גן נעול, בית שני י׳:ה׳Gan Naul, House II 10:5
א׳(משלי ג, ז) "אל תהי חכם בעיניך, יְרָא את יי' וסור מרע". פירוש, אחר שהזהיר את האדם מהשען על כח בינתו למען לא יפול ברשת "הנבונים נגד פניהם", והודיע שהכובש בינתו ונשען על השם ב"ה הוא יבין צדק ומישרים כל מעגל טוב; בא עתה להזהיר את האדם שלא יהיה מִכַּת ה"חכמים בעיניהם". והכת הזאת אינן נלוזים מן החכמה בעבור שכלם ובינתם הגדולה. כי אינם יכולים לעשות היקשים ונצוחים בשכלם. אלא שנשחת נפשם מן התאות והדמיונות, שמרוב הש[ת]קעם בתאוות לא יאמינו שהכח ביד האדם לסור מהן, ונפלו גם בפחת להאמין שאֵלה הדרכים טובים, ושכל מה שיצייר הלב בטבעו יתואר בחכמה. ודרכי החכמה באמת רחוקים הם מדמיונם, וילעיגו עליהן ולא יציירום בלבם כלל, ולא יעלה על רוחם שטבע יצר הלב רע ושהאדם צריך לדכאו וליסרו עד שירגיל לצייר דרך החכמה. אבל הם "חכמים בעיניהם" ואומרים הואיל והטבע חפץ כך וכך, ודאי כן נכון לעשות. והעושה להיפך בשגעון ינהג, אוכל את בשרו ומרקיב עצמותיו. ועל זה אמר "אל תהי חכם בעיניך". וכבר אמרנו בכלל הכ"ה שאין דרך לאדם לקבל על עצמו חֻקֵי החכמה זולתי באמצעות יראת ה'. כי הירא את ה' ובוש מכבודו וגדלו, יטה שכמו לקבל ולסבול עול החכמה אעפ"י שהיא מנגדת ליצר הלב וקשה על האדם להרגיל נפשו בדרכיו. ומלת "רע" תואר ליצר הלב. כדרך (בראשית ח, כא) "כי יצר לב האדם רע מנעוריו". ויש שתי דרכים בלב בכל דבר חכמה, כמבואר בכלל השני. ותחלת לכת האדם היא בדרך רע, כי מנעוריו הורגל עליו, וצריך לעזוב הדרך שהורגל עליו. ויתחיל ללכת בדרך הטוב שהיא דרך החכמה. ועל זה באה המליצה "ירא את יי'". סור עתה מדרך רע שאתה רגיל ללכת עליו עד הנה, ולֵך בדרך חכמה בעבור יראת ה'. והסתכל שלא אמר פה "ואל חכמתך אל תשען". כדמות המליצה האמורה על הבינה "ואל בינתך אל תשען". בעבור שאפשר לסמוך הכנוי בלשונות של חכמה, ותורֶה על חכמה נאמנה וגדולה. וטעם הדבר תבין מדברי הכלל הל"א. שדרכי החכמה יבדלו כפי מצב הנפשות ומעלתן כמו חכמת המלכים. חכמת בעלי הרוח הטובה. וכיוצא בהן. ואם נרמוז על חכמה נפלאה המיוחדת לאחד מאנשי הסגולה יהיה זה בהסמך הכנוי אליו. ומזה המין פרשנו (חדר ו' חלון ו') פסוק (מל"א ב, ו) "ועשית כחכמתך". (שמואל ב כ, כב) "ותבא האשה אל כל העם בחכמתה". ואיך יאמר "ואל חכמתך אל תשען"? שהמליצה סובלת חכמה נאמנה ג"כ. מה שאין כן בעניני בינה שאין המנהגים נתלים בהם לא יתכן להבדיל בין מצב נפש, למצב נפש אחרת בכנוי. וכשאמר "ואל בינתך" אין בכח המאמר ענין אחר זולתי בינה המדומה, שאינה בינה באמת. וכן תסתכל שכשדבר על החכמה אמר בפירוש "אל תהי חכם בעיניך". ולא הזהיר כן לענין הבינה לומר "אל תהי נבון נגד פניך". וכמה מן החכמה יש בזה. רק אם תראה מה שבארנו בבית הראשון (חדר ח' חלון ט') בפירוש תאר "נבון נגד פניו". והוכחנו שהוא תואר למי שחולק על האמת הנטועה בדעת כל אדם, ומעיז פניו לבטל האמת הנטוע גם בדעתו, בטענות והיקשים רעועים. ולכן נקרא "נבון נגד פניו". כי תבונתו המדומה מנגדת לאמת הנטועה בפניו שהיא צורת נפשו, ועל זה נאמר (משלי כא, כט) "העז איש רשע בפניו". כלומר הרשע מעיז לעמוד על דעתו, אעפ"י שבפניו מצוייר הדבר להיפך. ואיך יתכן להזהיר על זה ולומר "אל תהי נבון נגד פניך"? והוא חולק בזדון על הכל ואומר שדברי פיו אמת. וכל פה הדובר אליו מעקש וּמְעַוֵת הישר? ולכן אמר "ואל בינתך אל תשען". כלומר גם מה שאתה מבין בדרכי בינתך אל תשען עליו. כי בינת אדם קצרה ומגובלת ואין להשען עליה. כי בעל הנפש חושב שהוא מבין הענין, והשם ב"ה יודע שהוא מסכל הדבר. ובעבור כן ראוי לאדם לבטוח בה' גם נגד דרכי שכלו ובינתו. מה שאין כן ה"חכם בעיניו" המדמה כפי מחשבתו שכל ציורי נפשו הן מנהגים של חכמה, וטוען על חֻקֵי הקב"ה וביזה אותם בעבור שהן סותרות לטבע יצר הלב. וכדברי הכלל הכ'. וחושב שהן רעות בעצם וגורמים צער יגון ואנחה. וכנגדו אמר "אל תהי חכם בעיניך אלא ירא את ה'" יוצר השמים והארץ, אדון החכמה ומחוקקה. וסור מדרכי יצר הלב שהוא רע. ואם תאבה ותשמע אז טוב לך. וכמו שיבאר בפסוק הסמוך:
1
ב׳(משלי ג, ח) "רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך". פירוש, אל תראה בעיניך "שהחכמה צער ועמל לאדם ומחליש כחו, כי הוא צריך תמיד להלחם עם יצר הלב ולסבול בזיון וצער, ולעשות מוסר לנפשו שלא תשׂבע מתאוה ומדברים אסורים. להזהר מתענוגות בני אדם ומן הזוללות והסביאה, מרדוף אחרי העושר וההון, להתרחק מן הכבוד ומן השררה והרבנות. וכל אלה יוסיפו יגון, יחלישו הגוף, יביאו רקב בעצמות. וכיוצא בזה". כי שקר אתה רואה. אבל "רפאות תהי לשרך". כלומר החכמה היא רפואה לשרך, והוא טבור הגוף שהוא אונו ושרירותו. ומלבד שלא תחליש הגוף אבל גם אם חלש הוא תשלח רפואה. כי דרכי החכמה מוסיפים כח באדם ומשמרים אותו מכל מחלה. וההולך בחכמה השגחת השם דבקה עמו. כמו שכתוב בתורה (שמות כג, כה) "וברך את לחמך ואת מימך והסירותי מחלה מקרבך". והיא משמחת הלב ומשקיטו מהמית היצר. וכמו שבארנו בבית הראשון (חדר ג' חלונות ה-ו) ומן הלב תוצאות חיים. כי הוא המתפעל הראשון שבכלי הגוף. כמבואר שם (חלון ה' חדר א'). ובהיותו שקט ושמח, תהיה רפואה בכל הגוף. וכן תהיה החכמה שקוי לעצמות, שהן מוסדות הגוף. ואם יקרה בהם יובש, אין רפואה ואין תחבושת לרפאותם, כי הם מכוסים והמוח בפנים. והחכמה תַשְׁקֵם ותלחלחם שיעמדו בכחם. וכמו שבאר ישעיה ע"ה (ישעיה נח, י) "ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע" וגו' שהן מדרכי החכמה הרחמים והחנינה. ואמר (נח, יא) "ונחך יי' תמיד והשביע הצחצחות נפשך, ועצמותיך יחליץ והיית כגן רוה", וכמבואר בבית הראשון (חדר ג' חלון ו'). וכן בתורה (שמות טו, כו) "כל המחלה אשר שמתי וגו' כי אני יי' רופאך". וכן בפרשת עקב (דברים ז, יב-טז) ובכמה מקומות בתורה ובנביאים כתוב כן, שההולך בדרך חכמה ימלט מכל צער ויגון ומחלה. ועל הנלוז מן החכמה אמר (משלי ה, יא-יב) "ונהמת באחריתך בכלות בשרך ושארך. ואמרת איך שנאתי מוסר" וגו'. ולכן הזכיר פסוק זה "רפאות תהי לשרך" אצל ה"חכם בעיניו", כי הוא בונה טענתו ודמיונו על דבר זה. והבן:
2