גן נעול, בית שני י׳:ט״וGan Naul, House II 10:15
א׳(משלי ג, כו) "אל תמנע טוב מבעליו בהיות לאל ידך לעשות". פירוש, אחר שהזכיר סגולת החכמה ותפארתה, והמעלות הנכבדות שזוכים אליהן אנשי החכמה, הן בדברים שהן ממעל לשמש, גם בדברים שהן תחת השמש; בא להזהיר נפש האדם בחמש אזהרות. וכפי הפשט אין ענינם קשור עם מה שדִבֶּר בכל הפרשה. כי הם דברים פרטים שבין אדם לחבירו וכלולים במצות התורה. כמו מצות הצדקה וההלואה שאמר (דברים טו, י) "ולא ירע לבבך בתתך לו". ובמצות (ויקרא יט, יז) "לא תשנא", (יט, יח) "לא תקום ולא תטור". (שם) "ואהבת לרעך כמוך". וכיוצא בהן. גם צריך טעם למה בחר בחמש אזהרות אלו יותר משאר דברים? ועוד שאמר (ג, ל) "אם לא גמלך רעה". וטוב מזה מי שאינו רָב גם עם מי שגמל עמו רע, אבל מוכיחו מאהבה. ועוד אמר (ג, לא) "אל תקנא באיש חמס". ומדת הקנאה רעה תמיד גם אם יקנא בעושר הצדיק או בכבודו. ואולם דברי שלמה עמוקים ורחבים, והם (ירמיה כג, כט) "כפטיש יפוצץ סלע". ומקרא אחד משל ומליצה ישא. ואלה חמש האזהרות הם תוכחות מגולות לאנשים הנלוזים מן החכמה הנחלקים לכתות ולמינים רבים. והפסוק הראשון הזה טעמו נשען על הכלל הה' שיסדנו, שנושאי החכמה נטועים בכל נפש ונפש. וכן נטוע בכולם כח החכמה לצייר כדמות הדברים שהוא מקבל ולשמרם בכח השומר. וכדברי הכלל הו'. וכן נטוע בכולם כח הממשלה המתואר בתאר "לב", שבו ימשול על הכחות הנפשיות להטותם אל דרך החכמה וכדברי הכלל הכ"א. וכן החכמה עצמה גלויה ונודעת בספר התורה וספרי החכמים ומפי חכמי הדור. ובעבור כן יוכל כל אדם ללמוד חכמה ולקבלה וללכת בדרכיה כפי כחו. וכבר בארנו כי מלת "טוב" הונח על החכמה. כדרך (משלי ד, ב) "כי לקח טוב נתתי לכם". (שמות לג, יט) "אני אעביר כל טובי על פניך". ומלת "בעליו" הונח בלשוננו הקדוש על סגולה הראויה לבעלה. על דרך משל מי שברכו השם ב"ה בעושר, מתואר האיש "בעליו של העושר". מי שיש בו כח שכל גדול ומשתמש בו בדרך חכמה נקרא "בעליו". כמו (משלי טז, כב) "מקור חיים שֵׂכֶל בעליו". אבל עושה עושר ולא במשפט איננו בעליו. וכן בעל השכל בתחבולות רעות איננו בעליו. ויתבאר במקומו בעז"ה. והנה נפש האדם עליונה וכוללת כחות כל מעשה בראשית כמבואר למעלה בכלל החמישי. וכל זה בעבור החכמה, כי זה כל אדם ובעבור כן נברא. וכדברי הכלל הכ'. וראויה סגולת החכמה שתדבק בנפש האדם, ולכן תתואר הנפש "בעליו של החכמה". וכנגד זה הוכיח ואמר (משלי ג, כז) "אל תמנע טוב מבעליו בהיות לאֵל ידך לעשות". כלומר כמו שהוא קרוב למושכל ראשון שאין ראוי לאדם למנוע טוב מבעליו, ממי שהוא ראוי להטיב עמו, אם יש לאֵל ידו וכחו לעשות עמו טובה. כן הוא לענין החכמה שאין ראוי למנוע טוב החכמה מן הנפש הראויה אל החכמה, אחר שיש לאֵל ידך לעשות עמה הטובה הזאת. כי יש בך עינים לראות ואזנים לשמוע, וכלל הכחות שהן נושאי החכמה, וכח לצייר ציורי החכמה, ולב למשול על הכחות ולהנהיגם כפי החכמה, וסופרים וספרים ללמוד מהן החכמה. והנה זאת היא תוכחה גדולה נגד האומרים "רמה החכמה, ובשמים היא. ומי יחכם?" שכל זה כזב ושקר. וכמו שאמרה תורה (דברים ל, יא-יד) "לא נפלאת היא וגו' לא בשמים היא וגו' כי קרוב אליך הדבר מאד" וגו'. וכמו שבארנו בבית הראשון (חדר ח' חלון י'). וכן היא תוכחה נגד כת האוילים שנאמר עליהם (משלי טז, כב) "ומוסר אוילים אולת". ויתבאר בספר "מעין גנים" בעז"ה. כי הם אומרים שדרך החכמה טוב למלאכי אלהים, ואין האדם ראוי לה, ולא נברא רק לאכול ולשתות ולהתענג בתענוגות בני אדם. וכמו שבארנו למעלה (חדר ט' חלון י"ג):
1
ב׳(משלי ג, כח) "אל תאמר לרעך 'לֵךְ ושוב, ומחר אתן', ויש אתך". פירוש פסוק זה נשען על מה שיסדנו בבית הראשון (חדר ד' חלון ב') שביכולת האדם להסכים בלבו ללכת בדרך החכמה, אעפ"י שהיה עד הֵנָה כסיל. וכדרך (יחזקאל יח, לא) "וַעֲשׂוּ לכם לב חדש ורוח חדשה", ובארנוהו (שם חלון ב'). והנה יש מבני אדם המודים בטוב החכמה, ושראוי לאדם ללכת בה. אבל הם עצלים כי כבד עליהם לעזוב סּכלותם ולאחוז בחכמה, ללמדה ולשמרה ולהרגיל עצמם ללכת בדרכיה. והם דוחים הדבר מיום אל יום, וגם זה דרך לא טוב. כי יש בידם לעשותו בכל רגע ויעשו להם לב חדש ורוח חדשה. וכנגד זה הוכיח ואמר, "אל תאמר לרעך לך ושוב ומחר אתן ויש אתך". כלומר כמו שהוא קרוב למושכל ראשון שכמו שאין ראוי למנוע טוב מבעליו, כן אין ראוי לומר לרֵעַ השואל דבר "לֵךְ עתה ושוב מחר, ואתן לך". אם יש אתך הדבר שהוא שואל ממך. וכן אם אתה חייב לו לשלם, אין טוב שתדחנו מיום אל יום ויש בכיסך המעות לשלם לו מיד. ככה לענין החכמה. הנה נפשך שואלת ממך חכמה, ואיך תאמר "עוד היום גדול", המתיני לי שבוע זה או חודש ימים, ואחר כן אעסוק בחכמה". והרי זה "לֵךְ ושוב ומחר אתן". ויש אתך למלאות חפצה ושאלתה, כי נטוע בך לב האדם. ואם תסכים בלבך תוכל לסור אל משמעת החכמה בכל רגע. ובכתוב הראשון תאר את הנפש "בעליו", כי בו יוכיח האוילים האומרים שאין החכמה ראויה לנפש. והודיע כי שקר דִבְּרוּ, כי הנפש בעליו. ובכתוב הזה תאר את הנפש "רֵעַ". כי הנחת מלה זו על האהבה שבין בני אדם מצד שהן אדם. והיא הנפש. כדרך (ויקרא יט, יח) "ואהבת לרעך כמוך", המדבר על אהבה, בעבור שהיא נפש אדם כמבואר בבית הראשון (חדר י' חלון י"ח). לכן רַע ומר לדחות את הרֵעַ מיום אל יום. וכל שכן את הנפש שהיא רֵעַ בעצם. והתוכחה הזאת היא נגד כת העצלים. כי כמו שהאולת גורמת הֶשְׁחֵת הנפש, כמו כן העצלה. כי תתוַסף יום יום. ולבסוף ישחת הֶשְׁחֵת גדול ויהיה "חכם בעיניו" כדרך (משלי כו, טז) "חכם עצל בעיניו משבעה משיבי טעם", ומבואר בבית הראשון (חדר ו' חלון י"ד):
2