גן נעול, בית שני י׳:י׳Gan Naul, House II 10:10
א׳(משלי ג, יז) "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". פירוש, כבר בארנו בקצרה למעלה (חלון ד') ההבדל שבין "דרך" ובין "ארח". ואמרנו כי "דרך" הוא המעבר הגדול שבמדינה ההולך מראשה ועד סופה. כמו (במדבר כא, כב) "בדרך המלך נלך". ודוגמת זה דרכי החכמה הנודעים, כמו דרך הרחמים דרך החנינה. דרך הקדושה וכיוצא. ומלת "נועם" על האור העליון ושמחת עולם. כדרך (תהלים טז, יא) "תודיעני ארח חיים שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח". ומלת "ימינך" על דרך החכמה וכדברי הכלל הי"ב. ואמר שבימינו "נעימות נצח". וכן (שם צ, יז) "ויהי נועם אדני אלהינו עלינו". וגם זה בארנו למעלה (חדר ח' חלון ח'). וכנגד זה אמר "דרכיה דרכי נועם". כלומר כל דרך ודרך שבחכמה הולך עד תכלית הטובה עד הנועם העליון. כי ההולך בחכמה דבק בה', הוא שובע שמחות את פניו. וכדרך (קהלת ב, כו) "כי לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה". והנה בכל דרך יזכה אל הנועם העליון. יש בדרך צדק. ויש בדרך החסד. ויש בדרך החנינה. ויש בדרך ענוה. ויש בדרך קדושה; כל אחד ואחד כפי מצבו וכפי מעלתו. ומלת "נתיב" הוא על הַמֲהַלָךְ הפרטי שיעשה כל אחד לעצמו. ואינו כמו "ארח" שהוא דרך הרבים שהולכים עליו מן המקומות והכפרים שבמדינה. על דרך משל ענין המשפט. הנה יסודות המשפט הן דרכי החכמה. כאילו תאמר מה שחקקה בדין הנואף והפרטים הכלולים בזה, מה שחקקה בדין מחלל שבת, ודין הגנב וכיוצא, ועל פי החֻקים האלו ישפטו כל השופטים. ויש בכל דרך ארחות רבות כמבואר למעלה. או תאמר מדת המשפט הוא ה"דרך" הגדול ופרטי הענינים הם ה"ארחות". וכולם הולכים אל הדרך הגדול שהוא מדת משפט צדק. ואלם כל שופט ושופט יעשה נתיבות לעצמו, לשפוט בין איש ובין רעהו. כי בכל דבר צריך נתיב מיוחד לדון דין אמת לאמתו. ואם השופט חכם, תהיינה נתיבותיו שקולים כפי החכמה. וזולת זה, אעפ"י שחפץ לשפוט בצדק ולמד חכמה, יְעַוֵת נתיבתו. ועל זה אמר "וכל נתיבותיה שלום". שהנתיבות העשויות בחכמה שלום, אין שטן ואין פגע רע. ואולם נתיבות הרשעים והכסילים, כל הולך עליהם יצר לו. כמו שאמר הנביא ישעיה ע"ה (נט, ח) "נתיבותיהם עקשו להם, כל דורך בה לא ידע שלום". למדנו שמלת "נתיב" על העושה לעצמו נתיב ידוע ילך עליה ואינו דרך לרבים. ואמר שאין בנתיבותיהם שלום. והנה הזוכה ללכת בנתיבותיו בחכמה אות שהוא יקר מחכמה ומכבוד. ואולם הדרכים ידועים. ולכן אצל הנתיבות אמר "שלום", שהוא כולל כל ההצלחה כמבואר למעלה (חלון ב'). ודומה לזה אמרה החכמה (משלי ח, כ) "בארח צדקה אהלך, בתוך נתיבות משפט" ויתבאר במקומו בעז"ה. והבדיל בפסוק זה בין דרכי הרשעה והסּכלות לדרכי החכמה. כאומר גם אם תצליח לקנות עושר וכבוד בהשענך על בינתך, על הרוב יהיה עושר של מהומה. כי תצטרך לרדת יַמים ולדרוך בַּצִיוֹת לאסוף ולכנוס. גם בלילה לא ישכב לבך, ויכלו ביגון ימיך. ואם אספתם תדאג על שמירתן. כמו ששנינו (אבות, ב) "מרבה נכסים מרבה דאגה". וכן הוא לענין הכבוד הנמשך ממנו. לא תנצל מן המריבה, בהיות קנאת איש מרעהו ויפגעו בך קנאים ותסתכן. וכן אם תהיה "חכם בעיניך", ותתענג בתענוגות בני אדם ותרץ עם הגנבים (עיין תהלים נ, יח) והמנאפים. עוד מעט ויהפך ענ"ג לנג"ע, והנועם לסָרַת-טעם כמבואר למעלה (חלון ה'). אבל העונג שתתענג בדרך חכמה יהיה לך נעימות נצח וחיי עולם. והעושר והכבוד שתנחל בנתיבותיה יהיו לך לשלום אין שטן ואין פגע רע. וכן נאמר בתורה (במדבר ו, כד) "יברכך יי' וישמרך", פירוש, יברכך בעושר וכבוד, "וישמרך" מכל מזיק ומשטין (במדבר רבה יא, ה). (במדבר ו, כה) "יאר יי' פניו אליך ויחנך". פירוש, במאור פנים בחכמה ובדעת, ותנחל שנות חיים וארך ימים. (ו, כו) "ישא יי' פניו אליך וישם לך שלום". פירוש, השלום הוא תכלית כל ההצלחות וכמו שבארנו:
1
ב׳(משלי ג, יח) "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר". פירוש, יש הבדל בין "מחזיק" ובין "תומך". מלת "מחזיק" הונחה על השולח יד ומחזיק ומתגבר לתפוס בדבר הסָר ממנו, ואינו מניחו לסור. כמו (שמות ד, ד) "וישלח ידו ויחזק בו". כי לולי התחזק לתפסו בידו ובכחו, היה הנחש הולך וסר. וכן (דברים כב, כה) "והחזיק בה האיש ושכב עמה". ולולי החזיק בה וּתְּפָשָׂהּ היתה נוטה מעליו. כי על כן אמר (שם כב, כו) "ולנערה לא תעשה דבר". ומלת "תומך" הונחה על מי שנעשה כן ובסיס להניח עלי דבר מן הדברים, כי הוא תומך הדבר ההוא, ואותו הדבר חפץ לנוח עליו. כמו (בראשית מח, יז) "ויתמוך יד אביו". (שמות יז, יב) "ואהרן וחור תמכו בידיו". וכל זה משל. והנמשל מבואר. כי דרכי החכמה הפוכים מיצר הלב, ומדרכי השכל והבינה. ואם לא יתאמץ ויתגבר האדם ביראת ה', תהיינה דרכי החכמה סרים ממנו. וכמו שאמר (משלי ג, ג) "קשרם על גרגרותיך" ומבואר למעלה (חלון ג'). ומי שחפץ מחזיק בה. כי הוא מתגבר כארי על יצרו וכובש דרכי לבו, ומתעקש נגד דרכי שכלו ובינתו, ואוחז בדרך החכמה. וכנגדו אמר "עץ חיים היא למחזיקים בה". כי העושה כן חיה יחיה חיי עולם, ודומה למי ששולח ידו אל עץ החיים, לקחת ממנו ואכל וחי לעולם, וזה רמוז במעשה בראשית (בראשית ג, כב). וכן בארנו למעלה [חדר ד, סוף חלון ט]. שההולך בחכמה יזכה באחריתו אל העזר האלוהי. ותהיה החכמה כמו מכתב אלהים על לבו [בית ראשון, חדר ה חלון ט; בית שני, חדר יו"ד חלון ג]. ואז ילך בחכמה בטבע הלב. ואינו צריך להתגבר ולהחזק בה, כי לא תסור ממנה עוד כי מצאה מנוח בלבו. לפי שאין בו ציורים הפוכים ממנה. וכדברי הכלל הכ"ז. וכנגדו אמר "ותומכיה מאושר". כי אשרי מי שתומך בלבו החכמה. כדרך (משלי יד, לג) "בלב נבון תנוח חכמה" ורמזנו עליו למעלה (חדר ט' חלון י"ח). וכן החל ואמר "אשרי אדם מצא חכמה". והוא על התומך כמבואר למעלה (חלון ז). וכן סיים "ותומכיה מאושר":
2