גן נעול, בית ראשון ו׳:ז׳Gan Naul, House I 6:7

א׳ובהיות שאין דרכי החכמה מתוַדעים לאדם באמצעות כחות השכל הבינה והדעת הנטועים בו. ומלבד זה רוב דרכי החכמה מנגדים לטבע הנפש, בעבור שציורי הכחות בטבעיהן נוטים לפעולות רעות, כמבואר למעלה חדר ד', נשאר לחקור עתה מה הן האמצעיים והסבות המסבבים שיחפוץ האדם להשתמש בכח החכמה הנטוע בו, לאסוף בה חקי חכמת השם ב"ה? ואם האדם חושק ללמוד הענינים האחרים שיפול עליהן שם דבר "חכמה". והן ידיעת מעשה השם ב"ה בשמים ובארץ, ידיעת החכמות הלמודיות וחכמת כל מלאכת מעשה שרמזנו עליהם בחדר השני, אין זה מן הפלא. כי לפי שהן מתבארים לבינת האדם ולדעתו, גם אינן מנגדים לטבע הנפש, לפי שאין המנהגים מסתעפים מהן, וכן נותנים חן וכבוד לבעליהן בעיני הבריות, גם כסף גם זהב ירבו למתעסקים בהם; הנה מטבע השכל והבינה לחשוק לדעתם וילוה עמהם כח הגבהות והכבוד הנטועים בנפש. ואחריהם כח התאוה והחמדה לאסוף ולכנוס. וכולם יעזרו לעורר חפץ האדם ללמדם ולדעתם. וכל זה לא יתכן בחכמת הנפש שמסתעפים מהן המנהגים שאינן מושגים לשכל ולבינה. ובעליהן שנואים ללצים ולכסילים ולאוילים שהן רוב ההמון. ואינן מביאין עושר והון בטבע. ואם כן נשאל האם נטוע בנפש כח ידוע, שבהצטיירו בלב ימשול על כלל הכחות הנפשיות המנגדות לחכמה ויעורר כח החפץ הנטוע בה, לחפוץ ללמוד דרכי החכמה ולהרגיל כלל הכחות שלא יסורו ממשמעתה וינהגו בדרכיה? ואילו יהיה כח כזה בנפש האדם, אז יקל עליו להכריע כל כחות נפשו אל החכמה באמצעות הכח הפרטי הזה המושל על כולם. ואם תצייר שגם הכח הפרטי הזה מנגד אל החכמה, בכל זה לא תכבד עליו העבודה. כי אז לא יצטרך רק לתקן הכח הפרטי הזה לבדו. וישכיל ויתבונן תמיד להדריכו בדרך אמת ולהשותו עם דרך החכמה. ובהשלימו לעשות כן אז ימשול הכח הזה על כלל הכחות הנפשיות, ופתאום ינהלם וינהיגם כפי דרכי החכמה בכל דבר ודבר. והתשובה אם תהיה חוֹפֵשׂ כל בית הנפש, לא תמצא בכל כחותיה גם אחד שבידו העוז והגבורה למשול על שאר הכחות. ונשים לדוגמא כח הענוה הנפלא והנאדר, שנשתבח בו אדון הנביאים משה רבינו ע"ה. שאם היה בכחה למשול על הכל, לא היינו צריכין עוד לשום דבר, זולתי להשכיל ולהתבונן ברוחנו ולעדור בכל לב למצוא וליסד בנפשינו כח הענוה כפי שחקקה החכמה. וללכת אל חכמים לשמוע דברי בינה ושכל טוב, המעירים חפץ הרוח שיתלבש בענוה. ולהתחנן מה' יוצר הנפש ב"ה, שיגמור בעדינו להוציא הציור הנכבד הזה מן הכח אל הפועל הגמור. ובהיותנו מוצאים ציורו, כבר יגיע לנו כל צרכינו באמצעותו, להכריח הכחות בכללן שתתנהגנה בחכמה. אבל כל זה נמנע מחק הכח הפרטי. כי גם הציור הטוב בהמשלו בנפש, לא ימשול רק על הכח השני המנגד אליו לא יותר. כאילו תאמר שבהמשל ציור הענוה יחליש כח הגאוה בנפש, אבל לא תחלושנה בעבור כן כחות הסביאה והזוללות וחמדת הנשים וכיוצא בהן. וכמו שהמשלנו הענוה והודענו שהיא לבדה לא תמשול בציורה על כלל הכחות. כן נוהג הענין בכל הכחות. שאין גם אחד מהן מושל בכללות הנפש. וא"כ עלינו לחקור על הסיבה המעירה רוח החפץ אל החכמה.

ב׳ואולם שורש דבר זה וסודו, מפורש בתורה ובספרי נביאי האמת והודיעונו התורה והנביאים כי יש בנפשנו כח ידוע, שבהגלותו הגלות גמורה, ידיו רב לו למשול על כלל הכחות כולם, ויעיר חפץ האדם לאסוף בכח חכמתו החכמה, ולהשתמש בכח שכלו ובינתו ומדעו בדרכי החכמה ולהרגיל כל כחותיו שתעשינה כפי החכמה שלמד. והכח הזה הוא כח היראה הנטוע בנפש, וגם הוא אחד מנושאי החכמה, כי יש בו דבר והפוכו, והוא כח העזות. והנה כל אחד מן הכחות הנפשיות מתפשט לכמה ענינים. כאלו תאמר כח התאוה יתפשט לענינים רבים. יתאו לאכול ולשתות. יתאו לקבץ הון ועושר. יתאו להרבות נשים. וכן לענין הטובה. וכן כח היראה מתפשט לענפים רבים. האדם יירא מאויבו. יירא מחיה רעה, ממות וממשכלת. יירא מבעלי הזרוע ומן הרשעים. וכן יראת הכבוד. יירא מאנשי המעלה המלכים והרוזנים. יירא את החכמים ואנשי השם. יירא אביו ואמו ומי שגדול ממנו בשנים. ומי שהוא עז פנים נוהג להפך. אבל סעיף אחד יש בכח היראה, שהוא מסוג המדעות שאין לצייר הפוכו כלל, וכדרך שבארנו בחדר שני, והסעיף הזה הוא יראת השם ב"ה. ויראת השם הוא על דרכים שתים. האחד לירוא מפחד מוסריו ומשפטיו עוזו אפו וזעמו. והשני לירוא יראת הכבוד כי רם ה' ונשגב שמו לבדו, הודו על ארץ ושמים, רב ושליט מראש עד סוף. ושתי היראות נטועות בשקול הדעת. כי מציאות השם אחדותו רוממותו ויכלתו הבלתי בעל תכלית, תכריע עליהן דעתו של אדם. כמו שיתבאר בדברנו על שרש "ידע" וגזרותיו בעז"ה. ועוד נודע בידיעת החוש לשבטי ישראל יחד. כי בעיניהם ראו במצרים, על הים ובמדבר את מעשה ה' הגדול והנורא ונודע להם כי הוא לבדו יכול על כל היכולות, ושהוא ב"ה משגיח ממכון שבתו להטיב לטובים ולישרים ולשלם לעושי הרשעה כרשעתן. כדרך (דברים ד, לה) "אתה הראית לדעת כי יי' הוא האלהים אין עוד מלבדו". ולכן בעבור כבודו וגדלו המרומם על כל תהלה, אנו צריכין ליראה אותו יראת הכבוד והרוממות. ובעבור משפטיו ודינו שהן גדולים עד אין חקר, אנו צריכים ליראה ממנו יראת העונש והפחד. והכל בדרך המדע לפי שאין בכח האדם למצוא דרך הפוך בענין זה, כמו שאמרנו בחדר שני. ומטעם זה כנו כתבי הקדש תעלומות הסודות העליונות "מעשה בראשית ומעשה מרכבה". ועל דרך כלל כל הנכלל בכבוד השם תהלתו ותפארתו במליצת יראת ה', וכמו שבארנו בחדר זה חלון ג'. וכתובה המליצה הזאת תמיד אצל הגדולות והתהלות. כמו (תהלים פט, ח) "אֵל נערץ בסוד קדושים רבה ונורא על כל סביביו". כי בהיותו מרומם על סוד קדושים רבה, על כן הוא נורא. וכן (שמות טו, יא) "מי כמכה באלים יי' מי כמכה נאדר בקדש נורא תהלות עושה פלא". כי בהיותו אל אלים ועושה נפלאות למעלה משקול דעת האדם, על כן הוא נורא תהלות וכן הרבה. ולפי שהסעיף הזה המסתעף מכח היראה הנטוע בנו, תכריעהו שקול דעתו של אדם.

ג׳הנה מי שדעתו דעת אדם, כבר הוא מוכרח מנפשו להשתמש בכח יראתו בענין זה, ר"ל יראת השם ב"ה. ואע"פי שאיננו משתמש בו לענינים אחרים. על דרך משל שאינו ירא לרדת יַמים, ללכת במלחמה, או שאר הסכנות, לפי שנפשו משתמש בכח האומץ שגם היא הפוכה מכח היראה; לא יוכל לעשות כן נגד השם ב"ה. היעמוד לבו התחזקנה ידיו להתקומם נגד דבריו ומשפטיו ית', ודעתו תנצחהו על היראה? ואע"פי שיש בנפש כח העזות ההפוכה מכח היראה. הנה המשתמש בעזות בסעיף זה מן היראה, נתן אות ומופת על עצמו שמרוב רשעתו וסכלותו, מלבד שהשחית דרכי נפשו גם השחית דעתו, וכמעט בטל ממנו צורת האדם. כי דעת המושכלות הראשונות היא עצם צורת האדם. וכפי רוב התנגדותו להן, כן רוב הֶשְׁחֵת הצורה. ומתואר "איש משחית מנאץ השם" וכיוצא בזה וכמבואר למעלה. אבל מי שצורתו בקרבו שלמה, בהכרח הדעת יודה על סעיף זה מן היראה, זולתי על דרך השכחה והעצלה. כי המושכלות הראשונות ואם הם נטועים בכל הנפשות על דרך אחת, הנה הם במקצתן כשכוחות, ובעל הנפש לא התעורר עליהם מעולם. ואם לא הצטיירו בדעתו אי אפשר שיוליד מהן תולדות הבינה. על דרך משל מושכל ראשון שאין הר בלא בקעה וכמו שאמרנו למעלה. ויש בני אדם שבאו בימים ולא התעוררו על מושכל זה. וכן יקרה במושכלות הראשונות שהן יסודות ליראת ה' שיתבארו במקומם בעז"ה. אפשר שלא יתעוררו במקצת הנפשות, ואז לא תצאנה מהן התולדות הדומות לאביהן באמת ובאמונה, להכריע בקרבם מדת היראה. ואולם השם ב"ה לפי שהוא רב חסד וחפץ חיים, לכן מלבד שנטע בנו ציורי המושכלות הראשונות, גם חשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח באמצעות השכחה, ותכן עלילות מחוץ לנפש האדם המזכירים את הנפש ומקיצים אותה מתרדמתה. ואין פה המקום לבאר ענין זה בארוכה, כי במקומו יתבאר בעז"ה על נכון, ואין הכונה בחדר זה רק לבאר שהכח הזה הוא המעיר חפץ האדם לקבל החכמה ולהרגיל עצמו לעשות מעשיו בחכמה. כי בהיות האדם מוכרח מדעתו לירוא את ה', תכריחנו היראה להשתמש בכח חכמתו לאסוף בו חקי השם ב"ה, ולא יהיה נזור אחור בעבור שאין שכלו ובינתו משיגים דרכי החכמה במופתים גם במנגדים לדרכיה. כי לפי שהוא יודע שהוא ב"ה יוצר הנפשות, וכח השכל והבינה שבו, ממנו ית' נאצלו. ידמה הדבר לחומר וליוצרו כמו שאמר הנביא (ישעיה מה, ט) "הוי רב את יוצרו וגו' היאמר חומר ליוצרו מה תעשה?". וכן (שם כט, טז) "ויֵצר אמר ליוצרו לא הבין". והוא נגד שקול הדעת. כי דעת האדם תִּכָּלֵם כלימה גדולה על מחשבת און כזה. ובינת הירא תסתתר מהתבונן, בהוָדע לו כי אין חקר לתבונתו ית', ובינת האדם קצרה וצרה. וכן לא יסוג אחור מן החכמה, בעבור שדרכי ציורי הנפש הפוכים מדרכיה כי לא בעבור שהן מבקשים בשקוציהם ובגלוליהם יאמן שהולכים על דרך ישר ושעושים בחכמה. כי בהאמינו זאת, הרי הוא חולק על השקול המדעי, המורה באמת שהוא ב"ה לבדו יוכל להודיע מה הן דרכי החכמה, ומהו סכלות ורֶשע. והדבר דומה לנזור אחור בעבור שכלו ובינתו. כי גם שניהם מתקוממים ומנאצים השם ב"ה.

ד׳ואם הנזירה בעבור תוקף היצר והכרח טבע הנפש, ויודע גם הוא כי לא טוב הוא עושה, אך שאין בכחו לעמוד נגד טבע ציורי נפשו, גם לזה תועיל יראת (השם) [העונש] לבדה, הן שתביאהו לעזוב הנאת רגע והנאת העולם החולף, בעבור פחדו מן האף והחימה פן יחרה אף ה' בו. ומי יודע משקל העונשים? הן שישתמר מחטוא בעבור כבוד השם ומוראו גדלו וכבודו. וזה כל אדם, ויתחלפו ברב ובמעט. יש יירא יראת העונש, ויש יירא יראת הכבוד והרוממות. יש שיראתו מיוסדת על יסודות רבים. ויש חלוש ממנו. הכל כפי רוב הדעת והבינה והשכל, שהן יסודות היראה הטהורה. וכפי גודל היראה כן רוב החכמה, כי אין קץ לחכמה. והירא באמת אוסֵף תמיד חקי השם ונותן כל לבו עליה. וכן לעניין השמירה והעשייה. ומי שאין יראתו רחבה כל כך, מקצר בתלמוד ובמעשה. והדבר סובב והולך בין בני האדם, הן בפרטים הרבים שיש ביראת העונש, הן בפרטים הרבים שיש ביראת הכבוד והרוממות. כי היראה בנויה לתלפיות, תלויין עליה כל שלטי הגבורים. הצדיקים והחכמים והחסידים והנבונים והיודעים, לכולם יִוָסֵד בנפשם יסוד היראה. היא ראשית כל חכמה ותכלית החכמה לבני אדם. וכן לא תהיה הנזירה ממנה בעבור שחכמת הנפש בזויה לאוילים ולכסילים לרשעים וללצים, והם בוזים החכמים, מתלוצצים ומלעיגים עליהן. כי יראת ה' שהתחזקה בנפש, תקטין מעלת הנלוזים והכופרים, וידמו בעיניה כמו החיות והבהמות והשרץ השורץ, שלא תחוש על אהבתם או על שנאתם, כדרך (ישעה ב, כב) "חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו, כי במה נחשב הוא?". וכן לא תהיה הנזירה ממנה בעבור שאין החכמה מביאה הון ועושר לבעליה בטבע, כדרך שאר החכמות הלמודיות ומלאכת מעשה. כי הירא את ה' ימאס בכל אשר תחת השמש, ביודעו שאין יתרון בהם. ולא יעבור את פי ה' קטנה או גדולה בעבור כל אלה.

ה׳סוף דבר הסעיף הזה מכח היראה הנטוע בנו, ר"ל חלק ממנה המתפשט ביראת ה' שהוא חלק מדעי כמבואר היא יסוד כל חכמה. והשוכח יראת ה' ואין צריך לומר המעיז פניו נגד הסעיף הזה, בידוע שטבע נפשו תכריחנו למאס החכמה ולבזותה ולא יקבלנה כלל, וכל שכן שלא ינהג בדרכיה. והנלוז מן החכמה מתועב אל השם ב"ה, ונוחל שוא ותהו. ועל זה שנינו (אבות, ה) "ועז פנים לגיהנם". ושנה ר"א בן עזריה (אבות, ג) "אם אין יראה אין חכמה". וברוך שבחר בחכמינו שדברו בלשון קצרה הכולל ענינים רחבים! ובפרושי למסכת אבות פרשתי הענין יפה בעז"ה.¹יין לבנון, פ"ג משנה יז (מהד' תשס"ג עמ' 252) ויש להמשיל כח היראה לבית אוצר שאוספין בתוכו הסחורות היקרות, כל חפצים ומעדנים, וכולם שמורים בתוכו. ואם אין בית ומקצוע להניח בהן החפצים אין כלום. ואי אפשר שיסחר נעדר הבית והמקום, בשום מסחר. וכן היראה אוצר החכמה כלה. ומי שבית נפשו פתוחה ביראת ה', יוכל לאסוף כל קבוצת החכמה ולשמרם באוצר נפשו, ולהסתפק ממה שאסף כראוי. ואם אין בנפשו אוצר היראה, אין בה מקום להניח בו חכמה. ואם אין מאסף חכמה בנפש, לא יוכל להסתפק וליהנות מחכמה. והמשל הזה קדש הוא. כי הנביאים ע"ה המשילוה כן ברוח הקדש שנאמר (ישעיה לג, ו) "יראת יי' היא אוצרו", ויתבאר בבית השני בעז"ה. ואמר (משלי כא, כ) "אוצר נחמד ושמן בנוה חכם", ויתבאר במקומו. ואמר (שם טו, לג) "יראת יי' מוסר חכמה". (שם ט, י) "תחלת חכמה יראת יי'". (תהלים קיא, י) "ראשית חכמה יראת יי'". וכיוצא באלו שיתבארו כולם בעז"ה. ואמר (משלי יט, כג) "יראת יי' לחיים". ואמר (שם יד, כז) "יראת יי' מקור חיים". ולא באתי הנה לפרש הפסוקים שנזכר בהם לשון "יראה". כי הכונה לבד לבאר בבית זה הכתובים שנמצא בהן לשון "חכמה". ושרשי וגזרות "יראה" יתבארו במקומם בדברנו בעז"ה על שרש "ירא" גזרותיו ובניניו.

ו׳אבל חפצתי לבאר פה בקצרה, שהערת חפץ האדם לבקש חכמה ולהתנהג בדרכיה, הכל באמצעות יראת ה'. ובתורה מפורש הדבר, כי תקדים היראה לכל התורה כולה שנאמר (דברים י, יב) "ועתה ישראל מה יי' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את יי' אלהיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו", להורות כי יראת ה' יסוד הכל. והירא ילך בדרכי השם שהן דרכי החכמה. וההולך בדרכיו יאהבנו. והאוהב השם ב"ה יעבדנו בכל לב ובכל נפש. וכמו שבארנו בספר "רוח חן"²חכמת שלמה, פרשה א פסקא ד (עמ' 36) דברים ברורים למבין. אחר כן הודיע כי נקל לאדם שישתמש בכח היראה הנטוע בו לירוא את השם ב"ה. לפי שהדעת תכריחנו עליו, הן יראת הכבוד והרוממות, הן יראת משפטיו ועונשיו. ועל הראשון אמר (דברים י, יד) "הן ליי' אלהיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה", כלומר השקול המדעי ידע זאת. שהוא ב"ה נורא ועליון רב ושליט על העליונים והתחתונים. ועל השני אמר (דברים יא, ב-ז) "וידעתם היום וגו' ואת אותותיו ואת מעשיו אשר עשה בתוך מצרים וגו' ואשר עשה לחיל מצרים וגו' ואשר עשה לכם במדבר וגו' ואשר עשה לדתן ולאבירם וגו' כי עיניכם הרואות" וגו'. כלומר יראת עונשיו אתם יודעים בידיעת החוש, שהוא משלם טוב לטובים ונפרע מן הרשעים. ומי שאין בו אחת משני מיני יראה אלו, לא יחכם לעולם. ואם הוא בזדון הרי זה מִכַּת המנאצים והכופרים המשחיתים הדעת. ואם הוא בשכחה, הוא מִכַּת משוקעי התאוה הבוערים והנבערים מדעת המושכלות הראשונות שנאמר עליהן (תהלים צב, ז) "איש בער לא ידע". ואמר (ישעיה ה, יב) "והיה כנור וגו' וחליל וגו' ואת פעל יי' לא יביטו ומעשי ידיו לא ראו". ואמר בעונש המגיעם (ה, יג) "לכן גלה עמי מבלי דעת".

ז׳ומי שיש בו אחת משתי מיני היראות האלו וכל שכן שתיהן, ידיו רב לו למשול על כלל הכחות הנפשיות שמסתעפים מהן המנהגים בכללם, בין יבין בין לא יבין, או שהוא מנגד לשכלו ולבינתו ומנגד לטבע יצר הלב, ולא יכבד עבורו ולא ישיג על ידו הון וחיל. בכל זאת יכבוש יצרו במעדר רוחו ובהסכמת הלב, בהיותם מלובשים ומושלים ביראת ה'. ויעשה הכל כפי חכמת השם, ויעשה גבולים לכחותיו כפי שגבלה להן החכמה במועצותיה. ויהיה בכל עניניו ומנהגיו כעִוֵר הנשען על הפקח. כן יבטח באלהיו לעשות כאשר צוהו בכל כחו: