גן נעול, בית שני י״א:ב׳Gan Naul, House II 11:2
א׳(שמואל ב יד, ב) "וישלח יואב תְּקוֹעָה ויקח משם אשה חֲכָמָה". פירוש "חכמה", במנהגי צדק משפט ומישרים. וכדברי הכלל הי"ב. ויאמר רבי משה [רמב"ם] ז"ל שר"ל בעלת ערמה ותחבולה. ואני אומר שאין רמז בכתוב שהיתה חכמה לענין התחבולה אבל כפי הפשט היתה יודעת חכמת התורה. אשה יראת ה', בעלת שכל טוב ולכן בחר בה יואב. וְשָׂם משל בפיה מענין שני בנים נצים זה עם זה, ובסתר המשל היה תוכחת מגולה למלך על מעשיו עם אבשלום ושלא טוב הוא עושה וסר מדרך החכמה. וסמך יואב על טוּב שכל האשה וחכמתה הגדולה במשפטי התורה שתדע לענות מענה ישרה על כל דבר שישיב המלך. כי יואב לא היה יכול לדעת על איזו אופן יתגלגלו הדברים בין המלך והאשה. ואיך ישים כל הדברים בפיה? אבל הוא העריך המשל לבד והודיעה הנמשל. וסמך על האשה בענין השאלות והתשובות שתעריך דבריה כפי חכמת התורה. ולפי שהיתה בעלת החכמה ויראת ה', על כן היא מתוארת בתאר "חֲכָמָה" בכתוב. לא בעבור שהיתה בעלת ערמה ותחבולה. וכאשר התבוננתי במאמרי האשה הזאת ובתשובות המלך והמענות על תשובותיו, התברר לי שהיתה חֲכָמָה גדולה בתורה. ולכן אערוך פה דברי האשה כמו שהן כתובים במקרא ואפרש אותם כפי הצריך לעניניו. כי ראיתי שמפרשי המקרא ז"ל הפליגו הדברים במקומם, ונלחצו מאד בקושי המליצות. ועם מה שיתבאר בעז"ה יתלבנו הדברים:
1
ב׳הזכיר הכתוב שכבואה אל המלך נפלה על אפה (יג, ד-ה) ותאמר "הושיעה, המלך!". ויאמר לה המלך "מה לך?". ותאמר "אבל אשה אלמנה אני, וימת אישי". (יד, ו-ז) "ולשפחתך שני בנים וינצו שניהם בשדה ואין מציל ביניהם ויכו האחד את האחד וימת אותו. והנה קמה כל המשפחה על שפחתך ויאמרו תני את מכה אחיו ונמיתהו בנפש אחיו אשר הרג ונשמידה גם את היורש, וכבו את גחלתי אשר נשארה, לבלתי שים לאישי שם ושארית על פני האדמה". הודיעה שהיה המצה בשדה אין רואה ואין מציל. ואלו היו שם בני אדם [היו] מדברים על לבם ומזהירים אותם כי מרה תהיה באחרונה, לא היתה התקלה יוצאת מידם. כי לא בזדון הלב ובערמה הכהו, אלא מתוך מצה וכעס. לכן אין דינם מסור לבית דין אלא לשמים, לפי שלא היו עדים והתראה. והנה קמה המשפחה ומריבים עמדי שאתן בידם את בנִי המתחבא מפניהם. והם רוצים למסרו ביד בית דין ולהמיתהו כדין רוצח. כי מלת "ונמיתהו" מן הבנין הכבד הנוסף, שימיתוהו במשפט הבית דין. כי הם אומרים שעשה מה שעשה בערמה ובזדון הלב לירש את חלק אחיו. וכדרך (מל"א כא, יט) "הרצחת וגם ירשת?". ועל זה באה מליצת "ונשמידה גם את היורש". כלומר נשמידה האיש שעשה הרע למען יירש נחלת אחיו. ועל כן אדוני המלך, הושיעני מידם שלא יכבו את גחלתי אשר נשארה, לבלתי שים לאישי שם ושארית על פני האדמה. כלומר לא בצדקתם הם עושים, אבל מחשבתם לרעה שיירשו הם נחלת שני הבנים, שהרי במדת הצדק אינו חייב מיתה כפי מצות התורה. והיה זה משל על מעשה אבשלום עם אמנון, שבשנאתו אותו על דבר תמר אחותו שֶׁעִנָּהּ, צוה לעבדיו שיהרגוהו. ולא היה שם מציל או מי שילך ביניהם לפשר הדבר, ולא היה מי שהעיד והתרה לאבשלום וכפי דין תורה אינו חייב מיתה. וכן הוא פטור מדין המלכות. וכמ"ש בבית הראשון (חדר ח' חלון ז') שביד המלך להכות ולענוש שלא כדין תורה לא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה. והוא כשיעשה העושה ביד רמה ובהֶשְׁחֵת הדעת. ואלו הן מן המשפטים הנפלאים המסורים למלך וכמו שהארכנו שם בזה. ואבשלום אם היה הורג את אמנון בעבור כי הוא הבכור, ושיירש אחריו את המלוכה, היה מותר למלך ולבית דין הגדול להעבירו מן הארץ שהוא ממין אפקורוסות והֶשְׁחֵת הדעת. אבל היה מעשה אבשלום מפני שנאה להנקם מאחיו עד דבר עֲנּוֹתוֹ את תמר אחותו, והוציאה בבזיון מחדרו. ולפי שלא חקר המלך את הדבר ולא העניש את אמנון על הנבָלה אשר עשה, התיר אבשלום לעצמו לעשות מה שעשה. וכיון שלא היו עדים והתראה פטור מדין תורה ומדין המלכות. וכן בענין שני האחים בני האלמנה. המית האחד את השני מתוך מצה ומריבה. לא בזדון הלב ובהֶשְׁחֵת הדעת לירש נחלת אחיו. ולכן העריך יואב המשל הזה, לשמוע מה ידבר המלך בנדון כזה. ומתשובת המלך ידע מה בלבו על דבר אבשלום:
2