גן נעול, בית שני י׳:ט״זGan Naul, House II 10:16
א׳(משלי ג, כט) "אל תחרוש על רעך רעה, והוא יושב לבטח אתך". פירוש פסוק זה נשען על הכלל הט' שיסדנו שאין גם אחד מכל כחות הנפש שתוכל להתאר בתאר רע בהחלט. כי כל הכחות נטועים בנפש לפעול טוב כפי החכמה. ובבית הראשון (חדר ד' חלון ו' ז' ח' ט') בררנו בראיות שאפילו הכחות המתוארות "תועבות" בספרי הנביאים, גם הם נטועים בה לתשמישי החכמה. כמו הגאוה והעקשות וכן כולם. והנה ה"חכמים בעיניהם", הם חורשים רעה על כחות הנפש ויכחישו דרכי החכמה העליונה. ומדמים שכל כחות נפשם עושות בחכמה, ושהחכמה נטועה בטבע הנפש, ודרכי השם "לא יתכנו" בעיניהם, לפי שהם הפוכים מיצר הלב. וכמבואר למעלה (חלון ה') בפסוק (משלי ג, ז) "אל תהי חכם בעיניך" וכדברי הכלל הכ"ו, וכנגד זה הוכיח ואמר "אל תחרוש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך". כלומר כמו שהוא קרוב למושכל ראשון שהרֵעַ האהוב היושב עמך לבטח, וכל חפצו להטיב עמך, שאין ראוי שאתה תחרוש עליו רעה ולחושבו כמו שונא לך שתעשה לו כגמול שנאתו. כמו כן נפשך היושבת אתך לבטח, וְחֲפֵצָה להטיב עמך בכל כחותיה אם תשתמש בהן בדרכי החכמה העליונה, איך יתכן שתחרוש עליה רעה בזדון ולומר שהיא רעה ושכחותיה מבקשים לעשות התועבות, ושעל כן תשלים את הרעות? על דרך משל, ידעת שכֹח תאות נשים נטוע בה לטובה לקיום המין. למה תחרוש רעה שהיא בעלת הנאופים והטומאה, ותעשה התועבות בשאט נפש ביד רמה? והתוכחה הזאת היא נגד כת ה"חכמים בעיניהם" שכבר בארנו שאין כת רעה מהן. וכן חרישת רעה על רֵעַ רַע ממניעת הטובה, ומן האומר "לֵךְ ושוב". והבן:
1
ב׳(משלי ג' ל) "אל תריב עם אדם חנם, אם לא גמלך רעה". פירוש פסוק זה נשען על מה שכתבנו בבית הראשון (חדר ו' חלון י') במדת ה"נבון נגד פניו", שהן כת המשחיתים הגדולים הנשענים על לבם ומריבים עם הצדיקים באמונות ובדעות. הִתְאַמְּרוּ פועלי און להוכיח במופתי השכל והבינה בטולים על כל הדברים הנכללים ביראת ה', וחפצים לברר שהנביאים והחכמים מתעתעים ושאין בהם ממש. ומלת "ריב" הנחתו על הטענות והנצוחים שבין איש ובין רעהו, כשכל אחד מהן מתמרמר על חבירו ורוצה כל אחד לברר זכותו בטענות. כמו (שופטים יא, כה) "הֲרוֹב רָב עם ישראל, אם נלחם נלחם בם?" פירוש האם התמרמר עליהם ונכנס עמהם בדברי טענות, או נלחם בם? וכן כל המשפטים נקראים "דברי ריבות". כמו (שמות כג, ג) "ודל לא תהדר בריבו". (דברים יט, יז) "ועמדו שני האנשים אשר להם הריב", וכן הרבה. לפי שהן מריבים בדברים וכל אחד צועק על חבירו שעשה עמו שלא כהוגן, ומראה פנים לדבריו. ונבדל ממנו הנחת שם "תוכחה" כי הוא על הברור המדעי. והוא ג"כ מאהבה שחפץ להעמידו על האמת ולהטיב עמו. ולכן תמצא (מיכה ו, ב) "כי ריב ליי' עם עמו, ועם ישראל יתוַכח". כלומר כביכול שהוא רב עמם על פשעיהם, וכן יתוכח ומברר להם במופת, שהלכו הדרך לא טוב, להעמידם על האמת ולהטיב עמהם באחריתם. וכן (הושע ד, ד) "אך איש אל ירב ואל יוכח", ובספר "מעין גנים" יתבאר באר היטב בעז"ה. וכנגד זה אמר "אל תריב עם אדם חנם אם לא גמלך רעה". כלומר כמו שהוא קרוב למושכל ראשון שאין ראוי להתמרמר על אדם מי שיהיה, ולעשות עמו מריבה בדברים ובטענות אם לא גמלו רע, כגון שעשקו או שדִבֶּר עליו רע וכיוצא. אבל אם לא קבל ממנו רעה לא תתכן המריבה. וכמו כן לא תתכן מריבת הרשעים האלו המריבים עם החכמים והנביאים והצדיקים ומתמרמרים עליהם בלי טעם. כי דברי הנביאים והחכמים לשלום, מלמדים הדרך הטוב לבני אדם, מודיעם גדולת השם טובו וחסדו. ומי זה אשר הלך בדרך ה' והיה לחרפה ולכלימה? חלילה חלילה! כי כל דרכי האמת נועם ושלום. ואיך תסבול הדעת שיתמרמר האדם נגד האנשים הטובים הצדיקים שכל מנהגיהם צדק ואמת ולעשות עמהם מריבה? אין זה אלא הֶשְׁחֵת הדעת. לא בדעת יוכיחו ולא בהשכל ידברו, אלא בזדון וברשעת הלב. וכח השכל והבינה הנטועים בם, הם שָׂרִים ההולכים על הארץ כעבדים לשרת הרשעה והכסל אדוניהם שהתגברו עליהם. וכמבואר בכלל הי"ח. והנה התוכחה הזאת נגד כת "הנבונים נגד פניהם". וכן היא תוכחה לכת הלצים המתלוצצים על דברי החכמה. ולכן תאר טענותיהם בתאר "ריב", לפי שאינה מענין התוכחה. ואולם הוא ריב חנם. לפי שאינן יכולים לומר שהחכמים והצדיקים גמלו להם רעה:
2