גן נעול, בית שני י״א:ג׳Gan Naul, House II 11:3
א׳ספר הכתוב (שמואל ב יד, ח) "ויאמר המלך אל האשה 'לכי לביתך, ואני אצוה עליך'". והתשובה הזאת מסופקת אם הכונה שחפץ להצילו, ושתוכל לשבת בטח בביתה, או שהוא ישפוט בדבר זה במשפט המלוכה לפי שיוכל לדונו כאיש זדון שרצח אחיו למען יירש נחלתו. השיבה האשה למלך (יד, ט) "עָלַי, אדוני המלך, העון ועל בית אבי, והמלך וכסאו נקי". כלומר אפשר שמחשבתך לדונו במשפטי המלוכה, ובני נקי כאשר אמרתי. ואם הוא חייב, מקבל אני העון עלי ועל בית אישי, והמלך וכסאו נקי. כי אין המלך חייב כפי משפט מלכותו להרגו. אחר שאין רמז זדון ובליעל במעשה שעשה בני. "ונקי וצדיק אל תהרוג".1מליצה ע"פ שמות כג, ז אז השיב המלך (יד, י) "המדבר אליך וַהֲבֵאתוֹ אלי, ולא יוסיף עוד לגעת בך". כלומר יפה דברת, ואין בלבי לעשות לו רע. ואם בעבור בני המשפחה שאמרת שהם מבקשים את בנך מידך, ומריבים עמך ורוצים לתפשו בחָזְקָה, כשיבוא אצלך אחד מהם, צַוֵהוּ בשמי שיבא אלי ואז אצוהו שֶׁיִרֶף ממך ולא יוסיף עוד לגעת בך. וכאשר דִבֶּר המלך הדבר הזה ופטר בנה מדינו וּמֵחֲמַת הקמים עליו, בחרה האשה להבחין מחשבת המלך. אם לפי דעתו בנדון כזה אפשר שיהרגוהו בית דין הגדול. ולכן אמרה (יד, יא) "יזכור נא המלך את יי' אלהיך מֵהַרְבַּת גואל הדם לשחת, ולא ישמידו את בני". פירוש, עד כה לא הבטחתני רק שאתה לא תעשה לו מאומה ותצילני מאיש חֵמוֹת הקם עלי. ועדיין אני יְרֵאָה ממשפט הבית דין כי הם יאמינו לקול דברי בני המשפחה, האומרים שהרג את אחיו לירש את נחלתו. ולפי שהוא מתחבא ומסתתר מפני הבית דין יגמרו דינו למות, ויתנו רשות לגואלי הדם להמית אותו כל מקום שימצאוהו. כי כן משפט התורה שנאמר (במדבר לה, יט) "גואל הדם הוא ימית את הרוצח בפגעו בו הוא ימיתנו". וכדאמרינן (סנהדרין מה, ב) "מצוה ביד גואל הדם. ומנין שאם אין לו גואל הדם שבית דין מעמידין לו גואל? תלמוד לומר "בפגעו בו". מכל מקום". שאם אין בית דין יכולים לו, נותנים רשות לגואלי הדם שימיתוהו אם יפגעו בו. ומלת "מֵהַרְבַּת" מן הבנין הכבד הנוסף. וכמו (בראשית ג, טז) "הרבה ארבה עצבונך". וברשות הבית דין יהרגוהו, וכן כשימצאו אותו הבית דין ישמידוהו הם במשפט. ומי יערבנה בזה? ולכן אדוני המלך, הִשָׁבַע לי על שתיהן, שלא ימיתוהו הבית דין ושלא יתנו רשות לגואלי הדם להמיתו. כי אתה תוכל לצַווֹת את הבית דין שלא ימיתוהו ושלא יעמידו עליו גואל הדם. וסִפֵּר הכתוב שנשבע לה המלך ואמר (שמואל ב יד, יא) "חי יי' אם יפול משערת בנך ארצה". כלומר גם בזה יפה דברת. ואנכי אעשה כדבריך לצַווֹת לבית דין שלא יעשו לו מאומה. ומעתה אני נשבע לך בה' שלא יפול משערת בנך ארצה, לא בידי ולא ביד איש חימות, ולא ביד בית דין ולא ביד גואלי הדם. וכאשר שמעה האשה תשובת המלך וְהֵבִינָה שלפי מחשבתו אפשר שהבית דין יגמרו דינו למות, ושעל כן יצוה על אודות בנה, אז החלה להוכיחו ואמרה (יד, יב) "תדבר נא שפחתך אל אדוני המלך דבר". כלומר עד כה אמרתי שאין בלבך כלל שיהיה משפט מות בנידון כזה. אבל עכשיו מבינה אנכי כי הדבר שקול בדעתך, ומה שהבטחתני להציל את בני הוא בעבור כי האמנת לדברי, כי אינך מכיר את בני. וגם קבלתי העון עלי ועל בית אבי. ולכן הרשני לומר דבר. (יד, יב) "ויאמר, דַבְּרִי":
1