גן נעול, בית שני י׳:ו׳Gan Naul, House II 10:6
א׳(משלי ג, ט) "כבד את יי' מהונך ומראשית כל תבואתך". פירוש, אחר שהזהיר את האדם שלא ישען על בינתו, וידע כי בינת האדם קצרה מהשיג תכלית הענינים האלהיים, חֻקֵי האלהים ותורותיו. ואחרי שהזהיר את האדם שאַל יהיה "חכם בעיניו". וידע כי החכמה הגמורה הפוכה מטבע יצר הלב. ושצריך האדם להתגבר על כחותיו עד שינהגו כפי החכמה; קבע פסוק (ט-י) "כבד את יי' מהונך וגו' וימלאו אסמיך שָׂבָע" וגו' ואח"כ קבע פסוק (ג, יא-יב) "מוסר יי' בני אל תמאס וגו' כי את אשר יאהב יי' יוכיח" וגו'. ואל תחשוב שבא שלמה להורות מצות וחקים בספר משלי. וביותר דברים המפורשים בתורה, כמו התרומות ומהעשרות והנדרים והנדבות, כי אינן מעניני הספר. גם לא היו ראויין להכתב בפרשה זו המזהרת על כלל החכמה כולה. ואולם שני הענינים שהזכיר הן למשל ולדוגמא. ענין "כבד את יי' מהונך" משל ותוכחה נגד הנשען על בינתו. וענין "מוסר יי' אל תמאס", משל ותוכחה נגד החכם בעיניו. ועתה אבאר ענינו. דע כי פסוק "כבד את יי' מהונך" היא מן המצוה המפורשת בתורה. כי תרומה גדולה קרויה ראשית. שנאמר (דברים יח, ד) "ראשית דגנך תירושך ויצהרך". חלה קרויה "ראשית", שנאמר (במדבר טו, כ) "ראשית עריסותיכם". בכורים קרוים "ראשית", שנאמר (דברים כו, ב) "ולקחת מראשית כל פרי האדמה". וכולם מתנות לכהני ה', והן מתנות מעוטות. כי תרומה גדולה א' ממאה. ובכורים תאנה אחת או אשכול אחד מכל הכרם. וחלה מעט מן העריסה. וכן צוה בתורה שנתן שכל שנה מחצית השקל מהוננו. העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, וממו נקנה התמידין והמוספין וקרבנות המוֹעדים לכפר על ישראל. ומלת "כבד" על הנותן לזולתו משלו. כדרך (במדבר כב, יז) "כי כבד אכבדך מאד וכל אשר תאמר אלי אעשה". ואמר (כב, יח) "אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב". וכן (שמות כ, יב) "כבד את אביך ואת אמך". ואמרו קדמונינו ז"ל (קידושין לא, ב) "איזהו כבוד? מאכיל ומשקה מלביש ומכסה". ועל דרך זה אמר "כבד את יי' מהונך" כמו מחצית השקל וכן נדר או נדבה לבית ה', וכן עולה ומנחה ותודה ושלמים. וכן אמר (תהלים נ, כג) "זובח תודה יכבדנני". גם כבדהו מראשית כל תבואתך. כמו תרומת דגן. תרומת תירוש ויצהר, והחלה והבכורים וראשית גז הצאן. שהן כולם חלק גבוה וניתנין לכהנים. כמו שאמר [להם] (במדבר יח, כ) "אני חלקך ונחלתך". ואם תעשה ככה הבטיחה התורה שתעשיר עושר גדול וכמפורש בנבואה, שבשכר התרומה והמעשר יעשר האדם. שנאמר (מלאכי ג, י) "ובחנוני נא בזאת וגו' אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די". וכן אמר המלך שלמה (משלי ג, י) "וְיִּמָלְאוּ אסמיך שבע ותירוש יקביך יפרוצו". ואין לך דבר בכל התורה כולה הסותר דרך בינת האדם ודעתו כמו המצווֹת האלה. וזה משני טעמים. האחד, שכפי דרך הבינה שבאדם תלוי ונמשך קנין העושר והנכסים מן הזריזות וההשתדלות והתחבולות והבנת הסחורות והמלאכות המעשיות. ומקור כל אלה מרוח הבינה הנטועה באדם, כי היא טורחת להבין דרכי המשא ומתן והסחורות, ותשתדל בתחבולות לקנות ולמכור ולהמציא המצאות להביא הסחורות ממקום למקום בהוצאות מעוטות וכיוצא באלו. וראיה לזה. כי המלך שלמה אמר בספרו (משלי כג, ד) "אל תיגע להעשיר, מבינתך חדל". פירוש אל תטרח עצמך ותתיגע להזדרז זריזות גדולה לקנות עושר, ולהמציא תחבולות בבינתך בעבור העושר. כי החריצות שקר, והבינה הבל. ולכן מבינתך חדל והמנע. וגם פה אמר בכנוי "מבינתך" לפי שאיננה בינה. על כל פנים שמענו שכפי דעת ההמון ובינתם נמשך קנין העושר מכח הבינה הנטוע בנו. ואחר שאין הדבר כן אלא (משלי י, כב) "ברכת יי' היא תעשיר". והעושר הנקנה בתחבולות בני אדם מהבל ימעט, כמו שאמר (כג, ה) "התעיף עיניך בו ואיננו, כי עשה יעשה לו כנפים, כנשר יעוף השמים". והטעם השני, ישאל בעל הבינה, איך יתכן שבעבור מעט הדגן התירוש והיצהר או בעבור איזו שקלי כסף שאנו מכבדים בהן את השם ב"ה, יעשירנו עושר גדול? וכי לנדבותינו הוא צריך? ובדעת האדם נטוע כי השם ב"ה יוצר הכל, והכל מאתו. ומה נוכל להביא לו תשורה? וכמו שכתוב בספר תהלים (תהלים נ, י-יב) "כי לי כל חיתו יער בהמות בהררי אלף. ידעתי כל עוף הרים וזיז שדי עמדי. אם ארעב לא אמר לך כי לי תבל ומלואה". ומיכה הנביא אמר (מיכה ו, ו-ז) "במה אקדם יי', אכף לאלהי מרום? האקדמנו בעולות בעגלים בני שנה? הירצה יי' באלפי אילים, ברבבות נחלי שמן?" כלומר כפי דרך בינת האדם אין טעם בהקרבת העולות והשלמים וְהַסֵךְ נסכים ושמנים. וכן אמר (שמות יט, ה) "כי לי כל הארץ". ואמר (חגי ב, ח) "לי הכסף ולי הזהב נאום יי' צבאות". ואולם התורה העליונה הנשגבת משקול הדעת האנושי הודיעה לבני אדם הסוד הגדול הזה. ולכן צוה ברוח הקדש שאֶל בינתך אל תשען, כלומר לא בדבר גדול ולא בדבר קטן. ואם תשען עליה, הרי אתה קרוב להפיל חומות התורה הבצורות והגבוהות. ודע כי לתבונת השם אין חקר. הוא ידע מקום בינה וחכמה וּכְתָבָהּ בתורתו. ואם לפי היקש השכל והבינה, אם יתן איש ליי' כל הון ביתו בוז יבוזו לו. לפי האמת, פעמים שרבע שקל כסף [היא] סיבת עושר האדם וכבודו. ובעבור שלא מצא בכל חֻקוֹת התורה ענין סותר דרך בינת האדם כמו מצות המתנות ושהן מסבבות לאדם גם עושר גם כבוד, על כן היה למשל בפרשה זו. כי גם החקים המופלאים שבתורה כמו שעטנז ופרה אדומה וחזיר וכיוצא בהן, אע"פ שהן תעלומות ואין לבינת האדם מבוא בהן, אינן סותרות דרכי הבינה. לבד חֻקֵי המתנות שהן סותרות אותה. וצוה ברוח הקדש שלא נשען על בינתֵנו ולא נתיגע להעשיר בתחבולות. אבל נבטח בה' בכל לבנו לשמור מצותיו ולכבדו מהונינו ומראשית תבואתנו. ואז טוב לנו כל הימים. כי ימלאו אסמינו שבע, ותירוש יקבֵינו יפרוצו. וקל וחומר לשאר חֻקֵי התורה שאינן סותרים דרכי הבינה הנטועה באדם שיבטל האדם דעתו הקצרה נגד יושר חֻקֵי האלהים ותורותיו והבן:
1
ב׳(משלי ג, י) "וימלאו אסמיך שבע ותירוש יקביך יפרוצו". פירוש, בשכר זה ימלאו אסמיך שבע. ומלת "אסמיך" על אוצרות התבואה. וזה נגד "ראשית דגנך". ומלת "יפרוצו" על הרבוי כמו (בראשית ל, ל) "ויפרוץ לרוב". כי הדבר המרובה פורץ הכותלים לצאת, וזה נגד "ראשית תירושך ויצהרך". ולפי שהלחם נתן לשובע, הזכיר אצלו "שבע". ובתירוש אין שביעה, הזכיר אצלו "יפרוצו". גם אמר "שבע" כדרך שכתוב בתורה (ויקרא כו, ה) "ואכלתם לחמכם לשובע". ואמרו קדמונינו ז"ל (רש"י בשם תורת כהנים) "אדם אוכל מעט והוא מתברך במעיו". וזה שהפריש תרומותיו כראוי תבא הברכה באסמיו, ויתוסף כח בתבואה שיאכלנה לשובע. וכן נאמר בתורה (דברים כח, ה) "יצו יי' אתך את הברכה באסמיך". וכן התירוש יתוסף בו כח גדול שיפרוץ היקב. וכל זה אחר האסיפה והאוצר. והבן:
2