גן נעול, בית שני י״א:ז׳Gan Naul, House II 11:7

א׳(ירמיה ד, כב) "חכמים המה להרע, ולהיטיב לא ידעו". גם מפסוק זה בקש רבינו משה [רמב"ם] ז"ל להסתייע שתאר "חכם" נופל על בעל התחבולות בדעות ובמעשים מגונים, וכמו שהבאנו דבריו בבית הראשון (חדר א' חלון א'). ואני אומר שהוא ראיה לסתור. שאם תארם חכמים בעבור נליזתם מן החכמה הנאמנה, ועשותם הרעות בתחבולותיהם, היה לו לומר "חכמים רעים הם ולא טובים". ובאמרוֹ "חכמים המה להרע", הכונה כך היא: הם הולכים בדברי החכמה, ועושים המצווֹת והחקים שחקקה התורה, גם לִמְדוּנוּ החקים האלו; אבל מחשבתם לרעה ולהטיב לא ידעו. כי כבר בארנו בכלל הכ"ה שיסוד החכמה השמירה והעשיה היא יראת ה'. (אבות, ג) ו"אם אין יראה אין חכמה". כי דרכי החכמה מנגדים ליצר הלב שהוא רע. ולכן מי שאינו ירא את ה' לא ילמד החכמה וכל שכן שלא יעשה בחכמה. ויוכל להיות מי שאינו ירא את ה' ולומד חכמה והולך בדרכיה. לא בעבור כבוד שמו ית'. אלא בעבור יצר לבו הרע. כי כונתו לרמות את הבריות ולהתגדל לעיניהם. והוא יודע שבהיותו בלי חכמה יחשב לסכל ולבזוי עם. ואם ילמד החכמה ויעבור על חֻקוֹתיה בפרהסיא יחשב ל"איש בליעל" ולא יתחברו עמו הגדולים אנשי השם. ומטעם זה בוחר לאסוף חֻקֵי החכמה וללכת בדרכיה למראה העין, ולהצטדק בעיני הבריות שיבטחו על חכמתו ועל צדקתו. ובלבו חושב רע להשתרר עליהם ולעבור על כל העבירות בסתר. והן כת החנפים, ומן הפְּרוּשִׁים הרעים הנזכרים בתלמוד (סוטה כב, ב). ואמרו עליהם "בי דינא רבא לתפרע מהנהו דחפו גונדי" (שם). עליהם שנינו (אבות, ד משנה ד) "כל המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי". ויפה פירשנוהו בפירושנו למסכת אבות.¹יין לבנון, מהד' תשס"ג, עמ' 287-288 והנה האנשים האלו הם חכמים, שהרי אספו אל לבם חֻקֵי החכמה ועושים כחֻקוֹתיה. אבל הם חכמים למראה עיני האדם שאינן יודעים סתרי הלב. אבל השם ב"ה רואה שֶׁכַוָנָתָם להרע, כי הם משתמשים בתורה ובמצות לכונה רעה; להתגדל ולהתפאר בעיני הבריות, ולעשות רעות גדולות כשאין הבריות יכולים לעמוד על כונתם. ועל זה אמר "חכמים המה להרע, ולהיטיב לא ידעו". כלומר אמת שהן בעלי חכמה ועושים לעיניכם בחכמה, אבל אני היודע ועֵד שכונתם להרע. "ולהיטיב לא ידעו" כלומר לא ידעו ולא אהבו דרכי החכמה להיטיב בהם, ולתכלית שבעבורו צוה עליהן השם ב"ה. וראיה על הפירוש הנכון הזה, כי תחלת הכתוב הוא (שם) "כי אויל עמי, אותי לא ידעו. בנים סכלים המה, ולא נבונים המה". וכבר רמזנו (חדר ד' חלון ג') כי הנחת תואר "אויל" על משוחת הדעת, וכן אמר "אותי לא ידעו", ואע"פ שהוא מן המושכלות הראשונות הנטועות בשקול דעת כל אדם, וכמבואר בבית הראשון (חדר ו' חלון י'). ולכן אעפ"י שיש בהן אנשי השכל והבינה, הם סכלים ולא נבונים. לפי שמשתמשים בשכלם ובבינתם בדרכי שוא להרבות טענות ונצוחים של אפס ותוהו, ולהמציא ערמות ותחבולות רעות בדעות ובמעשים מגונים. אחר כן אמר אעפ"י שהם בעלי החכמה הנאמנה והולכים בדרכיה, אינם עושים ביראת ה' אבל כונתם להרע. כי אותי לא ידעו. ואם כדברי רבינו משה [רמב"ם] ז"ל שתארם "חכמים" בעבור מעשיהם הרעים בתחבולות, יהיה המאמר סותר עצמו. תחלה קראום "סכלים" בעבור שאין בהם בינה. ואחר כן קראום "חכמים" בעבור תחבולותיהם, והתחבולה מקורה מרוח בִּינָה כמו שיתבאר בספר "מעין גנים".

ב׳וראיה [לזה] (משלי א, ה) "ונבון תחבולות יקנה". והאמת כי תאר "חכמים" על מי שיש לו מאסף חכמה והולך בחכמה. וכן תאר "נבון" על המשתמש בבינתו בדרכי החכמה באמת כמו שיתבאר בספר "מעין גנים" בעז"ה. ולכן הנלוז מדרך בינה והוא אויל ואין בו דעת אלהים, אעפ"י שהוא בעל בינה ושכל בטבע להמציא ערמות ותחבולות רעות, מתואר בדברי הנביאים בתאר "סכל". והאנשים האלו שדבר הנביא עליהם היו אוילים. אבל היו חנפים, לומדים חכמה ועושים מצות לעיני הבריות, ובלבם (משלי כו, כה) "שבע תועבות". ועל כן הוצרך לומר עוד "חכמים המה להרע". וראיתי לרבותינו ז"ל בספרי (פרשת האזינו, פסקא ג', ד"ה שחת לו) "כיוצא בדבר אתה אומר 'חכמים המה להרע'. והרי דברים קל וחומר, ומה כשהם סכלים קרוים 'חכמים', אילו היו מטיבים על אחת כמה וכמה. כיוצא בדבר אתה אומר 'בנים סכלים המה, ולא נבונים'. קל וחומר ומה כשהם סכלים קרוים 'בנים', אלו היו נבונים על אחת כמה וכמה". ע"כ. והפירוש מבואר בדברינו, שהנחת תואר "חכם" [היא] לבד על הנוהג בחֻקֵי השם ובתורותיו, ולא יונח על החוקר והמשכיל בתקופות ובגמטריאות,²מדידות (גיאומטריה] ולא על בעל הדעות הנמוסיות ולא על בעל התחבולות. ועל כן אמרו, רְאֵה חבתן של ישראל שקבלו החכמה מן השם, שאפילו כשהן סכלים, כלומר שוכחי אלוה, וכדברי ראשית הכתוב "כי אויל עמי, אותי לא יָדָעוּ. בנים סכלים המה", וכל מה שעושים בחכמה אינה רק לפָנים ולכונה רעה, נקראים "חכמים". כמו שאמר "חכמים המה" אלא שהוא "להרע". אילו היו מטיבים, כלומר שהיו יראים את השם ולומדים החכמה בעבור כבודו ית' להטיב מעשיהם, לא כל שכן שהיה מיוחד להם³כלומר היה ראוי להם תאר "חכמים". ולא אמרו "אילו היו נבונים על אחת כמה וכמה". כי אין כל אדם זוכה להיות נבון. ויוכל להיות חכם גדול מאד ולא נבון, כמו שיתבאר בספר "מעין גנים". אחר כן אמר "ומה כשהן סכלים" עוזבי ה' ותורתו קרויים "בנים". כי תאר "בנים" אי אפשר שיפרד מאיש הישראלי. כמו ששנינו (אבות, ג משנה יד) "חביבין ישראל שנקראו 'בנים' למקום", ויפה פרשנוהו שם.⁴יין לבנון,מהד' תשס"ג עמ' 233-234 אילו היו נבונים שהיא הסגולה העליונה, על אחת כמה וכמה שהיו חביבין לפני המקום ב"ה. מכל זה אתה רואה כי קדמונינו ז"ל בחנו וידעו סתרי מליצות הלשון הקדוש, ובנו דבריהם ומדרשם על אמתת כונת הכתובים. והנה דקדקו קדמונינו ז"ל (במדרש ספרי הנ"ל) על שני התוארים הללו "חכמים" ו"בנים" בעבור שהן תוארים עצמיים לישראל ולא ישתתף עמהם בזה שום אומה ולשון; כי השם ברוך הוא בחר בישראל לבדם וקראם "בנים" (תהלים קמז, כ) ו"לא עשה כן לכל גוי". וכן לישראל לבדם נתנו חֻקֵי החכמה העליונה הנשגבים משקול הדעת האנושי. ובעבור כן הן לבדם נקראים "חכמים" סתם. וכדברי הכלל הי"ב. אבל שאר התוארים כמו תארי המלוכה והעושר וכיוצא, ישתתפו עמהן כל האומות מצד-מה. ולפי שהנביא מדבר מחכמים שהם בלבם פושעים, הוצרך לכתוב אצלם "להרע, ולהיטיב לא יָדָעוּ". כי לולי כן לא היינו מבינים טעם הכתוב אחר שמדבר מִכַּת האוילים. והנביא עצמו אמר בלשון זה במקום אחר מספרו (ירמיה ב, ח) "ותופשי התורה לא ידעוני". פירוש, בעלי התורה ועושי המצווֹת לא ידעוני. ואינם עושים מיראת ה', כדרך "כי אויל עמי אותי לא יָדָעוּ" הנאמר בכתוב זה. והבן:

ג׳ומעתה תשכיל כוונת התלמוד (סנהדרין כא, א) בפסוק "ויונדב איש חכם מאד", שאמרו "חכם להרע". כלומר שהיה יונדב (ירמיה ב, ח) "תופש התורה" והולך בדרכי החכמה, אבל היה מִכַּת החנפים, חכם להרע. והעמיק להסתיר עצה במחשך ללמד לאמנון מה יעשה להשלים חֵפֶץ יצר לבו הרע. ויהיה "חכם מאד" כמו "חכמים המה להרע". ונוכל לומר כי על כן שָׂמָהוּ דוד בתוך אנשי ביתו כי החניף במעשיו וחשב אותו דוד לחכם וצדיק. והנה גם לפי הדעה הזה לא יסתור הכתוב יסודותינו שיסדנו בהנחת שם "חכם". אבל יקשה מאד מדוע לא נכתב "להרע" בכתוב? או תאמר שהכתוב סמך על העצה המפורשת בכתוב שממנה נדע שהיה רק חכם להרע ולא להיטיב. וכבר בארנו הענין לפי קוצר דעתינו. ודי בזה: [אמר המעתיק: פירוש זה שונה מפירוש רנה"ו לעיל בחלון ו'. אבל שבעים פנים לתורה].