גן נעול, בית ראשון י׳:י׳Gan Naul, House I 10:10

א׳ומופת נאמן אתן לך מפרשת כהן גדול. אמרה תורה (ויקרא כא, י-יב) "והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה וגו' ועל כל נפשות מת לא יבוא לאביו ולאמו לא יטמא. ומן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש אלהיו כי נזר שמן משחת אלהיו עליו אני ה'". הנה אסר הכתוב בכהן הדיוט להטמא למת, זולתי לקרובים האמורים בפרשה. ולכהן גדול אסר גם טומאת הקרובים. וצוהו שלא יצא מן המקדש ללווֹתם ולהתאבל עליהם, אבל יעמוד במקדש ה' לעבוד עבודתו, אע"פי שמת לו אביו או אמו והוא אונן. כמו שאמר "ולא יחלל את מקדש אלהיו". כלומר שעבודתו באנינות אינה פסולה. אבל כהן הדיוט אונן שעבד עבודתו פסולה, וכן אמרו קדמונינו ז"ל (תורת כהנים, אמור, פרשה ב) "מניין שאם עבד עבודתו כשרה, ת"ל ולא יחלל את מקדש אלהיו, הא כהן הדיוט שעבד עבודתו פסולה". וכבר בארנו (חדר ח' חלון ח') שהם צריכין להשתמר בעבודתם מכל טומאה ומכל מחשבת הבל ועניני העולם. ולא ישימו מחשבתם בעניני הבית והאשה והבנים, כי הם צריכין לכוין לבם לשמים לכפר על ישראל, ולחשוב המחשבות הנאותות לכל קרבן וקרבן; והוידוים והתפלות והתהלות והתושבחות ליוצר הכל ית'. ובאמצעות כל זה יהיה המשרת רצוי והקרבן לרצון לפני ה', וכל זה לא יתכן באונן. בהלקח ממנו מחמד עינו¹מליצה ע"פ יחזקאל כד, טז ומחמד נפשו הבן יקיר לו, או אביו ואמו וכיוצא. היעמוד לבו בשמחה ובעוז? הלא נפשו תאבל עליו! זולתי הכהן הגדול מאחיו. האיש אשר בחר בו ה' "אשר יוצק על ראשו שמן המשחה" וכבוד אלהים חופף עליו. ובנפשו כח קדושה גדולה, והוא בז לכל מקרה-תבל, ומחשבת לבו תרוממנה על כל המעשים. ולכן אחיו הכהנים אע"פי שהמשפחה [של כהונה] בכללה הם נבדלים מעדת ישראל בקדושה ובטהרה, אינן עובדים באנינות כי הצער הגדול יגבר בלבם ולא יְכַוְנוּ לבם למקום ויחשבו מחשבת יגון והבל ומחללים העבודה. ועל הכהן הגדול לבד העיד "ולא יחלל את מקדש אלהיו". כלומר אני עֵד על האיש הקדוש הזה שלא יחלל עבודתו. לפי שנזר שמן משחת אלהיו עליו, וקדוש בתכלית הקדושה. וחתם דבריו (ויקרא כא, טו) "כי אני יי' מקַדשו". כלומר אני קדשתיו מבטן, ואצלתי עליו רוח קדושה גדולה, ולכן יש בו כח לעמוד על משמרתו בקדושה. וכן "אני יי'" האמור למעלה (כא, יב) כלומר אני קדשתיו, ואני יודע משקל כח קדושתו. וכן אמרו קדמונינו ז"ל (ילקוט שמעוני, בא, רמז תרל"א, ד"ה לאביו ולאמו לא יטמא) "אני יי'. להגיד מה גרם". ע"כ. וכן "כי אני יי' מקדשו. להגיד מה גרם" (ילקוט שמעוני, בא, רמז תרל"א, סוף ד"ה והוא אשה בבתוליה). ע"כ. כלומר אני היודע מה הענין הגורם לכהן הגדול שיוכל לעבוד באנינות ולא יחלל הקרבן במחשבתו. והוא כח הקדושה שאצלתי בנפשו היקרה הנודע לי לבדי. ומן המבואר תבין שיש פרטים רבים בדרכי הקדושה, לא יתכנו לצווֹתם לכל הקהל כולו. ולכן נשארו חתומים וסתומים במצות "והלכת בדרכיו":