברי הספרים מן הדורות שעברו, כל אחד רמז על ענין זה כפי שכלו והשגתו, ובלשונות נבדלות. ותראה שכולם הסכימו עליו. והוא מה שיאמת הדבר לבעלי האמונות אע"פ שאינן משיגין עצם הענין. ואי אפשר שיחסו אליו הכזב, כי הדבר המושג מהמון חכמים רבים בלי חולק הוא מופת3הוכחה על עצמו. והוא מה שמקצתם קראוהו "השכל הנאצל". וקצתם "העזר האלהי". וקצתם "ענין אלהי". וקצתם "הדבקות האלהי", וכיוצא בלשונות אלו. כוונת כולם לענין אחד, אלא לפי שהענינים האלהיים מטבעם ההתעלמות וההסתתרות, ואין לנו מלות ומאמרים לפרשם פירוש מבואר. ויותר שיבקש האדם להאריך ולפרש, יותר יוסיף הענין להתעלם ולהסתתר. לכן השתמשו כל אחד מן החכמים במלות קרובות אל המבוקש. ולמעלה מהם קדמונינו ז"ל (מגילה ו, ב) שגם הם כינו הענין הזה ב"סייעתא דשמיא" כמבואר למעלה. ויותר מכולם דברי התורה והנביאים המלאים מזכרון זה וכללוהו בתיבת "רוח". והוא רוח אלהים, רוח טובה, וכיוצא. ובספר "יסוד עולם" הכינותי לבי לפרש שורש "רוח" וכל מליצותיו, והכתובים שנזכר בהם שורש זה. וכן בבואי בעז"ה לפרש שרש "לבב" ו"לב" וכל מליצותיו והכתובים שנזכרו בו יתבאר הענין בכל פרטיו בעז"ה, כאשר הורוני ויורוני מן השמים.
64
ס״הואל תתמה שהרי חכמי יון הפלוסופים הקודמים גם הם הזכירוהו, ויסדו ליסוד מוסד שנפש האדם תעתק ממדרגה למדרגה, וכפי זכותה תדבק בה השכל הפועל ותתאחד עמה בְּהִפָּרְדָה. וה"שכל הפועל" הוא שם שנתנו למלאך שמדרגתו למטה מגלגל הירח. ואמרו שמשם שפע יוצא לנפש האדם, וכיוצא בדברים שהאריכו על ענין זה. ואע"פי שעליהם לא זרחה שמש צדקה ואור משפט התורה לא האיר להם, וכל דבריהם מלאים חלומות והבלים, יקוץ בם בעל התורה הנשען על אלהיו ועל נביאי האמת וחכמי ישראל. כי הפלוסופים נשענו על בינתם, ולא יאמינו רק מה שיאמת להם שִׂכְלָם כפי דרכי מופתיו והיקשותיו, ולכן נפלו במהמורות בל יקומו. כי שכל האדם ותחבולותיו רפופות. והמופתים4ההוכחות שעושה בענינים כאלו, הבל הם על הרוב ומעשה תעתועים. כי גבול נתן ה' לשכל האדם ולבינתו, לא יעברוהו לעד לעולם, זולתי בחוּל עליו הענין האלהי וכמו שבארנו למעלה, ויתבאר בארוכה בעז"ה בספר "מעין גנים". וכמו שידובר מענין קרוב לזה בחדר הסמוך. מכל מקום לולי שמצאו בנפשם ניצוץ נבדל משכל האנושי שזרח להם זריחה קטנה, לא היה עולה על דעתם לאמת ענין כזה, שאין לו מבוא בשכל האנושי ובחקירותיו. והם אמרו שיציאת הנפש מן הכח אל הפועל, הוא מכח שהוא חוצה לו. ובעבור שלא ידעו ולא הבינו, גששו כעורים קיר והמציאו מלבם ענין "השכל הפועל". מלבם בדוהו. ואין להם קבלה ולא יסוד נאמן שסמכו עליו. ועם כל זה כבר הרגישו בעצמם עזר, להוציא מה שבכחם אל הפועל. ואל תרחיק הענין ותאמר אם סרו מדרך ה' ולא דָרְכוּ בחכמה, איך נמצא להם עזר רב או מעט? כי תדע שלא יאשימם האל על הטותם מדרך החכמה העליונה החקוקה בתורת ה'. כי לא להם נתנה תורה למורשה, אלא לקהלת יעקב לבד, לזרע ישרון, וליחידים מן האומות הנלוים על ה' ומתאחדים עמנו,5כלומר, גרים לא לכלל העמים. ואין להם חכמה רק המצווֹת שהן נטועות בשקול הדעת. והן ז' מצות בני נח ופרטיהן. כמו שאמרו בתלמוד סנהדרין (נו, ב). ופרשתי הדבר על נכון בספר "רוח חן" (פרשה טו, פסוק א, עמ' 257).
65
ס״וואם ימצא בין העמים איש עובד את השם כפי דרכו, ומשתמר מן הגלולים, כמו העריות והגזל והחמס וכיוצא, שהן מן המצווֹת הנטועות בשקול הדעת, ומואס בהן בעבור חפצו אל האמת, ומטהר נפשו כפי דרכו ר"ל שמפנה לבו לחקור חקירות בנמצאים ובברואים, ועולה ממדרגה למדרגה כפי כחו לבאר גדולות ה' ועוצם יכלתו, כמו שעשו רבים מהפלוסופים שהתקדשו מן הגנות והחרפה, הם צדיקי אומות העולם וימצאו גם הם עזר בנפשם, המעתיק כחותיהם הצחות והנרדמות מן הכח אל הפועל, ומעמידם עד הגבול שהושם להם בטבע נפשם. ואם6ואמנם הוא רחוק מאד ממעלת הזרע הנבחר מקבלי התורה, ולא ישתתפו [עמהם] רק בשם לא בעצם. כי שתי הכתות, ואם יקבלו עזר, אין עזר עָם ה' כמין העזר שימצאו העם שאינו מהם. כי המקַדש נפשו ומכינה כפי חכמת התורה, תבדל מעלתו ממעלת המתקדש כפי שקול הדעת לבד, כהבדל הענין המלאכותי7מלשון: מלאך מן הענין האנושי. וכפי רוב ההבדל בעצם ההתקדשות, כן ההבדל בחול העזר עליהם מלמעלה. וכמו שאמר אדון הנביאים (שמות לג, טז) "ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה". וענהו השם (שם יז) "גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה" וגו'. וכמו שבלי ספק יש הבדל בין הנפשות עצמם וכמבואר למעלה. ואם אנחנו מסכלים8לשון סכלות אופני ההבדלים, כי עיני בשר לנו. וההשגה בעמוקות כאלו צחה וקשה. ואין לך מופת ברור על זה ממה שתראה ההבדל הגדול שבין נעזר לנעזר בעם ה' עצמו. וכמו שבארנו למעלה שמהם הושמו נביאים וחוזים. ומהם קדושים ובעלי הרוח. ומהם טהורים זכים וכיוצא. ובכל כת וכת הבדלים לאין מספר, והכל במשקל ובצדק. וכמו שרמזו קדמונינו ז"ל ואמרו (ברכות נה, א) "אין הקב"ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה שנאמר (דניאל ב, כא) 'יהב חכמתא לחכימין' וגו', ואמר (שמות לא, ו) 'ובלב כל חכם לב נתתי חכמה'" וכמבואר למעלה. שכפי מעשה האדם, וְאַמְצוֹ את רוחו לטהר ולקדש נפשו אל החכמה, כן רוב העזר שימצא ממרומים. ונמשך מזה שלא תחול רוח חכמה ממרומים מבלעדי היות הגלות ציורי החכמה תחלה בנפש. (תהלים יא, ז) "כי צדיק ה'" (דברים לב, ד) ו"כל דרכיו משפט". וכעין זה אמרו ז"ל (נדרים לח, א). "אין ה' משרה שכינתו אלא על גבור ועשיר וחכם ועניו". וכמה מן התבונה כולל המאמר הנפלא הזה! ויתבאר בעז"ה במקומו. ותוכל להתבונן שחול העזר האלהי בנפש, תדמה לאותו הכח שהצטייר בלב ע"י בחירת האדם ובעזרת רוחו הטובה.
66
ס״זועל דרך הִדַמוּת, מי שבחר לעשות חסד עם בני אדם, ונכסף מאד לשום נפשו בכפו להציל את החשובים, והצמיח בקרבו כח גבורתו כפי דרכי החכמה, וכבש כח הפחד והמורא, אע"פ שלא יוכל להשלים מעשהו וכמבואר למעלה, הנה בהמצאו העזר האלהי, ישלימהו יותר בענין זה בתת בו רוח נדיבה, ממה שישלימהו בדרכי הבינה או בדרכי הענוה וכיוצא, שלא התאמץ על ענינם להוציאם מן הכח אל הפועל כמו שעשה בענין הנדיבות. כי העזר כפי רוב המעשה. וכמו ששנינו במשנתינו (אבות, ג) "ובטוב העולם נדון, והכל לפי רוב המעשה". והבן הכללים הנכבדים האלו. וְהַצְפִּינָם בלבבך. ובחון וחקור כי קצרנו מאד. ונצטרך אליהן בפירוש המליצות הקדושות:
67
ס״חאחר שהתבאר מעט מזעיר מענין העזר האלהי הנדבק עם נשמת האדם החכמה, המתואר בספרי הקדש "רוח אלהים" וכיוצא בתוארים האלו. אוסיף שנית ידי לחזק דברינו שדברנו למעלה. והוא שהחכמה תאסף מן החוץ אל הנפש; ושנושאי החכמה נטועים בכל הנפשות, והן הכחות בכללן כמבואר למעלה. ויוכל כל אדם לקבל החכמה ולצייר דרכיה בלבו, ואין לו מונע רק יצר הלב המצייר כולם בדרך רע. אבל אם כבש יצר הלב והתחיל לצייר הכחות על דרך נכון, יקבל כל חקי החכמה מן התורה והחכמים המקבלים פה אל פה. ואי אפשר שתבואנה לו על דרך אחר, ולא שיעזרהו השם להודיעו חקי החכמה לא ידעום מקדם. על דרך משל שתנוח עליו רוח אלהים, המלמדו שהמשפט יקום ע"פ שני עדים, ובתנאים המיוחדים, ושהגנב ישלם שנים. שכל זה לא יתכן.1לא יתכן שהאדם ידע זאת בכח תבונתו ומעצמו בלי שהתורה תודיעהו על כך כי זהו נבואה המודיעה חדשות, ולא תחול הרוח הנבואי בענינים כאלו.2רק משה רבינו זכה לקבל נבואה בעניני ההלכות, ואין הופעת נבואה בכל הדורות לגלות הלכות, כמאמרם "לא בשמים היא" (בבא מציעא נט, ב) ולא היתה נבואה בענינים הללו רק פעם אחת, והוא אדון הנביאים ע"ה משה רבינו, הוא לבדו היה נביא תורה מודיע חקי החכמה בנבואה. ואחריו לא קם ולא יקום, אין צריך לומר לנבא חדשות לא נודעו ממשה להוסיף או לגרוע. אלא אפילו שתבאנה לו חק מחקי התורה מבלי ידיעה קודמת באמצעות החושים החיצונים אי אפשר. וכדרך שבארנו בשם רבותינו ז"ל (ברכות נה, א) "אין הקב"ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה". כלומר שלמד חכמה, ואז נלוה לו הרוח הטוב לעזרו ולאמצו נגד יצר הלב. ואמרו (מגילה ג, א) "'אלה המצווֹת', מלמד שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה". ואפילו אם יאמר הנביא נבאתי הלכה כדברי פלוני, בנפשו דבר. כי מן השקר שתחול הרוח הנבואיי בענינים כאלו. וכמו שבא הכל במסכת סנהדרין.3עיין רמב"ם הל' יסודי התורה פ"ט ה"ב, ו"לחם משנה" שם, ומקורו סנהדרין פט, א אבל יחול הרוח האלהי על נפש האדם שלמדה חקי התורה, וחפצה לציירם בלב, שתמשלנה הדרכים האלו בכל עת ויאירו לעיני הלב. ובהיות הכחות בלי ספורות בנפש, ומי יוכל לחפש כל חדרי הנפש לגלותם ולהעלותם אל מול פני לבו? ואם רגע יציץ אור הכח האחד, פתאום יתעלם ולא ימצאנו עוד בכמה זמן. ואם יסתר הרי הוא כאלו איננו, לפי שלא יוכל להשתמש בו וע"י כן יתקלקל המפעל התלוי עליו ויעשה שלא כדת החכמה. וכן בהסתרו לא יוכל להשכיל שכל טוב בדרך זה, ולא להבין סודות מליצות התורה והחכמים שדברו עליו. כי אי אפשר להשכיל ולהבין על דבר אלא בהיותו עומד לנגד עיני הלב. על דרך משל מי שרוצה לחקור על אור הירח אם הוא נאצל מאור השמש. או שהוא מהירח עצמו. בהכרח צריך להעלות תחלה תמונת הירח במחשבתו, ויזכור שהיא עומדת ברקיע. כי אם נעלם ממחשבתו שיש ירח במציאות, אין דרך אל ההשכלה והחקירה על אורו. וכן הענין בכל חקי החכמה שנושאיהן הכחות הנפשיות. ואם אין ציורי הכחות עומדים תמיד בציור הלב על דרך נכון ומתגלים הִגָלוּת גמורה במחשבתו, איך יתכן להשכיל או להבין עליהן? כ"ש שלא תתכן ההנהגה הנכונה. ובאמת הוא ענין נפלא מאד, שיהיו הציורים הנכבדים האלו שהן רבות למאות ולאלפים, ורובם מנגדים ליצר הלב וטבע הנפש, עומדים תמיד בציורים גדולים במחשבת הלב. כי אנו רואין שאפילו ציורי יצר הלב הנכספות מן הטבע, ברוב הזמן הם כשכוחים מן הלב. ואם יצייר האחד, ישכח באותו העת מאות ואלפים ציורים רעים אחרים. אם כן הדבר בהמון הציורים המצטיירים בטבע, כל שכן שהוא נפלא כהנה וכהנה שיצטיירו המון ציורי החכמה בעת אחד, ויעמדו כולם בלי התעלמות בזמן מן הזמנים. אבל בהמצא הענין הזה באחד מבני אדם הוא באמת ענין אלהי, והוא "רוח טובה" ממרומים. כי בתקפה ובכחה הגדול תגלה המון הציורים שבנפש פתאום בלי הצטרך לזמן. כי הענינים האלהיים אינן תלויין בזמן. ותעריך מערכת הנפש כולה בערך המסודר בחכמה. ומלבד ההגלות, עוד תרחיבם ותגדלם ותחזקם כפי השעור שחפץ בו הצור ב"ה הנותן כח באדם, וכמבואר למעלה, וְתַּעַלֵם אל הלב ובו יצטיירו ציור גמור, לא יסורו עוד ממנו. ויתר מכל זה תרחיב כח השכל וכח הבינה וכח המדע הנטועים באדם. ותגלה ציוריהן והשגותיהן הצחות והדקות, ותפגושנה אלו באלו ר"ל ציורי החכמה, ומפעלתם השכל והבינה.
68
ס״טועל ידי הפלא הזה בכל עת ינהג בעליו בחכמה, בהיות הציור לנגד עיניו ולבו מושל בו. השכחה לא תמנעהו, והיצר לא יתעהו. וכן בכל רגע ישכיל ויבין בדרכי הציורים הנכבדים האלו. זהו תכלית שלמות האדם הישר, עליו נופל תואר "חכם לב" בכל מקום שהוא נכתב בכתבי הקדש, להורות שנצטיירו ציורי החכמה בלבו ועומדים לפניו. עליו הבטיח ברוח הקדש (משלי ב, י) "כי תבא חכמה בלבך ודעת לנפשך ינעם", ושם מפורש שהוא מדבר עם הצדיק המאזין לחכמה4כדכתיב "להקשיב לחכמה אזניך" (משלי ב, ב) וקיבל חקי התורות, ונפשו נכספת ללכת כל עת בדרכים אלו ולהבין ולהשכיל בעניניהן. והוא מבקש אחריה ומחפש אחריה כאחרי מטמונים (משלי י, ד). וכדרך שאמרנו שאם האדם עשה את שלו בהוצאות ציוריו אל הפועל, תחל רוח ה' לפעמו ויגמור בעדו. ועל זה באו כל הכתובים בתורה ובנביאים ובכתובים שהזכירו רוח חכמה שחלה על איש מן האנשים. ולא יתבלבל עליך הדבר, ולא תחשוב שנתוספו בהן ידיעות חדשות מעניני התורות, לא שמעום ולא ראום ולא למדום מקדם, ושאי אפשר להוציאם בשכל ובבינה. אלא הכלל שיסדנו בחדר שני [לעיל] אמת. והוא שהחכמה צריכה שתאסף מחוץ אל הנפש. וזה באמצעות החושים בראיה בשמיעה ובלמוד. ואולם הגידו הכתובים שחלה רוח אלהים על פלוני או פלוני לגלות ציורי החכמה שבנפש ולהביאם אל הלב. ולגלות ציורי השכל והמדע. ובאמצעות הרוח הקדוש הזה, היו חכמי לב נוהגים כל עת בדרכי ה' שהן דרכי החכמה. לא ישכחום, ולא יעברו עליהם בתעות היצר. משכילים שכל טוב, מבינים סודות נפלאות וסודות המליצות, בעבור התגלות ציוריהן ועוצם כח השכל והבינה. והיו נגידים בעם שרי קדש ושרי אלהים. כל אחד כפי משקל הרוח שנחה עליו, וכדרך שבארנו למעלה. וערך הרוח כערך זַכּוּת נפשו שהיה לו טרם נחה עליו, וכפי ערך נפשו מתחלת אצילתה. וזהו שנאמר ביהושע (במדבר כז, יח) "איש אשר רוח בו". ונאמר אחר כן (דברים לד, ט) "ויהושע בן נון מלא רוח חכמה". וכן המליצות שנכתבו אצל בצלאל ואהליאב, ואצל המלך שלמה, כולם על ענין אחד ועל מנהג אחד. ולא באתי בחדר זה לפרש המקראות. כי יתבארו במקומם בעז"ה. ורק רמזתי עליהן להבין כונתי. והרבה יש לדבר במדרש זה אבל בחרתי לקצר. כי לפתאים לא יועילו דברים רבים. ולחכמים כבר יועילו הרמזים הקצרים. ובבית השלישי בעז"ה כשאבדיל בין המליצות הנכתבות אצל חכמה, והמליצות הכתובות אצל בינה, אוסיף עוד דברים חדשים בענין זה. כתר לי,5המתן לי כי שנאתי לערבב הדברים:
69
ע׳עוד תדע שמציאות שתי הדרכים שיש בכל דבר חכמה, שהאחד מהן חכמה והשני סכלות. וכן כינו האחד "ישר", והשני "עון". וכן האחד "ימין", והשני "שמאל" וכמו שיתבאר כל זה במקומו בעז"ה. כמו כן המשילו עוד כתבי הקדש דרך החכמה אל ה"לחם". ודרך הסכלות ורשעה אל ה"מוץ". בעבור ששתי הדרכים במציאות, כמו הלחם והתבואה ומוץ במציאות. ונמשל דרך החכמה אל הלחם, לפי שעל הלחם יחיה האדם תחת השמש.1כמו שכתוב "לכו לחמו בלחמי", משלי ט, ז. עיין ב"ר פרשה מג כן החכמה היא חיי נשמת האדם, והדבקו במקור החיים. והנלוז ממנה משחית נפשו וּמְמִיתָה. ולכן כמו שהמוץ הולך לאבדון והרוח תדפנו, שאינו ראוי לטובת הגוף, כן הרשעה הנמשלת אליו תאבד הנפש, ותהדף מרוח אף ה' ולא תועיל לחיי הנפש כלום. ותמצא המשָלים האלו מן הלחם והמוץ בדברי הנביאים (הושע יג, ג; וכן ישעיה כט, ה). ומן המבואר תבין כונת הנמשל, ואיך דומים המשל והנמשל דמיון גמור. ובעבור צחות המשל הזה והיותו יסוד כל הטובה, החל בו המשורר האלהי בראש ספרו. ואמר (תהלים א, א) "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים" וגו'. כלומר שלא פנה להדבק עם רשעים וחטאים ולצים הנלוזים מדרך החכמה. ואמר (שם ב') "כי אם בתורת יי' חפצו" וגו'. כלומר שבחר לעצמו דרך החכמה. ועליו אמר (שם ג') "והיה כעץ שתול" וגו'. כלומר מנהגי האיש הזה נמשלים לפירות טובים שהן לחיי הגוף ובכלל לחם הכל. ועל האחרים אמר (שם ד') "לא כן הרשעים כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח". כלומר מנהגיהם ודרכיהם נמשלים למוץ הנדף מפני רוח, ואינן לעזר ולהועיל. ואמר (שם ה') "על כן לא יקומו רשעים במשפט". כלומר כהנדוף עשן מפני רוח, כן יֵהָדְפוּ ברוח אפו ית'. וחתם דבריו "כי יודע יי' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד". כלומר השם אוהב דרך צדיקים שדָרכו בחכמה צדק ומשפט ומישרים. ודרך רשעים ההיפך מדרך הצדק, תאבד ותכלה כעשן. ואחר כן הוכיח את הפושעים שישובו ליראה את ה' וּלְהִוָסֵר כפי החכמה טרם עלות בם חמת ה'. שכן אמר (שם ב, י) "ועתה מלכים השכילו הִוָסְרוּ שופטי ארץ". (שם שם יא) "עִבְדוּ את יי' ביראה" וגו'. ובספר "מעין גנים" יתבאר בעז"ה. ושב להזכיר שיבחרו בדרך החכמה הנמשלת לבר ותבואה, ויעזבו דרך הרשעה הנמשלת למוץ. שכן אמר (שם שם יב) "נשקו בר פן יאנף ותאבדו דרך". ומלת "בר" כפשוטו כמו (בראשית מה, כג) "בר ולחם ומזון".
70
ע״או"נשקו" כמו (בראשית מא, מ) "ועל פיך ישק כל עמי". כלומר קחו לכם תבואה לאכול. ומלת "בר" על התבואה הברורה מן המוץ והתבן. כמו (ירמיה כג, כח) "מה לתבן את הבר?". וכל דבר חכמה ברה ונקייה. ואם לא תעשו כן ותבחרו ברשעה הנמשלת למוץ, יאנף השם בכם ותאבדו דרך. כמו שאמר "ודרך רשעים תאבד". וכהנה יש בספרי הנביאים,2עיין משלי ד, יט ולא באתי לבאר דבר זה, רק בשביל ענין שנתחדש בחלון הסמוך. וזה הצעה אליו:
71
ע״במפורש בתורה כי אדם הראשון היה יציר כפו של הקב"ה, ונברא בקומתו ובצביונו,1חולין ס, א מתוקן בתכלית הכבוד והיקר כי נוּפַּח בו נשמת חיים, מלאה חכמה ותבונה ודעת. והיה בעדן גן אלהים, משמש קונו כאחד מצבא המרום במרום. ומשכיל בדבריו שֵׂכֶל טוב, כי לא היה יצר לבו אז כמו שהיה אחרי כן, וכמו יצר לב כל הבאים אחריו שלבם מצייר הכחות בדרך רע, ודרך הציור על פי החכמה רחוקה ממנו וקשה עליו. אבל היה לבו מושל בציורים טובים המתוכנים כפי ארחות החכמה, כי היה מלא מהן. והיו הכחות שכדמותן בנפשות שאר בעלי החיים, נכנעים למצות המושל עליהן והוא הלב. ולא היו מתעוררים מאליהן כלל, רק לעת שיצוה עליהן מלכם. והלב היה נכנע לאדון הכל, הוא היוצר אותו ב"ה. והכחות שאין כדמותן בנפשות שאר בעלי החיים, היו פועלים מעצמם בדרך אמת, מבלי עזרת שאר הכחות. והיה דרכם כפי שרשי החכמה שנטע בו השם ב"ה על צד הפלא. והנה התאמצו כל כחותיו, להתנהג כפי פקודת הרוח הטובה שנחה עליו. ולפי שנברא בצביון זה, לא היה עדיין מרגיש בהרגש היצר המצייר הכחות בדרך רע. ונבדל בזה מכל הבאים אחריו שגם היותר צדיק וישר שבהן, יודע טוב הציורים הרעים, כי נודעו לו טרם החל להתהלך את האלהים, בעודנו נער וקשורה בו אולת. והאב הראשון לא עברו עליו ימי נערות ואולת. ולכן היה נעלם ממנו דעת טוב ורע, שהן הציורים הרעים הטבעיים כמו שהן בנו. ולפי שהיו נפלאים מדעתו, אי אפשר שיהיה מתאוה וחומד להן ולא חטא מפני התאוה כדרך בני העולם הזה. אבל אם היה מרגיש אופן הציור הרע ומה טיבו, ודאי היה מתרחק מן הכיעור הזה. והלא צדיקי וחסידי דור ודור משתמרים מעון ומחטא, ואע"פי שיודעים טיבו, כל שכן האבות הקדושים שהיו מלאים חכמה וכליל יופי. ואולם בעבור שנפלא להם הענין באו אל החטא. והיה החטא במחשבה שחשבו רע. כי לפי דעתם היה ידיעת טוב ורע בארח השכל, ושיתעצמו יותר באלהיות באכלם מן העץ ושמנע אותם השם ב"ה ממנו למנוע מהם השלמות האחרון. וכאילו ח"ו בשנאת ה' אותם אסר עליהם האכילה, וזהו עון גדול. והכתובים מורים עליו שנאמר (בראשית ג, ו) "ותרא האשה כי טוב העץ" וגו'. ומלת "ותרא" על הראיה השכלית כמו (קהלת א, טז) "ולבי ראה הרבה חכמה". (שם ב, יב) "ופניתי אני לראות", שהן על ראית הלב בחקירותיו. וכן "ותרא האשה" שכפי מחשבתה היה העץ טוב מאד. ואמר (בראשית ג, ו) "ונחמד העץ להשכיל", וזו מחשבת האשה. שידיעת טוב ורע ענינים שכליים, מוסיפים שלמות גדול לנשמת האדם. וטעתה טעות גדול, כי ידיעת טוב ורע מונע ומסיר משפט השכל וטהרת החכמה מן הנפש לפי שעל ידי כן נפקחים עיני הנפש והכחות הרבות המושכלות על הלב שהיו עד הנה סגורות ומכוסות. וכן קרה להם. שנאמר (שם ג, ז) "ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירומים הם". לא שפקח עיניהם להשכיל שכל טוב, אלא שהחלו הכחות להתגבר ולהמשיך השכל והבינה אחריהן לשרת אותם, וכמבואר (בחלון ה'). והתגברו מאז הציורים הרעים בטבע כמו שהם מתגברים עד היום בכל יוצאי חלציו. וקדמונינו ז"ל אמרו (עירובין יח, ב) "כל אותן ק"ל שנה הוליד רוחין ולילין" ודבריהם נאמנים. והאב הראשון בצדקתו ויראת אלהיו, שב בתשובה גדולה וכבש יצרו והתאמץ ועשה לו לב חדש ורוח חדשה. ולא סר אחרי כן ימין ושמאל מכל מצות אלהיו, וקבלוֹ השם ב"ה, והאריך ימים ונקבר בכבוד גדול. כמו שמצינו במדרשם ז"ל (עיין בראשית רבה נח, ח) מי קבר אדם הראשון? ר' רחומאי אמר הקב"ה קְבָרוֹ. ומאז והלאה הוטבע טבע גמור בכל יוצא חלציו שיצייר לבם רע מנעוריהם. וכמו שנאמר בתורה (בראשית ח, כא) "כי יצר לב האדם רע מנעוריו". ואם לא יתאמץ האדם בכל כחו לעמוד על נפשו ולמשול עליה בחכמה, עד שירגיל לבו לצייר הציורים הטובים, לא יחכם לעולם. ובספר "מעין גנים" בדברנו על שרש "שֵׂכֶל" ומליצותיו, אבאר בעז"ה יותר. ובמה שרמזנו פה די למבין:
72
ע״גוהנה בארנו בספר "יסוד עולם" שהאדם כדמות "עולם קטן" ושנפשו העליונה משוכללת כמו מעשה שמים וארץ וצבאותיהם, ושם בארנו נכבדות בענין זה. ולכן המליצות שוות בעניניהן בכתבי הקדש, את זה לעמת זה. ושעל כן המשילו דרך הרשעה למוץ, ודרך החכמה ללחם. ומוסר הרוח ולמודי החכמה, דִמוּ למחרשת החורש ולזריעת הזורע כמבואר למעלה. שכמו שצריכה הארץ חרישה וזריעה, טללים וגשמים להוציא לחמה, כן צריכה נפש האדם חרישת המוסר, וזריעת הלמוד וטללי הדעת, וגשמי השכל והבינה. ומבלעדי זאת לא יחכם. כי אם יונח על טבעו ידמה לאדמה שלא נחרשה ושלא נזרעה, שתוציא קוץ ודרדר. והגשמים והטללים היורדים עליה, יוסיפו להצמיח קוציה ודרדריה. וכן הנפש יצמחו בה הכחות לרעה, והשכל והדעת והבינה ישרתו להשלימם יותר, כמבואר למעלה. ובעבור כן העידה התורה שאחר שחטא אדם הראשון נתקללה האדמה. ואמר (בראשית ג, יז-יט) "ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה כל ימי חייך. וקוץ ודרדר תצמיח לך וגו' בזעת אפך תאכל לחם" וגו'. כלומר כמו שהדאבתָּ נפשך ופרצת גדרי הכחות שיציירו רע מאליהן, כן תהיה האדמה שתעלינה כחותיה קוץ ודרדר מאליהן ולא תוציא לחמה רק אחרי יגיעה גדולה לחרוש ולזרוע וכיוצא. כמו שאתה לא תוציא בנפשך לחם החכמה עד שתתיגע מאד למשול על טבע היצר, וכמו שכל ימי חייך אתה ביגון ובעצב להלחם עם יצרך. כמו שאמרו (ברכות סא, א) "אוי לי מיוצרי, אוי לי מיצרי". כן לענין האדמה "בעצבון תאכלה כל ימי חייך". אבל קודם שחטא בהיות עדיין לבו מצייר דרכי החכמה, היתה גם האדמה מבורכת ולא היתה מעלה קוץ ודרדר מאליה. וכמו שהיה מושל בחכמה בלי יגיעה ועמל, כן היה מוציא לחם מן האדמה בלי יגיעה וזיעה כלל. וכל זה אמת ברור. ועל כן הבהמה והחיה שאין בהם הכחות והפוכי הכחות וכל עניניהן בהכרח, כפי מוסדות טבע כל אחד מהן. והן צומחות מאליהן כמו שתראה שכל מין ומין יש לו מנהגים ידועים. ואין הבדל בין בעלי מין אחת, לפי שלא נתנו המנהגים בבחירתם. ולא יתכן לומר עליהם טוב ורע, או מוץ ולחם וכיוצא. כמו כן תוציא להם האדמה מאכלם בלי עמל. כי חציר לבהמה צומח מאליו, ואפילו אחר החטא עד היום זה. וכמו שיתרון מנהגי האדם על מנהגי הבהמה, כי מנהגי האדם בחכמה ובהשכל, ומנהגי הבהמה בטבע מוכרח, כן יתרון הלחם מן החציר. והבין הענין הזה ועמוד עליו ותנוח דעתך. כי ממנו תקח מופת ברור על יושר הכללים שהנחנו על שורש חכמה וגזרותיו. ויברר לך שספורי התורה ומליצותיה מלאים טוב טעם, וחוברות אחת אל אחותה. ומלמדות זו על זו:
73
ע״דיראה שכאשר הוציא השם ב"ה עמו ממצרים ובאו להר סיני, ועמדו באותו המעמד הנורא ושמעו קול אלהים חיים מדבר מתוך האש, כי על צד הפלא זכו כולם למדרגת הנבואה בעת ההיא. והתגברו בהם כחות השכל והבינה ושאר הכחות שאין כדמותן בנפשות שאר בעלי החיים. כי השם ב"ה פתח אוצרו הטוב להשכילם ולהבינם, שכן אמר (דברים לב, י) "יסובבנהו יבוננהו". ומלת "יבוננהו" עד נאמן על דבר זה. והוא קשה בפירושו, ויתבאר בעז"ה בספר "מעין גנים". ובכתובים נאמר (נחמיה ט, כ) "ורוחך הטובה נתת להשכילם". כי חפץ השם ב"ה שישובו עתה אל המעלה שירדו ממנה בני האדם, ויחל לבב סגולתו לצייר דרכי החכמה בטבע, כמו האב הראשון בהבראו. ואם שאר העמים ישארו עדיין על מצבם, העם הזה לבדו שהוא סגולת השם וזרע אמת יזכו אל המעלה הראשונה.
74
ע״הוכן האריך זמן מעט. כי עמדו ארבעים יום שהיה משה בהר בכתר זה ולא חטאו, כי התגבר בהם האור האלהי. וציורי הלב פעלו טוב בטבע על צד הפלא. כמו שהעיד הכתוב (שמות כד, יז) "ומראה כבוד יי' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל". לא פחדו ולא ייראו, בעבור שהיתה נפשם זכה בעת ההיא, והיו דבקים בכבוד הנאצל עליהם ממרומים. ואם היו מאריכים להתיצב במצב הזה עד שוב משה ע"ה מן ההר עם שני הלחות, לא היה נפסק מהם הטבע הטהור שזכו אליו מן היום ההוא והלאה. והיו מתוקנים בתכלית התקון, וכמו שתלמד מדברי החלון הסמוך בעז"ה. והם לא עמדו בנסיון. כי טרם שב משה מן ההר חטאו חטאה גדולה, ועשו להם עגל מסכה. למופת ולאות שלא היו בעת ההיא עדיין רבי הזכיות וטהרת הדעת, שיזכו למתנה הגדולה הזאת. ולא חטאו בעגל בעבור התאוה, אחרי שהיה הלב מצייר טוב. והכחות שכדמותן בנפשות שאר בעלי החיים, נכנעו למצות הלב המושל. אבל היה חטאם דומה לחטאת האב הראשון. כי חטאו במחשבת הלב שחשבו און, והתאוננו שקרה למשה [איזה] רעה בהר ולא ישוב עוד. ולא אמרו בלבם טוב ה' ולעולם חסדו. ואשרי ילוד אשה שמשתעשע בצל שדי ובסתר עליון! וענין זה תראה מפורש בתורה אם תשים לבבך להבדיל בין שלשה שרשים דומים בלשון הקודש, שהבדלנו ביניהם בטוב טעם בהקדמת הספר הזה. האחד שורש "אֵחַר" כמו (בראשית לב, ה) "וָאֵחַר עד עתה". והשני שורש "מהמה" כמו (שם יט, טז) "ויתמהמה ויחזיקו האנשים". והשלישי שורש "בוש" כמו (שופטים ה, כח) "מדוע בושש רכבו לבוא". וכן (שמות לב, א) "וירא העם כי בשש משה".
75
ע״וושלשתן ענין עכבה ואיחור. וברחמי השם מצאתי הענין המבדיל ביניהם. כי שלשה מיני עכבה יש. האחד המתעכב ברצון, כי טוב לו במקום שהוא שם. ועל זה הניחו כתבי הקדש שרש "אֵחַר" בכל מקום. השני המתעכב בעבור סבה, ולולי הסבה לא היה מתעכב עוד. ועל זה הניחו שרש "מהמה" בכל מקום. השלישי שמתעכב בעל כרחו שקרהו דבר רע, נשבר נשבה או מת. וכל דבר שהוא חרפה למתעכב ולא יוכל לשוב עוד, ועל זה הניחו שרש "בוש". ודבר זה רמז הכתוב בתחלת הפרשה שנאמר (שמות לב, א) "וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר. ויקהל העם על אהרן ויאמרו קום עשה וגו' כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו". ומליצת "וירא העם" כשתפרשהו על ראות הענין היא זרה, כי לא יפול מראה העין על ההעדר. וכך היה לו לומר "ויהי כי בושש משה לרדת מן ההר ויקהל העם" וגו'. אבל חלילה שהיה משה בושש לרדת מן ההר. כי הוא אֵחַר עד עתה לשבת שם ברצונו ובשמחת לבו. והעם החושבים און הם היו שדנו בלבם כי בושש משה. כלומר שקרהו אסון וחרפה. ומלת "וירא" על מראה מחשבת הלב. כמו (קהלת א, יז) "ולבי ראה הרבה חכמה ודעת". (שם ב, יב) "לראות חכמה והוללות וסכלות". וכמו (בראשית ג, ו) "ותרא האשה" הנאמר אצל עון האב הראשון וכמבואר למעלה. וגלה הכתוב עוונם מה הביאם לחטוא חטאה גדולה. כי נשענו על שכלם, ודנו שמשה בושש לרדת מן ההר, ושלא ישוב עוד. ועל כן אמרו "כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו", כלומר קרהו רע. אבל אין אנו יודעים מה המקרה אשר קרהו. וכבר למדונו קדמונינו ז"ל (בבא בתרא טז, א) "הוא יצר הרע הוא שטן הוא מלאך המות". ודבריהם אמת. כי כן אמרו (שבת פט, א) "מלמד שהראה להם השטן דמות מטת משה שהוא מת". ברוך שבחר בחכמים ובמשנתם! כי ודאי יצר לב הזונה אחר שכלו, הראה להם כי בושש משה ומת בהר. וכמו שדומה עוונם לעון האב הראשון, כן קרה מקרה אחד לשניהם. שכאשר עשו זאת העגל בפועל, אז נאבד מהם לב טהור והתגברו עליהם הציורים הרעים כבתחלה. וזה רמז הכתוב (שמות לב, ו) "וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק". ואמרו קדמונינו ז"ל (בראשית רבה נג, טו) "אין מצחק בכל מקום אלא עבודה זרה גלוי עריות ושפיכת דמים". להורות שהתגברו עליהם הכחות המציירות רע בטבע. כמו האב הראשון, שאחרי אכלו מן העץ נפקחו עיניו לראות טוב ורע כמבואר למעלה. והנה בעבור החטא הזה נפלו פעם שנית ממעלתם והתנצלו עֶדְיָם מהר חורב (שמות לג, ד), וְזַכּוּת נפשם חלף הלך לו כי סר מעליהם האור הנאצל ממרומים. והכתוב רמז זה אצל "קָרַן עור פני משה" שנאמר (שמות לד, ל) "וייראו מגשת אליו". והנה יָראו מקרני ההוד, וקודם זה ראו מראה כבוד ה' כאש אוכלת, ולא יראו ולא זעו. כי סור הכבוד מעליהם גרם זה, וגם על זה העירו קדמונינו ז"ל (במדבר רבה יא, ג). וקרה להם בענין זה ג"כ המקרה שקרה לאדם הראשון שהיה בהבראו שמח ונעלז, לא פחד ולא ירא. ואחר שחטא נאמר (בראשית ג, ח) "וישמעו את קול יי' אלהים וגו' ויתחבא האדם ואשתו". הסתכל איך האמת מתאים מכל צד. ודע שאע"פי שאבדו האבדה הגדולה הזאת. מכל מקום נשארו רשומים צחים ונכבדים בטבע הסגולה מאותו המעמד הנבחר. אחר שכבר פסק זמן מעט הזוהמא הראשונה, על דרך שבארנו למעלה. וכמו שרמזו רבותינו ז"ל (שבת קמו, א) "ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן" כו'. כלומר כבר פסק מהם הזוהמא, והם מוכנים לקבל שפע האור הנאצל והלב הטהור. וזה בלכתן כפי דרכי החכמה, ומושלים על הציורים הרעים כפי כחם. ואז נקל להם להעתיק נפשם ממדרגה למדרגה, עד בואם אל המעלה העליונה. ואין הכח הזה בגויי הארץ שאינן מִכַּת מקבלי התורה. כי נעתר השם לתפלת משה ע"ה שהתפלל (שמות לג, טז) "ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה". כמבואר למעלה מן ההבדל שבין עזר האלהי הנמצא למקבלי התורה וזרע אמת, ובין העזר הנמצא לחכמי הגוים בכל מלכותם. הנה בארנו בקצרה ענינים נפלאים על דרך הפשט, דברי אמת לא ידחם רק העקש והכסיל. ולחכמי לב הדברים שמחים. תן להם ויחכמו עוד:1מליצה ע"פ משלי ט, ט
76
ע״זוּמִצַחוּת המליצות הקדושות הכתובות בספרי הקדש תמצא שהמשילו את יצר הלב לאבן. והלב המצייר טוב לבשר. שכן אמר (יחזקאל לו, כו) "והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר". ו[הרי] כל לבבות בני אדם הם בשר ולא אבן? אבל הדמוי נפלא מאד, ישכילהו זך הרעיון. והוא שכמו שהאבן קשה בטבעו, ואינו נוח לחקוק בו צורות ופִתוחים, כמו צור החלמיש ואבן הספיר, כן לוחות הלב קשים ואינן נוחין לחקוק עליהן הצורות הטהורות, והן ציורי החכמה והמדע, כי טבעו אינו סובל החקיקה הזאת, כי מִטִבְעוֹ לצייר הציורים הרעים. וכמו שהבשר רך בטבעו, ונוח לחקוק בו חקיקות, כן נדמה אליו הלב הטוב שקבל פתוחי חותם החכמה. ומחשבות השם ונפלאותיו להטיב ל[עם] סגולתו. ולהורות על זה צוה לאדון הנביאים משה ע"ה בעת המעמד הנבחר (דברים ה, כח) "ואתה פה עמוד עמדי ואתנה לך את לחות האבן". ונתן לו שני לחות אבנים ועליהן היו כתובים עשרת הדברים. ונאמר (שמות לב, טו) "והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות". והענין נפלא מאד. כי שתי לוחות אבן כדמות שתי לוחות הלב. כדרך (משלי ג, ג) "כתבם על לוח לבך". והיו הלוחות עצמן מעשה אלהים, להורות שעל צד הפלא הפך לבב עמו וברא בהם לב טהור מוכן לקבל פתוחי קדש החכמה. כדרך (תהלים נא, יב) "לב טהור ברא לי אלהים". והיה עליהן מכתב אלהים, להורות כי שפך רוח קדשו על לבב עמו, רוח שכל ובינה, ואור נאצל ממרומים. וכמו שבארנו שנכתרו ארבעים יום בכתר זה. ואדונינו משה ידע כל זה ולכן ברדתו מהר סיני, וראה מה שעשו העגל והמחולות. והבין שנהפך לבבם, ואבדו הסגולה העליונה הזאת, דן בלבו שאינן ראויין עתה לקבל שני הלוחות שהקבילו עם הלב הטוב והעזר האלהי שעליו ושבר אותם תחת ההר, להורות שנאבד מהם החפץ היקר הזה. וקדמונינו ז"ל הסתירו ענין זה במליצתם. ואמרו (שבת פז, א) שדן קל וחומר מפסח שהוא אחד מתרי"ג מצות. אמרה תורה "וכל ערל לא יאכל בו", תורה כולה וישראל נזורו אחור, על אחת כמה וכמה! ואמרו ז"ל (שם) עוד שהסכימה דעתו לדעת המקום ב"ה. "'אשר שברת', יישר כחך ששברת". והדברים עתיקים. ואמרו עוד שהיו הלוחות מאבן סנפרינון. כלומר מאבן קשה מאד וכדרך שבארנו. וכבר בארנו שאע"פי שאבדו האבדה הגדולה הזאת, נשארו רשומים צחים ונכבדים בטבע הסגולה מאותו המעמד הנבחר, גם שבו בתשובה. והעובדים בפרהסיא נהרגו, והעובדים בסתר נגפו במגפה. ומשה ע"ה בקש רחמים עליהם ונעתר השם לתפלתו ורחם עליהם כדרכי טובו. דוגמא למה שקרה לאדם הראשון כמבואר (בחלון ז'). ואז צוה למשה שיפסול שני לוחות אבנים כראשונים (שמות לד, א) והבטיחו שיכתב הוא ב"ה עליהם כמכתב הראשון. ומשה עשה כן והשם ב"ה כתב עליהם כמכתב אלהים, להורותם שעוד יאיר פניו אל עמו ואל חסידיו, ויאציל עליהם אור ממרומים. וכן היה. שבכל דור ודור היו נביאים וקדושים וחכמי לב בישראל. וגם זה כמו שקרה לאב הראשון. שאחרי שובו מחטאו היה חכם לב והתהלך את האלהים, כמבואר למעלה. ואולם יש הבדל בין הלוחות השניות לראשונות. כי השניות פסלם משה, והמכתב לבדו באצבע אלהים. והראשונות היו הלוחות עצמן מעשה אלהים, להורות שנעדר מהם סגולת לב טהור. "לב מתנה" (קהלת ז, ז). ושצריכין לוחות הלב תחלה לקבל מעשה ידי אדם לפי שבטבעו יצייר רע. וצריך האדם לדכאו ולציירו בדרכי החכמה. ואם עשה כפי כחו אז תחל רוח ה' לפעמו,1מליצה ע"פ שופטים יג, כה העזר האלהי, ויהיה עליו מכתב אלהים. ואילו זכו לראשונות היו נשארים לעד בלב טהור שהוא עצמו מתת אלהים, כמו הלוחות הראשונות שהיו עצמן מעשה אלהים ולא היה הציור הרע שולט בהם כלל.
77
ע״חוגם זה רמזו קדמונינו ז"ל (עיין ע"ז ה, א) ואמרו "חרות על הלוחות" חירות מיסורין ומיצר הרע וממלכיות. וגם זה דוגמא למה שקרה לאדם. שאחרי חטאו הוצרך ליגיעה למשול על הציורים הרעים טרם השיג השלמות האמיתי. וכמו שאמר (בראשית ג, יט) "בזעת אפך תאכל לחם", ובארנוהו למעלה. ודבר זה יאריך בין בני אדם עד ישוב ה' שבות עמו ברחמים. כי אז יגיעו בני האדם אל המדרגה הראשונה שירדו ממנה. ויהיה בהם לב טהור, ועליו מכתב אלהים התורה והחכמה, וימשול הלב על הכחות הנפשיות בטבע ולא יחטאו בדרכיהם. שכן הבטיח (יחזקאל לו, כו) "והסירותי את לב האבן מבשרכם, ונתתי לכם לב בשר". דִמָה היצר הקשה לאבן המונח על פי הבשר, ובסור האבן יהיה הלב בשר. ולכן אמר "לב האבן מבשרכם" להורות שהוא בשר. ותחלת הכתוב (שם שם) "ונתתי לכם לב חדש, ורוח חדשה אתן בקרבכם". והמליצה היקרה הזאת בארנו למעלה. וכמו שבקש המשורר האלהי (תהלים נא, יב) "לב טהור ברא לי אלהים" וגו'. והכל על צד הפלא ועל כן יחס הדבר למתת אלהים. ובהיות הלב טהור והוא המושל, והרוח הנכון, שהוא המעדר, אז תחול עליו הרוח הטובה ממרומים, כמבואר למעלה. ועל כן סמך ואמר (יחזקאל לו, כז) "ואת רוחי אתן בקרבכם". והוא רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת. רוח נכון, רוח הקדש, רוח נדיבה. כל אחד כפי זכותו ומעלתו. ולא יחטאו עוד, כמו שאמר (שם שם) "ועשיתי את אשר בחקי תלכו ומשפטי תשמרו ועשיתם אותם". והעשייה היא התקון כמו (בראשית א, ז) "ויעש אלהים את הרקיע". (שמואל ב יט, כה) "ולא עשה שפמו". וכן בהיות הלב טהור והרוח נכון, והעזר האלהי על ראשה, הנפש מתוקנת ללכת בדרך חכמה בלב ובמעשה. והחכמה בלב היא השמירה. ובפועל היא העשייה. ועליהן אמר "תשמרו ועשיתם". כדרך (דברים ד, ו) "ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם". גם בספר ירמיה ע"ה מפורש הדבר שאמר (ירמיה לא, ל-לב) "הנה ימים באים נאם יי' וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה. לא כברית אשר כרתי את אבותם ביום החזיקי בידם להוציאם מארץ מצרים אשר המה הפרו את בריתי ואנכי בעלתי בם נאם יי'. כי זאת הברית אשר אכרות את בית ישראל אחרי הימים ההם נאם יי' נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה והייתי להם לאלהים והמה יהיו לי לעם". הודיע שיכרות עמהם ברית חדשה. כלומר שיעשה עמהם אות לטובה מחדש. כי בהוציאם מארץ מצרים כבר עשה עמהם האות הזה, כמבואר למעלה. אבל לא הועיל אז, כי הפרו את ברית יי' וחשבו רע על ה', ועשו העגל וירדו ממעלתם. והוא ב"ה השפיע עליהם רוח דעת והשכל. שהוא על דרך משל הבעילה והאדנות. שחפץ להושיעם על צד הפלא, לולי שהפרו המה בריתו. אבל לעתיד יעשה עמהם חדשות, שיתן התורה בקרבם וכל דרכי הכחות יטו בטבע אל החכמה. גם יכתבנה על לבם מכתב אלהים. כי תנוח עליהם הרוח הטובה בהפלגה גדולה ולא יחטאו עוד, כי יֵדעו דעת אלהים ולא יחשבו און כלל. כמו שסמך ואמר (ירמיה לא, לג) "ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את יי' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם נאם יי' כי אסלח לעונם ולחטאתם לא אזכר עוד". ויראה שבעת ההיא הנולדים יהיו מנעוריהם מציירים דרכי החכמה, והם נבדלים בענין זה מבני הדור ההוא שיצאו ממצרים, שהיו קודם מתן תורה מציירים רע מנעוריהם ועדיין היו מורגלים במחשבות און. והדור העתיד לבוא יולדו טוב, כמו שהיה האב הראשון טוב מנעורין כמבואר למעלה. ועל זה רמז "למקטנם ועד גדולם". ועוד יהיו ביתר שאת ומעלה ובהפלגה גדולה. אחר שהבטיחנו שלא יחטאו עוד. והוא העולם הבא שאמרו עליו (עירובין כב, א) "היום לעשותם ומחר לקבל שכרם". לפי שאין שכר על המעשים בעת ההיא, כי אין יצר שולט באדם אז. והמעשה עצמו יהיה העונג שאין למעלה ממנה, בהיותם דבקים באלהים חיים והכבוד שוכן אתם.
78
ע״טונכון הדבר שגם האדמה שנתקללה שתוציא קוץ ודרדר, והלחם מוצאו בזעת אף האדם, תֵרָפֵא גם היא ותמצא להיות כבתחלה קודם חטא האדם. ועוד יותר בעבור התקון הגדול כמבואר. ועליו רמזו קדמונינו ז"ל ואמרו (שבת ל, ב) "עתידה א"י שתוציא גלוסקאות וכלי מילת". וכמה טוב המאמר הזה למבין בו! והמלך דוד ע"ה פירוש הדבר כשספר טובת ישראל באחרית הימים, והתקון הגדול שיהיה אז, וראה ברוח הקדש שגם האדמה תתוקן החל ואמר (תהלים פה, ב) "רצית יי' ארצך, שַׁבְתָּ שבית יעקב", כלומר עַם הסגולה ואדמת הקדש יתוקנו כאחד. כמו שאמר (פה, ט) "אשמעה וגו' כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו ואל ישובו לכסלה". מבואר הדבר שיהיה הכל בשלום ולא יחטאו עוד. ואמר הטעם, לפי שיאציל עליהם האור ממרומים על צד הפלא. שכן כתוב (פה, י) "אך קרוב ליראיו ישעו לשכון כבוד בארצנו". וישועת השם הוא העזר האלהי. לב טהור וכבוד, הוא רוח הקדש, והיא מכתב אלהים. ואמר (תהלים פה יא-יב) "חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו. אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף". וכמה נפלאים המליצות הללו שבהיות הנפש בטבעה נוטה לחכמה שהיא אמת. כי דרך הסכלות [היא] שקר. הנה נפגשו חסד ואמת, כי בחסד עליון יהיה כן. וכן בהיות אור הצדק זורח על הלב. הנה נשקו צדק ושלום. כדרך (תהלים כט, יא) "יי' יברך את עמו בשלום". כי ע"י הצדק יהיה האדם שלום. וכמו שאמר (ע"פ תהלים פט, ט) "כי ידבר יי' שלום אל עמו ואל חסידיו ואל ישובו לכסלה". כי השלום עיקר הכל, ואז אין חטא. וכדברי ירמיה שפרשנו למעלה. אח"כ פירש הדבר ואמר "אמת מארץ תצמח". כלומר לא כמו שהוא עתה שהנפש צומחת מחשבת שקר, בעבור היות יצר הלב רע. כי אז אמת תצמח. והוא שיטו הכחות בטבע אל החכמה. וכן תחול עליה האור האלהי מכתב אלהים. ועל זה "צדק משמים נשקף". כדרך (תהלים לו, יא) "משוך חסדך ליודעיך וצדקתך לישרי לב". והוא משך טהור ממרומים. והמליצות דומות זו אל זו. ואחרי שהזכיר תקון הנפשות הזכיר תקון הארץ. ואמר (תהלים פה, יג) "גם יי' יתן הטוב וארצנו תתן יבולה", וכמבואר למעלה. והנה רמזתי בקצרה. וכן מפורש בתורה (דברים לב, מג) "וכפר אדמתו עמו". ובו חתם השירה שהוא אחרית הכל, והבן. ולא באתי פה להאריך בדרושים. אבל מגמתי ליסד כללים נאמנים וקבועים, שעליהן תסובינה המליצות הכתובות בספרי הקדש, בהוראת שם "חכמה" ו"חכם" וכיוצא. והנה יסדתים בראיות נאמנות, בשקול הדעת ובארח שכל, שאי אפשר לדחותם. ועשיתי להם סמוכות ישרות, מִמְלִיצוֹת התורה והנביאים. וכולם תפוחי זהב במשכיות כסף, דבר דבור על אפניו. ועוד יש הרבה ראיות ודברים נכבדים לברר וללבן הענין. אמנם בחרתי בדרך קצרה, להקל על הנפש השואלת דברי חפץ:
79
פ׳מן הכללים שיסדנו בעקרי חכמת הנפש, תשכיל יוקר המצא החכמה בלב האדם. שהיא ה"שמירה" הכתובה בספרי הקדש.1עיין רש"י לדברים ד, ו וקושי ההנהגה בה, שהוא ה"מעשה" הכתוב בתורה. וכל זה בעבור היות יצר הלב רע, ומנעוריו החל לצייר תבנית הכחות על ארחות עקלקלות, והורגלה הַגְוִיָה בדרכים הרעים. וְטָעַמָה טעמי החטאים והעונות. הן אלו שתלוים בכחות הפעולות בגויה, כמו הזוללות, והסביאה, והמשגל, והשחוק, והמחולות וכיוצא; הן אלו התלוים בכחות הפועלות במדות כמו הגאה, גאון, וגבה לב, כעס, וקנאה, וכיוצא; והן אלו התלוים בכחות שאין כדמותן בנפש שאר בעלי החיים, כמבואר למעלה. והנה הלב התפעל מכל אלו ונעשו בו לטבע חזק והם כמו אבני החלמיש. וקשה אחר כן לצייר בו דרכי החכמה. וצריך שתדע, שיש הבדל גדול בין בני אדם בענין זה. ר"ל בענין ציור האמת בלב. ומה שנקל על אחד לציירו, יכבד על זולתו. לא לבד בעבור שלא התאמצו שניהם על דרך אחד, לעדור במעדר הרוח לגלות ולהוציא מצפוני הציורים הטובים. אבל גם אם יהיה ההתאמצות שוה בשתיהן, יוכל להיות שיכבד על האחד מה שיקל על השני. וכן אין הטעם בעבור הבדלי הכחות עצמן מתחלת אצילותן, כמבואר למעלה. כי אין הדבר פה בין רב למעט. אבל בהגלות הכח כפי מה שהוא יש הבדל. כי בעל המעט, לפעמים לא יוכל לגלות המעט שיש לו. ובעל הרב, יוציא בעת ההיא החלק הרב הנטוע בו. ולפעמים להפך, שימהר בעל המעט ויקל עליו להוציא מה שבקרבו אל הפועל, ויכבד על בעל הרב. ואעפ"י שהם מתאמצים על דרך אחד. ואולם ההבדל הזה תלוי בתכונת הגוף. כי גוף האדם מתפעל מן הכחות הנפשיות. ואבר הלב הוא המתכונת הראשונה מקבל ההתפעלות בתחלה. וממנו תוצאות ההתפעליות לשאר אברי הגוף, כי הוא כמלך בתוך צבאו, כמבואר למעלה. ואם לא יתפעל הלב מכח הנפש, לא יתפעלו ממנו שאר האברים. ותכונת הגויות הם על דרכים רבים. כי יש מזגים והתחלפיות ביניהן לאין מספר. כמו שתראה בשטחיותו, מן המראה והתאר והקומה והקול והתנועות. שכמספר בני אדם, כן מספר כל אלו. וכן בתכונתו כמו הקור והחום והלחיות והאיכיות, משקל כל אחד ושעור כל אחד, והתערבם והתמזגם. וכבר דברו על זה חכמי הטבע ובעלי הרפואה. ואין לנו עסק בזה ואין אנו צריכין לחקור אליו. רק להודיע שאלה המזגים הלֵחיות והאיכיות, הם המתפעלים מן הכחות. וכפי רוב ההתפעלות, כן עוצם תגבורת הציור ההוא ומהירותו במחשבת הלב. כמו שהעצים היבשים ממהרים להתפעל מכח האש הבוערת בם, והלַחים יתאחרו להתפעל ממנו. הקרח יתפעל ממי הגשם. הערפל מאור השמש. וכן כל הטבעיים, יתפעל כל אחד כפי דרכו ומנהגו מכחות ידועות. כן מזגי האדם יתפעלו מן הכחות הנפשיות כפי מה שהן. והמזגים יתחלפו כפי טבע האבות המולידים. וכפי המזונות והאוירים והמנהגים וכיוצא בהן. וכפי התחלפות המזגים התחלף הכשר הנפש אל החכמה, או נליזתה ממנה. כי יש אדם שמזגיו מוכנים ביותר להתפעל מאש הכעס, מלהב הגאוה, ומחום הנקימה. ויש מקרירות העצלה וכיוצא. והנה קשה אליו ביותר להתפעל ולצייר מדת הרצון ומדת הענוה והסליחה. ולאחר יכבד לצייר מדת הזריזות. כי המזגים המוכנים להתפעל מאלו, קלים ומעטים. ולא בנקל יקבלו התפעלות מהן. וכפי רוב הכנת המזג, כן קושי ההמשל עליו ולצייר ההפוך.
80
פ״אוהנה יש בזה דברים רבים של דעת, לפלס בשכל טוב תכונת האדם ומצבו. ואיך יצירתו בכוונה נפלאה מאת הבורא יתברך, יצרו בחכמה שאין לה חקר, והכין קצת מן המזגים המקבלים קלי ההתפעליות בכל הגופות, וקצתן קושי ההתפעליות. והדבר מתחלף תמיד בין רב למעט. כמו התפעלות המזג מחמדת הנשים, שכמעט היא קלת ההתפעלות בכל הגופות, בעבור שהיא הכרחית לקיום המין. ו"לא טוב היות האדם לבדו" (בראשית ב, יח). ולולי שהיה המזג בענין זה קל ההתפעלות, היו רוב בני אדם נמנעים מהדבק בנשים, בעבור העול והטורח לפרנסת הבית ולגידול הבנים וכיוצא, ובעבור פחיתות מדת רוב הנשים, וכיוצא בהן. ובצד אחר הוכן המזג הזה עצמו, להיות כנרדם ועצל מקבל התפעלות החמדה. ואינו ער עד שיעירהו בעליו ברצונו. לא כמו כח המתעורר למאכל ולמשתה, שהן ערים מעצמן לשעות ידועות, ומכריחים בעליהם למלאת מחסורם. לפי שהן לקיום הגוף שלא יעמוד מבלעדי מאכל ומשקה. ואילו לא היו מצירים לגוף רק ברצון בעליהן, היו רבים מבני אדם בעתות הצרות מתי רעב וצחה צמא כדי להפטר מן העולם. והכוונה העליונה היא שתהיה הנפש מחוברת עם גופה עד יום פקודתה. ולא תתפרד לפני זה. ולכן הוטבע בכל הגופות שיתפעלו המזגים מן הרעב והצמא גם שלא ברצון בעליהם ויכריחום למלאת מחסורם. ואם היה כן בענין חמדת הנשים, היתה צרת האדם רבה עליו בעתות ההתפעליות שלא בעונתו ובזמן שאינו הגון, ולא היה בידו למלאות מחסורו. ובעבור כן מטבע המזג הזה שיהיה נרדם אפילו זמן רב, כל עת שלא יפעל מרצון בעליו. גם אם יקרה לו התפעליות שלא ברצון, מתמונה הנצבת נגדו שתעוררהו, הושם בכח האדם להעביר התפעליותו ולשומו נרדם. ואם עושה כן לא ירגיש עוד חולשה ומחסור. כמו שאמרו ז"ל (סנהדרין קז, א) "אבר קטן יש באדם. משביעו רעב, ומרעיבו שבע". והמזג המתפעל מן השינה הכרחית בכל הגופות. בעבור שאי אפשר שיתקיים גוף בעלי חיים מבלעדי שינה. ואם היה ההתפעלות הזה מסור לרצון האדם, היה חובל בעצמו בעת צרתו, וכדרך שבארנו למעלה. ולפי שצער היקיצה איננו כמו צער הרעבון והצמאון, הוטבע במזג הזה שימהר מעשהו נגד רצונו של אדם. כי השינה אוחזתו בין מדעתו בין שלא מדעתו. וכמו שאמרו ז"ל (נדרים טו, א) שהנשבע שלא לישן ג' ימים וג' לילות מלקין אותו משום שבועת שוא. וכן הולך הענין ברב ובמעט בין כל הכחות הנפשיות, שכדמותן בנפשות שאר בעלי חיים שהוכן לכל אחד ואחד מזגים ולהיות מתפעלות ממנו. קצתם ממהרות וקצתם מאחרות, ובהן נבדלים הגופות כי המזגים אינן שוין. אפילו בהתפעליות הכרחיות שדברנו מהן למעלה, נבדלים הגויות, שבקצתן ממהרות עוד יותר, בעבור משקל הלחה המתפעלת מן הכח, ובקצתן מאחרות מעט מהתפעל. ויוצא מזה שנקל לקצת מבני האדם לצייר מה שיכבד לאחרים. לא עזר עצמו עליו בבחירתו, כי אם בטבע מזגו. ותבין מזה שיש הבדל בין עם לעם, ובין גוי לגוי, מדינה ומדינה, משפחה ומשפחה, הכל כפי השרש שיצאו ממנו, ומזג אויר המדינה ששוכנים בה, ומזגי המזונות והמנהגים שהורגלו עליהן. ומטעם זה הֶכְשֵׁר גויות בני ישראל אל החכמה יותר מכל גויי הארץ, בעבור (צאתם) [מוצאם] ומקורם, שהיה מזרע נבחר סגולת ה'. האבות הקדושים. לכן נקראו (ירמיה ב, כא) "זרע אמת". כלומר זרע מוכשר אל דרכי אמת. והנביא ע"ה תמה כשראה קלקול בני דורו ואמר (ירמיה ב, כא) "ואנכי נטעתיך שורק כולו זרע אמת, ואיך נהפכת לי סורי הגפן נכריה?". כלומר איך קרה לכם דבר שהוא נגד הטבע? כי נטיתם במאד אל השקר. ומטעיכם זרע אמת בטבעו להתפעל מדרך הטוב, וּלְאַחֵר התפעליותו מדברים הרעים. וכן אמר (תהלים נח, ד) "זורו רשעים מרחם תעו מבטן דוברי כזב". בעבור רוע המזג שנתהוו ממנו. והנוגע לזה הוא מה שצותה התורה בעניני המאכלים לבני ישראל. (ויקרא יא, ט) "את זה תאכלו" (יא, ד) "את זה לא תאכלו". וכן בעניני הטומאות והצרעת והקרי והזיבה והדוה והיולדות, וכיוצא באלה שהן בסוד חכמתו העליונה, ואצלנו כולם חקים. ובכל זאת אמר הכתוב (ויקרא יא, מג) "וְנִטְמֵתֶם בם". ואמרו ז"ל (יומא לט, א) "וְנִטַמְתֶּם בם". כי יוצר הגופות והנפשות מבין ויודע עיקרי הדברים וסוד הטבע והמזגים, ואיך תלויין הענינים אלו באלו. אע"פ שאנו מסכלין2אין אנו מבינים אלו הענינים לקוצר דעתנו, כמו שאנו מסכלין להבין מה שהוא נגד עינינו ותחת ידינו. ואולם אע"פ שבקצת גופות הכנה גדולה אל הרע, והכנה מעוטה אל הטוב, מכל מקום אין גוף אדם במציאות שלא הוטבע בטבע נפשו כח הממשלה, לבחור באיזו דרך שירצה. ואם ינהיג מלכותו בעצת החכמה ובעזרת היועצים בו, שהן השכל והבינה וכיוצא, ימצא כח בעצמו למשול על כל כחותיו; ולכבוש הכחות שיש כנגדן הכנה גדולה בגוף להתפעל מהן, ולצייר כחות שאין בגופו הכנה גדולה להתפעל מהן. וכפי רוב הציור, כן יתחדש כנגדו קלות ההכנה ותתפעל אח"כ מהרה. כמו העצים הלחים שאחזה בהן האש הרבה, עד שיבשו לחיותן והוכנו לקבל כח האש שאז יִדָלְקוּ מהרה. אלא שבתחלת הענין קשה הדבר מאד כמבואר למעלה. והשכל הישר מורה שכפי קשיות הדבר וקלותו, כן תַּגְמוּל האדם מאת אלהיו. כי צדיק וישר ה'. וכדתנן (אבות, ה) "בן הא הא אומר לפום צערא אגרא". והמאמר הקצר הזה כולל ענין רחב. וכפי רוב ההרגל וההתלמדות כן יקל על האדם מה שהחל בו. ואם עמד טעמו בו להתגבר יום יום, ואמץ רוחו לצייר טוב כפי חזקת רוחו, הנה באחרית יתלוה אליו העזר האלהי, הכל כמבואר למעלה. ומצאתי לחכמינו ז"ל שאמרו (אבות דר' נתן, פרק ו') על ר' עקיבא שבתחלת תלמודו ראה מים שנטפו על צור החלמיש ועשו בו רושם. ודן קל וחומר, אם טפי המים ברוב הימים רשמו בחלמיש, כל שכן שתעשה התורה רושם בלבו. והדמוי נפלא מאד. כי התורה נמשלת למים כמו שאמר (ישעיה נה, א) "הוי כל צמא לכו למים". והלב נמשל לאבן כמבואר למעלה. וכמו שקשה הדבר שהמים יעשו רושם בחלמיש, שיתגבר הרך על הקשה; כן קשה שירשמו דברי התורה בלב האדם. אלא שצריך הרגל רב ואח"כ יקל הדבר, כמו שטפי המים ברוב הזמן ירשמו בחלמיש. והדברים ברורים:
81
פ״בכבר בארנו כי נפש האדם כוללת כל הכחות וכל הפוכי-הכחות. ובעבור כן הוא בחירי במנהגיו, פעם צריך להיות נוהג בכח ידוע ופעם בכח ההפוך ממנו, כפי העת והמשפט. ואל תבהל ברוחך לחשוב, שהפוכי הכחות הם הֶעְדֵרִים לא כחות עצמיות. כאילו תאמר השקר העדר האמת, והרשעה העדר הצדק, והסכלות העדר החכמה, והענוה העדר הגאוה, וכיוצא בזה. אין הדבר כן. אלא הכחות והפוכיהן כולם במציאות בנפש האדם. ואין האחד העדר השני. כי הכובש רוח גאותו ומתגבר עליה, לא בעבור זה נתארהו בתאר "עניו".1זה ברור לפי הגדרות "מסילת ישרים" שתאר הגאוה בפרק י"א (שם מדובר על יהודי רגיל) ותאר "ענוה" בפרק כב (שם שייך למחלקת חסידות) וכן הכובש סכלותו ומתגבר עליה, לא בעבור זה נתארהו "חכם". כי הענוה ציור בפני עצמו כמו הגאוה. וכן החכמה ציור בפני עצמו כמו הסכלות. וכן האמת והשקר שני ציורים פרטים, וכן כולם. והציור שאתה חושב עליו שהוא העדר הציור שנגדו, צריך אתה לדעת שאם יתרחב בנפש וימשול בה יגלה כחו וגבורתו. ואז יתברר לך שהוא ציור עצמי עומד בעצמו, וכולל סעיפים וענפים רבים, ומתפשט לפעול פעולות גדולות הנמשכות מציור זה. מה שלא יתכן להיות אם איננו רק העדר. ואין ענין תאר "עניו" הכתוב בספרי הקדש לתהלה ולתפארת, ענין הפתי חלוש-המזג שאינו מרגיש בבזיון ובשפלות. ואם יכוהו על הלחי ויבזוהו הוא שותק. כי מנהגו בזה דומה למנהג השה, שאין לכנותו ולתארו בענוה בעבור סבלו כל מיני בזיון. כי ענין הבהמה שאינה מרגשת בטבע, כי נעדרה ממנה כח הכבוד והגאוה. וקרוב אליהן הפתי העצל חלוש-המזג, שאינו נפעל מן הכבוד והרוממות, והוא כמו נעדר כח הגאוה. אבל הענין הכתוב בספרי הקדש, הוא בעל הציורים הנכבדים ונפשו מלאה כבוד ועוז והדר, אלא שהתגבר בו ציור הענוה בדעתו, והוא ענין נפלא מאד אין פה המקום לבארו. אך אכתוב מה שמצאתי לחכמינו ז"ל בספרי בפסוק (במדבר יב, ג) "והאיש משה עניו מאד". אמרו ז"ל, "יכול עניו בגופו? ת"ל (דברים לד, ז) 'ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו לא כהתה עינו ולא נס לחה'. א"כ מה ת"ל עניו? בדעתו" [עכ"ל]. כלומר שמא תאמר שהיה בטבעו בלתי מרגיש עלבון, לא שהיה בו ציור כח הענוה? וזהו "עניו בגופו". שהיה מזג גופו מתמוטט ובלתי מתפעל מן הכבוד והבזיון. ואע"פ שאי אפשר לומר כן, שהרי התורה העידה עליו בלדתו (שמות ב, ב) "ותרא אותו כי טוב הוא". וספרה מגודל גבורת לבבו, והרגשו הרב, שבילדותו כשראה איש מצרי מכה איש מבני ישראל התפעל מאד והרג את המצרי. ואח"כ הציל בנות יתרו נגד הרועים הרבים שגרשום. וזה אות שהיה בטבעו בעל גבורה ועוז והדר. ואין צריך לומר הגבורות והנפלאות שנעשו על ידו אח"כ במצרים ובמדבר ועל הים, המורות כולם על הכנתו הגדולה בטבעו. כי לולי כן לא התחבר עמו העזר האלהי בתכלית מה שאפשר. בכל זאת נוכל לטעות שֶׁבְּעֵת דברה מרים ואהרן עליו כבר תש כחו לא היה מרגיש, כי היה יותר משמונים שנה, ודרך הזקנים שתגבר עליהם החולשה פתאום ויאספו כחותיהם. ואז לא יתפעלו עוד מכחות נפשם הגדולות כמקדם. ואע"פ שאחרי כן הרג את סיחון ועוג ונלחם מלחמת גדולות. אולי טעית לומר שהיה זה על צד הפלא לפי שעה, כדרך שנחה רוח יי' על אליהו ז"ל (מל"א יח, מו) לשנס מתניו לרוץ לפני אחאב, ובשאר העתים היה חלש כדרך הזקנים ולכן לא התפעל מדברי מרים ואהרן. ולכן אמרו כבר נאמר (דברים לד, ז) "ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו לא כהתה עינו ולא נס ליחה". ללמדנו שלא היה בו מנהג זקנים. ועד יום מותו היה בכחו וגבורתו, עין רואה וליחה קיימת. וא"כ זה שנאמר "והאיש משה עניו", בדעתו. כלומר שהיה חכם לב ותמים, והיתה החכמה בלבו בדעת קבועה. ונגלה בו ציור הענוה בתכלית הגדלות והשתמש בה בכל עת. וכח ענוָתו היה יותר גדולה בתחלת אצילותה מעַנְוַת כל אדם אשר על פני האדמה. ברוך שבחר בחכמים ובדבריהם!
82
פ״גוהנה כמו שהוא בענין זה כן הוא בכל הכחות. כמו כח השקר וכנגדו כח האמת. ואין האחד העדר השני. אלא כל אחד כח מיוחד מתפשט בעצמותו. ומי שמצטייר בו ציור האמת, תגבר בקרבו מחשבות אמת, לא יפרד מהן. וסובל הרבה והכל כדי לבחור האמת. וכענין שאמרו ז"ל (סנהדרין צז, א) על חכם אחד אילו יהיבנא ליה כל חללי עלמא לא הוה משקר. ולהיפך מי שהצטייר בו השקר, הוא שמח לכל דבר שקר, ותגבר בקרבו מחשבת שקר, משקר אפילו בדברים שלא תגיעהו מהן תועלת כלל. ויותר מזה אפילו יביאהו שקרו לבזיונות ולסכנות, הנה [הוא] כמוכרח מיצרו הרע כח השקר, וכמעט אי אפשר לו להסתיר שקרו ולהעלימהו. והכל כפי הֶמְשֵׁל הציור הפנימי, הן לטוב הן לרע. וכן בכחות האהבה והשנאה, אין האחד העדר השני. וכן בכחות הכעס והרצון ודומיהן. שכולם כחות פרטיות לא העדרים. ואני לא אאריך לבאר פרטיות הכחות, כי תגדל העבודה מאד. ואין כונתי רק להציע כללים, ולבאר הכונה במשל או בשתים. והמשכיל יקיש מן המבואר על הבלתי מבואר:
83
פ״דוכן בארנו בחדר שני, שלא יתואר האדם בתואר מן התוארים בעבור כח התאר הנטוע בנפש אלא בעבור התנהגו כפי כחו. כי אם היה מתואר בו בעבור מטע הכח,1יכולת, פוטנציאל יהיו כל בני אדם שוין בכל התוארים לפי הכלל שיסדנו למעלה שכל הנפשות כלולים מכחות כל מעשה בראשית. וכן יהיה ראוי לתאר אדם אחד בשני תארים הפוכים. כמו חכם וסכל, צדיק ורשע, עניו וגאה. שהרי יסדנו למעלה שבכל נפש נטועות כל הכחות והפוכי-הכחות. וכל זה סכלות גמורה. אבל זה שתמצא תארי בני אדם בספרי הקדש לטוב ולרע, כולן על ההנהגה כפי התואר, כלומר כפי הציור הפנימי המושל. שכפי רוב הציור בלב והסכמתו, כן רוב המעשה וההנהגה על פיו. ולכן מי שהצטיירה מדת החכמה בלבו, הן בעבור יראת ה'. הן בעבור טהרת הלב ועזר האלהי, והוא נוהג כל מנהגיו כאשר תורהו החכמה יתואר בתאר "חכם" או "חכם לב". מי שהצטיירה בלבו מדת הצדק. ונוהג בכל מנהגיו בצדק. יתואר בתאר "צדיק". וכן תאר "ישר". ותאר "תמים" "עניו" "רחום" "חנון". וכל כיוצא בהן. כולם על תגבורת הציור עד שעור ידוע בלב, אז נכון להקרא כפי אותו הציור שהתגבר בו הן לטוב הן לרע. ודבר זה קשה על האדם להגבילו ולשערו. והשם לבדו יודע משקל כל ציור, גדלו ותעצומו. והוא לכולם שמות יקרא. כדרך (שמות לא, ב-ג) "ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי וכו' ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת". כלומר ידעתיו שהוא נכון בלבו לקבל העזר האלהי בחכמה בתבונה ובדעת. כי הוא ב"ה יודע משקל הכח שבנפש זה מתחלת אצילותה. הוא יודע עד איזו שיעור הצטייר בלב, והוא יודע כמה השעור הנכון הראוי להתבאר בתאר מן התוארים. והאדם מסכל שלשתן. ועל זה אמר (שמואל א טז, ז) "כי האדם יראה לעינים ויי' יראה ללבב". ואין אנו מדברים פה על דברת בני אדם2מליצה ע"פ קהלת ג, יח ושפת ההמון, המתארים תוארים לטוב ולרע כפי העולה על רוחם. אבל הדבור על מליצות כתבי הקדש שנכתבו בנבואה, והן אמרות אלהים עליון, היודע לתאר תארי בני אדם כפי מה שהן באמת. והודעתיך שכל הנמצאים בספרי הקדש, מיוסדים על הציורים המושלים בלב, שהאדם נוהג כפיהן במעשיו. ולא תקוה הנה לבאר לך ההבדלים שבין תאר לתאר. כי הדברים ארוכים ויתבאר כל דבר במקומו בעז"ה:
84
פ״הועוד כלל אחד והוא מתבאר מאליו. שבהיות כל נפש כלולה מכל הכחות. הנה לא יתפרדו ממנה לעד. כי אין הנפש העליונה בעלת החלקים והפרוד, כמו הדברים שהן תחת השמש. ולכן כשנאמר פלוני עניו. לא נרצה [לומר] שכח הגאוה סרה מנפשו בהחלט. אבל גם היא קשורה בה, כמו שהיא קשורה בנפש הגאה. כי אין שליט על הנפש להסיר כח מכחותיה בהחלט, כי הן בה בטבעה. ובשוב העניו מדרכו ורוצה להתגאות, הנה ימצא כח הגאוה בנפשו וזה אות שלא הוסרה ממנו. ודבר זה נלמד ממה שבארנו למעלה, שאין בכל כחות הנפש גם אחת שהיא רעה בהחלט, וכולן הכרחיות בה לתשמישי החכמה. פעם בכח זה, פעם בהפוכו. ומה בצע אם היה ביכולת האדם לבטל פעולת כח אחד בהחלט, והיא צריכה לו למעשה הטוב? אבל ההבדל הוא בענין הציורים המושלים, ורוב דרכי החכמה שבנפש האסופות בה, ומהירות כח השכל הבנוי עליהן, ורוחב כח הבינה וצחות הדעות העוזרים כולם להמשל הציור. ועל כולם העזר האלהי וחוט של חסד המשוך על נפשות היודעים. ובזה אשים גבול לדברי החדר הזה. ואתחיל בדברי החדר הששי:
85
פ״והחדר הששי ובו י"ד חלונות יבאר מה הם חקות החכמה. ועל איזה דרך נודעו בעולם. יוכיח שכל שהוא תחת סוג החכמה אין עליו מופתי השכל והבינה. כל חכמה [היא] אלהית. אין חכמה אנושית במציאות כלל. הדעת הנטועה בנפש האדם תכריחהו לקבל חקי החכמה. יראת ה' יסוד החכמה. היראה נחלקת לכמה מינים. יראת רוממות. יראת עונש. הבדל בין לשונות של יראה. מהו "חכם בעיניו". מהו "נבון נגד פניו". יביא כל הכתובים שנכתב בהן מליצת "חכם בעיניו". יבארם כפי הכללים שיסד.
כבר בארנו בחדר השני שההנהגה הישרה בכל דבר היא החכמה. ואין המנהגים הישרים נודעים לאדם מנפשו, כי כח השכל והבינה והמדע הנטועים בה לא ימצאום. לפי שדעת החכמה נשגבת מן הכחות הנפשיות. ואיננה נודעת זולתי ליוצר הכל ית'. וממוצא דבר תשכיל שכל הענינים המתוארים בספרי הקדש בשם "חכמה", לא נבעו מעולם משכל בני אדם אחר שהיא נשגבת משכלם ומדעתם. אבל מקור כל חכמה הוא מן השם ב"ה. הוא לבדו הבין דרך החכמה בין דרכים רבים; הוא ידע את מקומה, נשגב מדרך המופת המדעי. ומראשית הודיעה ליציר כפו אדם הראשון ע"ה. כי נברא בקומתו ובצביונו.1חולין ס, א לא למד מרב ולא חקר בשכלו ובבינתו. אך בהבראו נפח בו השם ב"ה נשמת חיים, מלאה חכמה תבונה ודעת. וזה בדרך פלא. והיו כחות נפשו הרבות שהן נושאי החכמה עשויות במעשה אלהים להיות בטבעיהן חפצים בדרכי החכמה וסרים למשמעתה, כי לבו תצייר רק טוב וכמו שכתבנו בחדר החמישי. ונצטוה מפי השם ב"ה על מצות ידועות, והכל בנבואה. ואם נעלם ממנו על איזו דרך עבר בו רוח ה', וכמה מן החקים והמשפטים והדרכים העליונים שהודיעו ושלמדו, הנה גלוי לנו שקבל כל עניניו מן השם ב"ה. ואח"כ מסר אדם חכמתו לשת בנו. ושת לנח. ונח לשם. ושם לעבר. ועבר לאברהם אבינו ע"ה. עליו נאמר בתורה (בראשית כו, ה) "עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורותי". שהן חקות החכמה באמת. כי אברהם אבינו ע"ה מלבד הקבלה שהיתה בידו עוד נלוה אליו האור האלהי ולמד בנבואה על צד הפלא, כמו אדם הראשון ע"ה. וכן דעת קדמונינו ז"ל שאמרו (בראשית רבה סא) "מאין למד אברהם אבינו תורה? נעשו שתי כליותיו כשתי מעיינות נובעות חכמה ותורה". כלומר שקבל בנבואה יתר על קבלתו משם ועבר. אחר שהכתוב אומר עליו (בראשית כו, ה) "וישמור משמרתי מצותי חקותיו ותורותי", הכוללים כל חקי החכמה שנתנו לבני אדם, ולא נכתב כן על חסידי הדורות שהיו לפניו, כי לא עבר בהם רוח השם ללמדם הכל, עד שאמרו ז"ל (יומא כח, ב) "קיים אברהם אבינו ע"ה עירובי תבשילין". וגם זה אנו מסכלין. כי לא נתברר על איזו אופן קבל מצות וחקים, ועל איזו אופן קיים אותם. ובכל זאת כבר יצא לנו שקבל כל דרכיו ומנהגיו מן השם ב"ה, לא בחקירת שכלו ובינתו.
כבר בארנו בחדר השני שההנהגה הישרה בכל דבר היא החכמה. ואין המנהגים הישרים נודעים לאדם מנפשו, כי כח השכל והבינה והמדע הנטועים בה לא ימצאום. לפי שדעת החכמה נשגבת מן הכחות הנפשיות. ואיננה נודעת זולתי ליוצר הכל ית'. וממוצא דבר תשכיל שכל הענינים המתוארים בספרי הקדש בשם "חכמה", לא נבעו מעולם משכל בני אדם אחר שהיא נשגבת משכלם ומדעתם. אבל מקור כל חכמה הוא מן השם ב"ה. הוא לבדו הבין דרך החכמה בין דרכים רבים; הוא ידע את מקומה, נשגב מדרך המופת המדעי. ומראשית הודיעה ליציר כפו אדם הראשון ע"ה. כי נברא בקומתו ובצביונו.1חולין ס, א לא למד מרב ולא חקר בשכלו ובבינתו. אך בהבראו נפח בו השם ב"ה נשמת חיים, מלאה חכמה תבונה ודעת. וזה בדרך פלא. והיו כחות נפשו הרבות שהן נושאי החכמה עשויות במעשה אלהים להיות בטבעיהן חפצים בדרכי החכמה וסרים למשמעתה, כי לבו תצייר רק טוב וכמו שכתבנו בחדר החמישי. ונצטוה מפי השם ב"ה על מצות ידועות, והכל בנבואה. ואם נעלם ממנו על איזו דרך עבר בו רוח ה', וכמה מן החקים והמשפטים והדרכים העליונים שהודיעו ושלמדו, הנה גלוי לנו שקבל כל עניניו מן השם ב"ה. ואח"כ מסר אדם חכמתו לשת בנו. ושת לנח. ונח לשם. ושם לעבר. ועבר לאברהם אבינו ע"ה. עליו נאמר בתורה (בראשית כו, ה) "עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורותי". שהן חקות החכמה באמת. כי אברהם אבינו ע"ה מלבד הקבלה שהיתה בידו עוד נלוה אליו האור האלהי ולמד בנבואה על צד הפלא, כמו אדם הראשון ע"ה. וכן דעת קדמונינו ז"ל שאמרו (בראשית רבה סא) "מאין למד אברהם אבינו תורה? נעשו שתי כליותיו כשתי מעיינות נובעות חכמה ותורה". כלומר שקבל בנבואה יתר על קבלתו משם ועבר. אחר שהכתוב אומר עליו (בראשית כו, ה) "וישמור משמרתי מצותי חקותיו ותורותי", הכוללים כל חקי החכמה שנתנו לבני אדם, ולא נכתב כן על חסידי הדורות שהיו לפניו, כי לא עבר בהם רוח השם ללמדם הכל, עד שאמרו ז"ל (יומא כח, ב) "קיים אברהם אבינו ע"ה עירובי תבשילין". וגם זה אנו מסכלין. כי לא נתברר על איזו אופן קבל מצות וחקים, ועל איזו אופן קיים אותם. ובכל זאת כבר יצא לנו שקבל כל דרכיו ומנהגיו מן השם ב"ה, לא בחקירת שכלו ובינתו.
86
פ״זוכן מאברהם ואילך דור לדור הגידו החקים האלו, ואב לבנים יספר כבודם ואמתתן. וכן נתגלגל הדבר במצרים, והיו בניהם קדושים וחכמי לב נוהגים בצדק כמו שקבלו מן האבות. עד שבא אדון הנביאים משה רבינו ע"ה, "אב בתורה, אב בחכמה, אב בנבואה" (מגילה יג, א). וקבל התורה מפי הגבורה, תורה תמימה ונאמנה. כתובים בה העדות והמצווֹת והחקים והמשפטים והתורות, כולם שקולים בפלס החכמה העליונה ראשית דרכי אל שאין לה קץ ותכלה. כולם צדיקים וישרים כי נבעו מאדון הכל ית' שמו לעד שנאמר עליו (דברים לב, ד) "אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא". וכן מסר לאדוננו משה ע"ה פה אל פה פירושי המצווֹת ודקדוקיהן ופרטיהן, דברים רבים לא יכילום ספרים ומגילות, הכל בנבואה על צד הפלא. ומשה מסר הכל ליהושע וחכמי דורו. כי כמו שנתן להם התורה הכתובה, כן למדם התורה שבעל פה והודיעם מפתחות דרכי המליצות הכתובות בתורה, המדות שהתורה נדרשת בהן וכיוצא בזה, וכמו שיתבאר בעז"ה בספר "מעין גנים" בדברינו על שורש "בין". כי שם אבאר בעז"ה דברים רבים בענין זה. והנה דברי השתי תורות הן הן חקי החכמה העליונה. וזאת תורת האדם, כי כל מצותיה חקותיה ומשפטיה מיוסדים על המנהגים, להורות המנהג שיבחר לו האדם. כי בכל אחד ואחד יש דבר והפוך-הדבר במציאות. והנוהג כפי דרכי התורה נאמר שנוהג בחכמה. והנוהג על דרך אחר נאמר שנוהג בכסילות.
87
פ״חוהנה דברי התורות נחלקים למחלקות, וכל אחת יש לה שם ידוע: קצתן חקים. קצתן משפטים. קצתן עדות. קצתן פקודים. קצתן מצות. וקצתן תורות. ואע"פי שעל דרך כלל כולם בחכמה עשויים, כי דרכי החכמה מתפשטים בכל הענינים, אין דבר יוצא ממנה. וכפי מחלקות הענינים כן מחלקות שמות הדרכים. ולכן היא כוללת כל מה שהפה יוכל לדבר והלב לחשוב. הן במנהגים התלויים בכחות הפועלות בגויה. כמו המאכלים והמשקים והבעילות והדבורים וְהָרְאִיוֹת והשמיעות והנגיעות, ומנהגי האדם עם נשיו ושדותיו וכרמיו וזיתיו, בכספו ובזהבו ובכל קניניו. ובכלל זה המאכלים האסורים והמותרים, ועונג ושמחה וענוי וצום וקחת הנשים, הטהרות והטומאות והעריות וכיוצא בהן, מקרא שמע ומקרא בכורים. והגיון התורה ותוכחת רעים ומוסר הבנים, וכיוצא שהן בכלל הדבורים. וההזהר מנבלות הפה ומלשון הרע ומהזכיר שם אלהים אחרים ומדבר שקר וכיוצא בהן, וכן בכל דבר. והדברים מפורסמים בתורה וכתובים בספרי החכמים שמנו המצוות עשה ולא תעשה, ומפורשים במשנה ובברייתות ובתלמוד ואגדות ומדרשים. וכן כוללת כל המנהגים התלויים בכחות הפועלות במדות כמו האהבה והשנאה הגאוה והענוה האכזריות והרחמים הנקמה והסליחה הבושת והעזות היראה והקשאת ערף, וכיוצא בהן לרוב. כמו אהבת ריעים ולרחם על העניים ולסלוח לפשעי זולתינו, ולהתבייש מהחטאים ולירוא את השם ב"ה וכיוצא בזה. ולהזהר מלשנוא אחים בלבבינו ומלהתגאות על זולתינו, שלא לקום ולא לנטור וכיוצא בזה. שהן מתפשטים במאד ומשתנים כפי העתים והמקבלים והכל בדרך חכמה. וכן כוללת כל המנהגים התלויים בכחות הפועלות בדעות, כמו ציור דברי החכמה ותורה וללמדה ולשומרה בכח השומר, להבין ביראת ה', להשכיל באמיתו, לדעת "דעת אלהים" וכיוצא בזה. ולהזהר מציורי הסכלות והשקר והשוא. ומהתבונן בדברי הבל ועבירה, ומהשכיל להמציא ערמות רעות ותחבולות רעות וכיוצא באלה. והנה אין קץ לחכמה כמו שאמר נעים זמירות ישראל (תהלים קיט, צו) "לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד". ומי שמקבל החקים האלה באמונה מפי רב שקבל מרבו, ורבו מרבו עד הלכה למשה מסיני, והביאם אל כח השומר שבנפשו והן נצורות בלבו, הוא האיש שקבל חכמה. ואם ינהג כפי קבלתו, יקרא בספרי הקדש בשם "חכם" או "חכם לב". ועליו נאמרו כל המליצות היקרות והמהללים הטובים הברכות וההבטחות הגדולות, שהללו שברכו שהבטיחו הנביאים בהן את החכמים. כמו (משלי ג, יג) "אשרי אדם מצא חכמה" וגו'. (שם יג, יד) "תורת חכם מקור חיים". (שם כח, כו) "והולך בחכמה הוא ימלט". ואמרו שהחיים והעושר והכבוד וכל ההצלחות האמתיות והמדומות כולם נמשכים מן החכמה, ודבקים בחכמים. כמו (שם ג, טז) "ארך ימים בימינה, בשמאלה עשר וכבוד". (שם ט, יא) "כי בי ירבו ימיך, ויוסיפו לך שנות חיים". וכיוצא באלה רבות. ואחריהן חכמי המשנה והתלמוד ז"ל כולם פה אחד ודברים אחדים מזהירים על החכמה ללמדה ולקיימה. כי ידעו שתורת ה' לבדה היא החכמה באמת. וכל המנגד לה הוא סכלות וארח שקר ולא יתואר בחכמה כלל. כי אי אפשר שיסתעף דבר חכמה מבינת האדם ומשכלו במופת, זולתי במקרה וכמו שיתבאר.
88
פ״טולכן כשהזכירו שם "חכם" או "חכמה" בדבריהם סמכו על המבין ביסודות הלשון הקדוש הזה, היודע שאין המלה הזאת סובלת דבר מן הדברים המסתעפים מהתבוננות בני האדם ומהשכלתם וחקירתם, זולתי הענינים האלהיים לבד. ואם יהיו כל הפלוסופים וכל חכמי הגוים בכל מלכותם בכף המאזנים, והקטן שבכל חכמי ישראל בכף שניה, מכריע הוא את כולם בחכמה. כי ההמון הרב מן הפלוסופים בכל חקירותם והתפלספותם, לא מצאו ולא ימצאו דבר חכמה לעולם. וכל הדברים ישארו אצלם במבוכה, מה שיכשר האחד יפסל השני, ולא יברר האחד מהם דעת במופת.2בהוכחה והחכם מישראל קבל דעותיו בלי עמל השכל ובלי ידיעת החקירה מאדון החכמה כולה. הוא אלהי ישראל המבין דרכה והיודע את מקומה, והבן:
89
צ׳אחר שבאתי עד הלום, נקל לי להבינך שהשגת דרכי החכמה מן הנפש עצמה הוא מסוג הנמנעות. השכל לא יועיל, הבינה לא תעזור, והדעת לא תעמוד לאדם לברר לו חוק מחוקותיה באמת עד שלא ישאר לו ספק וערעור טענה או בלבול במה שהשיג. אלא אפילו יבלה כל ימיו ולא יתן שינה לעיניו ויחקור תמיד רק על דבר אחד מן החכמה, וגם יהיה המבין היותר גדול שבבני אדם משכיל וחוקר רב לא ימצא תכלית מבוקשו. אך יתחדשו לו תמיד ערעורים ובטולים יותר ויותר, ולא יגיע לעד אל מקום חפצו והוא דעת הדבר במופת ברור. והצעת הענין כך הוא. כבר בארנו שכל הנכלל בחכמה יש בו דבר והפוך-הדבר במציאות. והדרך האחד חכמה, ושכנגדו סכלות. או אחד אמת, והשני שקר. ועתה פקח עיני לבבך ואז תבין כי כל מוצָא שפתי בדרוש הזה מישרים, אין בהם נפתל ועקש. כי יסדנו למעלה כי נפש האדם כוללת כל כחות מעשה בראשית והן בלי ספורות. וכן יסדנו כי בנפש האדם נטועות הכחות והפוכי-הכחות. ולפי שמן הכחות מסתעפים המנהגים כמבואר למעלה הנה יש בכל מנהג שתי כחות מריבות זו עם זו. וכן יסדנו שכחות נפש האדם בלתי מוגבלות תחת השמש. ולפי שאין לאחד מהן גבול בטבעו, הנה בכל מנהג המסתעף ממנו יש להעדיף או להחסיר כפי ההשתמשות בכח המוציא דבר למעשהו. וכפי היסודות הנאמנות האלה, הודיעני נא מי הוא זה ואי זה הוא שנטוע בנפשו הכח הגדול והחזק שיוכל להתשוטט על כלל הכחות הרבות הנטועות בנפש להעלותם על הלב, ולציירם ציור גמור ולתכנם במתכנת שיהיו ראוים לעלות בשקול הדעת ובמאזני הבינה ובחקירת השכל, להבין במופת כיצד ראוי להתנהג בהם? מי יעלה מי יסתר, או מי ימשול ומי יכנע, ואיך יהיה זה? ואנחנו הודענוך שמרבית הכחות מתעלמות ומסתתרות בנפש ורובם אינם יוצאים לפעול פעולתם, ומעטים הם שיכולים להשתמש בם, ורבים יכחישום. הכל כמבואר בחדר הרביעי. ואם הכח האחד נעלם ונסתר בעומק הנפש, והשני מושל בטבעו, איך יתור בעין לבו לדעת הדרך הנכון? והוא לא ידע ואשם.1מליצה ע"פ ויקרא ה, יז וכמו שתבין מן המשל מאור הירח שכתבנו בחדר החמישי.
90
צ״אהצרה השניה גם אם ימצא שתהיינה הכחות בכללן נודעות ומצויירות לעיני הלב, מאין יתודע לכח השופט ביניהן, והבוחר בדרך ידוע, שאינו מטה משפטו בין הכחות המנגדות? כי גבול יש לבינת האדם ולשכלו לא יעברום לעד. ואע"פ שאין ההטיה בזדון כמבואר למעלה חדר ה' (חלון ה'). מכל מקום לא יִוָדַע לו אם השיג דרך החכמה באמת או לא. ואולי על הגבול שעמד שכלו ובינתו ולא יכול לעברו, אינו כי אם מעט מהרבה מן הטענות והויכוחים וההקשים היוצאים מהלאה לגבולו. גם אם יצייר שישפוט ביניהן על נכון, ויבחר הדרך הישרה מבין שתי הדרכים, עוד נשאר העיקר הגדול והוא לשקול כל מדה ומדה בפלס ומאזני צדק באיזו שיעור יתנהג בה, שלא יעדיף ושלא יחסר בהתנהגו בה כפי העת וכפי המקבל. וכל זה אינו בכח האדם, כמו שתבין מן המשָׁלים שאערוך לפניך. הנה כל חלקי החכמה התלויים בכחות הפועלות בגויה אין לבינת האדם מבוא בהן כלל. מי יבין הלכות המאכלים האסורים מדעתו? מי ימצא במופת להבדיל בין הטמא והטהור והחיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל, בין בהמה לבהמה, בין עוף לעוף, בין דג לדג? כל אלו חקים וגזרות המקום ב"ה. כל הלכות הטומאה והטהרה רחוקים מדעת האדם. טומאת מת וטומאת זב ומצורע ובעל קרי ונדה ויולדת והנבלה והשרץ. וקצתן המטמאים, וקצתן שאינן מטמאין. גם אלו לחכמים בכלל החקים והגזרות. כל הלכות נשים ועריות נעלמים מדעת האדם. מי יבין איזו מן הנשים ערוה ואיזו מותרת? גם אלו בכלל חקים ותורות. כל דיני מעשה הקרבנות העולה והמנחה החטאת האשם והשלמים פנימיים וחיצונים דיניהן ופרטיהן. כולם נפלאים מבינת האדם. כל הלכות המלבושים שעטנז ומצות ציצית ותפילין ובגדי הכהנים כולם גזרות המקום ב"ה. דיני הכלאים השדות והאילנות והאיסור לזרוע חטה ושעורה במפולת יד. רובם אין להם הקשר עם דעת האדם. תורת הנזיר. ותורת כל המועדים שבתורת ה' חג המצות חג השבועות וחג הסוכות, וזכרון תרועה ויום הכפורים כולם יוצאים מגדר בינת האדם. ומי היה מבין מדעתו איזו מן הימים מותרין בעשיית מלאכה, ואיזו אסורין עם שאר פרטי המצווֹת התלוים במועדים? סוף דבר כל חקי השם התלויין בפעלות הגויה, דבר והפך-הדבר. זה תאכל וזה לא תאכל. זה תעשה וזה לא תעשה. זה יטמא וזה יטהר. האשה הזאת תקח, וזאת לא תקח. זה תלבש, וזה לא תלבש. אין לשכל האדם ולבינתו ודעתו מבוא בהן כלל. ולולי שהודיע השם ב"ה בנבואה הדרכים הישרים שיש בכל דבר ודבר, היו נעלמים בתכלית ההעלם מבני אדם, ואפילו מגדולי החוקרים שבהן ורבי השכל והבינה, ולא היו מוצאים אותם בחקירתם לעד לעולם. והן עיקרי דרכי החכמה. כי הם המנהגים התמידים שינהגו בהן בני אדם יום יום, ללכת בהן מהלך ישר כפי החכמה. ומי שלא קבל החקים האלו מן התורה ומן החכמים, ילך ארחות עקלקלות ולא יעזרהו שכלו ובינתו כלל. ובעבור כן הם מכונים בדברי חכמים בשם "הלכות". ואמרו הלכות חג בחג. הלכות נדה וכיוצא. כי הן סוד המהלכים הישרים שילך בו האדם, כי בכל מהלך יש מהלך ההפוך ממנו. והתורה שבכתב ושבע"פ מוליכים אותנו במהלכות הישרות. וכמו שפירשנו2יין לבנון, מהד' תשס"ג עמ' 263-265 בפירוש מסכת אבות (סוף פרק ג), כי שם שנה ר' אלעזר בן חסמא "קנין ופתחי נדה הן הן גופי הלכות. תקופות וגמטריאות פרפראות לחכמה". וכמה נמלצו לחיך החכם דברי התנא הזה! ומה מאד עמקו דבריו! כי אמר תקופות וגימטריאות פרפראות לחכמה, ושמענו כי קנין ופתחי נדה הן דרכי החכמה עצמה. וכן אמת כי יש בכולן מנהג והפוך-המנהג. מהלך ישר מהלך עקלקל. וכל זה תחת סוג החכמה כמבואר בחדר שני. אבל תקופות השמים ומהלכי המאורות, וגמטריאות וחשבונות המדידה אינן תחת סוג החכמה. כי אינן הולכות דרך והפוכו. אך לכל דבר מהן ענין קבוע. והחושב ההפוך, דִמָה מה שאינו במציאות ישנו. כמבואר שם.
91
צ״בוכן בארנו בחדר החמישי שהנביאים המשילו דרך החכמה אל הלחם. שהוא עיקר חיי הגוף. וכן דרכי החכמה חיי הנפש. והפרפראות נאכלין ללפת בהן את הפת ולהמתיקו. וכן דרכי החכמה מנגדים לפעמים לטבע היצר והגוף, וצריך פרפראות להמתיקן לנפש, והיא יראת ה' וידיעת רוממותו. כדרך (ישעיה ה, יב) "ואת פועל יי' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו" והם תקופות וגימטריאות. ובפירוש המשנה כתבתי הכל על נכון. וראה בעיניך כי התנא האלהי הזה כלל במליצתו הקצרה, רוב הכללים הנאמנים והיקרים שבארנו עד כה. ואתה אל תטעה בדברים אלו ותחשוב כי בתארנו ההלכות האלו בתאר חקים, הכונה שהן חקים בלי טעם. ושלא יכנסו בסוג החכמה, שהיא טוב טעם ודעת אין בה נפתל ועקש. כי אינן מתוארים כן רק בערך האדם, בעבור שסוד החכמה העליונה נשגבת משכלו ומבינתו ורחבה מאד עד בלי קץ, ואין לנו עליהן מופתים בשכל ובבינה. וצריכין אנו לקבלם בעבור שהשם ב"ה שהוא אדון החכמה כולה, צונו עליהן, חקים חקק לנו בחכמתו העליונה אין אנו רשאין להרהר עליהן, ולכן יתוארו "חקי השם". אבל בערכו ית' שחצבם ושחקקם, הכל גלוי וידוע לפניו במדע יותר נשגב ונפלא מידיעות המופתים בלמודיות ובכל מלאכה ומעשה שנתבארו לבני אדם בחוש ובמופתי השכל. וכמו שאבאר ענין זה בעז"ה מספרי הנביאים כולם. הנה הערכתי לפניך בקצרה משל אחד על חלק המנהגים התלוים בפעולת הגויה.
92
צ״גועתה אערכה משל שני על חלקי מנהגי החכמה התלוים בכחות הפועלות במדות. ואקח לדוגמא מדת הענוה. והפוכה מדת הגאוה, ושתיהן במציאות הנפש. ומתורת ה' ומספרי הנביאים וחכמי אמת למדנו כי דרך הענוה חכמה. ודרך הגאוה כסילות. והנה תורת הענוה יש בה פרטים רבים. האחד, שלא יתאו האדם בלבו למשול ממשלה גדולה או קטנה לכבודו. שיהיה שפל בעיניו מאד, לחמול על האומללים ודלי העם וקטני-הערך ולחפוץ בטובתם, ולא יבוזו בעיניו בעבור שפלותם. גם אם יהיה הוא בעל המעלה, גבר הוקם-על. כי המדה הזאת השאילו הנביאים ליוצר הכל ית', בעבור שהוא עליון נורא מאד. והכל כשחק מאזנים נחשב כנגדו. ועם כל זה נוהג עמהם בחסד וברחמים, ומשגיח על כולם יחד. אל עני ונכה רוח יביט. את דכא ושפל רוח ישכון. ולכן כשצפה דוד ע"ה שפלותו נגד מי שהתחנן אליו שיגן על מלכותו ויושיעהו, אמר (תהלים יח, לו) "וענותך תרבני". כלומר אין לי פה לדבר לולי האמנתי וידעתי כי אתה נוהג במדת הענוה, והיא תרבני ותגדלני. כי ממדתה להביט אל עני ונכה רוח כמוני. וכן מפרטי הענוה לסבול עלבון. לשאת בלב טוב חרפת מחרפו וגדופת מגדפיו. כמו שהעידה התורה על אדוננו משה ע"ה (במדבר יב, ג) "והאיש משה עניו מאד", ולא שת לבו לכל מה שדברו עליו. והפוך כל זה מדת הגאוה. ויש בה פרטים רבים לרעה. ועתה ראה אם השכל במה שהוא שכל אנושי וכן הבינה והמדע הנטועים באדם יחייבו כן. הלא השכל ישפוט כי האדם חייב בטבע לקרב אל נפשו הטוב לה, ולדחות ממנה הרע לה. וכאשר יחרפהו זולתו, ונאמר לו "חכם ודום". ישאל מה תהלה יש בדומיה? והיא תרע לנפשי. ביען היא גורמת שאחשב בעיני מחרפי לרך הלב. ולנמשל כבהמה שאינה מרגשת, ואקל בעיניהם יותר. ואם השכל מודה שבהיות המחרף איש ריק ובליעל שטוב לדום, לא להשיב דברים ולריב עמו, מדאגה פן יחרף יותר בעל ריבו ויהיה לבוז. כי ידין שאין ראוי לאיש נכבד שיכנס בדברים עם הנקלה ממנו. כי הבושה הקטנה שיסבול הנכבד תגדל בערכו, מאלף כלימות שיקבל הנקלה. מכל מקום אם המחרף אנוש כערכו, או נכבד ממנו, השכל יחייב כי טוב שלא לדום. ולהשיב מליצתו אל חיקו ויש לשכל טענות רבות ונצוחים גדולים לאמת יסודו. וכן מה שעשתה הענוה עטרת לראשה שנהיה שפלים מאד בעינינו, ישאל השכל ומה תועלת תגיע מזה לנפש? וגורם שנהיה תמיד דווים וכאבים בהאמנת שפלותינו. וכן מה שצוותה הענוה לבל נתאו לממשלה ולכבוד, כל זה רחוק מדרך השכל האנושי. כי לב האדם בטבעו יגל וישמח במחשבת הרום והכבוד. ואם השכל מודה שאין ראוי לקחת הממשלה בחזקה, או ללחום עם בני אדם למען השתרר עליהם. כי השכל במה שהוא שכל ידין שההתנשאות באופן זה רֶשע ופשע, לפי שכל זולתו נבראו חפשים כמוהו. ואין טבעיהם מתחייב לקבל על עצמם ממשלת זולתם בחזקה אם אינו כפי הדת והמנהג. וכן יטעון השכל שאין ראוי לאדם להכניס עצמו בסכנות עצומות כאלו בעבור ההמשל, כי אדם כצל עובר, ופתאום יעברהו המות. ועוד כי יכלה ימיו בפחד וברעה. מכל מקום ירשנו השכל להתבונן ולשום לב איך נמשיך אהבת זולתינו עלינו, ובמה נִכָּבֵד בעיניהם עד שימשילונו עליהם ברצון ובהסכמה. כי כפי משפט השכל אין אנו עוברים בזה לא על המושכלות הראשונות הנטועות בנו, ולא על חקות הצדק והיושר. ומה רבו הטענות שיביאו השכל והבינה במועצותיהן להוכיח הכל בהפך ממה שגזרה החכמה העליונה באמת. ואם ימצא אחד מני אלף שדעתו נוטה בענין מן הענינים לדרך שתדריכנו בו החכמה אין זה אלא במקרה. ואפשר שתשתנה מחשבתו לעת אחר לדון דין אחר. אבל מי זה ואי זה הוא מכל חכמי העולם שיאמר לדעת הדרך הנכון במופת ישר, עד שלא יהיה בכח איש ריבו להשיב על דבריו, כמו שנוכל לעשות בלמודיות ובכל מלאכת מעשה? כי כל מה שירבה החכם טענות להוכיח האמת, כנגדו ירבה הסכל דברים וטענות להוכיח השקר. וחוזר הדבר חלילה בטענות ותשובות בהקשים ונצוחים, והכלל "בלי דעת" ר"ל בלי מופת ברור.
93
צ״דכדומה לזה מדת הסליחה, והפוכה מדת הנקמה, ושתיהן נמצאים בנפש. ולמדנו מתורת ה' מן הנביאים והחכמים שדרך הסליחה חכמה. ודרך הנקמה כסילות. האם תאמר שהשכל האנושי ידין כן? הלא יחייב להנקם. כי יאמר ראוי לנו להנקם מן הַמְצֵרִים אותנו. כי ע"י כן נדחה הרע מנפשנו להפחיד זולתינו שלא ישוב עוד לכסלה. ואם יודה השכל שאינו מן הראוי להרע עם הצר הצורר יותר מכפי רשעתו, הנה לא יודה על הסליחה המוחלטת. וירבה על זה טענות למה אגרע ממנו ולא אשלם לו כמעשהו? ואני אדם כמוהו, ונבראתי חפשי. וכיוצא באלה מכל המדות. לא ימצא דרך החכמה כמו שהיא באמת במשפטי השכל והבינה ולקבעו במופת ישר עד שלא יהיה פתחון פה לבעל דין לחלוק. ומאין נקח המופתים להכריח בו הצדק? כדרך שאנו עושין בחכמת המספר וההנדסה, שיש בהן גדרים ידועים ומקובלים בדעת כל אדם. ודעת החכמה בלי גבול. וכל דבר שאין השכל מקיפו בפרטיו, שוב לא יוכל להגבילו ולגדרו. ואם אינו נגדר נמנע המופת עליו. ועל כן תמצא שהפלוסופים והחוקרים שבכל גוי וגוי מלאו פני תבל ספרים רבים. זה לעמת זה, מערכה לקראת מערכה, וכל היום יגורו מלחמות. כל אחד מתנשא לקיים דעתו בעניני המנהגים. ובא רעהו והכהו באבן או הפיל חומותיו אשר בנה, הרס מבצריו שחת יסודותיו. וכל זה לפי שאין בכח האדם לחוקק חקים בעניני החכמה. ומי שלבו בטוח בה' ישתמר מחבק חיק נכריה לבלות רגע אחד בקריאת ספריהם, מוסרם ודתם שיסדו. כי את כולם ישא רוח. והחוסה בהם נאמר עליו (ירמיה יז, ה) "ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן ה' יסור לבו". כי אין לנו להשען אלא על אדון החכמה כולה, יתברך שמו לעד הוא אלהי ישראל. הוא לבדו המחוקק חקי חכמה. הוא הבין דרכה. הוא ידע את מקומה. כמבואר בחדר שני. והנה הערכתי המשָׁלים הנאותים לעניין הכחות המושלים במדות. והמשכיל יקיש מן המבואר על הכל כי משפט אחד לכולם.
94
צ״הוכן הכחות, שאין כדמותם בנפשות שאר בעלי החיים, שתחוקק עליהן החכמה סדר הנהגתן. גם זה אין בכח השכל האנושי לסדרו ולברר סדורין במופתים ישרים. ואציגה המָשל. כח החכמה כשינהג בה בחכמה יאסוף דברי התורות החקים והמשפטים ודברי החכמים המשָׁלים והמליצות יציירם וישמרם בלבו. וכשינהג בה בכסילות, יאסוף דברי אולת ודברי הכסילים ומשפטי עכומ"ז ועניני צחוק והתול, ושיחת ילדים ועמי הארץ. כי השכל כשינהג בו כפי החכמה ישכיל במליצות התורה והנביאים, ישכיל בדרכי ה' ובנפלאותיו וכיוצא בהן, וכן כח הבינה, וכן כח הדעת. וכשינהג בהן בכסילות, ישכיל להמציא ערמות ותחבולות של הבל שאין בם מועיל, ישכיל לאסוף ולכנוס וכיוצא. וכן לענין הבינה והדעת. וכן מחוקת החכמה שלא להתבונן במופלא ובמכוסה, ושלא יהיה לו עסק בנסתרות. וכמו ששנינו (חגיגה יא, ב) "המסתכל בארבעה דברים ראוי לו שלא בא לעולם. מה למעלה מה למטה" וכו'. וכן שלא יאסוף בכח חכמתו מעשה בראשית ומעשה מרכבה וכיוצא מן הסודות המסורים לחכמי לב ולצנועים, טרם יחכם בנגלות ובדרכים ישרים, כמו שבא מבואר בתלמוד.3עיין רמב"ם הל' יסודי התורה, סוף פרק ד
95
צ״ווהנה כל פרט ופרט מהן ירבה הסכל דברים כנגדו. האויל יאמר אין לאדם עסק בדברים האלהיים כלל, נמשל כבהמות נדמו. כדרך (משלי טז, כב) "ומוסר אוילים אולת". ויפה בארנוהו בספר "מעין גנים" בעז"ה. הכסיל יאמר ראוי לאדם לדעת הערמות והתחבולות שעמהן יצליח בעסקיו וישיג חפצו. וזה יאמר מדוע אגרע ולא אעלה בסולם החכמה, לדעת מה שיודעים אנשי השם? ואנשי השכל יריבו זה עם זה בפרטים רבים באיזו ראוי לחקור להשכיל ולהתבונן, ובאיזו אינו ראוי. וכיוצא בזה לאלפים ולרבבות טענות חזקות וחלושות. והחכם באמת אי אפשר לו להוכיח במופתים. מה שקבל בענינים האלו מפי רבו, שקבל מרבו, לפי שכל אלו מדרכי החכמה, שאין המופתים נודעים עליהן זולתי ליוצר הכל ית'. ותשוב ותראה עוד חולשת שכל האדם ובינתו. ותבין איך נמנע השגת דרך מדרכי החכמה בשכל או בבינה ודעת. כי אם תוכל לצייר שיתבררו לאדם דרכי החכמה במדות משכלו ומבינתו. כאלו תאמר שיודע במופת שהשפל בעיניו עושה בחכמה. הסובל עלבון בלב טוב עושה בחכמה. המתרחק מן השררה והרבנות עושה בחכמה. וכל כיוצא בזה. בכל זאת אם לא יקבל חקי החכמה מאנשי הקבלה, לא תעמודנה לו מופתיו לעניין ההנהגה הישרה. כי כבר בארנו בחדר הרביעי שאין בכל כחות הנפש גם אחת שהיא רעה בהחלט, וכולן צריכין לה לתשמישי החכמה. דבר והיפך-הדבר. כי דרכי החכמה משתנים לעמת המקבלים. והדרך שראוי לנהג בו נגד זה אינו ראוי להתנהג בו נגד אחר. על דרך משל הענוה טובה נגד צדיקים עניים ורכי הלבב והאומללים. והגאון טובה נגד הזדים והפושעים. הענוה טובה בדרך בני אדם. וגובה הלב טובה בדרכי ה'. וכמו שהמשלנו שם יפה. ועתה צריך התבוננות גדולה לדעת מי הם האנשים שראוי לנו להתנהג עמהם בענוה וברוח נמוכה. ומי מהם שראוי להתנהג כנגדם בגבה הלב בגאוה ובגאון? והדבר קשה מאד. אין לנו דרך לדעתו כלל. זולתי על דרך הקבלה. לדעת מי הם האנשים הטובים והרעים שנשתנה כנגדן דרך החכמה לטוב או לרע. כי אם תאמר שהשכל מעצמו יחייב שההנהגה בענוה ובשפלות הרוח טובה נגד הצדיקים והטובים. וההנהגה בגאה ובגאון טובה נגד הזדים והרשעים. במה ישכיל הפרטים מי הם צדיקים? ומי הם רשעים? אחר שכל מעשי הצדק והרשע תלויים במנהגים שאין לשכל האנושי מבוא בהם כלל. כמו הנשים המותרות והאסורות. המלאכות המותרות והאסורות כמו הכשופים והקסמים והנחושים והעוננות. הזמנים המותרים בעשיית המלאכה והזמנים האסורים. המאכלות האסורות והמותרות. וכיוצא רבות שהן עיקרי הלכות החכמה. שעליהן בנויות מהלכות המדות והתהפכותן. טוב ורע חסד ואכזריות ענוה וגאון וגובה, והנה הכל אחד כשלהבת קשורה בגחלת. ומי שמסכל החלק האחד, יסכל החלק השני. ולא יעזר עליו משכלו ומבינתו. ואי אפשר שישתמש בכחותיו והפוכי-כחותיו כפי הזמנים והמקבלים על דרך ישר. ונפלא מכל זה ענין ההעדפה והמחסור בכל דרך ודרך. וכמו שבארנו שכחות האדם אינן מוגבלות בטבע הנפש. ובהתירו כח מכחותיו להשתמש בו, צריך שידע עד כמה יתירנו לאותו הענין שחפץ להשתמש בו. הגד נא איה הפלס. ואנה מאזני משפט שיפלס ושישקול עליו הענינים הרבים, לדעת באיזו משקל ישתמש בח נפשו לאותו הדבר שפלס וששקל?
96
צ״זואציג לפניך משל. הדינין והמשפטים והריבות שבין איש לרעהו, תחשוב שימצא האדם בשכלו, כי נכון להשתמש בכח המשפט ולעשות דין בחוטאים ובעוברים, לבער הזדון מן הארץ, ולהציל הנקיים מידי עושה עולה. במה ידע משקל המשפט וכפי הזמן והחטא? במה יפלס אם הנואף את אשת רעהו חייב מיתה או לא? ואם חייב, איזו מיתה ימות. אם יתלה או ישרף. אם יחנק או יחתך לנתחים? במה ישקול דין הגנב אם יענש בגופו או בממונו. ואם בגופו מה נעשה לו? ואם בממונו כמה ישלם? אם את כל הון ביתו יתן. אם שבעתים ישלם. אם שלשה אם שנים? וכיוצא בזה בכל ענין וענין. שאם היה דבר זה נשאר לשכל בני האדם. היו הדעות מתרבים כפי מספר המעיינים. כל איש היה מחוקק דבר-מה והיה מסבירו בטענות. וכן השני והשלישי. והיו מתווכחים זה עם זה. מה שיכשר האחד יפסול השני. ולעולם לא יתכן שיקיים האחד דעתו במופת ברור שלא ישאר עליו מקום לחלוק בו. וכמו שתראה מקצה ארץ ועד קצהו הדינין והמנהגים שבכל מדינה ומדינה. ולא תמצא שני מושלים מסכימים על דעת אחת. ואולם במדינה אחת ינהגו שופטיה כולם על מנהג אחד, לא בעבור שהובררו מנהגיהן במופתים שמסכימים עליהן כלל שופטי המדינות ומנהיגיה, אלא מפני אימת מלכם שצוה כן ביכלתו המוחלט ומקיים הדתות בחרב ובחנית. ולולי כן פני שופטים יכסה חמס. וכל אחד מהן היה שופט על דעת אחר ועל מנהג אחר. לפי שאי אפשר שיסכימו שני בני אדם על דעת אחת בעניני המנהגים ויעמדו על דעתם בכל הזמנים, כי אין קץ לחכמה. ולא ימצאו דרכיה בדרכי השכל ובהקשיו. ותמיד יתעוררו בלב טענות חדשות ערעורים ובלבולים לבטל היום מה שקיים אמש, ומחר מה שקיים היום וכן בכל עת. כי אין החכמה במה שהיא חכמה נודעת באמת נשגב מדרכי המופת, זולתי למאצילה ב"ה וברוך שמו הגדול לעדי עד. וכל דרכיה סודות חתומות וכמוסות אתו לבדו. הוא ראה ויספרה, הכינה וגם חקרה, ויאמר לאדם הן יראת אדני היא חכמה.4מליצה ע"פ איוב כח, כז-כח אין לך עסק בנסתרות ובנפלאות ממך. יְרָא את ה' ושמור מצותיו ותורותיו, כאשר חקק בתורתו ומסר לאדון הנביאים פנים אל פנים, וכאשר יגלה סודו לעבדיו הנביאים וחכמי לב אשר שפך עליהן רוח קדשו רוח בינה רוח דעה והשכל, להוציא דבר מדבר ולדמות דבר לדבר, כפי דרכי המפתחות שמסר ביד אדון הנביאים ע"ה. ואליהן תשמע, לא תסור מכל דבריהם ימין ושמאל. כי אני ה' שוכן אתם ללמדם ולהדריכם בדרך ישר לא יכשלו בה. והיו לכם לעינים ואור לנתיבתכם, וכמו שיתבאר בעז"ה בספר "מעין גנים".
97
צ״חסוף דבר, החכמה הגמורה לא תִוָדַע בדרכי השכל הבינה והדעת, או באחת מכחות הנפש זולתי בדרך קבלה. וזה על שני דרכים. האחד בנבואה מפי השם ב"ה. כמו שקבלה אדוננו משה ע"ה, וכמוהו לא יוסיף להיות עוד. כי אחריו לא קבל האדם החכמה על דרך זה, כמבואר בחדר ה' חלון ה'. והדרך שני בראייה בשמיעה והיא הקבלה שיראה מנהגי החכמים ושומע מפיהן מנהגי החכמה. ויקרא בספר התורה וספרי החכמים. כי המתוארים "חכמים" הם בעלי קבלת אמת, שקבלו חקי החכמה מרבם ורבם מרבם עד למשה מסיני: הבן השרש הנכבד הזה. והצפינהו בלבבך. כי זהו מה שרצינו לבאר בחלון זה, והדברים ברורים:
98
צ״טהוברר הדבר שתאר "חכם" ו"חכמים" הנמצאים בספרי הקדש שהן כולם תוארים לנוהגים במנהגיהם כפי החכמה כמבואר למעלה. הכונה תמיד על חקי השם ותורותיו שהן החכמה באמת. וכפי רוב מאסף החכמה שיאסוף האדם ורוב השמירה בלב ותקון נפשו על פיה, וקלות הרגל המעשה בחכמה, כן תגדל מעלתו. ויש הבדל בין החכמים בין רב למעט, לא בעצם. כי כולם אספו החקים מרועה אחד, אלא שקצתן אספו הרבה וקצתן מעט. וכבר בארנו בחדר רביעי (חלון ב') שהנפשות כולם כלולים מכל הכחות. ויש בכל נפש כח החכמה וכח השכל וכח הבינה וכח הדעת, אבל יבדלו בהן הנפשות בין רב למעט. והנה השכל והבינה עוזרים מאד לחכמה. כי השכל בהשכלותיו יקרב חקי החכמה אל הנפש. והבינה תוציא דבר מדבר, ותבין סוד המליצות והדתות ועמוקות של חכמה. ועל ידיהן ירבה ויוסיף סעיפים וענפים על שרשי החכמה שאסף לנפשו. וכמו שיתבאר בספר "מעין גנים". ומי שכח שכלו גדול במשקל ידוע, או כח בינתו גדולה במשקל ידוע, יתואר בספרי הקדש בתאר "משכיל" או "מבין". ומשקל הכחות שיהיו ראויין לתוארים אלו, ידוע להשם ב"ה לבדו כמבואר למעלה. וכן לנביאים ולחכמי לב שהעיד השם ב"ה עליהן שהן משכילים ומבינים. כמו שמבואר בחדר ה' (חלון יב). ומי שאין הכחות האלו גדולות כל כך בנפשו שיהיה ראוי להתאר בעבורן בתאר "משכיל" או "מבין", הנה יש בו על כל פנים שכל ובינה כפי שהוא צריך לעניני החכמה. ומה שלא ישכיל מעצמו ולא יבין מבינתו, יראה פני חכמי לב ישאלם ויגידו לו. כמבואר בתורה (דברים יז, ח-י) "כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם וגו' וקמת ועלית וגו' והגידו לך את דבר המשפט ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך". וכמו שיתבאר שם.1בבבלי סנהדרין (פז, א) אמרו "דבר, זו הלכה". ובירושלמי פי"א ה"ג הוסיפו על כך גם "אגדה" ואם שואל על פי חכמים ונבונים ואוסף מהם החקים והמשפטים ועושה כדבריהם, ההוא יתואר "איש חכם" וכמבואר למעלה. שהנחת תאר חכם על הנוהג תמיד כפי החכמה האסופה בנפשו. וכל אדם יוכל לאסוף חקי החכמה, כי כח החכמה אינו נעדר משום נפש. ויש (בהם) [לכל אחד מהם] עינים לראות ואזנים לשמוע. ומה שלא ראה ולא שמע ובא מעשה לידו והוא מסופק משפט ההלכה, יוכל לילך אל חכם ויגיד לו מה יעשה. כי השם ב"ה טוב לכל ורחמיו על כל מעשיו, ולא מנע מהן הכח המביא את האדם לדרך החיים והאושר הנצחי שהוא כח החכמה. כי הלומד חכמה ועושה כתלמודו, תאיר נפשו באור החיים. (ואם) [ואפילו אם] איננו משכיל ומבין מדעתו. ואילו היו חיי הנפש נקשרים עם ההשכלה וההתבוננות והחקירות העצומות, היו רוב בני אדם באפלה, ונדעך מהם אור הנפש. כי מעטים הן בטבע אנשי השכל והבינה בשעור רב שיתוארו בעבורן משכילים ומבינים. אבל חלילה לומר כן! כי אין הנחת תאר "חכם" המהולל והמפואר בכתבי הקדש, על החוקר הגדול והמבין העמוקות מנפשו. אלא על העושה כפי החכמה שקבל מרבו, ומשתמש בשכלו ובבינתו בדרכי החכמה ובמליצותיה אם רב ואם מעט כאשר יוכל להשכיל ולהבין. ומה שלא יבין, ישאל לאחֵר שקבל מרבו ענין זה, או לנבון המוציא מדעתו ע"י מפתחות דרכי החכמה, ויעשה על פיו והוא המאושר האמתי. וזה שהוא משכיל ומבין בטבע אע"פי שהן עוזרים לחכמה, הנה לא יועילו מאומה טרם קבל שרשי החכמה וחקותיה ומשפטיה ודיניה ומפתחותיה, מרב שקבל מרב עד הלכה למשה מסיני. וכמו שתבין מן המבואר למעלה (חלון ב'). אבל יועילו לו השכל והבינה הגדולים להוציא מדעתו החכמות הלמודיות וכל מלאכת מעשה, מבלי הקדים להן קבלה מרב, ובכלל זה כל הדברים שבא עליהן המופת המדעי, שכלל כולם יוצאים מתחת סוג החכמה. ומי שצריך ללמדם מפי רב, הוא בעבור קוצר שכלו ובינתו ומדעו, אבל אפשר שהדבר יולד בנפש מן הנפש עצמה. כללו של דבר, כל מה שהוא תחת סוג החכמה צריך קבלה מפי אחרים, ושוה בזה הטפש והפקח. ועתה ראה כי קדמונינו ז"ל כללו הענין הנפלא הזה במשנתם (אבות, תחילת פרק ד), ששנו "בן זומא אומר איזהו חכם הלמד מכל אדם שנאמר 'מכל מלמדי השכלתי כי עדותיך שיחה לי'." והמשנה הזאת סדורה אחר משנתו של ר"א בן חסמא (אבות, סוף פרק ג) המבוארת למעלה (חלון ב'). ועתה הודיע בן זומא שאין תאר "חכם" הנכתב בכתבי הקדש, המשכיל והמבין הגדול החוקר בטבעיות ובאלהיות, ומוציא מנפשו ענינים נפלאים, עד שבעבור גודל שכלו ובינתו אין צריך לשאול פי אחרים וללמד מהם, כי מה יבינהו ולא עמו הוא? [לא כן!] אלא הנחת תאר "חכם" על המקבל חקי החכמה לעשות על פיהן. והוא מכל אדם, אין צריך לומר ממי שהוא משכיל ומבין יותר ממנו, אלא גם ממי ששכלו ובינתו חלושים בערכו. כי לפי שהוא לומד חכמה, צריך שיקבל מפי רב שקבל מרבו ורבו מרבו עד למשה מסיני. ויקרה לפעמים איש חלוש השכל מאד וטפש בטבע, והלך לְוַעַד חכמים ושמע מפיהם מקצת חקי החכמה. ואחר שהוא מבין ומשכיל בטבע מאד, לא שמע אלו השמועות. ואז צריך ללמדם מפי זה שהוא חלוש השכל. ומי שהוא עושה כן הוא המתואר "חכם" בעבור שלמד החכמה לעשות על פיה, ואינו נשען על שכלו ובינתו. כי יודע שאין בכחו השכל והבינה להמציא חקי החכמה באמת. וזהו איש ירא את ה' ובמצותיו חפץ מאוד.2ע"פ תהלים קיב, א שעליו הונח תואר "צדיק" ותאר "חכם". ומביא ראיה מחסיד שבחסידים דוד מלך ישראל ע"ה, ידוע שהיה משכיל ונבון בטבע. כמו שנאמר (שמואל א טז יח) "ונבון דבר וגו' ויי' עמו". ויתבאר בעז"ה בספר "מעין גנים". ומלת "השכלתי" כמו הייתי יותר משכיל. וזהו הוראת הבנין כמו שיתבאר בספר "מעין גנים" בעז"ה. וזה פירוש הפסוק, "מכל מלמדי" הייתי יותר משכיל בטבע מהם, ואולם שמתים ל"מלמדי". "כי עדותיך שיחה לי". כלומר דברתי עמהם בעדותיך וחקי התורה, שלא יועילו השכל והבינה לעמוד עליהן זולתי בקבלה. ואילו היה הדבור בחכמות למודיות בהמצאות ובתחבולות, הייתי אני מלמדם ולא הם מלמדי. ולמדנו מזה שאין הנחת תאר "חכם" אלא על המקבל חקי השם לעשות אותן. ומטעם זה כינו רבותינו ז"ל למקבלי דעות התורה "תלמידי חכמים". ולשון זה שגור בפיהם בכל מקום. והבדילום מִכַּת החוקרים הנשענים על בינתם, כי מלת "חכם" על הלומד חקי התורה מפי רבו. וצריך לקבלם מפי כל אדם. ואע"פ שהוא "חכם" הוא תמיד תלמיד, לקבץ השמועות שלא שמע עד הנה וצריך ללמדם ממי שקבלם. והבן:
99
ק׳עתה הרחיב ה' לנו להבין דברי רש"י ז"ל (שמות לא, ג) שהם לקוחים ממדרשי קדמונינו ז"ל שאמר החכמה היא מה שאדם שומע מאחרים. ושאלנו (חדר א' חלון ג') למעלה, הנה גם הערמות ותחבולות הרעות נוכל לשמוע מפי אחרים וללמדם, התקראנה גם אלו "חכמות" בעבור למדנום מזולתנו? (כי) [אלא] כך הכונה. כל מה שאין האדם יוכל לדעתו זולתי אחר שישמעהו מפי אחרים, הן הן הדברים שהן תחת סוג החכמה, וכמו שהוכחנו שגדר החכמה על הענינים שאין בכח השכל והבינה האנושית להוציאם מעצמן. ואין לטעות עוד לכלול בזה הערמות ותחבולות הרעות, ואפילו חכמת למודיות וחכמת כל מלאכת מעשה וכיוצא באלו שבארנו למעלה (חדר ב'), כי כל אלה יוכל האדם להוציאם משכלו ומדעתו. ואם [איש] זה למדם מזולתו, היה בעבור חוסר שכלו ובינתו או שלא להטריח עצמו להוציאם, ולא בעבור כן יתוארו "חכמה". הואיל והענין עצמו מדרכי השכל הוא. מה שאין כן החכמה הגמורה, לא תולד מן השכל והבינה משום אדם. ואפילו יהיה המשכיל והמבין היותר גדול שבבני אדם ויטריח עצמו בכל עתותיו, לא ישיג חפצו לעולם כמו שבארנו. וכבר אמרנו שכח החכמה נטוע בכל אדם. וכל מי ששומע מפי אחרים דבר חכמה, יוכל לציירו בנפשו פנימה. כי כדמות הדבר שהוא מקבל נטוע בנפש. כי אין חכמה אלא יושר המנהגים, וכל המנהגים תלוים בכחות הנפש, וכלל הכחות נטועים בכל הנפשות. ובעבור כן הוסיפו ז"ל תיבת "ולמד".1רש"י שמות לא, ג כלומר גדר החכמה היא שתשמע מפי אחרים. והנשמע תלמד מן השומע בעבור הגיד לו ענין שנטוע כדמותו בנפשו. וזה הפירוש ברור. וראה כמה עמוקים דברי קדמונינו ז"ל, ואיך כללנו במליצות קצרות הענינים הרחבים מאד. עליהם נאמר שלמה בחכמתו (משלי א, ו) "להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם":
100
ק״אכלל נאמן ותולדה יקרה יוצאת מדברינו. והוא שכל "חכמה" מין אחד, כלומר כל חכמה אלהית. ואין שני מיני חכמה במציאות, ר"ל חכמה אלהית וחכמה האנושית ותהיה האנושית החכמות היוצאות ממחקר השכל האנושי, והאלהית אותן שהן למעלה מדרכי השכל, אלא הכל אלהית. כי כל מה שיולד ממחקר השכל איננו תחת סוג החכמה. שכל מה שיתברר במופת השכל ובשקול דעת כל אדם, לא יתואר בתאר "חכמה". כי אין על החכמה מופתים ואיננה נודעת זולתי להשם ב"ה לבדו. וזה תשובה לדברי הרב הגדול רבי משה בן מיימון ז"ל, שהבאנו דבריו למעלה (חדר א' ח"א), שהניח שם "חכמה" על השגות אמיתיות, שתכלית כונתן השגת שמו יתברך. ודעת הרב ז"ל (מורה נבוכים, ח"ג פרק נד) על ההשגה במופת, כמו שגלה דעתו באותו הפרק שכתב זה הביאור (ר"ל כפי ביאור הנחת שם "חכמה". ועל איזו דבר הוא נופל בלשון עברי) יהיה החכם בכל התורה על אמתתה נקרא חכם משני פנים, מפני מה שכללה התורה ממעלות השכליות, וממה שכללה ממעלות המדות. אלא שמפני השכליות אשר בתורה מקובלות, בלתי מבוארות בדרכי העיון. נמצא בספרי הנביאים ודברי חכמים, שמשימים ידיעת התורה מין אחד. והחכמה הגמורה מין אחר. החכמה ההיא הגמורה, היא אשר התבאר בה במופת מה שלמדנוה מן התורה על דרך הקבלה מן השכליות ההם1עד כאן דבור הרמב"ם עכ"ד ז"ל. וממה שהתבאר בחדרים אלו, תבין שכל דבר המבורר במופת העיון איננו תחת סוג החכמה כלל. כי אין לשון חכמה נופל רק על הדברים והמנהגים שיש בכל אחד מהן שתי דרכים במציאות. נמצא שלא ישיג המשיג בעיונו הדרך הישר על דרך המופת. וכן סרו דבריו ז"ל, שהניח לשון "חכמה" על הערמות והתחבולות הרעות במדות ובדעות, וכל אלו מקורם מעיון השכל והשקפת הבינה, לכן בין טובות בין רעות לא יכנסו בגדר החכמה וכמבואר למעלה (חדר א' חלון א'). ולא היתה הכונה להציע זה פעם שני.
101
ק״באבל עיקר הכונה להתוכח עם הרב ז"ל תוכחת מגולה מאהבה מסותרת, במה שהבדיל בין המעלות השכליות שבתורה, ובין מעלת המדות שבהן. ואמר שיש מופתים בשכל על השכליות שלמדנום מן התורה על דרך הקבלה. והמופתים השכליים הן הן החכמה הגמורה. כי רוח אחרת עמדי בכל אלה. ואני אומר מה שאנו לומדים על דרך הקבלה מן התורה, היא החכמה הגמורה, והדברים שאנו מבררים משכלנו ע" מופתים, לא יתוארו בחכמה כלל. והרב ז"ל הוסיף לבאר דעתו מה הן הדברים שתאר מעלות שכליות, שבא עליהן המופת בדרך עיון. ואמר באותו הפרק המין הד' הוא השלמות האנושי האמתי, והוא כשיגיעו לאדם המעלות השכליות, ר"ל ציור המושכלות ללמוד מהן דעות אמתיות באלהיות. וזאת היא התכלית האחרונה והיא משלמת האדם שלמות אמתי. והיא לו לבדו. ובעבורה יזכה לקיימות הנצחי. ובזה האדם אדם. עכ"ד ז"ל. גלה דעתו כי מעלות השכליות הם ציור המושכלות, ללמוד דעות אלהיות. והוא שידע מציאות השם אחדותו ויכלתו הבלתי בעל תכלית, שלא ישיגו לו תארים עצמיים, ושהוא נעלה מכל מחשבה והרהור רעיון וכיוצא באלו. ואין ספק שכל אלו ודומיהן משלימים האדם שלמות גמורה. והן הן הדברים שתארו נביאי קדש בספריהם בתאר יראת ה', עליהן אמר שלמה (משלי ב, ה) "אז תבין יראת יי'". כי מקצת דברים אלו נודעים מן הדעת הנטועה באדם. וציורי הדעת הן שרשי הבינה, וכמו ששנינו (אבות, ג) "אם אין דעת אין בינה". ופרטים אחרים בענינים אלו תארו נביאי הקדש בספריהם בתאר "שכל" ו"שכל טוב", כמו (דהי"ב ל' כב) "המשכילים שכל טוב ליי'". (תהלים קיא, י) "שכל טוב לכל עושיהם". כי מקצת דברים אלו לא תוציאם הבינה משרשי הדעת, להשיגם במופת המדעי אבל נתפסים מן השכל הטוב כמו דרכי ה' ונפלאותיו וכיוצא בהן. וכמו שיתבאר כל זה בספר "מעין גנים". והן אוצרות לחכמה יסודות השמירה והעשיה, וכמו שיתבאר בחדר זה. ומי שלא שם לבו להבין ולהשכיל באלו, ודאי לא יצלח בחכמה ולא תעמוד לו. ובהיותו נלוז מיראה וחכמה, לא נוכל לומר עליו שהשיג תכליתו האחרונה, כי דרכי החכמה הן חיי הנפש. אבל לא שצריך האדם להשיג דברים אלו במופתים פלוסופיים ובדרכי עיון הטבע, לחקור בהבנת העצם והצורה והמקרה, הכח2פוטנציה, יכולת וההיולי החומר והצורה, ולהרכיב הדברים אחת אל אחת ולבנות בנינים בשכלו ולדמות דמויים מן הטבעיים אל האלהיים, למצוא המופתים הטבעיים כדרך שעשו חכמי יון כמו אריסטו וחבריו. אני אומר כל דרכי אריסטו שוא והבל. ומעולם לא הזהירונו התורה והנביאים לעשות כמעשיהם, ולהטריח עצמנו בחקירות כאלה. ולא תמצא בכל ספרי הקדש אות או רמז ירמוז לנו על זה. ומה יעשה מי שלא חלק לו השם ב"ה שכל גדול ועיון צח להרכיב ולהקשות ולדמות ולחקור בטבעיות, לקחת מהן הראיות על האלהיות? האם נגזור שלא יזכה לקיימות הנצחי ולא ישתלם בשלמות האמתי? הס מלהזכיר זאת! שימשך מזה שנבראו מקצת בני אדם להתקיים בקיום נצחי. ומקצת שלא להתקיים? וחלילה חלילה ליחס לאדון העולמים בזה שהוא מקור הצדק והיושר ענין כזה. והמשורר האלהי אמר (תהלים קמה, ט) "טוב יי' לכל ורחמיו על כל מעשיו".
102
ק״גואמנם כל הדברים שהביאו חכמי יון עליהם מופתים מצד העיון, שוא עמלו הבונים בם. כי כולם מתבארים לאדם מן השקול המדעי הנטוע בטבע הנפש, והשקול הזה אינו חסר משום נפש מן הנפשות. והבאור הזה חזק ועצום יותר מן הבאור המופתי שנטו אליו היונים בספריהם, כי המושכל הראשון טבעי. והאדם כמוכרח ממנו לקיים מה שיקיימהו. והמופת העיוני מורכב מהקדמות והצעות טבעיות, שמהן יסד השכל יסודותיו לבנות עליהן מה שבנה. ולפעמים ההקדמה שקר, וההצעה מסופקת. והבנין שנבנה עליו ידמה לחומה שיסודה רעוע ורוח בא ומפילה. ולא נתחדשו הלמודים האלה מחכמי אמת. כי מי שאוהב דעת אינו צריך למופתים טבעים מסופקים. ויתאמץ יותר בדרך שקול הדעת שחנן ה' לנו ברחמיו וברוב חסדיו, המלמדנו שרשי היראה בדרך אמת. והיא תכריח את האדם לדעת כי יש אלהים אחד נשגב מכל מחשבה, ולא יפלא ממנו דבר, וכיוצא באלה הדעות האמתיות האלהיות. ומן המושכלות הראשונות יוצאות תולדות שניות, ומן השניות שלישיות, ומן השלישיות רביעיות וכן תמיד. והתולדה מעין אביה באמת ובחוזק. כי האמת יוליד אמת, ובהן תפעל הבינה והשכל. ומקצת הדברים נעזרים מן החושים, שגם הן בכלל הדעת, וכמו שיתבאר היטב במקומו בדברינו על שרש "ידע" גזרותיו ובניניו. ועל דרכי ההשגות האלו צוו התורה והנביאים. כמו (דברים ד, לט) "וידעת היום והשבות אל לבבך", (דהי"א כח, ט) "דע את אלהי אביך". וכל כיוצא בהן בא ביאור נגלה בספרי הקדש. כמו שתראה מדברי הספרים האלו בעז"ה. ואולם נתחדשו דרכי המופתים הטבעיים בין חכמי יון, להלחם בם נגד זדים ופושעים ואנשי משחית, משנאי ה' ומתקוממיו שהביאם השחתתם להכחיש גם המושכלות הראשונות ודרכי המדע הנטועים בנפש האדם. "כחשו בה' ויאמרו לא הוא",3ירמיה ה, יב וידברו סרה אשר לא יוכלו כַפְּרָהּ. ויבואו אלה האנשים מחכמי יון אשר נקבו בשמות, שהכריחם מדעם לְאַמֵת ולקיים האמת הנטוע בנפש כל אדם, להביא מופתים טבעיים נודעים מן החוש, לְאַמֵת בהן הענינים נעלמים מעיני בשר, ולנצח בהן הכופרים חרשי משחית, שיודו בעל כרחן אל הפנות האמיתיות האלו. ולא הועילו מאומה במעשיהם. כי מי שהגיע רשעתו והתחזקה עד שלא תבוש להכחיש המושכלות הראשונות ושרשי הדעת הנטועות בנפש, כל שכן שתוסיף אומץ לסתור ההקדמות הטבעיות וההצעות הדקות, ובניני השכל הנבנים על פי ההקדמות וההצעות. ועוד כי רוב בני אדם אינם כל כך צחי העיון וזכי הרעיון, להשיג יסודות הטבע החומר והצורה, ומה שבכח4פוטנציאל, יכולת והיוצא מן הכח אל הפועל, עצם ומקרה וכיוצא, וכן שנוי התנועות והפרוד והחלוק וההתערבות והמזגים וכדומה להן, שהן עיקרי ההקדמות למופתי הפלוסופים. ואם לא ישיגו ולא יבינו פרטי הדברים, איך יתבאר להן המופת הבנוי עליהן? ומה שלא יועיל לכל בני אדם רק למעטים וליחידים, איך נוכל לומר שכיוונה אליו ההשגחה העליונה המשגחת על כלל בני אדם ומגמתה להיטיב לכל? אין זה אלא תימה, ודבר שאין הדעת סובלתו.
103
ק״דולכן אין בדברי הנביאים והחכמים זכר ורמז מכל זה. אבל צוו על הדעת הנטוע בנפש כי ידעו שהיא תוכל ללמד את האדם כל הדברים שבקשו הפילוסופים לבררם במופתים, ועוד דברים לאלפים עניני דעת המסתעפים מן השרשים הראשונים. וכלל כולם תארו "יראת ה'" כמבואר למעלה, ואמרו שהיא ראשית חכמה ויסודה. וזה אמת וכמו שיתבאר. והוכיחו [את] האנשים הפושעים המתקוממים נגד השקול המדעי, ותארום בתאר "משחיתים ובוערים ומנאצים את ה'". כי אין נאצה יותר גדולה מן המכחיש את הידוע. כי הדעת הנפשי דומה לדעת החושים. וכמו שהמכחיש מה שמושג לחוש, הוא רשע ומנאץ, כן המכחיש מה שיכריח עליו הדעת גם הוא מנאץ ומחרף ושונא אמת. ועל זה אמר המשורר האלהי על הפושעים שאמרו (תהלים צד, ז) "לא יראה יה", שהוא נגד שקול הדעת (צז, ח) "בינו בוערים בעם". קראם "בוערים" בעבור הכחישם דרך המדע. וכמו שאמר (צז, ט) "הנוטע אזן הלא ישמע! אם יוצר עין הלא יביט". וכמו שיתבאר בספר "מעין גנים" בעז"ה. וכן אמר הנביא (ישעיה א, ד) "בנים משחיתים עזבו את יי' נאצו את קדוש ישראל". הנה קרא אותם "משחיתים" בעבור ששנאו דעת המושכלות הראשונות. ולכן אמר "נאצו את קדוש ישראל". וראיה שלפני זה אמר (א, ג) "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, ישראל לא ידע". הנה דבר על כח הדעת והמושכלות הראשונות שהן בטבע נשמת האדם, וכל אדם יודה עליהן. והודיעו הנביאים שהאנשים המשחיתים האלו, נכונו לשפטים גדולים.5נכונו ללצים שפטים (משלי יט, כט) (משלי ב, יט) "כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים". והן המינים והאפיקורסים. וביום משפט יִשָׁפְטוּ באף ובחמה גדולה למעלה מן הטבע, כמו שבארנו ענינים נפלאים על זה בספר "רוח חן".6חכמת שלמה, פרשה יט פסקא ד (עמ' 343) וכמה פרשיות בתורה ובנביאים מעידים על זה, ויתבארו רבים בספרים אלו בעז"ה. ומכל זה תלמד שהדעות האמתיות באלהיות, מקורם מכח הדעת הנטוע בנפש, כולם בדרך אחד ילכו בהכרח המדע, וישתוו בהן כל בני אדם. אין בהם גם אחד יוכל להכחיש המושכל הראשון בטענה של שכל, כי אין דרכים הפוכים לדרכי המדע. נמשך מזה שאינן נכנסים תחת גדר החכמה. ואם [כי] הן יסודות החכמה בלמוד ובעשייה כמו שיתבאר. ולא על החסיד והצדיק רבינו משה ז"ל7רמב"ם תלונתי. כי הוא היה משלומי אמוני ישראל איש חכם ונבון. ולא קבץ דברי פלוסופי יון בספרו, רק להוכיח ולנצח בהן אנשי משחית וכת המינים והאפיקורסים הכופרים בכל. אבל לא למקבלי התורה ולבעלי הלב הטוב אוהבי אמת. כי הם יקוצו בכל מה שחדשו חכמי הגוים בעניניהם האלו. ולא הביא הרב ז"ל מופתי השכל, רק על איזו דעות אלהיות. וכל (הדרכים) [הדברים] אחרים דבר עליהן בדרכי הדעת ואמונת הלב. כדרך שעשו נביאינו וחכמינו ז"ל. ואולם כתבתי זה להסיר מנער חסר-לב המחשבה הרעועה, שיחשוב שדברי הפלוסופים הן הכרחיים לקיום האמונות והדעות בנפש בני האדם. כי לענינים הללו אין האדם צריך לדבר שהוא חוצה לו, אבל ימצא העזר השלם מדעתו. וכל בני אדם שוין בזה לדעת היסודות והשרשים והמחקרים, שכל האמונות והדעות האמתיות מסתעפות מהן ע"י הבינה הנטועה בנפש.
104
ק״הולברר האמת יותר, נבחנה נא על איזו מן המעלות השכליות נגלו המופתים לרבינו משה ז"ל. ואם יש בתוכם מעלות שכליות הכלולות בחכמה. וחפשתי בכל ספריו ולא מצאתי מופתים בדרכי החקירה והשכל זולתי על שלשה עיקרים. האחד, מציאות השם. והשני, שהוא יחיד ומיוחד. והשלישי, שאינו גוף ולא כח בגוף. כמבואר בראש החלק השני מספרו. ולוא יהי כדבריו שההצעות וההקדמות שהקדים להן הן אמיתיות, ובנין המופת שעליהן חזק ואמיץ. הנה לא עשה מופת להוכיח ענין של חכמה לאמתו נגד הדרך השני שבמציאות. אבל עשה מופת על דברים מדעיים, שלא יצדק הפוך הענין במציאות כלל, וכדרך המופתים הלמודיים שאנו עושין בחכמת המספר וההנדסה ובמהלכי המאורות, שאין בכל אחד מהן הפוך הדרך במציאות, אבל תמורתו שוא ואין וכמו שבארנו בחדר שני. ומלבד זה הנה כל מופתיו בנויות על ההקדמות הלקוחות מדברי אריסטו וחבריו היונים. ומי יודע אם הן כדאין לסמוך עליהם? אולי טעה אריסטו וכיוצא בו ודמה דמיונות כוזבות כמו שטעו זולתו לפניו ולאחריו. ואם הרב ז"ל העיד שאלה ההקדמות בא עליהן המופת, הנה כולנו מחומר קורצנו. ואין לסמוך על עדותו בענינים כאלה שהטעות קרובה, והדמיון לפתח רובץ.
105
ק״וגם ראיתי למפרש ספרו ר' שם טוב ז"ל (על מורה נבוכים, ח"ג פרק נד) שעל ההקדמות שהניח הרב ז"ל ליסודות נאמנות במופתים. כתב בלשון זה: "אין הדבר כן. כי יש מהן הקדמות שהן מושכלות ראשונות. ומהן מסופקות. ומהן כוזבות, בא המופת על סתירתם". עכ"ד. גם אתה ידעת כמה נקל מאד לשכל האנושי שיטעה בציוריו. ומה רבו דברים שבחק השכל האנושי הן מסוג הנמנעות, ובעצמותן הם אמיתיים, לפעמים יעיד החוש על אמתת דבר שכחשו השכל בהקשיו. וכל זה לפי שהן נשגבים מדרכי השכל האנושי. ויותר מזה הנה כל הקדמות הפלוסופים היונים לקוחות מן הטבע הנמצאת בינינו. ומי הגיד להם שהטבע הזאת מחוייבת בעליונים? על דרך משל הרב ז"ל בהקדמה ט' מהקדמותיו הניח שכל גשם שיניע גשם אמנם יניעהו כשיתנועע גם הוא בעת הנעתו ע"כ, ואמרו מפרשי ספרו שאריסטו עשה מופת על אמת ההקדמה הזאת. והרב ז"ל הוליד ממנה מופת על מציאות השם ב"ה [כדלהלן] "כי אנו רואין שהגלגל מתנועע. ואי אפשר שיהיה מניע הגלגל גלגל אחר חוץ ממנו. כי אחר שהוא גשם יתנועע כשיניע, ואם זה הגשם מתנועע ג"כ יניעהו גשם אחר וזה יתנועע ג"כ, וילך מספרם ללא תכלית וזה שקר". והנה השאלה גלויה כי אנו מוצאים שהברזל יתנועע מאבן השואבת. והאבן לא יתנועע. והשיבו מפרשי ספרו כי תנועת הברזל היא מצד צורת הברזל החושקת לאבן לא שהאבן תניע הברזל.
106
ק״זואני תמה איך נחה שקטה דעתם בזה? כמו כן נוכל לומר שתנועת הגלגל מגלגל אחר חוץ ממנו, לא בפגעו בו להניעו, אך צורת התחתון לחשוק להתנועע תחת העליון בעגול תמיד, והעליון שקט ונח במקומו, ולא ילך מספרם ללא תכלית. (ואם) [ואמנם] לא ראינו צורת חשוק תנועה כזאת בתחתונים. הנה חשוק תנועת הברזל ג"כ לא היינו מאמינים לולי העיד עליו החוש. וכמו שתנוע הברזל תנועה המנגד להקש השכל על תנועה זה, כן יכול להיות מקרה תנועה לגלגל על אופן העגולה. סוף דבר דברי ארס"טו וחבריו היונים בעיני להג הרבה ויגיעת בשר, אינם משמחות הלב ולא מאירים העינים. ויש בהם הבלים והזיות הרבה. אינני פלוסוף ולא חוקר בטבעיות. ולא למדתי ספרי הפלוסופים, כי את כולם ישא רוח. הנך רואה שלא נתבררו מכל המעלות השכליות על דרך המופת זולתי שלש אלה. ונשאר המספר הרב מן המעלות השכליות ופרטיהן, שלא התאמץ הרב לאמתם במופתי השכל בדרכי הפלוסופים. ונזכיר קצתן. השם ב"ה הוא אלהי ישראל, מנהיגם הפלא ופלא. והוא אלהי אלהים לכל העמים מנהיגם בחקות קבועות, כפי מתכנת בריאת שמים וארץ. כמ"ש (דברים ד, יט-כ) "אשר חלק יי' אלהיך אותם לכל העמים תחת כל השמים ואתכם לקח יי' ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים להיות לו לעם נחלה כיום הזה". ובארנוהו יפה בספר "רוח חן".8חכמת שלמה, פרשה טו פסקא א עמ' 258 השם משגיח ממכון שבתו על כל יושבי הארץ, מֵבִין יצר המחשבות שומע כל לשון רואה במסתרים, מַשְׁרֶה שכינתו על נביאיו וחסידיו, עושה חסד משפט וצדקה בארץ. ובכלל זה כל הדברים העליונים שבהן מנהיג עולמו, אם לחסד אם לשבט, אין מספר ואין קץ לדרכיו ולאורחותיו, ואלה השכליות אין חקר למספרם. ואם באנו לבאר כל דרך ודרך במופתים להוכיח ולנצח בהן את הכסילים אשר לא ידעו את ה' ואת דרכיו, ומהרהרים על מדותיו ומלינים על מעשיו, והיו המופתים שכליים כדרך מופתי הפלוסופים, עד שיודה בעל הריב בעל כרחו, ולא יהיה כפעם בפעם לאמר עוד (יחזקאל יח, כה) "לא יתכן דרך אדני'", כמו שאומרים כתות הנלוזים אשר אין אמון בם. וכמו שהזכיר יחזקאל הנביא ע"ה בספרו, בהיותנו עושין כן בשכלינו ובעיון האנושי היה מקום לומר שהשגת המופתים האלו, הם החכמה הגמורה המבארת במופת מה שלמדנו מן השכליות על דרך הקבלה מן התורה. אבל רחוק רחוק כל זה משכל האנושי וידיעתו לבררו. מי ימצא המופת, אין צריך לומר על כולם, אלא אפילו על אחד מהן? כי כל דרכי השם בחכמה. ואין על החכמה מופתים בשכל. כמו שהודעתי למעלה חלון ב'. ואין לנו רק הקבלה הנאמנה מן התורה והחכמים, דרכי פעולת אלהים ומעשיו, חסד ושבט, רחמים ורוגז, וכיוצא במנהגי השם ב"ה. הכל כפי סוד חכמתו העליונה הנעלמת מעין הלב. ועל דרך כלל ידענו ש"כל דרכיו משפט, אֵל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא" (דברים לב, ד). כמבואר למעלה חדר ב' ח"ה. לא שנטריח עצמנו למצוא מופתים בשכלנו לדעת סוד החכמה למה ועל מה חקקה כך או כך. וכמו שאמרו קדמונינו ז"ל (במדבר רבה יט, א) "חוקה חקקתי, גזירות גזרתי אי אתה רשאי להרהר אחריהן", ודבריהם אמת.
107
ק״חגם בינותי בדברי הר"ם ז"ל ולא מצאתי שהטריח שכלו למצוא מופתים בשכלו על אחת מכל אלה, שהן בכלל המעלות השכליות והדעות האלהיות במנהגיו ובדרכיו ובתואריו. אבל סבב הענינים כולם לדרך אמונה. כמו שתראה בחלק הג' מספרו, כשדבר על ענין ההשגחה והידיעה העליונה, איך העתיק הענין מדרך המדעי וההקש השכלי אל אהל האמונה. ואם ככה קרה לו בכללים, מה יעשה בפרטים, בסוד דרכי ה' ונתיבותיו? שהן כולם נמנעות מדעת השכל האנושי, כי הן ענינים בלתי מוגבלים ולא תקיפם דעת האדם. ולפי שהרב ז"ל דבר צדק ומישרים בכל הדרושים האלהיים, והראה אמונת לבבו וצדקתו הגדולה. כי לא סר ימין ושמאל מכל דברי התורה. ובמקום שקצר יד שכלו לְאַמֵת הדברים במופת, הסתופף בצל תורת משה רבינו ע"ה ונביאי הצדק והחכמים, וְדָרַךְ בדרך שקול הדעת ובשכל טוב, כדרך החכמים והנבונים. לכן אתוכח עמו תוכחת מגולה. אחר שלא מצא המופתים בשכלו ובהתפלספותו במעלות השכליות, ולא יכול להוכיח יושר מצוה מן המצווֹת וחוק מכל החקים הכתובות בתורה ו[יושר] דרך מכל הדרכים שהודיע השם ב"ה למשה, שהוא מנהיג בהן בריותיו במופת השכל, למחות במופתיו אבן הטועים כת הכסילים הלצים והאוילים הדוברים עתק על צדיקו של עולם, לחלוק על המעלות השכליות ומעלות המדות החקים המצווֹת והתורות. א"כ מה מצא ישר בחכמה האנושית ובדרכי מופתיה, שהסכים לתארה בשם "חכמה גמורה", ושממנה דברו כל הנביאים בספריהם, ולתאר דברי התורה בשם "קבלה", לא בתאר חכמה? ומה לי להאריך ולדבר עוד? הלא כתבתי שלשים כי דברי התורה והנביאים וחכמי לב, הן הן ה"חכמה הגמורה". גם הודעתי נאמנה מה הן הדברים שיפול עליהן שם "חכמה". ועוד ידי נטויה להראות גלוי לכל אדם, איך הכתובים כולם שנזכרו בהן לשונות של "חכמה", כולם על יושר המנהגים המקובלים איש מפי איש עד מן השם ב"ה. ושאין גם אחד מכל לשונות של חכמה סובל להיות הנחתו על העיון האנושי והמופת השכלי. ואין עדות נאמנה יותר מעדות הכתובים עצמם, המעידים על יושר הכללים שהנחנו. וקרא זה אל זה ואמר, כולנו דרך אחד לנו לחוקק חקי ההנהגה הישרה. "קראו מעל ספר תורת ה' וראו אחת מהנה לא נעדרה".9זו מליצה ע"פ דברי רמב"ם בסוף הלכות קדוש החודש, סוף פי"ט ודי בזה:
108
ק״טעתה תבין שיש ארבעה סוגים בתאר "חכמה". הסוג הראשון נושאי החכמה, השני כח החכמה, השלישי החכמה עצמה, הרביעי החכם. "נושאי החכמה" הם כלל הכחות הנטועות בנפש, שמהן מסתעפים המנהגים כולם שתכללם החכמה. כמבואר בחדר ב' חלון ב'. "כח החכמה" היא כח נטוע בנפש, לקבל חקי החכמה לשמרם ולציירם. "החכמה" עצמה הן החקים הנפלאים העליונים, שחקק אדון הכל ית' לכל מעשיו ומסר תורת האדם לאדם. ו"החכם" הוא שקבל חקי החכמה, ועושה מעשיו על פיהם. והנה "נושאי החכמה" וכח החכמה, נמצאים בכל נפשות בני אדם כמבואר למעלה. ו"החכמה" גם היא נודעת לכל החפץ לקבל אותה, כדרך (משלי א, כ) "חכמות בחוץ תרונה". וכדרך (דברים ל, יב-יג) "לא בשמים היא וגו' ולא מעבר לים". ויש בכל דור ודור חכמים שמהן נקבל חכמה. ולהיות "חכם" גם זה מסור ביד כל אדם. כמבואר למעלה שנטע השם ב"ה בנו כח למשול על כל הכחות ולהנהיגם כפי החכמה. ומי שהולך ב"חכמה" הוא את נפשו יחַיה, כי החכמה תְחַיֶה נפש. כמו הלחם המחיה את הגוף כמבואר למעלה. וכן נאמר (תהלים נ, כג) "ושם דרך אראנו בישע אלהים". והוא על המפלס דרכיו לעשות הכל כפי חקי השם ב"ה שהן בחכמה. לא על המפלס דרכיו בשכלו ובבינתו, כי לא ימצא דרך החיים לעולם. וכן אמר המלך החכם ברוח הקדש (משלי ח, א) "בני, לחכמתי הקשיבה לתבונתי הט אזניך". כלומר הקשב וקבל חקי חכמתי, והן חקי השם ב"ה. וכן לתבונתי הט אזניך, ואע"פי שהן נגד דרכי שכלך ובינתך אינך רשאי להרהר אחריהן. ואל תאמר למה אקבל חקים לא נתבארו לי טעמיהן במופתי השכל, והסותרים דרכי שכלי ובינתי? וטוב יותר שאפלס בעצמי איזו היא דרך ישרה וארח חיים. לכן חתם ואמר (משלי ה, ו) "ארח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה לא תדע". וזה משל נכבד מאד. המשיל עניני החכמה, לפי שיש בכל א' מהן דבר והפוכו, לשתי ארחות. דרך השקר לארח שאול. ודרך החכמה לארח חיים. והמשיל המחקר השכלי למצוא הדרך הנכון, לפלס ומאזני משפט. כי האדם שוקל בשכלו כמו ששוקל בפלס ובמאזנים. והמשיל החקירה הזאת הקצרה והחלושה, לדורך על מעגלות הנעים והנדים תחת רגליו, שלא יוכל לבטוח בדרכו. והוא תמיד במצוקה פן המעגל כזב. וכן החוקר בעניני החכמה ומפלס בדרכי השכל ימצא כי דרכי שכלו נעים ונדים, ואינו יכול לבטוח עליהן. כי יש רבבות תהפוכות טענות ונצוחים, ומה שיכשר היום יפסול למחר, וככל מה שבארנו למעלה. ומלת "תדע" על דבר המבואר במופת, כמו שיתבאר בשרשו בעז"ה. ועל זה אמר השמר לך פן תפלס בשכלך למצוא ארח חיים דרך החכמה. וזכור כי נעו מעגלותיה ולא תדע לעולם דרך מדרכיה במופת ובבירור:
109
ק״יובהיות שאין דרכי החכמה מתוַדעים לאדם באמצעות כחות השכל הבינה והדעת הנטועים בו. ומלבד זה רוב דרכי החכמה מנגדים לטבע הנפש, בעבור שציורי הכחות בטבעיהן נוטים לפעולות רעות, כמבואר למעלה חדר ד', נשאר לחקור עתה מה הן האמצעיים והסבות המסבבים שיחפוץ האדם להשתמש בכח החכמה הנטוע בו, לאסוף בה חקי חכמת השם ב"ה? ואם האדם חושק ללמוד הענינים האחרים שיפול עליהן שם דבר "חכמה". והן ידיעת מעשה השם ב"ה בשמים ובארץ, ידיעת החכמות הלמודיות וחכמת כל מלאכת מעשה שרמזנו עליהם בחדר השני, אין זה מן הפלא. כי לפי שהן מתבארים לבינת האדם ולדעתו, גם אינן מנגדים לטבע הנפש, לפי שאין המנהגים מסתעפים מהן, וכן נותנים חן וכבוד לבעליהן בעיני הבריות, גם כסף גם זהב ירבו למתעסקים בהם; הנה מטבע השכל והבינה לחשוק לדעתם וילוה עמהם כח הגבהות והכבוד הנטועים בנפש. ואחריהם כח התאוה והחמדה לאסוף ולכנוס. וכולם יעזרו לעורר חפץ האדם ללמדם ולדעתם. וכל זה לא יתכן בחכמת הנפש שמסתעפים מהן המנהגים שאינן מושגים לשכל ולבינה. ובעליהן שנואים ללצים ולכסילים ולאוילים שהן רוב ההמון. ואינן מביאין עושר והון בטבע. ואם כן נשאל האם נטוע בנפש כח ידוע, שבהצטיירו בלב ימשול על כלל הכחות הנפשיות המנגדות לחכמה ויעורר כח החפץ הנטוע בה, לחפוץ ללמוד דרכי החכמה ולהרגיל כלל הכחות שלא יסורו ממשמעתה וינהגו בדרכיה? ואילו יהיה כח כזה בנפש האדם, אז יקל עליו להכריע כל כחות נפשו אל החכמה באמצעות הכח הפרטי הזה המושל על כולם. ואם תצייר שגם הכח הפרטי הזה מנגד אל החכמה, בכל זה לא תכבד עליו העבודה. כי אז לא יצטרך רק לתקן הכח הפרטי הזה לבדו. וישכיל ויתבונן תמיד להדריכו בדרך אמת ולהשותו עם דרך החכמה. ובהשלימו לעשות כן אז ימשול הכח הזה על כלל הכחות הנפשיות, ופתאום ינהלם וינהיגם כפי דרכי החכמה בכל דבר ודבר. והתשובה אם תהיה חוֹפֵשׂ כל בית הנפש, לא תמצא בכל כחותיה גם אחד שבידו העוז והגבורה למשול על שאר הכחות. ונשים לדוגמא כח הענוה הנפלא והנאדר, שנשתבח בו אדון הנביאים משה רבינו ע"ה. שאם היה בכחה למשול על הכל, לא היינו צריכין עוד לשום דבר, זולתי להשכיל ולהתבונן ברוחנו ולעדור בכל לב למצוא וליסד בנפשינו כח הענוה כפי שחקקה החכמה. וללכת אל חכמים לשמוע דברי בינה ושכל טוב, המעירים חפץ הרוח שיתלבש בענוה. ולהתחנן מה' יוצר הנפש ב"ה, שיגמור בעדינו להוציא הציור הנכבד הזה מן הכח אל הפועל הגמור. ובהיותנו מוצאים ציורו, כבר יגיע לנו כל צרכינו באמצעותו, להכריח הכחות בכללן שתתנהגנה בחכמה. אבל כל זה נמנע מחק הכח הפרטי. כי גם הציור הטוב בהמשלו בנפש, לא ימשול רק על הכח השני המנגד אליו לא יותר. כאילו תאמר שבהמשל ציור הענוה יחליש כח הגאוה בנפש, אבל לא תחלושנה בעבור כן כחות הסביאה והזוללות וחמדת הנשים וכיוצא בהן. וכמו שהמשלנו הענוה והודענו שהיא לבדה לא תמשול בציורה על כלל הכחות. כן נוהג הענין בכל הכחות. שאין גם אחד מהן מושל בכללות הנפש. וא"כ עלינו לחקור על הסיבה המעירה רוח החפץ אל החכמה.
110
קי״אואולם שורש דבר זה וסודו, מפורש בתורה ובספרי נביאי האמת והודיעונו התורה והנביאים כי יש בנפשנו כח ידוע, שבהגלותו הגלות גמורה, ידיו רב לו למשול על כלל הכחות כולם, ויעיר חפץ האדם לאסוף בכח חכמתו החכמה, ולהשתמש בכח שכלו ובינתו ומדעו בדרכי החכמה ולהרגיל כל כחותיו שתעשינה כפי החכמה שלמד. והכח הזה הוא כח היראה הנטוע בנפש, וגם הוא אחד מנושאי החכמה, כי יש בו דבר והפוכו, והוא כח העזות. והנה כל אחד מן הכחות הנפשיות מתפשט לכמה ענינים. כאלו תאמר כח התאוה יתפשט לענינים רבים. יתאו לאכול ולשתות. יתאו לקבץ הון ועושר. יתאו להרבות נשים. וכן לענין הטובה. וכן כח היראה מתפשט לענפים רבים. האדם יירא מאויבו. יירא מחיה רעה, ממות וממשכלת. יירא מבעלי הזרוע ומן הרשעים. וכן יראת הכבוד. יירא מאנשי המעלה המלכים והרוזנים. יירא את החכמים ואנשי השם. יירא אביו ואמו ומי שגדול ממנו בשנים. ומי שהוא עז פנים נוהג להפך. אבל סעיף אחד יש בכח היראה, שהוא מסוג המדעות שאין לצייר הפוכו כלל, וכדרך שבארנו בחדר שני, והסעיף הזה הוא יראת השם ב"ה. ויראת השם הוא על דרכים שתים. האחד לירוא מפחד מוסריו ומשפטיו עוזו אפו וזעמו. והשני לירוא יראת הכבוד כי רם ה' ונשגב שמו לבדו, הודו על ארץ ושמים, רב ושליט מראש עד סוף. ושתי היראות נטועות בשקול הדעת. כי מציאות השם אחדותו רוממותו ויכלתו הבלתי בעל תכלית, תכריע עליהן דעתו של אדם. כמו שיתבאר בדברנו על שרש "ידע" וגזרותיו בעז"ה. ועוד נודע בידיעת החוש לשבטי ישראל יחד. כי בעיניהם ראו במצרים, על הים ובמדבר את מעשה ה' הגדול והנורא ונודע להם כי הוא לבדו יכול על כל היכולות, ושהוא ב"ה משגיח ממכון שבתו להטיב לטובים ולישרים ולשלם לעושי הרשעה כרשעתן. כדרך (דברים ד, לה) "אתה הראית לדעת כי יי' הוא האלהים אין עוד מלבדו". ולכן בעבור כבודו וגדלו המרומם על כל תהלה, אנו צריכין ליראה אותו יראת הכבוד והרוממות. ובעבור משפטיו ודינו שהן גדולים עד אין חקר, אנו צריכים ליראה ממנו יראת העונש והפחד. והכל בדרך המדע לפי שאין בכח האדם למצוא דרך הפוך בענין זה, כמו שאמרנו בחדר שני. ומטעם זה כנו כתבי הקדש תעלומות הסודות העליונות "מעשה בראשית ומעשה מרכבה". ועל דרך כלל כל הנכלל בכבוד השם תהלתו ותפארתו במליצת יראת ה', וכמו שבארנו בחדר זה חלון ג'. וכתובה המליצה הזאת תמיד אצל הגדולות והתהלות. כמו (תהלים פט, ח) "אֵל נערץ בסוד קדושים רבה ונורא על כל סביביו". כי בהיותו מרומם על סוד קדושים רבה, על כן הוא נורא. וכן (שמות טו, יא) "מי כמכה באלים יי' מי כמכה נאדר בקדש נורא תהלות עושה פלא". כי בהיותו אל אלים ועושה נפלאות למעלה משקול דעת האדם, על כן הוא נורא תהלות וכן הרבה. ולפי שהסעיף הזה המסתעף מכח היראה הנטוע בנו, תכריעהו שקול דעתו של אדם.
111
קי״בהנה מי שדעתו דעת אדם, כבר הוא מוכרח מנפשו להשתמש בכח יראתו בענין זה, ר"ל יראת השם ב"ה. ואע"פי שאיננו משתמש בו לענינים אחרים. על דרך משל שאינו ירא לרדת יַמים, ללכת במלחמה, או שאר הסכנות, לפי שנפשו משתמש בכח האומץ שגם היא הפוכה מכח היראה; לא יוכל לעשות כן נגד השם ב"ה. היעמוד לבו התחזקנה ידיו להתקומם נגד דבריו ומשפטיו ית', ודעתו תנצחהו על היראה? ואע"פי שיש בנפש כח העזות ההפוכה מכח היראה. הנה המשתמש בעזות בסעיף זה מן היראה, נתן אות ומופת על עצמו שמרוב רשעתו וסכלותו, מלבד שהשחית דרכי נפשו גם השחית דעתו, וכמעט בטל ממנו צורת האדם. כי דעת המושכלות הראשונות היא עצם צורת האדם. וכפי רוב התנגדותו להן, כן רוב הֶשְׁחֵת הצורה. ומתואר "איש משחית מנאץ השם" וכיוצא בזה וכמבואר למעלה. אבל מי שצורתו בקרבו שלמה, בהכרח הדעת יודה על סעיף זה מן היראה, זולתי על דרך השכחה והעצלה. כי המושכלות הראשונות ואם הם נטועים בכל הנפשות על דרך אחת, הנה הם במקצתן כשכוחות, ובעל הנפש לא התעורר עליהם מעולם. ואם לא הצטיירו בדעתו אי אפשר שיוליד מהן תולדות הבינה. על דרך משל מושכל ראשון שאין הר בלא בקעה וכמו שאמרנו למעלה. ויש בני אדם שבאו בימים ולא התעוררו על מושכל זה. וכן יקרה במושכלות הראשונות שהן יסודות ליראת ה' שיתבארו במקומם בעז"ה. אפשר שלא יתעוררו במקצת הנפשות, ואז לא תצאנה מהן התולדות הדומות לאביהן באמת ובאמונה, להכריע בקרבם מדת היראה. ואולם השם ב"ה לפי שהוא רב חסד וחפץ חיים, לכן מלבד שנטע בנו ציורי המושכלות הראשונות, גם חשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח באמצעות השכחה, ותכן עלילות מחוץ לנפש האדם המזכירים את הנפש ומקיצים אותה מתרדמתה. ואין פה המקום לבאר ענין זה בארוכה, כי במקומו יתבאר בעז"ה על נכון, ואין הכונה בחדר זה רק לבאר שהכח הזה הוא המעיר חפץ האדם לקבל החכמה ולהרגיל עצמו לעשות מעשיו בחכמה. כי בהיות האדם מוכרח מדעתו לירוא את ה', תכריחנו היראה להשתמש בכח חכמתו לאסוף בו חקי השם ב"ה, ולא יהיה נזור אחור בעבור שאין שכלו ובינתו משיגים דרכי החכמה במופתים גם במנגדים לדרכיה. כי לפי שהוא יודע שהוא ב"ה יוצר הנפשות, וכח השכל והבינה שבו, ממנו ית' נאצלו. ידמה הדבר לחומר וליוצרו כמו שאמר הנביא (ישעיה מה, ט) "הוי רב את יוצרו וגו' היאמר חומר ליוצרו מה תעשה?". וכן (שם כט, טז) "ויֵצר אמר ליוצרו לא הבין". והוא נגד שקול הדעת. כי דעת האדם תִּכָּלֵם כלימה גדולה על מחשבת און כזה. ובינת הירא תסתתר מהתבונן, בהוָדע לו כי אין חקר לתבונתו ית', ובינת האדם קצרה וצרה. וכן לא יסוג אחור מן החכמה, בעבור שדרכי ציורי הנפש הפוכים מדרכיה כי לא בעבור שהן מבקשים בשקוציהם ובגלוליהם יאמן שהולכים על דרך ישר ושעושים בחכמה. כי בהאמינו זאת, הרי הוא חולק על השקול המדעי, המורה באמת שהוא ב"ה לבדו יוכל להודיע מה הן דרכי החכמה, ומהו סכלות ורֶשע. והדבר דומה לנזור אחור בעבור שכלו ובינתו. כי גם שניהם מתקוממים ומנאצים השם ב"ה.
112
קי״גואם הנזירה בעבור תוקף היצר והכרח טבע הנפש, ויודע גם הוא כי לא טוב הוא עושה, אך שאין בכחו לעמוד נגד טבע ציורי נפשו, גם לזה תועיל יראת (השם) [העונש] לבדה, הן שתביאהו לעזוב הנאת רגע והנאת העולם החולף, בעבור פחדו מן האף והחימה פן יחרה אף ה' בו. ומי יודע משקל העונשים? הן שישתמר מחטוא בעבור כבוד השם ומוראו גדלו וכבודו. וזה כל אדם, ויתחלפו ברב ובמעט. יש יירא יראת העונש, ויש יירא יראת הכבוד והרוממות. יש שיראתו מיוסדת על יסודות רבים. ויש חלוש ממנו. הכל כפי רוב הדעת והבינה והשכל, שהן יסודות היראה הטהורה. וכפי גודל היראה כן רוב החכמה, כי אין קץ לחכמה. והירא באמת אוסֵף תמיד חקי השם ונותן כל לבו עליה. וכן לעניין השמירה והעשייה. ומי שאין יראתו רחבה כל כך, מקצר בתלמוד ובמעשה. והדבר סובב והולך בין בני האדם, הן בפרטים הרבים שיש ביראת העונש, הן בפרטים הרבים שיש ביראת הכבוד והרוממות. כי היראה בנויה לתלפיות, תלויין עליה כל שלטי הגבורים. הצדיקים והחכמים והחסידים והנבונים והיודעים, לכולם יִוָסֵד בנפשם יסוד היראה. היא ראשית כל חכמה ותכלית החכמה לבני אדם. וכן לא תהיה הנזירה ממנה בעבור שחכמת הנפש בזויה לאוילים ולכסילים לרשעים וללצים, והם בוזים החכמים, מתלוצצים ומלעיגים עליהן. כי יראת ה' שהתחזקה בנפש, תקטין מעלת הנלוזים והכופרים, וידמו בעיניה כמו החיות והבהמות והשרץ השורץ, שלא תחוש על אהבתם או על שנאתם, כדרך (ישעה ב, כב) "חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו, כי במה נחשב הוא?". וכן לא תהיה הנזירה ממנה בעבור שאין החכמה מביאה הון ועושר לבעליה בטבע, כדרך שאר החכמות הלמודיות ומלאכת מעשה. כי הירא את ה' ימאס בכל אשר תחת השמש, ביודעו שאין יתרון בהם. ולא יעבור את פי ה' קטנה או גדולה בעבור כל אלה.
113
קי״דסוף דבר הסעיף הזה מכח היראה הנטוע בנו, ר"ל חלק ממנה המתפשט ביראת ה' שהוא חלק מדעי כמבואר היא יסוד כל חכמה. והשוכח יראת ה' ואין צריך לומר המעיז פניו נגד הסעיף הזה, בידוע שטבע נפשו תכריחנו למאס החכמה ולבזותה ולא יקבלנה כלל, וכל שכן שלא ינהג בדרכיה. והנלוז מן החכמה מתועב אל השם ב"ה, ונוחל שוא ותהו. ועל זה שנינו (אבות, ה) "ועז פנים לגיהנם". ושנה ר"א בן עזריה (אבות, ג) "אם אין יראה אין חכמה". וברוך שבחר בחכמינו שדברו בלשון קצרה הכולל ענינים רחבים! ובפרושי למסכת אבות פרשתי הענין יפה בעז"ה.1יין לבנון, פ"ג משנה יז (מהד' תשס"ג עמ' 252) ויש להמשיל כח היראה לבית אוצר שאוספין בתוכו הסחורות היקרות, כל חפצים ומעדנים, וכולם שמורים בתוכו. ואם אין בית ומקצוע להניח בהן החפצים אין כלום. ואי אפשר שיסחר נעדר הבית והמקום, בשום מסחר. וכן היראה אוצר החכמה כלה. ומי שבית נפשו פתוחה ביראת ה', יוכל לאסוף כל קבוצת החכמה ולשמרם באוצר נפשו, ולהסתפק ממה שאסף כראוי. ואם אין בנפשו אוצר היראה, אין בה מקום להניח בו חכמה. ואם אין מאסף חכמה בנפש, לא יוכל להסתפק וליהנות מחכמה. והמשל הזה קדש הוא. כי הנביאים ע"ה המשילוה כן ברוח הקדש שנאמר (ישעיה לג, ו) "יראת יי' היא אוצרו", ויתבאר בבית השני בעז"ה. ואמר (משלי כא, כ) "אוצר נחמד ושמן בנוה חכם", ויתבאר במקומו. ואמר (שם טו, לג) "יראת יי' מוסר חכמה". (שם ט, י) "תחלת חכמה יראת יי'". (תהלים קיא, י) "ראשית חכמה יראת יי'". וכיוצא באלו שיתבארו כולם בעז"ה. ואמר (משלי יט, כג) "יראת יי' לחיים". ואמר (שם יד, כז) "יראת יי' מקור חיים". ולא באתי הנה לפרש הפסוקים שנזכר בהם לשון "יראה". כי הכונה לבד לבאר בבית זה הכתובים שנמצא בהן לשון "חכמה". ושרשי וגזרות "יראה" יתבארו במקומם בדברנו בעז"ה על שרש "ירא" גזרותיו ובניניו.
114
קי״האבל חפצתי לבאר פה בקצרה, שהערת חפץ האדם לבקש חכמה ולהתנהג בדרכיה, הכל באמצעות יראת ה'. ובתורה מפורש הדבר, כי תקדים היראה לכל התורה כולה שנאמר (דברים י, יב) "ועתה ישראל מה יי' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את יי' אלהיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו", להורות כי יראת ה' יסוד הכל. והירא ילך בדרכי השם שהן דרכי החכמה. וההולך בדרכיו יאהבנו. והאוהב השם ב"ה יעבדנו בכל לב ובכל נפש. וכמו שבארנו בספר "רוח חן"2חכמת שלמה, פרשה א פסקא ד (עמ' 36) דברים ברורים למבין. אחר כן הודיע כי נקל לאדם שישתמש בכח היראה הנטוע בו לירוא את השם ב"ה. לפי שהדעת תכריחנו עליו, הן יראת הכבוד והרוממות, הן יראת משפטיו ועונשיו. ועל הראשון אמר (דברים י, יד) "הן ליי' אלהיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה", כלומר השקול המדעי ידע זאת. שהוא ב"ה נורא ועליון רב ושליט על העליונים והתחתונים. ועל השני אמר (דברים יא, ב-ז) "וידעתם היום וגו' ואת אותותיו ואת מעשיו אשר עשה בתוך מצרים וגו' ואשר עשה לחיל מצרים וגו' ואשר עשה לכם במדבר וגו' ואשר עשה לדתן ולאבירם וגו' כי עיניכם הרואות" וגו'. כלומר יראת עונשיו אתם יודעים בידיעת החוש, שהוא משלם טוב לטובים ונפרע מן הרשעים. ומי שאין בו אחת משני מיני יראה אלו, לא יחכם לעולם. ואם הוא בזדון הרי זה מִכַּת המנאצים והכופרים המשחיתים הדעת. ואם הוא בשכחה, הוא מִכַּת משוקעי התאוה הבוערים והנבערים מדעת המושכלות הראשונות שנאמר עליהן (תהלים צב, ז) "איש בער לא ידע". ואמר (ישעיה ה, יב) "והיה כנור וגו' וחליל וגו' ואת פעל יי' לא יביטו ומעשי ידיו לא ראו". ואמר בעונש המגיעם (ה, יג) "לכן גלה עמי מבלי דעת".
115
קי״וומי שיש בו אחת משתי מיני היראות האלו וכל שכן שתיהן, ידיו רב לו למשול על כלל הכחות הנפשיות שמסתעפים מהן המנהגים בכללם, בין יבין בין לא יבין, או שהוא מנגד לשכלו ולבינתו ומנגד לטבע יצר הלב, ולא יכבד עבורו ולא ישיג על ידו הון וחיל. בכל זאת יכבוש יצרו במעדר רוחו ובהסכמת הלב, בהיותם מלובשים ומושלים ביראת ה'. ויעשה הכל כפי חכמת השם, ויעשה גבולים לכחותיו כפי שגבלה להן החכמה במועצותיה. ויהיה בכל עניניו ומנהגיו כעִוֵר הנשען על הפקח. כן יבטח באלהיו לעשות כאשר צוהו בכל כחו:
116
קי״זודע כי בספר "מעין גנים" יתבאר בעז"ה שרש "יסר" ושרש "יכח" בכל כלליהן ופרטיהן. אבל פה הכרח הענין מאלצני לבאר בקצרה פירוש שרש "יסר". כי נמצא בלשון הקדש שרש קרוב לו. והוא שרש "אסר". ושתיהן על ההקשרה. וחפשתי ומצאתי שכל הנכתבין באל"ף הן על קשירת הגוף, לא בעבור כחות הנפש. וכל שהן ביו"ד הן על הקשר כחות הנפש בעבור הנפש. והדברים דומים. שכמו שיאסור האדם חבירו בחבל ובברזל שלא יפרוץ ללכת מהלאה מבית האסורים. כן הקשר כחות הנפש שלא יפרצו לעבור הגבולים הראוים. כי בארנו שנטועים בכל נפש הכחות והפוכי-הכחות. והבחירה ביד האדם לנהוג באיזו שירצה. ולפי שיצר הלב רע וחפץ להשתמש ולהתיר הכח הנוטה לרע, הנה החפץ בחכמה צריך לקשור וליסר כח זה ולא יתירנו כחפצו, אבל ישתמש בכח שתלוי עליו מִפְעָל כפי החכמה. וכן בארנו שאין בטבע הנפש גבולים לכחות האדם. והכח הטוב בהשתמשו בו יהיה השמוש במשקל כפי שקצבה לו החכמה. ולפי שבטבעו להתפשט יותר לצאת חוץ מגבולו צריך שיאסרנו כפי הגבול שהוגבל לו במדת החכמה. וזהו ענין המוסר הנזכר בספרי הקדש, אין יוצא מכלל זה. כולם על מאסר הכחות הנפשיות הנוטות לרעה, שלא יפרוצו פרץ בנפש לצאת ולפעול פעולות. ועל מאסר הכחות הנוטות לטובה שלא יתפשטו מהלאה [ל]גבולי החכמה שגבלה השמוש בהן בכל ענין וענין. ויש מוסר עונש ויש מוסר השכל כמבואר בספר הנ"ל. והנה היראה היא המוסר ר"ל מוסר השכל. כמו שתבין ממה שבארנו שהמשתמש בכח היראה לירוא את השם, אוסר כל כחותיו להנהיגם כפי החכמה, וכמו שאמר על זה (משלי טו, לג) "יראת יי' מוסר חכמה". ואמר (דברים ד, לו) "מן השמים השמיעך את קולו ליסרך". כי הראה להם יראתו וכבודו שיקבלו מוסר השכל ביראת ה', ויתבאר במקומו בעז"ה. ורמזתי על ענין זה פה, להבינך למה הקפידה התורה מאד בכל מצות והאזהרות הנכללים בכח היראה. כי חייבה מיתה לאיש מקלה אביו ואמו, ולמכה, ומקלל אותם. כמו שנאמר (שמות כא, יז) "ומקלל אביו ואמו מות יומת" (שם שם טו) "ומכה אביו ואמו מות יומת". והמכה והמקלל הוא עז פנים שהוא הדרך ההפוך מן היראה. שנאמר (ויקרא יט, ג) "איש אמו ואביו תיראו". וכמו שאמרו ז"ל (קידושין לא, ב) "איזהו מורא? לא ישב במקומו ולא יכנס בדבריו ולא יסתור דבריו". ואין צריך לומר מחלל ומקלל, מקלה ומכה וכיוצא. כי גם מי שאינו נוהג בהן מורא, נכון לצלע.1מליצה ע"פ תהלים לח, יח ואמרו ז"ל (קידושין ל, ב) "הִשְׁוָה מוראם למורא המקום ב"ה שנאמר (דברים י, כ) 'את יי' אלהיך תירא'". וכל זה לפי שכח היראה יסוד חיי הנשמה. והמשחית כח היראה עושה הכנה בנפשו להיות מִכַּת המשחיתים מנאצי השם ב"ה כי יגיע באחרית להיות עז פנים ביראת השם ב"ה. וכן צותה התורה (ויקרא יט, לב) "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן".2סוף הפסוק "ויראת מאלהיך אני ה'" כלומר קיום "והדרת פני זקן" יביא לזה לקבוע בלבנו יראת כבוד מפני מי שגדול ממנו בחכמה או בשנים. וכן חייבה מיתה לזקן ממרא, לפי שהעיז פניו נגד השופטים העליונים היושבים בבית ה'. וזה קרוב להיות עז פנים גם נגד התורה, כשידמה בעיניו שהם הפוכים מדרכי השכל והבינה. וקדמוננו ז"ל אמרו (קידושין לא, א) "מי שאינו מכבד אבותיו, אמר הקב"ה יפה עשיתי שלא דרתי ביניהם, שאילו דרתי ביניהם צערוני". ואל תפלא על דבריהם לומר מי שאינו מכבד אבותיו עובר על מצות השם ב"ה שצוה לכבדם. ומה צער נוכל לגלגל יותר מההעברה על מצותיו, כדרך (איוב לה, ו) "אם חטאת מה תפעל בו?". ועוד לשון "אילו דרתי ביניהם" אין לו פירוש. כי הוא ב"ה את השמים ואת הארץ הוא מלא. כי תדע שיראת אבות הוא בשקול דעת כל אדם. כי הולידוהו וגדלוהו, וכמה טורח סבלו עבור הבנים והם זקנים ממנו. ואין כפיות טובה יותר גדולה ועזות פנים ממי שמקלה ומחלל כבוד אבותיו. והעושה כן נותן מופת שהוא ממשוחתי3מושחת הדעת. ואין כן העובר על מצות השם ב"ה. כי אולי שוכח גדלו וכבודו בעת העבירה. וכן העונשים שיחולו על הפושעים הם כנשכחים ממנו בהתגברות יצר הלב, אבל עז הפנים ואיש משחית, אע"פי שזוכר כבוד השם וגדלו ומצוייר על לוח לבו, איננו ירא אלהים. כי השחית כח יראתו, והגביר כח העזות ואין לו תקנה. ועל זה אמרו מי שאינו מכבד אבותיו, ואע"פי שיראתם חרותה בטבע כל נפש, אומר הקב"ה אילו דרתי ביניהם, כלומר שהיו בעלי הרוח לחשוב בכבודי וגדלי, ג"כ היו מצערים אותי כביכול לעבור על מצותי ותורתי, לפי שהן עזי פנים ומִכַּת המשחיתים דעתם בזדון. ויפה עשיתי שלא שפכתי רוחי עליהן להורותם כבודי ותהלתי. וכן תמצא במתן תורה שפחדו ישראל מן האש והלפידים, ונאמר (שמות כ, יז) "ויאמר משה אל העם אל תיראו, כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו". פירוש אל תפחדו מן המראות הנוראות שאתם רואים, ואל תדמו פן תמותו. כי רחום וחנון ה', וחפץ להטיב עמכם. ואולם השמיעכם את קולו והראה אתכם כבודו וגדלו כדי שתגיע יראת רוממותו בנפשכם. וכן הראכם את אשו הגדולה והלפידים והקולות, כדי שתגיע יראת משפטיו ודיניו בנפשכם. ותדעו כי העובר על דבריו תאכלהו אש. ובהיות בכם יראת השם תלמדו חכמה ותתנהגו בדרכיו. ואם לא, אי אפשר שתקבלו דבריו וכל שכן שאי אפשר שתנהגו כאשר חפץ אלהים. ומלת "פניכם" על פני הנפש כמו שיבואר במקומו. ולכן אמר "לבלתי תחטאו". וכאשר יַגִיעֵנוּ צורנו לפרש שרשי "מוסר ותוכחה", אבאר הכל ברחבה בעז"ה:
117
קי״חודע כי בינותי בספרי הקדש, ומצאתי הבדל בין לשונות של יראה, ר"ל בין אותן שהניחו כתבי הקדש על יראה של כבוד ושל רוממות, ובין אותן שהניחו על יראת עונש ותוכחה. וביודעך כלל זה, בנקל תבחין בכל המקומות שכתובים אחת מלשונות של יראה, מאיזה מין יראה הם מדברים. כל מקום שנסמך תיבת "את" "אותו" "אותך" וכיוצא אל לשון של יראה, בין מלפניו בין מלאחריו, כולם על יראת כבוד ורוממות. כמו (דברים י, כ) "את יי' אלהיך תירא". צוה שנירא אותו יראת כבוד ורוממות, כמו שהקדים (שם י, יד) "הן ליי' אלהיך השמים ושמי השמים" וגו'. ועל כן הקשו בתלמוד (עיין סנהדרין נו, א) אצל מברך השם ואמרו אזהרתו (שמות כב, כו) "אלהים לא תקלל", ואימא דפריש?. פירוש (ויקרא כד, טז) "ונוקב שם יי'" פירושו שבטא השם בשפתיו כמו (במדבר א, יז) "אשר נקבו בשמות". ועל זה יתחייב מיתה. ואזהרתו (דברים י, כ) "את יי' אלהיך תירא". ולא הביא מקראות הכתובים בתורת כהנים (ויקרא יט, יד) "ויראת מאלהיך". שכל שבא אחריהם מ"ם הם יראת עונש. כלומר ירא מן העונש הבא מן השם ב"ה על העוברים, ועדיין לא ידענו שהמפרש השם ראוי לעונש. ולכן הביאו מקרא (דברים י, כ) "את יי' אלהיך תירא" שהוא מצות עשה לירוא כבודו ורוממותו. והמפרש השם ממעט בכבודו ית', שהרי אין דרך ארץ לפרש שם מלך בשר ודם בפניו, קל וחומר למלך מלכי המלכים הקב"ה. וכן (תהלים קיב, א) "אשרי איש ירא את יי'". (דברים ד, י) "ליראה אותי כל הימים". והדומים להם הסמוכים אל "את" "אותי" "אותך" בין מלפניהם בין מלאחריהם, כולם על יראת כבוד ורוממות. וכל לשון יראה הסמוך אל מ"ם בין מלפניהם בין מלאחריהם, כולם על יראת פחד ועונש וצרה. כמו (תהלים קיט, קכ) "וממשפטיך יראתי". (תהלים לג, ח) "ייראו מיי' כל הארץ". כי קודם זה אמר (לג, ז) "כונס כנד מי הים, נותן באוצרות תהומות". והוא אמרו ית' (בראשית א, ט) "יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד" וגו'. ולפני זה היו מכסים כל הארץ. ובידו ית' להחזיר המים על כל הארץ כבתחלה, אם יעברו בני אדם על חקיו ומצותיו להענישם. ולכן הזהיר "ייראו מיי'" וגו' כלומר תפחדו ותיראו ממשפטיו ודינו שלא יביא עליכם מי הים. ועל כן אמר (תהלים לג, ט) "כי הוא אמר ויהי, הוא צוה ויעמד". ואין זה כפל ענין במלות שונות כדעת המפרשים ז"ל, אך "ויהי" על הקוות המים אל מקום אחד. כמו שנאמר במעשה בראשית (בראשית א, ט) "ויהי כן". גם הוא מקיים ומעמֵד ההויה הזאת בכל רגע, ואם חפץ יוכל לבטל מעמדן ולהשיבם על פני ארץ. ועל זה "הוא צוה ויעמוד". כי מי שבכחו צוה על הוית הדבר, הוא המקיימו בכל עת. ולכן ראוי לכם שתיראו ותגורו מפניו. וכן (ויקרא יט, יד) "ויראת מאלהיך", (דברים כח, י) "ויראו ממך". והדומים להם כולם על יראת פחד ועונש. הנה רמזתי בקצרה על כלל זה. מפני שנצטרך אליו בפירוש לשונות של "חכמה". ועיקר מקומו בדברנו על שרש "ירא" בעז"ה. כי אז נְוַסֵד כללים רבים להבין על ידיהן המליצות הקדושות, ונרחיבה לדבר בעניניהן ולפרש כל הכתובים שיש בהן לשונות של "יראה". וממה שדברנו יתבאר לך, כי יראת ה' יסוד לחכמה. וכמו בית אוצר להכניס בו מאסף החכמה וההנהגה כפי החכמה. ודי בזה.
118
קי״טולכן הַסָר מחקות השם ואינו הולך בדרכיו, [זה] בעבור שנדמה בעיניו שאינן בחכמה. והציור הרע הזה מצטייר בו בעבור האמינו שהחכמה נטועה בטבע נפשו, ושאינו צריך להביאה אל הנפש מחוצה לה. אבל מדמה שכל כחות נפשו עושות בחכמה. על דרך משל אם תתעורר בו מדת הגאוה, יחשוב שכן דרך חכמה, והשכל והבינה שבנפש מטבעם לחזק המחשבה, ולהמתיק הציור הרע אל הנפש וליסדהו למנהג של חכמה, ויעשה מעשה גאה וגאון. כי בהתעורר כח השכל והבינה ע"י אחת מן הכחות הנוטות לרעה, יפעלו גם המה רעה וישלימו חפצי הכחות. כמבואר למעלה (חדר ד' חלון ה') בארוכה. וכן הכעס והנקימה והשנאה וכיוצא בכל הכחות הנפשיות. המתעוררים בטבע הנפש שמהן מסתעפים המעשים המגונים, יחשוב על כולם שהן טובים ונוהגים בחכמה. וכן בכל התאוות והחמדות הרעות הנתלות מן הכחות הפועלות בגויה, יחשוב ג"כ שהן עושות בחכמה. ולא יאמין שדרך החכמה הפוך מדרך יצר הלב, ושמדרכי החכמה הישרה הוא כבישות הכחות האלו, והגביל אותם בגבולים קצובים וידועים, עד שלא תצאנה מהלאה לאותן הגבולים שגבלה החכמה במועצותיה. ולא ישים על לבו כי החקים הישרים האלו נשגבות מן החפץ המוטבע בנפש. ושהן ענינים אלהיים שקולים בפלס חכמתו ית' שאין לה קץ ותכלה, כי אין יראת אלהים ופחדו לנגד עיניו. הנה מי שזה דרכו, עונו גדול מנשוא כי הוא מִכַּת המשחיתים המכחישים בזדון המושכלות הראשונות הנטועות בטבע הנפש. וכמבואר למעלה (חלון ז') ומנאץ נאצה גדולה. ו[הוא] רע מן הפתי מן הלץ ומן הכסיל. כי הנחת התוארים האלו על עוברי עבירה מהעדר ידיעה, או בזדון מתוקף היצר וכיוצא בזה. אבל זה המכחיש האמת בזדון הלב ומגאות נפשו, מתואר בספרי הקדש בתואר "חכם בעיניו". פירוש: בעיני נפשו הוא חכם, לא בעיני החכמים, ואין צריך לומר לפני השם ב"ה. וזה אות שהוא מִכַּת המשחיתים המגדילים עצמם והמתקוממים נגד השם ב"ה. וגם בהם יש כתות רבות. קצתם נפלו במהמורות אלו מפני רוב התאוה וְהֶשְׁחֵת הדעת. שמרוב השתקעם בדברים המגונים וְהִדָבֵק לבם בדרכי שוא והבל, אין בכחם לצייר שום ציור אמתי המנגד לדרכי השחתתם. והגאוה המושלת בקרבם תחזק לבם לדבר אולת גדולה כזאת שמנהגם יותר בחכמה ובדרך הגון, מדרכי החכמים הגדולים בעלי השתי תורות אשר עמדו בסוד ה'. וקצתן נפלו בפחת גדולה יותר. והם אלו שהן בטבע בעלי כח השכל והבינה הערמה והתחבולה, חקרי לב בחכמות טבעיות ולמודיות ובכל מלאכת מעשה, וממציאים תחבולות בכל דבר ודבר, ומבינים החִדוֹת והמליצות שמשתמשים בהם ההמון מבני אדם, והתגאו בשכלם ובבינתם עד להשחת. כי בהיותם תחלה חכמים בעיניהם, הנה נעשו שכלם ובינתם משרתים ועבדים ליצר לבם הזונה. והשיאה אותם גובה לבם, לחשוב מחשבות רע על ה' ועל מעשיו. התאמרו פועלי און1ע"פ תהלים צד, ד להוכיח במופתי השכל והבינה בִּטוּלִים על כל הדברים הנכללים ביראת ה' שבארנו למעלה, ולהראות שהנביאים והחכמים מתעתעים ושאין בהם ממש.
119
ק״כוהן הן כתות המינים והאפיקורסים ימח שמם מספר חיים. והן הרשעים הגמורים שחברו ספרי מינות והגזימו בדבריהם לבטל השרשים הגדולים הנטועים בדעת האדם. הן אנשי משחית שהשחיתו נפשות רבות חלושי השכל והבינה, והדיחום מיראת ה' ומחכמה. כי אלו החלושים ראו דבריהם ולשונם המדברת גדולות בכל הלמודיות ובכל מלאכת מעשה, ותמהו על רחב לבם ועל צחות שכלם ובינתם ודרכי הראיות והטענות שהמציאות לחלוק בהן על שרשי התורה ויראת ה'. ויאמינו החלושים האלו שכמו שידם רב להם לדבר בכל חכמה ובכל לשון, ולהרכיב הרכבות רבות בשכל וְהֶקֵשִׁים ונצוחים, כן האמת אתם ושראויים לסמוך עליהם להאמין בכל אשר יאמינו, ולהרחיק כל מה שהרחיקו. ולא ידעו שהיו המשחיתים האלו בטבע בעלי כח השכל ובעלי כח הבינה. אבל דרכי שכלם ובינתם מאפס ותוהו נחשבו. כי דָרְכוּ בארח שקר, בהיות הכחות היקרות האלו שבנפשם, תועות והולכות אחרי דרכי הכחות המתגלות בטבע הנפש הנוטות כולם לרעה. והם משתמשים בשכל ובבינה להשלים התאוה והרשעה והאון. והם המתוארים בספרי הקדש "נבון נגד פניו". ולרבים "נבונים נגד פניהם". כלומר נגד פני נפשם המצייר רע בכל ענין; וכחותיהם מושלים כפי טבעיהן. ושכלם ובינתם בונים ומרכיבים על הציורים הרעים שהם נגד פני נפשם, וכפי שהציור שקר ורע, כן דרכי שכלם ובינתם שקר ותעתועים. ואילו היה פני נפשם "חכמה", היה שכלם ובינתם משכילים ומבינים באמת, כדרך (משלי יז, כד) "את פני מבין חכמה". ויתבאר בספר "מעין גנים" בעז"ה. ואז היו נבונים נגד פני נפשות הצדיקים והחכמים והנביאים נגד פני ה'. אבל הרשעים האלו אע"פי שיש בהן בטבע כח שכל ובינה, הם נבונים לבד נגד פניהם. אבל נגד פני הטובים הם סכלים גמורים. עליהם אמר הנביא (ירמיה ד, כב) "כי אויל עמי, אותי לא יָדָעוּ, בנים סכלים המה ולא נבונים המה". והמליצה עמוקה מאד. כי לא קרא תגר על היותן נעדרי השכל והבינה. כי אין האדם נאשם על זה. ומה יעשה אם לא חלק לו השם ב"ה כח שכל ובינה גדולה? אבל קרא תגר על היותם חכמים בעיניהם. ואותן שהיה בהן כח בינה, השתמשו בהן לחלוק על האמת. (ישעיה א, ד) "עזבו את יי' נאצו את קדוש ישראל". כי בהתפלספותם רצו לחלוק על המושכלות הראשונות הנטועות בדעת כל אדם, שהן שרשי יראת ה'. ועל כן אמר שהן אוילים מִכַּת מושחתי הדעת. "כי אותי לא ידעו" ואנשי השכל והבינה שבהם סכלים הם ולא נבונים. כי תאר "נבון" ו"נבונים" יקר מאד כמו שיתבאר בספר "מעין גנים" בעז"ה:
120
קכ״אומזה הכת החטאה בנפשותם היה עמלק. ולכן נאמר (דברים כה, יח) "ולא ירא אלהים". מזה הכת היו חרטומי מצרים, פרעה ושריו ויועציו כמו שיתבאר בעז"ה. מזה הכת יהיה גוג נשיא ראש משך ותובל כמו שיתבאר בבית השלישי בעז"ה. ובספר "רוח חן" המפרש ספר "חכמת שלמה", בארנו נכבדות בענין זה.2פרשה א סוף פסקא ה, ופסקא ו, עמ' 35, 41 ואין הכונה בספרים אלו ["גן נעול"] להאריך בדרושים, רק ליסד כללים לפרש בהן מליצות ספרי הקדש. ויש לי עוד פירוש נפלא על "נבונים נגד פניהם". אכתבנו בחדר הח' בעז"ה. ועתה שהצענו ההצעה הזאת, נפרש הכתובים שנזכר בהם תאר "חכם בעיניו":
121
קכ״ב(ישעיה ה, כא) "הוי חכמים בעיניהם ונגד פניהם נבונים". פירוש הוי ואבוי על הרשעים העוזבים דרכי יושר בעבור שהן חכמים בעיניהם. והם מלעיגים על התורה, ומלעיבים במלאכי אלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו.1דברי הימים ב לו, טז ויותר מהם, אלו שהן "נבונים נגד פניהם", והם מעיזים להכחיש בטענות ונצוחיים יסודות המדע הנטועים בנפש. ואינו מדבר על הרשעים והפושעים העוברים מדרך התאוה ומרשע הלב. כי הם בעת ההשקט יודעים פשעיהם. אבל החכמים בעיניהם שמחים וששים בפעולתם החשוכה, כי הם מתארים דרכיהם בדרכי חכמה. ועל כן בפסוק שלפניו אמר (ישעיה ה, כ) "הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע, שָׂמִים חשך לאור ואור לחשך, שָׂמִים מר למתוק ומתוק למר". ביאר שהוא מוכיח לאנשי משחית המלעיגים על תורת השם וחולקים על האמת. ואלו הם שתֵּאֵר "חכמים בעיניהם", וכנגדם אמר "שָׂמִים מר למתוק ומתוק למר". ביאר שהוא מוכיח לאנשי משחית המלעיגים על תורת השם וחולקים על האמת. והכת האחרת המהבילים בטענות ונצוחים, תאר "נגד פניהם נבונים", וכנגדו אמר "שָׂמִים חושך לאור ואור לחשך". וטעם המליצות האלו יתברר בספר "מעין גנים" בעז"ה. וכבר אמרנו (חלון ו') כי כת זאת הם משחיתים, ומנאצים השם. וזהו שאמר (ה, כד) "כי מאסו את תורת יי' צבאות ואת אִמְרַת קדוש ישראל נאצו". וכדרך (ישעיה א, ד) "בנים משחיתים עזבו את יי' נאצו את קדוש ישראל" המבואר למעלה. וכן בארנו (שם) שהם נכונים לשפטים גדולים באף ובחכמה. וזהו שאמר (ה, כה) "על כן חרה אף יי' בעמו וגו' בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה". וכל הענין הנאמר שם להפליג בעונשם המר על עונם:
122
קכ״ג(משלי ג, ז) "אל תהי חכם בעיניך, ירא את יי' וסר מרע". פסוק זה נכתב בפרשת (משלי ג, א) "בני תורתי אל תשכח" וגו'. וכל הפרשה נכתבה ביד שלמה שהיה חכם מכל אדם ללמד את העם דעת, שאין החכמה נטועה בטבע הנפש. ושהיא מכתב אלהים, ושהאדם צריך לקַבְּלָה מן התורה והחכמים, והזהיר את האדם שלא יהיה חכם בעיניו להתפאר שטבעי כחות נפשו עושות בחכמה, ולפרוק מעליו עול מלכות שמים דברי התורה והמצוה שהן החכמה באמת. אלא צריך שיירא את ה', וידע כי הוא ב"ה לבדו יכול לחוקק חקים של חכמה ויקבל מצותיו. ויהיה סר מרע, והוא ממה שיצר לבו מסיעו אליו. כי יצר הלב נקרא רע, כדרך (בראשית ח, כא) "כי יצר לב האדם רע מנעוריו". ועוד אפרש כל הפרשה בעז"ה (בבית השני). כי מליצותיה עמוקות ורחבות מאד ומפיקה תושיות רבות:
123
קכ״ד(משלי כו, ה) "עֲנֵה כסיל כאולתו פן יהיה חכם בעיניו". פירוש "כסיל" הוא הנלוז מדרך החכמה בעבור תאותו ורשעתו. ולפעמים הוא בטבע בעל כח שכל ובינה, ועל ידי שמתחזק יום יום בדרכי התאוה והרשעה, יגיע באחרית לידי אולת ושעמום הדעת, ויתחיל לחלוק על האמת בטענות וְהֶקֵשִׁים כפי שכלו התועה. ויתאר דרכי כסילותו לחכמה, והחכמה תבוז בעיניו. והחכם השומע אולתו חייב לענות מענה ישרה להשיבו מאולתו, ולגלות טעותו על פניו. כי אם יחריש יתחזק הכסיל יותר בטענותיו, ויאמין שהם ענינים ברורים שאין להשיב עליהם. ואז יהיה "חכם בעיניו" מִכַּת המשחיתים והמנאצים. ועל זה אמר "עֲנֵה כסיל כאולתו". כלומר ענהו בדברים דומים לדברי אולתו, ותשיב כהלכה. על דרך משל הכסיל ירבה טענות של אולת שראוי לאדם להיות נוהג בגבה לב. ענהו עתה בטענות ישרות כי שקר דִבֵּר, וְהָשֵׁב על טענותיו לבטלם. ותן לו טענות שדרך הענוה ושפלות הרוח ישר כפי החכמה. אבל אל תענהו בדברים שאינן כענין. על דרך משל שתקללו ותחרפהו בעבור טענותיו, כי זה לא יועיל כלום כל זמן שאינך מבטל דבריו ומקיים דרך החכמה. ואמר "פן יהיה חכם בעיניו", כלומר אם לא תנצחהו בטענות, יש לחוש שיתחזק יותר עד היותו חכם בעיניו, ואז אין תקוה שישוב לדרך החיים. ובפסוק שלפניו אמר (כו, ד) "אל תען כסיל כאולתו פן תשוה לו גם אתה". וזה בדברי חול (עיין שבת ל, ב) שאינן נוגעים בדרכי החכמה. שאם תענהו כאולתו, תשוה לו בכסילות. על דרך משל אם יקללך הכסיל ויחרפך באולתו, דום וסבול. כי אם תענהו כאולתו, והוא שתשוב חרפתו על חיקו, קללה תחת קללה, הנה תשוה לו להיותך נוהג כמדתו. ושלא נטעה לומר שהוא דרך שוה בכל הענינים. לכן סמך לו "ענה כסיל" וגו'. להורות שאין הדבר כן לעניין החכמה. כי בדברו אולת על דרך החכמה. צריך שתשיב ולומר "שקר דברת", ולגלות טעותו וסכלותו. ולא תהיה שוה לו. כי הוא דובר אולת. ושפתיך תדברנה מישרים. ובתלמוד אמרו (שבת ל, ב) "רבא רמי כתיב אל תען כסיל וגו' וכתיב ענה כסיל וגו'. ומשני כאן במילי דשמיא כאן במילי דעלמא". ודבריהם ברורים ממה שאמרנו:
124
קכ״ה(שם כו, יב) "ראית איש חכם בעיניו, תקוה לכסיל ממנו". מלת "ראית" קשה בפרושו. למה לא אמר "איש חכם בעיניו, תקוה לכסיל ממנו". וכך הפירוש, החכם בעיניו מדמה שהוא יכול לחוקק לעצמו חקים של חכמה, כפי מראה עיני נפשו ושכלו ובינתו. וכבר בארנו (חדר ה' חלון י') שיש הבדל רב בין תכונת גויות בני אדם. שמקצת הגויות מתפעלות מהרה מכחות הנפש מגויות אחרות. והכל כפי המזגים והלֵחיות והמזונות והמנהגים וטבעי המדינות. ועל כן ימצאו בני אדם שאין יראת אלהים לנגדם. והם בדברים רבים בעלי מוסר ומדות טובות, בעבור שאין הכנה גדולה בגויותיהם שתתפעלנה מן הכחות הנפשיות שתלויין בהן הפעולות הרעות. ומפני שאין יצרם תקפם, יגזרו בשכלם ובדעתם שהן פעולות רעות, ושראוי לאדם להתרחק מהן מפני הכבוד. והעוברים יֵחָשְׁבוּ בעיניהן לנבלים ולנקלים. כמו הניאוף והגניבה והגזלה והחמס וכפיית טובה ולדבר דברי הבל ולצון והגאוה והכעס והשנאה והקנאה וכיוצא בהן. וכמו שתמצא בספרי הקדמונים, שהיו עובדים לכוכבים ומזלות, וקצתן שהיו מכחישים בכל. ובכל זאת חברו ספרים בעניני המוסר והמדות, וחקקו חקים כאשר בדו מלבם. הכל כפי דמיון פנימי, וכפי טבע יצרם וכפי שכלם ובינתם המחליקים להם דרכי יצרם. והיו בהן אנשים פורשים עצמן מן הגנות מן התאוות והחמדות ומשאר מדות רעות. לא בעבור שקבלו חכמה מן התורה והחכמים, אלא בעבור טוב מזגם. והיו הדברים האלו טובים בעיניהם לעניין ההנהגה הישרה. ומלת "כסיל" פירשתי שהוא על הנלוז מן החכמה והולך בשרירות לבו, ובוחר בשקוציו ובגלוליו מתאוה בזדון הלב. והנה כאשר נראה פעולות שתיהן, ידמה לנו כי הכסיל רע מאוד. ושטוב ממנו הרבה זה הנוהג במוסר ובדעת. אבל אם נבין הדבר יתברר כי הכסיל טוב ממנו. כי הכסיל עושה תועבות מתוקף היצר ומרוע לב, ויודע תועבותיו ולכן יש תקוה שישוב מפשעיו. כי האדם בעל בחירה ולבו מושל ברצון. ויוכל להיות שפתע פתאום יעשה לו לב חדש ורוח חדשה, וישליך מעליו פשעיו וגלוליו ויהיה צדיק גמור. וכמו שבארנו למעלה (שם חלון א'). אבל ה"חכם בעיניו" הנה כל מעשיו חושב שהן חכמה. ולא יאמין שיש דרכים טובים מדרכיו, והוא מושחת הדעת. ואין תקוה לעולם שישוב מאולתו, ושיקבל על עצמו מורא שמים חקיו ומשפטיו ית', ונחשב לו כאלו עושה כל התועבות. כי הִמָנְעוֹ מהן איננו ביראת ה', אלא בעבור חולשת יצרו ובעבור כבוד בני אדם. ואם יקרה שיוכל לְהִכָּבֵד ולעלות לגדולה באמצעות עשות תועבות גדולות, אין מעצור לרוחו להמנע מעשייתן. ומלת "ראית" על ראיית השכל והבחינה. כמו (קהלת א, טז) "ולבי ראה הרבה חכמה ודעת" ומבואר למעלה (שם חלון ז'). ועל זה אמר "ראית" ובחנת ענין האיש החכם בעיניו. אע"פ שאינך רואה שעושה תועבות, תבין שתקוה לכסיל ממנו, ואע"פ שנוהג בכסילות וחפץ בשקוציו. כי אין רע ממדת "חכם בעיניו". והבן:
125
קכ״ו(משלי כו, טז) "חכם עצל בעיניו משבעה משיבי טעם". פירוש. המלך שלמה ע"ה גנה בספרו מדת העצלה עד מאוד. והענין יקר מאוד, כי העצלה התחלה לְהֶשְׁחֵת הנפש, לנליזה מן החכמה ולכל דבר רע. כדרך שאמר (משלי כד ל-לא) "על שדה איש עצל עברתי וגו' והנה עלה כלו קמשונים, כסו פניו חרולים" וכיוצא בזה. כי לקנין החכמה צריכה זהירות וזריזות גדולה. וכמו שאמר ר' פנחס בן יאיר בברייתא שלו (ע"ז דף כ, ב), שהזהירות קודמת לכל. כמו שתבין ממה שכתבנו למעלה (חדר ג חלון י). ולכן העצל גם הוא מוכן להשחת השחתה גדולה להיות חכם בעיניו. כי להנצל מטורח החכמה לאספה לשמרה ולעשותה, ידמה דמיונות רעות שאין האדם צריך לכל אלה, ודי לו בחלקו ובדרכי שכלו ובינתו, והם יורוהו בכל עניניו, ויתחזק בדעתו מעת לעת עד שיהיה "חכם בעיניו". וכל כך תשתרש המחשבה הרעה הזאת בקרבו שיהיה חכם בעיניו משבעה משיבי טעם. והם שבעה חכמים המשיבים טעם אחד ודברים אחדים כפי החכמה האסופה בנפשם. והעצל הזה יחלוק בדעתו על שבעתם, ויבטל דבריהם ויחזק בסכלותו כפי העולה על רוחו. ועיקר מליצת "משיבי טעם" יתבאר בספר "מעין גנים" בעז"ה בדברנו על מלת "טעם". ולפי שהעצלה סבה לכל הרשעה הגדולה הזאת, הזהיר אזהרות גדולות שנשתמר ממדה הגרועה הזאת. וחתם דבריו בפסוק זה, כלומר דע שתכלית העצל שיהיה "חכם בעיניו". ואת נפשו הוא חובל. ואין בספר משלי אחר פסוק זה, זכרון העצל וענינו. והבן, כי הפסוק הזה מבאר תכלית העצל, ומה רע אחריתו:
126
קכ״ז(משלי כח, יא) "חכם בעיניו איש עשיר, ודל מבין יחקרנו". פירוש. יש מן הכסילים שנשחתו בדעתם והיו חכמים בעיניהם, בראותם עצמם מצליחים בדרכי כסילותם, וראו כי לא לחכמים לחם, ותופשי התורה עשוקים ורצוצים. והתאמרו בלבם שדרכם ומנהגם חכמה, וע"י כן שָׁמְנוּ עָשְׁתוּ1ירמיה ה, כח גם גברו חיל. ומאסו בדרכי חכמי התורה, באמרם איך יאמרו "חכמים אנחנו", ובביתם אין לחם ושמלה? ועל זה אמר "חכם בעיניו איש עשיר". כלומר פעמים שהעושר סבה לרעה הגדולה הזאת. ודע שאע"פ שאין מופתים על דרכי החכמה, והכסילים יריבו עם החכמים כמבואר למעלה, אין הדבר כן בעניני הבינה. כי בעל כח הבינה יוכל להראות גלוי לכל, שהוא בעל בינה יותר מחבריו, וכמו שיתבאר בספר "מעין גנים". גם בחדר השביעי יתבאר מעט מזה. כי בעל הבינה יגלה תעלומות וחידות צפונות ויבין תכונת ונטיית הנפשות. מה שלא יבין מי שאין בו כח בינה גדולה. ולכן יש להפלא על עוצם הֶשְׁחֵת דעת העשיר שהוא "חכם בעיניו", ומדמה ששכלו ובינתו יחוקקו דרכים ישרים יותר מדרכי החכמים, ושבאמצעותן השיג גם עושר גם כבוד. ובעיניו יראה איש דל והוא מבין, וראיה על גודל בינתו כי יחקרנו ויבין תעלומותיו, ובכל זאת הוא דל. ואם היה החכמה תלויה בדרכי בינת האדם היה ראוי שיהיה הדל המבין עשיר גדול. כי הוא יודע דרכי העשיר ומנהגיו, ובינתו רחבה הרבה, וזה לא יוכל העשיר לכחש. ועל זה אמר "ודל מבין יחקרנו". כלומר הִפָּלֵא והשתומם על רשעת העשיר הזה החכם בעיניו. והמופת בין עיניו בדמיונות שוא והבל, בראותו "איש מבין יחקרנו" והוא דל ואביון. והיה לו לשום על לבו שאין העושר אות על חכמתו. ושיגיע לרשעים כמעשה הצדיקים, ולצדיקים כמעשי הרשעים, כי דרכי השם ב"ה נשגבים מדעתנו וכמו שיתבאר בעז"ה. אבל ברוב השחת דעתו יאמין דברים שהן נגד שקול הדעת ונגד החוש. כך נראה בעיני. וראב"ע ז"ל פירוש ודל מבין יחקרנו. יוכל לחקור בדבר שהוא חכם בעיניו ע"כ, ולפירושו לא למדנו דבר מזה. והבן:
127
קכ״חויותר מאלו לא מצינו בכתבי הקדש תאר "חכם בעיניו". והנה התבארו כולם. ובספר "מעין גנים" יתבאר ענין "נבונים נגד פניהם" כי שם מקומו. ובספר זה יתבארו עוד בעז"ה מקצת לשונות של חכמה הבאים בכנוייהן, שגם הם על שוא ותהו ודרך "החכמים בעיניהם". ובאלו המקומות יתבאר כל הענין באר היטב. כתר לי זעיר:
128
קכ״טחדר שביעי ובו יב חלונות ראיה מן התורה שכל "חכמה" [היא] אלהית, ושהיא על המנהגים שהן כפי חקי השם ב"ה. ראיה שניה מספר ירמיה מבאר שיש רבים מן המצווֹת שבתורה שהן עניני בינה. מופת ממצות קדוש החדש שהתורה מן השמים. מופת שני מפרשת בהמות וחיות טהורות וטמאות. ענין דרך אמונה. כל ספרי דברי הימים עדים נאמנים על התורה. השתלשלות הדורות וסדר הקבלה והזמנים שבתורה ובדברי הנביאים, עדות נאמנה על התורה. יושר המצווֹת לתקון הנפש ולתועלת הקבוץ המדיני הכתובים בתורה, מעידים על היותה אלהית. דעת הנפלאות שבתורה וסוד צבאיו ומשרתיו וכבודו וגדלו. עדות על היותה אלהית. מליצותיה משליה ויושר הוראת כל שרש ושרש כפי הענין שנכתב אצלו, מורים שהיא אלהית:
כשתשגיח בדברי התורה והנביאים תמצא דבר זה מפורש, שהחכמה כולה מאת האלהים ואינה יוצאת מן השכל האנושי ובינת האדם. כי כשהזהיר אדוננו משה ע"ה ב"משנה תורה" על שמירת התורה והמצוה אמר (דברים ד, ה) "רְאֵה למדתי אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני יי' אלהי לעשות כן בקרב הארץ אשר אתם באים שמה לרשתה". הודיע שהחקים והמשפטים שלמד לישראל לא הוציאם מלבו, ולא קבצם מבעלי החקים שהיו בעולם, אלא כאשר צוהו ה' כולם מפי הגבורה. והוא ב"ה צוה שיעשו ישראל החקים האלה. וחזר ופירש שאלו החקים והמשפטים הן הן החכמה והבינה. ואע"פ שלא יצאו משכל האדם ומבינתו ולא ימצאו מהן. גם הרבה מנגדים לטבע השכל והבינה הנטועות בנפש, בכל זאת הם החכמה והבינה הגמורה. ולכן אמר (דברים ד, ו) "ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה". הודיע שישמרו החקים האלה בלב שלם ויעשו וינהגו על פיהן. כי אין החקים האלו שוים לחקים שחקקו כל עם ועם ללשונותם בארצותם, אלא חקי התורה הן חכמה ובינה לעיני העמים בעבור שצוה עליהם השם ב"ה. ואינם כמו חקי עם ועם שאינם חכמה ובינה כי הם מתחבולות בני אדם. ואין בכח האדם לחוקק חקי חכמה ובינה. ולכן אם ישמרו ויעשו חקי התורה יגדל שם ישראל לכבוד ולתפארת עד אפסי ארץ. כי אם ישמעו העמים החקים האלה שנוהגים בהם בני ישראל, כולם יודו ויאמרו שהוא גוי גדול מכל הגוים. ובעבור גדולתו הוא חכם ונבון מכל הגוים ונתנה להם לבדם החכמה והבינה למורשה. ושאר הגוים השפלים בערך ישראל, משפטים אלה בל ידעום. מבואר הדבר שחקי התורה הן החכמה הגמורה. והנוהג על פיהן הוא החכם.
כשתשגיח בדברי התורה והנביאים תמצא דבר זה מפורש, שהחכמה כולה מאת האלהים ואינה יוצאת מן השכל האנושי ובינת האדם. כי כשהזהיר אדוננו משה ע"ה ב"משנה תורה" על שמירת התורה והמצוה אמר (דברים ד, ה) "רְאֵה למדתי אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני יי' אלהי לעשות כן בקרב הארץ אשר אתם באים שמה לרשתה". הודיע שהחקים והמשפטים שלמד לישראל לא הוציאם מלבו, ולא קבצם מבעלי החקים שהיו בעולם, אלא כאשר צוהו ה' כולם מפי הגבורה. והוא ב"ה צוה שיעשו ישראל החקים האלה. וחזר ופירש שאלו החקים והמשפטים הן הן החכמה והבינה. ואע"פ שלא יצאו משכל האדם ומבינתו ולא ימצאו מהן. גם הרבה מנגדים לטבע השכל והבינה הנטועות בנפש, בכל זאת הם החכמה והבינה הגמורה. ולכן אמר (דברים ד, ו) "ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה". הודיע שישמרו החקים האלה בלב שלם ויעשו וינהגו על פיהן. כי אין החקים האלו שוים לחקים שחקקו כל עם ועם ללשונותם בארצותם, אלא חקי התורה הן חכמה ובינה לעיני העמים בעבור שצוה עליהם השם ב"ה. ואינם כמו חקי עם ועם שאינם חכמה ובינה כי הם מתחבולות בני אדם. ואין בכח האדם לחוקק חקי חכמה ובינה. ולכן אם ישמרו ויעשו חקי התורה יגדל שם ישראל לכבוד ולתפארת עד אפסי ארץ. כי אם ישמעו העמים החקים האלה שנוהגים בהם בני ישראל, כולם יודו ויאמרו שהוא גוי גדול מכל הגוים. ובעבור גדולתו הוא חכם ונבון מכל הגוים ונתנה להם לבדם החכמה והבינה למורשה. ושאר הגוים השפלים בערך ישראל, משפטים אלה בל ידעום. מבואר הדבר שחקי התורה הן החכמה הגמורה. והנוהג על פיהן הוא החכם.
129
ק״לויפה אמר "חכמתכם ובינתכם", לפי שזרע יעקב לבדם הם מקבלי התורה, לא שאר האומות. וכמו שיתבאר (בחדר השמיני בעז"ה). ואם היתה הנחת שם "חכמה" על העיון, המופת ודרכי חקירות השכל, גם בשאר העמים היו חוקרים ופלוסופים כמו אריסטו וחבריו ודומיהן, שהפליגו לחקור בטבעיות ואלהיות כפי מחשבתם, והוכיחו ההשגות האמתיות בהקשים ונצוחים. ואיך אמר "אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה"? אם הכונה על עשות המופתים1הוכחות הגיוניות על מה שלמדנו מן התורה בדרך קבלה, כבר הראית שחכמי הגוים גם המה הפליגו בחקירות האלה. ואם הכונה על הקבלה בלי מופת לא היה לו לתאר זה ב"חכמה" וב"בינה", ויודעיהן ל"חכמים" ול"נבונים". אבל הכלל שיסדנו נאמן ויציב שכל חכמה על חקים נודעים מן השם ב"ה שחקקן בחכמה והן הן חקי התורה. וישראל לבדם קבלום ונוהגים בדרכיהן. ועל קוטב זה סובבים דברי הכתוב וכמו שפרשנו. והנה פסוק זה יצא מן הכלל ללמד על כל המקומות שבספרי הקדש שנזכר [בהם] לשון חכמה, שהוא על חקי השם ב"ה שהן החכמה הגמורה. וכמו שתראה בחדרים הסמוכים בהביאנו כל כתבי הקדש ובפרושינו עליהם:
130
קל״אוידעתי כי אנשי לבב יאמרו "אם הנחת שם 'חכמה' על החקים הבלתי מתבררים לאדם במופתי השכל. במה יִוָדַע לעמים אשר ישמעון חקים האלו שבעליהן עם חכם ונבון גוי גדול? ואולי ילעיגו עליהן כדרך הכסילים המרובים עם החכמים, והאוילים בוזים חכמה ומוסר?" הנה אין השאלה הזאת לבדה עלינו. כי גם המפרשים מלת "חכמה" על העיון השכלי ועשיית המופתים לא ימלטו, אחר שהכתוב מדבר על חקי התורה. ובכלל זה חזיר ושעטנז וכלאים ופרה אדומה, שהאומות מונין עליהן את ישראל.1רש"י על במדבר יט, ב; רמב"ם, הל' מעילה סוף פרק ח; ע"פ תנחומא חוקת פסקא ז ועליהן אמר "אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון וגו'. וכן ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם", כולל התורה כולה. וכבר נלחצו מזה מפרשי התורה ז"ל. ויאמרו הרב רבינו נסים ור' יצחק אברבנאל ז"ל, כי האומות לא ילעיגו עלינו בראותם כי המשפטים צריכים, והן המצווֹת שטעמם ידוע למשכילים, ומתוארים משפטים. וע"י כן ידונו שגם החקים והן המצווֹת שאין טעמם ידוע, גם הם צדיקים. כמו האדם שעושה פעולות רבות בתבונה ובדעת, כשיעשה דבר שאין טעמו נודע לדעת זולתו, ראוי לו לחשוב שגם זה כפי התבונה אלא שטעמו נעלם. כן יקרה למשכיל במעשה מצות התורה. ועל זה אמר הכתוב (דברים ד, ח) "ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת" וגו'. הוסיף מלת "ומשפטים" לפי שהן עדות על החקים שהן צדיקים. ותחלה אמר "אשר ישמעון את כל החקים האלה" [עכ"ל]. ודברי הרבנים האלו נפלאו מדעתי. כי איך יעידו המשפטים על החקים? ומי יעיד על המשפטים? וגם עליהם יפטירו בשפה? כי כבר בארנו למעלה שאין על חקי החכמה מופתי הדעת. ובכלל זה החקים והמשפטים והמצווֹת והתורות והעדות. ומי שלא יקבלום בעבור יראת השם, יתוכח כנגדן. על דרך משל ממשפטי התורה, שהגנב ישלם שנים. היעלה על דעתך שישר המשפט הזה בעיני כל העמים. ושבעבור יושרו יתוארו הנוהגים בו עם חכם ונבון? והפך הדבר נראה לעין. כי רוב העמים לא בחרו משפט זה, (ואם) [למרות ש]הוא נודע להם. ותמצא שבמקצת המדינות ידון הגונב דבר מועט במשפט מות. ומשפטי קצת המדינות שיכוהו בשוטים (ויסמכוהו בברזל) [יכווהו בברזל מחומם] שהוא נבל. ובקצתן יסגר בכבלים וישב בבית הכלא מספר שנים. כי דעות המנהגים יתחלפו כפי מספר המעיינים כמבואר למעלה. וכן הוא בכל משפטי התורה. סרו כל העמים מן הדרך אשר צוה ה' ובחרו להם משפטים כפי העולה על רוח חכמיהם ונבוניהם. ואם כך הוא בזמנינו, יותר מזה היה בדורות שעברו שלא נגלתה כבוד התורה והיותה אלהית מוסכם ביניהם כמו עתה. הִפָּלֵא מאוד איך יאמר הכתוב על זה שיודו כל העמים כי אנחנו עם חכם ונבון? ויותר נפלא לומר שיקחו עדות מן המשפטים על החקים. ומי יערב שלא יקחו עדות מן החקים על המשפטים? כי בהיותם מתוַכחים על המשפטים אע"פ שאינן יכולים לברר שבושם וטעותם במופת,2בהוכחה הגיונית יתאמרו בני נבל לומר שחֻקֵי העם הזה סרי טעם. כן משפטיהם. גם אין מלת משפטים על הדברים המתבארים לכל הדעות. ואין מלת חקים על דברים שהן נגד השכל והבינה, כמו שיתבאר במקומו בעז"ה. ואין ראיה מדברי הכתוב שאמר "חקים ומשפטים צדיקים". כי כן החל "ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים". ומה שאמר "אשר ישמעון את כל החקים" ולא הזכיר המשפטים יתבאר מדברנו. סוף דבר הכתובים האלו צריכין להתפרש:
131
קל״בושמע עתה מה שאומר בפרושן: הנה אנשי דעת מן העמים המלעיגים עלינו ודוברים סרה על המצווֹת והחקים והמשפטים, הוא בעבור שאינן מאמינין שהתורה מכתב אלהים, ושהחקים האלה יצאו מפי הגבורה, ומיחסים הכל למעשה בני אדם. כי אם יאמינו שהתורה אלהית ושהן דרכי ה', בהכרח יודו שהן החכמה והבינה. כי בשקול דעת כל אדם מתברר כי השם לבדו אין קץ לתבונתו, ושהכל כאין נגדו. כדרך (איוב ט, ד) "חכם לבב ואמיץ כח, מי הקשה אליו וישלם". ויתבאר במקומו. ואם יאמינו שהחקים האלה אלהיים, ויקשו ערפם וישענו על בינתם, הנה הם בכלל ה"חכמים בעיניהם ונבונים נגד פניהם", משחיתים ומנאצים שבארנו ענינם. ולא דברה תורה במתים שבטל בהם צורת האדם, ולא יֵחָשְׁבוּ לפניו למאומה. עליהן נאמר (ישעיה מ, יז) "מאפס ותהו נחשבו לו", ויפה יתבאר בבית השלישי בעז"ה. אבל דברה תורה על העמים ההולכים בדרך שקול דעתם. וכשישמעון החקים האלו שאין להם מבוא בשקול דעת האדם, יתמהו ולא יאמינו שהן דרכי חכמה. כי מאין יתברר להם שהן דרכי ה' ושמוצאותן מפי עליון? והם לא ידעו ולא יאמינו כי ידבר אלהים את האדם. ולא שמעו ולא ראו נפלאות כאלה, כי לא נגלה כבוד ה' בין הגוים. וכמו שנאמר (דברים ד, לג-לד) "השמע עם קול אלהים וגו' כאשר שמעת אתה וגו' או הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי" וגו'. ואם יסופר בין הגוים בדורות הבאים הנפלאות הגדולות שנעשו לישראל, ושכבודו שוכן בארצנו לא יאמינו ולא יאזינו. ואם לא יאמינו בנבואה ובהשגחה העליונה על האופן הנפלא הזה, אין עוד מקום לומר שיש בארץ חקים ומשפטים שקבלו בני אדם מן השם ב"ה. וכן יוכל להיות שקצתן יאמינו כי ידבר השם עם האדם וילמדהו דעת ודרך תבונה וחכמות ירונו. אבל לא יודו שתורת משה רבינו ע"ה היא התורה העליונה שיצאה מפי השם ב"ה. ואולי יעמוד ביניהם נביא שקר וחולם חלום, ויגיד דברים מלבו בשם ה'. והשומעים יכשלו בם ויחליפו אמת בשקר. או יאמר שהתורה הראשונה בטלה, ועתה באה תורה חדשה. אבל שידעו באמת שהתורה מאת השם ב"ה, ובכל זאת יקשו ערפם ויבטלוה בעבור השענם על דעתם ובינתם, אין ענין זה במציאות האדם במה שהוא אדם, רק במשחיתים שאין בהם צורת אדם, ועל אנשים כאלה לא תתפשט דעת התורה. כי (משלי ב, יט) "כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים". ולפי שההוראה על יושר חקי התורה ומשפטיה תלויה בהתבררות היותה אלהית, הנה אם אפשר לאמת להם במופת שהיא מן השם ב"ה, והיה המופת חזק ואמיץ שאין בכח הדעת להכחישו, אין ספק שיודו כל רואיהן שדרכי התורה הן החכמה והבינה.
132
קל״גוברוב חסדי השם ב"ה עשה מופת3כאן פירוש "מופת" הוא נסים זה לעיני כל ישראל גדוליהם וקטניהם. כי הביאם להר סיני ושם נגלה האלהים לעיני כל, ודיבר מן השמים ושמעו באזניהם קול אלהים חיים מדבר מתוך האש. וראו מופתים רבים ונפלאות גדולות במדבר ובארץ ישראל. וידעו כל הרואים בדעת ברורה שדברי התורה הם דברי אלהים חיים. ולכן אמר ב"משנה תורה" (דברים ד, לה) "אתה הראת לדעת כי יי' הוא האלהים" וגו'. כלומר הראת בחוש לדעת בברור אמתת הדברים. כי אין ברור יותר להמון בני אדם ממה שישיגו בחושים. ומה שדומה לזה הוא ענין שאפשר מציאתו בכל דור ודור. והוא אם נראה אנשים הנוהגים בדרכי התורה הזאת שהן אנשי מופת ובמעלת העליונים הנבדלים בעצם מבעלי החומר, בהכרח נודה שמנהגי האנשים האלו אלהיים ודרכם דרך ה'. ואולם המופתים האלו היו נראים בכל דור ודור באנשי התורה החכמים והנבונים. והיו המופתים מפורסמים לעיני כל רואה אי אפשר להכחישם ולכזבם. הן במופתים הנתלים בדעת ובתבונה, הן במופתים הנתלים במדות, הן במופתים הנתלים בפעולת הַגְוִיָה. כי בהיות תורת ה' החכמה הגמורה, וההולך בדרכיה תדבק בו השגחת השם ב"ה וישיג קרבת אלהים, אז יוכל לפעול בעליונים ובתחתונים כדרך (תהלים קמה, יט) "רצון יראיו יעשה". וכדרך (איוב כב, כה) "ותגזר אומר ויקם לך". כי השם ב"ה ימלא חפצם ומשאלותם, יעשה ככל אשר יקראו אליו באמת. ומזה המין העמיד יהושע חמה ולבנה ברקיע, מזה המין הוריד אליהו ז"ל אש מן השמים. מזה המין רפא אלישע צרעת נעמן והחיה את המת. וכמו שהעיד נעמן (עיין מל"ב ה, טו) כי יש אלהים בישראל. ומזה המין היו כל הניסים שעשו הנביאים והחכמים דור אחר דור. הכל באמצעות קדושת מנהגם ודרכיהם שהיו כפי התורה. ולא נמצאו כמותם בכל העמים, לפי שכל ענינם4של הגוים כפי הטבע הנהוג, לא יותר. וכן הבינה והשכל ורוח אלהים שנחה על אנשי התורה ונגלה עניניהם לכל רואה. כמו שתמצא ביוסף שפתר חלום פרעה ברוח הקדש, ונגלה ליועצי פרעה הסכלים כי רוח אלהים בקרב יוסף. ושמנהגיו אלהיים. וכן שלמה המלך ע"ה שלא היה דבר נעלם ממנו. ראה הודאת מלכת שבא (מל"א י, ט). וכל העמים שהיו באים לשמוע חכמתו ומוסריו (מל"א י, ו). כי פתר חידות והתיר קשרים ומצפונים שאין בכח השכל האנושי ובינתו להתבונן בהם. וכן דניאל (ד, ו) שכל רז לא אנס ליה. והודה נבוכדנצר הרשע ובלטשאצר הרשע (דניאל ה, יא) "די רוח אלהין קדישין ביה וגו' נהירו ושכלתנו וחכמה כחכמת אלהין השתכחת ביה". כי לא היה אפשר להם לכחש הדברים המושגים לחושיהם. וכן היו רבים בישראל לרבבות שהיה נגלה מהם הענין האלהי אלא שלא נכתבו עניניהם בספרי הקדש. ואם היה אפשר שכל ישראל יחד ישמרו התורה והמצוה כמו ששמרום אנשי הסגולה, יהיה נגלה הענין האלהי בכולם. כדרך (במדבר יא, כט) "ומי יתן כל עם יי' נביאים כי יתן יי' את רוחו עליהם", כמבואר במקומו בשרש "נוח" בעז"ה. וכמו שיהיה לעתיד במהרה בימינו. כדרך (יואל ג, א) "והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר" וכמבואר למעלה (חדר ה' חלון ט'). כי יסוד הכל היא חכמת התורה. ולא יתהוו פעולות אלהיות הנשגבות מדרכי הטבע הנהוג רק ע"י אנשים שומרי תורה. ומזה המין כל הגבורות והמלחמות הקשות שנצחו מעטים את הרבים בדרך פלא, כמבואר בספרי הקדש. ומזה המין כל הנפלאות וההצלחות התלויות בזרע הארץ ובתבואות, בעדרים ובבקרים ובפרי בטן. וכיוצא באלה שהן למראה עיני כל אדם, והן נשגבות מדרכי הטבע. וכל הרואה אותם יודה שהן ענינים אלהיים. ובהיותם מוכרחים להודות שמעשה העם השומר התורה הזאת נשגב ונבדל ממעשה כל העמים שחקקו להם חקים מדעתם ובעצת חכמיהם, בהכרח יודו כי תורת העם הזה היא אלהית, וחוקותיה ומשפטיה הן החכמה והבינה. ושמשפטי וחקי שאר העמים הבל הם ואין בם מועיל. כי לולי כן מאין הגיע להם הענין האלהי. והם בצלמם ובדמותם בתכונתם ובגויותם שוים לצלם ודמות ותכונת וגוית שאר העמים. ואין הבדל רק בין המנהגים. כי עַם זה שומרים התורה הזאת. ועמים אחרים תורת כל אחד בידו. ואין מופת יותר גדול על התורה שהיא מן השם ב"ה. ושהיא "החכמה והבינה" ושעל כן הנוהגים בדרכים אלו, הם אנשי אלהים ושרי קודש:
133
קל״דוכל זה דבר הכתוב אחר שהודיע שתהיה התורה חכמת ישראל ובינתם לעיני העמים, ויודו כולם שהם "עם חכם ונבון". חזר ופירש מה יביאם אל ההודעה הזאת אחר שדרכי חכמת התורה לא תִוָדַענָה להם במופתי השכל. ואמר (דברים ד, ז) "כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כיי' אלהינו בכל קראנו אליו". הבט אל המליצה היקרה הזאת. אמר אדוננו משה ע"ה, שוטטו מיָם עד יָם וראו בכל הגוים ההולכים איש בשם אלהיו. זה ישתחוה לשמש. וזה לירח. וזה לצבא השמים, היש אלהים קרובים אליו שיענהו בקראו אליו? וגם אם יאמין בה' אלהי השמים על דרך הגוים שקוראים אותו "אלהי אלהים" (עיין מנחות קי, א) וכמו שיתבאר בבית השלישי בעז"ה. ואפילו יאמין בו באמת כדרך שמאמינים בו בני ישראל. בכל זאת איננו קרוב אליו בכל משאלותיו. כי הגוים הצדיקים, כל שכר צדקתם ומעשיהם הטובים בדרך הטבע הנהוג לא יותר. על דרך משל שיהיה מטר בארצם, שיולידו בנים ובנות, שישמרו מן התחלואים ומן המלחמות וכיוצא כפי הטבע הנהוג. אבל לא למעלה מדרך הטבע. על דרך משל הניסים והנפלאות ורוח אלהים בתבונה ובדעת וכיוצא באלו לא ישיגום העמים וחכמיהם, זולתי עַם ה' שומרי התורה. ועל זה אמר "מי גוי גדול" כמונו בענין זה. כי ה' אלהינו קרוב אלינו בכל קראנו אליו. כל מה שישאל החכם מישראל שומר התורה מן השם ב"ה, ימלא משאלתו. דניאל היה צריך לדעת חלום נבוכדנצר, והודיעו השם ב"ה. וכן בכל דבר. וכראות העמים את מעשי העם הזה כי נורא הוא יאמינו כי תורתם עליונה מיד השם ב"ה. ולכן סמך ואמר (ד, ח) "ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת" וגו'. כלומר מענין קרבת האלהים שאמרתי נמשך שאין עוד גוי גדול כמונו בענין המנהגים. כי לנו חקים ומשפטים צדיקים. כי הם אלהיים, שקולים בפלס החכמה העליונה שהיא צדק ומישרים. ולכל העמים חקים ומשפטים שבדו מלבם אין בהם צדק ולא יושר. ולכן כשדבר על מה שישמעו העמים, הזכיר רק חקים לבד. להודיע שלא תהיה ההודעה בשכלם ובבינתם בעבור השיגם דרכי התורה, אלא אפילו החקים שאין לשכל מבוא בהם כלל, יודו עליהן שהן חכמה ובינה.
134
קל״הוהנה דִבֶּר משה דברים אלו לישראל באותו הלשון עצמו שיאמרו העמים זה אל זה. והנה כל מה שדברנו מסכים עם המציאות המפורסם. כי בהיות ישראל שרויין אל אדמתם הולכים בתורת ה', וביניהם אנשי אלהים אנשי מופת, נלוו עליהם רבים מן העמים בשם ה'. כי בחנו וידעו כי תורת ישראל ומנהגיהם לבדם אמת. ובחדרים הסמוכים תמצא בענין זה ראיות ברורות מכתבי הקדש. וכאשר חטאו ישראל וגלו מעל אדמתם ונפלה עטרת ראשם, ואין עוד אתנו נביא ויודע עד מה5מליצה ע"פ תהלים עד, ט ונתקיים בנו (דברים לא, יז) "והסתרתי פני מהם" וגו' וכיוצא מן הקללות המיעדות שפלותינו, ושלא תֵרָאֶה כבוד ה' עלינו, סרו המופתים הנאמנים המעידים על התורה הקדושה שהיא לבדה עליונה, ודרכי חכמת השם ב"ה. כי הנפלאות הקדומות לא יאמינו [בהם] הדורות האחרונים, ואם יאמינום יאמר שבטל זיו התורה הזאת, וְחַדָשָׁה מקרוב באה מן השמים. ולכן קמים בכל דור ודור מתחכמים מכל העמים ושולחים לשונם לחלוק על חכמי ישראל ומנהגיהם ונתחלל שם שמים, ועונותינו גרמו כל אלה. ומידינו היתה זאת לנו. בושנו מאד ונכלמנו. עד ישוב ה' לרחם עלינו ויַראנו נפלאות כימי צאתנו מארץ מצרים. אז יבושו כל חכמי הגוים ממועצותיהם, וידעו כי יש אלהים בישראל, ושאין חכמה ובינה במציאות רק חכמת התורה. ובהגלות דבר זה הגלות גמורה ע"י מופתים גדולים, יִוָדַע לכל שוכני ארץ האמת הברור, ויתנו כבוד לתורה. על העת ההיא נאמר (צפניה ג, ט) "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם יי' לעבדו שכם אחד". ואילו שמרנו מצות ה' בימי שלוָתנו כבר היה מקויים הדבר הגדול הזה כי גדול הוא מאד, ואליו כִוְנָה החכמה העליונה. כי (תהלים קמה, ט) "טוב יי' לכל ורחמיו על כל מעשיו". והוא עצמו ענין הכתובים האלו שצוה לנו לשמור ולעשות דברי התורה הזאת. שלפי הנראה דבר לטובתנו, שעל ידה נהיה גדולים וחשובים בעיני העמים, שיודו כולם כי אנחנו לבד גוי גדול חכם ונבון. וכן אמת. אבל יש "תפוחי זהב במשכיות כסף".6משלי כה, יא ועיקר הכונה על כלל העמים שישובו כולם ליראה את השם כעמו ישראל לעבדו שכם אחד, ושיכנסו בבריתו של אברהם אבינו ע"ה, לא בעבור טובות העה"ז, רק בעבור שיתברר להם קדושת התורה ואמתת חקיה ומשפטיה. ואשרינו אם אנו גורמים זה בקדושתנו ובלכתנו בדרכי התורה. וכדרך אברהם אבינו ע"ה שנאמר עליו (בראשית יב, ה) "ואת הנפש אשר עשו בחרן". ודי בזה:
135
קל״ווכן בספר ירמיה הנביא ע"ה מבואר שאין חכמה במציאות זולת חכמת התורה. ושהנלוז מדרכיה, מן הנמנע שיתואר בתאר "חכם" גם אם יהיה בטבעו בעל שכל ובינה הרבה, ויודע חכמות למודיות וטבעיות וכל מלאכת מעשה. וכן מי שלמד חכמת התורה ואסף בנפשו חקי החכמה אלא שאינו נוהג בדרכיה, ואע"פ שנוכל לומר שיש בו חכמה, לא יתואר בתאר "חכם" כמבואר למעלה (חדר ב' חלון א'). שכן כתב (ירמיה ח' ח-ט) "איכה תאמרו חכמים אנחנו ותורת יי' אתנו? אכן הנה לשקר עשה עט שקר סופרים. הובישו חכמים חתו וילכדו הנה בדבר יי' מאסו, וחכמת מֶה להם?" פירוש. האנשים שדיבר הנביא כנגדם היו אנשי משחית, למדו התורה ואמרו שהיא מן השמים, ומאסו בחקותיה, ולא יתכן דרך ה' בעיניהם ונשענו על דרך לבם וחקירותיהם כפי שכלם ובינתם. ותארו עצמן "חכמים" בעבור ערמם ותחבולתם והדרכים שחקקו לעצמן, גם בעבור שלמדו חקי התורה, ואין השחתה גדולה מזאת כמבואר למעלה. וראייה לזה, כי לפני כן נאמר (ירמיה ח, ה-ז) "מדוע שובבה העם הזה ירושלים משובה נצחת? החזיקו בתרמית מאנו לשוב. הקשבתי ואשמע לא כן ידברנו אין איש נחם על רעתו לאמר מה עשיתי, כלה שב במרוצתם כסוס שוטף במלחמה. גם חסידה בשמים ידעה מועדיה ותור וסיס ועגור שמרו את עת בואנה, ועמי לא ידעו את משפט ה'". פירוש. הנביא תמה על עוצם השחתתם. מדוע נפלו במשובה נצחת שהיא נצח לא תפסק? מחזיקים בתרמית לבם שבחרו להם, מאנים לשוב בתשובה, וכאשר אני מקשיב ושומע דבריהם יום יום, תמיד ידברו דברים לא כנים. ואין איש מהם נחם על רעתו, לאמר "מה עשיתי?" כי דרכם נכון בעיניהם, וזה דרכי המשחיתים, כת "החכמים בעיניהם", כדרך (משלי כו, יב) "ראית איש חכם בעיניו, תקוה לכסיל ממנו". ובארנוהו למעלה (חדר ו' חלון יג).
136
קל״זוזה הַהֶשְׁחֵת העצום המנגד לשקול הדעת, כי הם מתקוממים נגד חקי השם, ממאסים בדבר השם ב"ה, ובוחרים שקוציהם לתארם בחכמה. וכמבואר למעלה (חדר ו' חלון ו'). ועל זה הוכיח הנביא ואמר כי הם נבזים מבעלי חיים האלמים. כי הם שומרים המנהגים הנטועים בם בהכרח, לא יסורו ממעשיהן. כי החסידה ידעה מועדיה. ותור וסיס ועגור שמרו עת בואנה. ואלה הרשעים מנגדים למנהגים הנטועים בם בהכרח שקול הדעת, כי דעת האדם תכריחנו להבין שאין שכל ובינת האדם נחשבים לכלום, נגד תבונת השם ב"ה שאין לה חקר. ושחוקי השם ב"ה אמת, וכל המנגד לחוקיו שקר. והם בזדון לא ידעו את "משפט" ה'. כלומר גדולת השם וחכמתו העליונה. כדרך (מל"ב א, ז) "מה משפט האיש אשר עלה לקראתכם?" כלומר ענינו ותאריו. וזה הפירוש נפלא ואמת. ויפה אמר (ירמיה ח, ח) "איך תאמרו חכמים אנחנו ותורת יי' אתנו?" כלומר איך תסבול הדעת דברים כאלו, שאתם אומרים שיש אתכם תורת ה'? הנה אתם מודים שחוקות התורה הן אלהיים. ואתם משקרים בה, ודרכיה לא יתכנו בעיניכם, ומאסתם בדבר ה'. וְהִמְצֵאתֶם מלבכם חקים לא טובים. "הובישו חכמים". כלומר חכמים כמותכם, ראוי לכם שתבושו ותכלמו וְשֶׁתֵּחָתוּ1לשון פחד ואימה ותלכדו בשחתותיכם. "הנה בדבר יי' מאסו". כדרך החכמים בעיניהם. "וחכמת מֶה להם", איך אפשר שתהיה בכם חכמה? או שיתוארו "חכמים" בעבור מנהגם בחכמה? ואין חכמה זולתי החקים האלהיים שהן דבר ה'. ואין "חכם" זולתי הנוהג כפי חוקות חכמת השם. והתברר מזה שכל חכמה שבעבורה יתואר האדם "חכם" איננו מה שיבארו השכל והבינה האנושיים או חכמות למודיות ומלאכת מעשה, זולתי חקי התורה שהן דבר ה'. כי כל חכמה [היא] אלהית, ואין חכמה אנושית במציאות כלל:
137
קל״חכמו שהתורה כוללת דרכי החכמה, שיש בכל ענין מהם דבר והפוכו, ודבריה ומצותיה מתפשטים על כלל המנהגים הכלולים בשלשה חלקי הנפש כבאור למעלה (חדר ו' חלון א'); כן היא כוללת דרכי הבינה והדעת, והן הדברים ששרשן ויסודן נטוע בדעת האדם. וכח הבינה תוציאם ותולידם מן ההקדמות הלקוחות משקול הדעת על דרך שבארנו (שם חלון ה'). ולכן אמר (דברים ד, ו) "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים", כי כוללת דרכי חכמה ודרכי בינה. ואין בדרכי הבינה דבר והפך-הדבר במציאות. אלא דרך אחד אמת קבוע, אי אפשר לצייר הפוכו או בטולו וכמו שבארנו (חדר ב' חלון ד'). ומן המין זה מה שאמרה תורה (דברים ד, לט) "וידעת היום והשבות אל לבבך כי יי' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד". וכמה מַדָעוֹת יקרות ודברי בינות תצאנה מן הכתוב הזה, ולא באתי לבאר פרטים כי אם כללים. ובמקומות רבים מספרנו זה תמצא ענינים נכבדים שנוציא מדברי הכתובים, דברי בינה, בדברנו על הלשונות הנכתבות בפסוק מן הפסוקים. ומקצת דברי פסוק זה יתבארו בעז"ה בדברנו על שרש "ידע". וכן מצות עשה (דברים ו, ד) "שמע ישראל יי' אלהינו יי' אחד". המדעות היוצאות מכתוב זה הן בדרך בינה. וכן מצות עשה (דברים ו, יג) "את יי' אלהיך תירא". כמבואר למעלה (חדר ו' חלון ז'). ופרטי היראה תהלות ה' ונוראותיו כולם מתבררים בדרך הבינה. וכן מצות עשה (דברים ו, ה) "ואהבת את יי' אלהיך" אע"פי שהאהבה ממנהגי החכמה, והיפוכה מדת השנאה. הנה האהבה המתפשטת בענינים האלהיים לאהבה שמו הגדול ב"ה ולאהוב דבריו ומצותיו, תכריחנה דרך המדע והבינה. וכמו שאמרנו אצל היראה שסעיף ממנה המתפשט ביראת ה' מוכרח בדרך מדע. וכן מצות עשה (דברים יא, יג) "ולעבדו בכל לבבכם", שהיא מצוה כללית ויש בה פרט והיא מצות התפלה. הנה הכלל והפרט מתבררים בדרך הבינה על דרך התולדות היוצאות מן האבות הנטועות בדעת. וכן מצות לא תעשה (שם ו, טז) "לא תנסו את יי' אלהיכם כאשר נסיתם במסה". והוא המנסה את השם אם יכול לעשות ענין מן הענינים, ולספק ביכלתו הבלתי בעל תכלית, כמו שחטאו ברפידים. כל זה נגד דרך המדע והבינה. וכן מצות לא תעשה (שם ז, כא) "לא תערוץ מפניהם" הוא בדרכי הבינה. כי יראת ה' ודעת גבורתו מדרכי הבינה. והירא את ה' לא יירא מגבורת הכופרים. (שם יח, כב) "לא תגור ממנו". מדרכי הבינה, כי הירא את ה' לא יגור מדברי המגזמים ומפליאים בדברים, בהיותם מִכַּת אנשי זדון, ויבטח בה' שלא יתנהו בידם. וכן כל הלא תעשה האמורים אצל ע"ז (שמות כ, ג-ה) "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. לא תעשה לך פסל וגו' לא תשתחוה להם ולא תעבדם". כולם בדרכי הבינה. כי הדעת מכרעת שכל המעשים האלו הבל ואין בם מועיל, ומביאים חרון אף. וכן מצות עשה לקדש חדשים ולעבר שנים. וכפי סוד העבור שנמסר למשה ע"ה מהר סיני הכל בדרך בינה. והוא חשבון תקופות ומזלות, שנוכל לעשות עליהן מופתי השכל והבינה כמבואר למעלה (חדר ו' חלון ב'). כללו של דבר, תורת ה' כוללת החכמות והתבונות יחד. והדברים רחבים וגדולים. והכל תלוי בכח השכל והבינה שבאדם. ומי שחלק לו השם ב"ה חלק רב מן הכחות היקרות האלו יבין השרשים ויוציא ענפים רבים מן השרשים. ולא אאריך בענין זה. כי עיקר מקומו בספר "מעין גנים" בדברנו על שרש "בין". והבן:
138
קל״טכמו שהאותות והמופתים והנפלאות והגדולות והנוראות שתעשינה באמצעות האנשים החכמים מקבלי התורה, עדים נאמנים על התורה שהיא עליונה. וכל הרואים יכירו וידעו שמנהגי התורה ענינים אלהיים כמבואר למעלה (חלון ב'). כן אפשר להמציא מופתים אחרים להראות לכל העמים והשרים, שהתורה הזאת נתנה מן השמים מן השם ב"ה. ובהיות המופת נאמן שהיא אלהית, בהכרח המדע יודו כי חקותיה ומשפטיה הן החכמה והבינה. ואפשרות מציאות מופתים כאלו יהיה אם מליצות התורה ודבריה יעידו על עצמם שהן בכח אלהי. ויהיה זה בהמצא בהם ענינים אמתיים יתבררו במופת השכל. ויהיו אלו הענינים מסוג הדברים שאי אפשר שתפול עליהן שכל האדם ובינתו, ולא היו יכולים לְהִוָדַע לבני אדם לעולם. לולי שנודעו מפי השם ב"ה. ועתה שנודעו יש בכח בינת האדם לברר אמתתם במופת ברור. ובדרך זה תהיינה דברי התורה מעידים על עצמם שהן מן השמים. ואם נחפש במליצות התורה כבר נמצאו ביניהם לשונות כאלו. מהן מה שרמזה התורה על חדוש הלבנה. וצותה שיהיו מועדי ה' תלויים בסבוב הירח. אחרי כן צותה שנעשה המועדים לעתים ידועים התלויים במהלך השמש, והם דברים מקבילים זה לזה. כי הפסח צריך שיהיה בחדש הראשון. גם יהיה בעת האביב שנאמר (דברים טז, א) "שמור את חדש האביב". וחג השבועות לקץ חמשים יום, ויהיה בעת בכורי קציר חטים. וחג הסוכות בחדש השביעי. וצריך שיהיה בעת האסיף. ואלו העתים תלויים במהלכי השמש. וכבר ידעת כי יש י"א יום בין י"ב חדשי לבנה ובין שנת החמה. והנה אנחנו צריכין להשוות בין שנת החמה וחדשי הלבנה. ומשפט ההשויה הזאת, קשה מאד לבינת האדם ויתבלבל בה מאד. כי מי בכל חכמי הגוים מיום החלו בני האדם לחקור בתקופות השמים ומהלכי מאורותיהן, ומי בכל אנשי השכל והבינה, יודע מדת שנת החמה בחשבון מדוקדק ומצומצם בדרך מופת? והמופלאין שבהן וגדוליהן כמו בטולמיאו"ס1הוא תלמי, אסטרונום אלכסנדרוני, חי כחמשים שנה אחרי חורבן בית שני וחבריו, הודו ולא בושו שאין אתם יודע עד מה. וכן אין ביניהן יודע במופת ישר מדת החדש, וכמה בין מולד למולד אמתי, כי הפליגו בחשבונותיהם וטרחו ויגעו התבוננו והשכילו, וברוב הימים מצאו המדה הקרובה לא המצומצמת, כי אין זה בכח בינת האדם. אע"פ שהוא מדרכי הבינה כי גבול נתן ה' לבינת האדם לא יעברנה לעד, כמו שיתבאר בספר "מעין גנים", ובהיותינו מסכלים מדת שנת החמה ומדת חדש הלבנה, מן הנמנע להשוות חדשי הלבנה עם שנות החכמה בדרך קבוע לתקן המועדים באמת כמצות השם ב"ה. אבל לישראל מסר הסודות האלו. כי אלהי עולם ה' בתתו תורתו למשה גלה סודו לעבדו ומסר לו בנבואה אופן תקופות השמים והמאורות. והודיעו סוד העבורין והנלוה לזה. ומשה ע"ה מסר הכל לאנשי דורו כמו שאר הדברים שקבל בפירוש התורה ופרטיה מן השם ב"ה. ונשתלשלו הסודות האלו בקבלה איש מפי איש עד היום, כדרך כל דברי החכמה שהשתלשלו מדור לדור כמבואר למעלה (חדר ו' חלון א'). ולכן נאמר (דהי"א יב, לב) "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל". והם היו הקובעים חדשים והמעברים שנים בעצתם ובבינתם. ואין ספק שהיו יודעים סודות רבים בחכמת תקופות ומזלות, לא יִוָדעוּ מדרכי השכל והבינה שבנפש האדם. אך בעו"ה מיום גלינו מעל ארצנו בטל זיו החכמה ממנו, כמו שאבדנו כל מחמדינו ותפארתנו.2לשון רמב"ם: "לפי שאומתנו אומה חכמה שלמה, כמו שפירש ית' וכו' 'רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה'. אלא כאשר כילו טובותינו רשעי העמים הסכלים, והשמידו חכמותינו וספרינו, והאבידו חכמינו עד שחזרנו להיות סכלים" (מורה נבוכים ח"ב סוף פרק יא. והזכיר זאת בקצרה בח"א תחילת פרק ע"א) ולא נשאר ממנה בידינו זולתי דברים מעטים הצריכים לתקוני המועדים. והוא המחזור של י"ט שנה שבמספר זה מן השנים ישתוו חדשי הלבנה עם שנות החכמה. וקבלה בידינו כמה עבורים, וכמה פשוטים וחסרים בכל מחזור ומחזור. וכן מדת החדש מכ"ט יום, י"ב שעות ותשצ"ג חלקי שעה מתתר"ף לשעה. ומדת שנת החמה משס"ה ימים ושעות ידועות, כמו שכתב ראב"ע בפירוש החומש (שמות יב, ב). והיתה קבלה בידם שלעולם יקבע בית דין שבע שנים בכל י"ט שנה, שהם רל"ה חדשים והם ו' אלפים יום, גם תתק"לט גם שתי שלישיות יום, גם תקצ"ה חלקים ואלו הם י"ט שנות החמה בלי תוספת ומגרעת. וכמה תמה בטולמיאו"ס על החשבון המצומצם הזה ממדת החדש וממדת השנה, ומקביעות המחזור של י"ט שנה, והודה שהוא ענין אלהי, וראיה על הנבואה שהיתה בישראל. וכמו שאמר דון יצחק אברבנאל ז"ל בפירוש התורה פרשת החדש הזה לכם. והנה העמים הרואים התבונות האלו שתכללם שתי התורות, ובא האות והמופת על אמתתן. וההודאה השכלית שלא נמצאו בכח בינת האדם אלא בנבואה מן השם ב"ה. וכמו שהודה בטולמיאו"ס התוכן הגדול, יביאום לדעת במופת שתורת משה רבינו ע"ה מן השמים ותכריח דעת האדם שכל חקותיה ומשפטיה הן הן החכמה והבינה הגמורה וכדרך שבארנו למעלה (חלון ב'):
139
ק״מעל זה אמרו רבותינו ז"ל בתלמוד (שבת עה, א) "מנין שמצוה לחשוב בתקופות ומזלות? שנאמר (דברים ד, ו) 'ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים'. איזוהי חכמה ובינה שהיא לעיני העמים? הוי אומר לְחַשֵׁב תקופות ומזלות". ודבריהם חן ושכל טוב, שדקדקו דברי הכתוב האומר שתורת ה' הן חכמה ובינה לעיני העמים. ותפול השאלה ששאלנו כי אין על חקי התורה מופתי השכל. ומה יניע לב העמים להודות שהן חכמה ובינה? ואע"פ שהערכנו התשובה מן הפסוק הסמוך לו שאמר (דברים ד, ז) "כי מי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו". כל זה טוב לפרש למה יגדלונו וישבחונו העמים בעבור תורתינו. אבל לשון הכתוב שהחקים שיעשו ישראל, מעשייתן יראו בעיניהם שהן חכמה ובינה, יפה שאלו. איזה מצוה מכל המצווֹת המעידה על עצמה לעיני כל רואיה שהיא חכמה ובינה עד שיודו עליה העמים בעבור עצמותה? וכמו שאמרנו (חדר ששי חלון ב') שכל חקי התורה ומשפטיה יתוכח שכל האנושי כנגדן. והשיבו זהו לחשב תקופות ומזלות שהן חכמה ובינה. "בינה" להבין סוד העבור, מדת השנים והחדשים והמחזורים. ו"חכמה" לעניין ההנהגה, כי בהן תלויין מועדי ה' ימים האסורים במלאכה וימים המותרין, יום עונג ויום צום וכיוצא בדברים אלו. המנהגים שיש בכל ענין דבר והפוך-הדבר. וכן מנהג המנין. אם למנות לחמה לבדה כדרך אומות העולם. מה יועיל מדת החודשים? ואם המנין ללבנה, מה יועיל מדת שנות החמה? כמו שעושין הישמעאלים. ואם למנות לשתיהן? יתבלבל העם בעיניהן. וצותה תורת השם למנות לשתיהן. והודיע דרך בינה, להשוות ביניהן בחשבון מצומצם, כל שומעיו יתפלאו ויודו על אמתו. ולכן מצוה לחשב תקופות ומזלות לְפַאֵר כבוד התורה בעיני כל העמים ולנצח דעותיהם שיודו כי התורה מן השמים וכל דבריה חכמה ובינה. וישובו ליראה את ה':
140
קמ״אועוד אתן לך מופת שני מן התורה עצמה שהיא מן השמים. כתוב בתורה (ויקרא יא, ב-ג) "זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ. כל מפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסות, מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו". ובספר "משנה תורה" פרט שמות המינים הטהורים ואמר (דברים יד, ד-ה) "זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה כשבים ושה עזים. איל וצבי ויחמור ואקו ודישון ותאו וזמר". והם עשרה מינים, וכולם בעלי שני סימנים טהורים, מפריסי פרסה ומעלי גרה. וכל המינים האחרים הרבים אין להם סימנים טהורים. וחזר והודיע טעם היתר עשרה מינים אלו, בעבור שהן מפריסי פרסה ומעלי גרה. ואמר (יד, ו) "וכל בהמה מפרסת פרסה ושוסעת שסע שתי פרסות, מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו". והנה המוצא בהמה או חיה ואינו מכיר אותה אם היא מעשרה מינים טהורים, אין לו רק לבדוק אם היא מפרסת פרסה ושוסעת שסע שתי פרסות ומעלת גרה, בידוע שהיא מעשרה מינים טהורים. ואם אין בה שני סימנים אלו, בידוע שהיא מן המינים האסורים. אחר כן אמר שבכל מיני החיות והבהמות הרבות נמצאים ארבעה מינים שיש בשלשה מהן סימן טהרה אחד, שהם מעלה גרה. ובאחד מהן סימן טהרה אחר שהוא מפריס פרסה. ואסר אותם באכילה שנאמר (ויקרא יא, ד-ז) "אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה את הגמל כי מעלה גרה הוא וגו' ואת השפן כי מעלה גרה הוא וגו' ואת הארנבת כי מעלת גרה היא ופרסה איננו מפריס. ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא" וגו'. ונכפלה האזהרה הזאת ב"משנה תורה". ואין לך מופת גדול מזה שהתורה מן השמים. כי לולי כן מי הודיע למשה רבינו ע"ה שלא נמצאו בכל המון החיות והבהמות שהן מקצה הארץ עד קצהו, ובאיי הים הרחוקים עד אפסי ארץ, רק ארבעה מינים שיש בהן סימן טהרה אחד? ואיך ערב לבו לכתוב בתורתו דבר כזה. ומחר יבא החולק ובידו מין חמישי, בעל שתי סימנים טהורים. או בעל סימן אחד. ויעיד החוש דבריו בטלים ח"ו? כי הארבעה שהזכיר שהן בעלי סימן טהרה אחד. והם גמל שפן ארנבת וחזיר, הם מן המפורסמות לכל. וכשיביאו מין חמישי שאיננו מהם, יתברר לכל כי מלבו הוציא דבריו ובאומד הדעת. האם תאמר שהיה משה ע"ה נוסע בכל המדינות והיערים והמדברות לארבע רוחות השמים ובדק את כל המינים? אין זה אלא דברי הוללת. ומאין ידע שמצא כולם? "ולא ראינו אינה ראיה" (עדיות ב, ב). ומיום נגלתה תורת משה רבינו ע"ה עד היום הזה, קמו מכל האומות אנשים זדים ממציאים טענות והיקשים לבטל דברי התורה. ואין ספק שבתוך המספר הרב מן הכופרים שהיו בכל קצוי ארץ ואיים רחוקים, היו מוצאים בהמה או חיה בעלת סימן אחד של טהרה. ומי היה יכול לעמוד כנגדם, אחר שהוא טענה שהחוש מעיד עליו? אבל עד היום הזה לא מצאו. ועד נצח לא ימצאו בהמה או חיה כזאת. כי אדון התורה ב"ה, הוא יוצר הכל ית' שמו, והוא יודע מספר מיני החיות והבהמות שיצר. דמותן ותבניתן סימניהן וסגולתם. וזה באמת מופת ישר על היות התורה מן השמים.
141
קמ״בוכאשר עמדתי על דבר זה, אחרי כן מצאתי בדברי קדמונינו ז"ל, שגם הם עמדו עליו. והתנא האלהי החכם השלם ר' עקיבא בן יוסף ע"ה הזכירו. אמרו בספרי פרשת ראה (ויקרא יא, ד) "אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וכו' אמר ר' עקיבא וכי משה קניגי ובלסתר היה? מכאן תשובה לאומרים אין תורה מן השמים". ע"כ. ופירושו ברור ממה שדברנו.
142
קמ״גגם בגמרת חולין (ס, ב) אמרו "אמר רב חנין בר אבא, שסועה זו חיה שיש לה ב' גבין וב' שדראות. וכי משה קניגי ובלסתר היה? מכאן תשובה לאומרים אין תורה מן השמים". וכתבתי זה לפי שראיתי לרבותינו בעלי התוספות ז"ל פירוש רחוק בהלכה זו. כי חשבו ששאלת וכי משה קניגי ובלסתר שב על שסועה. והקשו דבפרק המפלת אמרינן בין לרב בין לשמואל שסועה נולדת מבהמה טהורה. והיאך מוכח שהתורה מן השמים? ושמא היה למשה ע"ה בהמה טהורה בעדרו וילדה לו שסועה? ונדחק רבנו תם ז"ל לתרץ שאע"פי שהיא נולדת מבהמה טהורה, אינו דבר מצוי. וזה מן התימה בעיני וכי בשביל שאינו מצוי יאמין החולק שהתורה מן השמים? ושמא שמע משה ענין השסועה מפי אחר כמו שהיה נודע לרב חנין בר אבא ולרב ולשמואל? ויותר תימה שבתורה לא נזכר חיה שיש לה ב' גבין וב' שדראות. ומיותרא דשסועה מפקינן לה, ופשטא דקרא בארבעה מינין שיש להן סימן טהרה א' קא מיירי, ובמפרסת פרסה ושסע פרסות עסיק. ולמי אנו משיבין? לאפיקורוס האומר אין תורה מן השמים, ופשיטא שלא יאמין בדברי חכמים שאמרו "שסועה" היא חיה שיש לה ב' גבין וב' שדראות. ואם כן "ערביך ערבא צריך".1סוכה כו, א ועוד דלרב דאמר שסועה בריה בעלמא ליתא. וכי אגמריה רחמנא למשה במעי אמיה אגמריה. אמאי לא מותיב עליה מדברי ר' עקיבא דאמר וכי משה קניגי ובלסתר היה. משמע דאינהו משכחי לה ביער ובמדבר. ושמע מיניה דשסועה איתא בריה בעלמא? ועוד תימה שיאמר רב חנין בר אבא שהוא אמורא בשמו דבר שנשנה בברייתא בשם ר' עקיבא. אבל עיקר הדבר שהן שתי שמועות בתלמוד, רב חנין בר אבא אמר שסועה היא חיה שיש לה ב' גבין וב' שדראות. והדר סתמא דתלמודא קבע הברייתא השנויה בספרי, וכי משה קניגי ובלסתר היה? ולאו אדרב חנין קאי. אלא מלתא באנפי נפשה ור' עקיבא היא. ומשום דעסיק בקרא דאך את זה לא תאכלו וכו', מייתי נמי הך דקניגי ובלסתר. ועל ד' מינין שיש להם סימן טהרה האחד קא מהדר. ושפיר הוי תשובה נצחת לאומרים אין תורה מן השמים וכדפרישית. וכה"ג אשכחן טובא בתלמוד. ולהכי קאמר התם אמר ר' יצחק ז"ל "כתוב באגדתך קניגי ובלסתר ופרשה". כלומר כתוב לך הברייתא הזאת בתוך האגדות היקרות שאתה כותב לעצמך, כי דבר יקר יש בה. ואתה תפרש דבר הברייתא ותגלה אופן המופת. לא כמו שפירוש רש"י ז"ל, שיכתוב קניגי ובלסתר לפי שהן לשונות צחות. וזה תימה. גם לא הבנתי מה צחות יש בלשונות הללו. ואם היו מלות הלקוחות מלשון הקדש החרשתי. אבל הצער הגדול שהן לשון לועז לשון עלגים. אחר כן מצאתי בספר הנקרא פסיקתא זוטרתי, חברו איש חכם וגדול בתורה ונזכר שמו כמה פעמים בתוך הספר, רבינו טוביה בר רבי אליעזר זצ"ל, שכתב: אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה. אמר ר' עקיבא וכי משה קניגי היה? אלא מכאן תשובה לאומרים אין תורה מן השמים. השסועה אמרו חכמים בשחיטת חולין2צ"ל אלו טריפות, עיין חולין ס, ב בריה שיש לה שתי שדראות וב' גבין. ע"כ. מסדר דבריו אתה למד שהבין השמועה בשחיטת חולין על דרך שפרשנוה. לא כדברי בעלי התוספות ז"ל.
143
קמ״דואמנם הזכיר לא תעשה על ארבעה מינים אלו שיש בהן רק סימן טהרה אחד. כדי לדון בקל וחומר לתת לא תעשה על כלל המינים שאין בהם סימן טהרה כלל. וכן אמרו בת"ורת כהנים ובספרי בלשון זה "אותה תאכלו ואין בהמה טמאה באכילה. אין לי אלא בעשה. בלא תעשה מנין? ת"ל הגמל והארנבת והשפן והחזיר מבשרם לא תאכלו. אין לי אלא אלו בלבד, שאר בהמה טמאה מנין? ודין הוא, ומה אלו שיש בהן סימני טהרה הרי זה בלא תעשה על אכילתן. שאין בהן סימני טהרה אינו דין שיהיו בלא תעשה על אכילתן! נמצאו הגמל והארנבת והשפן והחַזיר מן הכתוב. ושאר בהמת טמאה בקל וחומר. נמצא מצות עשה שלהן מן הכתוב. ומצות לא תעשה שלהן מקל וחומר. ע"כ. ועוד כמה טעמים ודרשות יוצאות מפסוק זה. וכמו שכוון לכל המַדָעוֹת האלו, כן היו כוונות השם ב"ה להזכיר בפרט בעלי הסימן האחד. לקבוע מופת ישר לכל חכמי תבל, למען דעת כולם כי דברי התורה הזאת הם דברי אלהים חיים ומלך עולם. ויתברר בשקול הדעת שדבריה וחקותיה הן החכמה והבינה:
144
קמ״ההצגתי לפניך שני עדים נאמנים מן התורה עצמה, המעידים עליה לעיני כל העמים שהיא עליונה ואצולה ממרומים. ומי שנתן לו ה' לב לדעת יוסיף לקח ויביט נפלאות רבות בתורה. שֶׁבְּהִוָדְעָם יעידו כל שומעיהם שהן ענינים אלהיים ומופתים נאמנים על אמתת התורה. ועל זה בקש המשורר האלהי ואמר (תהלים קיט, יח) "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך". ובעבור היות בם ענינים מופתים ימצאום חכמי לב, בקש (קיט, מג) "ואל תצל מפי דבר אמת עד מאד". ובעבור שכל חכמי הגוים יודו על אמתתן ולא יתוכחו נגדן, לא יבוש פי המדבר אותם. אמר אחר זה (קיט, מו) "ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש". ואין כונתי להאריך בדרושי התורה, רק לברר כל כלל וכלל במשל אחד או בשתים. ומן המבואר תקיש על הכל. והנה בְּהִוָדַע לאדם כי התורה עליונה, כבר יקבל החקים והמשפטים הכתובים בה ותהיינה בעיניו נאמנות יותר מן הדברים שלמד בחכמת למודיות ובחכמת מלאכת מעשה שבא על כל דבר ודבר מהן האות והמופת השכלי. ואע"פ שאין בכח בינתו לברר כל חוק וחוק במופת, ולא יוכל לפלס ארחות חיים, כמבואר למעלה (חדר ו' חלון ז'). ולאיש כזה הכל שוה בין דברי בינות הכתובים בתורה שהן מתבררים במופת מדעי כמבואר למעלה (חלון ד'), בין דברי חכמה הכתובים בה המתוקים לדרכי שכלו ובינתו, בין דברי חכמה הכתובים בה שאין לשכלו ולבינתו מבוא בהן כלל, בין לדברי חכמה הכתובים בה שהן נגד דרכי שכלו ובינתו. הנה יאמין בכולם ויקבלם בלב טוב, בעבור היותו יודע במופת על דרך כלל שהן דברי השם ב"ה. וש"אין חכמה ואין עצה ואין תבונה לנגד השם".1משלי כא, ל ודרך זה נקרא בספרי הנביאים "דרך אמונה". ובדרך זה דָרכו הנביאים וחכמי לב, והיה השם קרוב אליהם כי נוצר אמונים ה'. ועל זה אמר המשורר האלהי (תהלים קיט, ל) "דרך אמונה בחרתי משפטיך שויתי". פירוש אינני חפץ לפלס בשכלי ארח חיים. כי אם כה אעשה אקבל החקים והמשפטים הטובים בעיני שכלי, ואשר לא ייטבו לי אניחם ואעזבם? וזה פשע גדול. אבל "דרך אמונה בחרתי" לקבל עלי את כל דברי התורה באמונת הלב, בעבור שידעתי שהן מן השמים ואני מאמין כי צדיק ה' וכל משפטיו צדק ואמת. ובלכתי בדרך זה "משפטיך שויתי". כולם שוין לי. בין אותן הנעימים לשכל, בין אותן שאין לשכל מבוא בהן, ובין אותם המנגדים לשכל, את כולם יאהב לבי:
145
קמ״ומלבד דברי המופתים הנמצאים בתורה המעידים על היותה תורת השם ב"ה, יש עוד ענינים נכבדים לאלפים המחזקים אמונת החכם והמְאַמְצִים הלב הטוב, להאמין על צדקת המשפטים והחקים הכתובים בתורה, והכל בדרך אמונה כמבואר למעלה. כי כל אמונה קרובה לשקול המדעי. כי האמונה והמדע ענינים קרובים כמו שיתבאר בספר שני [של "גן נעול"] בדַבְּרֵנוּ על שרש "אמן". ובספר שלישי בְּדַבְּרֵנוּ על שרש "ידע" בעז"ה. כי אם תבחין הספורים הרבים שבאו בתורת ה', מה שקרה מיום כרת ברית את אברהם אבינו ע"ה ענין האבות הקדושים, מכירת יוסף ורדת בני ישראל למצרים, גלותם ועבדותם, צאתם לחרות באותות ובמופתים, לכתם ארבעים שנה במדבר במופתים גדולים, בואם אל ארץ צבי, והמלחמות הקשות עם ל"א מלכים שיעד עליו בתורה, רשתם את הארץ ושבתם בה תת"ן שנה, עניני המלכים שקמו בישראל. ומשפט הנביאים והחסידים והנזירים והכהנים והלוים. ובנין המקדש. צורותיו ותבניתיו וחדריו ואלמיו, גלותם מעל ארצם. היותם עבדים למלך בבל. צאתם מגלותם ברשיון מלך פרס, בואם שנית אל ארצם, שבתם בה ת"ך שנה, גלותם השניה, היותם עבדים למלכי הארץ עד היום הזה, תמצא שכולם מתאימות. אין סתירה ואין התנגדות בעניניהם לא באופני המקרים. ולא בזמני המקרים. וכל אלה הענינים קרו בפומבי לעיני כל. ולא תמצא חולק ומערער אליהם מכל העמים ללשונותם לגוייהם, אע"פ שהכופרים יכחישו מעשה הנפלאות ויאמרו שהיו מדרכי התחבולות ומעשה ידי אדם, עליהם להביא ראיה. כי כל דבריהם בלי טעם ובלי מופת, וכל משענתם על הֶשְׁחֵת צורתם, כי לא יאמינו כי השם משגיח על יצוריו ופועל ישועות בקרב הארץ. אבל לא תמצא מי שיביא ראיה שלא קרו הדברים האלו בזמניהם. ונהפוך הוא שכל דברי ספרי הימים הראשונים שהיו לאומות צור, הנקראות ווענעליער, ולכשדיים ולפרסיים ולרומיים מלאים ספורים המעידים על המאורעות שאירעו בימים ההם, על דרך שהם כתובים בספרי הנביאים. וכמו שהעתיק יוסף בן גוריון הכהן הרבה מדבריהם בספרו שכתב לרומיים. וכל המאורעות האלה נרמזו בתורת ה', מה שיקרה בכל דור ודור. וכמעט הוא ענין מופתי לא יוכל לבטלו, זולתי מי שבטל ממנו צורת האדם:
146
קמ״זעוד תבחין כי תורת ה' תאיר עיננו, להודיענו סדר הזמנים מיום ברוא אלהים אדם על הארץ. ואחריה ספרי הנביאים, כולם משלימים הסדר עד יום גלות הארץ ולכתם לבבל ושובם לארץ. ומזכירים דור אחר דור הכל בסדר ישר ובקוצר נפלא, ותורת ה' לבדה תודיע זאת. כי המודיע הוא ראשון והוא אחרון ה' צבאות שמו. ולא תמצא בכל קצוי הארץ ספר דברי הימים הנכתב קודם מתן תורת משה רבינו ע"ה. גם אחרי כן לא היו כותבים עד בוא הצורים ואחריהם כשדים ופרסים, והיה זה לערך בימי מלכות דוד המלך ע"ה. ודעת האדם תכריחנו לרומם כבוד התורה ולהאמין בכל דבריה בעבור כל זה.
147
קמ״חועוד תבחין ענין הקבלה והשתלשלותה מדור לדור, שהיא חזקה מכל חזקת המופתים. כי נוכל לחשוב סדר הקבלה מימות משה ע"ה עד עכשיו.1כפי שהעתיק רמב"ם בפתיחה לספר"משנה תורה" עד זמן חתימת התלמוד כי עד עזרא הכהן מפורשים הדורות ואנשי הקבלה בכתובים. וממנו ואילך היה המקבל הראשון משיירי אנשי כנסת הגדולה שמעון הצדיק הכהן הגדול. ומלבד התפרסם ענינו בתוך האומה הישראלית, הנה כתוב [ענינו] על ספרי היונים.2ספרו של יוסיפון, על תולדות עם ישראל ומה שקרה לו עם המלך הגדול אלכסנדר מוקדון בלכתו לכבוש את ירושלים (יומא סט, א) ואחריו אנטיגנוס איש סוכו. ואחריו יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים ושאר הזוגות המפורשים במסכת אבות.3בפרק הראשון ואחריהם רבן יוחנן בן זכאי אחר החורבן, ואחריו חמשה תלמידים שהיו לו המפורשים באותה המסכתא.4פרק שני ואחריהם ר' עקיבא בן יוסף וחבריו. ואחריהן ר' מאיר ור' יהודה וחבריהן. ואחריהן רבינו הקדוש ובית דינו. ואחריהן דורות האמוראים המפורשים בתלמוד. ואחריהן דורות רבנן סבוראי. ואחריהן דורות הגאונים ואחריהן דורות הרבנים. כמו שכתוב הכל באמת ובצדק בספר קבלת הראב"ד ז"ל. והיה זה כמו לפני שמונה מאות שנה. ואחריהן חכמים בכל דור ודור, כמו הרמב"ם ז"ל, ואחריו בעלי התוספות ז"ל ואחריהן הרשב"א ז"ל. ואחריו הרא"ש ז"ל. ואחריו בנו ר' יעקב בעל הטורים, ואחריו תלמידיו דור אחר דור עד יום גלות ישראל מארץ ספרד. הכל כמו שכתוב ב"ספר יוחסין".5של ר' אברהם זכותא, דוס ראשון קושטא שכ"ו, אח"כ קראקא ש"מ ואחר כן דור אחר דור חכמים בארץ המזרח ובארץ פולוניא ואשכנז ובעהמען6בוהמיה ועסטעררייך7אוסטריה יש לנו ספרים שחברו. האחד מעיד על חבריו שהיו בדורו. כולם קבלו זה מזה עד למשה מפי הגבורה. והשתלשלות כזה חזקה כברזל. אין חולק על זה זולתי העז פנים ואיש משחית. ועוד תבחין כי התורה נאמרה לששים רבוא בני אדם חכמים וצדיקים גבורים ואנשי חיל, מלבד פחותים מבן עשרים, ויתרים מבן ששים, מלבד הנשים והטף. ואין האבות הרבים דור שלם מורישין שקר לבניהם אחריהם, ולא יקבלו כל בני הדור מפי משה דבר שהיו יודיעם בטולו ח"ו. ולפי שנכתבו בתורה האותות והמופתים שקרו לעיני כל ישראל במצרים ועל הים ובמדבר, אילו לא היו יודעים בני הדור ההוא שכן קרה להם באמת, איך היו מקבלים כולם כאחד דברים המפורסמים להם לשקר והיו מורישים אותם לבניהם? ויותר מכל הפליאה הגדולה ממתן תורה, הכתוב בתורה שלא היה בזה צד תחבולה ומעשה ידי אדם, כי שמעו קול אלהים חיים. ראו כבודו וגדלו, וההר עָשֵׁן ובוער באש. גם נחה עליהם הרוח הטוב להשכילם ולהבינם. ומשה אומר (דברים ה, ד) "פנים בפנים דבר יי' עמכם בהר מתוך האש". (ה, ג) "לא את אבותינו כרת יי' את הברית הזאת כי אתנו אנחנו אלה פה היום כלנו חיים". שמא תעלה על דעתך שכל זה לא קרה? ואיך היו שותקים כל אנשי הדור ההוא, והיו סובלים [לשמוע] דברים כאלו והורישום לבניהם אחריהם? החושב כן בשגעון ינהג. אבל המעמד הנבחר שראו בעיניהם וידעו אמתו, קבלו עליהם ועל זרעם אחריהם להקים את כל דברי התורה שיצאה מפי הגבורה, ודור לדור הודיעוהו אב לבנים ספרוהו. כמו שנאמר (דברים ד, ט-י) "והודעתם לבניך ולבני בניך, יום אשר עמדת לפני יי' אלהיך בחורב" וגו'. ומן האבות נמשך לבנים נשתלשל עליהם דור אחר דור עד היום הזה.
148
קמ״טומי שיש בו דעת אדם, יירא כבוד האבות שהיו בכל דור ודור עד האבות הראשונים שהיו כולם אנשים טובים וצדיקים, ומגמתם להטיב עם בניהם, ולהודיעם דברי אמת. וכמו שאמרה תורה (דברים לב, ז) "זכור ימות עולם, בִּינוּ שנות דור ודור. שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך". ועל משפטי התורה והמצוה והקבלה הנאמנה שבכל דור ודור אמרה (דברים יז, יא) "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל". והמלך שלמה אמר ברוח הקדש (משלי א, ח) "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך". וכל זה בכלל (ויקרא יט, ג) "איש אמו ואביו תיראו". ו[כל אלו] בכלל סעיף היראה הנטועה בשקול הדעת כמבואר למעלה (חדר ו' חלון ז'). ואם ימצא איש אחד בדור, המעיז פניו נגד קבלת האבות והזקנים כולם בזדון, הוא משחית נפשו ומכחיש בשקול דעתו. ולפי שהוא ענין מדעי לבני ישראל שקבלו אמונתם מאבותיהם דור אחר דור. לכן אחר שהודיע [הקב"ה] שיהיה התורה חכמת ובינת ישראל לעיני העמים, בעבור שיראו העמים כי ה' קרוב אליהם בכל קראם אליו כמבואר למעלה, וידע כי לא יאריך הדבר הזה עד עולם. כי מַהֵר יסורו מן הדרך ויגלו מעל אדמתם, ויהיו בהסתר פנים. וחשש פן בדורות הגלות יעזבו בני ישראל את התורה, כי יאמרו מאין נודע לנו כי התורה עליונה ושהנוהגים בה [הם] חכמים ונבונים? הלא עינינו רואות כי תופשי התורה הולכים שבי לפני צר, ואין כבוד ואין הדר בישראל. חזר הכתוב לדבר עם ישראל, ואמר להם מה שאמרתי שהתורה תגדלכם ותרוממכם, וגדולתכם ותפארתכם יעידו על תפארת התורה שהיא עליונה. אין זה רק בעבור העמים, כי אם תישרו ארחותיכם, מלבד שאתם תהיו העם אשר בחר לו השם לכבוד ולתהלה, אבל גם העמים ישובו ליראה את ה' בראותם תפארת אנשי התורה הזאת, וכמבואר למעלה (חלון ב'). אבל אתם בני ישראל חייבין לשמור התורה וללכת בדרכיה, גם בעת שפלותכם ובצר לכם. כי אתם יודעים שהיא תורתי ושנתונה לכם מן השמים, שהרי פנים בפנים דברתי עמכם, כאשר ספרו אבותיכם הרואים לבניהם, ובניהם לבניהם עד עולם. ומי בכם איש דעת ידע זאת באמת. ועל כן סמך ואמר (דברים ד, ט-י) "רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך. יום אשר עמדת לפני יי' אלהיך בחורב". כלומר אע"פ שאמרתי מגדולתכם המעידה על התורה, השמרו לכם משכוח המדע הזאת שקבלתם מאבותיכם, והוא ששמעתם בחורב את דברי ובעבור כן תדעו שהיא עליונה. לא בעבור גדולתכם, כי אם תרדו מגדולתכם לא תשמרוה עוד, ואתם חייבים בשמירתה לעד לעולם, בעבור דעתכם כי היא תורת השם ב"ה. ולכן הזכיר אחרי כן פרשת (דברים ד, כה) "כי תוליד בנים ובני בנים". ונזכר הגלות והשפלות, והודיע שבכל זאת יתחזקו בתורת ה' כמו שאמר (ד, כט) "ובקשתם משם את יי' אלהיך ומצאת". כלומר שישובו לתורה ולעבודה. ונאמר אחריו (ד, לב-לה) "כי שאל נא לימים ראשונים וגו' השמע עם קול אלהים וגו' אתה הראת לדעת" וגו'. כלומר מדרך המדע חייבין אתם להיות מחזיקים בתורת ה':
149
ק״נועוד תבחין הצווין והאזהרות הכתובות בתורה איך הם מתפשטים על כלל הדיעות המדות והמנהגים, לא חסר דבר, מה שאין הפה יכול לדבר ולא האזן לשמוע. דבר דומה לדבר. ודבר נלמד מדבר. כי מעשה אלהים הוא, אין חקר לתבונתו. וכל דבריה חן ושכל טוב, וכל אנשי דעת יודו שאין בתורת ה' דבר המנגד לשקול הדעת. אע"פ שאין על מצותיה מופתים מדעיים כמבואר למעלה הנה אין בה סתירה לדרך המדע. והחקים הנכתבים בה כמו שעטנז ופרה אדומה וכיוצא בהן, אינן נגד דעת האדם אבל רחוקים הם מן הדעת כי אין לבינת האדם מבוא בהן כלל. ולא תגיע מן המעשים שתצוה עליהן נזק לאדם, ולא חרפה ולא כלימה. ואיש הדעת יאמר "טעם מצוה זו נעלם מדעתי", לא שיאמר "סותר לדעתי". וכלל החכמים ובעלי השכל ימצאו בכל משפטי התורה ומצותיה טעמים יקרים ונכבדים מסכימים עם השכל הישר, מועילים לקיבוץ המדיני וחברת בני אדם, משמרים בריאות האדם הגוף והנפש. עד שהנלוזים מדרכי התורה והולכים בשרירות לבם הזונה, באחריתם ימצאו נגע וקלון ויתחרטו ממה שעשו. וכדרך שאמר המלך החכם (משלי ה, יא-יג) "ונהמת באחריתך בכלות בשרך ושארך. ואמרת איך שנאתי מוסר ותוכחת נאץ לבי. ולא שמעתי בקול מורי ולמלמדי לא הטיתי אזני". ומזה המין הם כל טעמי המצווֹת שבארו חכמי ישראל דור אחר דור בספריהם, זכר כולם לחיי עולם הבא. כל טעמיהם יעידו עדות נאמנה על יושר משפטי התורה ומצותיה. כי מגמתה להטיב עם בני אדם, לתת להם אחרית ותקוה. היא תלמדם דרכי הקדושה והפרישות. היא תלמדם יראת ה' ואהבתו. היא תלמדם דרכי הענוה ויראת חטא. היא תלמדם דרכי שמחת הלב ומשוש הנפש. עמוד והתבונן בכל הספרים הרבים שחברו הפילוסופים הקדמונים שהיה ראשיתם בזמן החורבן הראשון, ואחריהם חכמי הגוים בכל מדינה ומדינה, המצרים והרומים והפרסיים והערבים. ואחריהם בעלי הדתות החדשות בני אדום וישמעאל וחכמיהם. ותראה שֶׁכִוְנוּ כולם לישר המדות והתכונות האנושיות ולהורות המעשים הנכבדים. וכבר בארנו (חדר ו') שכל דבריהם ישא רוח. כי אין בכח נפש האדם לחוקק חקי חכמה. ובכל זאת נשענו כולם על כל דרכי התורה, ודברו על המדות והתכונות הטובות שתצוה התורה עליהן. והזהירו על המדות המגונות שהזהירנו התורה מהם. והמעט שנמצא בדבריהם אמת וישר, גנוב הוא אתם מתורת ה' ומדברי הנביאים. כי מימים הרבים נעתקה התורה וספרי הקדש, והתפשטה בכל המדינות. והם ברוב חקירותיהם ונסיונותיהם, ראו כי דרכי התורה הן המעגלות הישרות לאדם, אלא שהוסיפו וגרעו כפי העולה על רוחם ביד שכלם ובינתם. ולפני זה היו בני האדם בתכלית ההשחתות, ודומים לפראים וחית השדה. כמו שנמצאים עד היום אומות גדולות הדומות לבהמות ולחית יער, כמו רוב אנשי האפריקא והאינדיאני ואין צריך לומר לפני ג' אלפים שנה. וכבר בעת ההיא זרחה אור התורה פתאום, תורה נפלאה מקובצת כל סגולות הדעות והמדות והמעשים הרצויים. ונבקעו כשחר המון החכמות והתבונות בשנה אחת, בצאת בני ישראל מארץ מצרים. וקמה גם נצבה למופת ולתפארת עד היום הזה וכן תעמוד לעד. וא"כ מי שיש בו דעת אדם ואזן לשמוע, איך יסבול לחשוב על התורה הזאת שיצאה מלב אחד מבני האדם. כל זה מנגד לשקול המדעי:
150
קנ״אועוד תבחין כי התורה תלמדנו דברים קדושים אלהיים. כמו מעשה בראשית וסוד השם ודרכיו. וענין הצבאות והמלאכים והנוראות והנפלאות וגלוי שכינה ומראה דמות כבוד ה', וכיוצא באלה לרבבות דברי מדע ובינה. יראו לבעלי האור, ויסתרו מן ההולכים בחשך. לא עטרה עטרות של דברי גוזמא לדבריה, ולא הפליאה הענינים מן הדעת. ולא דברה בלשון מדברת גדולות, אך הכל נכתב בלשון צח ובדרך ברור יבינום כל אדם, כל אחד כפי דרכו; החכם כפי חכמתו, המשכיל כפי שכלו, והמבין כפי בינתו, והנער והפתי והסכל והנשים והקטנים, כולם יקחו חלקם ממנה לטוב להם. כי היא כמראה מלוטשת ובהירה, יראה בה כל אחד צורתו. וזה מופת גדול שהיא ענין אלהי ושכוונת מחוקקה ית' היה להטיב לכל ההמון הרב גדולים וקטנים, כי כולם אהובים לו כי מעשה ידיו כולם. ויותר מזה יראה החכם והנבון שקבל דרכי התורה ומפתחותיה, והמדות שהיא נדרשת בהן, איך היא כוללת בדברים קצרים כל דברי תורה שבע"פ. אין קץ לחכמה. הדינים והמשפטים וההלכות הרבות. וכן כשיבין בסתרי הלשון הקדוש שנכתבים בו התורה וספרי הנביאים, המליצות העמוקות הנשגבות מכל שגיאה. ואיך השרש הנכתב במקומות רבים קבוע בכל מקום בדרך אמת. והוא עצמו מה שאנו מכַונין אליו לבארו בספרים אלו בחמלת ה' עלינו. אנא ה' הושיעה נא ותורתך חנני! וקיים בי מקרא שכתוב (שמות ד, יב) "ואנכי אהיה עם פיך והורתיך אשר תדבר". כי אם יעלה בידינו כהוגן, יהיה הענין הזה כמופת לרבים. כל רואה יעיד על קדושת המליצות העליונות שנכתבו בנבואה מן השם ב"ה.
151
קנ״בומלבד הבחינות האלו עוד יש בחינות רבות נאמנות, שבהקבץ כולם בלב החכם תהיינה מופתים מדעיים על כבוד התורה. לדעת כי היא מה' אלהי ישראל. ואנכי לא באתי לחבר "דרשות", רק להציג משָׁלים וראיות להבין מהן הכונה ולאמת הכללים שיסדנו ולכן יספיק המעט שכתבנו. ואחתום דברים אלו עם דבר-בינה שמצאתי כתוב בספר יוסף בן גוריון, שכתב לרומיים דבר בשם אומרו. כשמספר בספרו ענין בלעם ומה שנבא על ישראל, הוסיף מדעתו ואמר מן הענין הזה יעלה המופת כי לא כתב אדונינו משה ע"ה דבר מלבו. כי לא תמצא בכל התורה נבואות גדולות כוללות כל עניני האומה עד היום האחרון, כמו בדברי בלעם. ואם היה משה ע"ה כותב תורה לכבודו, מדוע כתב הנבואות היקרות האלו בשם בלעם הרשע, ולא כתבן משמו להיות לעצמו לכבוד ולתפארת לעד לעולם? אבל זה משה האיש עניו מאוד מכל האדם. וכתב התורה באמונה כאשר דבר ה' אליו. לא סר ימין ושמאל מכל אשר צוהו ה'. וזה מופת ישר שהתורה מן השמים:
152
קנ״גכללו של דבר כל הענינים שדברנו בחלון זה, הן דרכי אמונה הקרובה לשקול המדעי כמבואר למעלה. ויוצא מזה כי החכמה נשענת על האמונה ועל היראה. ולכן על הדור הרע שעבדו ע"ז ומאסו בתורת ה' נאמר (דברים לב, כ) "כי דור תהפוכות המה בנים לא אמון בם". וקודם לו נאמר (לב, יט) "וירא ה' וינאץ". לפי שהם מנאצי אל, וכמו שבארנו למעלה (חדר ששי חלון ו'). ומי שאין אמון בו לא תועילנו היראה. והאמונה יסוד הכל. אבל האמונה לבדה לא תועיל בהיותו עז פנים וסר מחקות השם בגאות לבו. וכדרך שאמר ירמיה ע"ה (ירמיה ח, ח) "איכה תאמרו חכמים אנחנו ותורת ה' אתנו", וכמו שפרשנו למעלה (חלון ג'). ולכן יסוד הלמוד והשמירה והעשייה היא היראה. וכמו שאמר (איוב כח, כח) "ויאמר לאדם הן יראת אדני היא חכמה". וכבר בארנו דבר זה, ובמקומותיהן יתבאר עוד בעז"ה. תמו דברי החדר הזה:
153
קנ״דהחדר השמיני ובו יו"ד חלונות יבאר כי בינת האדם תלאה לדעת סוד ההנהגה העליונה. אין שנוי רצון אצלו ית'. ארחות החכמה ישתנו נוכח דרכי המקבלים. מדרך החכמה שהעליונים הם צורות טהורות לא ישתנו לעד. ושצבאות השמים קבועים ועומדים על דרך אחד לעולם. ושהארץ וצאצאיה משתנים תמיד. הבדל בין זרע יעקב לכל העמים בענין ההנהגה וכן בשכר ובפרעון. הבדל מצב נפש המלך והשופטים העליונים, ממצב שאר הנפשות. יפרש פרשת (במדבר טו, ל) "והנפש אשר תעשה ביד רמה" וגו' שהיא פרשה סתומה בתורה. הבדל מצב נפשות הכהנים והלוים משאר הנפשות. מצב הנפש הכהן הגדול. הבדיל השם ב"ה בין האנשים והנשים ובין הגדולים והקטנים. כל חקי התורה נערכו במשקל ישר, לא יכבדו על נפש מן הנפשות:
דע כי סוד דרכי ה' והנהגתו את עולמו אינן נודעים לדעת האדם ולבינתו. ואין הרצון1יש כאן קוצר לשון ואולי רצונו לומר "לדעת כל הדברים הנעלמים" בזה שטעם אלו הדרכים נעלמים. על דרך משל למה תקנה החכמה העליונה חקים ומשפטים כאלה ולא בחרה בדרכים אחרים? ולברר במופתים שרק הדרכים שבחרה בהן הן דרכי חכמה. והדרכים והחקים הזולתיים הן דרכי סכלות. כי זאת היא סוד החכמה עצמה הנעלמת מעין כל חי. ואינה נודעת בידיעה ברורה נשגב מדרך המופת זולתי ליוצר הכל ית' וכמו שבארנו (בחדר ב' חלון א) ובמקומות רבים מספר זה. ועל זה אמר (איוב כח, כג) "אלהים הבין דרכה" וגו'. אבל מה שאנו מדברים עליו עתה, הוא שגם אם נקבל חקי חכמת השם ב"ה באמונת הלב, ותהיינה אלו החקים קבועים בדעתנו שהן דרכי החכמה, ותאמר אם כן שהיוצר ב"ה נוהג עולמו על פי החקים האלו, וכדרך שצוה בתורה ואמר (דברים כח, ט) "והלכת בדרכיו". להודיענו שאלה הדרכים שצוה עליהן בתורתו, הן דרכי השם ב"ה, ועל פיהן נוהג עולמו. וכדרך שפירשו קדמונינו ז"ל (שבת קלג, ב) "מה הוא רחום אף אתה היה רחום" וכו', ויתבארו מקצת דברים אלו בחדר העשירי. אם כן כבר נוכל לעמוד על אופן הנהגתו את בריותיו. אין הדבר כן. שאע"פי שאין ספק שהוא מנהיג עולמו בחכמה, על דרך שיתבאר בחדר זה, אין כח בדעת האדם לעמוד על אופן ההנהגה הזאת. ולפי שאי אפשר לו לעמוד עליו, ידמה לו כאילו ח"ו יש חסרון בהנהגתו ית'. וכמו שבארנו (בחדר ד' חלון ה'). שהנביאים שעמדו בסוד ה' יותר מכל בני האדם, גם הם לא יכלו לעמוד על עיקר דברים הללו. וכמו שאמרו קדמונינו ז"ל (ברכות ז, א), שבקש משה רבינו ע"ה לדעת מפני מה יש צדיק ורע לו, רשע וטוב לו. וכן צעק ירמיה (ירמיה יב, א) "מדוע דרך רשעים צלחה?" וגו'. וחבקוק אמר (חבקוק א, יג) "למה תביט בוגדים תחריש בבלע רשע צדיק ממנו". והמשורר האלהי אמר (תהלים עג, ג) "כי קנאתי בהוללים שלום רשעים אראה". וכל תלונות איוב בצרותיו היו על ענין הזה. וחלק גדול מספר קהלת מדבר מענין זה. אמר (קהלת ח, יד) "יש צדיקים אשר מגיע אליהם כמעשה הרשעים, ויש רשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים". והודיע במקומות רבים מִסִפְרוֹ שאף החכם שבחכמים, לא יוכל לדעת תכלית סוד הדברים. והביא עצמו למשל שהיה חכם מכל אדם, ולא יכול להבין, אף כי זולתו מבני אדם. וכמו שתראה בבית השני שיובאו בו רוב דבריו ויתפרשו בענין זה.
דע כי סוד דרכי ה' והנהגתו את עולמו אינן נודעים לדעת האדם ולבינתו. ואין הרצון1יש כאן קוצר לשון ואולי רצונו לומר "לדעת כל הדברים הנעלמים" בזה שטעם אלו הדרכים נעלמים. על דרך משל למה תקנה החכמה העליונה חקים ומשפטים כאלה ולא בחרה בדרכים אחרים? ולברר במופתים שרק הדרכים שבחרה בהן הן דרכי חכמה. והדרכים והחקים הזולתיים הן דרכי סכלות. כי זאת היא סוד החכמה עצמה הנעלמת מעין כל חי. ואינה נודעת בידיעה ברורה נשגב מדרך המופת זולתי ליוצר הכל ית' וכמו שבארנו (בחדר ב' חלון א) ובמקומות רבים מספר זה. ועל זה אמר (איוב כח, כג) "אלהים הבין דרכה" וגו'. אבל מה שאנו מדברים עליו עתה, הוא שגם אם נקבל חקי חכמת השם ב"ה באמונת הלב, ותהיינה אלו החקים קבועים בדעתנו שהן דרכי החכמה, ותאמר אם כן שהיוצר ב"ה נוהג עולמו על פי החקים האלו, וכדרך שצוה בתורה ואמר (דברים כח, ט) "והלכת בדרכיו". להודיענו שאלה הדרכים שצוה עליהן בתורתו, הן דרכי השם ב"ה, ועל פיהן נוהג עולמו. וכדרך שפירשו קדמונינו ז"ל (שבת קלג, ב) "מה הוא רחום אף אתה היה רחום" וכו', ויתבארו מקצת דברים אלו בחדר העשירי. אם כן כבר נוכל לעמוד על אופן הנהגתו את בריותיו. אין הדבר כן. שאע"פי שאין ספק שהוא מנהיג עולמו בחכמה, על דרך שיתבאר בחדר זה, אין כח בדעת האדם לעמוד על אופן ההנהגה הזאת. ולפי שאי אפשר לו לעמוד עליו, ידמה לו כאילו ח"ו יש חסרון בהנהגתו ית'. וכמו שבארנו (בחדר ד' חלון ה'). שהנביאים שעמדו בסוד ה' יותר מכל בני האדם, גם הם לא יכלו לעמוד על עיקר דברים הללו. וכמו שאמרו קדמונינו ז"ל (ברכות ז, א), שבקש משה רבינו ע"ה לדעת מפני מה יש צדיק ורע לו, רשע וטוב לו. וכן צעק ירמיה (ירמיה יב, א) "מדוע דרך רשעים צלחה?" וגו'. וחבקוק אמר (חבקוק א, יג) "למה תביט בוגדים תחריש בבלע רשע צדיק ממנו". והמשורר האלהי אמר (תהלים עג, ג) "כי קנאתי בהוללים שלום רשעים אראה". וכל תלונות איוב בצרותיו היו על ענין הזה. וחלק גדול מספר קהלת מדבר מענין זה. אמר (קהלת ח, יד) "יש צדיקים אשר מגיע אליהם כמעשה הרשעים, ויש רשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים". והודיע במקומות רבים מִסִפְרוֹ שאף החכם שבחכמים, לא יוכל לדעת תכלית סוד הדברים. והביא עצמו למשל שהיה חכם מכל אדם, ולא יכול להבין, אף כי זולתו מבני אדם. וכמו שתראה בבית השני שיובאו בו רוב דבריו ויתפרשו בענין זה.
154
קנ״הוכמו שהדבר קשה בפרטי בני אדם ובמקריהן, לדעת בדרך ישר למה קרה לזה מקרה כזה, ולאחר מקרה כזה. שלא היו ראויין גם שניהם למקרים כאלו לפי משפט שכלנו. כל שכן שיקרה כן בכללים. ולא נדע על מה אומה ידועה תצליח ותשב בשלום ובהשקט. ואומות אחרות תשפילנה שֶׁבֶת, והן במהומה ובמבוכה. וכן העונשים והצרות הכלליות שתגיענה לאומה ואומה. כמו המלחמות הקשות, ורעש הארץ והתחלואים הרעים, דֶבֶר ודין ומשלחת חיה רעה, וכל כיוצא בזה, הן תעלומות לעינינו. ואין בכח בינתינו לשפוט בארח מישור, שבעבור מנהגי העם הזה היה ראוי לפי דרכי החכמה שתשיגם טובה או רעה זו. אבל תמיד ועל הרוב תסתר בינתנו להתבונן בכמו אלה, בעבור שלא נמצא דרך ומבוא לדעתם. ומן המבואר תשכיל בנקל, שאי אפשר להיות דבר זה באופן אחר. בהיות שהנפשות נבדלות מתחלת אצילתן אלו מאלו, כמבואר (חדר ב' חלון ב'). וכפי משקל כחות הנפש נערכים הדברים שהן מחוייבין לעשותן, ושהן חייבין להשתמר מהן. וכן נערכים כנגדן הגמול והעונש אם יקיימום או יעברום. וכן מתחלפים מזגי הגויות ותמורותיהן אלו מאלו. וכמו שבארנו (בחדר ששי חלון כ'). וגם נגד ההתחלפות הזה נערך הגמול והעונש. וכן יתבאר בחדר זה שיש הבדל בין החוטאים, גם כשיחטאו חטא אחד. הכלל כפי הכוונה הפנימית ויצר המחשבה שממנו הסתעף המעשה. וכמו שהוא בענין החטאים ועונשיהן, כן הוא לעניין מעשה הצדקות ותגמולם. הכל כפי כונת המעשה כדרך (תהלים לג, טו) "היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם". ויתבאר בספר "מעין גנים". ובשלשתן אי אפשר לנו לעמוד עליהן. כי אנו מסכלין משקל הכחות הפנימיות שבכל נפש ונפש כמבואר למעלה (חדר ה' חלון יב). ועל כן נסכל ג"כ משפט כל אחד ואחד לטוב ולרע. וכן אנו מסכלין תכונות המזגים כפי מה שהן. וכמו כן אנו מסכלין לדעת יצר מחשבת האדם ותוכן לבו ורוחו. ומלבד כל זה, אע"פי שהשם ב"ה נוהג עולמו בדרכי החכמה, הנה פעולות אלו הדרכים, אינן דומים לפעולות בני אדם המסתעפים מדרכים אלו. ויקרה שיש איש שינהג השם ב"ה עמו במדת החסד. וגם בני האדם הצדיקים ינהגו עמו כפי חכמתם בדרך חסד. ואע"פ כן תהיינה המפעלות המסתעפים משני החסדים הנזכרים, הפוכות זו מזו. על דרך משל שבני האדם יעדיפו עליו מטובם ויתנו לו די מחסורו. והשם ב"ה ימנע ממנו גם עושר גם נכסים ואפילו היותר הכרחי לו לא יעניקנו. ושתיהן בדרך חסד. אלא שהראשון כפי דרכי חסדי בני האדם, שבהכרח יהיה על אופן זה. והשני כפי חסדי השם ב"ה הנפלאים מדעת הסכלים. כי רב חסד הוא ודרכי חסדיו נשגבים ורמים מאד, כי בידו חיי עולם והטוב הצפון לצדיקים והאור הגנוז ליראיו. ובכלל זה השכר הגדול שנאמר עליו (ישעיה סג, ג) "עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו". וכן בידו כל טובות עולם הזה. חיים ארוכים, ובריאות הגוף והנפש, ונחלת הבנים, ומנוחת הלב וההשקט. ועוד ענינים אין קץ להם. והוא ב"ה שוקל מעשה בני אדם. ולעמת זה מעריך השכר והפרעון. והוא יודע משקל נפש הצדיק שהזכרנו. ומעשה מפעלותיו טובים ורעים. ובסדר משפטיו וארחותיו יבין כי טוב למנוע מזה האיש ההכרחי לו מן הממון והנכסים, ושע"י הצער הזה יגיע לכלל הצלחה אחרת גדולה לאין שיעור, מן הצלחת הממון והקנינים וכדומה.
155
קנ״ווכמו שהוא בארח החסד ופרטיו, כן הדין בכל מדה ומדה כמו מדת הרחמים, מדת החנינה, אריכות אפים, רב חסד, ואמת נוצר חסד לאלפים. וכן במדת קנאתו ית' אפו וזעמו וכל כיוצא בהן. ולעמת זה הכין השמים והארץ הכל במדה במספר ובמשקל, וכמו שבארנו למעלה (חדר ב' חלון ח') לשלם לאיש כמעשהו, אין חקר לנפלאותיו ואין קץ לדרכי חכמתו. ובני אדם נבדלין בידיעת דברים אלו. וכפי רוחב לב החכם יבין מקצת דרכי ה', וכפי רוב צדקתו חכמתו, כי יערה עליו השם רוח ממרום להבין צפונות תעלומות מפעלותיו. כדרך שאמר צופר לאיוב (איוב יא, ה-ו) "מי יתן אלוה דבר וגו' ויגד לך תעלומות חכמה כי כפלים לתושיה". ויתבאר היטב בבית השני בעז"ה. ואמר (הושע יד, י) "מי חכם ויבן אלה, נבון וידעם כי ישרים דרכי ה'". והמשורר האלהי כשספר מקצת דרכי ההנהגה העליונה בשירו, חתם דבריו (תהלים קז, מג) "מי חכם וישמור אלה ויתבוננו חסדי יי'". וכמו שענה השם ב"ה למשה ע"ה, שבקש ג"כ לדעת עניני הדברים הללו. (שמות לג, יט) "אני אעביר כל טובי על פניך וקראתי בשם ה' לפניך וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם". הודיעו במעמד הנורא הזה כל מה שתוכל דעת האדם להשיג בסוד דרכיו ית', להבין מפעלותיו בעולמו. ובדרך שבקש המשורר (תהלים כה, ד) "דרכיך יי' הודיעני ארחותיך למדני". אבל שיבין האדם סוד כל הדברים מראשית עד אחרית, זה דבר בלתי אפשר. ודומה למי שמבקש לכנס כל מי הים בכד קטן, שלא יכילם כלל. ואולם כפי רוב הידיעה בהן תגדל נפש היודע. ויתואר בתאר "גדול" בעבור גדולת נפשו המבינה בסוד דרכי ה', שזה מופת על רוחב כח הדעת, וציורי הבינה הנטועים בה, ומשקל שאר כחות יקרות שבנפשו. כי בכל דבר ודבר יש גדולה. כדרך (ירמיה י, ו) "גדול אתה וגדול שמך בגבורה". ובענינים האלו התהללו החכמים והנביאים לפי שראוי לאדם להתהלל בתבונות כאלו. וכמו שאמר (ירמיה ט, כג) "כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי" וגו'. וכמו שבארנו בחדר הרביעי כשדברנו על טובת מדות הגבהות שכתוב על יהושפט הצדיק שֶׁגָבַה לבו בדרכי ה'. ובכלל הענינים הללו הן יסורי צדיקים ושלות הרשעים, והנסיונות שהקב"ה מנסה בהן את הצדיקים, דרכים נפלאים בסוד חכמתו העליונה. והכל צדק משפט ומישרים. וכמו שאמר (דברים לב, ד) "הצור תמים פעלו וגו' אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא". ובארנו מקצת דברים אלו בפירושינו למסכת אבות בפרק בעשרה מאמרות,2יין לבנון, תחילת פרק חמישי (מהד' תשס"ג עמ' 352) ובספר "רוח חן".3חכמת שלמה, פרשה יב פסקא טז, עמ' 185 אבל אין דעתי נוטה להכנס בספר זה בדרושים ובמאמרים רחבים, זולתי להציע הצעות קצרות כפי יכלתינו. ועל כן במה שדברנו יתמו דברי החלון הזה. ונתחיל בחלון אחר לבאר בו מה שרמזנו עליו בראש הספר. והוא שהחכמה אחת ולא תשתנה. והשנוי מצד המקבלים:
156
קנ״זכלל גדול רמזנו עליו (חדר ב' חלון ז'), שהחכמה אחת ולא תשתנה. אבל היא עומדת להשתנות כפי המקבלים. ואני רואה הכרחי לבאר הענין הזה. דע כי השנוי הגמור הוא המשנה מרצון לרצון. על דרך משל מה שאהב היום ישנא מחר, או מה ששנא אמש יאהב היום, מבלי התחדש ענין בדבר האהוב שבעבורו ישנאהו, ומבלי שהתחדש ענין בדבר השנאוי שבעבורו יאהבהו. רק שנוי החפץ והרצון להמיר האהבה בשנאה והשנאה באהבה. ואע"פ שאמש נתן טעם למה שנא דבר זה, ועכשיו נתן טעם למה אהבו. וכן להפך. כל זה שנוי רצון ומסוג הפחיתיות הנתלים באדם, בעבור היותו חלוש ההרכבה וקצר השכל והבינה והדעת ובעל היצרים הרבים. פעם רוח עולה מלובש במדה זו ומושל עליו. פעם רוח עולה מלובש במדה שכנגדה ומושל עליו. וכמו שבארנו (חדר ה' חלון ג') ומכל אלה באים השינויים לאדם. וזה מוכרח מעצמו. כי אם המיר האהבה בשנאה או השנאה באהבה בלי סבה כלל, רק מנטיה צפונה המושלת לפי שעה, הרי זה סכלות גמורה ואות כי הוא חסר לב ואין לו ממשלה על נפשו כלל. ואם המירה מפני סבה וטעם, על דרך משל אמש ראה אדם עושה פעולה נכבדת ומדבר דבר חן, והתחיל לאהבו ולספר בשבחו. ומחר ראה או שמע שהאדם הזה הוא כסיל ורע מעללים, ודבריו ופעולותיו הטובים הם להיות חנף ומרע לרמות את הבריות, ועל כן החל לשנאו, או להפך, הרי סבת השנוי מקוצר רוח בינה, שהיה טועה ולא הבין ענין האיש ההוא. וכן אם עד הנה אהב צדיקים והיטב עמהם, ועתה נהפך להם לאויב. או להפך. הנה יסוד השנוי בעבור הציורים המושלים בנפשו שהתגברו עליו, והשתנה מרצון לרצון. וכן בכל הכחות הנפשיות יקרה שנוי בנפש האדם, מצד שהוא אדם חסר, וכחותיו בכח1בפוטנציה, ביכולת ולא בפועל לא בפועל או מצד קוצר השכל והבינה. וכן לעניין הכחות הפועלות בגויה. כולם על דרך אחד במקרה השנויים. וכן לעניין הכחות שאין כדמותן בנפשות שאר בעלי החיים. אין צריך לומר באדם כסיל, שהכחות היקרות האלו עבדים לכחות העולות מאליהן, כמו שבארנו (חדר ד' חלון ה') כי הם משתנים עמהם במקרה. אבל גם באיש חכם יקרה שנוי בהרבה דברים, בעבור קוצר כח מן הכחות האלו. היום מתבונן בענין מן הענינים על דרך זה, ומחר יבין הטעות. כי שמע בינתים הקדמה חדשה שהיא צריכה להבנת הענין על אמתו או שמעה מזולתו. או שנתברר לו טעותו מדרך השכל, והתבונן עתה על דרך אחר וכיוצא בזה. וכל מיני השנוים האלו לא תמצאנה בעניני החכמה ובמנהגיה הרבים בהיות כל חכמה אלהית, כמבואר למעלה (חדר ו' חלון ה') ומחוקקה ית' הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים, מרומם על כל תהלה ונשגב מכל חסרון, אין קץ ואין חקר לתבונתו. חלילה חלילה ליחס לו שינוי רצון! על זה נאמר (מלאכי ג, ו) "כי אני יי' לא שניתי". ואין דרך לומר בדור זה אוהב צדיקים ועתה אוהב כסילים, או להפך. מי שחושב כן בזדון, הוא מִכַּת המינים. וכן אין ליחס לו שנוי ח"ו בעבור טעות וכיוצא. כי הוא ית' חוקר לב ובוחן כליות, אין דבר נעלם ממנו ואין נסתר מנגד פניו. ועל זה נאמר (ירמיה כג, כד) "אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו? נאם יי', הלא את השמים ואת הארץ אני מלא". ואמר (משלי כ, כז) "נר יי' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן". הוא ב"ה יודע הכל ומבין הכל. כמו שנאמר (תהלים לג, טו) "היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם". (דהי"א כח, ט) "וכל יצר מחשבות מבין". וגם לא יקרהו שנוי בעבור הזמנים ותמורותיהן. כי הוא ב"ה צופה מראשית אחרית, ויודע כל המקרים טרם תהיינה. כמו שנאמר (ישעיה מו, י) "מגיד מראשית אחרית". ונאמר (מל"א יג, ב) "הנה בן נולד לבית דוד יאשיה שמו". ונאמרה נבואה זו בכמו ג' מאות שנה קודם לידתו. וכל התורה וספרי הנביאים מלאים מענין זה. ולכן היסוד שיסדנו אמת והיא שהחכמה אחת ובעינה תעמוד ולא תשתנה לעד:
157
קנ״חואולם תשתנה נוכח המקבלים, וזהו כפי ארחות החכמה. על דרך משל מדרך החכמה להטיב עם הצדיקים, ולהרע עם הרשעים. ויש הבדל בין הצדיקים. ויש הבדל בין הרשעים. הכל כפי מצב נפש ונפש. וכפי ציורי הצדק או הרשעה המושלים בהן. ותתהפכנה הנפשות לטוב ולרע באלפים ורבבות תהפוכות ותמורות, הן בענין הטוב, הן בענין הרע. שים לבבך על מה שדברנו למעלה (חדר א' חלון ב') שהנפשות נבדלות בכחותיהן בין רב למעט. ויש יצדק בכח אחד הרבה. ויש מעט. וכן לענין הרשעה. וכן דברנו (חדר ה' חלון ב') על ענין צאת ציורי הנפש מן הכח אל הפועל. ויש שהוציא הרבה ויש מעט. וכן לענין הרשעה. וגם דברנו (שם חלון יו"ד) על התחלפיות המזגים והגויות שהן לאין מספר. ובעבור כל אלה יש הבדלים רבים בין מצב נפשות בני אדם לטוב ולרע. ונגד כל מצב ומצב חקקה החכמה ארח קבוע ומשפט צדק. הן לעניין הפעולות והמעשים שיתחייב בהן לעשותן בעל הנפש שהוא במצב זה, והאזהרות והמשמרים שישתמר מהן מעשותן. ופעולות ומעשים אחרים שחייב בהן בעל הנפש שהוא במצב אחר, וכן כולם. הן לעניין השכר הטוב, שיקבל בעל הנפש שהוא על מצב ידוע בעבור מעשיו ופעולותיו הטובים, ובעבור השמרו מכל רע. והשכר שיקבל בעל הנפש שהוא על מצב אחר בעבור מעשיו והשתמרו מהן. הן לעניין הפרעון והשילום שיפרע מן בעל הנפש שהוא על מצב ידוע בעבור עברו על המצוה שהצטוה עליו, ובעבור עשותו רע שהוזהר עליו. והפרעון שיקבל בעל הנפש שהוא על מצב אחר, וכן לכל נפש ונפש. והנה אין קץ לחכמה, וכל הארחות והדרכים קבועים ותמימים, לא ישתנו לעד לעולם. כי בעל מצב זה שהיה בדור הראשון. אם יקרה בעל מצב כמוהו בכל דור ודור עד היום האחרון תהיינה חובת מעשיהם שכרם ופורענותם הכל שוה. אם ישוו בצדק או ברשעה. ובדברינו (חדר ב' חלון ז') פרשנו פסוק (דברים לב, ד) "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט". להורות שהטוב והרע הבאים לעולם, כולם כפי ארחות קבועות בחכמה. כי כל דרכיו כפי משפט החכמה. ובני אדם משתנים מיום ליום ומשעה לשעה, לטוב או לרע. כי כן חפץ השם ב"ה כמפורש למעלה (חדר ג' חלון י'). וכן ישתנה כנגדן ארחות החכמה הקבועה כי מיד בעמדו על מצב אחר, הוכן לקבל משפט ארח החכמה המקבילה עם מצב כזה לטוב או לרע. ועל דרך הזה נשתכללו כל מעשה שמים וארץ. כמו שאמר נעים זמירות ישראל (תהלים קד, כד) "כולם בחכמה עשית" וכמבואר למעלה. ועוד יתבאר בחדר זה בעז"ה:
158
קנ״טעל דרך זה צוה השם ב"ה לכל מעשיו עליונים ותחתונים, מעשים ידועים וחקים ידועים כפי מצב המקבלים, הכל כפי משפט חכמתו עליונה. וברא העליונים צורות טהורות, מרכבות לרבבות. מחנות שרפים ואופנים וחיות הקדש, תרשישים אראלים וחשמלים, וגדודים מלאכים ובני אלהים. אמר הכתוב (איוב כה, ג) "היש מספר לגדודיו". ודניאל אמר בנבואה (דניאל ז, י) "אלף אלפין ישמשוניה, ורבוא רבבן קדמוהי יקומון". חילק לכל אחד מהן כבוד, והפקידו על ממשלה ידועה, מהם לחסד, מהם לדין וכיוצא בזה. לא יסבו בלכתם. כי מגמת פני כולם לעשות רצון קונם באימה וביראה. וכל עניניהן מדעיים קבועים בלי השתנות, כמו שבארנו למעלה (חדר ג' חלון ח'). ועליהן אמר דוד ע"ה (תהלים קג, כ) "ברכו יי' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו". והנה בהיותם תמיד משרתיו עושי רצונו, כבוד ה' חופף עליהם כל אחד כפי מעלתו ונהנין מטוב ה' לעד לעולם. ועומדים לנצח, כמו שגזרה חכמתו יתברך מראשית כאשר בראם. וכמו שאמרנו שארחות החכמה לא ישתנו אם אין השתנות בנבראים:
159
ק״סוכן יסד השמים וצבאותיהן השמש והירח וכל כוכבי אור, גדודים רבים לאין מספר, ופקד דרכו על כל אחד ואחד מהן. על דרך משל השמש יסוב גלגלו בשס"ה ורביע יום. והירח בכ"ט יום ושעות ידועות. וכן לכל כוכבי נבוכה1ענינו כוכבי לֶכֶת, כלשון ספר העיקרים, ח"ד פ"ב ולכל מזלות השמים. ונתן לכל אחד משטר ידוע לפעול פעולתו בארץ. וגם המה פועלים פעולתם על דרך אחד תמיד בלי השתנות. כל חפצם לעשות רצון קונם וכמבואר למעלה (חדר ג' חלון ט'). ועליהן אמר דוד ע"ה (תהלים קג, כא) "ברכו יי' כל צבאיו משרתיו עושי רצונו". ולפי שלא ישתנו ולא יסורו מעבודתם. לכן ארח החכמה העליונה קבוע לעומתם, וכאשר גזרה החכמה העליונה עליהם מאז כן יעמוד לעד. כי מיום נבראו השמים וצבאותם הלכו על מנהגם עד היום הזה, וככוחם אז כוחם עתה. אין בהם חסרון ולא ליאות ולא שינוי מנהג. כדרך שאמרו קדמונינו ז"ל, "הראית מימיך חמה עולה במערב ושוקע במזרח?" [עיין עירובין נו, א, "לא יצאה חמה"]. והמלך דוד ע"ה אמר עליהם (קמח, ו) "ויעמידם לעד לעולם חק נתן ולא יעבור". לפי שארחות החכמה לא ישתנו, אם אין השתנות המצב במקבלים:
160
קס״אוכן יסד הארץ וצבאותיה תבל וצאצאיה. ומלת "ארץ" כוללת בלשונינו הקדוש כל אשר תחת השמים; הרוח והמים והעפר וכל אשר בהם, והוא כמו שם המין. ויש "ארץ" על שם פרטי. והוא על חלק היבשה הנגלה מן המים. ולכן נאמר במעשה בראשית (בראשית א, י) "ויקרא אלהים ליבשה ארץ", לתת כלל על הזכרת מלת "ארץ" בתורה שמדבר על היבשה, שלא נטעה לומר שמדבר על המציאות בכללו שתחת השמים. ומטעם זה נזכר הקריאה הזאת אל ארץ. וכן שאר הקריאות הכתובים במעשה בראשית, יתבארו כן לפי דעתי, ובמקומותיהן אחקור עליהן בעז"ה. והנה הארץ כולה גם היא עשויה בחכמה. וכפי ארחות החכמה גזר שתהיינה כל צבאותיה בעלי התמורות והשנויים; תהפוכות לאלפים ביסוד הרוח והאויר ותהפוכות רבות במים וכן בעפר. והיה צריך להיות כן בעבור שהכין הארץ כולה בעבור האדם כי הוא מושל בכל העולם התחתון כמבואר למעלה (חדר ג' חלון ג'). והאדם נברא להיות משתנה במצבו לטוב ולרע. ואין מספר להשתנות מצבי בני אדם כפי נטיות הנפשות הנבדלות בכחותיהן, ומהן מסתעפים השנויים הרבים. הכל כמבואר למעלה (חדר א' חלון א'). וכל עת ועת כל אחד ואחד מבני אדם, נכון לעמת ארח מארחות החכמה הקבועות לטוב או לרע. ולעמת זה התמורות הרבות בצבאות הארץ, לשלם לאיש כמעשהו, והכל בצדק כפי דרכי החכמה העליונה. ולפי שנעשה כל המציאות מראש ועד סוף בחכמה אמר שלמה ברוח הקדש (משלי ח, כב) "יי' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז". פירוש החכמה ראשית דרכי אל, ועל פיה יסד מפעליו והלכו דרכיו. כאילו תאמר החסד והרחמים והחנינה והגבורה והעוז וההדר ומעשה התושיות הרבות, כולם כפי החכמה קבועים לעד לעולם. לא יסורו ממה שגזר בחכמתו העליונה ית' שמו לעד. אין קץ לארחות החכמה. ואין קץ למעשה השם ב"ה. וכבר בארנו קצת דברים אלו למעלה (חדר ב' חלון ז' ח'):
161
קס״בובעבור הבדל הנפשות בכחותיהן מתחלת אצילותן, כן יש הבדל ביניהן לעניין המעשים והפעולות, שהן חייבין לעשות ולקיים, והמניעות והאזהרות שהן חייבין להשתמר מהן. הכל כפי סוד החכמה כמבואר בחלון ראשון. ואין הכונה לדרוש עכשיו בפרטי דברים אלו, אך יתבארו קצתן בחדר העשירי. ולא נזכיר פה רק ההבדלים הנודעים לגדול ולקטן וזה אותן המפורשים בתורה. ודע כי ההבדל היותר גדול שבבני אדם, הוא ההבדל שהבדיל ה' זרע יעקב מכל העמים אשר על פני האדמה. כי לכל העמים צוה ה' שישמרו מצות ידועות וישתמרו מעבירות ידועות. וכלל כולם הם שבע מצות עם הפרטים הכלולים בהם. והן שקראו קדמונינו ז"ל (סנהדרין נו, ב) שבע מצות בני נח. אבל לזרע יעקב צוה תורה ומצות חקים ומשפטים וכלליהן תרי"ג מצות; מן רמ"ח מצות עשה ושס"ה מצות לא תעשה, עם הפרטים הרבים הכלולים בהם, כולם כפי דרכי החכמה העליונה שקבעה וגזרה כן על העם הנבחר הזה. וצדיק וישר ה'. כי ז' המצווֹת שנצטוו עליהן כל העמים, כולם נטועים בשקול המדעי הנטוע באדם. והאדם אע"פ שנפשו עליונה, יצירתו כלולה בכלל כל מעשה בראשית. כמו שנאמר (בראשית ב, ז) "וייצר יי' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה". ועל כן לא נתחייבו בני האדם לעשות רק הדברים הנטועים בשקול הדעת האנושי המוטבע בטבע הנפש העליונה, החלה על כל בני אדם מיום ברא אלהים אדם על הארץ בימי בראשית. אבל זרע יעקב, שגזרה החכמה העליונה להוציאם מכלל כל מעשה בראשית, להבדיל אותם להיות לו לעם, כמו שמפורש בתורה. וקרא אותם בשמות רבות המורים על הִשָׂגְבָם מכל הנמצאים האחרים כמו (שמות יט, ח) "והייתם לי סגולה". (יט, ו) "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". (שם ד, כב) "בני בכורי ישראל", וכדומה להן. ובעבור כן גזר עליהם מעשה התורות והמצווֹת, הנשגבות כולם משקול הדעת האנושי ויוצאים מדרכי הטבע המוטבע בנמצאים מששת ימי בראשית.1רעיון זה כתב גם מהר"ל, גבורות השם, פרק מ"ה (עמ' קעג) ובכלל זה כל החקים והמשפטים שאין לבינת האדם מבוא בהן כלל, וכל הנתלה בשלשה חלקי הכחות, הכל כמבואר למעלה (חדר ששי חלון ב').
162
קס״גולעמת זה תנהג החכמה העליונה עמהם עם כלל העמים כפי מצבם ועבודתם; ועם זרע יעקב כפי משפטם ועבודתם. הוכן לכל אחד מהם הגמול והפרעון על הטוב ועל הרע בארחות קבועות. ועל דרך כלל כל העמים בהצטדקם, ואם ישמרו מצות ה', יגמול להם טוב בדרכי הטבע המוטבע בששת ימי בראשית. ונתן זרע לזורע ולחם לאוכל, מטר וגשמים בעתם, וישמור ארצם משדפון וירקון ארבה וחסיל וּמֵחַיָה רעה. יְבַלוּ ימיהם בטוב. ועויליהם כצאן ירקדון.2מליצה ע"פ איוב כא, יא ישאו תוף ועוגב חליל וכנור, וכיוצא באלו. ואם ירֵעו וישחיתו, יגמול להם רע בדרכי הטבע המוטבע בששת ימי בראשית. ועצר את השמים ולא יהיה מטר, ונתן יְגיעם לארבה ולחסיל, כל נגע כל מחלה, יציק להם האויב בשעריהם, וכדומה להן. אבל זרע יעקב אם ישמרו חקיו ותורותיו, יגמול להם טוב שהוא למעלה מדרכי הטבע המוטבע מימי בראשית. על דרך משל האותות והמופתים הנפלאים מדרכי הטבע, שעושה השם ב"ה בשביל ישראל. שריית השכינה בתוכם. וּרְבוּת הכבוד וההוד וההדר והגבורה הנפלאה שלבשה להולכים בתמים, אור הנבואה ורוח הקדש וההשגות האלהיות, והענין המלאכותי3הדומה למלאך שהיו נמצאים באנשי הסגולה מן העם הזה. והן טובות גדולות לאין שיעור, מכל הטובות המוטבעות בטבע העולם. ואין דמוי ביניהם בשום פנים. וכן בטובת הארץ ובברכותיה, התבואות והפירות, הכל למעלה מן הטבע בדרך פלא. וכן רבוי הזרע והבריאות הנפלא והיופי והחן, גם אלו למעלה מענין הטבע. וכמו שמפורסמים הברכות האלו בספר התורה ודברי הנביאים. וכן לעניין הפרעון והעונש, יגמול השם להם גמול על עונותם ועל עברם את התורה ומצוה, שאין עמים אחרים נענשים עליהם. וגם זה למעלה מן הטבע. יסתיר פניו מהם, ויסלק שכינתו מתוכם, ולא יאיר פניו אליהם. ומצאום צרות רעות ורבות. ויתן מורך בלבבם. וינוסו מאה מפני אחד מן האויבים. ויתמכרו לעבדים ולשפחות ואין קונה. ויהיו למשל ולשנינה לחרפה ולביזה בארצות אויביהם, וכיוצא בהן המפורסמים בספרי הקודש (ויקרא פרק כו; דברים פרק כח). הכל בארח חכמה ובמשפטיה והענין נפלא מאד. ועל ידו יתבארו צפונות רבות והלכות גדולות. רק שאין פה המקום להכנס בדרושים.
163
קס״דולבד תדע שמטעם זה מתואר היוצר ב"ה "אלהי ישראל", אע"פי שהוא מלך כל הארץ ומלך כל הגוים. הנה בעבור שהוא מנהיג ישראל באופן נפלא ונשגב מאד, ממה שהוא מנהיג שאר העמים, נתיחד שמו על ישראל בפרט. כדרך "אלהי השמים ואלהי הארץ". וידוע כי הוא ב"ה אדון הכל. ואולם יאמרו תמיד "אלהי השמים" בעבור היות דבקות הודו והדרו רב מאדם בשמים. כדרך (תהלים ח, ב) "אשר תנה הודך על השמים". ואולם לחקור ולמצוא סוד הענין המבדיל בין נפשות העמים לנפשות זרע יעקב, ולמה נבחרו הם לבדם להיות מונהגים בהנהגה הנפלאה הזאת. אע"פי שנוכל להבין מקצת דבר, ועל דרך שפרשנו למעלה (חדר ה' חלון י) מענין חלף המזגים והכשר גויות נפשות בני ישראל אל החכמה, בעבור צאתם ומקורם שהיה מזרע נבחר סגולת ה' האבות הקדושים, ולכן נקראו "זרע אמת" כל זה נכון בעצמו. אבל עוד יש הבדל בין הנפשות, וראויים הנפשות הזַכות והטהורות לחול בזרע יעקב בעבור שהוא זרע אמת. וההבדל הנפשי הזה ויוקר סגולתה, לא יִוָדַע לעיני בשר בלתי לה' לבדו. וכמו שכתבנו (שם חלון יב). ודי לנו בהיותינו יודעים, כי חפץ השם ב"ה שהעם הזה לבדו יהיה שומר התורה והמצוה, ושיהיה מונהג על דרך פלא. כי כן גזר כפי ארחות חכמתו, בצדק ובמישרים. ויש בידי להאריך בענין זה ולפרש ענינים עמוקים בפרשיות התורה והנביאים הנוסדים על השרש הזה. אבל אין כונתי רק לפרש הכללים שאנו צריכין לְמַה שאנו מכוונין לבאר, והן פירוש המליצות. אבל בספר "רוח חן"4חכמת שלמה, פרק טו פסקא א (עמ' 252-260) הרחבנו לדבר בדרוש זה:
164
קס״הוכן הבדיל השם ב"ה בין זרע יעקב עצמו. וגזר על מקצתן תורות ומצות ידועות שיתחייבו לעשותן, ואזהרות ידועות שישתמרו מהן, שאין זולתן מן הזרע הזה חייבין בהן. והכל בחכמה, בעבור מצב נפשותיהן הנבדל ממצב שאר הנפשות שבזולתן. וממין זה מה שצוה התורה בעניני המלך (דברים יז, יח-יט) "וכתב לו את משנה התורה הזאת וגו' והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו". (שם יז, טז-יז) "רק לא ירבה לו סוסים וגו' ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו, וכסף וזהב לא ירבה לו מאד". ושאר הפרטים עשין ולא תעשה הכלולים בהנהגת המלוכה בישראל. כי גזר בחכמתו מנהגים ידועים למלכים ולמושלים לרוזנים ולשופטים, לא יֵאוֹתוּ לאנשים זולתן להתנהג בהן, בעבור הבדל עניני הנפש שביניהן. וכמו שאמרנו (חדר ה' חלון יב) שאין נפש הנביא ונפש המלך שוה לנפש אחד העם, ושם בארנו דבר בטעמו. ולפי שעניני המלוכה ומשפטיה מסתעפים מכחות יקרות המצויירות בנפש המלך היקרה, ואין זה נודע לעיני בשר, זולתי למי שהוא בוחן לבות ויוצר הנפשות ית', על כן הוזהרנו מהקים עלינו מלך כפי רצונינו איש אשר נבחר בו ואשר הוא טוב בעינינו. כי אולי איננו בעל הנפש הראוי למלוך? אבל יהיה המלכתו כרצון השם ב"ה, האיש אשר יבחר בו ה'. כי הוא יודע מצפוני הנפשות סודן ויסודן. כמו שנאמר (דברים יז, טו) "שום תשים עליך מלך אשר יבחר יי' אלהיך בו". כלומר לא כמו שאמרת "אשימה עלי מלך". אלא על פי ה'. וכן אמר ראב"ע ז"ל, "אשר יבחר על פי נביא או משפט האורים. והטעם לא אשר תבחר אתה". ע"כ. וכן תמצא כי המלך הראשון נבחר ע"פ ה', והוא שאול בחיר ה'. ואחריו הומלך דוד ע"פ השם, ונבחרו זרעו אחריו במצות השם.
165
קס״וונבדלו מנהגי המלכים ממנהגי שאר העם מאד, מלבד המצווֹת ואזהרות המפורשות בתורה. והיה משפט המלוכה נודע אצלם איש מפי איש, כמו שגזרה החכמה העליונה, וכמו שנזכר בספר שמואל בתשובתו לעם ששאלו מלך. ועיקר המלכת מלך בישראל, הוא בעבור היכולת והממשלה להעניש במשפט המלוכה שלא כדין תורה, לא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה. ואלה העונשים הם מדרכי התורה. ואם [אמנם] לא נתפרשו בכתוב. ונכללן כולם במצות עשה (דברים כח, ט) "והלכת בדרכיו". כי יש כתות מן העוברים שלא יספיקו להן משפטי התורה ודיניה, והן חייבים עונשים גדולים גם על עבירות קלות שיעשו.1עיין "דרשות הר"ן", תחילת דרוש י"א אבל לא נמסר המשפט הזה לשופטי הערים והשערים. כי הם לא ישפטו רק כפי שורת דין התורה, לא ביכולת החלטי, לפי שאין בכחם לעמוד על ברור הענינים, להבין על דרך ישר מי ומי הם הראוים להענש שלא כדין תורה. כי להבין ולעמוד על דבר זה צריך רוחב לב, וגלוי ציורים מדעיים צחים מאד, וכח בינה רחבה וגדולה, וכח אהבת השם ב"ה בהפלגה רבה, וחפץ ההדמות והשווי אל דרכיו, ועוד שאר כחות נפשיות נפלאות; שבהקבצם יחד בנפש תצא דבר משפט ישר בענינים הללו. ובהחסר אחת מן הנפש, יצא משפט מעוקל, ויהי חבר לאיש משחית. כמבואר למעלה (חדר ב' חלון ג') כי עניני המשפטים האלו אינן מתבארים מתוך יתר דברי המשפטים הקצובים המפורשים בתורה. אבל יתבארו למבין ביראת ה' ותפארת דרכיו וסוד הנהגתו ית' עולמו בחכמה. כי הוא יקבל חקי החכמה בענינים האלו מן השם ב"ה ומפי הנביאים והחכמים הגדולים, וכמו שארמוז (בחדר זה עוד). והוא בכלל אמרו (משלי ב, ט) "אז תבין צדק ומשפט ומישרים כל מעגל טוב". כלומר תבין מהו דרך הצדקה בכל ענין וענין והמשפט והיושר. ואחר שקבל החקים האלו יבינם ממליצות התורה, וימצאם כתובים בתורה. וכמו שאמרנו (חדר ה' חלון ד') מענין הָעֵזֶר האלהי שהוא מלוה לאדם רוח שכל ובינה, ויבין העמוקות והנסתרות בתורה ודברי החכמים. ומי שאינו מבין ביראת ה', גם אם ישמע לא יבין בעבור דקות וצחות הענינים. ודרכי הבינה בנויים על ציורי המדע. ולכן כפי רוב גלוי ורוחב ציורי המדע שבנפש, כן רוב ההשגה וההבנה בענינים האלו. ועוד צריך המלך להבין תכונת הנפשות בשיעור רב שלא יטעה במצב בעל המעשה. כי אם יטעה, יעניש (הוא) [זה] על לא חמס בכפו, והשם לבדו בוחן לב ויודע משקלי הציורים שבנפש. ולכן לו לבדו יאות לבחור מי ימלוך על עמו.
166
קס״זואציג לפניך משל. ידוע כי מדרכי החכמה הם הרחמים והחנינה ואריכות אפים והחסד והאמת וכיוצא בהן. וזה מפורש בתורה (שמות לד, ו) "אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת". והם דרכי השם ב"ה שכן אמר (תהלים קג, ז-ח) "יודיע דרכיו למשה וגו' רחום וחנון יי' ארך אפים ורב חסד". הרי כי הרחמים והחנינה ודומיהם הם דרכיו ית'. וידוע שכל דרכיו נוהגים כפי החכמה שהיא ראשית הכל. שכן נאמר (דברים לב, ד) "כי כל דרכיו משפט". וכל משפט בחכמה. וכמו שהתהללה החכמה (משלי ח, כב) "יי' קנני ראשית דרכו" וכמבואר למעלה (חדר ב' חלון ח'). ולפי שדרך השם לרחם ולחנן ימחול ויסלח לפשעים ולעונות. וייטיב גם עם החוטאים, ויאריך להם ברחמיו, ולא כעונותיהם יגמול עליהם. ויש מקצת מן החוטאים שלא ינהג עמהם באלו הדרכים, אך יקנא לשמו הגדול ב"ה וישפטם באפו ובחמתו. כמו (נחום א, ב) "אל קנוא ונוקם יי', נוקם יי' ובעל חימה, נוקם יי' לצריו ונוטר הוא לאויביו". ולא בעבור כי אלה חטאו חטאים גדולים, ואלה עברו על מצות קלות. אלה עברו פעמים רבות, ואלו פעם או שתים. אבל אפשר שיהיה זה הנשפט בחסד וברחמים, מחלל שבת ונואף וגנב, ועבר על הפשעים החמורים האלו פעמים רבות. והנשפט באף ובחימה, בטל מצות ציצית ותפילין או שלוח הקן ורק פעם אחת. ואם ישפטו במשפטי התורה המפורשים יהיה מחלל השבת והנואף בני מות. והגנב ימכר בגנבתו. והמבטל ציצית ותפילין ושלוח הקן [פטור] בלא כלום. כמו שאמרו (יומא פו, א) "עבר על מצות עשה ושב, אינו זז משם עד שמוחלין לו". וכפי משפטי השם הבוחן לבבות ירחם על מחלל השבת והנואף. ויאריך להם זמן לשוב בתשובה, ויפרע מהן מעט מעט כדרכי טובו. וינקם מן מבטל הציצית וכיוצא. לפי שהפשעים והעונות ותגמולם, נערכים עם הסבות הפנימיות שמהן הסתעף המעשה. תדע כי המזיד חייב. והשוגג פטור. וזה בדין תורה, ואע"פי ששניהם עברו. וכן יש הרבה מערכות בנפש שכנגדן נערכים הגמול לטוב ולרע. על דרך משל יש חוטא מתגבורת היצר לפי שעה. ולבו עליו דוי על עברו את פי ה'. ויש יתברך בלבבו כי רחום וחנון ה'. וכיוצא בהן. ועם אלו וכיוצא בהן, נוהג בחסד וברחמים גם על החטאים הגדולים, ומענישם בקצב ובמשפט מעט מעט. ומדריכם בדרך תשובה וכדומה לזה.
167
קס״ח[=ההבדל הראשון]
168
קס״טויש חוטא בגאות הלב, מתעתע בצדק ובמשפט. והן כת "החכמים בעיניהם והנבונים נגד פניהן". שבארנו עניניהם למעלה. והוא עובר על המצווֹת בעבור שאינן מצות וחקות ישרות בעיניו. הם המתקוממים והנצבים על ה' ועל יראיו. על המשחיתים האלו תשתנה ארחות המשפט העליון, לדונם גם על קל שבקלות בעונשים חמורים. לא בעבור רוע המעשה, אבל בעבור רוע מחשבת-און שהגבירה והשיאה אותו לעשות בפועל מה שחשב. (משלי כא, כט) "העז איש רשע". (תהלים יד, א) "אמר נבל בלבו אין אלהים". ולכן החָמור והקל שוין אצלו ונדון על שתיהן בדין קשה. זהו דרך ה'. והוא דרך ישר תאמתהו דעת האדם ובינתו מטעמים הנודעים משקול הדעת, כי גם דעת האדם תבדיל ביניהן הבדלים עצמם. האחד, כל העוברים האחרים אינן מחללין כבוד שמים וכבוד התורה ואנשי החכמה. אך מיחסים העבירה לשפלות מצבם שאינן יכולים לכבוש יצרם ולהתנהג בחכמה. וה"חכם בעיניו" דובר סרה על ה' ומלעיג על התורה והחכמים, אין פחד אלהים לנגד עיניו, ואינו נותן כבוד לתורה. ולכן אין הבדל באלו בין מעשה קל לחמור. כי בעיניו הכל מותר, ואם יקרה מחר ההעברה על עבירה חמורה, יעבור עליה בשאט בנפש, כמו שעבר על הקל, לכך נענש כמו על החמור. ומלבד זה הם כת מנאצי אֵל ורעים מאוד מעובדי ע"ז. ובכל דבר-פשע שעושים הם מחללים השם, זה כה וזה כה. קצתם מכחישים אלוה ממעל, וקצתן מכחישים בהנהגה העליונה, וחושבים שהכל במקרה, וקצתן אומרים אין תורה ואין נבואה מן השמים. וקצתן אומרים (קהלת ג, יט) "ומוֹתר האדם מן הבהמה אין". וכמו שפרשנו יפה בפירוש למסכת אבות.2יין לבנון, פ"ג משנה יא (מהד' תשס"ג עמ' 210-220)
169
ק״עובחדר השביעי יעדנו לפרש עוד תאר "נבונים נגד פניהם". ודע עתה כי מלת "פנים" על צורת הנפש ועצמותה. כדרך (שמות כ, יז) "ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו". וכמו שרמזנו (חדר ו' חלון ח'). וכן (משלי יז, כד) "את פני מבין חכמה". ועל דרך משל הושאל לבורא ית'. ואמר (דברים ד, לז) "ויוציאך בפניו בכחו הגדול ממצרים". וכן (שמות לג, כג) "ופני לא יֵרָאוּ". וצורת נפש האדם היא כח הדעת הנטועה בה. ולכן מי שחולק על האמת הנטוע בדעת כל אדם, ומעיז פניו לבטל האמת בטענות והיקשים רעועים מתואר "נבון נגד פניו". כי תבונתו המדומה מנגד לאמת הנטועה "בפניו", בצורת נפשו. ועל זה אמר (משלי כא, כט) "הֵעֵז איש רשע בפניו". כלומר שהרשע מעיז לעמוד על דעתו, אע"פ שבפניו מצוייר הדבר להפך. ועל זה שנינו (אבות פרק ה) "עז פנים לגיהנם". ויפה פרשנוהו בפירוש למסכת זאת.3יין לבנון, פרק ה משנה כ (מהד' תשס"ג עמ' 494-496) ותלמד מזה כי אין תואר יותר גרוע, מתאר "נבון נגד פניו".
170
קע״א[ההבדל השני]
171
קע״בההבדל השני, העוברים האחרים לא יעברו רק בעת הִגָבֵר עליהן היצר, ובשאר העתים יקיימו המצווֹת כי הם יראים השם וחפצים לעבדו. והאפיקורוס הזה ה"חכם בעיניו" יעבור על המצווֹת בין בתאוה בין שלא בתאוה, כי אינן מצות בעיניו, כי הם כצחוק בעיניו. וכפי רצונו אינו נמנע רגע מֵעֲבוֹר עבירה, והמניעה אינה רק משכחה או מעצלה או שלא באה עבירה לידו, לכן נחשב לו כאלו עבר פעמים הרבה בכל שעה ושעה על התורה. וכל האחרים לא ימנו להן רק מספר פעמי העבירות שעברו לא יותר. כי הם נמנעים מרצונם מֵעֲבוֹר עליהן.
172
קע״ג[ההבדל השלישי]
173
קע״דההבדל הג', כל האחרים אפשר שישובו מדרכם הרעה ויהיו צדיקים גמורים. כאשר יקרה שישכילו ושיבינו מעט ביראת ה', ויתנו יראת השם על לבבם אז ישליכו מעליהם פשעיהם ויעשו להם לב חדש ורוח חדשה. ולכן השם מאריך להם ברחמיו כפי דרכי חכמתו. על זה אמר הנביא (יחזקאל יח, כח) "ויראֶה וישוב מכל פשעיו אשר עשה, חיו יחיה לא ימות". ומלת "ויראֶה" על מראה השכל. וכבר רמזנו עליו למעלה (חדר ה' חלון ח') כי השכל ישיב האדם מפשעיו. ואין כן ה"חכם בעיניו והנבון נגד פניו". שדרכי שכלו ובינתו הן הם המשחיתים. ובמה ישוב אל אלהים? ובאמת אין להת תקנה וכמו שאמר (ע"ז דף יז, א) על האפיקורסות (משלי ב, יט) "כל באיה לא ישובון" וגו' אבל יאבדו מן הארץ כגודל חטאתם וכמו שבארנו.
174
קע״הוהדרך האלהי הזה כתוב בתורה. ושמע דבר יקר. אמר הכתוב (במדבר טו, ל-לא) "והנפש אשר תעשה ביד רמה מן האזרח ומן הגר את יי' הוא מגדף ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה. כי דבר יי' בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת הנפש ההיא עֲוֹנָהּ בה". והמליצות האלו סתומות מאד. אמר "אשר תעשה" ולא זכר הדבר שעשתה. ומלת "ביד רמה" קשה כי אינה על הזדון. ולא מצאנו המליצה הזאת על הזדון במקום אחר. ולמה אמר "את יי' הוא מגדף"? ואם דבר מן המגדף ומברך השם היה לו לומר "והאיש המגדף את השם יכרת מעמיו". ומה טעם להזכיר "כי דבר יי' בזה"? והוא ג"כ תמוה, וכי יעלה על הדעת שהמגדף את השם יכבד דבריו? וכן יקשה על "את מצותו הפר", כי אין ספק שהבוזה דברי ה' לא יקיים מצותיו. ועל מה חזר פעם שנית וכפל "הכרת תכרת", וכבר אמר ונכרתה? ועל איזה ענין הוסיף ואמר "עֲוֹנָהּ בה"? והפירוש נפלא מאד. כי לפני כן אמר שהנפש החוטאת בשגגה, אפילו תעבור על חמורה שבחמורות כמו ע"ז, תביא קרבן על שגגתה ונסלח לה. גם אם יחטאו הקהל וכל עיני העדה בשגגה, על חמורה שבחמורות יכפר עליהם הכהן בקרבן. ועיני העדה הם מורי התורה ובעלי הנפשות היקרות, גם החטיאו כל הקהל, והיתה חטאם מן החמורות, אין בכך כלום לפי שהיתה בשגגה, כמבואר למעלה (בחלון זה) הטעם. אבל העובר בזדון, אפילו יהיה הנקלה שבעָם, וחטא לבדו, ועבר על עבירה קלה, לא יועיל הקרבן. אלא [על ידי] תשובה, מלקות או מיתה או כרת וכיוצא בהן. ואם אין עדים והתראה, יענש בידי שמים וישפט בדרכי טובו ית', וידריכהו בדרך תשובה כמו שבארנו. אח"כ הודיע כי יש כת חוטאים שנענשים בדין שמים נגד שורת הדין הכתוב בתורה. כי בעברם על קל שבקלות שאין עליו משפט בית דין כלל, ישיגם עונש קשה כעובר על כל התורה כולה. ולא זו בלבד אלא יחשב להם כאילו עברו פעמים רבות על העבירה. והכת הזאת הם ה"חכמים בעיניהם", העוברים על המצווֹת בעבור הלעיגם על תורת השם, ומתקוממים להכחיש דברי ה' בטענות ונצוחיים. ומלת "יד" בלשון הקודש נאמר גם על גבורת השכל והבינה המנצחים בטענותיהם. כמו (משלי א, כד) "נטיתי ידי ואין מקשיב". (איוב ט, לג) "ישת ידו על שנינו". ויתבאר בספר "מעין גנים" בעז"ה. ומלת "רמה" על גובה הלב. כמו (דברים ח, יד) "ורם לבבך" וגו'. והוא שאמר "והנפש אשר תעשה ביד רמה" פירוש: הנפש המרשעת, שתעשה עבירה בגבה לבה בטענות השכל, בין שיהיה מן האזרח בין מן הגר, כשיהיה מגדף את השם כדרך ה"חכמים והנבונים בעיניהם", משנאיו ומנאציו, ונכרתה הנפש ההיא על מעשיה אפילו לא עשתה רק מן הקלה שבקלות. ומטעם זה לא זכר מה עשתה, וְסָתַם "אשר תעשה" כלומר כל מה שתעשה, וכמו שבארנו. ובא הכתוב השני ללמדנו דברי בינה. ושָׂם שלשה ההבדלים שהודיענו בין שאר העוברים ובין העושה ביד רמה, להודיענו יען-מה קצף השם קצף גדול על הכת הארורה הזאת. ואמר "כי דבר יי' בזה". וזהו ההבדל הראשון שאמרנו. שהעוברים במזיד מתגבורת היצר אינן בוזים דבר ה' תורתו ומשפטיו. כי יאמינו שהן אמת וארח חכמה. אך מיחסים זדונם לשפל מצבם וחולשת קדושתם, שאינן יכולים לכבוש את יצרם. אבל המשחיתים בוזים דברי ה'. כמו שאמר שלמה (משלי א, ז) "חכמה ומוסר אוילים בָּזוּ". ו"אוילים" הם מושחתי הדעת כמו שיתבאר בעז"ה. וכן ה"חכמים בעיניהם" מָשְׁחָתָם בם כמבואר. ואמר עוד "ואת מצותו הפר", וזהו ההבדל השני שאמרנו. ומלת "הפר", על בטול הדבר והסרתו כמו (במדבר ל, ט) "והפר את נדרה". כלומר שאר המזידים מתאוה ומסכלות, אינן עוברים רק לפרקים בעת תוקף היצר. ובעת שאין יצרם תקפם, יקיימו העשין ויזהרו מן הלאוין, בעבור שהשם צוה עליהן. ולכן כמספר חטאיהם ילקו לא יותר. והארורים הללו מפירים המצוה, ואומרים שאינן כלום. ולכן בין לתאבון בין שלא לתאבון יעשו כל התועבות. ועל כן אפילו לא יעברו רק פעם אחת, נחשב להם כאלו עברו פעמים אין מספר, וכנגדם יקבלו גמול רעתם. ועל כן חזר "הכרת תכרת הנפש ההיא", כלומר כריתות אין מספר. והנה לא עשתה רק מעשה קל אחד, ונענשת כאילו עשתה חמורות פעמים הרבה.
175
קע״וואמר עוד "עֲוֹנָהּ בה". וזהו ההבדל השלישי שאמרנו. כי האחרים אפשר שישובו בתשובה, כאשר יחל כח השכל לצמוח. ויראה כח הבינה במראות אלהים שהן יסודות הנפש המסירים גלוליה. מה שאין כן הכופרים הגמורים, העוברים בְּהֶשְׁחֵת השכל והבינה, אין תקנה להם גם אם יאריכו ימים רבים. ולכן אמרו בתלמוד (סנהדרין לח, ב) על מה ששנינו, "ודע מה שתשיב לאפיקורוס. הני מילי אפיקורוס נכרי, אבל אפיקורוס ישראל כל שכן דפקר טפי". ובפירוש למסכת אבות הארכתי לפרשו יפה.4יין לבנון, פרק ב משנה יד (מהד' תשס"ג עמ' 170-171) ועל כן בשאר החוטאים, אין החטא בסתר הנפש ובפנימיותה, רק נחשב כדבר חוץ לנפש, תאות הבשר והדם. ובהתעורר הרוח הפנימי בשכל ובבינה, ישוב מחטאו. אבל האפיקורוס העובר ביד השכל, "עֲוֹנָהּ בה", עון הנפש בפנימיותה. ועל כן "הכרת תכרת" בעונשים ידועים, כי לא תשוב מדרכה הרעה. שים דברי זה על לבבך, כי הוא מגלה צפונות ותעלומות רבות בספרי הקדש. ובספרי "רוח חן" הארכתי בענינים אלה.5חכמת שלמה, פרשה יב פסקא יז (עמ' 186-190) אבל פה למשל נאמרו הדברים, להבינך שיש דרכים ותעלומות חכמה, שאינן מפורשין לעיני-כל בתורה. והן דרכי ה' שבהן מנהיג עולמו ו"משפטי ה' אמת צדקו יחדו",6תהלים יט, י הנגלים בתורה והנעלמים. אין דבר האחד סותר את השני. רק "הנגלות לנו ולבנינו"7דברים כט, כח משפטים קצובים לכל עובר ועובר. יש נדון כך, ויש כך, והכל בחכמה. ו"הנסתרות ליי' אלהינו",8שם כי הוא בוחן לבב ומבין סבת החטאים והעונות. ואין זה ביד השופט היושב בשער, שאינו יודע משקל כחות נפש ונפש, והנטיות הצפונות וגודל הַהֶשְׁחֵת ואופניו. אבל נמסרו רבים מהם לשרי קדש מלכי ישראל אשר בעם ה', ההולכים בדרכיו ומתבוננים בהם. ונלוה אליהם העזר האלהי בשעור רב, להוציא ציורי מַדָעָם הצחות והטהורות, ולהרחיב בינם ושכלם. ובאמצעותם יבינו כוונות התורה, ואופני צדק משפט ומישרים, ומבינים תכונת נפשות בני אדם, וה' אתם להדריכם במעגלי צדק. והם ישפטו כפי המשפטים האלה כפי דרכי ה'. וכן השופטים שהיו בישראל, כמו עתניאל בן קנז, שמגר בן ענת, ועלי הכהן, ועמהן בית דין הגדול. שהעיד הכתוב שהיה ה' עמהם. ונלוה להם הענין האלהי לשפוט ביכולת מוחלט. וכן בכל דור ודור שהיה בית דין הגדול בירושלים, ועמהם הכהנים והלוים, היה רוח אלהים בתוכם והוציאו לאור משפטים עליונים. ועליהם אמרו בתלמוד (סנהדרין מו, א) "בית דין מכין ועונשין שלא כדין תורה, לא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סיג לתורה. ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת והביאוהו לבית דין וסקלוהו. ומעשה באחד שהטיח באשתו תחת התאנה והביאוהו לבית דין והלקוהו. לא מפני שהדין כך, אלא שהשעה צריכה לכך". כלומר שקרה זה בשעה שרבו מינים בישראל בימי היונים הרשעים, ועברו עבירות בפרהסיא בקלות הדעת, ועמהם תשתנה משפט התורה לדונם בדינים קשים. ומאת ה' למדו כן, כי הוא ב"ה נוהג עולמו במדה זו. והיא דרך התורה בארח נעלם.
176
קע״זמזה המין עונש קרח וכל עדתו. ואצלם נאמר (במדבר טז, ל) "וידעתם כי נאצו האנשים האלה את יי'". וכבר בארנו שאין מנאץ, רק מי שהוא מִכַּת הבוזים דבר ה' ה"חכמים בעיניהם". ואע"פי שהיה משה עניו מכל האדם, ראה כי נכון לעשות רושם בחוטאים כאלו והלך בדרך ה'. מזה המין שליחת העדה את פינחס בן אלעזר ועשרה נשיאים עמו אל בני גד ובני ראובן (יהושע כב, יג-יד) להודיעם שיעלו עליהם לצבא בעבור המזבח שבנו. ואף על פי שמדין תורה השוחט בחוץ דינו מסור לשמים, ראו בחכמתם שלא דברה תורה בענין כזה שהי' מרד ומעל בפומבי, וכבוזה דבר ה'. מזה המין עלות בני ישראל לבא על גבעה ובני בנימן כולם (שופטים כ׳:ז׳). בעבור שהיה במעשה ההוא אפקורסות, ודנום כמתקוממים נגד חק התורה.9עיין "מורה נבוכים", ח"ג פרק מ"א וממה שבארנו תקיש על כלל המשפטים הנמסרים למלכים ולבית דין הגדול, שהן ענינים נבדלים באופני ההנהגה מהנהגת שאר העם ושופטיו. והכל בעבור הבדל הנפשות. הלא תראה שכאשר נמשח שאול למלך, אמר לו שמואל (שמואל א י, ו) "וצלחה עליך רוח יי' והתנבית עמם ונהפכת לאיש אחר". ונאמר (י, ט) "והיה כהפנותו שכמו ללכת מעם שמואל ויהפך לו אלהים לב אחר". והוא הרוח הטוב, רוח הקדש רוח נדיבה, שבארנו מקצת ענינים למעלה (חדר ה' חלון ד'). וכן כשנמשח דוד ע"ה למלך נאמר (שמואל א טז, יג) "ותצלח רוח יי' אל דוד מהיום ההוא ומעלה". וכן שלמה ושאר המלכים הטובים, כולם בעלי הנפשות היקרות הראויות למלוכה. וקבעה להם החכמה העליונה ארחות קבועות, מה שיעשו ומה שישתמרו מהן, שכר ופרעון. הכל נפלא מדרך שאר העם מזרע הסגולה. וזה מופת על סגולת נפשותיהם, כי אין רוח הקדש שורה על הנפשות זולתי בהיותן בעלת הציורים הנכבדים בחכמה ובדעת. וכפי משקל הכחות כן משקל הרוח, וכמבואר למעלה (שם). ועל זה אמרה החכמה (משלי ח, טו-טז) "בי מלכים ימלוכו, ורוזנים יחוקקו צדק. בי שרים ישורו ונדיבים כל שופטי ארץ". כמו שבארנו (חדר ב' חלון ג') שהחכמה תחוקק למלכים מנהגי המלוכה, ולרוזנים מנהגי הצדק, לשרים לנדיבים ולשופטים מנהגי השררה הנדיבות והמשפט. והנה בכל דור ודור קבלו הנגידים משפטי התורות ומנהגי המלוכה הרבים, מפי אבותם וחכמיהם שקבלו מרבם, ורבם מרבם עד הלכה למשה מסיני. כי כל זה בכלל ה"חכמה", דבר והפך-הדבר. וכן נאמר (במדבר כז, כג) "ויסמוך את ידיו עליו ויצוהו". כי צוה משפטי המלוכה והנגידות. ועל כן אמרו קדמונינו ז"ל (מובא ברש"י, במדבר יא, יז. פסקתא דרב כהנא, טז) "דע שטרחנים הן, סרבנים הן, על מנת שתקבל עליך". להורות שלמדו הנהגת הנגיד בעם ה', איך ינהיג עמו. ואיך יצא ויבא לפניהם במלחמה ובשאר עניני העם. וכן לענין המשפטים וכיוצא. ועוד נזכיר הדברים בחדר העשירי בעז"ה, כפי הצריך להשלמת כונתינו:
177
קע״חוכן הבדיל השם ב"ה בארח החכמה בין מקצת המשפחות מזרע יעקב ושאר משפחותיו. וְחִייֵב למקצתן תורות ומצות ידועות לעשותן, ואזהרות ידועות שישתמרו מהן, מה שלא צוה ולא הזהיר לשאר המשפחות. והן משפחת הכהנים בני אהרן ומשפחת הלוים. כמו שנאמר (דהי"א כג, יג) "ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים הוא ובניו עד עולם להקטיר לפני יי' לשרתו ולברך בשמו עד עולם". ואמר משה לקרח בהצותו על יי' (במדבר טז, ט) "המעט מכם כי הבדיל אלהי ישראל אתכם מעדת ישראל להקריב אתכם אליו לעבוד את עבודת משכן ה' ולעמוד לפני העדה לשרתם?". הזכיר בדבריו "אלהי ישראל" גם מ"עדת ישראל". בעבור הבדיל השם ב"ה בין זרע ישראל ובין כל העמים אשר על פני האדמה. וצוה לכולם מצות ידועות יעבדוהו בו. וזרע ישראל הקריב לעבודתו לעבדו ולשרתו בעבודות נשגבות מדרך הטבע המוטבע בששת ימי בראשית כמבואר למעלה (חלון ו'). ולכן נקרא "אלהי ישראל" וזה חבה יתירה. ויותר ממנה בהיות מקצת משפחות העם החביב הזה נבדלים לטובה משאר משפחותיהן כמו משפחות שבט לוי. ויפה אמר, "המעט מכם", הסגולה הדבקה במשפחותיכם, כי הבדיל השם אתכם לתהלה ולכבוד משאר העדה, שהן נבדלים לתהלה ולתפארת מכל העמים אשר על פני האדמה. ונאמר עוד (דברים י, ח) "בעת ההיא הבדיל יי' את שבט הלוי לשאת את ארון ברית יי'". וההבדלות האלו כולם כפי ארחות החכמה העליונה המבדלת בין המעשים המצווֹת והאזהרות והשכר והפרעון, כפי הבדל נפשות המקבלים, כמו שהבדילה החכמה במעשיה שמים וארץ בנתינת הצורות כפי הבדלי מקבליהן. כמו (בראשית א, ד) "ויבדל אלהים בין האור ובין החשך". (א, ז) "ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע". והעיד המשורר האלהי שהיה זה בחכמה כי אחר שהזכיר כל מעשה בראשית אמר (תהלים קד, כד) "כולם בחכמה עשית" וכמו שרמזנו למעלה (חדר ב' חלון ה'). וכן לעניין צאצאי תבל האדם וכל אשר עליה, הבדיל ביניהן בחכמה. ואין ספק כי זרע אהרן הכהן ע"ה, מוכשרים לקבל הנפשות שנאצלו בהן כחות יקרות ידועות בשעור רב, מה שאין זרע המשפחות האחרות מוכשרין אליהן. וכן משפחות הלוי. וכפי הבדל הנפשות נבדלו בענין המעשים והעבודות, כפי ארחות החכמה המקבילות נגד הנפשות שהן על מצב זה. על דרך משל נאמר שנאצל בנפשותיהן כח קדושה בשעור רב, שממנה תלויין הפעולות הנצרכות למשרתי ה' שישתמרו מכל טומאה ומכל מחשבת הבל ועניני העולם. ולא תדבק מחשבתם עם עניני הבית והאשה והבנים, כי הם צריכין לעמוד במקדש ה' להקריב קרבנות העם ולכוין לבם לשמים לכפר על עדת ישראל. וכן כח הזריזות בשעור רב, שלא תכבד עליהם העבודה הקדושה הזאת, אם מרבים העם להביא עולות ושלמים, שלא יתעצלו ויעשו ברפיון ידים. וכן הטהרות והטבילות. וכן צריכין להיות בעלי הציורים המדעיים בהגלות גדולה ובשעור רב. ובעלי בינה גדולה להבין ביראת ה' בעבור שהן חייבין לדעת משפטי העבודות ולעמוד בסוד ה' לכוין הכונות הנאותות לכל קרבן וקרבן, והוידוים והתפלות והתהלות ליוצר הכל ב"ה, כי באמצעות כל זה יהיה המשרת רצוי והקרבן לרצון לפני ה'. וכל זה בדרכי המדע והבינה והשכל הטוב כמבואר למעלה. וכן לעניין [ידיעות] התורות והחקים והמשפטים, כי להם יאות להורות הוראות בישראל. כמו שנאמר (דברים יז, ט) "ובאת אל הכהנים הלוים". ונאמר (דברים לג, י) "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל". ונאמר (ויקרא י, י-יא) "ולהבדיל בין הקדש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור. ולהורות את בני ישראל את כל החקים אשר דבר יי' אליהם ביד משה". ומזה תקיש על הכל.
178
קע״טומתוך כל המשפחה היקרה הזאת בחר השם באחד מהן שיהיה הראש. והוא הכהן הגדול. וצוהו מצות ידועות ואזהרות ידועת בארחות החכמה, מה שלא צוה ולא הזהיר לכל אחיו הכהנים. והוא דומה בענינו להבדלת המלך מכל אחיו. רק שהמלך נבדל מכולן לעניין המלוכה והנהגת העם, בדברי הרשות ועשות הדין והמשפט המוחלטת. והכהן הגדול נבדל מכולן לעניין שמירת המקדש והשירות לאלהיו בעבור היות נפשו עוד נבדלת מכל אחיו הכהנים, בכחותיה היקרות בקדושה ובהשכל ובבינה וכיוצא. ולפי שגדולתו תלוייה בכחות יקרות פנימיות נעלמות מעיני בשר, ואינן נודעות כפי מה שהם, זולתי ליוצר הכל ית', גם הוא יהיה נבחר על פי ה' על פי נביא. וכן מצינו בעוד שהיתה הנבואה בישראל, נעשו הכהנים הגדולים על פי נביא במצות ה'. משה רבינו ע"ה משח את אהרן הכהן ע"פ ה'. כמו שנאמר (שמות כח, א) "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך". אחרי מותו צוהו השם ב"ה שיקים אלעזר בנו לכהן גדול תחתיו. כמו שנאמר (במדבר כ, כה-כו) "קח את אהרן ואת אלעזר בנו ופשט את אהרן את בגדיו והלבשתם את אלעזר בנו". ואצל עלי נאמר (שמואל א ב, ל) "אמור אמרתי ביתך ובית אביך יתהלכו לפני עד עולם". הרי שהשם ב"ה בחר בו, והיה מבני איתמר. ועל צדוק נאמר (שמואל א ב, לה) "והקמותי לי כהן נאמן כאשר בלבבי וכנפשי יעשה ובניתי לו בית נאמן" וגו'. וכן נאמר בהמלכת שלמה (דהי"א כט, כב) "וימשחו ליי' לנגיד ולצדוק לכהן". והיו זרעו אחריו כהנים גדולים כל ימי הבית, ונתן הנביא משח אותו על פי ה'. והנביאים שבכל דור ודור הקימו אחד מבניו במצות השם. וכמו שאמר (שמואל א ב, לה) "ובניתי לו בית נאמן". ועל כן אמרה התורה (ויקרא כא, י) "והכהן הגדול מאחיו". ומלת "גדול" תאר לכהן, והוא על גדולת עצם הכהן כי נפשו יקרה וגדולה, ובעבורה גדול מאחיו. לא שהוא גדול מאחיו בעבור שהוקם-על, ובחרוהו שיהיה נשיאם וגדולם, והן שוין אליו או טובים ממנו בענינים הנפשיים. שאם כן היה ראוי לומר והכהן אשר גדלהו אחיו.
179
ק״פוקדמונינו ז"ל בתורת כהנים אמרו: "והכהן הגדול מאחיו. שיהא גדול מאחיו בנוי בעושר בכח בחכמה ובמראה". והמדרש הזה יקר מאד. הזכירו חמשה ענינים אלו בעבור שהבינו ענין עמוק בכתוב. כי אצל המלך לא הזכיר שיהיה גדול מאחיו. ואע"פ שהמלך גם הוא גדול מכל העם בכחותיו הפנימיות עד להפלא, כמבואר למעלה (חלון ג'). לפי שלא היה צריך להזכירו. כי כבר אמר (דברים יז, טו) "אשר יבחר יי' אלהיך בו". ולפניו ית' גלוי הכל, והוא יבחר הגדול מכל אחיו. והנה תאמר הכהן גם הוא נבחר ע"פ ה', ואעפ"כ כתב "הגדול מאחיו". על כן דנו כי הכתוב מדבר גם על העתים הבאים על ישראל, שלא יהיה נביא בתוכם, והם כל ימי הבית השני. שהיו כהנים גדולים ולא היו נביאים, והיו נבחרים בעצת אחיהם הכהנים. וכבר אמרנו שמשקל הכחות הפנימיות וסגולתן, אינן נודעות באמת זולתי ליוצר הכל ית'. אבל האדם יראה לעינים. לכן אמרו "בנוי בעושר בכח ובמראה," ואלו הגדולות נודעות לעיני בשר. וכן החכמה. שאסף חקי התורה יותר מכל אחיו. וזה נודע לכל. כי כל מקום ששואלין אותו משיב כהלכה, גם בענינים שאחיו הכהנים לא ידעו להשיב. וצותה התורה כי אם ימצאו ביניהן גדול באלה הגדולות יקימוהו עליהם לראש. והשם ב"ה יודע כי הכהן שנדבקו בו הגדולות האלו, הוא האיש בעל הנפש הזַכָּה מקובצת הסגולות הפנימיות, יותר מכל אחיו, והודיע זה לסימן לעיני האדם, וכן הוא סימן גם בהיות הנבואה בישראל. ולכן לא אמר "אשר יבחר יי' אלהיך בו" כמו שאמר אצל המלך, בעבור שלענין הכהונה יש לנו סימן טוב לדעת מי הוא האיש אשר בחר בו ה'. ואמנם אצל המלך ג"כ דברה תורה על עתים שתבאנה, מבלי היות הנבואה בישראל והם ימי הבית השני שהיו מלכים לא נביאים. ועל זה אמרה (דברים יז, טו) "מקרב אחיך תשים עליך מלך לא תוכל לתת עליך איש נכרי" וגו'. הפסוק הזה לפי דעתי רומז על מלכים שיקומו על ישראל בזמן העדר הנבואה. כי בהיות נביא, מה צורך לצות על הדבר הזה שיהיה מקרב בני ישראל ולא איש נכרי? הלא אין הקמתו בעצת העם, רק במצות השם. כי כן אמר (שם) "שום תשים עליך מלך אשר יבחר יי' אלהיך בו". והוא ב"ה יבחר הטוב בעיניו חכם וצדיק מקרב ישראל. אבל רומז על המלכים שישימו עליהן ישראל בימים הבאים. אך לא נתן להם סימן מי האיש הראוי למלוכה כמו אצל הכהן, בעבור שהקמת הכהן מצוה וענין הכרח כפי התורה ומבלעדו לא תכון עבודת ה'. כי הוא יקריב בכל יום מנחת כליל פעמים, הוא לבדו יעבוד ביום הצום ויכנס ארבעה פעמים בקדש הקדשים, ושאר העבודות והתפלות והוידויים וההקטרות. והוא עובד בח' בגדים, וביום הצום בבגדי לבן. אבל הקמת המלך רשות. ולא חפץ ה' במלכים שמלכו כל ימי בית השני והיה יותר טוב אילו היה נשאר ההנהגה ביד הכהנים ומורי התורה כמו שהיה מתחלת בנין הבית עד עמוד בני החשמונאים, שענדו עטרת מלכות בראשם, ואחריהם הורדוס רועה-אויל וזרעו אחריו. ולכן לא נתנה התורה סימן טוב על הראוי למלוכה כשיבחרו מעצמן המלך כי ידעה כי יֵצֶר להם הנהגת מלכיהם. ורק צותה חוק ומשפט לעד שלא יהיה המושל איש נכרי, אלא מקרב אחיהם.
180
קפ״אואיני רואה צורך לבאר המצווֹת והאזהרות שנבדלו בהן הכהן הגדול ואחיו הכהנים מכל העם כי הם המפורשים בתורה, ובחדר העשירי יתבארו מקצת דברים אלו. וכן הרבה [מצוות ודינים] המקובלים בתורה שבעל פה, וכנגד זה השכר והפרעון. וכמו שנאמר בנבואה (מלאכי ב, ח) "בריתי היתה אתו החיים והשלום וגו'. (שם ב, ו-ז) "תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון. כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך יי' צבאות הוא". הודיע שכרו הגדול חיים ושלום. והודיע מצב נפשו שהוא מלאך יי' צבאות, איש אמת ואין עול, הולך בשלום ובמישור, ומשיב ישראל מעונותיהם, מלא דעת ותורה. וכן אמר המלאך ליהושע בן יהוצדק הכהן הגדול (זכריה ג, ז) "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה" שהוא השכר העליון לנפשו היקרה. וכן לעניין הפרעון כשיבחר ברע וכמו שמפורש שם בענין, הכל בארח חכמה הקבועה לעמת הנפשות הזַכּוֹת האלו. וכן נבדלו משפחות הלוים מכל ישראל. ונתנו להם מצות ידועות ואזהרות ידועות. והם השוערים במקדש, והמשוררים בכל כלי שיר להודות ולהלל לה'. וגם זה אינני צריך לבאר. כי הכל מפורש בתורה ובספרי הנביאים. כי המשפחה הזאת מוכשרה לקבל נפשות יקרות בעלי שכל טוב, ומוכנים לשפע הרוח הקודש. תראה מה שנאמר בדברי הימים (דהי"א כה, ה) "כל אלה בנים להימן חוזה המלך בדברי האלהים להרים קרן ויתן האלהים להימן בנים ארבעה עשר ובנות שלש". הנה השר הזה לבד העמיד י"ד בנים בעלי הרוח הטובה. ועוד נאמר (דהי"ב ל, כב) "וידבר יחזקיה על לב כל הלוים המשכילים שכל טוב ליי'" וגו'. והיו בנפשותם כחות יקרות, מוכנות לרוח הנבואה ולתבונת השיר ולהיות שוערי השערים ומתקדשים מכל טומאה, ומשרתי הכהנים וכל ישראל. סוף דבר ישרים דרכי ה' נפלאותיו ומחשבותיו. הכל בארח ישר כפי החכמה:
181
קפ״בוכן הבדיל השם ב"ה בין זרע יעקב וכל משפחותיהן, בין הזכרים ובין הנקבות. ונצטוו הזכרים על מצות הרבה שלא נצטוו עליהן הנשים. הכל בחכמה בעבור ההבדל שבין נפש האיש ונפש האשה. ומענין זה מה שאמרו קדמונינו (קידושין כט, א) "כל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות מהן". ואולם (פסחים מג, א) הושוו אשה לאיש לכל עונשין שבתורה, בעברם על האזהרות שהוזהרנו מהם, כמו שנאמר (במדבר ה, ו) "איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם וגו' ואשמה הנפש ההיא". וכן הבדיל בין מקצת נשי זרע יעקב ומקצתן. והן נשי הכהנים, שהתיר להן מן הקדשים שישראל חייבין עליהן מיתה. וכן הבדיל בענין הפרעון. כמו (ויקרא כא, ט) "ובת איש כהן כי תחל לזנות וגו' באש תשרף". וכן קבעה החכמה העליונה חקים ומשפטים לעבדי ישראל, קנין כספם שקנו מן העמים. וכמו שאמרו "כל מצוה שהאשה חייבת בו עבדים חייבין בו". וגזר למול אותם. וכן קבעה חוקות קבועות לגר תושב. והוא הגר בארצנו מן העמים, ולא נכנס בברית מילה. וכן ההבדל שבין הקטנים והגדולים. כי לא חייבה התורה את הקטן מישראל קודם שהגיע לי"ג שנה ויום אחד, לעבוד העבודות והמצווֹת, ולא קבעה לו השכר והפרעון, כמו שצותה וקבעה לאנשים. בעבור הבדל מצב נפשות הקטנים ממצב נפשות הגדולים. כי כחות נפש הקטן עודם בהעלם ובסתר. הן הכחות הפועלת בגויה, הן הכחות הפועלות במדות, ואין צריך לומר הכחות שאין כדמותן בנפשות שאר בעלי החיים וכמו שרמזנו למעלה (חדר ד' חלון א'). והנה בכל ההבדלים שדברנו, יש לכולן דברים ידועים וארחות קבועות, בסוד נתיבות החכמה העליונה, שהיא ראשית דרכי אל. עשוים באמת וישר. ועומדים לעד לעולם, כמבואר בחלון הראשון:
182
קפ״גהנה בארנו בקצרה ההבדלים האלה שנבדלים בהן המלכים והכהנים והלוים משאר אישי העם הזה. והנה מצות התורה ואזהרותיה חקותיה ומשפטיה הרבים, מתפשטים על כלל זרע יעקב. כדרך (דברים לג, ד) "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב". לכל הקהל כולו, מה שחייב האחד לעשות, חייב כל זולתו. ומה שהוזהר האחד ממנו, הוזהר כל זולתו. ונכללין בזה ההמון מלכיהם שריהם וכהניהם ולוייהם נביאיהם ושופטיהם. לפי שכל נפשות בני ישראל הן מן הזרע הטהור שהוכשרה לקבל הנפשות היקרות, המוכנות במצבן לעמת החקים והארחות האלו, לעשות מה שיחוקקו לעשות, ולהזהר ממה שהוזהרנו ממנו. וכן נאמר (במדבר טו, טז) "תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם". ואין דבר נפלא מזה, לצווֹת תורה אחת ומשפט אחד להמון מבני אדם בלי מספר, ותעמוד לדורי דורות; דור הולך ודור בא, אלפים מבני אדם עד הדור האחרון. ושיהיו נערכים במשקל ובמדה הנאותה לכל נפש ונפש, שלא תהיה מצוה ממצותיה וחוק מחקותיה יוצא מגדר האפשרי משום נפש. וכבר ידעת חלוף מצבי הנפשות בכחותיהן, וחילוף הֶמְשֵׁל ציוריהן, וחילוף מזגי הגויות. שכפי מספר בני אדם, כן מספר החלופים האלו. ואין אחד מהן יוכל לומר "קיום דבר זה, אצלי מסוג הנמנעות". או "להזהר מדבר זה, הוא אצלי מסוג הנמנעות". כי אם היה מאמר כזה נאמר כפי האמת, איך היה אומר "תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם"? והשוה כל ההמון במעשה המצווֹת ובאזהרות ובעונשיהן? ולא יצוה האל מה שאי אפשר קיומו בחק אחד מבני האדם. ולא יזהירהו ממה שאי אפשר בחקו להזהר ממנו. (איוב לד, י) "חלילה לאל מרֶשע ושדי מֵעָוֶל!" אבל באמת מצות התורה ואזהרותיה הם אפשרי הקיום מכל הנפשות, ועל דרך שיתבאר בחדר העשירי. ודע כי לפי שהתורה עליונה ומאת השם ב"ה אדון הכל ויוצר רוח אדם בקרבו, לא יפלא ממנו דבר. חקק חקים ומשפטים צדיקים ערוכים ושמורים לכל נפשות זרע יעקב, וכמו שאמרנו שהם נערכים במשקל ובמדה הנאמנה לכל נפש ונפש. ומי האיש ירא את ה', בין קטן בין גדול, ר"ל בין שהוא בעל נפש יקרה ובין שהוא בעל נפש פשוטה, יוכל לשמור חקיו ומשפטיו לעשותם. כי אין בכל המצווֹת נפלאות ורחוקות מטבע האדם ומדעתו, ולא דברים מכבידים ומעמיסים עול כבד שלא יסבלו מקצת הנפשות.1וכן כתב רמב"ם, מורה נבוכים, ח"ב סוף פרק לט ולא ענינים מפחידים וממיתים כלל. אבל כל מצות התורה הם דרכי החיים. כמו שאמר (ויקרא יח, ה) "ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם". וכן אמר על קרבת הענינים עם נפש האדם (דברים ל, יא-יד) "כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא. לא בשמים היא וגו' ולא מעבר לים היא וגו' כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו". כלומר אין במצותי ענין שמימי ומלאכותי,2ענין של מלאכים שתאמרו מי יעלה השמימה ויראה שם הענין שנצטוינו עליך ויקחה וישמיענו אותה מה היא ואז נעשנה? כי לא צויתי אתכם לעשות מעשה מלאכים או מעשה מאורות השמים שנעלם מכם ענינם. וכן אין במצותי ענין ארצי הרחוק מכם, לא ידעתם מה הוא, שתאמרו מי יעבר לנו אל עבר הים לראות שם הדבר שנצטוינו עליו, ויקחה וישמיענו אותה ואז נעשנה? אבל כל הדברים אשר צויתי אתכם, ידועים לכם וקרובים אליכם. וכולם תלויים בכם. אם תלמדום בפה, ותשמרום בלב לעשותם. כלומר הם אפשרי הלמוד והשמירה והעשייה. ולפי שיצרתי בכולכם עין רואה ואזן שומעת ולב מבין ושומר, וכח הממשלה לבחור בטוב. מעתה אין הדבר תלוי אלא בכם. ואם תתור בעין הלב ותדרוש בכל מצות התורה, תמצא שכל זה אמת נגלה מאוד. ולכן נציע בחדר הסמוך מצות התורה על דרך כללים. ובכל מצוה ומצוה או אזהרה מאזהרותיה, שיש פתחון פה לנפש מן הנפשות לערער או לדבר עליה שיש בה קושי או מעמס לנפש לשמרה או להזהר ממנה, אבאר בקצרה שאין הענין כן:
183
קפ״דחדר תשיעי ובו י"ב חלונות בס"ד יחלק תרי"ג מצות התורה למחלקות. ויבאר שאין בהם גם אחת, המנגדת לטבע נפש מן הנפשות. קצתן הנראות קשות לקיימם. יברר בקצרה שאין הענין כן:3עיין דברי "מורה נבוכים", ח"ב פרק לט, "איזון שאין בהם קושי"
כבר בארנו בחדר השמיני, שחקות התורה עשין ולא תעשה שקולים כולם בפלס החכמה העליונה לעמת נפשות בני אדם. באופן שלא תכבד גם אחת מהן על שום נפש מן הנפשות עד שתהיה קיומה בלתי אפשר. אלא כולם אפשרי הקיום מכל הנפשות. והכרח הענין מאלצני להציג פה בקצרה כל תרי"ג מצות התורה, ולחלקם למחלקות. מבלי שאוסיף דברים לדרוש ולתור בטעמי החקים ולהשכיל בעניניהן, כי אין זה הכונה בחבור הספר הזה. לבד אותן המצווֹת שנראות קשים לקיימם, אודיע בקצרה שאין הענין כן למי שהוא בכלל המאמינים בה' ובתורתו. והנני בא להזכיר בתחלה העשין ואח"כ הלא תעשה. ואלו הן:
כבר בארנו בחדר השמיני, שחקות התורה עשין ולא תעשה שקולים כולם בפלס החכמה העליונה לעמת נפשות בני אדם. באופן שלא תכבד גם אחת מהן על שום נפש מן הנפשות עד שתהיה קיומה בלתי אפשר. אלא כולם אפשרי הקיום מכל הנפשות. והכרח הענין מאלצני להציג פה בקצרה כל תרי"ג מצות התורה, ולחלקם למחלקות. מבלי שאוסיף דברים לדרוש ולתור בטעמי החקים ולהשכיל בעניניהן, כי אין זה הכונה בחבור הספר הזה. לבד אותן המצווֹת שנראות קשים לקיימם, אודיע בקצרה שאין הענין כן למי שהוא בכלל המאמינים בה' ובתורתו. והנני בא להזכיר בתחלה העשין ואח"כ הלא תעשה. ואלו הן:
184
קפ״המצות עשה *אנכי יי' אלהיך וגו'. וכן *וידעת היום והשבות אל לבבך כי יי' הוא האלהים וגו'. וענין שתיהן לדעת שהוא ב"ה מצוי מציאות אמתי. ואין עוד מלבדו. *שמע ישראל יי' אלהינו יי' אחד. *מצות את יי' אלהיך תירא. *ואהבת את יי' אלהיך. *ובו תדבק. והיא כוללת קרבת אלהים וההתדבקות בו. שהן סגולות נפלאות לנפשות הזכות. ואולם יש בה פרטים שנצטוו עליהן ההמון כלו. וכמ"ש קדמונינו ז"ל (רמב"ם, ספר המצווֹת, מ"ע ו, על פי הספרי) "הדבק בחכמים ובתלמידיהם", ומעלה אני עליך כאלו נדבקת בי. ועוד יתבארו המצווֹת הנזכרות בחדר העשירי בעז"ה. *והלכת בדרכיו. המצוה הזאת רחבה מאד. וכוללת דרכי ה' שרבים מהם נשגבים ונפלאים מבינת ההמון מבני אדם. ואולם יש בה פרטים רבים הכוללים לכל ההמון, גדוליהם וקטניהם. וכמו שבא בקבלתם ז"ל (שבת קלג, ב) מה הוא נקרא רחום, אף אתה הֶיֵה רחום מה הוא חנון אף אתה הֶיֵה כן. *ונקדשתי בתוך בני ישראל. גם המצוה הזאת כוללת ענינים גדולים. ומפרטיהן, להלל ולשבח ולקדש שמו הגדול ית' בקדושות ובהודאות ובתושבחות, ולפרסם כבודו ותהלתו בארץ. ויוכל כל אדם לעשות כן כפי כחו וכפי ידיעתו. *מצות תלמוד תורה, ללמוד וללמד. והיא מצוה גדולה ושקולה כנגד הכל, לפי (קידושין מ, ב) שגדול התלמוד שמביא לידי מעשה. בעבור שהיא מטהרת הנפש ממחשבות און ועון וחטאה, מחכימת פתי, משמחת הלב ומאירה עינים, וכל אדם יוכל להגות בה כפי כחו. ועוד יתבארו המצווֹת שהזכרנו בחדר העשירי בביאור יותר רחב. *מצות תפלה. לקרוא אל השם ב"ה בכל עת ולבקש מלפניו צרכו, טרפו וחוקו, כי בידו נפש כל חי, ויוכל למלאת משאלות כל שואל. *מצות הרִנָה והזעקה בכל עת צרה, לבקש ישועת ה'. כי הוא ב"ה רב להושיע ורואה ומשגיח בצרות בריותיו. *מצות קריאת שמע פעמים ביום, לקבל עליו עול מלכות שמים בלב ובפה. *מצות ברכת המזון אחר כל סעודה, לתת ברכה והודאה לשמו הגדול הזן אותנו בטובו. *מצות ספור יציאת מצרים בכל שנה בליל פסח, לספר נפלאותיו וחסדיו אשר גמלנו וגאל אותנו מעבדות לחירות, להיות לו לעם קדוש מכל העמים אשר על פני האדמה. *מצות זכירת מעשה עמלק בכל יום, כדי לחזק השנאה בלבנו, לפי שהתקוממו נגד השם ב"ה ובקשו להשחית הנפשות שיאמרו בלבם "אין אלהים". כדרך (תהלים קלט, כא-כב) "הלא משנאיך יי' אשנא ובתקוממיך אתקוטט, תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי". וכמו שבארנו מקצת ענין זה בחדר השמיני. ויש לנו עוד בזה דברים נכבדים, יתבארו במקומות רבים מספרים אלו. *מצות קדוש היום. והוא לקדש יום השבת בכניסתו על היין, לזכור שנבראו שמים וארץ בששת ימים, וששבת ה' ביום השביעי, ושקדשנו מכל העמים לתת לנו יום זה למנוחה ולעונג. *מצות הוידוי והתשובה. כי אין אדם צדיק בארץ אשר לא יחטא, ונצטוינו לשוב מן החטאים והעונות להתודות עליהם, ולבקש מלפניו ית' מחילה וסליחה עליהן. *מצות התוכחה. שנודיע השגגות והזדונות לזולתינו בעברם עליהם. הן מה שיחטאו לאלהים. הן במה שיחטאו לבני אדם. ולברר להם כי לא טוב הם עושים, ולהזהירם שישובו מאולתם. *מצות ואהבת לרעך כמוך. והוא כלל גדול בתורה. וכולל כל המנהגים שבין אדם לחבירו. לאהבו ולחוש על כבודו ולחמול עליו ועל קניניו ועל אנשי ביתו, לדבר על לבו ולנחמו וכיוצא בזה. ואל תחשוב שיש במצוה זו ענין שאי אפשר לטבע נפש האדם לקיימו. ותאמר איך אפשר שאאהוב כל אדם כאהבת נפשי? דע כי בחדר העשירי אדבר על זה ברחבה, ושם תראנו עיניך פירוש מצוה זו בדרך אמת, ויתברר לך כי נקל קיומה ביד כל אדם. *מצות אהבת גרים. כי המאמין בה' יודע כי לה' המלוכה. וכלנו גרים ותושבים עמו. ושכל איש הנלוה אלינו מן העמים לשם ה' שוה עמנו. וכמו שיתבאר עוד בחדר העשירי. *מצוה לשמוע לדברי הנביא ולקבל באמונת הלב מה שיאמר הנביא הדובר אמת בשם ה', בין שיצוה בדבר מצוה או בדברי הרשות. ואע"פי שאין אתנו נביא בזמן הזה הנה תכלול המצוה זאת לקבל דברי ספרי הנביאים הקדושים אשר אתנו, ולהאמין בכל מה שדברו אלינו, הן בפירוש המצווֹת כמו שהבינו ברוח קדשם כמו ספר משלי וכיוצא. הן להאמין בהבטחות ויעודים שהבטיחו ושיעדו אותנו. כל המפקפק על דבריהם עובר על מצוה זו וענשו גדול, כי התורה אמרה על האיש אשר לא ישמע לדברי הנביא (דברים יח, יט) "אנכי אדרש מעמו". *מצות כבוד אב ואם. *מצות מורא אב ואם. *מצות כבוד חכמים וזקנים, להדרם ולקום מפניהם. *מצות לקדש זרע אהרן הכהנים. ארבעתן תסכים דעת האדם עליהן. כי האבות ראוים לכבוד וליראה אותם, בעבור שהולידוהו וגדלוהו והטיבו עמו ולמדוהו מוסר ויראה. ויותר מהן החכמים והזקנים. כי הם יודעים דרך ה' ומדריכים אותנו בדרך ישרה, ומצילים נפשותינו מִשַׁחַת. והכהנים מזרע אהרן, בם בחר ה' לשרתו ולברך בשמו, ועל ידיהן יברך השם ב"ה את עמו. הנה בארנו בקצרה המצווֹת שדעתו של אדם מכרעתן. וכלל כולם עשרים וארבעה. ותשכיל שאין בשום אחד מהן, ענין שהוא מעמס לנפשות או דבר מנגד לדרכי השכל האנושי. ועוד ידובר על הנזכרים בחדר העשירי בעז"ה:
185
קפ״ווצונו *לשבות ביום השבת. שיהיה לנו עונג ושמחה. ובחר ביום זה מכל הימים בעבור ששבת בו מכל מלאכתו. *ומצות שביתה ביום הצום. *ויום ראשון של פסח. *ויום שביעי. *ויום הבכורים. *ובאחד לחדש השביעי. *יום ראשון של סכות. *ובשמיני בו. וביד כל אדם לעשותן, שהן בשב ואל תעשה. *לשמוח ברגלים. *מצות שופר. *סוכה. *ארבעה מינין. *השבתת חמץ ושאור. *אכילת מצה. *להניח תפילין של יד. *תפילין של ראש. *ועשו להם ציצית. *מזוזה. *להיות לכל איש ממנו ספר תורה. *מצות ספירת עומר. *לקחת אשה ולהוליד בנים ובנות, לקיים המין האנושי. *מצות קידושין כדת משה וישראל. *ושהנושא אשה יהיה שנה נקי לביתו לשמח אשתו אשר לקח. *שתהיינה המשקולות והמדות נערכים כפי הצדק. *ושנסיר מבתינו כל המכשולות והנזקים, כמו סולם רעוע וכיוצא, והבונה בית יעשה מטעם זה מעקה לגגו. כל אלו הם מצות שדעתו של אדם נוחה אליהן, כשיקרא טעם כל דבר בתורה. ואין בהם טרח ולא חסרון כיס. *וכן צונו מצות שחיטה ומשפטיה. *ומצות כסוי הדם. ומצות *בדיקת סימני בהמה וחיה. *סימני העוף הטהור. *סימני חגבים טהורים. *סימני דגים טהורים וגם אלה קלים לקיימם ואין בהם חסרון כיס, וכלל כולם שלשים ואחד מצות וחקים. אין בכולם ענוי ואבדן הקנינים, ולא דבר מנגד לשקול הדעת:
186
קפ״זוצונו *לענות נפשותינו ביום הכפורים. ומשפטי הענויים מבוארים בקבלה. והוא רק פעם אחת בשנה. וידוע כי צום יום אחד בשנה לא תפסיד הבריאות מן הבריא. ואולם החולה המסתכן מן הצום, הנה הוא פטור מלצום, כי משפטי התורה הן דרכי החיים לאדם, וכמו שאמר (ויקרא יח, ח) "אשר יעשה אותן האדם וחי בהם". וכשיהיה חשש סכנה במצוה ממצותיה, יפטור המסתכן ממנה. ונתנה התורה קצבה לענוי היום הקדוש הזה כמפורש בתלמוד (יומא פב, א). והמוסיף נקרא מתחכם ולא יֵרָצֶה לפני ה'. ועם כל זה הבטיחה התורה הטובה הגדולה המסתעפת מן הענוי המוגבל הזה, ואמרה (ויקרא טז, ל) "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם" וגו'. היש תרופה יותר קלה מזאת? ואם היו אומרים לאדם המאמין בה' וירא מזעמו, שיעשה כך וכך מן הענויים והעבודות הקשות והליכות הדרכים הרחוקים, ואז ימחול לו השם על פשעיו וחטאיו, ודאי היה שמח לעשות מה שהוקצב עליו בקלות ובמהירות, וכל שכן הענוי הקצוב הזה, שאין בה צער וטרח יותר מדאי:
187
קפ״חוצונו *להלוות ממונינו לעניי ישראל. *ומצות הצדקה. ובאלה השתים יש חסרון כיס. ומי שהוא כילי בטבע נפשו, תכבדנה עליו קיום המצווֹת הללו. אבל תבחין שבכל המצווֹת שיש בהן אבדת הקנינים, נשמרה התורה במליצותיה, וכתבה מתן שכר בצד המצוה לחזק לב הכילי, שלא תתגבר כח הכילות על לבבו וימנע מן המצוה. ופרשה מתן השכר שיהיה בתוספות הקנינים שיתברכו בגלל המצווֹת האלו. כאילו אמרה לאיש הכילי "אינך חסר דבר אם תלוה לעניי עמך ולא יפרעו לך. ואם תתן להם בתורת מתנה וצדקה. כי אני אשלם לך הרבה מאוד ממה שנתת". שכן אמר (דברים טו, ח) "כי פתוח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו". בפסוק זה צוה על הצדקה. ועל ההלואה אמרה (שם טו, י) "ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך יי' אלהיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך". ואם בגלל תתו אחת, יתברך בחמש ובעשר. הנה ישמח לעשות המצוה. ושמא תאמר פן יחרף לבבו ולא יאמין בהבטחה זו? כבר אמרנו שהאמונה בה' ובדברי התורה, דעת האדם תכריחנו עליו. ומי שאינו מאמין, הרי הוא כבוזה דבר ה' ומִכַּת המתחכמים, ועמהם לא דברה התורה. ואולם כבר קבלנו מאבותינו שעור הצדקה והמתנות, הכל בדרכים מוגבלים וכולם למשה מסיני. ודברה התורה על השעורים האלו. הנה המצווֹת הנדמות להיות קשים על מקצת נפשות ההמון הם שתים.1להלוות ממון, ולתת צדקה לעניים והתבאר שגם הם ביד כל אדם לקיימם אם רב ואם מעט, כאשר חננו ה'. וכל המצווֹת שבארנום בחלונות הללו, מספרם נ"ח. והם מצות מחויבות בכל זמן לכל אדם הנוהג במנהגי בני אדם, והוא בריא ויושב בבית ואוכל המאכלות כפי מנהג בני אדם:
188
קפ״טואלו הן המצווֹת הנוהגות בזמן הזה בכל מקום. אבל אינן מחויבות. כי אפשר שיעמוד אדם כל ימיו, ולא תקראנה לו ענינים לקיים אחת מהן. וענין המצוה שאם יקרה לאדם כך וכך, יעשה כך וכך. וכולם מצות שהדעת נוטה אליהן, ואין בהם צער ומעמס, ולא חסרון הרבה שתוכל מידת הכילות להתגבר על הנפש בעבור קיומם. ואלו הן. כל מי שיצטרך לקיים דבר באמת בבית דין או כיוצא בזה, צונו (דברים י, כא) *"ובשמו תשבע". והיא מצוה מדעית. כי המקיים בכל דבר זולתו, מיחס לאותו הדבר הקיום האמתי, וזה כפירה גדולה, כי אין עוד מלבדו. אם קבלנו על נפשנו נדר או שבועה וכיוצא, צונו (דברים כג, כד) *"מוצא שפתיך תשמור". *אם אסרנו על נפשנו דבר בנדר או בשבועה, ואנו חפצים בבטולו, צונו משפטי הפרת נדרים כדת וכהלכה. *אם אנו יודעין עדות לזולתנו לְאַמֵת ענינו נגד בעל ריבו, צונו להעיד בבית דין. *אם גזלנו ועשקנו וגנבנו וכיוצא, כשנעשה תשובה לפני ה', צונו להשיב את הגזלה או את העשק, כשיהיה בביתנו וכיוצא. פועל יום, צונו (דברים כד, טו) *"ביומו תתן שכרו". ואמר הטעם "כי וגו' ואליו הוא נושא את נפשו". *כשיהיו לנו קרקעות ויעבדו השכירים בהן, צונו שנעזוב אותם לאכול כדי שבעם מן הקמה ומן הפירות. וזה דבר מועט. *כשנראה בהמת חברנו יְגֵעָה במשאה, צונו לעזור אותה לפרוק מעליה המשא. *וכן כשנראה חברנו יגע להקים המשא על בהמתו, צונו לעזרו ולהקם עמו. *כשנמצא אבדת אחינו, צונו להשיבה אל בעלה. *כשיקרה לפנינו קן צפור בדרך, צונו לשלח את האם כשלקחנו את הבנים. *כשיקרה שימות האח וזרע אין לו, צונו ליבם אשתו. והמצוה הזאת לפעמים תכבד על נפש מן הנפשות, והיא נפש בעלת השנאה הגדולה, ויקרה שאשת המת שנואה אליו במאוד. או מטעמים אחרים שאינו חפץ לקחתה. ולכן צונו מצות החליצה ומשפטיה. *וכן כשיקרה לאחד ממנו שישנא את אשתו, ואינו חפץ שתשב עוד בביתו, צונו מצות הגרושין ומשפטיה. *כשתוליד אשה מנשותינו בן בכור, צונו לפדותו בחמשת שקלים ולתתם לכהן, מטעם המבואר בתורה. והוא דבר מועט. ואם הפודה עני ביותר, יוכל הכהן להחזירם לו במתנה. ועוד כי העני יקבל הצדקה, וממנה יתן כמבואר למעלה. *מצות "את הנכרי תגוש", *מצות "לנכרי תשיך", *כשילוה לאביון על המשכון והוא כלי מן הכלים שהוא צריך לו, כגון כלי מלאכתו ומעשהו, צונו להשיב העבוט ביום ולמשכנו בלילה. ואם הוא מן הכלים הצריכים ללילה, כמו הכסת והמכסה, שישיבהו בלילה וימשכנו ביום, והוא מדרכי החנינה הנטועה בנפש, שכמעט היא קרובה לשקול הדעת. כמו שאמר (שמות כב, כו) "היא שמלתו לעורו, במה ישכב?". ולפי שהוא דבר מועט, והמונע מעשותו דומה לעושה נגד השקול המדעי, נצטוו עליו הכלל כולו. ואמר שהאיש אשר לא יעשה כן יענש. שכן נאמר (שם) "ושמעתי כי חנון אני". הזכיר תאר חנון, בעבור שהמצוה הזאת פרט מדרכי החנינה. *ואם יקרה שאנס איש בתולה לא אורשה, צונו שתהיה לו לאשה כל ימיו. *וכשיקרה איש מוציא שם רע בשקר על אשתו, צונו שילקה ותהיה לו לאשה. *וכשיקרה שיפתה איש בתולה לא אורשה, צונו שישלם חמשים כסף לאביה. *וכשנראה איש רודף אחר חברו, צונו להציל הנרדף מידו של רודף. ויש בזה פרטים רבים, ועוד נדבר עליו:
189
ק״צוצונו *שאם יולד לנו בן זכר, למול בשר ערלתו לשמונת ימים. ואין במעשה זה סכנה ולא חסרון אבר. כי הערלה מאוסה וחרפה היא לאדם, כמו שמבואר בתורה ובנביאים ובדברי קדמונינו ז"ל. גם הרופאים העידו על זה. ואין בה חסרון כיס. ואם תאמר שהיא מנגדת לטבע הנפש בעלת כח הרחמים, שירחם על יוצאי חלציו לעשות חבורה בבשרם. הנה המצוה בהיות הילד בן שמונת ימים, ולא יצא מתורת נפל, ועדיין אין רחמי האב עליו בטבע. ולפי שיודע שאין סכנת נפש במעשה זה, לא יחוש עליו. ואין לך עדות ברורה מן החוש, תראה שדורי דורות ישראל עושין מצוה זו בשמחה, ואין אחד מהם מונע בעבור התגברות הרחמים. ויוצר הנפשות ב"ה ידע כל זה מאז. וכלל המצווֹת שמנינו בחלון זה, הם כ"ג. ומדברינו התבאר שהן כולם קרובים לדעת האדם. ואין בהם אבדת הבריאות או הממון. או עמל וצער יותר מדאי:
190
קצ״אואלו הן המצווֹת הנוהגות גם בזמן הזה. אבל לא נמסרו לכל הקהל כולו זולתי לחכמיהם ולנבוניהם, והם הדיינים והשופטים. שהן בעלי נפשות יקרות שאספו חקי החכמה, ומשכילים ומבינים בהן. ואלו הן, *מצות חקירת העדים ודקדוקיהן. *מצות קדוש חדשים ועבור שנים. *מצות "בצדק תשפוט עמיתך". וכוללת ענינים רבים. *מצות דין שומר חנם. *מצות דין נושא שכר ושוכר. *דין השואל. *דיני מקח וממכר. *דיני טוען ונטען. *מצות "אחרי רבים להטות". *דין השור. *דין הבור.*דין המבעה. *דין המבער. *דין החובל. *דין הגנב. *משפט עדים זוממין. *משפט הנחלות. והן ששה עשר מצות. ומקצתן אינן נוהגים אלא בזמן שיש סמיכה בישראל, והם דיני קנסות. ואין המצווֹת הללו כוללות לכל ההמון, כי לא נצטוינו להעמיד עצמנו לשופטים לשפוט בין איש ובין רעהו. כמו ששנינו (אבות, ד) "החושך עצמו מן הדין, פורק ממנו איבה וגזל ושבועת שוא". אבל הם מצות על אנשים מיוחדים, שהקימום העם לשופטים בעבור חכמתם ותבונתם, והן יכולים להוציא לאור המשפט. ונצטוו לשפוט כפי חקי הצדק שנאמרו בתורה ונמסרו בקבלה פה אל פה:
191
קצ״בואלו הן המצווֹת שאינן נוהגין אלא בזמן הבית. לפי שהן תלויין בארץ אחוזתינו ובעיר ירושלים הקדושה, ובבית המקדש ובקדשים שהקריבו בו, ובכהנים ששרתו בו ובטהרת אפר פרה. ואחר שבעו"ה אבדנו כל מחמדינו, בטלו המצווֹת הללו מהיות נעשים, עד ישוב ה' לרחם עלינו כמקדם. אבל יתבאר לך שגם בהם אין אחד שתכבד על נפש מן הנפשות. ונזכיר תחלה המנין1רבינו מתכוין כאן למנין המצווֹת שמונה במחלקה זו שהיו מחויבים להעשות מכל איש ואיש שהיה בזמנים האלו. כשהיה יושב בביתו עם אשתו, והיה לו שדה אחוזה נחלת שדה וכרם. ואלו הן. *מצות פאה. *מצות לקט. *מדת עומר השכחה. *מצות עוללות. *מצות פרט הכרם. והן לעניים. וההפסד דבר מועט. וגם באלה אִמְצָה התורה לבב הכילי. כמו שבארנו למעלה (חלון ג'). והודיעה שבגלל המתנות המעוטות שיעזוב לעניים יברכהו השם ב"ה בכל קניניו. שכן כתוב אצל עומר השכחה (דברים כד, יט) "למען יברכך יי' אלהיך בכל מעשה ידיך". ויצא מן הכלל ללמד על כולם כי יבואו בקל וחומר מעומר השכחה. *מצות מעשר עני בשלישית ובששית. וגם במצוה זו הודיעה התורה לאמיצי לב שבגלל הדבר הזה יתברכו קניניו. שנאמר (שם יד, כט) "למען יברכך יי' אלהיך בכל מעשה ידך אשר תעשה". *מצות הפקר צמחי שנת השמיטה. *לשבות מעבודת הארץ בשנת השמיטה, אין חריש ואין קציר. *מצות שביתת הארץ בשנת היובל. ובעבור שתכבדנה המצווֹת הללו על אנשים חלושי הנפש בעלי הפחד, כי יאמרו אם לא נזרע ולא נקצר מה נאכל? לכן נשמרה התורה במליצותיה וחזקה לבב החלושים, והודיעם שיצוה אתם ברכה להוסיף התבואה לרוב, שכן נאמר (ויקרא כה, כ-כא) "וכי תאמרו מה נאכל וגו' וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים". *מצות דין בתי ערי חומה. *מצות שוב השדות ביובל. ואין במצוה זו חסרון כיס. כי הקונה לא פרע מעות השדה. רק התבואות כפי מספר השנים עד היובל. כמו שנאמר (כה, טז) "כי מספר תבואות הוא מוכר לך". *מצות בכורים וניתנין לכהן. *מצות תרומה גדולה לתתה לכהן. *מצות חלה לתת לכהן. *ראשית הגז לכהן. *לתת זרוע ולחיים וקיבה. *מצות מעשר ראשון מן התבואות ללוים. והן ממתנות כהנה ולויה, ואינן דומות לשאר המצווֹת שיש בהן חסרון כיס, כמו ההלואות והצדקות והפאה והעוללות וכיוצא. כי המתנות האלו הם חלק שבט לוי ומשלהן הם לוקחין, כי ארץ כנען מורשה לכל זרע יעקב. והם י"ב שבטים. ולקחו כולם אחוזה בארץ, זולתי שבט לוי שלא נתנה להם חלק בארץ. כמו שנאמר (דברים יח א-ב) "לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל וגו' ונחלה לא יהיה לו בקרב אחיו". ונאמר (במדבר יח, כ) "בארצם לא תנחל וחלק לא יהיה לך בתוכם". ונתן השם להם תמורת זה, התרומות והמעשות וכיוצא מן המתנות המפורשות בתורה. ואם תסתכל תראה איך המתנות האלו נערכות עם החלק שהיו ראויין לקחת בארץ כשאר השבטים, לא פחות ולא יותר. ולא באתי הנה לכתוב טעמי תורה ומצוה, רק מה שצריך לעניננו. אבל ארמוז לך שאם היו נוחלין בארץ, היה מגיע לחלקם חלק מי"ב בארץ. וכנגד זה נתן להם הָעִשׂוּר מכל התבואות. וזה עודף על חלק השנים עשר. אמנם הסר שבט לוי מן הַמְעַשְׂרִים, והסר תרומת מעשר שחייבין בני לוי להפריש ממעשרותיהם לתתו לכהן. והוא מעשר מן המעשר. אז צא לחשבון ותמצא כי ישרים דרכי יי'.2כי בסופו של ענין הלויים מקבלים בערך חלק א' מן י"ב *מצות מעשר בהמה. *מצות וידוי מעשר. *מצות מקרא בכורים. *מצות מחצית השקל בכל שנה בין דל בין עשיר. והיא מתנה מעוטה, ומהן יתנו התמידין והמוספין ושאר קרבנות הצבור שהן לכפר על כל ישראל. *שמיטת כספים בשביעית. וכבר בארנו למעלה, כי ענין המצוה הזאת תכבד על נפש הכילי. ויאמר איך אלוה ממוני לזה, ומחר יבוא השמיטה ואפסיד הממון? ומפני כן נשמרה התורה במליצתה ואמר (דברים טו, ט-י) "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמיטה ורעה עינך באחיך וגו' נתן תתן לו וגו' כי בגלל הדבר הזה יברכך יי' אלהיך", כמבואר למעלה. *מצות מעשר שני והוא לבעלים, ונאכל הוא או ממונו בירושלים, ואין בזה חסרון כיס רק שיאכלנו בירושלים. והירא את ה' ישמח לעשות כן. כי יאכל לחמו בעיר הקדש כלילת היופי משוש לכל הארץ. וכבואו שמה יראה קבוץ הנבחר מן הכהנים והלוים והשופטים החסידים הקדושים והנביאים. ומהם ישמע דברי חכמה ובינה המשמחים הלבבות. וישאל על ספקותיו שהיו לו כל השנה בביתו ובעירו, והם יגידו לו משפט דרך החיים ועבודת השם לטוב לו כל הימים. ועל זה אמרה תורה (דברים יד, כג) "למען תלמד ליראה את יי' אלהיך כל הימים". כלומר כבואך שמה תלמד ליראה את ה' כל הימים, כי כן תעשה שנה בשנה. *מצות שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך וגו'. וגם במצוה זו אין בה חסרון כיס, זולתי המתנה המעוטה שיביא עמו לקרבן, כמבואר בתורה ובתלמוד חגיגה (דף ב, א). אבל יש דאגה אחרת בקיום מצוה זו מה שאיננה בעלותו לירושלים עם מעשר שני שלו. כי העלאת מעשר, אין לו זמן קצוב בשנה. כל אחד יעלנו בזמן שהוא פנוי מעניניו ומעסקיו. והנה מקצתן יעלוהו בשבוע זה ואחרים בזמן אחר. אבל לעלות לרגל ולראות פני ה', זמן אחד קצוב לכל. ובו יעזבו כל ישראל בתיהם ועריהם ויעלו לעיר הקדש. ופן יאמרו רכי הלבב "עתה יבואו אויבינו והעמים אשר סביבותינו ויקחו ארצנו מידינו לבטח. כי אין איש בביתו לעמוד כנגדם". ולכן נשמרה התורה במליצתה והודיעה (שמות לד, כד) "כי אוריש גוים מפניך, והרחבתי את גבולך ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך לראות את פני יי' אלהיך שלש פעמים בשנה". כלומר אתה תנחל ארץ אויביך, ותרחיב גבולך. והנה יש לך אויבים המבקשים להנקם ממך. ובכל זאת אני מבטיח אותך שבעלותך לירושלים לא יחמוד איש מהם את ארצך, ולא יבואו עליך למלחמה בעת ההיא. וכבר אמרתי שדברה התורה עם המאמינים בו ובתורתו. *מצות לקדש בכורי בהמה והם לכהן, ומתנות כהונה שדברנו מהם למעלה. *מצות פדיון פטר חמור בשה ולתתו לכהן. וגם זה ממתנות כהונה. *מצות "ואם לא תפדה וערפתו". *מצות יראת מקדש. *מצות קרבן פסח. *מצות חגיגת הרגל. *מצות אכילת הפסח בליל טו בניסן. *מצות מעשר בהמה, האֵמוּרִין למזבח, והבשר נאכל לבעלים כמו מעשר שני, ומטעם האמור. *להביא כל הקרבנות לבית הבחירה, פסח וחגיגה ומעשר ושאר קרבנות חובה ונדבה. *לפדות קדשים שיש בהם מום. *להטפל גם בקדשי חוץ לארץ ולהביאם לבית הבחירה. *מצות "תמים יהיה לרצון". *מצות "שבעת ימים יהיה עם אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן". כל אלו אין בהם צער ומעמס. ואינן מנגדות לכחות הנפשיות ולדרכי המדע הנטועים בה. ואין בהם חסרון כיס זולתי דבר מועט מאד. *מצות נטע רבעי שתהיינה פירות האילן שלש שנים ערלים ובשנה הרביעית קדש הלולים, כדין מעשר שני שיאכלנו בירושלים ובחלק הלא תעשה נדבר עליו. *מצות מניית מלך ואין זה ביד העם, אבל שתהא אימתו עלינו לשמוע אליו. והיא מצוה מדעית. כי צריך איש שיגדור בעד פרצת הזדון כמו שבארנו (חדר ז' חלון ז'). ושנינו (אבות, ג) "הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו". *מצות לשמוע לבית דין הגדול. ועיקר המצוה על שופטי ישראל שבכל עיר ועיר. וגם מצוה זו ראויה למנותה בכלל המצווֹת הנוהגים בזמן הזה. וכדרך שבארנו אצל מצות "אליו תשמעון" הנאמר אצל הנביא. כי אנו חייבין לקיים התקנות והגזרות שגזרו בית דין הגדול על ישראל בכל דור ודור. וכן הקבלה ופירוש המצווֹת שמסרו לנו באמונה. *מצות הַקְהֵל במוצאי שמיטה ביום שני של סוכות, לקראות באזניהם קצת פרשיות ממשנה התורה. וכן ראויה להמנות בכלל המצווֹת המחויבות למלך ישראל. כי עליו מוטל לקרוא באזניהם וללמדם ליראה את ה' אלוהיהם. וכלל המצווֹת שהתבארו בחלון זה, הם ארבעים ואחד. ותבין שאין אחד מהם המנגדת לדעת האדם, או שיש בה טרח ועמל שאין בכח אחד מן החלושים מבני אדם לעשותם, או המנגדות לבעל אחת מן הכחות המתגברות על הלב, ולא חסרון כיס הרבה. אבל כולם נעימים ויקרים. והירא את ה' ומאמין במצותיו רק כדרך בני אדם מן ההמון שאינן בעלי השכל והבינה הגדולה, ישמח במעשה המצווֹת האלו. ודע כי יש מחלוקת בין הרבנים הקדמונים במקצת המצווֹת האלו שמנינו בחלון זה. ודעתם שהן נוהגין גם בזמן הזה בארץ ישראל. כמו לקט שכחה ופאה ומעשרות. אבל לא באתי בספר זה להורות הלכות. רק לפרש מליצות התורה והנביאים. וסמכתי על דברי הרב הגדול רמב"ם זצ"ל. וכפי סברתו חלקתי מחלקת המצווֹת האלו:
192
קצ״גוהמצווֹת הנוהגת בפני הבית שאינן מחויבות כמו הראשונים. וענין המצוה בהם כשיקרה כך וכך תעשה כך וכך אלו הן. י"ג מצות במשפט טומאה וטהרה שאם קרה לאדם טומאה מן הטומאות האלו שיטמא בם, ואסור לאכול קדש או להכנס למקדש עד שיטהר. ופרטן *טומאת נבלה. *טומאת שמונה שרצים *טומאת אוכלין ומשקין. *טומאת נדה. *טומאת יולדת. *טומאת צרעת איש. *טומאת בגד מנוגעת. *טומאת בתים מנוגעים. *טומאת זב. *טומאת קרי. *טומאת זבה. *טומאת מת. *משפט מי חטאת לטמא ולטהר. ושלשה מהן נוהגים גם בזמן הזה לעניין המשכב. והן נדה זבה ויולדת. *מצות הטבילה. וגם היא נוהגת בזמן הזה לעניין שלשה שאמרנו. *משפט טהרת צרעת. *מצות תגלחת צרוע. *מצות "בדד ישב". ד' מצות בדיני ערכין כשיאמר "ערך דבר זה עלי", ופרטן. *ערכי אדם, *ערכי בהמה* ערך בתים, *ערך שדות. *דיני חרמים, כי יחרים איש מכל אשר לו. *כשיקנה עבד עברי שש שנים יעבוד, ובשביעית יצא לחפשי חנם, ויתר משפטיו. ואין המצוה הזאת מנגדת למִדַת הכילי האומר מדוע אשלחנו חפשי, ואבדתי שכר עבודה שנתתי לו? כי מתחלה לא קנהו רק עד שנת השבע. ולא פרע לו יותר. וכדרך שאמרנו אצל חזרת שדות ביובל. ואם העבד איש יקר ויודע במלאכות יקרות, וקנהו האדון במחיר הרבה יותר מכדי המגיע לשש שנים שכר עבודה. כי אמר בלבו היטב איטב עמו ויאהבני ולא יצא מעמי עד שנת היובל. וכמו שאמרה תורה (שמות כא, ה-ו) "ואם אמר יאמר העבד אהבתי וגו' ועבדו לעולם". וכשכלו שש שניו לא אבה העבד להיות עמו עוד, ויקרה שיקשה בעיני האדון לשלחו ולאבד ממונו, לכן נשמרה התורה במליצתה ואמרה (דברים טו, יח) "לא יקשה בעיניך בשלחך אותו חפשי מעמך כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים וברכך יי'". וכדרך שבארנו אצל מצות הלואה וצדקה ודומיהן. *ליעד אמה עבריה. ומצוה זו תכבד לפעמים על בעלי כחות ידועות. וכמו שאמרנו אצל מצות יבום. ולכן באה *מצות וְהֶפְדָהּ, אם לא יעדה. והפדיון שתצא חפשי בשש שנים או לפני זה אם תרצה, אבל יגרע מן המעות שנתן בעבודתה כמספר השנים שקדמה לצאת. ואין בזה חסרון כיס. *מצות הענק תעניק. וההענקה כפי עושר האדון, מעט מכל אשר לו. שכן נאמר (דברים טו, יד) "הענק תעניק לו מצאנך ומגרנך וגו' אשר ברכך יי' אלהיך". וקבלנו כמה נותן לו מכל מין ומין, והוא דבר מועט לפי עושר האדם. ובכל זאת הוסיפה התורה ואמרה (טו, טו) "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך יי' אלהיך, על כן אנכי מצוך את הדבר הזה היום". כלומר אם התגברה בך מידת הכילות עד מאד ויקשה בעיניך להיטיב עם העבד גם בדבר המועט הזה. אני מצוך שתכריח עצמך לעשותו בעבור יראתי, ורק תזכור שהיית עבד במצרים ופדיתיך, ונתתי לך ארץ הכרמל לשבוע מטובה ומפריה. ויספיק הזכרון הזה, שתתן לעבדך היוצא מאתך, מעט מן הטוב שנתתי לך. וכאלו יוצר הנפשות ב"ה מעיד על עמו המאמינים בו ובנפלאותיו שעשה עמהם, שיש ביכלת כולם לעשות המצוה הזאת מבלי התנגדות היצר הנוטה אל הרע. *מצות "לעולם בהם תעבודו".
193
קצ״ד*כשיקרה שיחטא האדם באחת מן העברות, צונו להביא קרבנות ידועות לכפר עלינו. והנה בדבר מועט כזה יֵרָצֶה לפני ה' ונסלח לו מחטאתו. וכן על טומאות ידועות המסובבות בעבור עונות שקדמו. והן ח' מצות. *חטאת קבועה. *קרבן עולה ויורד. *קרבן אשם תלוי. *אשם ודאי. *קרבן יולדת. *קרבן זב. *קרבן זבה. *קרבן מצורע. *מצות התמורה, כשימיר אדם בעבירה קדש בחולין או חולין בקדש, תהיה גם תמורתו קדש. *מצוה לשלם חומש מי שמעל מן הקדש. *ומי שהיה טמא או בדרך רחוקה בחדש הראשון, צוה שיעשה פסח שני. *וצוה לאכול בשר פסח שני. *ואם ינדור או ינדוב אדם קרבן, או יתחייב קרבן על חטא, צונו שיקריבם ברגל ראשון הבא. *ואם ידור האדם בנזירות, צונו שיגדל שער ראשו. *מצות תגלחת שער נזיר. *ומצות יפת תאר אם יקחנה במלחמה. וכל המצווֹת האלו הם מ"ג. והתבונן שאין גם בהם אחד הסותר לדרך הדעת, או שהוא עמל גדול ומעמס לנפשות, ולא אבדת קנינים הרבה, רק דבר מועט שאין לחוש עליו כלל. גם אין בהם דבר המנגד לדרכי הכחות הנטועים בנפש:
194
קצ״הוהמצווֹת הנוהגות בפני הבית ולא נמסרו לההמון זולתי לבית דין הגדול וראשי ישראל ומלכיהן בעלי הנפשות היקרות, אנשי המדע והבינה והשכל הטוב, הגבורים והקדושים והחסידים. אלו הן כל דיני הנפשות ופרטיהן. *דין מלקות ארבעים. *דין מכה נפש בשגגה להוציאו מעירו אל עיר מקלט. *מיתת חנק. *מיתת סיף. *מיתת שריפה. *מיתת סקילה. *מצות תלייה. *מצות קבור תקברנו ביום ההוא. *משפט עיר נדחת. *משפט הסוטה. *משפט עגלה ערופה. *פר העלם דבר של צבור. *משפט מלחמת הרשות. *מצות העמדת כהן משוח מלחמה. *ויד תהיה לך. *ויתד תהיה לך. *להרוג שבע אומות. *להכרית זרע עמלק. *לאבד ע"ז ומשמשיה. *להכין שש ערי מקלט. *לתת ללוים ערים לשבת. *למנות שופטים ושוטרים ובית דין הגדול. *לשלח הטמאים מחוץ למחנות. *למנות שמיטין. *לקדש שנת היובל. *לתקוע בשופר ביובל ביום הכפורים כדי שיצאו העבדים חפשים. *ולהקים מלך על ישראל, אבל הבאנו מצוה זו למעלה, שהיא נוהגת גם להמון כולו, ולכן לא יִמָנֶה פה. *ולבנות בית הבחירה לכפר על כל עונותינו. וכלל כולם כ"ז. ופרטי המצווֹת האלו רבות, והם דברים קשים ונפלאים מן הקהל כולו, כי צריך להן שכל ובינה ודעת הרבה. ויסוד הכל החכמה, קרבת אלהים ורוח קדשו, ורוח נדיבה גבורה ואומץ הלב. שהן כחות נפלאות לא נאצלו בכל הנפשות על דרך אחת, ולכן נמסרו לבד לאנשים אשר בחר בם ה', כי הוא יודע תעלומות לב. ואולם כל ישראל צריכין לשמוע אליהם ולעשות כאשר יְצַוּם. וזה דבר שהדעת תורֶנו. כמבואר למעלה:
195
קצ״ווהמצווֹת שנצטוו בהן הכהנים אלו הן. *שישמרו המקדש מבפנים והלוים מבחוץ. שיעשו כל עבודת המקדש *מעשה העולה כמשפט *מעשה מנחה. *מעשה חטאת. *מעשה אשם. *מעשה שלמים. *לאכול בשר חטאת ואשם שהן קדש קדשים במקדש. *להבעיר אש על המזבח תמיד בכל יום. *להדליק הנרות לפני ה' תמיד. *להקטיר קטרת בכל יום. *לשום לחם פנים לפניו תמיד. *להסיר הדשן בכל יום מן המזבח. *שילבשו בגדי כהונה. *ושירחצו ידיהם ורגליהם לעבודה. שיאכלו שירי המנחות. *שישרפו קדשים שיטמאו. *ולשרוף הנותר. לעשות פרה אדומה כהלכתה. *לשום מלח על כל קרבן. *שיקרבו קרבן מוסף לז' ימי פסח. *להקריב העומר. *ושתי הלחם. *וקרבן מוסף בראש השנה. *ומוסף יום הכפורים. *ומוסף לז' ימי סוכות. *ומוסף לשמיני עצרת. *קרבן תמיד בכל יום בבקר ובערב. *מוסף שבת. *מוסף ראש חדש. *מוסף שבועות. *לתקוע בחצוצרות על הקרבנות. *שיעבדו הכהנים והלוים ברגלים למשמרותיהן כולם. ושתים הנוהגות גם בזמן הזה והם. *לברך את ישראל. *ושיטמאו לקרוביהם, ובכלל זה מצות אבלות לכל אדם, וכלל כולם ל"ד מצות:
196
קצ״זונוסף עליהם כהן גדול שמיוחדים לו ד' מצות. ואלו הן, *שיהיה נמשח בשמן המשחה. *שיקריב בכל יום מנחה. *שיעבוד הוא כל עבודת יום הכפורים. *ושישא בתולה מעמיו לו לאשה:
197
קצ״חושלש מצות התיחדו בהן הלוים. *שישאו הארון בכתף. *ושיהיו שוערים ומשוררים בבית ה'. *ושיפרישו מעשר מן המעשר הַנִתַּן להם, ויתנוהו לכהנים בני אהרן:
198
קצ״טומצות עשה אחת נצטוה עליה המלך בפרט. והיא *וכתב לו את משנה התורה על ספר מלפני הכהנים הלוים. וכלל אלה המצווֹת שמונה. ובין כולם הם רמ"ח מצות עשה שבארנום בקצרה כפי שיטת הרמב"ם ז"ל. ויש בכל מצוה ומצוה פרטים רבים ודקדוקים נפלאים. והן ההלכות שבתורה שבע"פ. כולם קצובים ומוגבלים כפי ארחות החכמה העליונה שחקקה חקים ומשפטים צדיקים בכל דבר ודבר:
199
ר׳ועתה אחלק בקצרה מחלקות מספר הלא-תעשה. והם כולם בשב ואל תעשה. והם יותר קלים ונוחים להזהר מהם. לפי שקיומם תלויה ביושב ובטל. וכל האזהרות הם בענינים שאינן הכרחיים לחיי הגוף ולקיומו ולא בשום דבר שאי אפשר לאחד מבני האדם להזהר ממנו. אבל הנזהר מהם מְשַׁמֵר בריאות גופו ומנוחת נפשו, ומוסיף חן וכבוד לעצמו, וכמו שיתבארו אחד לאחד. ואותן שיוכל החולק לפקפק עליהן, אבאר ענינן:
200
ר״אהאזהרות הנוהגות גם בזמן הזה אלו הן. /שלא להאמין באל אחר במחשבת הלב. /לא תעשה פסל לעבדו. /לא תעשה פסל לזולתך העובד אותו. /לא תעשה פסילים אפילו לנוי, והן צורות ידועות האסורות, ומבואר הכל בתלמוד (ע"ז דף מד, א). /לא תשתחוה לאל זר ולא תזבח ותקטר ותנסך לו. /לא תעבוד ע"ז בשאר מיני עבודות אם דרכה בכך. /לא תתן מזרעך למולך. /לא תפנה אל האלילים. /לא תקים לך מצבה. /ואבן משכית לא תתנו. /לא תחמוד כסף וזהב ונויי האלילים. /לא תביא תועבה אל ביתך. /לא תנבא בשמה. /אל תשמע למתנבא בשם ע"ז. /שם אלהים אחרים לא תזכירו, להשבע או לקיים בשמם דבר. /לא תדיח את העם מעל ה' אלהיך ללכת אחרי אלהים אחרים. /לא תסית אחיך לעבוד ע"ז. /לא תשמע לדברי המסית אותך ולא תאהבנו כשאר בני עמך, שנא' עליהן ואהבת לרעך כמוך. /לא תאבה למסית, ותנטור לו איבה. /לא תחוס עיניך עליו ולא תצילנו בהיותו בסכנת נפש. /לא תחמול עליו ללמד עליו זכות נגד הקמים עליו. /לא תכסה מללמד עליו חובה כדי להאבידו מן הארץ. /לא תלך בחקות הגוים. /לא תעשה מעשה אוב. /ולא תהיה ידעוני. /לא תהיה קוסם קסמים. /לא מעונן. /לא מנחש. /לא מכשף. /לא חובר חבר. /לא תשאל אוב. /לא תשאל אל המתים. /לא תקיף פאת ראשך. /לא תשחית פאת זקנך. /לא תעשו קרחה בין עיניכם למת. /ושרט לנפש לא תתנו. /וכתובת קעקע לא תתנו בכם. /לא תחון עובדי ע"ז. /לא תתחתן בם. /לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. /לא תעשון כן לה' אלהיכם, לבזות או למחוק או לאבד ח"ו השמות והמכתבים הקדושים וכיוצא בזה. /אלהים לא תקלל והוא "מברך השם". /לא תשא שמו לשוא. /לא תשבעו בשמי לשקר. /ולא תחללו את שם קדשי. והאזהרה הזאת כוללת הרבה, והוא ההפך מקדושת השם שדברנו ממנה למעלה (חלון א'). /לא תנסו את ה' אלהיכם. ואף היא כוללת מדעיים רבים, לדעת יכלתו הבלתי בעל תכלית והשגחתו על יצוריו ושהוא צדיק וישר. ומי שהוא מטיל ספק באחת מאלה, מנסה את השם ועוד יתבאר בעז"ה. /לא תנבא בשם ה' בשקר. כל האזהרות האלו תלויין כולם בשקול דעת האדם. כי הירא את ה' ישתמר מאד מחטוא באחת מהן, והן נמאסים ומתועבים בעצמותן. קצתם הם כמו מושכלות ראשונות. וקצתן תולדות המושכלות הראשונות, יבינום כל אדם. אין בהם מעמס וצער כי קיומם תלוי ביושב ובטל ואין בהם חסרון כיס. וכלל כולם הם מ"ז אזהרות. ומסתעפות מאמונת הלב ודעת אלהים:
201
ר״בוכן הזהרנו מהמאכלות האסורות. ואלו הן. /לא תאכל בהמה וחיה טמאה. /לא דגים טמאים. /עופות טמאים. /שרץ העוף. /שרץ הארץ. /לא תאכל רמש האדמה. /לא תאכל שרץ פירות וזרעים כשפרשו והלכו על הארץ, אע"פי שחזרו למקומם. /אל תשקצו את נפשותיכם בכל אלה. /לא תאכל נבלה. /לא טרפה. /אבר מן החי. /גיד הנשה. /דם. /חלב בהמה טהורה. /לא תאכל בשר בחלב-אמו. /לא תאכל לחם חדש עד י"ו בניסן. /קלי. /כרמל. /ערלה בא"י. /כלאי הכרם. /יין נסך. /לא תהיה זולל וסובא. /שלא לאכול חמץ בפסח. /שלא לאכול תערובתו. /לא תאכלנו בי"ד בניסן אחר חצות. /לא יראה לך. /לא ימצא. כלל כולם כ"ז אזהרות וקיומם ביד כל אדם. כי רוב האסורים הללו, נפשו של אדם קצה בהם בטבע, וכמו שאמרו קדמונינו ז"ל (יומא לט, א) והם מטמטמין הלב ומעכרים הדם ומרבים הפסד בגוף. ואולם המותרים לנו, הם מן המינים הנמצאים בכל המדינות, כמו השור והשה והגדי איל צבי ויחמור, והתורים ובני יונה וברבורים אבוסים והתבואות והפירות כולם. והן המעדנים והממתקים היותר טובים. והמסתפק מהן כראוי, מְשַׁמֵר בריאותו ומתענג בכל הטוב. והנה אין במצות הללו מעמס ולא חסרון כיס. כי החֵלב ואם הוא אסור באכילה, הרי הוא מותר בהנאה למכרו בדמים ולעשות בו כל מלאכה, כמפורסם בתורה. וכן הנבלה והטרפה. כמו שנאמר (דברים יד, כא) "לגר אשר בשעריך תתננה וַאֲכָלָהּ או מכור לנכרי". וכן הבהמות והחיות והדגים האסורים, כמו הסוס והגמל והחמור וכיוצא מותרין לכל מלאכה ולעשות בהן סחורה ולמכרם בדמים. וכן החמץ מותר למכרו בי"ג בניסן טרם בא זמן אסורו.
202
ר״גואולם בשר בחלב וכלאי הכרם אסורים בהנאה, הנה אנו גורמים ההפסד בידינו. כי אסור לנו לבשלו ולנטוע אותו. לא נשאר מכולם שיש בהן חסרון כיס זולתי הערלה שאסורין לנו בהנאה פירות האילן שלש שנים הראשונים. ואולי תתגבר מדת הכילות באיש הכילי וימנע מזה? ולכן נשמרה התורה במליצתה כדרכה בכל מקום שצותה על ענין מן הענינים שיש בו חסרון כיס, והבטיחה שההפסד הזה יהיה לבעליו לברכה שכן נאמר (ויקרא יט, כח) "ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו אני ה' אלהיכם". כאומר "אתה הכילי, אל תדאג שאתה מפסיד פירותיך ד' שנים הראשונים. כי בגלל זה אברך עץ השדה. ויוסף לך תבואתו בשנים הבאים על אחת כמה וכמה". וכן מצאתי לקדמונינו ז"ל שאמרו (מדרש תורת כהנים, פרשת קדושים) בפסוק זה, "ר' עקיבא אומר, דברה תורה כנגד היצר. שלא יהיה אדם אומר הרי ארבע שנים אני מצטער בו חנם. לכך נאמר להוסיף לכם תבואתו" ע"כ. וכמה נכבד המאמר הזה! ומתבאר מדברנו. ורק אצל ערלה הוצרך להודיע זה. לא בשאר האסורים, וכמו שבארנו הטעם והבן. /וכן צונו שלא לאכול ולשתות ביום הכפורים. וכבר בארנו למעלה (תחילת חלון ב') שגם באזהרה הזאת אין כובד ומעמס על הנפשות. קחנו משם כי לא אכפול הדברים שלא לצורך:
203
ר״דוכן הזהירנו אזהרות פרטיות, שאינן תלויין בדרכי המדע ולא בדברים האסורים מן תועבה ושקץ. אבל הם חקי השם וגזרותיו. וכולם דברים שאינן סותרים דרכי המדע הנטוע באדם, ואין בהם מעמס וצער שהן בשב ואל תעשה. ואין בהם חסרון כיס ואלו הן. /לא תלבש שעטנז. /שדך לא תזרע כלאים. /לא תזרע תבואה או ירק בכרם. /בהמתך לא תרביע כלאים. /לא תחרוש בשור ובחמור יחדו. /לא תחסום שור בדישו. /לא תקח האם על הבנים. /לא תבשל גדי בחלב אמו. /לא תעשה שמן כמתכונת שמן המשחה שעשה משה במדבר. /שלא לסוך משמן כזה. /לא תרקח קטרת כמתכנתה. /אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד. ועוד שתים. /לא תשחוט קרבן מחוץ למקדש. /לא תעלה בחוץ. והם קרובים למ"ח האזהרות הראשונות שמצינו. כי התורה אמרה הטעם. (ויקרא יז, ז) "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים" וגו'. כי השוחט והמעלה באחד הבמות בכל מקום, קרוב להכשל שיהיה זובח לע"ז. ואין פה המקום לבאר זה. וכלל כולם י"ד אזהרות:
204
ר״הוהזהירנו אזהרות רבות בדברים שבממון ובקנינים. וקצתן בדברים שבלב ובמדות הנפש, וגם הם כולם יקרים אין בהם ענין יוצא מהיקש נפש מן הנפשות, ולא דבר תנגד בהחלק לאחת מהן. ואלו הן. /כספך לא תתן בנשך. /אסור ללוות ברבית. /אסור להיות מצטרף עמהם בין עֵד בין עָרֵב בין סופר וכותב השטר, והמצווֹת הללו הם היותר קשים לקיימם מכל שאר המצווֹת שבתורה, כי יצר לב האדם מנגדתן וחמדת הממון הנטועה בו תנגדנו. וישאל, "אני מלוה ממוני וזה נושא ונותן בו ומרויח? והנה אספתי רכוש וקנינים לזולתי לא לעצמי. כי אסור לי לקחת מאומה מידו". וכן הלוה היודע לישא וליתן ולהרויח וחסר ממון, ובא אצל חברו ומבקש ממנו. והוא אומר לו, "לא כי גם אני צריך לממוני לשאת וליתן בו. ואם אתנהו לך יהיה בטל?" והלוה יודע בעצמו שיוכל להרויח חמשים כסף בממון זה, ואם יתן למלוה עשרה או חמשה עשר כסף בשביל הממון המונח בטל, יאבה לתתו לו. וישמחו גם שניהם בטובה. ועתה שנאסר עליו הדבר נזוקים שניהם. וכן העד והערב והסופר כולם טוענין כן, מה אנחנו עושים אם המלוה והלוה שניהם שמחים? ובאמת לא מצאתי בכל מצות התורה גם אחת, שהיא קשה על האדם כמו המצוה הזאת. וכבר בארנו כי נצטוינו להלוות מממונינו לעניי עמנו ולאחינו כשיהיה ביכלתנו, ולא נחוש פן לא יוכל הלוה לשלם. והודיע התורה שבגלל זה יתברכו קנינינו. וכן נשמרה במליצתה כשהזהירה על הרבית והוסיפה ביאור במשנה תורה באמרה (דברים כג, כא) "למען יברכך יי' אלהיך בכל משלח ידך על הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה". להבטיחנו שבגלל הדבר הזה יתברכו קנינינו. ונבדלה המצוה הזאת משאר המצווֹת התלויות בממון. כי ההלואות לעניים והצדקות, הלקט השכחה הפאה ומעשר עני ודומיהן שבארנום למעלה, אין בהם חשש רק שתתגבר מדת הכילות, ולא יניח לבעליו לחסר מאומה מקניניו. וזולת זה תהיה דעתו נוטה לעניין המצוה וטעמה, שהיא לחזק ידי הנחלשים ולהחיות נפשות רעבות וצמאות. וגם מי שעינו רעה בשלו, יהלל חברו המקיים המצוה. כי מדת הרחמים והחנינה הנטועים בנפש יגזרו על מעשה הצדקות והחנינות. אבל איסור הרבית למלוה וללוה, רחוקה מדעת האדם. וכמו שאמרנו שהלוה חפץ לתת הרבית המועט, כי ירויח הרבה בממון. והמלוה בטבע לא יחוס ולא יחמול. כי יאמר אם הוא מרויח מאה, מדוע לא יתן לי חמש או עשר ויהיה ממוני בטל?
205
ר״וולכן מלבד ההבטחה שבגלל כן תהיה הברכה בקניניו הוסיפה התורה מליצה אחרת בפרשת בהר סיני. ואמרה (ויקרא כה, לח) "אני יי' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים וגו' להיות לכם לאלהים". כלומר אל תהרהרו אחר מצותי וחקותי. אני היודע ועד שהן חקים צדיקים וישרים. צויתים לזרע יעקב אשר הוצאתי מארץ מצרים באותות ובמופתים למעלה מדרך הטבע, "להיות לכם לאלהים", ומנהיגם למעלה מן הטבע. והם חייבין לקבל עליהם עול מצותי, שהן למעלה משקול דעת האדם.1רעיון זה כתב ג"כ מהר"ל, גבורות השם, פרק מ"ה (עמ' קעג) וכמבואר למעלה (חדר שמיני חלון ו'). כי הוא ב"ה יודע כל המקרים שתבאנה, ואם (התיר) [היה מתיר] לקחת או לתת נשך ותרבית, פעמים שהיה הלוה נותן הרבית בשמחה, בחשבו שירויח עם הממון כפלי כפלים. והוא אחד מן הדברים שאין האדם יודע, כמו שאמרו ז"ל (פסחים נד, ב) "אין אדם יודע במה משׂתכר", והיה מחזיק בממון כמה שנים הכל על דעת שירויח. ולבסוף היה הרבית הולך ומתגבר ויתמוטטו נכסיו ויעני. וכיוצא בזה הרבה טעמים, הנודעים לאדון כל המעשים ית' שמו ולכן אסור הדבר בכל ענין. והמהרהר על זה ככופר בכל התורה כולה וביציאת מצרים. ואתה רואה שקדמונינו ז"ל בארו דבר זה בתורת כהנים (בהר, פרק ו, פסקא עז), אמרו שם כל המקבל עליו עול ריבית מקבל [עליו] עול שמים. וכל הפורק ממנו עול ריבית פורק ממנו עול שמים. 'אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים' על תנאי כך הוצאתי אתכם מארץ מצרים. על תנאי שתקבלו את התורה ומצות ריבית. שכל המודה במצות ריבית מודה ביציאת מצרים. וכל הכופר במצות ריבית כאילו כופר ביציאת מצרים". ע"כ. והדברים ברורים ומפורשים ממה שדברנו.
206
ר״זואמרו בספרי פרשת כי תצא (דברים כג, כא) "למען יברכך יי' אלהיך בכל משלח ידך" קבע לו הכתוב ברכה בשליחות ידיו, ע"כ. כלומר ירדה תורה לסוף דעת הכילי. ולכן קבעה ברכה בשליחות יד והן עושר וקנינים שיתוספו בקיום מצוה זו. והבן כי מליצות התורה מפרשים זה את זה. בתורת כהנים מדבר נגד הכופר ברבית בעבור שנדמה לו כי המצוה הפוכה משקול דעתו, ולכן הזכיר מלכות שמים ויציאת מצרים. ובמשנה תורה מדבר עם המאמין הכילי שאל יחוש, כי יתברֵך בגלל זה.
207
ר״חודע כי השם ב"ה צופה מראשית אחרית. וראה כי בהיותנו שרויין על אדמתינו תרבה גדולתנו העושר והכבוד. ויהיה ביכלתנו להלוות למקצתינו עניים או עשירים די מחסורם, ולא נצטרך לנשך ותרבית. כי אין זה כבוד ישראל והתורה שילוו עם ה' מן הגוים אשר סביבותיהם בנשך ובתרבית. ובגלותינו המר שֶׁדַל כבוד ישראל וגברה העניות, אין לחוש. שבהיות העושר מעט, ולא יוכל בעל הממון למלאת די מחסור הלוה בלי הרויח בנשך ובתרבית, כי יוכל הלוה ללות מבני המדינה שרים וסוחרים אשר לא מבני עמנו בנשך ובתרבית הקצוב מטעם המלך וגדוליו, חמש או שש למאה בכל שנה ושנה. ואם הלוה עני ולא יאמינו לו, אחד מאחיו הנאמנים להם יהיה ערב בעדו. כי התורה התירה להיות ערב על שטר שכתוב בו נשך ותרבית, על מעות הנלוה מן העכומ"ז. ואולם אין לחוש לכבוד ישראל שצריכין ללוות מן העמים, כי כן ראוי לנו בגלות. כמו שאמר בתוכחות (דברים כח, מד) "הוא ילוך ואתה לא תלונו". ודי בזה לפי ענינינו.
208
ר״ט/לא תלין פעולת שכיר. בארנוהו למעלה. /לא תשכב בעבוטו. מבואר ג"כ. /לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו. ועל אלה אמר (שם כד, יג) "ולך תהיה צדקה לפני יי' אלהיך. ולא אמר שיברכהו ה' בתוספת קנינים, בעבור שאין במצות האלו אבדן קנינים והתגברות כח הכילות. והן מדרכי החנינה שדעתו של אדם מכרעת עליה כמבואר למעלה. והודיע שבכל זאת תחשב לו לצדקה. /לא יחבול ריחים ורכב, ואמר הטעם כי נפש הוא חובל. /לא תחבול בגד אלמנה. כי צריך להשיב עבוטָהּ. והוא משיאה שם רע בלכתו אצלה יום יום כמו שאמרו קדמונינו ז"ל (בבא מציעא קטו, א). ואין בזה חסרון כיס כי על הבגד הכר והכסת לבד ידבר. /לא תהיה לו כנושה. כי אם אין לו לשלם די לו בצערו ובחרפתו. ולמה יתבענו יום יום וירבה לדבר אליו קשות וישפוך דמיו? ואין בזה חסרון כיס. כי אם אין לו לשלם לא יועילו דברי ריבות וכלימות. אבל היא מדרכי החנינה והרחמים. /לא תונו איש את עמיתו במקח ובממכר. /לא תונו איש את עמיתו בדברים. /וגר לא תונה בדברים. /ולא תלחצנו במקח ובממכר. ובארנוהו למעלה. /וחרמש לא תניף על קמת רעך. /ואל כֶּלְיְךָ לא תתן. שתיהן בפועֵל מדבר. /לא תוכל להתעלם מאבדת אחיך. /וחדלת מעזוב לו. /פריקה וטעינה. /לא יהיה בכיסך אבן ואבן. /לא תגנוב נפש. /לא תגנוב ממון. /לא תגזול. /לא תעשוק. /לא תכחש. /ולא תשקר בשבועה על הממון שכחשת. /לא תענה ברעך עד שקר. /לא תעמוד על דם רעך כשהוא בסכנה, תצילהו ולא תניחהו. /לא תשים דמים בביתך כמו גג בלי מעקה, וסולם רעוע וכיוצא. /לפני עור לא תתן מכשול, בעצה וכיוצא. /אלהים לא תקלל, והוא הדיין. /ונשיא בעמך לא תאור. /לא תקלל חרש. /לא תקלל אב ואם. /לא תכה אותם. /לא תהיה סורר ומורה. /לא תלך רכיל. /לא תקום. /ולא תטור את בני עמך.
209
ר״ישתי האזהרות האלו אולי תכבדנה על מקצת הנפשות בעלי כח הנקימה והנטירה. דע כי לא באה התורה לחסום מפעלות שתי הכחות הללו, כי נשמרה במליצתה ואמרה "את בני עמך", והם זרע יעקב יראי ה' וחושבי שמו. אבל הם נבדלים בנפשותיהן. יש בעל כילות. ויש בעל [רוח] נדיבה. וצריכין מקבלי התורה למחול אלו לאלו על מקצת מנהגיהן הפחותים, וללמדם הדרך הטוב ויראת ה'. אבל לא ינהגו זה עם זה מיד במדת הדין. ויאמר בעל הנדיבות אל בעל הכילות "כשם שנהגת עמדי בצרות עין, כן אעשה עמך ואנקם ממך". או "אטור לך איבה". אך צריך לתת הודאה על חלקו שנתן לו השם נפש טהורה בעלת הנדיבות. ויחמול על חברו שהוא צר עין, וילמדהו דעת, ואחר משפט לתקן המעוות. ואם התירה התורה להשתמש בשתי מדות אלו בכל דבר, היתה המשטמה רבה בישראל. ומן הדבר הקטן היו באים לבסוף אלו עם אלו באכזריות חימה. כי כח הנקימה קשה, ומתעורר גם לעומת הדבר הקטן. על דרך משל אם יאמר העשיר לעני הלוני סלע לפי שעה, והעני צר העין ולא יאבה. מחר יבקש העני מן העשיר ויחר אפו בו ויוציאהו מביתו. ותתעורר מזה קטטה ומריבה ושנאת חנם, ולבסוף תצא תקלה גדולה. וכן בכל דבר ודבר. וזה שאמרו קדמונינו ז"ל (ילקוט שמעוני, ויקרא יט, רמז תרי"ג) "לא תקום. עד היכן היא כחה של נקימה? אמר לו 'השאילני מגלך' ולא השאילו. למחר אמר לו, 'השאילני קרדומך'. אמר לו 'איני משאילך, כשם שלא השאלת לי מגלך'. לכך נאמר לא תקום. לא תטור. עד היכן כחה של נטירה? אמר לו 'השאילני קרדומך' ולא השאילו. למחר אמר לו, 'השאילני מגלך'. אמר לו 'הא לך, איני כמותך שלא השאלת לי קרדומך'. לכך נאמר לא תטור". ע"כ. ולא אמרו "עד היכן כחה של נקימה. אמר לו השאלני זה או זה אמר לו לא. למחר יצא ופצעו והכהו". אבל רצו ז"ל לפרש שכח הנקימה תתעורר גם על המקרה היותר קטן, כמו השאלת המגל, וכן כח הנטירה. וזה שאסרה תורה. אבל הרודף אחר חברו, והרשעים הגמורים העוברים בזדון הלב וחוטאים לשמים ולבריות, גם רעיהם הוכיחום פעם אחר פעם ומאנים לשמוע. ומתלוצצים בחכמים ובאנשי הצדק, על כיוצא בזה לא נזהרנו. כי מצוה לרודפם וכמו שאמרו קדמונינו ז"ל (יומא כג, א). ואין דברי התורה אמורים אלא בדבר שבממון וכיוצא בו, שהן מפחיתות המדות שראוי לרחם ולחמול על בעליהן וללמדם הדרך הטוב. ואמרו עוד (ילקוט שמעוני, בראשית כב, רמז צ"ה) "לא תקום ולא תטור את בני עמך. אבל נוקם אתה ונוטר לאחרים". ע"כ.
210
רי״אוכבר בארנו שכל כחות הנטועות בנפש הם לתשמישי החכמה. והשם ב"ה יודע משקלי כחות כל הנפשות. ולעומתן נתן תורה ומצות והפירוש המקובל עליהן, שבהן שוין כל הנפשות. /לא תשנא את אחיך בלבבך. גם זו תקשה על נפש מן הנפשות בעלת כח השנאה. ונשמרה התורה במליצתה ואמרה "בלבבך". שנאה שבלב אסור. אבל אם מודיע לו שכך וכך עשה, ובעבור זה שונא אותו, אינו עובר. ואפילו מקללו ומסטרו אינו עובר. וכן אמרו קדמונינו ז"ל (ערכין טז, ב) "לא תשנא. יכול לא תקללנו ולא תכנו ולא תסטרנו? ת"ל בלבבך. לא אמרתי כי אם בשנאה שבלב". ע"כ. ואל תאמר איך יקללנו? ונאמר "לא תקלל חרש". ואיך יכנו ויסטרנו? ונאמר 'פן יוסף להכותו'. ונאמר 'לא תקום ולא תטור'. כי אין הכונה שמקללו בשם. אלא מקלהו בדברים, וכן מכהו ומסטרו לא להנקם ולא להענישו. אבל עושה כן למונעו מן העבירה מכאן ואילך על דרך המוסר. וזה לא אסרה תורה. /ולא תשא עליו חטא להלבין פניו ברבים. /"כל אלמנה ויתום לא תענון". /לא תעבוד בו עבודת עבד בבזיון. /לא ימכרו ממכרת עבד על אבן המקח בשוק. /לא תרדה בו בפרך להכאיב לבו שלא להנאתך ולצורכך. /[אמה העבריה] לא ימשול למכרה. /שארה כסותה ועונתה לא יגרע. /לא תחמוד. /לא תתאוה. אין הכונה שאם רואה בית חברו ועבדו ושדהו וחמורו וכלי-בית הטובים שלא ייטיבו בעיניו. כי איך יצוה השם על זה? והוא סותר לטבע נפש כל אדם. או יעשה שקר בנפשו לחשוב על טוב ונאה שהוא רע ומכוער, אבל בא הפירוש בקבלתם ז"ל [עיין רמב"ם הל' גזילה פ"א הלכות י-יב], "לא תתאוה" הוא תאות הלב על הדבר שרואה ובלבו מחבל תחבולות כיצד יקנהו. "ולא תחמוד" הוא המפתה חברו בדברים ובתחבולות עד שמוכר לו השדה או הכלי שהתאוה לו ואפילו בדמים מרובים. והנה החמדה בעושה מעשה, והתאוה בלב. ולכן החומד עובר על שתיהן. והמתאוה סוף בא לעבור גם על "לא תחמוד". ויאמר ראב"ע ז"ל "רבים יתמהו על זאת המצוה, איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בלבו כל מה שהוא נחמד למראה עיניו. ועתה אתן לך משל. דע כי איש כפרי שיש לו דעת נכונה והוא ראה בת מלך שהיא יפה. לא יחמוד אותה בלבו שישכב עמה, כי ידע כי זה לא יתכן. ואל תחשוב זה הכפרי שהוא כאחד מן המשוגעים שיתאוה שיהיה לו כנפים לעוף השמים, ולא יתכן להיות, באשר אין אדם מתאוה שישכב עם אמו אע"פ שהיא יפה. כי הרגילוהו מנעוריו לדעת שהיא אסורה לו. ככה כל משכיל צריך שידע כי אשה יפה או ממון לא ימצאנו אדם בעבור חכמתו ודעתו, רק כאשר חלק לו השם. ואמר קהלת (ב, כא) 'ולאדם שלא עמל בו יתננו חלקו'. ואמרו חכמים (מועד קטן כח, א) 'בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא'. ובעבור זה המשכיל לא יתאוה ולא יחמוד. ואחר שידע שאשת רעהו אסרה השם לו, יותר היא נשגבה בעיניו מבת מלך בלב הכפרי. על כן הוא ישמח בחלקו ולא ישים על לבו לחמוד ולהתאות דבר שאינו שלו. כי ידע [כי מה] שהשם לא רצה לתת לו, לא יוכל לקחת בכחו במחשבותיו ובתחבולותיו. על כן יבטח בבוראו שיכלכלנו ויעשה הטוב בעיניו", ע"כ. ודבריו בהשכל. ויוצא מזה שהרואה בית חברו וכליו היפים. ותמה בלבו על יָפְיָם, אינו עובר על "לא תתאוה" ולא על "לא תחמוד". כל זמן שאינו חושב מחשבות ומתנכל בלבו כיצד יעשה להביא הדברים היפים שראה אל רשותו ואל ידו. /לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך [חכמי הסנהדרין]. ומבואר למעלה. /לא תוסיף על מצות התורה. /לא תגרע. /לא תשכח בלב מה שעשה לנו עמלק. ומבואר למעלה. /ולא יחל דברו נדר או שבועה. /לא תקפוץ את ידך מלתת לעני, ובארנוה למעלה. וכלל המצווֹת האלו הן חמשים ושש. ותראה שאין בהם גם אחד יוצא מן ההיקש השכלי וטבע הנפש, ולא מעמס וצער ולא חסרון כיס באמת:
211
רי״בוכן הזהירנו אזהרות רבות בעניני הנשואין וקחת הנשים. וגם הם אינן צער ומעמס. אבל הפורש מן הנשים שאסרתן התורה, מוסיף חיים וטובה לנפשו, והפורש מדרכי התורה פורש מן החיים. ואלו הן. /ערות אמך לא תגלה. /אשת אב. /אחותו. /בת אשת אב שהיא אחותו. /בת הבן. /בת הבת. /ערות הבת. /אשה ובתה. /אשה ובת בנה. /אשה ובת בתה. /אחות האב. /אחות האם. /אשת אחי האב. /אשת הבן. /אשת האח. /אחות אשתו בחיי אשתו. /הנדה. /ערות אשת איש. /ובכל בהמה לא תתן שכבתך. /ואשה לא תעמוד לפני בהמה לרבעה. /ואת זכר לא תשכב משכבי אשה. /ערות אביך לא תגלה. /ערות אחי האב. /לא תקרבו לגלות ערוה, כל המביא לידי גלוי ערוה. /לא יבא ממזר. /לא תהיה קדשה בבנות ישראל. /לא יבוא פצוע דכה. /ובארצכם לא תעשו. /לא ילבש גבר שמלת אשה. /לא יהיה כלי גבר על אשה. /לא יבא עמוני ומואבי. /לא תתעב אדומי. /לא תתעב מצרי. /לא תהיה אשת המת החוצה. /לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה. /לא יוכל לשלחה, באונֵס. /לא יוכל המוציא שם רע [על אשתו] לשלחה כל ימיו. /לא תבעל אשה בלי כתובה וקדושין. /לא תשכנו בארץ מצרים. וכלל כולם ל"ט אזהרות:
212
רי״גועוד הזהירנו בעניני מועדי ה' ושבתות. /לא תעשה כל מלאכה בשבת. /אל יצא איש ממקומו אלפים אמה. /לא תעשה מלאכה ביום ראשון לחג המצות. /בז' בו. /ביום העצרת. /בראש השנה. /ביום הכפורים. /בא' לחג הסוכות. /בשמיני בו. /שלא לאכול ולשתות ביום הכפורים. וכבר בארנוהו בחלק העשין. וכלל כולם ט' אזהרות. ובין כולם הם מאה ושבעים אזהרות:
213
רי״דוהאזהרות הנוספות על הנזכרים למעלה שהיו נוהגים בזמן הבית, בשבתנו על אדמתנו וירושלים בנויה על תלה, ובה המקדש והכהנים והלוים על עבודתם אלו הן. /לא תכלה פאת שדך. /לקט קצירך לא תלקט. /כרמך לא תעולל. /פרט לכרמך לא תלקט. /לא תשוב לקחת עומר השכחה. /שדך לא תזרע בשביעית. /כרמך לא תזמור. /ספיח קצירך לא תקצור. /ענבי נזירך לא תבצור. /לא תזרעו ביובל. /לא תקצרו ספיחיה. /לא תבצרו נזיריה. וכבר בארנו טעמם למעלה (חלון יג) כי דברה תורה בהם נגד יצר הרע. /לא יגוש את רעהו בשביעית. /"השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל" שלא תלוה בעבור בוא שנת השביעית. /השמר לך פן תעזוב את הלוי. /לא תשלחנו ריקם בעבד עברי. ומבוארים למעלה. /לא תסגיר עבד אל אדוניו. /לא תוננו. /לא ירדנו בפרך לעיניך, אבל יגאל העבד העברי מיד הנכרי. /ומכר לא תמכור יפת תאר. /לא תתעמר בה. /לא תסיג גבול בא"י. /מלאתך ודמעך לא תאחר. /לא תאחר לשלם נדרים ונדבות ושאר קרבנות חובה. /לא יראו פני ריקם. /לא תאכל מעשר שני של דגן חוץ לירושלים. /ולא מעשר שני של תירוש. /ולא מעשר שני של יצהר. /לא תאכלנו בטומאה. /לא תאכלנו באנינות. /לא תוציא דמיו רק במאכל ובמשקה. /לא תהנה מבשר שור הנסקל בבית דין. /לא תאכל טבל. /כל זר לא יאכל תרומה. /תושב כהן ושכיר לא יאכל בו. /ערל לא יאכל. /כל זר לא יאכל מקדש הקדשים. /טמא לא יאכל קדש. /קדש שנטמא לא יאכל. /לא תאכל פגול. /לא תאכל נותר. /לא תאכל קדשים אחר זמנם. /טמא לא יכנוס למחנה שכינה. /טמא לא יכנוס למחנה לויה. /וזר לא יקרב לעבוד עבודה. /כל אשר בו מום לא תקדישו. /לא תשחוט אותו. /לא תתן מום בקדשים. /לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב. /לא יחליפנו ולא ימיר. /לא ימיר קרבן בקרבן לעשות מעולה שלמים וכיוצא. /בכור שור לא תפדה. /"לא יגאל" במעשר בהמה. /"לא תעבוד" בבכור שורך. /ולא תגוז בכור צאנך. /לא תשחט על חמץ הפסח. /לא תותירו ממנו. /עצם לא תשברו בו. /לא תוציא מן הבית. /אל תאכל ממנו נא ובשל מבושל במים. /תושב ושכיר לא יאכל בו. /ערל לא יאכל בו. /לא תותירו מבשר פסח שני. /עצם לא תשברו בו. /לא תותירו מבשר תודה חגיגת י"ד. /לא יאכל מבשר קדשים קלים קודם זריקת דם. /הנודר בנזיר לא ישתה יין ותערובות יין או חומץ יין. /לא יאכל ענבים לחים. /ולא ענבים יבשים. /ולא חרצנים. /ולא זגים. /לא יטמא למת. /לא יבא באהל המת. /[הנזיר] תער לא יעבור על בשרו. /לא יעבד ולא יזרע בנחל איתן . /המצורע לא יגלח הנתק. /השמר בנגע הצרעת, שלא יתלוש סימני הטומאה. ולא תוכל לתת עליך איש נכרי למלך או לשופט ומנהיג. וכל המצווֹת האלו שמנינו בסוג זה, אין בהם מעמס וצער לנפשות. ולא חסרון כיס. ומתקיימים כולם בשב ואל תעשה. וכלל כולם ע"ט אזהרות.
214
רי״הוהאזהרות התלויות בדייני ישראל שופטיהן וסנהדריהן ומלכיהן וראשיהן, בעלי הנפשות היקרות אנשי השכל והבינה והעזר האלהי. קצתן הנוהגים גם בזמן הזה, וקצתן שנהגו לפני הבית. אלו הן /לא תגורו מנביא השקר. /לא תכרות ברית לז' אומות. /לא תחיה [מהן] כל נשמה. /לא תדרוש בשלום עמון ומואב בהלחם אתם. /לא תעשו עול במשפט. והוא מדות הקרקעות כי המודד נקרא דיין. וכתב רמב"ם ז"ל (ספר המצוות, לא תעשה, סי' רעא) "אמרו במדה זו מדת הארץ, ר"ל מדידתה וחלוקתה שיעשו בה כפי מה שיחייבוהו מופתי התשבורת מִצֶדֶק המדות וידיעת האופנים האמתיים בהם. ולא יתעסק בזה במעשה דמיונים כי אין אמתות להם, כמו שיעשו רוב העם" ע"כ. וכתבתי זה למען האמת. כי הרב ז"ל אמר בהלכותיו (הל' סנהדרין פ"ב ה"א) שהסנהדרין צריכין לדעת חכמת החשבון. והגיה עליו רמ"ך ז"ל לא ידעתי למה הם צריכין לדעת חכמה זו [עכ"ל]. והרי לך הכרחיות ידיעה זו שבלעדה יעשו עול במשפט מדידת הקרקעות. /לא תעשו עול בדין. /לא תקח שחד אפילו לדון אמת. /לא תהדר פני גדול. /לא תגורו מפני איש. /ודל לא תהדר בריבו. /לא תטה משפט אביונך בריבו. /לא תחוס עיניך. /ובערת הרע מקרבך. /לא תטה משפט גר יתום. /לא תשא שמע שוא, וכולל הרבה ומפורש בתלמוד (פסחים קיח, א). /לא תהיה אחרי רבים לרעות, כמו שבא הפירוש בקבלה כי מדבר בדיני נפשות. /לא תענה על ריב לנטות, והפירוש בקבלה (סנהדרין יח, ב). /לא תכירו פנים, במניות הדיינים. /אל תשת ידך, וכולל פסולי עדות. /לא יומתו בנים על אבות, וכולל פסולי עדים מקרובים. /לא יקום עד א' באיש. /לא תהרוג נקי וזכאי, והוא בכלל "לא תרצח", והאזהרה לכל אדם. /נקי וצדיק אל תהרוג, באומד הדעת. /ועד אחד לא יענה בנפש למות, שלא יצטרף במנין הדיינים לדיני נפשות כשהוא עד בדבר. /לא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט. /"לא תחוס עיניך" על הרודף. /ולנערה לא תעשה דבר, ובכלל זה כל האנוסים שפטורין מדין בית דין. /לא תקחו כופר לנוס אל עיר מקלטו. /לא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות. /מספר מ' יכנו ולא יוסיף. /מכשפה לא תחיה. /לא תבערו אש ביום השבת, כולל איסור עשות דין ביום השבת. /וחתן לא יצא לצבא ולא יעבור עליו לכל דבר. /לא תטע אשרה כל עץ בעזרה. /ועיר הנדחת לא תבנה עוד. /לא ידבק בידך מאומה מן החרם. /לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי. /ביום מלחמה לא תערוץ מפניהם. /לא תשחית עצה אם תצור על עיר. /לא תבנה אתהן גזית. /ולא תעלה במעלות על מזבחי. /על בשר אדם לא ייסך. /לא יקחו שבט לוי נחלה בארץ. /לא יקחו חלק בביזה. /והארץ לא תמכר לצמיתות. /ושדה מגרש עריהם לא ימכר. והמלך נצטוה /לא ירבה לו סוסים. /לא ירבה לו נשים. /וכסף וזהב לא ירבה. וכלל כולם מ"ח אזהרות:
215
רי״ווהאזהרות הנוספות על הכהנים, אלו הן. /אל יבא בכל עת אל הקדש. /שלא יתעצלו הכהנים והלוים בשמירת המקדש. /"אך אל הפרוכת לא יבא" כהן בעל מום. /כהן בעל מום קבוע לא יגש להקריב. /כהן בעל מום עובר לא יגש להקריב כל זמן שהמום בו. /הכהנים לא יעבדו עבודת הלוים. והלוים לא יעבדו עבודת הכהנים. /יין ושכר אל תשת וגו', וזה נוהג גם בזמן הזה לשופטים בשביל ההוראה. /וינזרו כהנים טמאים מן העבודה. /וטבול יום לא יחלל. /לא תכבה אש מעל המזבח. /לא תעלו עליו קטרת זרה במזבח פנימי. /[בדי הארון] לא יסורו ממנו (שמות כה, טו). /(שפת מעיל של כהן גדול] לא יקרע (שמות לט, כג). /לא תזרוק דם בעל מום. לא תקטיר אותו. /ולא יקריב בעל מום עובר. /ומיד בן נכר לא תקריבו בעלי מומין. /כל שאור וכל דבש לא תקטירו. /ולא תשבית מלח. /לא ישים עליו שמן. /לא יתן עליה לבונה במנחת חטא. /לא יצוק עליה שמן. /לא יתן עליה לבונה במנחת סוטה. /(קרבן העוף) לא יבדיל (ויקרא א, יז). /כל חרם לא ימכר. /חרמי ארץ לא יפדה. /לא ילין חלב חגי עד בקר. /לא ילין מן הבשר, בחגיגה. /לא תאפה חמץ שירי מנחות. /כהן טמא לא יאכל תרומה. /בתרומת הקדשים לא תאכל חללה. /מנחת כהן לא תֵאָכֵל. /לא יאכל מחטאת פנימיות. /לא תאכל תועבת פסולי המוקדשין. /לא תאכל בשר אשם וחטאת חוץ לקלעים. /לא תאכל בשר העולה. /לא יאכל כהן בשר בכור תמים חוץ לירושלים, וכולל לאו לזר שלא יאכלנו בין קודם זריקת דמו בין לאחר זריקה והקטרה. /לא יאכל כהן בכורים קודם הנחתן בעזרה. /לא יקח כהן זונה. /לא חללה. /לא גרושה. /ראשיכם אל תפרעו. /ומפתח אהל מועד לא יצאו בשעת עבודה. ועוד אחת הנוהגת גם בזמן הזה והוא אזהרת /לנפש לא יטמא בעמיו:
216
רי״זנוסף עליהן כהן גדול שהוזהר עוד. /לא יזח החשן מעל האפוד. /אלמנה לא יקח. /לא יקרב אליה אפילו בלי לקוחין. /ועל כל נפשות מת לא יבא. /לא יטמא. וכלל כולם מ"ט אזהרות לכהן הדיוט ולכהן גדול. ובזה נשלמו מספר שס"ה מצות לא תעשה. והעשין והלאוין בין כולם תרי"ג. ובזה השלמנו בקצרה מה שרצינו לבאר בענין זה. והוא שהמצווֹת בכללם עשין ולאוין, כולם שקולות בפלס ישר עם ערכי נפשות בני אדם לאות ולמופת על מעלת התורה שהיא עליונה. ושמחוקקה הוא יוצר כלל הנפשות את זה לעמת זה. ובמעטים מהן שיש צד קושי וכבדות על מקצת הנפשות, נכתב בצדו מליצה המישרת הנפש הנלוזה להדריך אותה אל דרך החכמה. וכמו שבארנו ברמז בכל מצוה ומצוה. בִּין תבין את אשר לפניך. חקור ודרוש והושב כל דבר על מכונו.1מליצה ע"פ ספר יצירה פ"א כי (תהלים יט, י) "משפטי ה' אמת צדקו יחדו":
217
רי״חחדר העשירי ובו עשרים ואחד חלונות יבאר איך קיום המצווֹת תבדלנה כפי הבדל הנפשות. יבאר מצות קבלת מלכות שמים. מצות הייחוד. מצות היראה. מצות האהבה. מצות הדבקות בו ית'. מצות והלכת בדרכיו. מצות תלמוד תורה. מצות קדושת השם. יבאר כי שמונה אלה נוהגים בכל עת ובכל רגע. הן עמודים לקיום שאר המצווֹת. יבאר מצות תפלה קריאת שמע וברכת המזון. ספור יציאת מצרים וקדוש היום וזכירת מעשה עמלק. יבאר מצות התוכחה. מצות התשובה והוידוי. מצות ואהבת לרעך כמוך. מצות אהבת גרים. מצות כבוד חכמים וזקנים. מצות כבוד אב ואם ומורא אב ואם. ומצות לקדש זרע אהרן הכהן:
בחדר התשיעי בארנו שהשם ב"ה נתן תורה ומצוה ומשפט אחד, לזרע יעקב ולגר הגר בתוכם. ולא הבדיל ביניהן במעשה המצווֹת והתורות והאזהרות בשום הבדל. זולתי קצת המצווֹת והאזהרות שנתיחדו בהן משפחות הכהנים והלוים, וקצתן שנצטוו עליהם המלכים. וזולת זה אין הבדל בין הנפשות בקיום התורה. ושבעבור כן נערכים חקי התורה במשקל צדק לעמת כל הנפשות כדי שלא תכבדנה על שום נפש, וכמו שהראנו בברור מכלל המצווֹת והאזהרות שהצגנו בחדר הנזכר. ואולם כבר אמרנו שיש הבדל בין הנפשות בכחותיהן. ואם תשאל אם הנפשות נבדלו בכחותיהן, ומה שיכבד על הנפש הזאת יקל על נפש אחרת, איך יתכן שצוה השם ב"ה החקים והמשפטים והתורות, שקיום כולם מסתעף מן הכחות הנטועות בנפש לכלל ישראל על דרך אחד ועל משפט אחד, ויש בינהן כת נביאים, כת חסידים, כת קדושים, כת חכמים נבונים ומשכילים, גבורי כח גבורי חיל וכדומה להן? ואיך יתכן שתהיינה הנפשות היקרות הללו שוין בעבודתם לאל עליון, לעבודת איש אחד מן הפחות שבהמון? כי תדע שכל המצווֹת והאזהרות כתובות בתורה בלי גדולות ובלי הפלאות, רק בלשון רכה הסובלת כל מדרגת ההמון. וכמו שאמרנו (חדר ז' חלון יב) כי התורה כמראה מלוטשת ובהירה, יראה בם כל אחד צורתו. ואחד מן ההמון המסתכל במצוה ממצותיה, יסתכל בה כפי דרכו וכפי כחו. והגדול ממנו יסתכל באותה המצוה עצמה כפי גדולתו. והגדול עוד ממנו כפי גדולתו, הקדוש כפי קדושתו, והצדיק כצדקתו, החסיד כפי (חסדו) [חסידותו], והחכם כפי חכמתו, והנבון כפי תבונתו, והגבור כפי גבורתו, והנביא והמלובש ברוח הקדש כפי רוחו הטובה, והמלך והנגיד כפי הודו והדר נפשו. וכן שאר הכתות כולם ובעלי הנפשות המתחלפות, כולם עושים מעשה מצוה אחת ונזהרים מאזהרה אחת, וכל אחד כפי דרכו. ועל זה שב המאמר (במדבר טו, טז) "תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם". כי החסיד שבחסידי ישראל והנביא אשר בתוכם, שוה במעשה התורה והמשפט, לא לבד עם האזרח מישראל מדלת עם הארץ הכורמים והיוגבים, אבל גם עם הגר הנלוה אל ה' לעבדו מעמי הארצות. וכן נאמר באמת (דברים לג, ד) "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" כי כל הקהל שוין במצות התורה ואזהרותיה. ואולם הקטן שבהם, יעשה כפי פשט המצוה הכתוב בתורה, והגדול כפי גדלו. ולכן הנני בא בחדר הזה לברר כונתינו ולהציג קצת מן המצווֹת לדוגמא, ולהאריך מעט בביאור ענינם להעמידך על תוכן הענין היקר הזה. ולולי כי תלאות הזמן ועול בני אדם מעכבים, הייתי תר ומחפש בכל מצוה ומצוה ובכל אזהרה ואזהרה שבתורה, לברר ענינה ואיך היא נבדלת בקיומה כפי הבדל נפשות מקיימיה. אבל לא הספיק הזמן בידי לדרוש ולחקור על כולם. ולכן יספיק המעט שנכתוב בעניניהן, להיות לאות ולמופת על חביריהן שלא יתבארו עתה. ואם יצוה ה' עלי חסדו ויניח לי מסביב, אוסיף שנית ידי לגמור הענין כולו בעזרו ית'. וקצתן שיתבארו, אערוך בכל מצוה משל או שתים, שעל ידיהן יפורש הדבר. וכנגד המשָׁלים שאערוך, אסדר איזו מליצות שהשתמשה בה התורה, לחזק אמתת המשָׁלים שהערכתי. וכבר הזכרנו למעלה (חדר ט' חלון א') כלל המצווֹת הנטועות בשקול הדעת או הקרובות לשקול הדעת. וקצתן תולדות שניות יוצאין מן המושכלות הראשונות הנטועות בדעת. ובאלה יבדלו בני אדם כפי הבדל משקל ציורי דעתם, ומשקל כח בינתם ושכלם. וההבדל הזה הוא להם מתחלת אצילות נפשותיהן כמו שבארנו (חדר ד' חלון ב'). ועוד נבדלים בהן כפי רוב צאת ציוריהן מן הכח אל הפועל. וכמו שבארנו (שם חלון א' וחדר ה' חלון ב'). ולכן כפי רוב משקל הכחות האלו ורוב צאתן אל הפועל, כן גודל קיום המצוה והתפשטותה בלב ובמעשה בערך זולתו, שהכחות האלו חלושים בנפשו ומיעוט צאתן אל הפועל. שאע"פ ששניהן יעשו המצוה ושתיהן ישתמרו מן האזהרה, יתחלפו ויתרחקו מרחק רב בענין הקיום ובענין השמירה. וכמו שיתבאר:
בחדר התשיעי בארנו שהשם ב"ה נתן תורה ומצוה ומשפט אחד, לזרע יעקב ולגר הגר בתוכם. ולא הבדיל ביניהן במעשה המצווֹת והתורות והאזהרות בשום הבדל. זולתי קצת המצווֹת והאזהרות שנתיחדו בהן משפחות הכהנים והלוים, וקצתן שנצטוו עליהם המלכים. וזולת זה אין הבדל בין הנפשות בקיום התורה. ושבעבור כן נערכים חקי התורה במשקל צדק לעמת כל הנפשות כדי שלא תכבדנה על שום נפש, וכמו שהראנו בברור מכלל המצווֹת והאזהרות שהצגנו בחדר הנזכר. ואולם כבר אמרנו שיש הבדל בין הנפשות בכחותיהן. ואם תשאל אם הנפשות נבדלו בכחותיהן, ומה שיכבד על הנפש הזאת יקל על נפש אחרת, איך יתכן שצוה השם ב"ה החקים והמשפטים והתורות, שקיום כולם מסתעף מן הכחות הנטועות בנפש לכלל ישראל על דרך אחד ועל משפט אחד, ויש בינהן כת נביאים, כת חסידים, כת קדושים, כת חכמים נבונים ומשכילים, גבורי כח גבורי חיל וכדומה להן? ואיך יתכן שתהיינה הנפשות היקרות הללו שוין בעבודתם לאל עליון, לעבודת איש אחד מן הפחות שבהמון? כי תדע שכל המצווֹת והאזהרות כתובות בתורה בלי גדולות ובלי הפלאות, רק בלשון רכה הסובלת כל מדרגת ההמון. וכמו שאמרנו (חדר ז' חלון יב) כי התורה כמראה מלוטשת ובהירה, יראה בם כל אחד צורתו. ואחד מן ההמון המסתכל במצוה ממצותיה, יסתכל בה כפי דרכו וכפי כחו. והגדול ממנו יסתכל באותה המצוה עצמה כפי גדולתו. והגדול עוד ממנו כפי גדולתו, הקדוש כפי קדושתו, והצדיק כצדקתו, החסיד כפי (חסדו) [חסידותו], והחכם כפי חכמתו, והנבון כפי תבונתו, והגבור כפי גבורתו, והנביא והמלובש ברוח הקדש כפי רוחו הטובה, והמלך והנגיד כפי הודו והדר נפשו. וכן שאר הכתות כולם ובעלי הנפשות המתחלפות, כולם עושים מעשה מצוה אחת ונזהרים מאזהרה אחת, וכל אחד כפי דרכו. ועל זה שב המאמר (במדבר טו, טז) "תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם". כי החסיד שבחסידי ישראל והנביא אשר בתוכם, שוה במעשה התורה והמשפט, לא לבד עם האזרח מישראל מדלת עם הארץ הכורמים והיוגבים, אבל גם עם הגר הנלוה אל ה' לעבדו מעמי הארצות. וכן נאמר באמת (דברים לג, ד) "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" כי כל הקהל שוין במצות התורה ואזהרותיה. ואולם הקטן שבהם, יעשה כפי פשט המצוה הכתוב בתורה, והגדול כפי גדלו. ולכן הנני בא בחדר הזה לברר כונתינו ולהציג קצת מן המצווֹת לדוגמא, ולהאריך מעט בביאור ענינם להעמידך על תוכן הענין היקר הזה. ולולי כי תלאות הזמן ועול בני אדם מעכבים, הייתי תר ומחפש בכל מצוה ומצוה ובכל אזהרה ואזהרה שבתורה, לברר ענינה ואיך היא נבדלת בקיומה כפי הבדל נפשות מקיימיה. אבל לא הספיק הזמן בידי לדרוש ולחקור על כולם. ולכן יספיק המעט שנכתוב בעניניהן, להיות לאות ולמופת על חביריהן שלא יתבארו עתה. ואם יצוה ה' עלי חסדו ויניח לי מסביב, אוסיף שנית ידי לגמור הענין כולו בעזרו ית'. וקצתן שיתבארו, אערוך בכל מצוה משל או שתים, שעל ידיהן יפורש הדבר. וכנגד המשָׁלים שאערוך, אסדר איזו מליצות שהשתמשה בה התורה, לחזק אמתת המשָׁלים שהערכתי. וכבר הזכרנו למעלה (חדר ט' חלון א') כלל המצווֹת הנטועות בשקול הדעת או הקרובות לשקול הדעת. וקצתן תולדות שניות יוצאין מן המושכלות הראשונות הנטועות בדעת. ובאלה יבדלו בני אדם כפי הבדל משקל ציורי דעתם, ומשקל כח בינתם ושכלם. וההבדל הזה הוא להם מתחלת אצילות נפשותיהן כמו שבארנו (חדר ד' חלון ב'). ועוד נבדלים בהן כפי רוב צאת ציוריהן מן הכח אל הפועל. וכמו שבארנו (שם חלון א' וחדר ה' חלון ב'). ולכן כפי רוב משקל הכחות האלו ורוב צאתן אל הפועל, כן גודל קיום המצוה והתפשטותה בלב ובמעשה בערך זולתו, שהכחות האלו חלושים בנפשו ומיעוט צאתן אל הפועל. שאע"פ ששניהן יעשו המצוה ושתיהן ישתמרו מן האזהרה, יתחלפו ויתרחקו מרחק רב בענין הקיום ובענין השמירה. וכמו שיתבאר:
218
רי״טמצות (שמות כ, ב) "אנכי יי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", וכן (דברים ד, לט) "וידעת היום והשבות אל לבבך כי יי' הוא אלהים בשמים ממעל" וגו' וכיוצא, המצַוים על ידיעת מציאות השם הנכבד והנורא. דע כי בכלל מצוה זו פרטים רבים ותבונות גדולות. היא כוללת שממציאותו ב"ה נתהוו כל המעשים מראשית ועד אחרית, שהוא עשה את השמים ואת הארץ וצבאותיהם מן האין והאפס המוחלט, כמבואר במעשה בראשית. שהוא ב"ה משַׁנה כל היצורים כחפצו, ועושה נפלאות בשמים ובארץ. ועל הוראה זו אמר "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" כי אז הראה כחו וגבורתו הבלתי בעל תכלית ועשה נפלאות למעלה מן הטבע. הוא ב"ה משגיח ממכון שבתו על כל יושבי הארץ ושופט בריותיו בכל עת. ועל הוראה זו אמר "והשבות אל לבבך כי יי' הוא אלהים". לא אמר "כי ה' אמת" וכיוצא במליצות המורות על מציאותו הנעלה והנשגב. ובאמרו "כי יי' הוא אלהים", מורה כי השם הנכבד והנורא המצוי האמתי, הוא אלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, כלומר דיין ושופט בעליונים ובתחתונים, אין אחד מהם יוכל לעשות דבר זולתי אשר חפץ בו האלהים, והוא דיין ושופט על מעשיהם. שהוא ב"ה אלהי ישראל, מנהיגם למעלה מארחות הטבע הנהוג, כי הם עמו ונחלתו. וחייבים לשמור ולעשות חקים ומשפטים, שהן למעלה מדרכי הדעת הנטועים בטבע נפשות בני אדם, כמבואר למעלה (חדר ח' חלון ו'). ועל הוראה זו אמר "אנכי יי' אלהיך", לא אמר "אנכי ה'" סתם, אלא אני ה' אלהי כל הארץ ואני אלהיך בייחוד, כי הוצאתיך מארץ מצרים. ומעיקר הגדול הזה תלויים שמירת התורה והמצווֹת כולם. והוא קבלת עול מלכות שמים שהזכירו קדמונינו ז"ל (ברכות יג, ב). כי אנו חייבין לקבל אלהותו ומלכותו עלינו על דרך אחר ממה שמחויבין לקבל כל גויי הארץ. לפי שהוא אלהינו מנהיגנו על דרך אחר, ממה שהוא מנהיג זולתינו. ואין אנו יכולים לומר "בני איש אחד נחנו עם כל גויי הארץ, ומה נשתנינו מהם?". כי כבר קבלנו עלינו ברצוננו עול מלכותו, בהיותנו עבדים לפרעה במצרים. ועל הוראה זו אמר "אשר הוצאתיך מארץ מצרים", להזכירם כי שָׁם קבלו עליהם מלכותו ברצון. וכן אמרו קדמונינו ז"ל (מכילתא, פרשת בשלח, בחודש, פרשה ו), משל למלך שנכנס במדינה, אמרו לו עבדיו 'גזור עליהם גזירות', אמר להם 'לאו. תחלה יקבלו מלכותי ואח"כ אגזור עליהם גזירות. שאם מלכותי אינן מקבלים, גזרותי היאך מתקיימות?' כך אמר להם הקב"ה לישראל, 'אתם הם שקבלתם עליכם מלכותי בארץ מצרים?' אמרו 'הן'. [אמר הקב"ה] 'קבלתם עליכם מלכותי, קבלו עליכם גזרותי'. [עכ"ל] והוא מאמר נכבד מאד. פרשתיו בספרי "רוח חן".1חכמת שלמה, פרשה טו, פסקא א (עמ' 265) ופה בקצרה נלך. ולטעם זה יבוא ענין זה במספר המצווֹת. כי חדוש הוא שנתחדש במתן תורה שצוה על ישראל עול קבלת מלכות וסדר עבודתו. ומטעם זה חייבין ישראל על השתוף2מה שאין כן אומות העולם לא נצטוו באיסור השיתוף, כדעת רבינו (וכן רמ"א באו"ח סי' קנ"ו) ועל העבודה לצבאות ולשרים העליונים, אע"פי שיודו כי הוא ב"ה אלהי האלהים ואדוני האדונים כמבואר שם. ועוד ידיעות גדולות הנכללות במצוה זו. אבל כבר אמרתי שלא אפרש רק מקצת הדברים למשל ולדוגמא. והנה בכל אחד מן המדעות האלו יש פרטים רבים. הא', סוד האלהות הנשגב והמופלא ממחשבת הלב. ובעל הנפש היקרה ישכיל שכל טוב באמתת מציאות השם ב"ה, כדרך (דניאל ט, יג) "ולהשכיל באמתך". והם מחשבת הסגולה אנשי הרוח העומדים בסוד ה'. הב', לדעת בסוד המציאות הכולל העומד בכח השם, ואיך נשתלשלו הדברים, ואיך הם קשורים זה בזה. הג', להבין בסוד ההנהגה העליונה, בענין הידיעה וההשגחה בעליונים ובתחתונים. וכן [הד',] בסוד התיחד שמו הגדול על ישראל, ואופני ההנהגה עמהם, והתחבר הכבוד עמנו, ושכון הרוח העליון בקרב אנשי סגולתנו, וכדומה לזה. שהן ענינים צחים ובהירים מאד, שָׁרְשָׁם קבועה בדעת, וענפיהם יצאו בכח הבינה, ופרחם יעלה בכח השכל הטוב. והן ענינים אין קץ להם, לא ידעם בעל הנפש שדעתה חלושה ובינתה קצרה ושכלה מעט, אבל יוכל לדעת על דרך כלל המצוה הזאת. והוא שיש מצוי עליון נשגב מכל יצור. כי בראותו עולם בנוי למראה עיניו, ידע שהיה לו יוצר יְצָרוֹ. כי נטוע בשקול דעת כל אדם, שאין הדבר עושה את עצמו. ויצטרף עם זה אמונת הלב וקבלת האבות. וכן ידע כי הוא ב"ה שופט ודיין בעולמו. כדרך (דברים לד, ז-ח) "זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור וגו' בהנחל עליון גוים" וגו'. כי מפורסם בין כולם מה שקרה לדור המבול ולאנשי הפלגה, לסדום ולעמורה ולארץ מצרים, ומה שקרה מן הטוב לאבותינו במצרים ובמדבר ובארץ ישראל. וכדרך שבארנו למעלה (חדר ז' חלון י'). גם הוא קרוב לשקול הדעת להאמין, כי לא עזב השם את עולמו אחרי הבראו למקרים ולרצון בני אדם. וכן יקבל עול מלכותו עליו, בעבור שהוא מזרע המאמינים בה' מן האנשים שהוציא השם את אבותיהם מארץ מצרים. והנה הקטן והגדול שומרים המצוה הזאת, אבל כרחוק מזרח ממערב הם באופן הקיום והשמור. ולכן לא נכתבו הענינים האלו בתורה עם המצוה. אבל נכתבה המצוה כפשטה, וכפי שיוכל לסבלה הקטן שבקטנים, והניחה השרשים היקרים והענפים הרחבים היוצאים ממנה, סתומים וחתומים לבעלי האור. כל אחד יראה אור כפי כחו. וכפי כח נפשו חייב לראות באור הזורח לעיניו. ובאלה יבדלו בעלי הנפשות כולם. ואינו דומה אמונת הכורמים והיוגבים, לאמונת החכמים אנשי הלב; או אמונת החכמים, לאמונת הנביאים אשר עמדו בסוד ה', וראו במראה הנבואה התמונות הנפלאות והחזיונות הנוראות. ולפי שבעל הנפש היקרה חייב לשמור המצוה כפי כחו. ולא יתכן אם ידמה עצמו3ישוה את עצמו לזולתו שאין בו נפש יקרה כמוהו. לכן תמצא בנביאים שהבינו תכונת הנפשות הרבה,4כלומר הבינו הרבה בענין תכונת הנפשות שצוו לבעלי הנפשות היקרות המצווֹת שכתובין בתורה, שנצטוה בהן הקהל כולו, אבל הוסיפו בדבריהם רמזים ומליצות נאותות לנפשות שדברו כנגדן. ומזה המין אמר דוד לשלמה בנו (דהי"א כח, ט) "ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה, כי כל לבבות דורש ה' וכל יצר מחשבות מבין. אם תדרשנו ימצא לך, ואם תעזבנו יזניחך לעד". כמה יקרים המליצות האלו! וכל מליצה ומליצה מפסוק זה, כוללת ענין עמוק אין ראוי לצותו לכל אדם. האחד, "דע את אלהי אביך", וכולל כל המדובר למעלה. והנה השם הוא אלהי ישראל, ומכל ישראל בחר עוד בדוד ובזרעו אחריו. כמו שאומרים [בברכת הפטרה בקריאה לשבת] "מגן דוד". ורמזוהו קדמונינו ז"ל (פסחים קיז, ב). ולכן אמר "אלהי אביך", ולא אמר "דע את ה'" כלשון הכתוב בתורה. וכבר אמרנו כי השם ב"ה אע"פ שהוא מלך כל הגוים, נקרא בייחוד "אלהי ישראל", בעבור דבקות השגחתו בם להנהיגם למעלה מארחות הטבע הנהוג. ועל דרך זה נקרא עוד בייחוד "אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב", בעבור התחבר הכבוד עמהם וכרת עמם ברית, ועל דרך זה אמר "אלהי אביך". כי היתה השגחת השם דבקה בו בדרך נפלא, עד שכרת עמו ברית שימלוך הוא וזרעו אחריו לעולם. ולכן צוהו שבדרך הפלא הזה ידעהו ויאמין בו, ולא יתכן לצווֹת כן להמון בני אדם. השני "ועבדהו בלב שלם". ולא נכתב כן בתורה אבל "בכל לבבכם" (דברים יא, יג). ויש הבדל בין שתי המליצות הרבה. ומליצת "בלב שלם" נאותה לנפש שלמה. השלישי, "ובנפש חפצה". ובתורה נאמר "ובכל נפשכם". ויש הבדל ביניהן. ומליצת "בנפש חפצה" ראויה להאמר לשלמה, כי "לב שלם" מורה על היות כח השכל והבינה שבנפש הולכים הלוך בדרך ישרה להשכיל באמתו ולהבין דרכי ה', עד שנפשו משגת דרכי ה', וחפץ להשתוות אליהן. והיא סגולה נפלאה רמזנו עליה למעלה (חדר ח' חלון א'). ואין כן "בכל לבבכם" שהוא מורה שיקבל האדם דרכי ה', אע"פי שאין דרכי שכלו ובינתו משתוים להם. "ובנפש חפצה", מורה היות כל הכחות הנפשיות מתוקנות כפי ארחות החכמה, עד שקבל הלב טבע שני לחפוץ בדרכי החכמה, מבלי שיצטרך להתאמץ נגד טבע היצר. והיא סגולת חכמי-לב ובארנוהו ג"כ (חדר ח' חלון ג' ד') ואין כן "בכל נפשכם" הכתוב בתורה, שמוֹרה לבד שיעשה הכל כפי החכמה ושיתאמץ נגד יצרו. הרביעי, "כי כל לבבות דורש יי'". כלומר שוקל ורואה צאת הציורים מן הכח אל הפועל בלב. כמבואר למעלה (שם חלון ג'). החמישי, "וכל יצר מחשבות מבין". לא בלבד המחשבה. אבל גם יצר המחשבה, והיא נעלמת מבעל הנפש עצמו. ולכן אמר "מבין", ויתבאר בספר "מעין גנים". הששי, "אם תדרשנו ימצא לך". והוא העזר האלהי שדברנו ממנה למעלה (חדר ה' חלון ד'). השביעי, "ואם תעזבנו יזניחך לעד". כי אם אין האדם עושה את שלו תחלה, לא נעזר מן השם ב"ה, וגם זה בארנוהו (שם חלון ג'). וכן תמצא רזים ומליצות רבות בתורה ובספרי הנבואה, הכלולות במצוה זו ר"ל ידיעת וקבלת האלהות. ונכתבו כולם במשקל קדוש, שלא יזיקו לההמון חלושי הציורים הנכבדים, וקצרי השכל והבינה. ושיועילו לנפשות הזַכּוֹת, כל אחת ואחת כפי כחה ואורה. ומן המעט שדברנו על זה תקיש על הכונה כולה:
219
ר״כמצות הייחוד באמרו (דברים ו, ד) "שמע ישראל יי' אלהינו יי' אחד". כָּלַל תחלה קבלת מלכות שמים במאמר "שמע ישראל יי' אלהינו". כלומר זה השם הנכבד והנורא אדון כל הארץ, הוא אלהינו בייחוד. ולכן אנו חייבין לעבדו בתורותיו ובמצותיו. ואחר כן אמר "יי' אחד". כלומר זה השם שהוא אלהינו, הוא לבדו האלהים יחיד ומיוחד, "אין עוד מלבדו". והוא מלך כל הגוים, ואדון העליונים והתחתונים. ואין אלוה אחר המושל על עַם זולתנו. אך הבדיל אותנו להיות לו עם נחלה, בענין ההנהגה שהוא מנהיג אותנו על דרך אחר, כמבואר למעלה.1חדר ח, חלון ו ובענין התורה והמצוה צונו לעשותו, מה שלא נצטוו עליהן שאר העמים. וגם בכלל מצוה זו פרטים רבים ותבונות גדולות. לדעת סוד אחדותו ית', שאיננו כאחד המנוי ולא כאחד המחובר או שאר מיני האחדים שלא יתכנו להדמותם לאחדותו ית'. שהוא מעמיד בכחו כל הנמצאים כדרך (נחמיה ט, ו) "ואתה מחיה את כולם". ואם חלילה יאסף רוחם אליו, יגועון כולם יחד כרגע. שהוא נפלא ונשגב מכל רעיון ומכל הרהור מחשבה. ושהתוארים שהוא ב"ה מתואר בהן בתורה ובנביאים, כולם למשל נאמרו ועל דברת בני אדם (מליצה ע"פ קהלת ג, יח). כי המדבר אדם. והשומע אדם. וצריך להמשיל הענין להשמעת האזן מה שהיא יכולה לשמוע. אבל באמת הוא חי ולא בחיים. חכם ולא בחכמה. מבין ולא בבינה. גבור ולא בגבורה. וכן כל שאר התוארים הוא נשגב מכולם ומרומם על כולם, כדרך (נחמיה ט, ה) "ויברכו שם כבודך ומרומם על כל ברכה ותהלה". ואמר המשורר האלהי (תהלים סה, ב) "לך דומיה תהלה". ובתורה נאמר (שמות טו, יא) "נורא תהלות". כלומר הוא נורא על כל תהלה. ובכלל זה סוד השם הנכבד והנורא ושאר השמות הקדושים והכנויין. ושהוא פועל כל הפעולות מראשית ועד אחרית. ו[הוא פועל] התמורות לאלפים ולרבבות. ומחדש בכל יום מעשה בראשית. והכל בלי שינוי ובלי פרוד. והן סודות נשגבים ועליונים, לא יציירם רק אנשי השם, השרידים אשר ה' קורא. אבל בעלי הציורים החלושים וקצרי הבינה והשכל, לא יעמדו עליהם ולא יבינום. ורק יאמינו וישמרו המצוה הזאת על דרך כלל. והוא כי ה' אחד יחיד ומיוחד, ואין לדמות אחדות אל אחדותו. והידיעה הזאת קרובה לשקול הדעת, כי ראינו שהוא מושל בשמים ובארץ. וכל הנמצאים קשורים אלו באלו, כדמות איש אחד בעל האברים הרבים. וזה מופת שכולם מונהגים מרועה אחד אין עוד מלבדו. ומן המעט שבארנו תקיש על הפרטים כולם:
220
רכ״אמצות היראה. (דברים ו, יג) "את יי' אלהיך תירא". ובארנו למעלה (חדר ו' חלון ז'), כי סעיף אחד מכח היראה הנטועה בנפש, והוא לירוא את השם הנכבד והנורא, נטוע בשקול הדעת. אבל יתחלפו הנפשות בקיום מצוה זו. כי היא כוללת ידיעת מעשה השם ב"ה בשמים ובארץ, הודו והדר גאונו. יש אשר שם על לבו להתבונן המעשים שהם למראה עין, היבשה וצאצאיה, מיני הבעלי חיים למיניהן, והבדלי עניניהן, הבהמות החיות והעוף והדגה והרמש, לא תשבע עין לראות. ונפלא מכולם מי שנתברר לו הרכבת האדם ויצירתו הנפלאה. כמו בעלי הנתוח והיא חכמת האנאטאמיא. וכן המתבונן בהרים וגבעות והעמקים. ובעניני הצמחים והפרחים. שכפי רוב הבחינה בהם ועוצם קבוצת הידיעות הללו, כן תגדל היראה בנפש. וכן המתבונן במעשה הים וכל אשר בו. ואיך החול גבול לים, יבין נוראות השם ב"ה. ועל היראה הזאת צוה הנביא ע"ה ואמר (ירמיה ה, כב) "האותי לא תיראו נאם יי' וגו' אשר שמתי חול גבול לים". ואין זה יראת פחד פן ישובו מי הים לכסות את הארץ. ומלת "האותי" לעֵד. כמו שבארנו למעלה (חדר ו חלון ט). אבל דבר על עוצם הפליאה והיא יראת רוממותו ית' כי גאה לעשות. וכן המתבונן בתהלוכות הרוחות והסערות והעננים והמטר והגשם והשלג והברד והכפור והטל והרעמים והברקים. כפי רוב ההתבוננות בהם וקבוץ הידיעות והזכירה עליהם, כן רוב היראה בנפש. למעלה מזה המתבונן במעשה השמים והמאורות. לא כאשר יראה הסכל, אבל [מי ש]למד חכמת מלאכת השמים. ויודע במופתי הדעת תקופותיהן, ומהלכי המאורות, ויתברר לו גודל מרחבי הגלגלים. ושהארץ כולה בערך גדלם כגרגיר חרדל בים. ושהשמש גדולה מן הארץ יותר ממאה ושבעים פעמים. וגודל הירח ושאר כוכבי אור. ושהשמש מקיף המרחב הגדול הזה בכ"ד שעות. וכן שאר הכוכבים, ושברגע אחד ירוץ השמש הגדול הזה כמה אלפים מילין,1לפי מדע אסטרונומיה, האור עובר 150,000 ק"מ בשניה אחת, ואעפ"כ אורֵך זמן של שמונה דקות עד שאור השמש יגיע לכדורהארץ כמבואר במופתי חכמת החשבון, והוא ענין מבהיל לב האדם והיה מכזבו במחשבתו לולי שאמתו המופת הנאמן. וכן תכונת מצביהם ויושר מהלכם למשול ביום ובלילה. ולסדר חדשים ושנים ומועדים רבים. ובראותו הצבא הגדול מן הכוכבים הנראים, והרבבות שאינן נראים, שהעידו הנביאים עליהם. כדרך (דברים א, י) "והנכם היום ככוכבי השמים לרוב". (דהי"א כז, כג) "להרבות את ישראל ככוכבי השמים". (בראשית טו, ה) "כה יהיה זרעך". ויתבאר בדברנו על שרש "ידע".
221
רכ״בובהתבוננו על משטרם בארץ, כדרך (דברים לג, יד) "וממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים". וכן לכל כוכב וכוכב שָׂם משטר ידוע בארץ. ואין משטרם נודע זולתי ליוצר הכל ב"ה, שהטביע בכל אחד מהם כח ידוע במשקל ובמדה, וכפי כחו מושל על דבר ידוע בארץ. ואמר על זה (ישעיה מ, כו) "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא". כלומר ראו המתנה הגדולה מן הכוכבים. וכל כוכב עולם בפני עצמו מרוב גדלו, כידוע לבעלי החכמה הזאת, ואינם משמשים בערבוביא כמו שידמה הסכל. אבל השם ב"ה מוציא במספר צבאם, הוא יודע מספרם הרב כמה הם. וזה נעלם מלב כל אדם. וכן לכל אחד יקרא בשם הראוי לו כפי כחו שנתן בו, וכפי עבודתו ומשטרו. כדרך (שמות לא, ב) "ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי". כמו (חדר ה' חלון יב) שאמרנו שהוא ב"ה יודע משקלי הכחות והשעור הנכון הראוי לְהִתָּאֵר באחד מן התוארים. וכפי רוב ההתבוננות בכל אלה, ימלא לב המבין יראת ה' וכבוד, ויתן כבוד למלך הכבוד. ולמעלה מזה בעל הציורים הצחים, המסתכל והצופה בעין-לבו בעולמות הנעלמים ממראה העין, ונסתרים ממחשבת הסכלים, ונגלים בלב כל חכמי לב אנשי השם. מחנות המלאכים העליונים משרתי השם ועושי רצונו. גבורי כח, כתות שרפים ואופנים וחיות הקדש אראלים ותרשישים ואופנים ובני אלהים. מרכבות לרבבות.2עיין זהר ח"א קנט, א וח"ב מג, ב; נ, ב; קנט, א; רכז, ב ועוד ובכלל זה כל מעשה בראשית ומעשה מרכבה הנמסרים לחכם ומבין מדעתו. ורק ראשי פרקים ורמזים קצרים וכללים מקובלים באמת ובאמונה, איש מפי איש עד הלכה למשה מסיני. והמבין מדעתו יבין האמת, בהיות בו ציורי הדעת בשלמות, ונטוע בו כח בינה גדולה, וזולת זה אי אפשר. כי הפירוש הארוך לא יועיל לבעל נפש החלושה, כי הענינים מסתתרים ומתעלמים ממנו. ומי שבכחו להבין במראות אלהים הנטועות בשקול הדעת. יירא את השם יראה גדולה ויתבושש מגדולתו. וממה שבארנו תבין איך יתחלפו הנפשות בקיום מצוה זו. כל הקהל יראים את השם, אבל רחוקה יראת האחד מיראת השני מרחק בלי שעור. והיראה שנצטוה עליה החכם ומבין מדעתו, לא יאות לצוֹתה לאחד העם. וכן אם יירא בעל הנפש היקרה את השם על דרך שייראנו בעל הנפש החלושה או קצת יותר ממנו, כבר הוא עתיד ליתן את הדין. לפי שקיום המצווֹת תתחלף כפי הנפשות הנושאות אותן. ויפה אמרו קדמונינו ז"ל במדרשם (מדרש משלי, פרק י), ששואלין את האדם ביום הדין הגדול "צפית במרכבה שלי? שאין לי הנייה בעולמי אלא כשתלמידי חכמים יושבין ועוסקים ושואלין במעשה מרכבה". ודברים נאים נאמרו שם, אבל אין הכונה להאריך בפירוש מאמרי רבותינו ז"ל מבלי הכרח. ולמדונו ז"ל כי הנפשות היקרות הם סגולת זרע יעקב. ומי שיש בו נפש יקרה ואינו עובד את השם כפי כחו, יתן את הדין. ולכן אמרו [במדרש הנ"ל] "אין לי הנייה בעולמי (וכו') [אלא בשעה שתלמידי חכמים יושבים ועוסקים בדברי תורה, ומציצין ומביטין ורואין והוגין המון התלמוד הזה. כסא הכבוד היאך הוא עומד" וכו'].3מדובר בלימוד מעשה מרכבה כי העסק הנכבד הזה יקר מכל. והוא מעשה הסגולה. ולפי שנבדלים הנפשות בדרכי היראה, ויראת הנפש האחת לא תתכן להיות בנפש השני. לכן סָתְמָה התורה ואמרה (דברים ו, יג) "את יי' אלהיך תירא". ולא פֵּרְשָׁה דרכי היראה כי ענין המצוה לכל הקהל כולו, ולא יאות לצותם על דרכים הנעלמים מלבם והנמנעים מכחם. והיתה המליצה לבדה (דברים י, יד) "הן ליי' אלהיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה", והוא דבר שוה לכל נפש. כי השמים והארץ וכל אשר בהם, נראים לכל רואי השמש, ויספיקו להביא יראת השם ורוממותו בכל הנפשות, כפי שהן צריכין למעשה המצווֹת המסתעפים כולם מן היראה כמבואר למעלה. וכמו שיראת הנביא והחסיד והנבון גדולה מיראת זולתן; כן מעשה המצווֹת המסתעפים מהן, גדולים מאד ממעשה המצווֹת המסתעפים מיראת ההמון. וכמו שיתבאר. ודרכי היראה הגדולים והנפלאים, מסרה תורה לחכמי לב, כל אחד יכין בנפשו יראת השם כפי כחו. ראה מה שנאמר על הנביא עובדיה (מל"א יח, ג) "ועובדיהו היה ירא את יי' מאד" כי היה נביא. התמה בדעתך כשצותה התורה על היראה שלא הודיעה נפלאות ונוראות ממעשה בראשית ומעשה מרכבה, המְיַראוֹת נפש האדם. ולא תוכל לומר שאינו נכון לגלות סתרי תורה בפירוש, לפי שהתורה ביד כל אדם. הרי בא יחזקאל הנביא וכתב בספרו מעשה מרכבה. וכן ישעיה ע"ה. והספרים האלו גם הן מסורים לגדולים ולקטנים, ובאו מקצה ארץ ועד קצהו. אך התורה במה שהיא תורה, קבעה דבריה לכל הקהל כולו לא פרשה הענינים הנפלאים האלו. כי אם היו מפורשים עם המצוה, היה ענינים בדרך חוק ומצוה. ויודע השם ב"ה שלא יתכן לצות זרע יעקב גדוליהם וקטניהם, שישמרו המצוה הזאת בשעור זה. אבל בפירוש התורה פנים אל פנים מסר אדוננו משה ע"ה סוד הדברים. והשומע ישמע. וצוה (דברים יז, יא) שלא נסור מדברי אנשי הקבלה4ענינו כאן מסורת תורה שבעל פה ימין ושמאל כמבואר למעלה. וכן צוה על הנביאים שקמו אחריו בכל דור ודור, ואמר (דברים יח, טו) "אליו תשמעון" כמבואר. כי הם אנשי החכמה והבינה שהגיעה עליהם הקבלה הנאמנה, הם ילַמדו לישראל משפטי המצווֹת וסודם, לכל אחד כפי דרכו. וכן עמדו הנביאים ופרשו הסודות הללו, וכתבום על ספר ברוח הקודש ברשיון השם ב"ה. כי ביד המלך שלמה ע"ה נכתב ספר משלי המגלה תעלומות רבות בפירוש המצווֹת, ואמר בפירוש המצוה הזאת (משלי ב, א) "בְּנִי, אם תקח אֲמָרַי" וגו'. (ב, ה) "אז תבין יראת יי' ודעת אלהים תמצא". הודיע כי היראה עמוקה מי ימצאנה? זולתי בהופיע רוח בינה ודעת אל האדם. אז יבין יראת ה', כי יצפה בעין הלב גדולותיו ונוראותיו של יוצר בראשית. ובא ישעיה ע"ה וגלה סודות המרכבה. ואחריו יחזקאל ע"ה שכתב פרשה שלמה. והמכתב ברוח השם. לא יבינהו זולתי מי שחנן אותו השם ב"ה דעת בינה והשכל. ולא כתבוהו בלשון חוק ומצוה כולל לכל הקהל כולו, רק בלשון הודעה וספור. וכן שאר הנביאים רמזו רמזים כאשר נצטוו מפי השם, וכפי השעור שחפץ בו שיהיה נכתב לדורות. וזה אמת:
222
רכ״גמצות האהבה. אמר (דברים ו, ה) "ואהבת את יי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך". ובארנו למעלה כי סעיף מכח האהבה הנטוע בנפש והוא אהבת השם ב"ה, קרובה לשקול הדעת. וגם בה יתחלפו הנפשות. כי המצוה הזאת כוללת פרטים רבים. יש אדם יאהב חברו לפי שגמל עמו חסד, והעדיף עליו טובו. וכל שכן שיאהב את השם במין אהבה זו. שֶׁיְצָרוֹ והוציאו מרחם אמו, ונפח בו נשמת חיים ונותן לו לחמו ומימיו וכל צרכיו, ומעמידו כל רגע בחיים. ואולם האהבה כזאת חסרה.1כלומר לפעמים היא נעדרת כי בְּהָצֵר לו ויהיה בעירום ובחוסר כל ויבחר מות מחיים, תמוט האהבה. יש אהבה למעלה מזה, שיאהב את השם בעבור שנתן בו נשמה העומדת לעד, ובעבורה נכון לקבל שכר עליון אחר המות ולעולם התחייה, אם ישמור מצותיו וחקיו. וזהו אהבה קיימת יותר, לפי שהיא תלויה בדבר שאינו בטל לעולם. אבל גם היא איננה מספקת לכל הדברים הצריכים להמשך מאהבת השם ב"ה. לפי שסבתה תלויה באמונת הלב לבד, שמאמין בגמול טוב לעולם הבא. ושמא לפעמים ירך לבבו לחשוב שהוא לא יהיה במספר הכתובים לחיים, ואז תחלש האהבה בלבו.
223
רכ״דוהאהבה הגדולה היא אהבה שאינה תלויה בדבר הנוגע לעצמו כלל. אלא שאוהב בעבור אמתת כבודו ית', וזאת היא אהבת הנשמה וכלות הנפש והטותה באהבה עזה אל הדבר האהוב אליה, מבלי שהיא מקבלת טובה מן הדבר שהיא אוהבת. על דרך משל כמו שיאהב האדם דבר מפואר ויקר וימצא חן בעיניו, ואם2למרות איננו שלו. יאהב החכם איש הדעת גם אם איננו מקוה ממנו טובה וגמול. כי כשיכירהו יאהבהו בלבו ואע"פי שהוא בעיר אחרת רחוקה ממנו. ואוהב את בעל המעשים הטובים והמתחסד עם הבריות, בעבור טוב מדותיו וחין ערכו,3כמו שאהב יהונתן לדוד, אחרי שעשה מעשה נפלא במלחמתו נגד גלית הפלשתי (שמואל א יח, א) לא בעבור שחפץ בחסדו ומקוה לטובו. ועל דרך זה יש מיני אהבה הרבה וכולם אמת. ואולם לא תתכן אהבה כזאת מבלעדי ההכרה וההשויה. וענין ההכרה וההשויה אפרש לך. והוא כי האוהב החכם בעבור חכמתו, אות [היא] שהכיר סגולת החכמה והכיר נפש החכם שהיא מלאה חכמה. כי לולי כן איך יאהבנו בעבור החכמה הנפלאת והנעלמת מדעתו מהשגתו? וזאת היא ההכרה. וכן צריך שגם הוא אוהב חכמה כמוהו. והם שוים במדה זו. כי אם הוא בטבעו שונא חכמה, איך יאהב את החכם בעבור חכמתו השנואה לו? וזאת היא ההשויה. וכן האוהב דבר מפואר ויקר, אות [היא] שהכיר והתבונן בתפארת הדבר ההוא וצורתו ותבניתו. וּמִטִבְעוֹ לאהוב צורה שהיא על מצב כזה, כי אלולי כן לא יאהבנו. וכן בכל דבר שיאהב האדם צריך שיכיר בטיב הדבר ההוא, ושיהיה בטבע נפשו אוהב ענין כזה. כי אין אהבה אלא בשוים ודומים. ועל זו הדרך נצטוינו לאהבה את השם ב"ה אהבת נפש עזה מאד, בעבור הכרתנו משפט ה' ר"ל אמתת כבודו וגדלו דרכיו ומדותיו ית', ושתהיה כדמות המשפט הזה אהוב בטבע נפשו, ואז תתכן האהבה. וזולת זה אי אפשר. והנה תבין שכפי רוב ההכרה וההשויה כן תגדל האהבה. ולכן תתחלף קיום מצוה זו כפי התחלפות הנפשות בכחותיהן. כי החכם שאסף חכמה ורואה סגולתה ואהב חכמה, וגם נתברר לו כי השם ב"ה אדון החכמה ומאצילה, ושחכמת כל החכמים נבעה ממנו, ושכולם כאין נגדו, הנה יאהב את השם אהבה גדולה מאד, בעבור ההכרה וההשויה. וכן המבין המתבונן בכח בינתו, והוא שמח בהפיקו תבונות, ויכיר כי אצלו ית' מקום בינה ואין חקר לתבונתו, מיד יאהבנו אהבה גדולה. וכן האוהב חסד. ומכיר כי השם ב"ה רב חסד, וגדול מעל שמים חסדו, יאהבנו אהבה גדולה. וכן בעבור הגבורה. ובעבור המלוכה והממשלה. ובעבור התפארת וההוד. וכיוצא [בזה] דברים, מדות ודרכים בלי תכלה, כי אין קץ לגדולת השם ב"ה. וכאשר (יאסף) [יוסיף] האדם להכיר דרך מדרכיו ויהיה כדמות הציור הזה אהוב אליו בנפשו, יוסיף אהבה לשם ב"ה. וזולתו שחסר ציור זה ואינו מכירו, או שמכירו ואינו אהוב אליו לפי שהתגבר בלבו הציור שכנגדו, לא יעבוד את השם ב"ה במדה זו מאהבה.
224
רכ״הועתה התבונן בדברינו שדברנו על מצות ידיעת מלכות השם ב"ה. ומצות היחוד. ומצות היראה. ההבדלים שיש בין הנפשות בקיומם, שכמו כן הוא לענין מצות האהבה, שכפי רוב צחות הדעת והשגת הענינים הנשגבים והעליונים כן רוב האהבה. ואולם האהבה נוספת על היראה. כי תמצא נפש שהתגברה בה מדה מן המדות, על דרך משל שמושל בקרבה ציור הנקימה ואיננה נוטה בטבעה למחול ולעבור על פשע. ובכל זאת תכריח מדתה שלא תִּקוֹם בעבור מורא השם ב"ה. כי תבוש ותכלם מעשות דבר לא חפץ בו אלהים בזכרו מה נורא האדון ה' המזהירו מעשותו, אבל לא יעשה ענין זה מאהבה. בעבור שחסרה ממנו ההשויה. וכן בעניני השכל והבינה ובכל דבר ודבר. אפשר שיקיים המצוה באימה וביראה. אך לא בטוב לב. אבל כשיאהב גם הוא הדרך הזה, מלבד שהוא ירא מלעבור את פי ה' עוד יוסף בו אהבה בעבור המצוה עצמה האהובה לנפשו. ואולם לאהוב בטבע הנפש כל פרט ופרט מן הדרכים והמדות כפי שנצטוינו עליהן, עד שתכלה הנפש בטבעה לעשות ענין או להזהר מענין, בעבור אהבתה או שנאתה אל הענין ההוא, קשה ויקר מאד להמצא, כמו שתבין ממה שבארנו עד הנה ומה שיתבאר עוד. ואמנם הענין כך הוא, בהתחזק אהבת השם בלב האדם תתפשט על כלל הכחות כולם. וכפי חוזק האהבה כן חוזק ההתפשטות לעשות מצותיו באהבה, גם מקצתן שאין נפשו נוטה אליהן.
225
רכ״וואתן לך משל. מי שיודע בחברו שהוא משכיל ומבין עד מאד, וראה אותות ומופתים שהדברים היותר קשים וחתומים מכל אדם יבינם כרגע, הבין חידות, גלה עמוקות ונסתרות וכיוצא בזה, ואהבו בעבור זה אהבת נפש; וקרה מקרה שקראו שניהם בספר לשון הסובל פרושים מתחלפים. ונדמה לו שכך הפירוש. וזה המבין הגדול אמר לו שכך הפירוש, אע"פ שאין דבריו נראין לו יבטל דעתו נגדו. ויאמין בעצמו שטעה. וכל זה באהבתו אותו ע"י שהתברר לו רוחב בינתו. וכן האוהב חברו בעבור מדת טובו וחסדו, וראה אותות ומופתים שהוא מפליא להתחסד עם כל אדם, וידבר רכות גם למבקשי רעתו וייטיב עמהם וכיוצא בזה. וקרה שבא עני על פתחו ולא שמע לתחנוניו. הנה באהבתו אותו יחשוב עליו טוב, ויאמר בלי ספק טעמו אתו למה מנע טובו מן העני הזה. ואם כך המדה בין בני אדם שאפשר בהם הטעות, והמבין שבבני אדם אפשר שיסכל ענין מן הענינים, וכן הטוב שבבני אדם אפשר שימשול בו רגע ציור אכזרי. כי האדם בעל השנויים בכמה אופנים כמבואר למעלה (חדר ח' חלון ב'). כל שכן מי שהתגברה בנפשו מדת האהבה לאהוב את השם ב"ה, בעבור היותו אדון החכמה כולה, ובעבור היותו אדון התבונה כולה. ומצא האיש הזה בחכמתו ובתבונתו אותות ומופתים על יושר משפטי השם ב"ה ומעשיו הנפלאים בשמים ובארץ, שיקבל בלב טוב גם מקצת הענינים שנדמים בעיניו הפוכים מדרכי שכלו ובינתו. וידע בעצמו שהוא טועה, ושדרך השם ישר בחכמה ובתבונה. וכן מי שהתגברה בו אהבתו ית' בעבור היותו טוב ורב חסד, וברוב ידיעותיו נתברר לו כל זה; שיקבל בלב טוב משפטי השם ב"ה וגם מצותיו הנדמים לעיניו, שהן חלילה וחס מלהזכיר, בדרך שנאה ונקמה. כי האהבה העזה שבנפשו, תביאהו לדון שיש במשפטים האלו הרבה מארחות החכמה והתבונה ודרכי החסד בדרך נעלם ומופלא מדעתו ולהשיגם. כי הוא ב"ה (דברים לב, ד) "תמים פָּעֳלוֹ" ולא ישַנה מרצון לרצון כמבואר למעלה (שם חלון א'). אמר המלך שלמה בחכמתו (משלי י, יב) "ועל כל פשעים תכסה אהבה". כלומר אפילו יפשע איש לרעהו, אם הוא אוהבו, תכסה האהבה על השנאה, בַּעֲבוֹר על פשעיו ולא יזכרם לו. ואם כך מן האדם לאדם, מה רבה היא האהבה מן האדם להשם ב"ה יתברך ויתרומם! שאינו בא בטרוניא עם בריותיו, ואינו עושה רע לשום בריה, אוהב כולם וחומל על כולם! ולכן מי שהתגברה בו אהבת השם כראוי, תתפשט על כלל הפרטים כולם בין שהוא דומה להם בין שאינו דומה להם. ותבין מזה חלופי האהבה בנפשות. החכם בחכמתו. הנבון בתבונותיו. והנביא בעבור רוח אלהים ומראות הנבואה היקרות לנפשו. והגבור בגבורותיו ובנדיבות לבו. והצדיק בצדקותיו. ובעל הענוה בענוָתו. וכן כולם כפי גודל ציור הנפש בענין מן הענינים הנפלאים האלו האהובים לנפש. ובהכירה גדולת יוצר הכל ית', שהוא אדון על כל ושממנו נאצלו כל כבוד וכל יקר, הנה יאהב האמת בעבור שהוא אמת. ואע"פ שתבאנה עליו עתים לרעה, שלא תעמוד לו חכמתו ותבונתו וגבורתו וכיוצא. יחלה ויחלש ויאבדו קניניו והדומה לזה, הנה יוסיף אהבה למקום ב"ה. כי האמת קיים בעצמו לא ישתנה. וכפי סבת האהבה כן חוזק האהבה. כי אינו דומה למי שאוהב את השם בעבור רוחב בינתו ודעתו, המשמחות הלב המאירות העינים, או בעבור חסדו. מי שאוהבו בעבור שלשתן, או בעבור אחד מהן. סוף דבר הכל כפי רוב הציורים הטובים המושלים בנפש, וכפי משקל כח האהבה הנטועה בנפש מתחלת אצילותה:
226
רכ״זודע כי יש סגולה ביראה שאיננה במדת האהבה; ובמדת האהבה שאיננה במדת היראה. מדת היראה כוללת כל חלקי הנפש. כי הירא את ה' יודע רבונו שהוא רב ושליט4לשון זהר ח"א דף יא, ב ומתבושש ממנו. יעשה כל מעשיו ומצותיו ומשפטיו ביראתו בין שתכבדנה עליו או לא, בין שיבינם או לא, בין שינַגדו דרך בינתו או לא. כי אי אפשר לומר דבר זה אעשה ביראת ה'. ודבר זה אע"פ שצונו לעשותו, לא אעשה בעבור יראתו. כי איך יהיה זה? וְהַמְצַוֶה על שניהם הוא אדון אחד. ואם הוא ירא באמת, איך ימלאנו לבו לעבור על דבריו? וכמו שאמרנו (חדר שביעי חלון יב) שהיראה היא יסוד הלמוד השמירה והעשייה. כי הוא מוכרח בכל דבר מדעתו. ומדת האהבה אפשר שלא תהיה כוללת במקצת הנפשות כל חלקי הנפש, וכמו שבארנו. ולכן אם תצייר שיעשה האדם מעשיו באהבת השם, וישכח ביראתו שהוא רב ושליט, יעשה רק המעשים האהובים לנפשו שקנה בהם דרך האמת. על דרך משל שאמרנו למעלה, שילך בדרכי השם במדת החסד והחנינה, ולא יעסוק בתורה ולא יתבונן בענינה, בעבור שאין דרכו שכלו ובינתו משתוים אליהן, ואינו מוצא קורת רוח ואהבה בהגיונם. וכן בכל הדברים. ומטעם זה הבדילה התורה והנביאים במליצתם בין יראה ואהבה. ואמרה התורה אצל האהבה (דברים ו, ה) "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך". (שם יא, יג) "לאהבה את יי' אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם". וכן (שם יג, ד') "הישכם אוהבים את יי' אלהיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם" וכיוצא בהן. ולא תמצא כן בשום מקום אצל היראה. ולא נאמר "ליראה את יי' בכל לבבכם ובכל נפשכם", וכדומה במליצות האלה. ותמיד נאמר סתם (שם ד, י) "ליראה אותי כל הימים". (שם יד, כג) "למען תלמד ליראה את יי' אלהיך". והטעם ברור. כבר בארנו (חדר ה' חלון א') שמלת "לב" הונח בלשוננו הקדוש, על כח הממשלה הנטוע בנפש, שהיא באמצעות הכחות שאין כדמותן בנפשות שאר בעלי החיים. וכן כח החכמה והמדע והשכל והבינה והנלוה עמהם. ומלת "נפש", על כלל הכחות כולם שהן לפעולות בני אדם, כל הכחות הפעולות במדות והפועלות בגויה. ולפי שאפשר שתהיה מדת האהבה שלטת רק במקצת חלקי הנפש לא בכולן, הוצרכה התורה להוסיף "בכל לבבך ובכל נפשך". להודיע כי ראוי לאדם לאהוב את השם בענינים השכליים ובענינים המעשיים. וכבר אמרנו שתתכן האהבה הזאת אע"פי שאין בטבע המדות כולם ההשתוות. כי בהיותה חזקה תתפשט על הכל. ולפי שהיראה בהכרח תתפשט על הכל כמבואר, לא יתכן להוסיף ביאור "בכל לבבך ובכל נפשך". כי אם הוא ירא באמת, לא תצוייר על דרך אחרת.
227
רכ״חויש עוד ענין אחר ביראה שאיננה באהבה. והוא שהיראה רושמת רושם גדול בנפש ועומדת נגד כל הציורים החזקים המחטיאים את האדם. בהיות היראה על פי הנפש תבוש ותכלם מחטוא. כי מורא השם וגדולתו על פניו, וכדרך (שמות כ, יז) "ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו". ומלת "על פניכם", על פני הנפש, וכמו שבארנו (חדר ו' חלון ח'), ואין כן האהבה לבדה. כי היא איננה מסבבת הבושת והחרדה, אבל תסבב השמחה והחשק לקיים את הדברים. ולכן לעת תוקף הציור הרע כשיבטל השמחה והאהבה, יבא לחטוא. ובעבור כן יסדה התורה מדת היראה שהיא יסוד החכמה וקיום המצווֹת כמבואר למעלה (חדר ז' חלון יב).
228
רכ״טויש במדת האהבה שאיננה במדת היראה. והוא שאם יבחר ברע יום יום, וישכח יראת השם עד שיחל לצמוח כח העזות בנפש, אפשר שבתוקף היצר יעיז פניו מעט מעט וישמע לדברי המהבילים וטענות הרשעים, עד שיסור לבבו מה' ולא ייראנו עוד ח"ו. ואין כן האהבה, כי אם הוא אוהב דבר מן הדברים, אין בכחו לשנאו בזדון. כי טבע הנפש תכלה ותכסוף אל הדבר הנאהב אליה. ולכן מי שהתגבר בו מדת אהבת השם, ילך בטח. והוא ישמור מצותיו וחקותיו בשמחה, ולא ידאג מטענות הרשעים כלל, כי לבו שמח ונכסף במעשיו. ובעבור כן צותה התורה על שתיהן. והיראה בהכרח קודמת לאהבה. כי אי אפשר שיאהב את השם אם לא יבין תחלה משפטיו וארחותיו וגדולותיו שהן עמודי האהבה כמבואר (בחלון זה) והן הן עצמם יסודות היראה ופרטיהן, כמבואר למעלה. וכמו שאמרו קדמונינו ז"ל (ספרי, פרשת ואתחנן, פסקא לג) "'ואהבת את יי' אלהיך'. איני יודע כיצד? כשהוא אומר 'והיו הדברים האלה אשר וגו' על לבבך'. מתוך שאתה לומד תורה אתה מכיר מעשיו, ואתה אוהב למי שאמר והיה העולם". [עכ"ל] הא למדת כי עמודי האהבה, הן הן ההכרה וההשויה, ושמבלעדיהן לא תתכן להיות כלל.
229
ר״לועל כי מעלת העושה מאהבה, כפולה מהעושה מיראה. כי האוהב ירא, והירא אפשר שלא הגיע למדרגת האהבה. ומדרגת האהבה גדולה שעושה בשמחה ובטוב לב, ואין כן הירא כמבואר; אמרו קדמונינו ז"ל בספרי "'ואהבת את יי' אלהיך'. עֲשֵׂה מאהבה. הפריש הכתוב בין העושה מאהבה לעושה מיראה. העושה מאהבה שכרו כפול ומכופל. אמר הכתוב 'את יי' אלהיך תירא ואותו תעבוד'. יש לך אדם כשהוא מתירא מחבירו. כשהוא מטריחו מניחו והולך לו. אלא אתה עֲשֵׂה מאהבה. ע"כ. ודברי חכמים מרפא, שהעושה מיראה לבדה, אם יהיה עליו לטורח גדול יניח והולך לו. והעושה מאהבה. בוז יבוז לכל טורח ולכל עבודה קשה, ועושה הכל בשמחת הלב. אמרו עוד: "בכל לבבך", "שלא יהיה לבך חלוק על המקום". ע"כ. הורו כי מלת "לבבך" על השכל והבינה הנטועים בנפש. ואמרו: "בכל נפשך" "אפילו הוא נוטל את נפשך". ע"כ. הורו כי מלת "נפשך" על הדרכים והמדות. וכל כך תאהבהו בדרכי נפשך, שאפילו נוטל את נפשך תסבול באהבתו.
230
רל״אותוכל לפרש שאמר "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" נגד מה שאמר שלשה שמות בפסוק שלפניו. ה'. אלהינו. ה' אחד. הראשון, על אמתת כבודו הנעלם. השני, על מלכותו עלינו ביותר, שבחר בנפשות ישראל לעַד לעולם. והשלישי, על אחדותו שאין עוד מלבדו, ושכל הנעשה בשמים ובארץ, נעשה בחפצו. התמורות, מטוב ועד רע, הכל ממנו. ועל שלשתן אנו צריכין לאהבו. על הראשון בעבור אמתת כבודו לאהוב האמת מפני שהוא אמת. ועל זה אמר "בכל לבבך", שהוא השכל והבינה המשכילים באמתו. ועל השני בעבור הנשמה העומדת לעַד ומזומנת לחיי עולם, אמר "בכל נפשך" והוא נפש הישראלי. ועל השלישי בעבור שהכל מאתו, הגוף והקנינים וכיוצא, אמר "ובכל מאדך", והוא הממון והקנינים. וכבר אמרנו שאהבת הממון והנפש, אין להם העמדה גמורה. ושעיקר האהבה היא הצומחת מן השכל והבינה כשישכילו באמתת מציאותו. וכפי גודל ההשכלה. צפיית הלב, וזכות ההשגה, כן תרבה אהבתנו אליו ית'. ומן המבואר תבין מרבית ההתחלפיות בנפשות בענין קיום מצוה זו: ובפרושנו למסכת אבות (פרק ה), פירשנו5יין לבנון (מהד' שנת תשס"ג עמ' 461-464) משנת "כל אהבה שהיא תלויה בדבר" וכו' על פי היסודות הללו:
231
רל״במצות הדבקות האלהי. אמר (דברים י, כ) "ובו תדבק". והמצוה הזאת גם היא מדעית וכוללת ענינים נשגבים קרובים לדרכי המלובש ברוח הקדש ולמי שנאצל עליו האור העליון. שמחשבתם דבקה כל עת באור החיים, כמו דור דעה שבאו לארץ אמר עליהם (דברים ד, ד) "ואתם הדבקים ביי' אלהיכם חיים כולכם היום". לא היה צריך לומר "חיים כולכם היום", כי עם החיים הוא מדבר. אבל פירש ענין הדבקות שהם חיים ממש. כדרך (משלי טז, טו) "באור פני המלך חיים". ועיקר המצוה היא לחכמי לב ולנבוני דבר שיכינו עצמם כל עת להדבק באור העליון, ולחשוב מחשבות טהורות באהבת השם ויראתו עד שתגבר עליהן מחשבת אמת, ויהיו מתרוממים מכל מחשבת עולם, וכאלו כבוד השם חופף עליהם. וזה דרך הנביאים ותלמידיהם שהכינו לבבם להיות משכן טהור1לשון "מסילת שרים" (פרק כ"ו) "אך הקדוש הדבק תמיד באלוהיו, ונפשו מתהלכת בין המושכלות האמתיות באהבת בוראו ויראתו, הנה נחשב לו כאילו הוא מתהלך לפני ה' בארצות החיים עודנו פה בעולם הזה. והנה איש כזה הוא עצמו נחשב כמשכן, כמקדש, כמזבח" לאור הנאצל עליהם. מהם זכו לרוח טובה, מהם לרוח נדיבה, מהם לרוח קדש, ורוח נכון, ורוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת, ומן המופלאים שבהם זכו לנבואה כפי מדרגותיהן. ותבין מזה שאין ענין המצוה לכל הקהל כולו. כי "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו?"2תהלים כד, ג אם לא האיש אשר יראת ה' היא אוצרו, האוהב השם בכל לב והוגה בתורה ועובד את השם בכל נפשו, ומשכיל ומבין ביראת ה' ובמליצות החכמה וקבץ תבונות רבות, והתגברו עליו מחשבת אמת עד למאד. (ומאי) [ומפני זה] יתחייב להכין עצמו להיות דבק בה' ועליו נאמרה המצוה, כל אחד כפי כחו. והוא עצמו ענין ההתבודדות, שיבדיל האדם עצמו לעתים מכל אשר תחת השמש, ויתבודד כח שכלו ובינתו מבין שאר הכחות הנפשיות, ויעלה מרומים לחזות בנועם ה'. הנביא בדרכי הנבואה, החכם בדרכי החכמה, והנבון בדרכי התבונה, והחסיד בדרכי החסידות. כל אחד כפי תארו ומצב נפשו. כי בהפנות הלב מכל המחשבות ולא יתעסק זולתי בענינים האלהיים בדרך אמת, והוא קשור בהם, אז נקרא "דבק" שהיא הדבקות הנפשי שכל מחשבות הלב משוטטים לבד בענינים האלהיים, אין להם הקשר בענינים האחרים. ועל דרך זו יתפרשו כל לשונות של "דביקה" כשהן נזכרים אצל ענין נפשי. וממין זה אמר (בראשית לד, ג) "ותדבק נפשו בדינה בת יעקב". פירוש, כל מחשבות לבו היו משוטטים בדינה בת יעקב, מרוב אהבתו אותה ולא חשב עוד על דבר זולתה. והשם ב"ה אמר (ירמיה יג, יא) "כן הדבקתי אלי את כל בית ישראל ואת כל בית יהודה נאם יי' להיות לי לעם ולשם ולתהלה ולתפארת". כביכול כל עִסְקִי עמהם. כמי שפונה מכל עסקיו להטיב עם ישראל. וכן אמר (תהלים מ, ו) "רבות עשית וגו' נפלאותיך ומחשבותיך אלינו". פירוש עשית רבות בשמים ובארץ. וכל הנפלאות והמחשבות בעבור ישראל. וכן (בראשית ב, כד) "ודבק באשתו". שכל עניניו יהיה עמה, לא עם אבותיו וקרובים כמו קודם לזה. אמר המלך דוד ע"ה (תהלים סג, ט) "דבקה נפשי אחריך, בי תמכה ימינך". פירוש נפשי פנויה מכל דבר, ורק היא דבקה אחריך כי בי תמכה ימינך. והוא העזר האלהי שדברנו ממנו (חדר ה' חלון ד'). כמו (תהלים יח, לו) "וימינך תסעדני". ולפני כן אמר (תהלים סג, ג) "לראות עוזך וכבודך". והדברים מלמדים זה על זה.
232
רל״גויש דבקות גופני והוא דבקות גוף בגוף. כמו (ירמיה יג, יא) "כאשר ידבק האזור אל מתני איש". (שמואל ב כג, י) "ותדבק ידו אל החרב", והוא דבקות דבר בדבר ממש. והנה המין הראשון מן הדבקות שהיא הדבקות הנפשי, לא יתכן לצווֹת לכל הנפשות כמו שאמרנו. ועל כן בא בקבלת אבותינו ז"ל בספרי, "וכי אפשר לו לאדם לעלות במרום ולהדבק בו? והלא כבר נאמר (דברים ד, כד) 'כי יי' אלהיך אש אוכלה הוא'. ואמר (דניאל ז, ט) 'כורסייה שביבין די נור, גלגלוהי נור דליק'. אלא הִדָבֵק בחכמים ובתלמידיהם ומעלה אני עליך כאילו עלית למרום ונטלתה" ע"כ. ואל תחשוב שנעלם מהם ענין הדבקות הנפשי. אבל דברו בחכמה. כי ראו קושי הדבר שיצוה השם ב"ה את ההמון על הדבקות שהיא מתת אלהים ליראי ה' ולחושבי שמו, ואיננה בידו של אדם כמו הציווים הקודמים: (דברים י, כ) "את יי' אלהיך תירא. אותו תעבוד" שאפשר קיומם ביד כל אדם. ואם תפרשהו כפשוטו דבקות גופני, לא יתכן זה אצל השם ב"ה. כי הוא ב"ה שוכן מרום ונמשל לאש אוכלה, אפילו "כורסיה שביבין די נור וגלגלוהי נור דליק". ומי יוכל לגשת? או מי יערב לבו לגשת? ולכן אמרו שאעפ"כ הוא כפשוטו דביקה ממש. וענין המצוה שידבק בחכמים ובתלמידים ומעלה עליו הכתוב כאלו נדבק בשכינה, וההדבק בחכמים ובתלמידים ביד כל אדם, וכמבואר למעלה (חדר ט' חלון א'). וטעם הדבר כי החכמים הקדושים הם בעלי הרוח הטובה, והם הדבקים בה' אלהיהם באמת. והדבק עמהם ושומע תוכחת חיים מפיהם, בְּאוֹרָם יראה אור. וזה דבר מפורסם שבאמצעות המוכן יקבל הבלתי מוכן מעט מִשִׁפְעוֹ. תמצא כן בנבואה כשהיה חזון נפרץ בישראל, וקם נביא נאמן, היה כמו מראה מלוטשת שבזרוח עליה השמש תבריק לכל פנה. וכן הנביא האיר על נפשות התלמידים באורו הגדול, וקבל כל אחד חלק מן הטוב מה שלא היה מוכן אליו מעצמו. תמצא כן בשמואל. וכן בשאול כשפגע בלהקת נביאים והתנבא עמהם (שמואל א י, י-יא). וכן בני הנביאים ואלישע (מל"ב ב, ג), ידעו כי השם לוקח את אליהו ז"ל לפי שחסרו משפעם ודנו כי קרוב העת שיסתתם המקור בארץ. וכן הולך הענין בין רב למעט עם חכמי לב והנבונים. שֶׁהַדָבֵק עמהם ורואה פניהם ושומע דבריהם יאצל עליו מן הרוח אשר עליהם. וקדמונינו ז"ל אמרו (עירובין יג, ב) "האי דחכימנא מחבראי משום דחזיתיה לר' מאיר מאחוריה. ואי חזיתיה מקמיה הוי מחדדנא טפי". וזו עדות גדולה. ולכן אמרו שמצות התורה להדבק תמיד בחכמים ובתלמידים, ועל ידם תקבל נפשו קצת מן האור הנאצל עליהם וידבק בו. ואע"פ שמהם יקבל אור, מעלה עליו הכתוב כאלו עלה למרום ונטל, כלומר כאילו משך רוח על עצמו בדבקות מחשבתו בעליונים. ועל זה אמר התנא האלהי הנשיא יוסי בן יועזר איש צרידה (אבות, פרק א), "יהי ביתך בית ועד לחכמים". ויפה פרשנו משנתו בפירושינו למסכת אבות.3יין לבנון, פרק א משנה ד (מהד' תשס"ג עמ' 67-72) אמרו עוד: (ספרי, פרשת עקב, פסקא מט) דורשי רשומות אומרים, רצונך שתכיר מי שאמר והיה העולם? למוד הגדה שמתוך כך אתה מכיר את הקב"ה ומדבק בדרכיו, ע"כ. למדונו כי דבקת המחשבה תתכן במי שמכיר את השם ב"ה ואוהבו וירא אותו. כי על ידי כן תדבק נפשו בדרכי השם ב"ה ותשוטט מחשבתו בעניניהן. והכרת השם יגיע לאדם מן התלמוד. כשילמד בהגדות הנפלאות הממשיכות לב האדם לעבודת השם ולאהבתו, ועל זה צוה "ובו תדבק", שידבקו בדברי הגדה וכמו שבארנו (חלון ד') והכל אמת. ודי בזה:
233
רל״דמצות ההליכה בדרכיו. אמר (דברים כח, ט) "והלכת בדרכיו". והמצוה הזאת רחבה מאד וכוללת כל המנהגים וכל הדרכים הנטועים בנפש האדם שיש בכל אחד מהן דבר והפוכו. וצונו שתהיה ההלכה כדרכיו. כלשון המורגל בתלמוד, כשחולקין בדבר מעשה שיש בו שתי דרכים, שאומרים "הלכה כפלוני", כלומר הלכה למעשה היא בדרך שבחר פלוני. וכן בכל המדות שיש בהן שתי דרכים, דרך אמת וצדק ודרך שקר, אמר "והלכת בדרכיו", כי דרכי השם ב"ה הן הן דרכי הצדק והיושר, ולכן אנו צריכין לעשות כמוהו ית'. כלומר כדמות הפעולות שאנו רואין בההנהגה העליונה דבר והפוכו לעמת מצב המקבלים, כמו שבארנו (חדר ב' חלון ז') וכן נעשה אנחנו. לא כמעשים ההם עצמן, כי אין ביד הנבראים כח לעשות כאלה. ואפילו ברב ובמעט לא יתחלפו, כי גם החלק היותר קטן אין ביד האדם לעשותו. על דרך משל הוא ב"ה רחום ומרחם על כל בשר, ומפעולות רחמיו לתת מטר בעתו, ונתן זרע לזורע, להוריד גשמים וטללים, ולהשיב רוחות וכיוצא, והן מפעלות תמים דעים. ולא תסתעפנה פעולות כאלה מכח הרחמים הנטועה בנפש האדם. אבל צונו שנשתמש במדת הרחמים כמוהו ונעשה הפעולות המסתעפות מכח הרחמים הנטועה בנו. על דרך משל לכסות ערומים ולהשׂביע רעבים ולרוות צמאים. כמו שהוא ב"ה נוהג עולמו במדת הרחמים ועושה מפעלות רבות בשמים ובארץ כדרכי רחמיו. ולפי שהמצוה הזאת כוללת כל נושאי החכמה הנטועות בנפש, בנקל תשכיל שתתחלף קיומה ברב ובמעט, כפי חלוף הנפשות במשקלי הכחות ובהֶמְשֵׁל ציוריהן וגלוי נתיבותיהן ורוב השכל והבינה והדעת. ולכן המצוה הזאת היא משלמת כל הציווין והאזהרות שלא נכתבו מפורש בתורה שנכללין כולם במאמר "והלכת בדרכיו". וכן (דברים י, יב) "ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו". וכן (שם יג, ה) "אחרי יי' אלהיכם תלכו". וכן (שם יא, כב) "ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו". וזהו מצות חובת הלבבות, וְהֶמְשֵׁל הציורים הנכבדים, ולעשות כל עניניו ע"פ הדרכים האלו. וכבר אמרנו שהנפש כוללת כחות כל מעשה בראשית, והן בלי ספורות. וכן בכל כח וכח אם יזכה ילך בדרך ה' בארח חכמה. ואם לא, ילך בדרך סכלות. ולא פרטן הכתוב לצות עליהן בפירוש, לפי שלא יתכן לצות הקהל כולו על הדרכים הרבים הנפלאים מדעת האדם הפשוט, שכמעט לא ימצא בנפשו ציור כזה כלל. וכן על הרוב ימשול ציור שכנגדו. גם לא יבין אם הולך בדרך נכונה או לא, וכמו שיתבאר. ולכן סָתַם הכתוב ואמר "והלכת בדרכיו". ויכול כל אחד לקיים המצוה בדרכים שנודעו לו, וכפי משקלי ציוריו וכפי שכלו ובינתו. והגדול ממנו יקיימנה ע"פ דרכו, וכן כולם. וכמו שבארנו בתחלת חדר זה. והנה פרטי מצות חובת הלבבות והמעשים המסתעפים מהם, אין להם מספר ומתחלפים בהם בני אדם כפי מצבי נפשותיהן. כי הדרך שחייב ללכת בו בעל נפש שהוא על מצב זה, אינו חייב ללכת בו בעל נפש אחרת, כמו שבארנו (חדר ד' חלון ח') ואינן דומים למספר המצווֹת והחקים הכתובים בתורה שבהן נתחייבו הקהל כולו, כמבואר למעלה (חדר ח' חלון יב). וכבר פרשנו שהן במשקל ישר ואינן בסוג הנמנעות משום אדם. וכן אע"פ שיש בהן דבר והפוכו, כמעט כולם נתלים בכחות הפועלות בגויה. כמו בעניני המאכלים, ובעניני הבגדים והלבישות והמנוחות והשביתות, ובקנינים בשדות ובתבואות ובממון וכיוצא. אבל הדרכים הם יושר המשפט בכחות הפועלות במדות, ועליהן נצטוינו על דרך כלל במאמר "והלכת בדרכיו". ולכן לא פרטה התורה מעניניהם רק מעטים. כמו "לא תקום לא תטור", "לא תשנא את אחיך בלבבך", "לא תחמוד", "ולא תתאוה", וכיוצא. והמפורשין בלבד נתחייבו בהן כל הקהל חיוב גמור כקטן כגדול. וכמה מן התבונה אנו רואין מסדר המצווֹת האלו! כי התורה בעבור שמגמתה להועיל לקבוץ המדיני ומשא ומתן של בני אדם זה עם זה ולעשות שלום בעולם, פירשה מקצת המצווֹת שהן חובת הלבבות וצותה עליהן בפירוש. ולא הניחה גם אלה סתומות וכלולות בכלל מאמר "והלכת בדרכיו". לפי שאם תעדר קיום מצוה מאלו המפורשות רק מיחידים מן ההמון והקטנים שבהן, בנקל היה מסתבב מן ההעברה עליהן הפזור וההֶשְׁחֵת בתוך הקבוץ כולו, ולכן נצטוו עליהן הקהל כולו בפירוש. ואחר שצוה עליהן, שוב אין לחוש על הנזק וההפסד שיסבבו שאר התכונות הרעות בפעולותיהן. לפי שהפעולות הרעות שיסובבו על ידיהן, רצוני לומר מה שיסבבו הפסד לזולתן, כבר אנו מוזהרים מעשותן על ידי מקצת הלאוין המפורשים בתורה.
234
רל״הועל דרך כלל תדע שכל הרעות שיוכל אחד ממנו לסבב לזולתו, יהיה או שיסבב רעה לנפשו או לגופו או לקניניו; ובכלל זה אשתו ויוצאי חלציו קרוביו ורעיו ביתו שדהו עבדו ואמתו שורו וחמורו כספו וזהבו ויתר המטלטלין. ועל כולם נזהרנו בפירוש. התבונן כי להמנע מֵהָרֵעַ לזולתינו בגופו, באו עליו לאוין מפורשין "לא תרצח", "פן יוסיף להכותו", "לא תעמוד על דם רעך", "לא תלך רכיל בעמיך", "לא תקום ולא תטור". ובכל אלו ודומיהן כלולים כל מיני רעות הכאות וחבלות וכל מה שנוכל להרע לזולתינו בגופו. וכן להמנע מהרע לזולתינו בנפשו. הנה נזהרנו בפירוש המסית אחינו לעבוד ע"ז. ובכלל זה אזהרה על כל מיני הסתות למעשים רעים ודעות זרות המשחיתים הנפש והמבלבלים הדעת הנטועה באדם. כדרך ה"חכמים בעיניהם והנבונים נגד פניהם" משנאי ה' ומנאציו. כמו (משלי יב, יח) "יש בוטה כמדקרות חרב" וגו'. ובארנוהו בפתיחתנו לספר זה. וכן להמנע להרע לזולתינו בקניניו, בא לאו על כל פרט ופרט. "לא תנאף". "לא תגנוב". "לא תענה ברעך עד שקר". "לא תגזול". "ולא תכחשו ולא תשקרו". "לא תחמוד". "ולא תתאוה". "לא תעשוק". "לא תלין פעולת שכיר". וכיוצא בהן. ולפי שההעברה על אחת מאלה גורם הפסד הקבוץ. וגם מהקטנה שבהם אפשר שתסובב ממנה רעה גדולה, תגרום ההֶשְׁחֵת הכללי, הוצרכה התורה להזהיר על כל דבר בפירוש. בִּין בדבר וראה! שאם לא הזהירה התורה על הנקימה והניחה הענין סתום במאמר "והלכת בדרכיו", הנה הסכל שבטבעו להנקם, היה מתיר הדבר לעצמו. כי כפי דרך בינתו נכון הדבר שינקם ממי שהרע עמו כמו שבארנו על נכון (חדר ו' חלון ב'). וכשהיה חבירו עושה עמו רעה, היה הולך בסתר ומצית אש בביתו, בקמתו או בגרנו וביקבו ואין רואה. וכן היה עושה כל אחד לחברו יום יום, בלי פחד אלהים ובלי מורא. כי יתברך בלבבו לאמר נכון דרכי בעיני ה' וכמו שאמרנו פעמים רבות שאין על דרכי החכמה מופתי הדעת וכמו שאמר החכם (משלי כא, ב) "כל דרך איש ישר בעיניו". וע"י כן לסוף יהיה ההֶשְׁחֵת בקהל כולו. ולכן הוצרכה התורה להזהיר בפירוש לההמון כולו מהנקם לבני עמינו! והוסיפה להזהיר מטעם זה על הנטירה בלב. כי לולי שהזהיר עליה בפירוש, היה כל אחד נוטר המשטמה בלבו. ויודע השם ב"ה שע"י כן ינקם לבסוף כשתהיה היכולת בידו, או כשיתחזק ציור המשטמה בלב ולא יהיה מעצר לרוחו להשתמר מהנקם. ובכלל זה השנאה בלב, אם לא הזהירה התורה עליה בפירוש, היתה גורמת התקלה האמורה כשתתגבר בלב ותעורר מדנים דם ורצח. כמו אבשלום עם אמנון (שמואל ב יג, כב), לא לחנם נכתב מעשה זה לדורות. התבונן באותו הספור וראה מה שקרה ממנו. כמעט שע"י כן גברה ההשחתה בכל הקהל. נלחמו אלו באלו ובאו לידי תקלות גדולות,1במלחמת אבשלום נהרגו אז עשרים אלף איש (שמואל ב יח, ז). וצ"ע כיצד משייך רבינו מעשה זה לשנאת אמנון? אלא צריך לומר כי אח"כ הרג אבשלום לאמנון, והצטרך לברוח אל מדינת גשור (פלשתים) ושהה שם שלוש שנים (שמואל ב יג, לח). ולמד שם ממעשיהם ומתכונותיהם, ואח"כ בא למרוד באביו ונהרגו מישראל כנ"ל. והרי עבירה גוררת עבירה. כמו ששנינו (אבות ד, ב) "עבירה גוררת עבירה".
235
רל״ווהמעשים האלו עדים נאמנים על יושר משפטי התורה ולמה בחרה באזהרות ידועות בדרכי המדות להזהיר עליהן לכל הקהל כולו, ועזבה את האחרים ולא הזהירה עליהן בפירוש רק במאמר סתום והלכת בדרכיו. כי אותן שצותה עליהן הן צריכין להתקיים מן הגדול והקטן. וכן הזהיר על (ויקרא יט, יז) "לא תשנא את אחיך בלבבך" בפירוש, בעבור הרעה שתסתבב ממנו לנפש זולתו. שאם לא הודיעה התורה האזהרה הזאת אולי היינו מתירין לעצמנו לשנוא אחינו בלבבנו כְּשֶׁהֵרַע עמנו, או כשמעשיו מקולקלים ועובר עבירות בתאותו הרעה. כי טעינו לחשוב שראוי לנו לשנאו בלב כל עוד שאין אנו עושים לו רעה בפועל, כי [רק] על זה נזהרנו בפירוש, ולכן הודיעה התורה שלא יתכן דרך זה בעיני ה'. שאע"פ שלא נגרום לו רעה בגופו ובקניניו יסתבב מזה רעה לנפשו. כי שנאת הלב גורמת שלא נדבר עמו לשלום וכמו שהעיד על אבשלום, שבשנאתו את אמנון בלב נאמר (שמואל ב יג, כב) "ולא דבר אבשלום עם אמנון למרע ועד טוב כי שנא אבשלום". וע"י כן לא נוכיחהו על פשעיו ואולתו, וישאר תמיד בפשעיו ולא ינחם עליהן. ואולי אם נוכיחהו ירחק מפשעיו וישוב מהן ונציל נפשו משחת. ולכן כשהזהיר "לא תשנא את אחיך בלבבך" סמך לו "הוכח תוכיח את עמיתך, ואהבת לרעך כמוך". וכמו שיתבארו מצות התוכחה ומצות האהבה בחדר זה. ומדברנו תבין ענין הפסוק, שרצונו לומר שתחת שנאת הלב טוב לברר לו פשעיו וחטאתיו ולדבר על לבו להשיבו מהן. וכמו שאמר דוד (תהלים נא, טו) "אלמדה פושעים דרכיך וחטאים אליך ישובו". הא למדת שהוצרך להזהיר בפירוש על הנקימה ועל הנטירה ועל השנאה שבלב. כי לולי האזהרות היו ההמון מסכלים וחושבים שאין בהן רעה כלל. ושלשתן הן רעות גדולות המסבבים תקלות והשחתת הכלל כולו. וכמו שהוצרך להזהיר על שלשה אלו, כך הזהיר על התאוה והחמדה. שאם לא הזהיר עליהן היו ההמון טועים לחשוב שאין בהם רעה והיו מתירין לעצמן לחמוד ולהתאוות. ותבין זה מן המבואר למעלה (חדר ט' חלון ט') שאמרנו שאזהרות החמדה היא על המפתה חבירו בדברים ובתחבולות שימכור לו קניניו החמודים שחמד עליהן. ולפי שהחומד משלם אותו הדבר במיטב כספו, היה חושב שאינו עושה בזה רע כלל. וכמו שבא בתלמוד בבא מציעא (ה, ב). "לא תחמוד" לאינשי "בלא דמי משמע להו".
236
רל״זוכן אסר ההתאוות בעבור החמדה וכמו שאמרנו (חדר ט חלון ט) כמו שהזהיר על הנטירה בעבור הנקימה. וגם משתי אלו יוצאין תקלות גדולות, כמו שיוצאין מן הנטירה והנקימה. ונכתב ג"כ בכתבי הקדש סיפור-ענין ללמדנו מה רע ומר ההשתמשות במדת התאוה והחמדה בדרך סכלות, והוא מעשה אחאב עם נבות היזרעאלי. שהודיע הכתוב שהתאוה וחמד אחאב כרם נבות, ואמר לו (מל"א כא, ב) "תנה לי את כרמך ויהי לי לגן ירק כי הוא קרוב אצל ביתי ואתנה לך תחתיו כרם טוב ממנו. אם טוב בעיניך אתנה לך כסף מחיר זה". וכשלא אבה נבות לעשותו, נתגלגל ממנו שפיכת דם נבות, ושהעידו עליו עדי שקר, ושלקקו הכלבים דם אחאב. ובנקל תבין שאם היה נבות בעל זרוע בערך אחאב, מלבד הרעות הנזכרות עוד היה מסתבב מזה מלחמות קשות וְהֶשְׁחֵת הקבוץ כולו. ולכן נכתבו המעשיות האלו לדורות, להודיע שהמדות הרעות שהזהירה התורה עליהן כשאנו משתמשין בהן שלא כדעת התורה הם כמו מקור מָשְׁחָת נובע רעות גדולות.
237
רל״חוכן הזהירה בפירוש על הרכילות ולשון הרע. לפי שהיא קלה בעיני ההמון, כמו שיחת יושבי קרנות ובתי משתאות, ולולי האזהרה עליהן כמעט היה נחשב בעיניהם להיתר גמור. וכבר ידוע התקלה הגדולה היוצאת מזה. וכמו שאמרו קדמונינו ז"ל (ערכין טו, ב) ש"לשון הרע שקולה כנגד ע"ז גלוי עריות ושפיכת דמים". ואמרו לשון הרע הורגת שלשה. מדברינו תלמד שכל האזהרות התלויות במדות הלב שהזהירה התורה עליהן בפירוש, הוא מפני כי לולי שפירוש חומר הדבר היו העם מסכלים ענינם. ושמכל אחת ממה שהוזהרנו עליהן, בעברינו עליהן תסתבב לפעמים הֶשְׁחֵת הקבוץ כולו. וכן כל הדברים שהזהירה עליהן, ענינן גלוי ומפורסם לכל ההמון. כי כולם יודעים ענין הנטירה וענין הנקימה וענין השנאה וענין התאוה וענין החמדה. ולא יוכל אחד ממנו להטעות נפשו בהיות ציור אחת מהן מושל בלבו לחשוב שהוא נעדר ציורו. עד שיהיה הנוקם או הנוטר מדמה בנפשו שמעביר על מדתו ומוחל לחברו, או שידמה השונא רעהו בלב, שאיננו שונאו או שאוהבו, או שידמה המתאוה והחומד שאין נפשו רוצה באותו הדבר; כי כל זה אי אפשר. ובעבור שהדבר כן הוא, היה ראוי שיהיו כל ההמון מוזהרין עליהן. מה שאין כן כל המדות הרעות האחרות אע"פ שרובן הן תועבות גדולות, כמו הגאוה והעקשות המתוארים תועבות בכתבי הקדש, וכמו שהארכנו לדבר עליהן למעלה (חדר ד חלונות ז-ח) וכן הקנאה והכעס ודומיהן, ותמצא בספרי הנביאים שהזהירו בתוכחותיהם את האדם להשתמר מהן. בכל זאת לא באו עליהן לאוין מפורשין בתורה, אלא הניחה כל אלו הענינים סתומים וכלולים במאמר "והלכת בדרכיו". לפי שאין בכח כל הנפשות להשתמר מהן וכל בעליהן מוטעים בנפשם וחושבים שהן זכים וטהורים ממדות הרעות האלו, וכמו שיתבאר לפנינו. וכן בעליהן המשתמשים בהם לרעה, את נפשותיהם הם חובלים, לא נפשות זולתן. ועל כן אין לחוש שעל ידיהן ישחת הקבוץ כולו.
238
רל״טואתן לך משל להבין הענין הזה הגאוה רעה וכן הגאון, וכן גבה הלב. ובנבואה מפורש שהן תועבות גדולות וכמבואר למעלה (שם שם). אבל עומדין בעצמן, והמתגאה והמגביה לבו משחית נפשו אבל אינו חובל זולתו. מה תוכל לומר? שהוא רודף אחר הכבוד ומבקש להשתרר על זולתו ובלבו הוא גדול מכולם? הנה רעיו החכמים והטובים ילעיגו עליו ויהיה לקלון. מה תוכל לומר אם לא ישמעו אליו, ינקם מהם ויעשה אתם רעה? כבר הזהיר (ויקרא יט, יז) "לא תשנא את אחיך בלבבך". (יט, יח) לא תקום ולא תטור. ובכלל זה כל מה שהוא בדרך נקמה ושנאה לא כדרך המשפט.2כלומר לא כדרך הראוי להיות וכן הקנאה רעה מאד. והוא ענין מפורסם אבל עומדת בעצמה.3כלומר מזיקה לזה האדם המקנא, ולא לזה שמתקנא בו כי המקנא אוכל את בשרו, כדרך (משלי יד, ל) "ורקב עצמות קנאה". מזה תוכל לומר שלפי שהוא מקנא ישנא רעהו בלבבו וידרוש רעתו? כבר נאמר "לא תשנא". ואם בקנאתו יקח הדבר שמקנא בו כבר נאמר (ויקרא יט, יא) "לא תגנובו" (יט, יג) "ולא תגזול" וכיוצא בזה. כללו של דבר כל האזהרות התלויות בחובת הלב שאינן מפורשין בתורה לאזהרה, אין בעצמותן הֶשְׁחֵת המדינה או הקהל. ואולם ההֶשְׁחֵת המסובב מהן נכלל במקצת האזהרות המפורשות. והן "לא תשנא". "לא תקום ולא תטור". וכן "לא תגנוב". "לא תגזול". "לא תכחש". "לא תחמוד". "ולא תתאוה". וכן העקשות רעה מאד, אבל עומדת בעצמה. כי עקש הלב מתעתע במחשבותיו ההפוכות משקול הדעת וחושב מחשבת רעה על ה' ועל מעשיו, ועי"כ משחית נפשו ומתעב עצמו לפני השם ב"ה. מה תוכל לומר שישחית גם נפשות זולתו במאמריו הנשחתים ודיעותיו המעוקשות? והנה על זה כבר הזהרנו מהסית אחינו לע"ז או לאחת הדיעות הכוזבות והנשחתות, וכמו שבארנו למעלה.
239
ר״מואתה אם תשאל למה הזהירה התורה על מקצת חובת הלבבות, והנשארים הניחה סתומים? ולמה לא פירשה כולם ואע"פי שהרעה המסובבת מכל אחת מהן עומדת בעצמה ואינה יוצאה לזולתו מבני אדם? וכי בעבור זה לא תזהיר התורה עליהן לכל איש ואיש מבני ישראל שלא יתעב נפשו בגלולי התכונות הרעות; ויאמר "אל תקנא". "אל תהיה גבה לב". "אל תהיה עקש". וכיוצא בזה כמו שעשו הנביאים בספריהם, וכמו שהזהירה על מעשה הגוף, "לא תאכל דבר זה" ו"לא תלבוש מלבוש זה", אע"פי שהן ענינים שאין רעה מסתעף מהן לזולתו? דע שראה השם ב"ה שאם ירבה אזהרות רבות בחובות הלבבות, יעברו ההמון עליהם בכל עת ובכל רגע. ואם היו עוברין בלא תעשה על כל אחת, כמשא כבד יכבדו פשעיהם. והשם ב"ה צדיק וישר ואינו חפץ במיתתן של בריותיו. כי תדע שרוב דרכי המדות אי אפשר שישתמרו מהן חלושי הנפש וההמון קצרי השכל והבינה, וכמו שאמרנו למעלה שנעלם מבעל הנפש עצמו שהוא שקוע בתכונה הרעה שהוזהר עליה, ולכן אין דרך להזהיר עליהן. ולברר הענין נקח למשל שתי מדות שהן שני קצוות, האחת היא הגאווה שהיא הקצה הא' לרעה. והפוכה לה בקצה השני היא הענוה הטובה. ואם היה מזהיר עליה בפירוש לומר "לא תהיה גבה לב" או "לא תהיה גאה", והיה מצוה על הענוה בפירוש ואומר "והיית ענו". האם תאמר שיוכל חלוש הנפש בעל הגאוה לדעת שיש בו גבה לב ויסור מחטאתו? אין הדבר כן, כי לדעת זה צריך דעה גדולה ובינה רחבה מאד.
240
רמ״אוטרם אפרש אודיעך ענין נכבד, והוא שהענוה [היא] ההפוך מגבה הלב והגאון. והן שתי קצות הרחוקות ביותר. גבה לב הוא הקצה האחד לרעה. והענוה הקצה השני לטובה. לא כמו שחשבו בעלי המדות4עיין דברי רמב"ם, אבות פרק ד "מאד מאד הוי שפל רוח" כי גבה לב ושפלות הרוח הם שתי קצות הרחוקות זו מזו, והענוה ביניהן דרך אמצעי. ולפי שיטתם מדת שפלות הרוח יקרה מן הענוה. אין הדבר כן. כי אין ענין שפלות הרוח נגד הגאוה כלל, גם אין שפלות הרוח מדה פרטית, אבל היא כוללת המדות כולם והיא הפוכה מ"גבה רוח" שכוללת ג"כ המדות בכללם. אבל הענוה היא מדה פרטית וקצה השני מן הגאוה. והענוה יקרה ממנה במאד. וראייה [לזה] כי משה אדוננו לא נשתבח רק בענוה ואמר (במדבר יב, ג) "והאיש משה ענו מאד". ואם היתה שפלות הרוח יקרה מן הענוה היה ראוי לתארו בו. גם השם ב"ה מתואר בענוה כמו (תהלים יח, לו) "וענוָתך תרבני". וחלילה לסמוך מליצת "שפלות רוח" אצל השם. לא תמצא כן בכל המקרא. ואם היה שפלות רוח ענוה גדולה, היתה המליצה הזאת ראויה להכתב גם אצל השם ב"ה. והאמת כדברנו שהגאוה והענוה הן שתי הקצות. ואין שפלות הרוח מענינם כלל. ובמשנת ר' לויטס איש יבנה (אבות ד, ד) שאמר "מאד מאד הוי שפל רוח" בארנו ענינו.5יין לבנון, מהד' תשס"ג עמ' 282-286 ושם תמצאנו. ודברים ברורים כתבנו שם. אבל פה אין הכונה להאריך רק להציע כללים להשלמת כונתינו. ואודיעך כי הדרך האמצעי בין הגאוה והענוה היא מדת "אמת". כי מי שאיננו מתגאה, לא בעבור כן יתואר ענו, ומי שאיננו ענו לא בעבור כן יתואר מתגאה. אבל כל אחד כח פרטי, וכמו שבארנו למעלה (חדר ה' חלון יא). ועתה אפרש בקצרה ענין הגאוה וענין הענוה. ואז יתברר שאין נכון להזהיר ההמון על הגאוה, ולצווֹתם על הענוה. כבר אמרנו (חדר ד' חלון ב') שהנפשות נבדלות בכחותיהן מתחלת אצילותן. יש נפש יקרה מנפש אחרת בעבור סגולותיה. וכן לענין הֶמְשֵׁל הציורים הטובים והרעים ומעשה המצווֹת וכיוצא. ואילו היה אפשר לאדם לדעת כבוד נפשו במשקל צדק בלי העדפה ובלי מחסור, והיה מדריך לבו במחשבת "אמת", לחשוב ערכו כי מה שהוא וערך זולתו כפי מה שהוא. ואם יראה שחברו גדול ממנו יעלהו עליו וישימהו לו לשופט לאדון ולרב; ואם הוא גדול מחברו לא ישימהו על עצמו לאדון. אלא אם ישאל חברו ממנו שיהיה הוא אדון עליו להדריכו בדרך אמת, ישמע לו ויתרצה אליו, בעבור שנתברר לו שהוא ראוי להיות אדון לו, וכן כל כיוצא בזה. אז לא היה נקרא גבה לב ומתועב. חלילה לומר כן! כי מחשבותיו ומעשיו בדרך אמת, ואין תקלה יוצא מזה. כי כמו שהוא יודע ערכו שהוא גבוה מערך פלוני שהוא למטה ממנו, ולא יבטל דעתו ורצונו בעבורו, כן יודע שערכו קטן מערך פלוני שהוא נכבד ממנו, ויכנע מפניו. וכל שכן שיהיה נכנע למשפטי התורה ודברי השופטים והחכמים שקבלו באמונה כי הם נכבדים ממנו. וכן בכל דבר אם היה יוכל לשקול כח שכלו ובינתו נגד משקל אלו הכחות הנטועים בשאר הנפשות, והיה רואה שקצתן חלושות מכחותיו, וקצתן עצומות6חזקות מהן, והיה מעמיד דבריו נגד החלושים ממנו, ומבטלם נגד העצומים ממנו. ואין בכל זה תקלה ולא דרך עקשות ורעה, אבל זהו מדת הצדק והאמת הנטוע בנו. אבל לפי שאין לנו פלס ומאזני משפט לשקול עליו משקלי הכחות, ואין משקלם באמת נודע זולתי ליוצר הכל ית', אין טוב לסמוך על אומד הדעת. כי המכשול קרוב, כי האורב יושב בסתר הנפש. והוא כח הגאוה והגובה הנטוע בנו המגביה לב אדם על זולתו בשקר, ומדמה לעיניו שהוא נכבד גם ממי שערכו גדול מאד מערך המתגאה. ובהצטייר ציור כח זה בלב הוא כמו סף רעל לכלות בנין הנפש כולו. כי דרכו להגביה ולהעלות בעליו על כל ענין, והכל בארח שקר. הכח הזה הוא עמוד ה"חכמים בעיניהם והנבונים נגד פניהם". (משלי כח, יא) "חכם בעיניו איש עשיר". (משלי כו, טז) "חכם עצל בעיניו". כולם משרש הגאוה יצמחו כי לולי כח מעשה הגאוה וגבהות הלב לא היה אחד מהן משקר בדעת והאמין בכזב. כי מעשה הכח הרע הזה עד להפליא ונגד שקול דעת האדם, עד שהפתי שאין בו ציור גאוה, גם הוא ילעג על ה"חכם והנבון בעיניו" כשישמע דבריו שקריו ופחזותיו. ועל זה אמרו הנביאים שהגאוה תועבה, וכמו (שדה) [שאר] החטאים והעונות, ואפילו המעט ממנה כמבואר למעלה (חדר ג' חלון ז') מפסוק "כל גבה לב". כי המדה הזאת אוסרת בכל שהוא. מיד שיגביה אדם לבו בגאוה ובשקר הרי הוא מתועב. ולכן ראוי לאדם שיהיה תמיד שפל בעיניו. ואם יראה חברו שאינו עוסק בתורה כמוהו, ושאינו עושה מעשה המצווֹת, יחשוב אולי הוא טוב ממנו בענינים אחרים. וכן לעניין השכל והבינה, אם אינו ברור לו כשמש שהוא מבין ומשכיל יותר מאחר, מִסָפֵק יחשוב זולתו למשכיל ולמבין יותר. והכל כדי שלא יבוא לידי גאוה, שיחשוב לעצמו גדולה בשקר ומגאות הלב. ואם עושה כן הרי הוא נוהג במדת הצדק ובמדת האמת.
241
רמ״באבל לא בעבור כן יתואר "ענו". כי הענוה כח נוספת והפוכה מן הגאוה. כי כמו שהגאוה תעלה מעלת האדם יותר ממה שהיא, ויסתעפו מזה כל החטאים והעבירות כמו שבארנו, כן הענוה תשפיל מעלת האדם בעיניו ממה שהיא באמת. לא בארח שקר חלילה, אבל בדרך דעת ובמדת הטוב. כי בעיני בעל המדה הזאת, כל זולתו בעיניו חשובים ויקרים כמוהו. אע"פי שלבו יודע כי הוא רם ומעולה מהם מאד, יסבול עלבון בלב טוב, ירחם ויחון על האומללים, ישא משאם טרחם וריבם. והמדה הזאת נפלאה מאד, וכשתצטייר במשקל ידוע בנפש, תהיה כמו בית אוצר ומשכן לרוח הקדש ולכל המעלות העליונות שהשיגו שרי קדש ושרי אלהים. וכמו שהיראה אוצר לחכמה, כן הענוה אוצר לרוח אלהים והנבואה. והנה אדוננו משה ע"ה היה ענו מכל האדם אשר על פני האדמה. ואמר (שמות טז, ז) "ונחנו מה כי תלינו עלינו". ואמר (שמות לב, לב) "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת". היעלה על דעתך שהיה אדוננו משה ע"ה מְסַכֵּל לדעת כבוד נפשו ומעלתו? איש אשר נגש אל הערפל אשר שם האלהים. איש אשר עמד בהר מ' יום בלי לחם ומים. איש אשר התיצב לפני מלכים גדולים באותות ובמופתים. איש אשר בקש מאדון העולמים "הודיעני נא את דרכיך", "הראני נא את כבודך". אבל הוא ידע מעלתו. ובכל זאת היה ענו ולפי שלא היה כמוהו בענוה, לא היה כמוהו בנבואה שנאמר (דברים לד, י) "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה". ובעבור כן זכרה התורה המדה הזאת לתפארת אדוננו משה ע"ה להורותנו כי צדיק ה' אשר בחר בו להיות אב לנביאים. הנך רואה שהגדולים האלה כמשה ודוד וחבריהם היו יודעים מעלתם, כי נחה עליהם רוח ה', והיו נגידים על עם ה', חכמים ונבונים וכיוצא בסגולות הנפלאות שהתעצמו בהם יותר מכל בני דורם. ועם כל זה היה לבבם שוה ברום ובהתנשאות, אל לב הקטן שבישראל. בעבור היות בם ציור הענוה הגדולה. ולא יתכן לצות על מדה זו להמון מבני אדם. כי אחד מני אלף ישיג חלק קטן ממנה. כי גלוי ציור ענוה בנפש קרוב לרוח הקדש. וכן אמר שלמה (משלי טו, לג) "ולפני כבוד ענוה". ומלת כבוד על הרוח הקדש, וקודם לה [בא] ציור הענוה. וכן אמרו קדמונינו ז"ל (ע"ז דף כ, ב) "ענוה מביאה לידי רוח הקדש". וכן לא יתכן לצותם באזהרה על הגאוה. כי כל מתגאה מוטעה בלבו, והדמיון הכזב ישפוט משפט מעקל, ושנאתו על הנשא ממנו באמת. ובמה ידע שהוא מתגאה עד שיוכל להזהר מזה? ובלבו איננו מתגאה. כי חושב לו נאה ולו יאה התהלה הזאת. אבל נמסרו המצוה על הענוה והאזהרה על הגאוה במאמר סתום "והלכת בדרכיו". והמבין בדרכי ה', מיד יודע לו שהגאוה תועבה, וההענוה דרך הקודש. כי הוא דרך ה' ביען השם ב"ה נשגב ורם ללא תכלה מכל יצורי מעלה ומטה. "וּכְלָא חשיבין קמיה".7עיין דניאל ד, לב; זהר ח"א יא ע"ב ועם כל זה מנהיגם בחסד וחולק מכבודו ליצוריו העליונים והתחתונים. הוא נקרא מלך, וחולק מלכות לבשר ודם.8כך נוסח הברכה שמברכים על ראיית מלך "ברוך וכו' אשר חלק מכבודו ליראיו" (ברכות נח, ב) הוא נקרא חכם, וחולק חכמה ותבונה לבשר ודם.9כך נוסח הברכה שמברכים על ראיית חכם מופלג "ברוך וכו' אשר חלק מחכמתו ליראיו" (ברכות נח, ב) הוא נקרא גבור ואיש מלחמה, וחולק גבורה ועצה למלחמה לבשר ודם. וכן בכל דבר. וכן סובל עלבון הבריות כביכול, מאריך אפו ומקרבם בתשובה, סולח לעונותיהם, רחום וחנון על האמללים ועל הדכים והעניים. (ישעיה נז, טו) "מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח". כל אלה מדרכי הענוה העליונה. וכמו שאמר דוד (תהלים יח, לו) "וענוָתך תרבני". כי לולי שמדת השם ענוה, איך יבקש האדם גדולה ומלכות ורבנות מלפניו? וכמבואר למעלה. ומי שיש בו יראת השם להשפיל גאון נפשו, ויש בו רוח טוב לגלות ציור הענוה הקדושה, ויש בו בינת הלב להבין בסוד דרכי השם, יתחייב ללכת במדת הענוה. שכן כתוב "והלכת בדרכיו". ומי שחסר אחת מאלו לא יוכל. וכבר ידעת כמה יקר למצוא אדם כולל מעלת יראת השם כפי שציירנוה למעלה, ומעלת הרוח הטובה כמו שדברנו עליה למעלה, וכן מעלת בינת הלב בענינים העמוקים האלו. ולכן ענין המצוה והאזהרה בכמו אלו נכתבו בלשון סתום "והלכת בדרכיו". והמבין יבין הדרכים כדרכו. ומי שאינו מבין לא יוכל ללכת בהן:
242
רמ״גראיה לדבר מפרשת המלך. אמרה תורה (דברים יז, יח-כ) "וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכהנים הלוים. והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה את יי' אלהיו לשמור את כל דברי התורה הזאת ואת החקים האלה לעשותם. לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל". פקח עיניך וראה כי סתומים וחתומים המליצות האלו. אמר שיכתוב את משנה התורה הזאת. מה זה "משנה"? ולמה לא אמר "את התורה הזאת"? כי למלך היו שני ספרי תורות שלמות. אחת המונחת בבית גנזיו. ואחת הנכנסת והיוצאת עמו. כמו שבא בקבלת אבותינו הנאמנה (סנהדרין כא, ב). ועל מה אמר "על ספר"? אין ספק שהמכתב יהיה על ספר כדרך שקבלנו מנהג כתיבת ספר תורה. ולמה צוה שיכתבנה "מלפני הכהנים הלוים"? והן הסנהדראות הגדולות וראשי ישראל. ויש לכל אחד מישראל ספר תורה, וכן למלך עצמו וממנה יוכל להעתיק. כי כל ספרי התורות שוין. ולמה אמר תחלה "לשמור את כל דברי התורה הזאת", שהוא מאמר כולל החקים והמשפטים והעדות והמצווֹת ואחר כן אמר "ואת החקים האלה לעשותם"? אע"פי שהמאמר הראשון על השמירה בלב, והשני על המעשה. לא היה צריך לומר פעם שניה "ואת החקים האלה". רק "לשמור את כל דברי התורה הזאת ולעשותם". כמו (דברים ל, יד) "בפיך ובלבבך לעשותו". ולמה אמר "לבלתי רום לבבו מאחיו" ולא אמר "ולא יהיה גאה" או "גבה לב" כדרך שנכתב במליצות הנביאים? ומלת "לבלתי" קשה. שהוא כמו משך מן המאמר הראשון, וכתולדה היוצאות ממנה. ומדוע לא נכתב בלשון גזירה "ולא ירום לבבו מאחיו"? וסתום מכל, אָמְרוֹ "ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל". מה חידש במאמר זה? ומה חסר ממאמר "לשמור את כל דברי התורה הזאת ואת החקים האלה לעשותם", שהוצרך לומר פעם שנית "ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל"? ולמה אמר "מצוה" ולא "מכל המצווֹת"?
243
רמ״דועתה אפרש. לפי שחֻקֵי התורה ומצותיה ואזהרותיה יתחלפו כפי התחלפות הנפשות. הן בענין קיומם, שאע"פי שהם נשמרים ונעשים מכל ההמון, לא תדמה מעשה למעשה כמו שבארנו. וכן בענין הדברים שלא נתפרשו בתורה למצוה ולאזהרה, ונכללים כולם במאמר "והלכת בדרכיו". ואלה הדרכים הנפלאים נמסרו פה אל פה לנביאים ולחכמי לב. והם קבלו משפטי החכמה העליונה בכל דבר ודבר, כדרך שהן קצובים לבעלי הנפשות היקרות, שנאצלו בנפשותיהם הכחות היקרות במשקל גדול, כח שֵׂכֶל ובינה גדולה, כח גבורה, כח ענוה וכיוצא, והם חייבים לקיימם וללכת בהן. והודיעה התורה שתהיה הקמת המלך ע"פ נביא, איש אשר יבחר ה' בו. כי הוא ב"ה יודע האיש אשר בו נפש יקרה ראויה למלוכה, וכמו שבארנו (חדר שמיני חלון ז'). לכן באה המצוה עליו שבשבתו על כסא ממלכתו יכתוב מלפני הכהנים הלוים, הנביאים וחכמי לב שבדורו, שקבלו הדרכים הנפלאים את חקי המלוכה ודרכי הנגיד בעם. ומלת "משנה" הוא חזרת הדבר ופרושו, כי היא שניה לראשונה. ומטעם זה נקרא ספר אלה הדברים "משנה תורה", לפי שהוא מפרש דברי הספרים הראשונים. כמו שכתוב (דברים א, ה) "הואיל משה באר את התורה הזאת". גם אצל יהושע נאמר (יהושע ח, לב) "ויכתב שם על האבנים את משנה תורת משה אשר כתב לפני בני ישראל". פירוש, שכתב משנה וביאור תורת משה שהיא במכתב. שכן צוהו השם בתורה שנאמר (דברים כז, ח) "וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב". וזה כמו (דברים א, ה) "הואיל משה באר את התורה". והוא פירוש. וקדמונינו ז"ל אמרו (סוטה לב, א) שכתב התורה בשבעים לשון, וזה "באר היטב". ומדבריהם למדנו שפרשו הדברים ובארום. ועל כן נקראו דברי תורה שבעל פה, שהן פירוש תורה שבכתב, ששה סדרים "משנה". כי אלו הששה סדרים הם מפרשים התורה שבכתב. וכן המלך נצטוה ללכת אל הכהנים הלוים, לכתוב מפיהם [את] משנה ופירוש התורה על ספר התורה שבכתב שהוא ביד כל ישראל. והם יגידו לו הקבלה הנאמנה בפירוש המצווֹת וסתרי הדברים הראוים להנהגת המלכים, ואיך יבינו הם אופני שמירת מצות התורה ועשייתם. ועל זה אמר "וכתב לו את משנה התורה הזאת". כלומר פירוש התורה הזאת ודברי הקבלה מלפני הכהנים הלוים על ספר התורה שבכתב. ואמר "והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו". כלומר אע"פי שיש לו ספר תורה בבית גנזיו כמו כל ישראל, הנה המשנה הזאת תהיה עמו תמיד. ויקרא בספר זה שנלוה עמו המשנה כל ימי חייו, למען ילמד ליראה את ה' אלהיו. כי בהיותו נגיד בעם ונפשו יקרה מאד, צריך ליראה את ה' יראה גדולה. ועל כן אמר "יי' אלהיו". כמו (דהי"א כח, ט) "דע את אלהי אביך" ובארנוהו למעלה (חדר ז חלון ב). וכן בארנו (שם חלון ד) שהיראה יסוד השמירה והעשייה. ועל כן אמר (דברים יז, יט) "לשמור את כל דברי התורה הזאת ואת החוקים האלה". והנה סוד היראה כמו שהיא ראויה לנפש יקרה כמוהו ילמד מתוך משנה התורה הזאת. כי הנביאים וחכמי לב ימסרו לו מעשה בראשית ומעשה מרכבה וסוד השם, כי המלך חכם ומבין מדעתו. וכן ילמדוהו הדרכים היקרים שצריך ללכת בהן, שלא באו מפורשים בתורה, אבל נרמזו בתוך דברי התורה. והן המאמרים הכוללים והספורים הרבים הכתובים בתורה, שתוכן רצוף חכמה גדולה ומפיקות תבונה, ומלמדות דרכי ה' הישרים. ומי שנתן ה' לו לב לדעת, ילמד מהן ליראה את ה', וסוד דרכיו ונתיבותיו. ולא נכתבו הענינים האלו בלשון מצוה וחקה מטעם שבארנו שלא יאות לחקקן למצוה לכל הקהל כולו. גם חלוש הדעת והבינה הקורא בתורה, לא יבין הסוד החתום בהם. וכל אלה יכתבו הכהנים הלוים למלך במשנה ופירוש התורה. ועל זה אמר לשמור את כל דברי התורה הזאת. והוא השמירה בלב גם בדברים שאין בהם מעשה בעצמו. כמו סוד מצות קבלת עול מלכות שמים ומצות הייחוד. ומצות היראה ואהבה. ומצות בו תדבק; שבארנום למעלה. שהמלך וכיוצא בו מן בעלי הנפשות היקרות חייבין לשמרם כפי הסוד הנעלם בהם. ואלה הסודות מתפרשים לבעלי החכמה מדברי התורה וסיפוריה. כמו סיפור מעשה בראשית ומתן תורה וכיוצא בהן. והיראה יסוד שמירת הענינים האלו בלב כמבואר, וכן היא יסוד העשייה. והן מעשה המצווֹת בכללם המפורשים בתורה שנצטוו עליהן הקהל כולו. וגם המלך חייב לעשותם כמוהם, ועל זה אמר "ואת החקים האלה לעשותם". ומלת חקים כוללת מצות התורה כולם, כמו (דברים ד, ו) "אשר ישמעון את כל החקים האלה" ובארנוהו למעלה.
244
רמ״הוכאשר יצדק לב המלך בכל אלה, אז יִמָשֵׁךְ מצדקתו שיזכה לכתר הענוה שהיא יסוד לרוח הקדש ורוח אלהים שצלחה על המלכים, כמו שאול ודוד ושלמה וכיוצא, כמבואר למעלה. כי בהיותו הנגיד בעם ויושב על כסא המשפט והמלוכה לשפוט משפטים נפלאים ועליונים כפי משקלי העונות והחטאים, וכן להנהיג את העם בצדק ובמשפט, צריך שיהיה בו רוח אלהים. כמו שמפורש בשאלת שלמה המלך, כששאל מאת השם חכמה ומדע. והרוח הטובה הזאת תשכון בלב הענוים. ועל זה אמר "לבלתי רום לבבו מאחיו". לא אמר "לבלתי יתגאה בכבודו ובעשרו". וכן לא אמר "לבלתי רום לבבו" סתם. והוסיף מלת "מאחיו". לבאר כי יצוהו על הענוה. כי בארנו שהגאוה או רום הלבב, הוא המתרומם בלבו בגאוה ובארח שקר, ומגביה ערכו יותר ממה שהוא באמת. ואין כונת הכתוב שהמלך לא יעשה כן. אבל נוסף על זה שיקטין ערכו ממה שהוא באמת. ואע"פי שברור לו כי ערכו רב מערך זולתו מן ההמון, כי הוא מלך ובו בחר ה' מכל ישראל, ובו כח גבורת הלב בעוצם גדול, כח שכל ובינה גדולה והוא שופט לחיים ולמות, בעל העושר והכבוד וכיוצא מן המעלות הנודעות לבעל הנפש באמת. בכל זאת יהיה לבו שוה ברום עם לב הקטן שבישראל. וזאת היא מליצת "מאֶחָיו". ואֶחָיו הם כל ישראל, ובהם כורמים ויוגבים ודלת עם הארץ. וצוהו שלא ירום לבבו מן הקטן שבהם. וזאת היא באמת מדת הענוה הגדולה והנפלאה. וכן נהגו המלכים הקדושים. המלך דוד ידע מעלתו. תמצא שאמר (תהלים פו, ב) "שמרה נפשי כי חסיד אני". (שמואל ב ו, כא) "אשר בחר בי מאביך". (תהלים יח, לה) "ונחתה קשת נחושה זרועותי". וכיוצא מן המעלות שאמר על עצמו. ועם כל זה היה ענו מאד, ואין זה צריך ראיה. וכן שאר המלכים הטובים. ואולם ההנהגה במדת הענוה, היא לבד נגד בני אדם לחון עליהם ולחמול על האמללים, ושיצטער בצרת הקטן שבישראל, ולסבול טרחם משאם וריבם. וְשֶׁיָשִׂים נפשו בכפו להצילם מרע ולהושיעם בכל דבר. ולא יחשוב בגדולתו שאינו כדאי לו לעמול ולהסתכן בעבור הקטנים ממנו מאד. ואין צריך לומר נגד השם ב"ה, ליראה ממנו ולשאת בטוב לב כל מה שיצוהו. כי אין זה בעבור הענוה אלא בעבור היראה. כי בַּמֶה הוא נחשב נגד השם ב"ה?
245
רמ״ואבל יש מן הענינים שאסור לו להיות נוהג בענוה להשפיל מעלתו וּלְהַשְׁוֹתָה עם הקטן שבישראל, והם בעניני מצות השם. על דרך משל שהשם ב"ה יצוהו על ידי נביא שיעשה מעשה גבורה גדולה ויהרוג מדינה שלמה, לא יחוס ולא יחמול עליהן. אז יגבה לבו בדרכי ה' כמו שבארנו על נכון למעלה (חדר ד חלון י) קחנו משם. ויאמר בלבו, "לי נאה לעשותו כי בי בחר מכל ישראל ועשה לי את הנפש הזאת היקרה. ואם אחי ועמי רכי הלב. אני לאל ידי לעשות כי גדול אני מהם מאד. ואם אנהג בְּרַכּוּת הלב כמוהם אביא עלי חרון אף ה', והמה ינצלו". כי הפרעון והגמול על המעשים קבעה החכמה העליונה במשקל ובמדה עם משקל יוקר הנפשות, כמבואר למעלה (חלון א'). אבל אם יחשוב גם באלה מחשבת ענוה, ויאמר "מה אני יותר מכל אחי? ואיך אשלח יד לעשות יותר מהם?" הרי הוא חוטא חטא גדול. ולכן אחר שאמר "לבלתי רום לבבו מאֶחָיו", אמר עוד "ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל". והיא מצות הנביא לפי שעה. כל אשר יאמר יעשה, גם אם יהיה באותה המצוה דבר-כבוד ותפארת וגדולה גדולה המופלא מכח זולתו, לא יניחנה ואל יעזבנה בעבור ענוָתו, ולא ישוה עצמו אל זולתו. אך יגבה לבו בדרכי ה' לקיים המצוה בעבור שהוא גדול מכל אחיו. כי כך דרך השם ב"ה אע"פי שהוא נוהג עם בריותיו בענוה גדולה כמבואר למעלה, לפעמים ילבש גאה וגאון בארח משפט. כמו (ישעיה ה, טז) "ויגבה יי' צבאות במשפט". (תהלים צג, א) "יי' מלך גאות לבש, לבש יי' עוז התאזר". (איוב מ, י) "עֲדֵה נא גאון וגבה". וזה בדרך אמת. וכן המלך או ראשי ישראל ינהגו לעתים כפי המשפט, בדרך גאה וגאון להכניע זדים ולהשפלם.
246
רמ״זואם תשים לבבך על מה שצותה התורה בענין עמלק, ושהיה גמר המצוה כמוס עמו עד הוקם מלך בישראל. ומיד שהוקם שאול, צוהו שמואל הנביא שהוא יעשה נקמת ה' בעמלק, לא יחוס ולא יחמול. והקדים לאמר (שמואל א טו, א) "אותי שלח יי' למשחך למלך על עמו על ישראל, ועתה שמע לקול דברי יי'". תבין שנכתבה המליצה הזאת ונאמרה לשאול לצורך גדול כי רָמז לו על נפשו היקרה, ושהוא חייב יותר מכל ישראל להתגבר ולמלאות דבר ה'. ולכן הזכיר ששלח ה' אותו למָשחו, וזה אות כי נפשו יקרה. כמו שנאמר בתורה (דברים יז, טו) "שום תשים עליך מלך אשר יבחר יי' אלהיך בו". כלומר על פי נביא. ואמרנו הטעם לפי שהאדם יראה לעינים, ולא יבין משקלי הכחות הפנימיות. והשם לבדו מבין האמת. גם הַמְלָכַת מלך בישראל שהם עם ה' איננה שוה עם המלכת מלך על כל עם אחר. כי העמים האחרים צריכין מלך לצאת ולבוא לפניהם במלחמה. ואין כן ישראל. כי ה' מלכם והוא יושיעם מידי אויביהם באותות ובמופתים כמבואר למעלה. גם אינן צריכין למלך בעבור הדת והחקים, כי יש תורה בישראל, ועמהם הכהנים והלוים והשופטים. והם יורו משפטים ליעקב ותורה לישראל. ואולם עיקר המלכת המלך בישראל בעבור דרכי ה' הנפלאים והנשגבים. כי המלך אשר יבחר בו ה', הוא האיש אשר נתן בו נפש גדולה ויקרה לשפוט משפטים נפלאים בארץ, ולהתגבר ולעשות בארץ מעשים נפלאים בעצה ובגבורה כפי דרך ה', ולהכריח העם ביכלתו המוחלט שלא יסור ימין ושמאל מדרך ה'. ועל זה אמר "למשחך למלך על עמו על ישראל". ולפי שאתה בחיר ה', ומלכת על ישראל עם ה', על כן "ועתה שמע לקול דברי ה'" ועשה המלחמה הגדולה הזאת. והחרם את עמלק וכל אשר לו. לא תחוס ולא תחמול, כי יגבה לבך בדרכי ה'. ואם ימצאו בתוך אנשי הצבא רכי הלבב וחומלים שלא כמשפט, אתה תמנעם מחמול (ומהחיות) [ומלהחיות] מהם נפש. או אם ימצאון ביניהם אנשי החמדה, אתה תמנעם מקחת מאומה מן השלל. כי כן יאות למלך ישראל להתנהג. אע"פי שההמון לא ינהגו כן, אין עליהם אשמה בעבור שאינן בעלי התכונות הגדולות כמו המלך. אבל אם אתה תחטא יהיה עליך קצף. והנה חָטָא שאול כמבואר בפרשה. וחמל על אגג ועל מיטב הצאן כמו כל העם. שכן נאמר (שמואל א טו, ט) "ויחמול שאול והעם על אגג ועל מיטב הצאן" וגו'. וידוע כי שאול היה בעל ענוה גדולה כראוי למלך ישראל. שכן אמר (שמואל א ט, כא) "הלא בן ימיני אנכי מקטני שבט ישראל, ומשפחתי הצעירה מכל משפחות שבטי בנימין. ולמה דברת אלי כדבר הזה?" ונאמר עוד (שמואל א י, טז) "ואת דבר המלוכה לא הגיד לו". ונאמר עוד (י, כג) "הנה הוא נחבא אל הכלים". ונאמר עוד (י, כז) "ובני בליעל אמרו 'מה יושיענו זה?' ויבזהו ולא הביאו לו מנחה ויהי כמחריש". הודיע שהיה סובל עלבון בלב טוב. ומדתו הטובה הזאת סבבה לו החטא הגדול הזה, כי חמל גם הוא, ולא חש ליוקר נפשו שראוי לה להתגבר וללכת בדרכי ה', אבל השוה כבודו לכבוד הקטן שבישראל. ולא נכון לעשות כן. כי בענין המצוה צריך שיגבה לבו, ולא יסור ימין ושמאל.
247
רמ״חואתה רואה כי כן אמר לו שמואל הנביא ע"ה כשהוכיחו על חטאו, והיתה המליצה (שמואל א טו, יז-יט) "הלא אם קטן אתה בעיניך, ראש שבטי ישראל אתה! וימשחך יי' למלך על ישראל. וישלחך יי' בדרך ויאמר לך והחרמת את החטאים וגו'. ולמה לא שמעת בקול יי'?". פירוש, ידעתי מאין צמח עונך. כי אתה קטן בעיניך, ואין לבבך רם מאחיך. וזה טוב מאד בדברים שבין אדם לחברו. אבל בכל זאת "ראש שבטי ישראל אתה", הגדול והנכבד שבכולן. וראיה על יוקר נפשך, כי "משחך ה' למלך על ישראל" כמבואר למעלה. והנה על כן שלחך ה' בדרך הזה לעשות הגבורה הנפלאה הזאת. בעבור היות בנפשך כח גדול למלאת דבר ה'. ועתה אשאלך "למה לא שמעת בקול ה'?" והיה לך להשתמש במדת גבה הלב יותר מכל העם. ואם הם חמלו על אגג ועל מיטב הצאן, אתה לא היה לך לחמול ולהחיותם. גם היה לך למנוע את העם מקחת מן השלל, כי מלך אתה מְצַוֶה ונגיד. וחתם דבריו (טו, כג) "יען מאסת את דבר יי' וימאסך ממלך". ואמר עוד (טו, כו) "וימאסך יי' מהיות מלך על ישראל". ובספרי "רוח חן" בארתי הפרשה כולה.1חכמת שלמה, פרשה יב פסקא יט (עמ' 199-205) כי היא מלאה מליצות עמוקות, וטוב טעם ודעת. ופה רמזתי בקצרה מה שהיה צריך לעניננו. ועל זה וכיוצא בזה באה המצוה "לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל". וכל זה דברי אמת וצדק. ומצאתי לקדמונינו ז"ל דבר בספרי (שופטים, פסקא יט) ראיתי לכתבו פה. אמרו "לבלתי רום לבבו מאחיו. ולא משל הקדש". ע"כ. ואין הדעת נוחה לפרש שלא ירום לבבו מן הקדש חלילה. כי הוא ענין שאין צריך לאומרו, ובא בקל וחומר. אם מבני אדם הקטנים ממנו לא ירום לבבו, כל שכן מן הקדש הרם והנשגב ממנו. ועוד מאין למדו כן מן המקרא? והכתוב אומר "מאחיו"? גם קשה לאומרו שדברה התורה עם משוחת הדעת המתרומם על הקדש, אחר שהזכיר "למען ילמד ליראה את יי' אלהיו". ולכן יראה לי שרמזו על כל מה שדברנו. לפי שהכתוב אמר "מאחיו", בא ללמד שהוא מדבר בענינים שבין אדם לחברו, ובדברי חול, שלא ירום לבבו מהם. אבל לא משל הקדש. כלומר אין הכתוב מדבר בדרכי הקדושה. כי בדרכי ה' יהיה לבו גבוה ורם מכל אחיו. וכמו שפרשנו. ומדברי המשל הזה תבין דעת התורה וכונתיה במאמרה הסתום "והלכת בדרכיו". ואיך כונתו ותבונתו מתחלף כפי חלופי הנפשות. וכולל כל מה שהפה יכול לדבר. והלב לחשוב:
248
רמ״טוכמו שאנו רואין הדקדוקים הגדולים שדקדקה התורה על המלך וצוהו על מדות יקרות ונפלאות, וכל זה בעבור שהוא ב"ה מצוהו כפי כחו; כן תתחלפנה המצווֹת והאזהרות בכל בעלי הנפשות היקרות, בין רב למעט. כמו דרך הקדושה היתרה על חקי התורה, ונכללת ג"כ במאמר "והלכת בדרכיו". וכן בא בקבלתם ז"ל1"אגרת הקודש", המיוחס בטעות לרמב"ן, "כתבי רמב"ן", מהד' מוסד הרב קוק, ח"ב עמ' שכב. ולא מצאתי מאמר זה בחז"ל "מה הוא קדוש אף אתה הֶיֵה קדוש". וכן כתוב בתורה (ויקרא יט, ב) "קדושים תהיו כי קדוש אני יי' אלהיכם". והקדושה היא הפרישות וההבדל מדבר נקלה ונבזה, וכוסף הנפש והתשוטטות מחשבותיה בדברים נכבדים ונשגבים. ולכן נכתבה המליצה הזאת בתורה פעמים רבות, כפי חלוקי הענינים שדרך הנפש לכסוף אליהם ולהשתוקק בהם. וענין המצוה תמיד [היא] מלבד שלא תעשה דבר פלוני ופלוני שהזהרתיך עליו, גם לא תכסוף אליו, ולא תשוטט עליו במחשבה. אבל תרומם דרכי לבך ומחשבותיך על הענינים הנקלים האלו, ותכסוף אל מה שהוא טוב ונשגב באמת. תמצאנו2מושג של "קדושה" כתוב על עניני המאכלים האסורים, הבהמה והחיה והעוף והדגה והרמש שאסרם התורה, לאמר אל תחשוב על טעמם והנאתם וכיוצא. אבל יבוזו בעיניך בעבור שהן עניני הגוף ומעשה בהמה. ואמר (ויקרא יא, מה) "והייתם קדושים כי קדוש אני". וכן (שמות כב, ל) "ואנשי קדש תהיון לי, ובשר בשדה טרפה לא תאכלו" וגו'. וכן כשדבר על העריות וטומאת המשכב אמר אחריו (ויקרא יט, ב) "קדושים תהיו". כלומר מלבד שלא תעשו התועבות האלו, אבל גם תהיו פרושים במחשבת הלב מהן, ולא תשוטט מחשבתכם על מיני ההנאות האלו, כי הוא מעשה נקלה ובזוי. ותרוממו מחשבותיכם לאהוב ולחשוב הענינים הנכבדים מחשבת שכל ובינה. וכשהזכיר עבודת אלילים וזנות הכשפים והאובות והידעונים. אמר (ויקרא כ, ז) "והתקדשתם והייתם קדושים". פירוש מלבד שלא תעשו כמו אלו, אבל גם תהיו קדושים במחשבת הלב, ולא תאהבו הדברים הבזוים ולא תשוטטו עליהם במחשבת הלב. כי תהיו אנשי המעלה ובעלי מחשבות טובות ונשאות. וכן כשהזכיר כלל מחשבת היצר הרע ואמר (במדבר טו, לט) "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם", והן הפחיתיות בכללם. אמר (טו, מ) "למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים לאלהיכם". כלומר למען תשוטט מחשבת לבבכם בזכרון הדברים היקרים, לעשות את מצותי ותהיו קדושים לאלהיכם. וכמעט כל הקהל מישראל בכחם להשתמר מאלה התועבות ולהתקדש במחשבת הלב. כי מי שיש בו כבוד אדם יבוש בעצמו להרהר בדברים הבזוים האלו, וירום במחשבתו לחשוב בענינים נכבדים. אבל יש דרכים רבים בדרכי הקדושה נשגבים אלו מאלו. ולא פרשה התורה אותם בעבור שלא יאותו לכל הנפשות. כי מדרך ההמון אע"פ שעוזבים מחשבת טומאה כאלו האמורים למעלה, הנה תשוטט מחשבת לבם על קנינם ועל משאם ומתנם, ועל עניני ביתם נשותיהם ובניהם, והנהגתם עם רֵעיהם, ומחשבותיהם דבקות מאד בכמו אלה. וכשיקרה להם ענין מאלו הענינים לטוב או לרע, הם משתקעים בהם בדמיונם, ולא יציירו עוד בנפשם ענינים אמתיים עליונים וגבוהים.
249
ר״נעל דרך משל אם יודעים לאסוף ולכנוס ממון הרבה, או לקנות בית שדה וכרם, או לקחת אשה וכן לידת הבנים ושעשועם ולעשות מלאכתם; או להיפך כשינזקו בקניניהם, ותאבד סגולתם, תטבע ספינתם בים, יפסידו הפסד גדול בממון, תמות אשתם או אחר מצאצאיהם וכיוצא מן הצער והעצב הנמשך מדברי העולם; הנה לבם תועה, ותרפינה הציורים המעטים הקנויים להם בדרכי האמת, ולא ירומו על מחשבת הגיל ולא על מחשבת הצער שהתחזק בלבם. לא כן מי שנטוע בו כח קדושה גדולה וקנה ציורי אמת הרבה והתחזקו בנפשו, הוא יבוז לכל עניני עולם העוברים ויחשוב אותם לדברים קלי הערך ובזוים מהדבק בהם. ויתגבר במחשבות קדושות במעשה התורה והמצווֹת ודרכי העבודות להשם ב"ה שהם ענינים עומדים לעד, משוש לנפשות הטהורות, ורבי הכח לדחות כל מחשבת חול ויגון המנגד להם. הם המה הקדושים אשר בארץ ההולכים בדרך השם. כי הוא ב"ה קדוש ודרכו בקדש.3מליצה ע"פ תהלים עז, יד ובהיות בהם כח שכל ובינה גדולה, יבינו פרטי דרכי הקדושה העליונה ויתחזקו להדמות לציורי עליון הקדושים. וכל הדרכים האלו וכיוצא בהן הגדולים והנפלאים לא באו מפורשים בתורה, ולא תמצא שיצוה השם ב"ה אצל אבוד ממון או מיתת אשה ובנים וכיוצא שיהיו קדושים ולא יחושו לצער ויגון. כי ענין מצוה כזאת רחוקה מלב ההמון, זולתי לקדושים אשר בארץ:
250
רנ״אומופת נאמן אתן לך מפרשת כהן גדול. אמרה תורה (ויקרא כא, י-יב) "והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה וגו' ועל כל נפשות מת לא יבוא לאביו ולאמו לא יטמא. ומן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש אלהיו כי נזר שמן משחת אלהיו עליו אני ה'". הנה אסר הכתוב בכהן הדיוט להטמא למת, זולתי לקרובים האמורים בפרשה. ולכהן גדול אסר גם טומאת הקרובים. וצוהו שלא יצא מן המקדש ללווֹתם ולהתאבל עליהם, אבל יעמוד במקדש ה' לעבוד עבודתו, אע"פי שמת לו אביו או אמו והוא אונן. כמו שאמר "ולא יחלל את מקדש אלהיו". כלומר שעבודתו באנינות אינה פסולה. אבל כהן הדיוט אונן שעבד עבודתו פסולה, וכן אמרו קדמונינו ז"ל (תורת כהנים, אמור, פרשה ב) "מניין שאם עבד עבודתו כשרה, ת"ל ולא יחלל את מקדש אלהיו, הא כהן הדיוט שעבד עבודתו פסולה". וכבר בארנו (חדר ח' חלון ח') שהם צריכין להשתמר בעבודתם מכל טומאה ומכל מחשבת הבל ועניני העולם. ולא ישימו מחשבתם בעניני הבית והאשה והבנים, כי הם צריכין לכוין לבם לשמים לכפר על ישראל, ולחשוב המחשבות הנאותות לכל קרבן וקרבן; והוידוים והתפלות והתהלות והתושבחות ליוצר הכל ית'. ובאמצעות כל זה יהיה המשרת רצוי והקרבן לרצון לפני ה', וכל זה לא יתכן באונן. בהלקח ממנו מחמד עינו1מליצה ע"פ יחזקאל כד, טז ומחמד נפשו הבן יקיר לו, או אביו ואמו וכיוצא. היעמוד לבו בשמחה ובעוז? הלא נפשו תאבל עליו! זולתי הכהן הגדול מאחיו. האיש אשר בחר בו ה' "אשר יוצק על ראשו שמן המשחה" וכבוד אלהים חופף עליו. ובנפשו כח קדושה גדולה, והוא בז לכל מקרה-תבל, ומחשבת לבו תרוממנה על כל המעשים. ולכן אחיו הכהנים אע"פי שהמשפחה [של כהונה] בכללה הם נבדלים מעדת ישראל בקדושה ובטהרה, אינן עובדים באנינות כי הצער הגדול יגבר בלבם ולא יְכַוְנוּ לבם למקום ויחשבו מחשבת יגון והבל ומחללים העבודה. ועל הכהן הגדול לבד העיד "ולא יחלל את מקדש אלהיו". כלומר אני עֵד על האיש הקדוש הזה שלא יחלל עבודתו. לפי שנזר שמן משחת אלהיו עליו, וקדוש בתכלית הקדושה. וחתם דבריו (ויקרא כא, טו) "כי אני יי' מקַדשו". כלומר אני קדשתיו מבטן, ואצלתי עליו רוח קדושה גדולה, ולכן יש בו כח לעמוד על משמרתו בקדושה. וכן "אני יי'" האמור למעלה (כא, יב) כלומר אני קדשתיו, ואני יודע משקל כח קדושתו. וכן אמרו קדמונינו ז"ל (ילקוט שמעוני, בא, רמז תרל"א, ד"ה לאביו ולאמו לא יטמא) "אני יי'. להגיד מה גרם". ע"כ. וכן "כי אני יי' מקדשו. להגיד מה גרם" (ילקוט שמעוני, בא, רמז תרל"א, סוף ד"ה והוא אשה בבתוליה). ע"כ. כלומר אני היודע מה הענין הגורם לכהן הגדול שיוכל לעבוד באנינות ולא יחלל הקרבן במחשבתו. והוא כח הקדושה שאצלתי בנפשו היקרה הנודע לי לבדי. ומן המבואר תבין שיש פרטים רבים בדרכי הקדושה, לא יתכנו לצווֹתם לכל הקהל כולו. ולכן נשארו חתומים וסתומים במצות "והלכת בדרכיו":
251
רנ״בוכן מדת "ארך רוח" היא דרך החכמה וכלולה במצות "והלכת בדרכיו". ומדת הכעס הפוכה ממנה. ונזהרנו ממנה בעבור שאיננה בחכמה. וכבר ידעת מה שהעתיקו קדמונינו ז"ל על רוע מדת הכעס. ואמרו (שבת קה, ב) "כל הכועס כאלו עובד עבודה זרה", וכיוצא במאמרים כאלו. וכן אמרו (פסחים סו, ב) "כל הכועס, אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו". ולא בא מצוה בתורה שנהיה בעלי ארך הרוח ושנזהר מהיות בעלי כעס. כדרך שבא בספרי הנביאים (קהלת ז, ט) "אל תבהל ברוחך לכעוס, כי כעס בחיק כסילים ינוח", וכיוצא בזה, לפי שהתורה שחקקה חקותיה לקטן ולגדול, ראתה שלא יתכן לצווֹת ולהזהיר ההמון בענין זה. ובנקל תבין הטעם אם יתברר לך מהו הכעס ומהו "ארך רוח". כי תדע שהכעס מתפשט בכל הענינים, הן מן האדם לאדם, הן במעשה השם ב"ה. והפוך מזה אריכות הרוח. כבר בארנו בספר "יסוד עולם" שם "רוח" ומליצותיו. והוא המתפשט בכל הכחות התלויות בגוף במדות ובשכל ובינה. וכעס הוא מרירות הנפש ובלבולה בעבור דבר מן הדברים (הממרים) [הממררים] אותה. והנוח לכעוס, יכעס ויתמרמר גם על דבר קטן. ומיד שיקרה לו ענין המנגדהו, הן בדבור הן במעשה הן בראות-עין, יכעס. ומי שיש בו ארך רוח יאריך ברוחו ולא יכעס מהרה ובבהלה. כי אם יקלהו חברו בדבור או יעשה לו מעשה רע, יתלבש הרוח במדת הסבלנות, או במדת השכל. ויחשוב אין האיש הזה כדאי שאריב עמו או שאכעס עליו. ואם אכעס, לסוף יהיה לי לקלון ואתחרט מכעסי. ועוד טוב לי לסבול עתה, כי בהתקוטטי עמו יגיעני נזק. ועוד כל עניני העולם הזה במה הם נחשבים? גם אהבתם גם שנאתם אין לחוש עליהן וכיוצא בזה. והנה רוחו מאריך לחשוב מחשבות הנצבות בעד הכעס שלא יפרוץ. וכן במעשה השם ב"ה. הכסיל יתמרמר וילין על מעשיו ית'. בראותו צדיק ורע לו רשע וטוב לו, וכיוצא מדרכי השם הנעלמים מדעת האדם. והחכם יאריך רוחו ויחשוב כי דרכי השם נשגבים מבינת האדם וכיוצא בזה, וכמו שיתבאר (בבית השני) בעז"ה. והנה הכעס מגונה מאד. כי יהולל הדעת ויאבד מחשבת הלב. אבל מי שאין בו ארך רוח בשכל ובבינה, ולא השיג הדרכים שבהן תתפשט הרוח, אי אפשר לו שינצל מן הכעס. כי יפרוץ בבהלה ובמהירות ויבלבל מחשבתו, ולא יוכל עוד להחזירו ולהשקיטו. וכמה תקלות גדולות יוצאות מזה! ולפי שאין ההשתמרות ממנו בכח כל אדם, לא בא עליו מצוה מפורשת. וכמו שיתחלפו הנפשות בכחותיהן, כן יתחלפו במדת הכעס. ונכלל הכל במצות (דברים כח, ט) "והלכת בדרכיו". ולכן מי שהוא חכם גדול בעל השכל והבינה ושאר הכחות היקרות, אפילו אם יכעס רק לפרקים, ידאג מן הפורענות:
252
רנ״גוכן מדת הגבורה והזריזות. כולם כלולים במצות "והלכת בדרכיו", כל אחד כפי כחו. אבל התורה לא צותה עליהן בפירוש, לפי שתתחלפנה הנפשות בכל אלה, ואין מעשה הגבורות שוין בכל אדם. כי מי שהוא גבור בטבע-נפשו ויוכל לעמוד נגד מחנה האויבים ולהתגבר עליהם. בהיות בו שכל ובינה ויבין שהוא דרך ה' מאז, חייב ללכת בדרכו ולהתחזק להלחם בעד אחיו ועמו, כי הוא ב"ה (שמות טו, ג) "איש מלחמה ה' שמו". מציל עמו ועדתו. הולך לפניהם להלחם עם אויביהם. וכן הצדיק הגבור גם הוא ילך בדרכיו. כמו שעשו דוד ושאול יואב בן צרויה וחבריו. כמו שנאמר (שמואל ב י, יב) "חזק ונתחזק בעד עַמֵנוּ ובעד ערי אלהינו". אבל מי שאיננו בטבעו גבור והוא רך הלבב, ואפילו חרב שלופה אינו יכול לראות, לא יתכן לצותו על המצוה הזאת ולכן לא בא מפורש בתורה. וראיה לדבר מה שאמרה תורה במלחמת רשות (דברים כ, ח) "מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו". ואמרו ז"ל (סוטה מד, א) "ר' עקיבא אומר כמשמעו, שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה". למדנו שאין ראוי לצווֹת את ההמון על מדות ודרכים המופלאים מטבע נפשם. והנה הענין נוהג והולך בכל הדרכים והמדות, הרחמים והחנינה והחסידות הנקמה והשנאה והאהבה, הכל כפי הדרכים שלמדנו מן השם ב"ה, דבר והפוכו כפי העתים והמקבלים. וכל אחד יעשה כפי דרכיו ומדותיו האצולות בנפשו. ולכן לפי שראו שאין כל הדרכים מוטבעים בנפשות כולם על דרך אחד, בא בקבלתם ז"ל (שבת קלג, ב) "מה הוא חנון אף אתה היה חנון". (סוטה יד, א) "מה הוא רופא חולים וקובר מתים ומשמח חתנים וכלות, אף אתה עשה כן". לקחו המדות המוטבעות בכל הנפשות וכל אחד יוכל במקצת להשתוות בהן:
253
רנ״דונבדלה המצוה הזאת מן המצווֹת שבארנו לפניה. כי מצות קבלת מלכות שמים ומצות היחוד והיראה והאהבה והדבקות, כולם במחשבת הלב והשכל והדעת והבינה לבד. אבל המצוה הזאת יוצאת לפעול הפעולות הגדולות. ולכן פעמים רבות שיצר הלב מנגד לאלה הדרכים, כמבואר הרבה למעלה (חדר ג' חלון י') ולכן צריך שיקדמו לה מצות היראה והאהבה, כי הם יסוד העשייה. וכן יקדם לה הלמוד לדעת מה הן דרכי השם ב"ה, ועל ידיהן ירגיל עצמו ללכת בדרכיו. ובתחלת לכתו בהן, יקשה עליו הדבר. בעבור שעדיין לא יצאו הציורים הצחים לפועל, כמו שבארנו (חדר ד' חלון א'). אבל בהרגילו יום יום ויתחזק בדרכי ה', אז ילוה עליו הרוח הטובה והעזר האלהי, ועמו הרחבת כח השכל והבינה, כמו שבארנו (שם חלונות ה-ו). ואז יבין ביראת ה' הרבה ויאהבנו אהבה עזה. בעבור כי עתה נדמו דרכיו לדרכי השם ב"ה, וכן תרבה בו הדבקות מאד מאד. ועל כן תמצא במליצות התורה, שלפעמים הקדים היראה להליכה בדרכיו כמו (דברים י, יב) "כי אם ליראה את יי' אלהיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את יי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך". תחלה היראה. כי (אבות ג, יז) "אם אין יראה אין חכמה". ואם יירא את השם, ישים מוסר לנפשו וילך בדרכי ה' הנודעים לו, אע"פי שיצר הלב מנגד להן. ואם ירגיל ללכת בדרכיו עד שימשול הציור הטוב בלב ויאהבנו, אז יאהב את השם ב"ה. ואם יאהבנו יעבדנו בכל לבבו ובכל נפשו. ופעם הקדים האהבה להליכה בדרכיו, כמו (דברים יא, כב) "לאהבה את יי' אלהיכם ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו". תחלה האהבה, וזה אות שהוא ירא את השם כמבואר למעלה, וגם עובד מאהבה ובעבורה הולך בדרכיו. ואז יבא לכלל הדבקות שבארנוה וזהו "ולדבקה בו". ופעם הקדים "ההליכה בדרכיו" ליראה, כמו (דברים ח, ו) "ללכת בדרכיו וליראה אותו". והיא היראה שנאמר עליה (משלי ב, ה) "אז תבין יראת יי'". ונכון הכל. ולא אאריך יותר כי מן המשָׁלים שהעמדנו, יתבאר הכונה לאיש חפץ אמת:
254
רנ״המצות תלמוד תורה ללמוד וללמד. אמר (דברים ו, ו-ז) "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך. ושננתם לבניך" וגו'. וגם במצוה הזאת תבדלנה הנפשות. הן ללמוד לעצמו, הן ללמד לאחרים, כל אחת מן הנפשות תקיימם כפי כחותיה. כי מצות תלמוד תורה גדולה מאד בין ללמוד בין ללמד, ונצטוית לכל הקהל כולו, שכל א' מישראל חייב להגות בה אמנם ההגיון אינו שוה בכולם. כי המצוה הגדולה היא שתהיינה דבריה על לבבינו, שמורים בלב כמו מכתב לא ימחק, חָרות על לוח הנשמה. והוא דבר יקר מאד, וצריך שתהיה בנפש ההיא יראה גדולה, ואהבה עזה אל השם ב"ה ואל תורתו, ותהיה יקרה בעיניו מכל חפצים. ואז ילמדנה בחשק גדול ומתוך להב האהבה, ותשמח הנפש בדבריה, ואז יכנסו דברי התורה בלב ויהיו מצויירים לנגד עיניו כאילו כתובים לפניו על לוח. ולולי זאת האדם לומד ושוכח. ואם יחפוץ לזכור דבר ממה שלמד, צריך שיחפש כל חדרי בטן, כי תלמודו כשָׁכוּח ממנו. וכבר אמרנו שהנפשות נבדלות ביראה ובאהבה. ואותו ההבדל גם הוא מבדיל ביניהן לעניין מצות למוד התורה. וכן הדבר הולך בין רב למעט כפי כח השכל והבינה שבנפש. כי המשכיל והמבין, ימהר להבין טעמי ההלכות' ידַמה דבר לדבר, יוציא דבר מדבר וכיוצא בזה שבארנו למעלה. ויש שיקבץ רוב דברי התורה מקרא משנה הלכות ואגדות ופירוש הדברים הסתומים והקשים. ויש שאין כחו רק במקרא ופסקי הלכות. ויש במקרא ובמשנה והלכות. וביותר תלוי בענין השקידה על דלתות בית המדרש ולכתו אל חכמים, ונתינת לבו על דברי התורה. והוא מסתעף מכח הקדושה, שלבו מתרומם מדרכי העולם ומחשבות הקנינים, ודבק בתורה וכל ענינו לאסוף השמועות ולהשכיל ולהבין בעניניהן. וכדרך שאמר שלמה ברוח הקדש בתחלת ספר משלי.
255
רנ״ווהמצוה הזאת לבדה דיה להבדיל בין כת אנשי המלאכה ודלות עם הארץ כורמים ויוגבים, ובין כת החסידים והקדושים ואנשי השכל והבינה והנביאים. כי איננה נוהגת לזמנים ידועים ולשעות ידועות, אבל היא בכל העתים, כל משך חיי האדם, ביום ובלילה בערב ובבקר בשבתות ובמועדים. יש מן החכמים והנבונים הגדולים שהיתה התורה אומנותן, ועסקו בה כל ימיהם ולא פנו למלאכת מעשה ולעסק העולם. ויש מהם שהיו עוסקים מעט בעסק שעות ידועות, והנשאר מן הזמן קִדְשׁוּ לתורה. הכל כפי מה שהוא אדם. אמר השם ב"ה ליהושע (יהושע א, ח) "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה". כלומר בעתות הפנאי תלמדנה1בפיך תמיד ביום ובלילה, ובשאר העתים תהגה בה בלב. ודוד מלך ישראל פנה רוב עתותיו בתלמוד תורה. כמו שאמר ב"תמניא אפי" פעמים רבות (תהלים פרק קיט, פסוקים י-יא, יד, טז, כ, כד, לג-לו, מ, מג ועוד). לפי שאין קץ לחכמת התורה. ועל כל קוץ תלי תלין מדרשים ואגדות והלכות, קל וחומר גזירות שוות ומדות רבות ודקדוקי סופרים, מה שאין הפה יכול לדבר. ובעלי הנפשות החלושות יקבלו חקי השם ב"ה באמונת הלב מפי החכמים. וגם הם יהגו בה בעיתות שהן פנויין ממלאכתם וּמִטִרְדוֹת העולם. כי למעוט שכלם ובינתם, ולמעוט קדושת מחשבתם, ורוב הִדָבְקָם בעבודת הארץ ובעניני משא ומתן וכיוצא, אין לבם פנוי לתורה. ועל כן אמרו קדמונינו ז"ל (מנחות צט, ב) שעמי הארצות יוצאים מצות תלמוד תורה בקריאת שמע שחרית וערבית.
256
רנ״זוכן מצות ללמדה לאחרים, צריך שיהיו בו תחלה הסגולות שדברנו מהם. ונוסף עליהן צריך שיהיה בעל לשון למודים ולב טוב, לקרב לב התלמידים אל התורה ולהשכילם ולהבינם הענינים הקשים במשָׁלים ובמליצות. וצריך להבין הרבה מתכונת הנפשות, וע"י כן ידע להסביר וללמד לכל אחד ואחד כפי דרכו. כדרך (קהלת יב, ט) "וְאִזֵן וְחִקֵּר תִּקֵּן משלים הרבה", כמו שיתבאר בבית השני בעז"ה. והיא המצוה הגדולה אין ערוך אליה. כי נחשבת לו כאילו הולידם2סנהדרין יט, ב ועשה נפשם. בעבור שמוציא יקר מזולל ומקרב הנפשות לֵאוֹר באור החיים. ומטעם זה נקראו התלמידים "בנים". כמו (מל"ב ב, ג) "ויצאו בני הנביאים". ועל זה אמר (דברים ו, ז) "ושננתם לבניך" כלומר לתלמידיך, וכמו שאמרו קדמונינו ז"ל (רמב"ם, הל' תלמוד תורה, פ"א ה"ב). והדברים מתפרשים מעצמן. והבדל קיום מצוה זו כפי הבדל הנפשות, מתבאר לכל. אין צורך להאריך יותר:
257
רנ״חמצות קדושת השם. אמר (ויקרא כב, לב) "ונקדשתי בתוך בני ישראל". גם המצוה הגדולה הזאת תתחלף ברב ובמעט כפי חלוף מצב הנפשות. וכבר בארנו (חדר זה חלון ט') פירוש מלת "קדושה". ואמרנו שהוא על הַהִבָּדֵל והפרישות מדבר נקל ונבזה במחשבה, ושתשוטט הנפש במחשבותיה בדברים נכבדים ונשגבים, הכל כפי כח הקדושה שבנפש.1עוד על נושא זה של "קדושה" עיין "רוח חן" על "חכמת שלמה" פרשה ז סוף פסקא כב (עמ' 108) וכפי אשר תשיג בשכלה ובבינתה הדברים העליונים והנשאים. ושעל זה אמרה תורה (שם יט' ב) "קדושים תהיו" וגו' (שם יא, מד) "והתקדשתם והייתם קדושים". אבל הפסוק הזה "ונקדשתי בתוך בני ישראל" ענין אחר יש בו. כי הוא לא יצוה על קדושת המחשבה לבד. אבל המצוה על הפעולות והמעשים שיסתעף מהם קדושת השם ב"ה לעיני כל רואה. שיתנו ישראל אותות במעשיהם, שהשם ב"ה ותורתו ודרכיו ומשפטיו נבדלים ורמים ונשאים עד להפליא מכל אשר בשמים ובארץ. ושהנפש המכרת גדולתו וקדושתו באמת, תמאס בכל אשר תחת השמש, גם אדמתו ונחלתו וגויתו בעבור כבודו וקדושתו. ושלא יעשה דבר, וכן לא יניח זולתו לעשות דבר שנראה ממנו מעוט בכבודו ית' ובקדושתו. או2או שיטעו לחשוב כאילו הענינים האלהיים המעולים שוים לדרכי העולם חלילה במדרגה ובמעלה. וזהו חלול שעושה אותן כחולין וכדבר קל הערך. אבל יַראה לכל ערך קדושתו ית', ושתורותיו ומצותיו מתעלים על כל המדרגות שיוכל הלב להדבק בהן, ושבעבורו ראוי לאדם למעט בכבוד עצמו, ולאבד קניניו, ולהתאכזר על שארו ויוצאי חלציו, ולשום נפשו בכפו אם אי אפשר לעשות רצונו, זולתי בעשותו המעשים האלו המדאיבים הנפש הדבקה בטובת העולם. והנה יש במצוה זו פרטים רבים, כפי פרטי הנפשות וכחותיהן. וכפי מעלת הנפש ויוקר כחותיה, כן תעלה במעלות בשמירת המצוה הזאת. היא כוללת התהלות והתשבחות ולתת כבוד ועוז ליוצר הכל ית' במקהלות עם. בהתאסף ראשי עם קהלות ישראל, לספר נפלאותיו וכבודו, כי בכל אלה אנו מקדשים שמו הגדול ית'; ומודיעים לשומעים כי הוא קדוש ומרומם על ברכה ותהלה. וכפי גודל השגת הלב בדרכיו ובנפלאותיו, כך גודל הקדושה שיוכל לקדש שמו הגדול ברבים. וכבר הודענו בפירוש המצווֹת האמורות למעלה, כמה רחוקים ונבדלים הנפשות זו מזו בהכרת כבודו ותהלתו ית', הכל כפי השכל והבינה ורוח אלהים הדבק בנפשות הטהורות. ואלו ההבדלים עצמם מבדילים גם הם בענין קיום המצוה הזאת.
258
רנ״טולפי שראו אבותינו ע"ה בחכמתם שהדורות יתמעטו ויסתתמו מעינות התבונה, קדמו הכנסיה הגדולה ז"ל, ואחריהם חכמי הדורות, לקבוע תהלות ותושבחות יקרות וצחות שבהן יקדישו ויעריצו ישראל את קדוש יעקב. ועיקר הכל שירי דוד מלך ישראל, שהם מלאים קדושות וּמַהֲלָלִים, אין ערוך אליהן. ולכן קבעו חובה על כל איש מישראל, שיהלל בכל יום את השם במספר ידוע מן השירים האלה.3הם "פסוקי דזמרה" של תפילת שחרית ותקנו ברכות וקדושות לישראל. והמצוה הזאת היא לקדש שמו הגדול ברבים. שכן אמר "בתוך בני ישראל". וכמו שאמרנו שבדבריו ובמעשיו יודיע כי קדוש ה' ונשגב על כל דבר. ולכן אמרו (עיין ברכות כא, ב) "אין קדושה בפחות מעשרה". וכן כוללת ההודעה והסיפור שאנו חייבין לספר תהלתו וכבודו ונפלאותיו בעמים להודיעם כי גדול כבוד ה', ושכל אלהי העמים אלילים. כמו שאמר (תהלים קח, א) "הודיעו בעמים עלילותיו". ואמר (תהלים צו, ג-ד) "ספרו בגוים כבודו בכל העמים נפלאותיו. כי גדול יי'" וגו'. כי על ידי כן אנו מקדשים שמו הגדול בעולם. וידעו תועי רוח כי ה' מרום וקדוש, וישובו ליראה את ה'. ועל זה אמר אחר כן (תהלים צו, ז-ט) "הבו ליי' משפחות עמים הבו ליי' כבוד ועוז. הבו ליי' כבוד שמו וגו' השתחוו ליי' בהדרת קדש". כלומר כשתשמעו קדושת ה' וכבודו ושהוא רם וקדוש על כל, אז תתנו לו לבד כבוד ועוז. כי לו נאה. וכן אם תשתחוו אליו, לא תדמה ההשתחויה לשאר ההשתחויות שאתם משתחוים למלכים ושרים. אבל תשתחוו בהדרת קדש, במחשבת הדר שהוא קדש ורם על כל.
259
ר״סוכן המצוה הזאת כוללת מעשה המצווֹת כולם. תמצא במעשה כל אחת מהם קדושת שמו הגדול ית'. ויהיה זה על מינים רבים. על דרך משל אם בעבור מצוה מן המצווֹת יקבל בזיון נפש, יסבול בלב שמח ולא יחוש. ויאמר ברבים "כאפס נחשב לי הבזיון הזה בעבור עשיית המצוה הקדושה". או יאבד הרבה מקניניו בעבור עשיית המצוה, ולא יתן לב. וישיב לשואליו כי הוא שמח במצוה ואינו חש על קניניו עבורה. הנה מלבד שקיים המצוה, גם קִדֵשׁ שמו הגדול ית', וקיים מצות "ונקדשתי בתוך בני ישראל". וכן לעניין האזהרות. כל פעם שהוא בא לידי נסיון, הן בגזל ובעושק, הן במאכלות אסורות, הן בעריות וכיוצא, ומראה לרבים שהוא נזהר מן העבירה בשמחת הלב, ואינו חש לשכר העבירה או הנאתה בעבור כבודו ית' הנה הוא מקדש שמו הגדול ברבים. ולכן הקדימה התורה שמירת כל המצווֹת לפני המצוה הזאת ואמר (ויקרא כב, לא-לב) "ושמרתם מצותי ועשתים אותם אני יי'. ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל". לפי שבכל מצוה ובכל אזהרה, יש חלול השם ויש קדוש השם במציאות. ומעצמך תבין איך תתחלף קיום מצוה זו כפי קיום הנפשות. וכן היה ראוי שלא לחוש על חיי הגוף בעבור מצוה מן המצווֹת, כי כל מצוה עליונה וקדושתה נשגבת מכל אשר תחת השמש, שבכללן חיי הגוף, לולי כי השם ב"ה מנענו מזה. ואמר (ויקרא יח, ה) "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם". וקבלנו שפקוח נפש דוחה כל המצווֹת שבתורה, ואפילו ספק סכנת נפשות. ומחללין את השבת ויום הכפורים ומאכילין כל האסורים להחיות בהן את הנפש. זולתי עבודה זרה, גלוי עריות ושפיכת דמים, שהן העבירות הגדולות שבאה עליהן המצוה "ונקדשתי בתוך בני ישראל". וראוי לנו למסור נפשינו עליהן ברבים ולא נעבור עליהם.
260
רס״אוהיא מצוה גדולה עד למאוד. כי הנפש תתגבר באהבתו ית' ובקדושתו על פחד המות ומרירות היסורין. ולכן אמרו קדמונינו ז"ל (בבא בתרא י, ב) שהמתים על קדוש השם אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם. כי ראו בחכמתם שאין כל הנפשות בעלת הכח הגדול הזה. גם העובר ולא מסר עצמו למיתה, אע"פ שעבר על לאו "ולא תחללו את שם קדשי" ועל העשה "ונקדשתי בתוך בני ישראל", אינו לוקה בבית דין ואינו חייב מיתה אפילו היו עדים והתראה, לפי שאין עונש אלא על המזיד ברצון לא על מי שכפוהו לעבור באונס. שכן אמרו קדמונינו ז"ל (קידושין מג, א) "ואני אתן את פני באיש ההוא' (ויקרא כ, ג). 'ההוא' ולא אנוס, 'ההוא' ולא מוטעה". ע"כ. למדנו שהעובד עבודה זרה באונס אינו חייב כרת ולא מיתה. אבל עבר על "חלול השם". ואולם בשעת השמד, ובקום מלכות רשעה לחלל כבוד שמים בזדון ויכריחו ישראל לעבור על תורתו ומצותיו. אז מי שמוֹסֵר עצמו למיתה גם על מצוה קלה עשה צדקה גדולה וקדש שמו הגדול ברבים. ועל ענין כזה עיקר המצוה. כי המקדש השם לעיני מלך עז פנים אין דבר גדול מזה. כי תִּכָּלֵם גאותו וזדונו, וידע כי יש אלהים עליון. ושהקטן שבעבדי השם, לא יחוש למורא מלך ומקטין מעלתו בעיניו, ובז לדבריו ולמעשיו. ואשרי העומד בנסיון כזה! כמו שעשו חנניה מישאל ועזריה בזמן נבוכדנצר הרשע כשצוה להשתחות לצלם, והשתחוו לו כל המון וישראל בכלל, ולא היה שם מקדש שם שמים אבל פחדו כולם, והיתה בזה חרפה לכל ישראל וחלול כבוד שמים. כי הרשע הזה התפאר לחלוק על מלכות שמים וגזירותיו, כמו שבארנו בספר "רוח חן".4צ"ע מקומו. ואפשר כוונתו "חכמת שלמה" פרשה ב פסקא יט עמ' 51 אז לבשו הבחורים האלה קדושה יתירה, לעגו על הרשע הזה וענוהו קשות בפניו, ומסרו עצמן למות על יחוד קדושת שמו הגדול ית'. וכבר העיד עליהם הכתוב5דניאל א, כ שהיה בהם מן החכמה והמדע עשר ידות על כל החכמים והחרטומים. וגם היתה בם רוח אלהין קדישין.6דניאל ד, ה וכן הולך קיום מצוה זו ברב ובמעט בין הנפשות כפי כחותיהן. יש מי שיסבול יסורין קשים ויעמוד בנסיון. ויש7לכאורה לפי הענין יש כאן פליטת הקולמוס וצ"ל ויש מי שאינו יכול לסבול יסבול יותר, וכן תמיד. כמו שתראה ממעשה חנה החסידה ושבעת בניה קדושי עליון. שעניניהם מבהיל לב השומע. ואין לך עדות יותר גדולה, מזה שאמרו קדמונינו ז"ל (כתובות לג, ב) על חנניה מישאל ועזריה "אלמלא נגדוהו לחנניה מישאל ועזריה הוי פלחי לצלמא". הורו כי יש המוסר עצמו למיתה, אבל לא יסבול היסורין והמכות הקשות המכאיבות מאד, זמן אחר זמן. ויתחלפו בהם הנפשות כפי התחלפות כחות השכל והבינה ואהבת השם ויראתו, וכח הקדושה וכיוצא. וכן כוללת המצוה הזאת כל מה שתכלול מצות תלמוד תורה, להודיע דבריה וקדושת מצותיה לזולתינו. להשכיל ולהבין אותם הענינים הקדושים, שע"י כן אנו מרוממים כבוד אלהינו ומביאים קדושתו בתוך הלבבות. וכל כיוצא בזה:
261
רס״בשמונה המצווֹת האלו שדברנו עליהם, הם כמו יסודות ושרשים לקיום כלל החקים הכתובים בתורה. ואין לך כל מצוה ומצוה הן עשה והן לא תעשה, שאין קיומה על שלמותה תלוייה בשרשי המצווֹת שפרשנו. ומהם חמשה שהן תמיד במחשבת הלב מבלי הסתעף מהן פעולה במעשה או בדבור, והם קבלת עול מלכות שמים בלב, והאמנת יחודו האמתי, יראתו ואהבתו ודבקות המחשבה בו ית'. ושלשה מהן במחשבה ובמעשה בפעולות אדם או בדבור פה. והן ההליכה בדרכיו שהוא במחשבת הלב שיאהב הדרכים הישרים, ויחקקו ויצטיירו בלבו גם במעשה שיעשה עניניו כפי הדרכים האלו. וכן למוד התורה וללמדה. הוא במחשבת הלב, כמאמרו ית' (דברים ו, ו) "והיו הדברים" וגומר "על לבבך". וכמו שבארנו. גם בדבור פה שישננם בפיו לעצמו ולתלמידיו. וכן קדושת השם הוא במחשבת הלב, לקדש ולרומם ולהעריץ בקרבו את קדוש יעקב, ושתשוטטנה מחשבותיו בדברים קדושים ויאהבם יותר מכל חמדת העולם וענינו. גם במעשה שיקדש שמו הגדול ברבים בתהלות ותושבחות ובקדושות. ושיספר נפלאותיו לבני אדם, ושיקדש שמו במצותיו, בממונו ובקנינו ולפעמים בגופו ונפשו. ותבין שהן ענינים כוללים כל עניני התורות ומעשה בני אדם. וכל השמונה האלה נוהגים בכל עת ובכל רגע, לא יפרדו ממחשבת הלב בשום זמן. וכפי המחשבות האלו ישתלמו עשיית המצווֹת וההשתמרות מן האזהרות. שכפי רוב ההשכל בהן, כן גודל שלימות המצוה הנמשך מהן. ואל זה הכונה להציג הֵנָה עוד קצת משאר המצווֹת, ללמדך שכמו שבעליהן נבדלים ורחוקים מאד בענין קיום שמונה מצות האמורים, וכמו שבארנו, אותן ההבדלים עצמם מבדילים ביניהן בכל מעשה המצווֹת, ואע"פ שהמעשה שוה בכל הקהל:
262
רס״גמצות תפלה. אמר (דברים יא, יג) "ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם". ואע"פ שהוא מאמר כולל לכל העבודות, העתיקו קדמונינו ז"ל (רמב"ם, ספר המצוות, מצות עשה, חמישית) שיש בו ענין מיוחד והוא מצות התפלה. ואמרו (תענית ב, א) איזוהי עבודה שבלב? הוי אומר זו תפלה. וכבר אמרנו שהיא נטועה בשקול הדעת. וטעם הדבר כי בהיות האדם מקבל עול מלכות שמים ואחדותו, שבכלל זה כי הוא ב"ה יוצר הכל והכל מאתו. ושהוא ב"ה משגיח על יושבי תבל ויודע מעשה בני אדם כולם, ושהוא ב"ה דיין ושופט כפי דרכיו, ושהוא ב"ה מעמיד בכחו כל היצורים. כדרך (נחמיה ט, ו) "ואתה מחיה את כולם". ושהוא ב"ה פועל כל הפעולות בכל יום, מראשית ועד אחרית כפי דרכי חכמתו כמו שבארנו. מכל המַדעות הללו תוליד בינת האדם שראוי לאדם להתחנן בכל עת ובכל רגע אל השם ב"ה, שיעמידהו בחיים ובבריאות, וישמור קניניו וינצרהו מכל רע וכיוצא בזה. וכן לעניין הטובות הנפשיות, שיאיר פניו אליו ויחננהו דעה בינה והשכל. וכן שירחם על עמו ועל נחלתו והר קדשו ומקדש עוזו. ושיכין לבבו קודם שאלת צרכיו לספר מַהֲלָלָיו וגבורותיו וקדושותיו. ושיודה לו על כל הטובה שהטיב עמו מנעוריו, והדומה לזה. והתחנונים האלו נאותים בכל יום ובכל שעה בפה ובלב. כי אין רגע לאדם בחייו שלא יצטרך לטובות הללו. ועל כיוצא בזה אמרו קדמונינו ז"ל (ברכות כא, א) "הלואי שיתפלל האדם כל היום כולו". וכן התפלה בעת צרה, להעיר רחמי השם וחנינותיו, שימלט ושיושיע. כי הוא ב"ה לבדו פודה ומציל עונה ומרחם, והיא נוהגת רק לעתים. כי בהיות האדם במרחב, אין מקום לתחנונים כאלה. ובנקל תבין שכפי רוב הידיעות שבנפש ודבקותה בענינים הנשגבים האלו, וטהרת מחשבתה ביראת ה' ואהבתו, כן גודל קיום המצוה הזאת וכן רוב קיומה. ולפי שהתפלה כוללת המַדעות היקרות בכללן אמרו קדמונינו ז"ל (ברכות כו, א) שהתפלה בזמן הזה כמו עבודת הקרבנות בזמן שהיה המקדש קיים, והטעם ברור. כי על כל מה שאנו מתפללין ומתחננים עליהן, היו באים הקרבנות נדבות ונדרים עולות ושלמים מנחה ותודה, גם קרבנות חובה וקרבנות הצבור. ואמרנו (חדר ח' חלון ח') שהעובדים צריכים להיות בעלי הציורים המדעיים בהגלות גדולה ובשעור רב, ובעלי בינה גדולה להבין ביראת ה'. בעבור שהן חייבין לדעת משפטי העבודות, לעמוד בסוד ה', ולכוין הכונות הנאותות לכל קרבן וקרבן, הוידוים והתפלות והתהלות והתשבחות ליוצר הכל ית'. ובאמצעות זה יהיה המשרת רצוי, והקרבן לרצון לפני ה'. וכן הוא לעניין התפלה, שבהיות בנפש המתפלל הגלות הציורים המדעיים על נכון, יהיה המתפלל רצוי ותפלתו רצויה.
263
רס״דוגם על זה השקיפו אבותינו ז"ל, כשראו שיתמעטו הלבבות ואנשי המדע, ולא ידעו ולא יבינו על מה יתחננו ויתפללו, ואיך יהיה סדר התפלה ומליצתה, עמדו ותקנו י"ח ברכות קבועות לכל ישראל כולו בלשון צח וטהור, וכוללים כל מה שתוכל דעת האדם לצייר בתחנוניו. מהן סיפור חסדי ה' גבורותיו וקדושותיו, ומהן שאלת צרכי ישראל על חנינת הדעת ובינה והשכל, ועל התשובה ודבקות הלב בתורה וביראה, ועל סליחת החטאים והעונות, ועל רפואות הגוף והנפש, ועל הברכה בקנינים ובכל אשר תחת השמש, ועל הגאולה מן הצרות ומן האויבים, ועל קבוץ גליות. ועל העברת רוח הטומאה מן העולם וממשלת זדון ואפיקורסות, ועל הצדיקים והזקנים ופליטת סופרי ישראל והקהל כולו עם הגרים, שירחם השם עליהם, וּבִּיְמִינוֹ יתמכם שלא יבושו לעולם ולעולמי עולמים, ועל בנין ירושלים עיר הקדש והמקדש, ושתשוב שכינתו לתוכה ברחמים במהרה בימינו, ועל צמיחת קרן מלכות בית דוד, ועל קבול כל תפלת בית ישראל, איש אשר ידע נגע לבבו1מל"א ח, לח "כל נגע כל מחלה"2מל"א ח, לז שיעתר לו השם ב"ה, ועל שמיעת וקבלת תפלת ישראל כולו, שישיב העבודה לציון על מכונה וְתֵרָצֶה לפניו. ומהן הודאות לשמו הגדול על שהוא מחיינו ושומר רוחנו באמונה, ועל כלל הטובות והניסים והנפלאות שהוא מטיב עמנו בכל עת ובכל רגע, ועל השלום שהוא חותם כל הטובות והברכות. ואנו מעידים שבאור פניו ית' תורה וחיים אהבה צדקה וברכה ושלום, ומבקשים שיברכנו בעוז ובשלום. וקבעו התפלה הזאת חובה שלש פעמים בכל יום ערב ובקר וצהרים. וכן קבעו תפלות אחרות לשבתות ולמועדים ולראשי חדשים ויום הצום, מענין כל יום ויום.
264
רס״הומי שיש בו דעת רחבה ובינה גדולה, יצייר בכל מלה ומלה ציור מדע יקר, כמו שהוא נטוע במחשבת לבו. ומדברים אלו תשכיל כי התפלה כוללת כל ציורי הנפש. הן ציורי החכמה, הן ציורי בינה ודעת. וכבר אמרנו שציורי הבינה והשכל והדעת, כוללת אותן מלת "לב". וציורי החכמה שהן הכחות בכללן, שבכל אחד מהן דבר והפוכו, כוללת אותן מלת "נפש". ובעבור שגלוי הציורים בכללם כלולים בתפלה, באה המליצה (דברים יא, יג) "ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם". דומה למצות האהבה שנסמכה אליה גם כן זאת המליצה, וכמבואר למעלה. התבונן יושר מליצות התורה. והתבונן כמה גדולה מצות התפלה כשתהיה בכל לב ובכל נפש! וְהַשְׂכֵּל מה רב ההתחלפות בנפשות בענין קיום המצוה הזאת, ורוב עשייתה. ובמעט שדברנו על זה, תתאמת מה שֶׁכִּוַנְנוּ לבאר:
265
רס״ומצות קריאת שמע ערב ובקר. אמר (דברים ו' ז') "ודברת בם וגו' ובשכבך ובקומך". והעתיקו קדמונינו ז"ל (רמב"ם, הל' קריאת שמע, פ"א) שהן קריאת שלש פרשיות בתורה. שמע. והיה אם שמוע. ופרשת ציצית. והוא מצות קבלת מלכות שמים בפה ובדבור. וכפי מחשבת הלב הן הן הדברים. וכמו שנבדלים בעלי הנפשות במצות קבלת עול מלכות שמים בלב. ומצות אחדותו ית', כן הם נבדלים בקריאת הדברים האלו בפה. כי המצוה הגמורה שחייב האדם באלו השתי עתים לוועד מחשבותיו, ולקבל עליו עול מלכותו ועול תורתו ומצותיו באמת, וליחדו בכל לב, כל אחד כפי כחו ובדרך שכלו ובינתו. וכן לזכור נס יציאת מצרים והנפלאות שנעשו אז. ולכן אינני צריך לדבר יותר בזה. אחר שכבר בארנו ההבדלים שיש בין בני האדם בידיעות הללו:
266
רס״זמצות ברכת המזון. אמר (דברים ח, י) "וברכת את יי' אלהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך". והברכה הזאת אחר כל סעודה וסעודה. וצריך להזכיר בה ברית ותורה וארץ ישראל. וכאשר יתחלפו הנפשות בציורי המדעות האלו, כן יתחלפו בקיום המצוה התלוים בדבור פה, וכפי המחשבה והציור שבלב:
267
רס״חמצות סיפור יציאת מצרים בכל שנה בליל פסח. אמר (שמות יג, ח) "והגדת לבנך ביום ההוא". ואין הכונה לבד להודיע לבנינו אשר לא ידעו ולא שמעו את מעשה ה' הגדול. אבל גם החכמים והנבונים, היודעים כל התורה כולה, צריכין לספר ביציאת מצרים בלילה הזה. כמו שאמרו קדמונינו ז"ל,1הגדה של פסח "ואפילו כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו יודעים את התורה, מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים, וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח". ומביא ראיה, מעשה מחמשה חכמים גדולים ר"א ור"י ור"ע וחבריהם, שהיו מספרים ביציאת מצרים כל אותה הלילה. ולא תאמר שהיו מספרים לתלמידים אשר לא ידעו, אבל ישבו2חכמים אלו לבדם. כי כעלות השחר באו אליהם התלמידים להודיעם שהגיע זמן קריאת שמע של שחרית. וכמו שאמרו "עד שבאו תלמידיהם" וכו'. לפי שאין הספור הזה שוה בכל אדם. אבל כל אחד יספר גדולת השם ודרכי חכמתו הנגלים בנפלאות אשר עשה במצרים, כפי כח שכלו ובינתו וכפי רוב הבנתו וידיעתו בדרכי ה' ובמליצות התורה שנכתבו בספורי יציאת מצרים, וקבלת אבות בענינים הללו והסודות הנפלאות הכמוסות בהן. ותבין מזה הבדל קיום מצוה זו בין הנפשות. ושההבדלים מסתעפים מן ההבדלים שבארנו בשמונה במצות הראשונות:
268
רס״טמצות קדוש היום. אמר (שמות כ, ח) "זכור את יום השבת לקדשו". וגם זה בדבור פה כמו שבא בקבלת אבותינו ז"ל,3רמב"ם, הל' שבת פרק כט הלכה ו זכרהו על היין לקדשו בפה. להזכיר קדושת היום הנבדל מכל הימים. בעבור כי בו שָׁבַת השם מכל מלאכתו, ולהזכיר שבחר בישראל מכל העמים והבדילם להיות לו לעם, והודיעם את השבת. ועיקר קיום המצוה הזאת כפי מחשבת הלב. כמו שבארנו אצל מצות קריאת שמע וברכת המזון וספורי יציאת מצרים. והמחשבות נבדלות בתוך הלבבות, כפי הבדל ציורי מַדָעָם וחכמתם. והנה תדע כי יתחלפו הנפשות גם בקיום המצוה הזאת:
269
ר״עמצות זכירת מעשה עמלק בכל יום ובכל שעה. וצריך להזכיר רשעותיו בפה, אמר (דברים כה, יז) "זכור את אשר עשה לך עמלק". ויש בענין זה וגם בעונש הגזור על זרעו ענינים נפלאים בסוד דרכי ה'. והמבין בהם יירא את ה' יראה גדולה, וילך בדרכיו. ויתקוטט בכל דור ודור עם כת ה"חכמים בעיניהם והנבונים נגד פניהם" משנאי ה' ומנאציו. כדרך שאמר דוד (תהלים קלט, כא) "הלא משנאיך יי' אשנא ובתקוממיך אתקוטט". כי מן הכת הארורה הזאת היה עמלק ועמו כמבואר למעלה (חדר ה' חלון ז). ורמוז4"ולא ירא אלהים" בספר משנה תורה (דברים כה, יח). כלומר לא בא להלחם כדרך המלכים האחרים, הטועים וחושבים לקחת שלל ואומרים כי יושיעם השם. אבל הרשע הזה רצה להראות לכל באי עולם כי אין אלהים. ושהנסים והנפלאות שנעשו בימים ההם במצרים ועל הים, הכל תחבולה וכיוצא. ולפי שהתקומם והתיצב על השם נגזר עליו הכליון הנחרץ, וכמו שאמרנו (חדר ח' חלון ט') כי תשתנה ארח המשפט על הרשעים האלה. והנה עיקר המצוה כפי מחשבת הלב. ואמרנו כי המחשבות תבדלנה כפי הבדל משקלי הכחות וציוריהן. ומהן תסתעף ההבדל גם בקיום המצוה הזאת:
270
רע״אמצות התשובה והודוי. אמר (דברים ל, ב) "ושבת עד יי' אלהיך ושמעת בקולו". ואמר (במדבר ה, ז) "וְהִתְוַדוּ את חטאתם אשר עשו". ואמר בזמן הגלות (ויקרא כו, מ) "וְהִתְוַדוּ את עונם ואת עון אבותם". וכן תמצא בספר דניאל.1דניאל ט, ד "וָאֶתְוַדֶה" והיא מצוה גדולה וכוללת כל החטאים והעונות והפשעים כולם; בין המסתעפים מן הכחות הפעולות בגויה, כמו המאכלות האסורות והעריות וכיוצא; בין המסתעפים מן הכחות הפועלות במדות, כמו הגאוה והכעס והקנאה והחמדה וכיוצא. וכן המסתעפים מן הכחות שאין כדמותן בנפשות שאר בעלי החיים, כמו כלל מחשבת-און ודעות רעות, הכפירות והתחכמות וכיוצא. צונו שאם עברנו על אחת מהן ברצון מצד התאוה או בזדון הלב, שנשוב מדרכנו הרעה ולשוב אל ה' ולבקש מלפניו מחילה וסליחה, ולהתוַדות על רוע מעללינו וידוי דברים בהכנעה ובשפלות הרוח ובלב נשבר ונדכה. וברוח נשברה בצירוף שק ואפר וצום ועינוי נפש, הכל כפי שיגזור משפט הלב. שכפי רוב ההתאמצות בתשובה, כן רוב ההתקרבות שיתקרב החוטא אל דרך החיים שהיה נלוז ממנו. וכל זה מאהבת השם ב"ה את נפש האדם ומרוב חסדו עליה, כי אינו חפץ בהשחתת עולם ובאבדן הבריות. כי חפץ חיים וחסד הוא, כמו שכתוב בספרי הנבואה.2יחזקאל יח, לב ומעצמך תבין כי הבדל קיום מצוה זו, כפי הבדלי הנפשות. הן בפרטי התשובה, הן בהתאמצות הלב בתשובה, הן ברוב זמן התשובה. כי האדם לא ישוב רק מן העונות והחטאים הנודעים לו, ושישיג רוע עניניהן. ואי אפשר לו להיות שב מדרכים רעים שלא השיג גנותן ורעתן. ולכן יבדלו הנפשות בתשובה, כפי שיבדלו בכחות השכל והבינה והדעת והחכמה ושאר הכחות היקרות, שבהתגלותן יבין דרך ה'. ואם לא יתגלו בלבו, יתעלם ממנו הדרך הטוב והרע שבאותו הענין. ומטעם זה ההמון ישובו ממעשה העריות והגזל והגנבה וחלול שבת וכיוצא הנודעים להם ברוע, ולא ישובו מדרך הגאוה והכעס והחמדה שלא נתברר להם גנותן. גם לא יבינו בעצמם שהן השתקעו ברוב המדות הללו כמבואר למעלה (חדר זה, חלון ז), כשדברנו על ענין הגאוה והענוה, קחנו משם ושמהו משל על כל התכונות הנעלמות מן ההמון.
271
רע״בויותר מזה נעלמות עונות הכחות השכליות, בלכתן עקלקלות וחשבו רעה בדעות ובמחשבות. לא מקוצר רוח שכל ובינה, אבל מרוע תכונות נעלמות, שהן הסיעו השכל והבינה לשפוט עול ולדון מעוות, כמבואר למעלה (חדר ד' חלון ה'). ויש בכל אלה לאלפים הבדלים בין הנפשות ותמצא מִכַּת הקדושים שיתודו ויבכו על זמן קטן ששוטטה בו מחשבתם בעניני חול. ומִכַּת החכמים מי שיצטער ויבכה על רגע הִמָנְעוֹ מִלֶכֶת לְוַעַד חכמים. ואלה הפרטים רבים לא יכילם ספרים ומגילות. כמו שתבין ממה שכתבנו על מצות (דברים כח, ט) "והלכת בדרכיו". וכן הנבונים כשישיגו האמיתיות בסוד השם ואחדותו ויראתו, ויתבוננו על המחשבות הראשונות הקצרות שחשבו באלה הענינים הנפלאים, ישובו אל ה' ויבקשו ממנו ית' על כל דבר סליחה ורחמים. והן הן פרטי התשובה. וכן בהתאמצות הלב יבדלו במאד. ברוב הכניעה והוידוי והדאגה והחרטה והעצבון. הכל כפי רוחב מדת היראה שבנפשם, וכח אהבת השם ב"ה. וההשכלה בגנות החטא, ויוקר הנפש העליונה שהתגאלה בו. הלא תראה מה שהיה דוד מלך ישראל מצטער ומסתגף ומתענה מאד בדבר בת שבע, עצבון לבו ורוחו הנשבר ולבו הנדכא, כמפורש במזמור התשובה (תהלים מזמור נ"א). ואמר (תהלים קט, כד) "ברכַּי כשלו מצום". וגם בזה הולך הדבר בין רב למעט, כפי יוקר הנפשות אלו מאלו. וכן ברוב זמן התשובה יבדלו השבים. כי בעלי הנפשות היקרות לא יסורו רגע מן התשובה. והיה זה בעבור התברר להם ענינים נפלאים ודרכים עליונים יום יום, וימצאו תמיד שהם נלוזים פעם בדבר זה, ופעם בדבר זה. כדרך שאמר החכם (קהלת ז, כ) "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". ועם זה יבינו בכל עת מורא האדון העליון. הנה תמיד רוחם נשברה וכניעתם רבה, ועומדים כל ימיהם בתשובה. ואין כן דַלי השכל והבינה, שלא ידעו מן החטאים זולתי המעשים החמורים המגונים, כמו הגזל והעריות וכיוצא כמו שאמרנו, ואין אלו מן הדברים שיכשל בהן האדם בכל העתים. וכשישובו מהם באמת, השלים לפי דעתו מעשה התשובה. והענין הזה הולך ושב בין רב למעט בכל הנפשות, כפי הבדלי כחותיהן וציוריהן. התבאר איך התחלף קיום מצוה זו כפי חלוף מצבי הנפשות. ושהיא מצוה כוללת כל העתים והרגעים במחשבת הלב, כמו מצות התפלה שבארנו ענינה למעלה:
272
רע״גמצות התוכחה. אמר (ויקרא יט, יז) "הוכח תוכיח את עמיתך". והיא מצוה גדולה מאד וכוללת כל הענינים ונוהגת בכל עת ובכל שעה. כי ענין המצוה שנשים לב על הנהגת זולתנו, וכשנראהו נלוז מדרך הטוב, נוכיחהו בדברי דעת ונצוח המופתים הישרים להעמידו על האמת. ובדבר הזה שבח השם ב"ה את אהרן הכהן בנבואה, ואמר עליו (מלאכי ב, ז) "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו" וגו'. ונאמר (ב, ו) "תורת אמת היתה בפיהו וְעַוְלָה לא נמצא בשפתיו, בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון". כי בהיות ציורי המַדָעוֹת הגדולות בלבו, והבין האמת, והיה אוהב שלום וחפץ בשלומם של בריות, ואהב את השם במישרים, היה מוכיח לנלוזים ולאשר לא יָראו אלהים, והודיעם בדברים ברורים דרכי החיים ויראת ה', ומלמדם הדרך הטוב. וזהו ענין התוכחה. כי הנחתו בלשון הקדש על הברור המדעי, כמו שיתבאר בספר "מעין גנים" בעז"ה. וכן ראוי לעשות לכל אדם כפי כחו. להעמיד חברו על האמת, ולהעיר כבודו בדברי תוכחת ועניני מדע, ולהוכיחו על פניו שמעשיו בלי מורא שמים ושהוא שוכח גדולתו ומוראו ית'. רְאֵה מנהג אדוננו משה ע"ה כשהוכיח את ישראל בערבות מואב,1דברים כט, א איך הודיעם יראת השם דרכיו ומשפטיו, והודיעם מעשיהם אשר לא טובים, שהסתעפו ממעוט יראתם והשתלמם בידיעות כבודו וגדלו. וכן יהושע בדורו,2יהושע פרקים כג-כד ושמואל הנביא,3שמו"א יב, ו-יז וכל הנביאים הקדושים לא נשאו פנים לכל ישראל מלכיהם שריהם שופטיהם וכל העדה כולה. וכן החכמים שבכל דור ודור. ואין צדקה גדולה מזאת, כי בדבריו מציל הנפשות מִשַׁחַת, ועל ידו מתגדל כבוד שמים בעולם. ומעצמך תבין הבדל קיום מצוה זו בין הנפשות. וכמה צריכה נפש המוכיח להיות מלאה ציורי דעת, שתוכל לברר לכל איש ואיש האמת כפי דרכו. וכמה מן הבינה היא צריכה שתבין תכונת כל נפש ונפש, שכפי תכונתה תערוך דברי התוכחות. וכמה מן הצדק ושאר הסגולות הגדולות צריכין להדבק בה, שיהיו דבריה נשמעים מרוב זוהר מעלתה המזהיר לעיני ההמון, כי כפי מעלתה כן ישמעו דבריה. וכמה היא צריכה להיות מלאה ממדת השלום והחנינה והענוה וכיוצא, שתשקיף על האומללים ועל הקטנים לחון אותם ולהציל נפשם בתוכחותיה. והנה כפי הסגולות האלו, כן תתחייב בקיום המצוה הזאת. ואמרו קדמונינו ז"ל (שבת נד, ב) מי שיוכל למחות בעון כל הדור ואינו מוחה, נושא עון כולם. ותבין דבריהם ממה שבארנו. וכן אמרו (תורת כהנים, קדושים, פסקא מב) "אמר ר' טרפון, העבודה4זו שבועה אם יש בדור הזה יכול להוכיח". כלומר שיהיו דבריו נשמעים בעבור זוהר מעלתו וסגולת נפשו. [עוד שם:] "אמר ר' אליעזר בן עזריה, העבודה אם יש בדור הזה יכול לקבל תוכחת. אמר ר' עקיבא העבודה אם יש בדור הזה יודע היאך מוכיחים" [עכ"ל]. כלומר איש המדע היודע להעריך דברי תוכחת נגד כל רוח ורוח מבני אדם. מדבריהם למדנו מה מאד קיום מצוה זו תתחלף כפי מספר הנפשות וכחותיהן. ואע"פ שכל ההמון חייבין בה, ויוכל כל אחד לקיימה כפי דרכו וכחו נגד איש פרטי חברו ורֵעו השומע לדבריו ושהוא פחות ממנו בחכמה ובמדע. ואז חייב להוכיחו כשיראהו נלוז מדרך הטוב:
273
רע״דוהנה תשעה מצות אלו שדברנו עליהם תלויות כולם במחשבת הלב ובדבור פה לבד. ויש מהן ארבע נוהגין בכל זמן ובכל שעה. וכפי רוב ההתעסקות בהן במחשבה ובדבור, כן תגדל קיום כל אחת מהן. והם, מצות התפלה, מצות התשובה והוידוי, מצות התוכחה ומצות זכירת עמלק. וארבע מהן נוהגים בזמנים ובשעות ידועות. והן מצות קריאת שמע בשכבך ובקומך. ומצות ברכת המזון אחר כל סעודה. ומצות ספור יציאת מצרים בליל פסח. ומצות קדוש היום בכניסת השבת, ויציאתו בהבדלה. והודענו על נכון כמה מן החלוף יש בין כחות הנפשות בענין קיום המצווֹת הללו:
274
רע״הוכן לעניין המצווֹת הקרובות לשקול הדעת. והם כמו תולדות שניות מן המושכלות הראשונות. והן תלויות במחשבה ובמעשה מן האדם לאדם, גם בהם תבדלנה הנפשות בקיומם כפי הבדל כחותיהם. ואזכיר קצתם בקצרה:
275
רע״ומצות אהבת רֵעים. אמר (ויקרא יט, יח) "ואהבת לרעך כמוך" והיא מצוה גדולה מאד, כוללת כל הדברים שבין אדם לחבירו. ובדברי קדמונינו ז"ל (תורת כהנים, פרשת קדושים) "'ואהבת לרעך כמוך'. אמר ר' עקיבא זה כלל גדול בתורה". ע"כ. כי אע"פי שהיא מצוה פרטית תצוה על האהבה בלב. הנה מקיום מצוה זו מסתעפים כל קיום המצווֹת שבין אדם לחבירו,1רמב"ם, הל' אבל פרק י"ד ה"א, אחרי שפירט כמה מצות של עשיית חסד, הפטיר וכתב "אע"פ שכל מצוות אלו מדבריהם, הרי הן בכלל 'ואהבת לרעך כמוך'. כל הדברים שאתה רוצה שיעשו לך אחרים, עשה אתה אותם לאחיך בתורה ובמצוות" וכן שמירת האזהרות. כי הצדקות וההלואות לעניים ולעשירים שנצטוינו עליהם, התוכחות והחסדים והחנינות וצדק-המשקולות והסרת המכשולות והנזקים וכיוצא, יעשה האדם כולם כשיאהב זולתו כמוהו. וכן השמירה מן הגזל והגנבה והרצח והעושק והכחש לשון הרע ורכילות והנקימה והנטירה ושנאת הלב וכיוצא, ישתמר האדם מכולם כשיאהב זולתו כמוהו. ודע שכמו שמצות "ואהבת את יי' אלהיך" שבארנוה למעלה, לא תתקיים בנפש באמת זולתי על יד ההכרה וההשויה כמבואר, כן מצות "ואהבת לרעך כמוך" שנצטוינו עליה, ענינה ההכרה וההשויה וזולת זה לא תתקיים בנפש. כי אין הכונה שנאהבו בעבור הטוב שקבלנו ממנו. כי אהבה התלויה בדבר בטל דבר בטלה אהבה (אבות, ד). ומרוב ההמון לא יקבל האדם טובות, וא"כ לא יאהב רק מתי מספר. וגם המצוה על מי שקבלנו ממנו רעה מסתעפת מפחיתות מדותיו. כי היא כתובה אחר "לא תקום ולא תטור את בני עמך". ועל זה אמר "ואהבת לרעך כמוך". כי האוהב באמת, לא ישית לב למה שֶׁהֵרַע עמו רעהו. כדרך (משלי י, יב) "ועל כל פשעים תכסה אהבה" כמבואר למעלה (חדר זה חלון ה'). גם בארנו (חדר ט' חלון ט') על זה טעם מצות "לא תקום ולא תטור" וזה לא יתכן רק בהיות האהבה מדרך ההכרה וההשויה. וכן אין האהבה הזאת בעבור דבר שאינו בטל לעולם. כי ענין האהבה כזאת איננה במציאות מן האדם לאדם. כי כל טובות האדם כזב, ופוסקים עם הזמן, כדרך (תהלים קמו, ג) "אל תבטחו בנדיבים בבן אדם שאין לו תשועה". ורק היא נמצא נגד השם ב"ה. בעבור שנפח בנו נשמת חיים ויעמידֶנו לעד לעולם. ועל דמיון זה אפשר מציאותה מן האדם לאדם, כשיעמידהו על האמת, והצילו בתוכחותיו מן האבדון. כי יאהבנו בעבור דבר שאינו בטל לעולם. אבל כל זה רק לפרקים. וענין המצוה בכל אדם ונגד כל אדם. ועל כן לא תמצא אפשרות קיומה, זולתי על דרך ההכרה וההשויה.
276
רע״זועתה אנו צריכין להתבונן בדרך ההכרה וההשויה הזאת שמן האדם לאדם, כי היא איננה נלמדת מדרך ההכרה וההשויה שתסתעף מהן אהבת השם ב"ה, הבנויה על מיני הכחות הרבות לטובה. כי הוא ב"ה השלם האמתי מקור כל הסגולות העליונות, וממנו החיים והשלום והחכמה והעצה והתבונה והגבורה והחסד והעוז והכבוד, ההוד וההדר והמלוכה והממשלה וכל המציאות בכללו מראש ועד סוף. ויותר [אשר] יכיר האדם משפט ה', יוסיף לאהבו אהבה עזה מאד. כשתהיה בנפשו דמיון השויה מאחת הסגולות האלה, על דרך משל שאוהב חכמה, שהוא איש תבונות, שהוא יועץ, שהוא גבור חיל, וכיוצא בזה. והנה כל מי שיכיר מעט מרוממות השם ב"ה יאהבנו. ואם תהיה האהבה מן האדם לאדם על זו הדרך, על הרוב תוליד ההכרה שנאה, לא אהבה. כי נמצאו בהמון בני אדם פתאים וחסרי לב, חלושי הדעת, בעלי מדות נפסדות וכיוצא. והמכיר חסרונם ישנאם. או תאמר שהמכיר גם הוא חסר כמוהו ואוהב הפחיתיות. וחלילה שעל זה באה המצוה להחזיקנו בדרכים רעים, ותהיה המצוה לבד לטפשים ולא לחכמים? כי החכמים הם שונאי הפחיתיות. ועוד שהאהבה על דרך זו היא בטבע הנפש ואיננה צריכה הֶרְגֵל עד שיצטרך לצווֹת עליה. כי מִטֶבַע החכם לאהוב החכמים. וּמִטֶבַע שפל הרוח לאהוב שפלי הרוח. וּמִטֶבַע הכסיל לאהוב כסילים. ואיננה דומה למה שצונו באהבת שמו הגדול ית', כי ענין המצוה שנסגל הנפש בדרכים טובים ובהבנת דרכי תורה, עד שנכיר כפי יכלתנו גדולת השם ב"ה ורוממתו ונאהבהו. כמו שאמרו קדמונינו ז"ל (ספרי, פרשת ואתחנן, פסקא לג) "'והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך', למה נאמר? לפי שהוא אמר 'ואהבת את יי' אלהיך בכל לבבך'. אינו יודע באיזו צד אוהבים את השם ב"ה? ת"ל 'והיו הדברים האלה' וגו'. מתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם ומדבק בדרכיו ואתה אוהב אותו". ע"כ. מדבריהם למדנו כי המצוה על ההכרה וההשויה. ושהמכיר יאהב השם בטבע הלב. והנה צונו שנעמוד כפי יכלתנו על דברי התורה ומעשיו הנפלאים ודרכיו היקרים עד שנאהבהו. וכל זה לא יתכן אצל מצות אהבת רֵעים. אכן כונת התורה על ההכרה בטיב בריאת האדם דמותו וצלמו. כי המכיר בסגולת נפש האדם שהיא עליונה מכל אשר תחת השמש, שהיא אצולה ממרומים וכוללת כחות כל מעשה בראשית, והכחות והפוכי-הכחות, וכחות יקרות שאין כדמותן בנפשות שאר בעלי חיים, וכיוצא בזה שבארנו למעלה (חדר ג' חלון א'. ב'. ג' וד'), ושביד כל אדם הכח שאם יבחר בחיים ידמה לבַר-אֱלָהִין.2מלאך (דניאל ג, כה) וכל בני אדם נבראו בצלם אלהים. על זה נצטוו זרע יעקב שיאהבו בלבם איש את רעהו בעבור הסגולה העליונה הזאת הנמצאת בלבם. על זה שנה ר' עקיבא במשנתו (אבות, ג משנה יד) "חביב אדם שנברא בצלם". ופרשתיו ברחבה בפירוש למסכת אבות.3יין לבנון, מהד' תשס"ג עמ' 226-233 וזאת היא ההכרה וההשויה שבין בני האדם שתסבב האהבה ביניהן, בהכירו סגולת הנפש העליונה, ושהוא שוה עמו בסגולה הזאת. וכמו שאמרנו (חדר ח' חלון ח') על ההבדל שבין הנפשות. שנאצלו הנפשות הטהורות בזרע יעקב בעבור שהן זרע אמת, והן נבדלים מכל העמים אשר על פני האדמה.
277
רע״חולכן עיקר המצוה על האהבה שיאהב איש ממנו לכל זרע ישראל, כי כולם שוין בסגולה הזאת. וכן ראוי לאהוב לכל בני אדם מכל העמים כשהולכים בדרך הדעת, כי כולם נבראו בצלם. אבל המצוה שיאהב זולתו כמוהו רק בין זרע יעקב. כי הם שוין, כמו זה כן זה, לעניין הסגולה הזאת. אבל שאר העמים אינן כמונו בהשוית הסגולה. ואע"פ שאנו חייבים להטיב עמהם ולאהבה אותם, אין אנו חייבין לאהוב אותם אהבה עזה כמונו. וכבר בארנו שיש הבדל בין נפשות בני ישראל עצמן, אע"פ שהן כולם אנשי סגולה, יש נפש יקרה יותר מנפש אחרת. ועל העמודים האלו באה המליצה (ויקרא יט, יח) "ואהבת לרעך כמוך". מלת "כמוך" מראה לשני פנים, ששוה עמך בסגולות ובמעשים הטובים; ותאהבנו כי הוא כמוך נברא בצלם אלהים ומאנשי הסגולה. לא שצונו שתהיה נפש זולתינו שוה בעינינו עם נפשנו, ונאהב אהבה עזה לרעינו כאהבתינו את נפשינו. כי זה אי אפשר. ואין עדות יותר גדולה מעדות החוש. כי לא תמצא אדם המצטער על צרת חברו כעל צרת נפשו. ולא יסתכן בעבור זולתו על דבר שיסתכן עליו בעבור עצמו, וכן בכל דבר ודבר. כי אין ענין אהבה כזאת נטוע בנפש, ולא יוכל בעל הנפש להכריח עצמו עליה. כי האהבה מטבע הנפש ואין אדם שליט עליה לעוררה עד שתחפץ. וחפצה תתעורר ע"י אמצעיים האהובים לנפש, כענין ההכרה וההשויה בין דרכי ה' הנפלאים ודרכי הצדיקים והחכמים הדומים להם, שעל ידי כן תתעורר האהבה בנפש לאהבה אותו ית' אהבה עזה מאד. ואין כל זה מן האדם לאדם שאינו דומה אליו בסגולותיו ובדרכיו. ולא יצוה השם ב"ה את האדם מצוה שאיננה בטבע נפשו ואין בכחו להשלימה. אבל הענין כמו שאמרנו, שצונו לאהוב זולתינו שהוא כמונו בעל נפש עליונה. וזאת היא ההכרה וההשויה שבין אדם לאדם, והיא תסבב בנפש אהבה לרֵעינו. ומן האהבה הזאת תִּמָשֵׁכְנָה ההטבות ומניעת עשות רָעות לזולתינו.
278
רע״טואילו היתה כונת התורה שנאהוב זולתינו כנפשינו היה ראוי להכתב "ואהבת לרעך כנפשך". כי מליצה הזאת כוללת אהבת נפש ממש. ואולם היא אהבה נפלאה מאד, לא יצוה עליה לכל הקהל כולו, מטעם שאמרנו. וראיה גדולה אהבת דוד ויהונתן שהיו שניהם בעלי הנפשות הראויות למלוכה, ודומים בסגולותיהן, ואצלם נכתבה המליצה הזאת שנאמר (שמואל א יח, א) "ויאהבהו יהונתן כנפשו". ונאמר (יח, ג) "באהבתו אותו כנפשו". ונאמר עוד (כ, יז) "כי אהבת נפשו אהבו". והיה זה פלא. שכן אמר (שמואל ב א, כו) "נפלאתה אהבתך לי" וגו'. לפי שעל המעט שיקרה ענין אהבה כזו בין שתי נפשות. ואם היתה כונת התורה במצות אהבת רֵעים שנאהוב זולתינו כנפשינו, למה נכתב אהבת דוד ויהונתן לאות ולפלא, אם כל בני אדם חייבין לאהוב זה את זה באהבה עזה כזאת? ומה חדש שאהב דוד את יהונתן? והוא בצדקתו בלי ספק קיים מצות "ואהבת לרעך כמוך", והיה אוהב לכל רֵעיו באהבה כזאת. אבל האמת כמו שאמרנו, שלא יתכן זה מן האדם לכל האדם, ולא צותה התורה על אהבת נפש, אלא "ואהבת לרעך כמוך". ודי בשעור הזה. כי אם יאהב כל זולתו בעבור הכירו סגולת האדם ונפשו העליונה תתקיים הנהגת בני אדם זה עם זה. כי פרטים רבים כלולים במצוה זו המסתעפים מן האהבה הזאת. והלל הזקן פירש הדבר ואמר (שבת לא, א) "דעלך סני, לחברך לא תעביד". וצריך פירוש לפרושו, כי אם היתה מצות התורה על אהבת נפש. מה צורך לפרש מה דסני עלך לחברך לא תעביד? אם יאהבנו אהבת נפש ואיך ירע עמו, ברעתו את נפש עצמו הוא חובל? אמנם לפי שהענין להפך, שאין כונת התורה על אהבת נפש, אלא על אהבה טבעית הנמשכת מן ההכרה וההשויה, וההכרה וההשויה יסתעפו על ידי ההשגה שיבין בצלם נשמת האדם וכבודה ששוין בה כל בני האדם. הוא הדבר שפירש הלל הזקן, כלומר, לא שהתורה תצוך לעשות בגלל רעיך כל מה שתעשה בעבורך, וכיוצא בזה. אלא מה דסני לך, לחברך לא תעביד. פירוש מה ששנוא לך כשיקרך אותו הענין מזולתך, לפי שאתה אדם מרגיש בקלון ובבזיון; אותן הדברים לא תעשה לחברך. כי לא יקל בעיניך, לפי שהוא אדם כמוך, נכבד בעבור צלם האלהים הנטוע בו. ולכן הן צער הן בזיון הן אבדת קנינים וכיוצא, לא תעשה לחבירך. והעיקר הגדול הוא הבזיון שלא יוכל האדם לסבלו, ואע"פי שאינו מחסרו מאומה, לפי שהבזיון דבק בנפש, ונפש האדם עליונה בעלת הכבוד, וכן לא תעשה לזולתך. כי נפשו גם היא עליונה, ואע"פי שתכיר בו חסרונות רבות פתיות ופחיתיות לא תבזהו. זולתי בדרך התוכחה בלי בזיון. כמו שאמרו (תורת כהנים, פרשת קדושים) "יכול אפילו תלבין פניו? ת"ל ולא תשא עליו חטא". כי בכל פחיתיותיו הנה נפשו עליונה כנפשך.
279
ר״פוהנה המבין בסוד הנפש הוא יקיים בכל עת המצוה הזאת כהוגן. ומי שהוא חסר שכל ובינה יעבור עליה פעמים הרבה בלי דעת בדברים רבים. אמר המלך שלמה בחכמתו (משלי יא, יב) "בז לרעהו חסר לב ואיש תבונות יחריש". מה מאד נעימה המליצה הזאת! וּמְפָרֶשֶׁת מצות "ואהבת לרעך כמוך". וכך הפירוש. מי שמכיר חסרונות רעהו ובעבור חסרונותיו הוא בז בעיניו ומבזהו שלא על דרך התוכחות, אות [היא] שהמבזה [הוא] איש חסר לב. ומלת "לב" על השכל והבינה כמו שאמרנו (חדר ה' חלון א'). הודיע שהוא חסר שכל ובינה שאינו מבין בסגולת הנפש העליונה. ו"איש תבונות" היודע סוד הנפש ישים יד לפה ולא יבוז לבעל החסרון ולא ילבין פניו. ואע"פי שמכיר חסרונו יחריש וידום, ולא יוציאהו מן השפה ולחוץ. והנה המבזהו דובר אמת. ועם כל זה סימן שהוא חסר לב, וזהו ששנה בן עזאי במשנתו (אבות פרק ד משנה ג) "אל תהי בז לכל אדם". דומה למליצת המלך שלמה. והוא מפרש דברי בן זומא ששנה "איזהו מכובד? המכבד את הבריות". ובכל זה שלא יבוז לשום אדם אפילו אין בו מעלות שיוכל לספר בתהלתו, יחריש ולא יבזהו. ולא בלבד אם רעהו בטבע נפשו חלוש הסגולות, על דרך משל שהוא פתי בטבע שאין בו מדת גבורה, ולא אומץ וכיוצא. כי מה יוכל לעשות אם לא לו ניתן כח ועוז? כמבואר למעלה (חדר ד' חלון ג'). אבל גם אם בוחר ברע והוא חוטא, ג"כ לא תבזהו, כי מכל מקום יש בו סגולת הנפש העליונה כמוך. ויש בזה דבר-בינה. כי בהיות האדם בעל ממשלה, ואם יחפוץ יהפך מרע לטוב בשעה אחת, ותחת שהוא במעשיו נמשל בבהמה, יתאמץ לשוב בתשובה שלמה, ויעשה לעצמו לב חדש ורוח חדשה כמבואר למעלה (חדר ה' חלון ב') ואז יהיה איש נכבד. על כן אין ראוי להיות בז בעיניך ככלי אין חפץ בו. כי לא תדע מה ילד יום. כמו שאמרו קדמונינו ז"ל (ע"ז דף יז, א) "יש קונה עולמו בשעה אחת". ואמרו (אבות, ד) "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא". ועל זה אמר בן עזאי (שם שם) "כי אין לך אדם שאין לו שעה". פירוש, למה יהיה זה בז בעיניך? ואין לך אדם מי שיהיה מן החוטאים שאין אפשר שיהיה לו שעה קטנה שישוב בה בתשובה, ויתקדש ויטהר מכל גלוליו. ונמצא [כי] בזית מי שהיה נטוע בו כבוד גדול. זהו הפירוש הנכון בדברי התנא האלהי הזה שהיה מבין בסוד הנפש. ובפירוש למסכת אבות השלמתי ענין זה.4יין לבנון, מהד' תשס"ג עמ' 278-281 עוד מצאתי לתנא זה מאמר ראוי לפרשו (תורת כהנים, פרשת קדושים) "בן עזא אומר (בראשית ה, א) 'זה ספר תולדות אדם'. כלל גדול מזה". ע"כ. שָׁב על דברי ר' עקיבא שאמר "'ואהבת לרעך כמוך'. זה כלל גדול בתורה". אמר הוא שפסוק "זה ספר תולדות אדם" כלל גדול ממנו. כי ר' עקיבא דקדק ענין ההכרה וההשויה ממלת "כמוך". ועל דרך שבארנוהו. ואמר בן עזאי סגולת נפש האדם מפורשת יותר מפסוק "זה ספר תולדות אדם". כי שם נאמר (בראשית ה, א) "בדמות אלהים עשה אותו". וזה הוראה על הסגולה הגדולה של הנפש הזאת. והמבין זה יאהב כל הברואים שהם על דרך זה. והמליצה הזאת לא נכתבה במקום אחר. כי במעשה בראשית נאמר (בראשית א, כז) "ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו". ולא נזכר "בדמות אלהים". וכן בפרשת נח נאמר (בראשית ט, ו) "כי בצלם אלהים עשה את האדם". לבד בפסוק זה אמר "בדמות אלהים".
280
רפ״אודע כי מלת "צלם" על היות נשמת האדם עליונה, לא מתחת השמש כמו נפשות בעלי החיים, כמו שבארנו (חדר ג' חלון א'). ומלת "דמות" על היותה כוללת כל כחות מעשה בראשית שמסתעפים מהם דרכי החכמה העליונה, ושהוא מושל בלבו ובוחר בכחות והפוכי-הכחות, וכמו שבארנו (שם חלונות ג-ה) וזה ביד כל אדם. ואינן מתחלפים רק ברב ובמעט ולא בעצם. ולפי שנברא בדמות ויוכל להיות כרגע צדיק גמור, אין ראוי לך לבזותו ולשנאו. ולכן פסוק זה כולל יותר מפסוק "ואהבת לרעך כמוך". ודי בזה כי הענינים נשגבים. ומעצמך תבין כי תתחלפנה הנפשות בקיום מצוה זו כפי גודל השגתם ודרכי בינתם בדרכי הנפש. ודבקות מחשבתם בענינים הללו, שאין שוכחים דרכי התבונות האלו רגע. כי בעת השכחה ישנא מיד למי שעושה רק מעט מן הפחיתיות. ולכן קרא שלמה למחריש "איש תבונות" (משלי יז, כח), ויתבאר בבית השלישי בעז"ה. וכן יתחלפו הנפשות במעשים המסתעפים מן האהבה. יש שבאהבתו את הבריות ייטיב עמהם בקניניו, ויש בגופו, ויש בשכלו ובתבונתו כל אחד כפי כחו. והבן:
281
רפ״במצות אהבת גֵרים. אמר (ויקרא יט, לד) "ואהבת לו כמוך כי גרים הייתם בארץ מצרים". והמליצה הזאת דומה למליצה שנאמרה בישראל "ואהבת לרעך כמוך". וכן טעם האהבה שוה בשתיהן. כי אהבת הגֵרים בעבור היותם בדמות אלהים. ועתה שוין לישראל, כשקבלו עליהם מאהבת השם ב"ה תורה והמצווֹת שהתחייבו בה זרע ישראל. וזה מופת כי יש בהם נפשות יקרות כמו ישראל, ואין לנו להרחיק או לקצר בעבור היות אבותיהם מן העמים ובעבור חיו זמן רב במנהגי העמים. כי גם אנחנו היינו נוהגים עתים רבים בלי תורה ומצות רק בדרכי שקול הדעת, מעת ירדו אבותינו למצרים עד צאתם. וכן אבות אבותינו היו ככל העמים כמאמר (יהושע כד, ב) "בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם, תרח אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו אלהים אחרים". וכמו שהתגדל והתרומם אברהם אבינו ע"ה בלבו בדרכי ה' על כל אבותיו, עד שכרת השם עמו ברית ובחר בזרעו אחריו, כן דומה לו התרומם אחד מן הגוים בלבו על דרכי אבותיו, ופורש מהן ובא ומתקרב לחסות בצל כנפי השם ב"ה. ובידוע שיש בו נפש יקרה. ועל זה אמר "כמוך". כלומר הדומה כמוך וכמו שבארנו. ועל היותו נוהג זמן רב בחקות הגוים אמר "כי גרים הייתם בארץ מצרים", דומים [היינו] לאנשי הארץ בלי תורה ומצוה. ואמר בראש הפסוק (ויקרא יט, לד) "כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם". כלומר שהוא גר אתכם, ועושה צדק ומשפט כמוכם יהיה נחשב כאזרח לפי שדומה במעשיו לאזרח. ועל תנאי זה. וכמו שאמרו קדמונינו ז"ל (תורת כהנים, על ויקרא יט) "כאזרח, מה אזרח שקבל עליו את כל דברי תורה5בהר סיני אף גר שקבל עליו את כל דברי התורה. כלומר בין מה שמבין בין שאינו מבין, לפי שהתורה עליונה וכמבואר למעלה. מכאן אמרו (שם) "גר שקבל עליו את כל דברי תורה חוץ מדבר אחד, אין מקבלין אותו". כלומר שעדיין לבו נוקף, ואין בו נפש יקרה אשר אֵמוּן בה. ר"י ב"ר יהודה אומר אפילו דבר קטן מדקדוקי סופרים.6הוסיף ספר "תורה תמימה" כי זה נכלל במאמר התורה "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" מאותו הטעם שבארנו. ואמרו עוד "ואהבת לו כמוך". כלומר זאת המליצה בעצמה נכתבה גם אצל הגרים, ללמדנו כי הוא כמונו.
282
רפ״גובמקום אחר אמר (שמות כג, ט) "ואתם ידעתם את נפש הגר". בסתר המליצה רָמז על נפש הגר שהיא נודעת לישראל, והיא ממספר הנפשות היקרות. וכמו שתתחלפנה תכונת הנפשות בקיום מצות "ואהבת לרעך", כמו כן תתחלפנה בקיום מצות אהבת הגרים. וביותר צריך להתבונן שאנחנו כולנו גרים ותושבים בארץ. ואין הארץ והנחלות מוחזקות לנו לצמיתות, כי (תהלים כד, א) "לה' הארץ ומלואה", לה' המלוכה ולא לאדוני הארץ. ולא ניתנה לנו מורשה רק בעבור נשמור חקיו ומשפטיו. ולכן מי מכל העמים שנדבה רוחו ליראה את ה' כעמו ישראל ולעבדו בתורתו ובמצותיו ולהכניס עצמו בקהלנו, שוה עמנו בכל הטובה. ולכל אלו הדברים יש יסודות בתורה ובנביאים ובכתובים, והמבין יבין הכל באמת. ודי בזה:
283
רפ״דמצות כבוד חכמים וזקנים, לקום מפניהם ולהדרם. אמר (ויקרא יט, לב) "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן". והמצוה הזאת כוללת כבוד התורה והחכמה ולומדיה. כי אין סגולה יקרה יותר מן החכמה, כמו שבארנו. ולכן באה המצוה לקום מפני הזקנים להדרם ולכבדם. אמרו קדמונינו ז"ל (קידושין לב, ב) "'מפני שיבה תקום'. יכול זקן אשמאי? ת"ל זקן. ואין זקן אלא חכם. שנאמר (במדבר יא, טז) 'אספה לי שבעים איש מזקני ישראל'. ר"י הגלילי אומר אין זקן אלא זה קנה חכמה. שנאמר (משלי ח, כב) 'יי' קנני ראשית דרכו'. ע"כ. כלומר "זקן" נוטריקון "זה קנה". ואין קניין נפש אלא חכמה. שאם אין מאסף חכמה באדם, אין שאר קניניו כלום. אפילו תאמר, קנה שכל. קנה בינה. קנה נדיבות. קנה אומץ הלב. הנה אם אין חכמה קדומה, ישתמש בכל קניניו לבטלה. כי החכמה גברת ממלכת על כל כחות הנפשיות, ואם תחסר ינהג בכל קניניו שלא כמשפט. וּרְאָיָה: "יי' קנני ראשית דרכו". כלומר החכמה היתה ראשית דרכו. ועל ידה נוהג בכל דרכיו. וכבר בארנו זה למעלה (חדר ב' חלון ט'). ולכן כפי חכמת האדם ובינתו יוסיף לכבד ולהדר אנשי החכמה ובעלי התורה, בעבור מעלתם הגדולה. וזה כדרך יראת ה', שהיא בעבור כבודו וגדלו כביכול. כן יירא את החכמים בעבור כבוד נשמתם, שחָרות עליה מכתב אלהים התורה והמצוה. אמרו קדמונינו ז"ל (כתובות קג, ב) על יהושפט מלך יהודה, כשהיה רואה תלמיד חכם היה עומד מכסאו ומחבקו ומנשקו, והיה קורא לו רבי רבי מרי מרי [ע"כ]. ואתה יודע מעלת המלך הזה שהעיד עליו הכתוב (דהי"ב יז, ו) "ויגבה לבו בדרכי יי'" ובארנוהו למעלה. כי ברוחב בינתו ויראת השם ואהבתו שהיו תקועים בלבו, ובינתו בתורה ואהבתו אליה, היה מכבדם כל הכבוד הזה. וכן הולך הענין בין רב למעט בכל הנפשות. אמרו ז"ל (פסחים כב, ב) "'את יי' אלהיך תירא', לרבות תלמידי חכמים". עוד אמרו "איזוהו הידור? לא ישב במקומו ולא מדבר במקומו ולא סותר את דבריו". והמכבד את החכמים ומהדרם, יעשה הרבה לכבודם בגוף ובממון. וכענין שהזכירו ז"ל (פסחים נג, ב) ממטיל מלאי לכיסן של תלמידי חכמים. וכן (כתובות קיא, ב) הנושא בת ת"ח והמשיא בתו לת"ח. כללו של דבר, כפי רוב קיום מצוה זו במחשבת הלב, כן תרבינה הפעולות הנכבדות בענינה:
284
רפ״המצות כבוד אב ואם. אמר (שמות כ, יב) "כבד את אביך ואת אמך". וגם המצוה הזאת קרובה לשקול הדעת הנטועה באדם לפי שהאב והאם הולידוהו וגדלוהו. וכמה צער סבלו טרם בא לכלל אנשים. ועשו עמו טובות גדולות, והשמיעו מוסר לאזניו, ולמדוהו הטוב כפי דרכם. והם זקנים ממנו. ומטעם כל זה חייב לכבדם להשיב להם גמול טובותם. ויעשה להם מה שהוא [יכול] להנאתם ולקורת רוחם. אמרו קדמונינו ז"ל (קידושין לא, ב) "איזהו כבוד? מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא". ע"כ. אבל איש הדעת יכבד אבותיו לטעמים נשגבים מן הטעמים שזכרנו. כי הכרת הטובה שהטיבו עמו, אפשר שלקצת העתים תתהפך במחשבת האדם לרעה. בהיותו במצור ובמצוק וקץ בחייו, וכשיקרוהו צרות רבות ורעות מרות כמות, ויאמר אוי לי אמי כי ילדתני! וכיוצא באלה. אמנם יכבדם בעבור שהיו סבה לקבול הצורה היקרה הנפוחה בו, שתשתלם תחת השמש בחכמה ובכשרון המעשים. והיא הטובה הגדולה שאין ערוך אליה. ואין דבר תחת השמש יוכל לבטל הסגולה העליונה הזאת. בהיותו חי יירא את השם, יאהבנו, יבין בתורתו ויקדש שמו הגדול ית' ויעבדנו בכל לב ובכל נפש. וכפי גודל מעשה הנפש בענינים אלו, כן תגדל בה החפץ לכבד את אבותיו בכל כחו שהיו הסיבה אל כל המעשים האלו. וזה דומה למה שבארנו בענין מצות "ואהבת את יי' אלהיך". שלא תהיה בעבור הטובות שהוא מקבל ממנו ית' כי האהבה שהיא על דרך זה, תוכל להתמוטט בעתים שהוא בוחר מות מחיים. אבל תהי בדרך אמת. וכן היראה תהיה באמת, בעבור הָבִינוֹ כפי כחו מרוממותו ית'. וכן כבוד אבות תסתעף מזה בעבור שהם סבבו לו היותו בעולם. ועל הכבוד הזה היתה כונת התורה. והמכבד אבותיו מפני הטעמים האלו, אות [היא] שהוא ירא את השם ושומר מצותיו באמת. אמרו קדמונינו ז"ל (קידושין ל, ב) על מצוה זו, "שלשה שותפין יש באדם אביו ואמו והקב"ה". וכונתם תבין מדברנו, שצריך לכבדם בעבור שהן שותפין ביצירתו, כי לולי הגוף שהתהוה מזרע האב והאם, לא היתה נפשו באה לעולם. ולא היה משיג כל הטובה שזוכה אליה באהבתו ויראתו את השם ב"ה. וכפי רוב הכבוד שיכבדם במחשבת הלב, כן תרבינה המעשים הטובים שיעשה לכבודם הן בעניני הממון, הן בעניני הגוף. ויעמוד לשרתם בכל כחו ולהטיב עמהם ולשמח לבבם בדבריו ובמעשיו, כדי שיהיה להם לכבוד ולתפארת, ויסבול טרחם משאם וריבם.1מליצה ע"פ דברים א, יב סוף דבר הרבה כתוב בספרי הנביאים מענינים הללו. ואמרו רבותינו ז"ל (מדרש דברים רבה א, טו) "ר' גמליאל היה אומר, הרבה שמשתי את אבותי ולא עשיתי החצי ממה ששמש עֵשָׂו את אביו". ובנקל תבין איך תתחלף קיום מצוה זו כפי התחלפות הנפשות:
285
רפ״ומצות מורא אב ואם. אמר (ויקרא יט, ג) "איש אמו ואביו תיראו". וענין המצוה דומה למצות מורא חכמים בעבור גדולתם. וכן חייב להגדיל על עצמו מעלת אבותיו. אמרו קדמונינו ז"ל (קידושין לא, ב) "איזהו מורא? לא ישב במקומו ולא מדבר במקומו ולא סותר את דבריו". ע"כ. ועיקר מצוה זו תסתעף גם היא ממחשבת אמת שהזכרנו ענינה אצל מצות כבוד. וכפי טהר המחשבה ורוב בינת הלב, כן יגדל רוב המעשה על פי היראה. ולכן תדמה אליה בענין התחלפות הנפשות בקיומה. והדבר למד מענינו:
286
רפ״זמצות כבוד זרע אהרן ולקדשם בכל דבר. אמר (ויקרא כא, ח) "וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב". וגם בזה יתחלפו הנפשות בקיומה. כי גם דעת ההמון תכריחם לכבד הזרע הנבחר הזה בכל ענין. לפי שנבדלו מכל ישראל לכבוד ולתפארת, להיות משרתים בחצרות ה' ולהקריב לחמו. והמשפחה הזאת הם המתקדשים מכל עניני העולם, מעבודת האדמה וממשא ומתן ומשאר עניני חול. והכל למען יתחזקו בתורת ה' להורות את בני ישראל את המשפטים והתורות לטוב להם. כמו שכתוב (דברים לג, י) "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל". וכן לכפר ולסלוח על פשעי העם בהקרבת קרבנותיהם והוידוים והתפלות והתהלות ליוצר הכל ית'. וראוי שהעם יכבדו ויקדשו המשרתים הקדושים האלו בכל ענין, בעבור הטובה הגדולה המגיעה להם ממעשיהם. ואולם עוד תיקר נפשם יותר בעיני בעל הנפש הזַכָּה המתבוננת בסוד נשמת האדם ויודעת מעלת נפשות המשפחה היקרה הזאת הנבדלים1שהקב"ה הבדיל מעדת ישראל מה' אלהי ישראל מעדת ישראל, בעבור כח הקדושה הגדולה שנאצלה בנפשותם.2לשון הרב קוק בהקדמתו ל"מוסר אביך": "כל זמן שלא ילמד לעצמו שיתברר לו מעלת נשמת האדם ומעלת ישראל ומעלת הארץ הקדושה וכו' כמעט שאי אפשר לטעום טעם עבודה". וכמו שבארנו ענין זה בארוכה (חדר שמיני חלון ח'), וכמו שצותה תורה אצל מלך (דברים יז, טו) "שום תשים עליך מלך". ואמרו קדמונינו ז"ל (כתובות יז, א) "שתהיה אימתו עליך", וכל זה בעבור כבוד נפשו וכמו שבארנו (שם חלון ז'). כמו כן ראוי שתהיה קדושת הכהנים וכבודם עלינו בכל ענין. וכמו שהעתיקו ז"ל פרטי המצוה הזאת. וכפי ההבנה בענינים הצחים האלו, כן תגדלנה מעשה הכבוד והקדוש שיכבדם ושיקדשם האיש הישראלי. ותבין שהנפשות מתחלפות גם בקיום מצוה זו:
287
רפ״חוהנה בארנו מקצת מן המצווֹת. והרחבנו מעט בפרטיהן. להודיע ולהוכיח במישור, איך תבדלנה קיום המצווֹת כפי הבדל הנפשות. והמבין מדעתו יוסף לקח ודעת לברר הענין בכל מצוה ומצוה מן העשין. ובכל אזהרה ואזהרה מן הלא תעשה. וכבר אמרנו (חלון א') אם יצוה ה' חסדו עלי, לא אחדל מהשלים הענין כולו בעז"ה. אבל כעת נלאיתי ולא אוכל. כי כבד עלי הדבר לעשותו מפני עול הזמן ועניני העולם. ואולם מן המעטים המבוארים, יוכל המשכיל להקיש על הכל:
288
רפ״טועם זה נשלם מלאכת הבית הראשון, שבו הצענו הצעות ויסדנו יסודות וכללנו כללים שעל ידיהן יתפרשו כל לשונות של "חכמה" הנמצאים בספרי הקדש. ובבית השני בעז"ה יבואו כולם בפירושים מספיקים, יורו על אמתת הענין. וכן יתפרשו ע"פ היסודות הללו כל לשונות של "עצה" ושל "מחשבה" ושם דבר "תושיה" בבית השלישי בעז"ה, כי הענינים מתפרשים אלו באלו וקשורים זה בזה סמוכים לעד לעולם, לפי שעשוים באמת וישר:
289
ר״צואין עוד בפי דבר, זולתי להשתחוות לה' בהדרת קדש, ולהודות לו בגילה וברעדה על כל הטוב אשר גמלני, להעיר חפץ לבבי לכתוב יושר דברי אמת. ואשר חנני ברחמיו וברוב חסדיו למצוא דברי חפץ כפי כחי. ואשר מִלֵא בידי להוציא לאור החלק הראשון הזה. הוא ברחמיו יגן עלי ויוסף שנית ידו הטובה לאמצני, להוציא לאור גם דברי הבית השני ודברי הבית השלשי, ועוד שאר החלקים אשר גמרתי בענינים הללו. אנא ה' הצליחה נא! וקָרבני לעבודתיך. והצילני מרע ומנסתרות נקני. ודעה בינה והשכל חנני. וביום אקרא אליך תענני. (תהלים כה, ד) "דרכיך יי' הודיעני ארחותיך למדני". כמו שכתוב על יד נביאך (ישעיה מח, יז), "כי אני יי' אלהיך מלמדך להועיל, מדריכך בדרך תלך". ונאמר (שמות לג, יט) "ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך וגו' וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם". אמן:
290
רצ״אגם אלה דברי המחבר אשר שר על מלאכת הספר במשקל ב' תנועות ויתד, ב' תנועות ויתד, ותנועה אחת בדלת, וב' תנועות ויתד, וב' תנועות ויתד, וב' תנועות ויתד, וב' תנועות בסוגר.
291
רצ״בנִשְׂגָּב כְּבוֹד הָאֵל וְאֵין חֵקֶר לְגָדְלוֹ.
אֶרְאֶה וְלֹא אָבִין. וּמָה אֶשְאַל וְהוּא פֶלִאי:
פִּיּוֹת נְבוֹנִים לֹא יְסַפְּרוּ מַ-הֲלָלוֹ.
גַּם יוֹדְעִים דָּמו. וְאֵיכָה יַ-אֲזִין קוֹלִי
תַּתִּי רְצוֹן לִבִּי תְּמוּ-רַת שַׁי כְּלִילוֹ.
אַף יֶעֱרַב שִׂיחִי כְּשִׁיר מוּשִׁי וְשִׁיר מַחְלִי:
לֹא יַעֲנֶה הָאֵל לְמִתְ-גָּאֶה בְּשִׂכְלוֹ
פֶּן יַעֲרִים לֵאמֹר מְלַאכְתִּי הוּא וְרַב חֵילִי:
יָרִים שְׁפַל רוּחַ. וְידֵע אֶת אֲשֶׁר לוֹ:
יִבְחַר אֱלֹהִים לוֹ אֱנוֹשׁ רִמָּה כְנַפְתָּלִי:
אֶרְאֶה וְלֹא אָבִין. וּמָה אֶשְאַל וְהוּא פֶלִאי:
פִּיּוֹת נְבוֹנִים לֹא יְסַפְּרוּ מַ-הֲלָלוֹ.
גַּם יוֹדְעִים דָּמו. וְאֵיכָה יַ-אֲזִין קוֹלִי
תַּתִּי רְצוֹן לִבִּי תְּמוּ-רַת שַׁי כְּלִילוֹ.
אַף יֶעֱרַב שִׂיחִי כְּשִׁיר מוּשִׁי וְשִׁיר מַחְלִי:
לֹא יַעֲנֶה הָאֵל לְמִתְ-גָּאֶה בְּשִׂכְלוֹ
פֶּן יַעֲרִים לֵאמֹר מְלַאכְתִּי הוּא וְרַב חֵילִי:
יָרִים שְׁפַל רוּחַ. וְידֵע אֶת אֲשֶׁר לוֹ:
יִבְחַר אֱלֹהִים לוֹ אֱנוֹשׁ רִמָּה כְנַפְתָּלִי:
292
רצ״גתם
293