גן נעול, בית שני י״א:ד׳Gan Naul, House II 11:4

א׳(שמואל ב יד, יג) "ותאמר האשה, ולמה חשבת כזאת על עם האלהים, ומִדבר המלך הדבר הזה כְּאָשֵׁם, לבלתי השיב המלך את נדחו". פירוש, איך עלה על לבבך מחשבת רעה כזאת על עם האלהים? והם השופטים החכמים סגולת העם, המתוארים "אלהים" בתורה. שנאמר (שמות כב, ח) "עד האלהים יבא דבר שניהם", כי הם מומחים ודנים צדק ויושר. שיעשו כדבר הרע הזה להמית את בני, או לגמור דינו ולתת רשות ביד גואל הדם להמיתו? כי היית צריך להשבע לי שלא יעשו עמו רעה. ולולי שאתה חושב כן עליהם, היה לך להשיבני "מפני גואל הדם ובית דין אין לך לירוא כי הם לא יעשו כזאת". ואינו דומה למה שהבטחתני שלא אירא מן הקמים עלי. כי הם אנשים לא ידעו משפט התורה. ואולי בחמתם ובאפם ישלחו יד, ואתה צריך לצַווֹת עליהם. אבל אנשי המשפט עַם האלהים חלילה להם מעשות כדבר הזה! ואולם אחר שדברת כדברים האלה, אות ומופת שאדוני המלך עצמו אשם באשמה הזאת, ובלבבך מושל ציור כזה, ולכן אתה חושב כן על אחרים. כי כדמות הציור המושל בלב האדם כן יבין במחשבת זולתו, כמו שבארנו למעלה (חדר ח' חלון י'). וראינו בך הֶמְשֵׁל הציור הרע הזה, כי אינך משיב את בנך הנדח זה שלש שנים, בעבור מה שעשה לאמנון, ואתה חפץ לדונו במשפט המלוכה. ולא טוב אתה עושה אדוני המלך, כי אינו חייב בדין תורה, גם כפי משפט המלוכה הוא פטור. כי לא גלה דעתו שעשה מה שעשה בזדון הלב לירש המלוכה מאחיו. והדעת נוטה שעשהו בחמתו ובקנאתו על דבר אחותו. ואיך תשפוך דמיו מפני הספק? הלא הוא רע בעיני ה'! והוכיחה האשה שכל זה נגד הכונה העליונה. ואמרה (שמואל ב יד, יד) "כי מות נמות, וכמים הנגרים ארצה אשר לא יאספו. ולא ישא אלהים נפש וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח". והפסוק הזה ענינו קשה. ודברי המפרשים ז"ל רחוקים. והרב ר' יצחק אברבנאל ז"ל התאמץ בפירושו, ועשה ארבע טענות בפירוש הכתוב. האחד, "כי מות נמות". כלומר המות פרוסה על כל החיים. ולכן הנהרג אין לו תרעומת רב אחר שסופו היה למות. ובעבור כן אין להרוג הרוצח. השני, "וכמים הנגרים" וגו'. כלומר מי שגנב מחבירו ממון, גזלו או עשקו, יוכל להשיב את הגזילה או העושק. וטוב לחייבו ההשבה לתקן את אשר עִוֵת. אבל השופך דם זולתו, הנה דמו כמים הנגרים אשר לא יאספו ולא תשיב נפש הנרצח אל קרבו בשפיכת דם הרוצח. ומה יועיל אם יהרג המרצח? ואמר הרב ז"ל שהטענות האלו חלושים ודברי נשים. ויפה אמר, כי אם כן בטלו דברי התורה שנאמר (במדבר לה, לג) "ולארץ לא יכופר לדם אשר שוּפך בה כי אם בדם שופכו". ועוד כמה מצות נכתבו בדין הרוצח. אך יפלא בעיני חכם גדול כדוד שיתן לב לדברי רוח ושיחת נשים? כי על פי הדברים האלה חזר מדעתו והשיב את נדחו. הטענה הג', "ולא ישא אלהים נפש". כלומר אף אם בעולם הזה לא יענש הרוצח, ה' לא יסלח לו כי יענש בעולם הנשמות. ולכן אם אין עדים והתראה אין ראוי למלך לדונו. אבל ישים לאֵל משפטו. וגם זאת טענה חלושה כי המלך חייב לשפוט משפט המלוכה, שלא כדין תורה לעשות סייג לתורה. ואם הוא פטור גם ממשפט המלוכה מה לנו אם הוא נשפט בעולם הנשמות? די בזה שאסור לו לשפוך דמו בהיותו פטור. הטענה הד', "וחשב מחשבות" וכו'. כלומר השם ב"ה חושב מחשבות לשלם לאיש כדרכיו בעולם הזה כדי שלא ידח מן העולם הבא. ואמרה זה על אמנון כי מאלהים היתה מסבה שימות על עונותיו. וגם זה טענה חלושה. שא"כ כל רוצח יפטור עצמו בטענה זו. ופירש עוד "וחשב מחשבות" במצות שנתן לישראל. כמו (סנהדרין ב, א) "ושפטו העדה והצילו העדה" וכמו מצות ערי מקלט. כדי למלט את הרוצח מן המות. ופירוש זה אמת. רק המליצה זרה. ולמה לא אמרה "וחשב מחשבות להציל ממות"?

ב׳והפירוש המתוקן נראה בעיני, שמאמר זה כולו שפה אחת ודברים אחדים. והוא מאמר של חכמה לא שיחת נשים. כי הכתוב תאר האשה הזאת "אשה חֲכָמָה" וחכם לא יענה דעת רוח, וצריכין להיות כל דבריו כהלכה וכמשפט. וכן שנינו (אבות, ה) "שבעה דברים בחכם וכו' שואל כענין ומשיב כהלכה". דע כי השם ב"ה מרחם על כל מעשיו, ואינו חפץ במות המת. כמו שכתוב בספר יחזקאל (יח, כג) ובשאר דברי הנביאים. וכשאדם חוטא יאריך לו השם למען ישוב מאולתו ושב ורפא לו. כי אם יגוע בעונו מיד, יאבד שני עולמים, העולם הזה שמת בקוצר ימים, ונדחה ממחיצת העולם הבא בעבור שלא השלים נפשו תחת השמש בחכמה ובכשרון. כי נפש האדם עליונה ונשארת אחר הִפָּרְדָה מן הגוף והולכת לֵאור באור החיים כמבואר למעלה (חדר ג' חלון א'). ולפעמים אם יאריך הרשע ימים יהיה לרעתו וישחת יותר, ואז יהיה כצל ולא יאריך ימים. וכדרך (דברים ז, ו) "ומשלם לשונאיו וגו' לא יאחר לשונאו". ויפה בארנוהו בפתיחתנו לבית הראשון.¹הכוונה העשירית ומשקל הטוב והרע בעינינים כאלה נעלם מלב בני אדם. ואין בנו מבין לדעת מי ראוי לחיות, ומי ראוי למות, זולתי השם ב"ה לבדו יודע משקל זמן החיים תחת השמש לכל איש ואיש. והמת קודם הזמן הראוי לו אפילו תאמר שהלך בצדק ובחכמה, הנה הוא נדח ממחיצתו ומעלתו שהיה משיג, אם השלים זמנו וטהר נפשו יותר. וכל שכן אם הלך בעצת רשעים ומת קודם זמנו שהוא נדח דחי גדול. ובעבור כן הקפידה התורה מאד על שפיכת דם האדם. ואמר הטעם (בראשית ט, ו) "כי בצלם אלהים עשה את האדם". כלומר בעבור שיש בו נשמת חיים העתידה לבא אל האלהים כשתשלים ימי חייה תחת השמש. ועל כן כשנתן לנו תורה ומצות ומשפטים ודינים לזַכּוֹתֵינוּ ולקדשנו וצונו בארבע מיתות בית דין לדון בהם החוטאים. והיה זה לזַכּוֹתֵינוּ, ומטעמים אחרים כתבתים בספר "רוח חן".²חכמת שלמה, פרשה יב, פסקא טז (עמ' 185) כי לולי כן היה הוא ב"ה מכלה הקוצים מן הכרם, כי הוא אלהי עולם שופט כל הארץ. אבל חָפֵץ לזַכּוֹתֵינוּ ונתן הדינים ביד שופטי ארץ. ולפי שגלוי לפניו שאין אנו מבינים מי יחיה ומי ימות, וכדרך שכתבנו. על כן שָׂם גדרים ידועים ודקדוקים רבים, וכולם למלט נפש החוטא מן המות. כמו החקירות והדרישות ועל פי שנים עדים. ואם השופט עצמו ראה בעיניו מעשה הרשע, ובאים שני עדים ומעידים אלא שלא נתכונה העדות כמשפט התורה, אינו רשאי לחייבו. וצריך שתהיה התראה. ועל כולם נאמר "והצילו העדה" וכיוצא בזה. כי כל עוד שלא נתקבצו כל הפרטים והדקדוקים האלו, אי אפשר לנו לחייבו במשפט. אבל מוטל עלינו להצילו ואפילו ברור לנו כשמש שעשה החטא, וכדרך שבארנו שהשופט עצמו ראה בעיניו. והטעם כי מאת ה' היתה זאת שינצל למען האריך לו. כי רואה ה' שאין זמנו עתה להפטר מן העולם, וזה נעלם מעינינו. וכן אם רואה השם כי מיתתו עתה טוב לו, מסבב הדבר שיהיו עדים והתראה ושיפול ביד בית דין וימיתוהו לכפר על כל עונותיו. ועל זה אמרו קדמונינו ז"ל (סנהדרין מג, ב) שכל המומתין מתודין ויש להם חלק לעולם הבא. וכמו שהדבר הזה נוהג במשפטי התורה המסורים לבית דין, כמו כן נוהג במשפטי המלוכה הנמסרים למלכים. שהן דרכי תורה ותעלומותיה לשפוט אנשי הזדון העושים ביד רמה. וגם בהם יש דרכים ידועים מקובלים ודקדוקים רבים כפי הקבלה הנאמנה. ובהקבץ כל הפרטים כראוי, אז ראוי למלך לדונו במשפט המלוכה, כי מאת ה' יצא הדבר. ואם לאו, שיש בו ספק, חזר הדין להיות כמו במשפטי התורה המסורים לבית דין וחייב להצילו. כי אולי אם ימות עתה יהיה לרע לו, ותהיה נפשו נדחת מן המעלה שהיתה מוכנת להגיע אליה. וכמו שאמרנו. ודע כי מלת "מות" בלשונינו הקדוש הונח על מיתת הגוף בהפרד ממנו נשמת החיים. וזה מפורסם בכל מליצות כתבי הקדש.

ג׳ומלת "אסיפה" הנחתה על לכת הנפש אל אלהים כמו (בראשית מט, כט) "אני נאסף אל עמי". (במדבר לא, ב) "אחר תאסף אל עמיך". וכן הרבה. וברשעים נאמר (איוב כו, יט) "עשיר ישכב ולא יאסף". פירוש, לא יאסף אל הנועם העליון. ויפה בארנוהו בספר "מעין גנים". (ירמיה ח, ב) "לא יאספו ולא יקברו", וכדומה להם. ויש לי טעם יקר על זה, אבארהו פה בקצרה. כי בהיות אור הנפש נאצל ממרומים, וזורח על האדם ממקורו העליון אוסף אליו האור הזורח למטה באדם שהיא נפשו. ועל זה אמר (בראשית מט, כט) "אני נאסף אל עמי". (במדבר לא, ב) "אחר תאסף אל עמיך". שהוא אל אוצר הנשמות. וראיה גדולה אמר הנביא (ישעיה נה, ח) "כבוד יי' יאספך". וכן (תהלים כז, י) "כי אבי ואמי עזבוני ויי' יאספני". ובפירוש כתוב (איוב לד, יד) "רוחו ונשמתו אליו יאסוף". ובמקומותיהן בעז"ה אפרש כל הפסוקים באר היטב כל אחד כפי ענינו. ותמצא זאת המליצה כתובה אצל מאורות השמים. כי נודע במופת שאור הירח נאצל עליו מאור השמש. וכל חלק מן החודש אוסף השמש אורו ממקום ידוע מן הירח. ומאיר על מקום שני שלו כידוע לבעלי החכמה הזאת.³כלומר השמש אינו מאיר תמיד את אורו על אותו מקום מסוים בירח, אלא מעביר אורו למקום אחר בירח, ושוב למקום אחר. כי הירח מסתובב על ציר ונאמר (ישעיה ס, כ) "לא יבוא עוד שמשך, וירחך לא יאסף". הזכיר אצל הירח לשון "אסיפה", בעבור כי אורו זורח עליו ממקום למעלה ממנו שהוא השמש. ודומה אליו אור נפש האדם הזורח באדם מאוצר הנשמות. לכן בהיות הנפש מתגאלת ורחוקה מאור העליון, אם איננה מתדמה למקורה שהוא מקום אמת, לא תאסף אליו. כי היא כמו פזורה בדעותיה ובדרכיה, והיא נדחת מִשׁוּב אל מקומה; והן העונשין שאחר המות והכריתות האמורות בתורה. ומלת "ישא" הונחה על הסליחה וההעברה על הפשעים. כמו (שמות לד, ז) "נושא עון". והשם ב"ה סולח ברחמיו כל חטאות האדם כשיעזוב דרכו הרעה וישוב אל יי'. וכל זה לא יתכן רק בהיותו תחת השמש בהתחבר הנפש עם הגוף, לא אחר הִפָּרְדָה מעמו, כי אז לא יסלח לה ה'. וכל זה ברור.

ד׳ועל כל הדברים האלה סבבה האשה הַחֲכָמָה את מליצתה להוכיח את המלך כי לא טוב הוא עושה שחפץ לשפוך דם אבשלום מספק ובאומד דעתו, כי לא חפץ בזה ה'. ועל כן אמרה "כי מות נמות". כלומר אמת כי המות פרוסה על כל החיים. ואם לא יחיה האדם רק תחת השמש לבד, ויהיה מות האדם ומות הבהמה שוין, נוכל לצייר שאין רע גדול לשפוך דם האדם מספק, ובעבור שופכו דם רעהו. כי טוב שיכחד מן הארץ מדאגה פן יוסיף לאבד אחרים כמו שאבד זה. אבל יש במות האדם צרה אחרת. כי במותו קודם זמנו הראוי לו תהיה גם נפשו נדחית מאור החיים שהאדם חי בו, והוא העיקר, כי לא יאסף אל עמו. ועל זה אמרה "וכמים הנגרים ארצה אשר לא יאספו", כלומר שנמשלה אז נפשו למים הנשפכים שאין לאוספם. לא כפירות הפזורים שהן יכולין להאסף. וכן הנפש בצאתה שלא בזמנה תפוזר ולא תאסף אל עמה ותשאר בתחתיות. ומי יודע עד מה? וראֵה יופי המליצה הזאת המלמדת אותנו להבין גם המליצה הכתובה בתורה אצל צבי ואיל. שאמר (דברים טו, כג) "רק את דמו לא תאכל, על הארץ תשפכנו כמים". ואמר עוד (שם יב, כג-כד) "רק הזהר לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר. לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים". לא לחנם אמר באלה המקומות "על הארץ תשפכנו כמים". כי אין זה חובה לשפכו על הארץ, ומותר למכרו או לשופכו בים. אבל גלה הסוד הנעלם. כי נפש בעלי החיים מן הארץ כמבואר בבית הראשון (חדר ג' חלון א') ולא תשאר ותאסף אחר מותה. ונפש האדם עליונה ונאספת אל עמה. והנה נפשות בעלי החיים דומות כמים הנגרים אשר לא יאספו. ועל זה אמר "על הארץ תשפכנו כמים". ואסר אכילתו מטעם הכמוס הזה. ולפי שתקנת נפש האדם בהיותה נאספת אל עמה, וזה לא יתכן רק בהיותה ראויה להאסף. ויש זמן קבוע לזה, והוא נודע ליוצר הנפשות ב"ה. ואם תפרד קודם זמנה לא תזכה לאסיפה היקרה הזאת. כי לא יסלח לה ה' אחר המות. לכן אמרה "ולא ישא אלהים נפש". כלומר אעפ"י שהוא ב"ה מאריך לאדם שישוב בתשובה ונושא עון ופשע, הנה לא ישא את הנפש בהיותה נפרדת מן הגוף, כי אין אחר המות כלום. לכן לפי שהוא ב"ה חפץ חסד ורוצה בחיי הנפשות ובתקונם, חשב מחשבות מקדם העומדות לדור ודור, כולם להציל את האדם מן המות. כמו דין ערי מקלט, ומצות "והצילו העדה" וכיוצא המבוארים למעלה. וכל זה כדי שלא ימות בלא עתו ויהיה נדח ממעלתו. ועל זה אמרה "וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח", כלומר בין צדיק בן רשע. וחפץ שישיגו כולם הטוב. ושלא ידח ממנו גם אחד. ולפי שכן הוא דרך ה', ואתה מלך חסיד הולך בדרכיו, גם לך יאות לעשות כן להשיב בנך הנדח אל מקומו ולפטרו מן המות. כך נראין בעיני הדברים. והיא תשובה של חכמה הראויה לאשה חֲכָמָה שכמותה: