גן נעול, בית שני י״ב:ז׳Gan Naul, House II 12:7

א׳(ירמיה כ, כב-כג) "כה אמר יי' אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו אל יתהלל עשיר בעשרו. כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וְיָדוֹעַ אותי כי אני יי' עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאם יי'". פירוש, הזכיר שלשת הסגולות שבהן יתהללו בני האדם. ואמר ששלשתן הבל ואין בם מועיל כשישתמשו בהן תחת השמש. ואם ישתמשו בהן בדרך אמת, אין סגולות עליונות מהם. והנה הדבר למד מענינו שאינו מדבר על חכמת ההנהגה, שהרי בסוף הכתוב אומר "כי אם בזאת יתהלל המתהלל וגו' כי באלה חפצתי". כלומר שיעשו בני אדם חסד משפט וצדקה בארץ. וזאת היא חכמת המנהגים החוקקת צדק ומשפט ומישרים, ואמר כי בה ראוי לאדם להתהלל. ולמדנו שהחכמה הנזכרת בראש הכתוב, שלא יתהלל בה האדם, איננה חכמת ההנהגה אלא חכמות למודיות וטבעיות וחכמת כל מלאכת מעשה. ולא תפרש שרומז על ה"חכם בעיניו ונבון נגד פניו", ההולכים בשרירות לבם הרע ואומרים כי הן דרכי חכמה, ועליהם אמר "אל יתהללו בחכמתם". כי באומרו "חכם" ולא סמך אצלו "בעיניו", איננו על ה"חכם בעיניו". אעפ"י שאמר "בחכמתו" בכנוי. ואם היה כתוב אל יתהלל אדם "בחכמתו" אז היינו מפרשים אותו על ה"חכם בעיניו" בעבור הכנוי, וכמו שיתבאר. ועתה שנכתב לפני השם תאר "חכם", לא תוכל לפרשו רק על חכם ממש, ולא בהנהגה. ועוד כי גם שה"חכם בעיניו" מתגאה על החכמים הצדיקים. ומתאר דרכיו בחכמה. אין מדרך בני האדם להתהלל בדרכים האלו, כמו שהגבורה והעושר הן מַהֲלָל לבני אדם. כי הנואף והסובא והזולל לא ימצא חן בעבור זה בין בני האדם עד שיתהלל העושה במעשיו. אבל מדבר על חכם בטבעיות למודיות וחכמת כל מלאכת מעשה. על דרך משל זה יתהלל בלבו שהוא מהנדס ובקי בחכמת המספר והמדידה. וזה יתהלל שהוא חוזה בכוכבים ויודע בחכמת הנגון והשיר. זה רופא. וזה חכם בטבעיות. זה חרש חכם, וזה צורף וחושב מחשבות, אורג ורוקם וכיוצא. ומדרך האדם להשען על אלו. ורֵעָיו יהללוהו בעבור חכמתו. וכן לענין הגבורה. על דרך משל שהוא איש חיל ואמיץ לב. שהוא ראש השלישים או שר הצבא. וכן לענין העושר שיש לו כסף וזהב הרבה וסגולת מלכים. או נחלות שדה וכרם, כפרים ועיירות וכיוצא. שמדרך האדם להשען ולהתהלל בגבורותיו. וברוב עשרו וגדלו. וכן הוא מהולל בעבורן בפי רֵעָיו. ואמר השם ב"ה שאין ראוי לאדם להתהלל באחת מאלה, כי אין החכמות האלו חכמה באמת. כי הם לבד בענינים שהן תחת השמש. ולכן אמר חכם "בחכמתו" בכנוי. ולא אמר "אל יתהלל החכם בחכמה", כי ראוי לאדם להתהלל בחכמה. אבל לא במין חכמה שהיא לו לבדו, כי כל הלמודיות ומלאכת מעשה אינן רק תפארת לאדם ומביאים לו עושה וכבוד תחת השמש. ואין בהן ענין אלוהי וכבוד שמים, ואינן נוגעים בדברים אשר ממעל לשמש. לכן אין הגבורות האלו גבורות באמת, כי הם לבד תחת השמש. ולכן אמר הגבור "בגבורתו", ולא אמר אל יתהלל הגבור בגבורה. כי ראוי להתהלל בגבורה. אבל לא במין גבורה שהיא לתשמישי האדם לבד ואיננה סגולה רק תחת השמש. וכן אין העושר הזה עושר באמת. כי הוא לא יועיל רק תחת השמש, ואין בו ענין אלוהי וכבוד שמים. ולכן אמר עשיר "בעשרו" בכנוי. ולא אמר אל יתהלל העשיר בעושר, כי ראוי להתהלל בעושר. אבל לא במין עושר שהוא לכבוד האדם לבדו. וכן לא יעמדו שלשתן לאדם ביום עֶבְרַת ה'. גם לא יעמדו לו אחרי מותו. ומהו הדבר שראוי להתהלל בו? היא החכמה הנאמנה החוקקת צדק, משפט ומישרים. וכבר אמרנו בבית הראשון (חדר ו' חלון ז') שכל החכמות הלמודיות ומלאכת מעשה, האדם חושק בטבע ללמדם ולדעתם ולעשותם. כי הם מתבררים לבינת האדם ולשכלו, אינן מנגדים ליצר הלב, נותנין חן וכבוד לבעליהן בעיני הבריות. והמתעסקים בהם גם כסף גם זהב ירבו. וכן לענין הגבורה והעושר. ואין כן החכמה הנאמנה. שאין האדם חושק בטבע ללמדה ולעשותה, כי היא לא תתברר בבינת האדם ושכלו, וחֻקוֹתיה הפוכים מיצר הלב. בעליהן בזוים בעיני ההמון הכסילים, הפתאים והלצים; ואינן מביאין הון ועושר בטבע. אבל תשען החכמה הזאת על יראת ה' לבד. כי הירא את ה' מקבל חֻקֵי חכמתו ונוהג בחכמה. וכבר אמרנו בבית הראשון (חדר ו' חלון ז') כי יראת ה' נטועה בדעת האדם בבינתו ושכלו. כי היודע ומבין כבודו וגדלו, והמשכיל שכל טוב באמתו, יירא את השם יראה גדולה. ואם יִּרָאֶנוּ, ילך בדרכיו שהן בחכמה. ועל זה אמר "כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וְיָדוֹעַ אותי". כלומר ביראת ה' ראוי להתהלל, הנמשכת מ"הַשְׂכֵּל וְיָדוֹעַ אותי" כי ממנה תסתעף החכמה. כי המבין ביראת ה' יבין כי הוא ב"ה עושה חסד, משפט וצדקה בארץ, והן מכונות החכמה וכלליה. כי בשלשה אלו כלולים כל דרכי החכמה. והאדם ילמדום וישמור לעשותם. והנה כל חכמות למודיות ומעשיות, אם לא למדתים ולא עשיתים לא מריתי את פי ה'. כי לא יחוש אם אהיה מהנדס או לא. אם אלמד האצטגניונות או מעשה חרש וחושב אם לא. וכן לענין הגבורה. לא יחוש אם אלך בקרָב ואתגבר ואלכוד ערים אם לא. וכן לענין העושר. לא יחוש אם אספתי כעפר כסף' וכטיט חוצות זהב. או אם אהיה עני ודל. כי לא ציונו על כל אלה בתורה, אבל "הַשְׂכֵּל וְיָדוֹעַ" שנמשך ממנו חכמת ההנהגה נצטוינו עליה כי היא יסוד התורה כולה. ועל זה אמר "כי באלה חפצתי". כלומר בחסד, משפט וצדקה חפצתי, וגזרתי לכל בני אדם ללכת בהן. ולכן החכם בהנהגה ראוי לו להתהלל, ושיהללו בני אדם מעשיו בשערים. ומה יקרו דברי הכתוב שהזכיר "חסד, משפט וצדקה", נגד חכם בחכמתו. גבור בגבורתו, עשיר בעשרו. "משפט" נגד חכם בחכמתו. כי לדרכי המשפט כפי החכמה צריך שכל ובינה גדול. הכל כפי רוב הכחות האלו ישפוט בצדק בתעלומות הדל ובדברי ריבות. "צדקה" נגד גבור בגבורתו. כי לעשות דרכי הצדק בחכמה בכל הכחות הפועלות במדות ובגְוִיָה, צריך גבורת הרוח מאוד להשפיל גאון היצר הנלחם מלחמה גדולה באדם. "חסד" נגד עשיר בעשרו. כי לעשות חסד ולפנים משורת הדין בחכמה, צריך שמחת הלב והסתפקות בחלקו. כי לולי כן הוא נבהל תמיד להרבות קניניו וכבודו.

ב׳וסוד זה גלה התנא במשנתו ששנה (אבות, ד) "איזהו חכם? הלומד מכל אדם". והיא חכמת התורה, שצריך לאסוף השמועות ופרטי ההלכות והדינים שאינן מתבררים מן השכל והבינה. לא בעל הבינה הלומד תקופות וגמטריאות וחכמת כל מלאכת מעשה. ובארנוהו בבית הראשון (חדר ו' חלון ב'). (אבות, ד) "איזהו גבור? הכובש את יצרו". לעשות הכל בצדק. לא הלוכד ערים. "איזהו עשיר? השמח בחלקו". למשול על כל אשר לו להתחסד עם עצמו ועם רעהו בטוב לב, לא בעל הקנינים הרבים. ודע כי תכלית שלשה הסגולות שיתהללו בהן בני האדם היא השגת הכבוד. כי החכם בחכמתו יתהלל ויתפאר במקהלות עם, בידיעותיו ובתבונותיו, ויכבדוהו השומעים. וכן הגבור בגבורתו יתפאר במעשה גבורותיו ויכבדוהו ההמון, גם המלך והשרים. וכן עשיר בעשרו יתפאר בגדולתו ובקניניו הרבים, ויכבדוהו ההמון. והיפך מכל זה החכם בהנהגה. כי צריך להקטין מעלתו בחכמה ולשמוע מכל אדם וישימהו לו לרב. וצריך להקטין מעלתו בגבורה. שלא יעשה כפי כח לבו וזדונו ושרירותו, אבל יכנע לדרכי הצדק. לא תקום לא תטור וכיוצא, וכל רואה מנהגיו יחשבהו לרך הלבב. וצריך להקטין מעלתו בעושר. שלא יהיה בו ענין לאסוף ולכנוס אבל יסתפק במועט. והנה תאמר ש"מן החכמה נמשך הבזיון", ואין הדבר כן. כי תכלית החכמה ענוה ויראת חטא. שהענוה היא הסגולה הגדולה שתצטייר בלב החכם הגדול כמבואר בארוכה בבית הראשון (חדר י' חלון ו'). ובהיותו עניו הוא קטן בעיניו מאד, וכל זולתו חשובים בעיניו ואהובים לו כמבואר שם. ובעבורה תנוח עליו רוח אלהים רוח קודש ונדיבה, וזהו הכבוד הגדול. על זה אמר (משלי ג, לח) "כבוד חכמים ינחלו". על זה אמר (שם טו, לג) "ולפני כבוד ענוה" ומבואר למעלה (חדר י' חלון י"ח). והנה כמו שכל עניני שאר החכמות והגבורות והעושר תחת השמש, כן הכבוד שנמשך מהן תחת השמש. והמסובב הבל כמו סבתו, כי כָלֶה הכל עם המות.

ג׳וכמו¹רבינו מלמד שהחכמה, וכן הכבוד הנמשך ממנה, אינם כמו שאר הקנינים הכלים במותו של אדם, אלא הם ממשיכים עם האדם לעולמי עד שהחכמה נאמנה, כן הכבוד הנמשך ממנה עליון, אמת וקיים לעד. ולכן אחר ששנה התנא (אבות, ד משנה א) שלש המעלות הנזכרות בכתוב זה, סמך להן "איזהו מכובד? המכבד את הבריות". כלומר העניו ינחל הכבוד, לא המתפאר על הבריות ומגדיל מעלתו עליהם כדרך "חכם גבור ועשיר" הנזכרים בכינוייהם. הבן מאד כי קצרנו. ובפרושינו למסכת אבות בארנו על נכון כל המשנה בעז"ה.²יין לבנון, מהד' תשס"ג, עמ' 266-274

ד׳ורבינו הגדול ר' משה [רמב"ם] זצ"ל שאמר ("מורה נבוכים", ח"ג פרק אחרון) כפי מה שבארנו בבית הראשון (חדר א' חלון א') כי לשון "חכמה" נופל על ההשגות האמתיות, שתכליתן השגת שמו יתברך במופת.³על ידי הוכחות הגיוניות [והוא] פירש כי ["אל יתהלל] חכם בחכמתו" הנכתב בכתוב זה [מוסב על] על שלימות המדות. ואמר כי רוב המצווֹת אינן רק להגיע אל זה המין מן השלמות. ואולם שלמות זה אינה רק הצעה לשלמות זולתו,⁴כלומר להיטיב לאדם אחר ואינה תכלית מונח בעצמה. ובעבור זה אמר "אל יתהלל חכם בחכמתו, כי אם השכל וְיָדוֹעַ אותי" שהיא השגתו ית' שהוא השלימות האמתי. ע"כ.⁵עיין בפנים ספר "מורה נבוכים" כי רבנו רנה"ו הביא משמעות דברי רמב"ם ולא לשונו ממש. וכך כתוב בתרגומו של ר' שמואל אבן תיבון, אחרי שתיאר רמב"ם שלש שלמיות הראשונות "חכם, גיבור, עשיר" הוסיף: "והמין הרביע הוא השלמות האנושי האמתי, והוא כשיגיעו לאדם המעלות השכליות, רצה לומר ציור המושכלות ללמוד מהם דעות אמתיות באלהיות. וזאת היא התכלית האחרונה, והיא משלמת האדם שלמות אמתי, והיא לו לבדו ובעבורה יזכה לקיימות הנצחי, ובמה האדם אדם. ובחן כל שלמות מן הג' שלמיות הקודמים תמצאם לזולתך לא לך וכו' וכו' ומפני זה ראוי לך שתהיה השתדלותך להגיע אל זה הנשאר לך, ולא תטרח ולא תיגע לאחרים".

ה׳וכבר העמדתי תשובות גדולות וחזקות נגד הדעת הזאת בסדרי הבית הזה, ולא אשנה פעם שני לכפול הדברים. רק תמה אני איך עלה על דעתו ז"ל לפרש הכתוב על דרך זה? והכתוב עצמו אומר "השכל וְיָדוֹעַ אותי כי אני יי' עושה חסד משפט וצדקה בארץ", ולא הזכיר מהשגת מופתים ולא מעניני חקירות כמו שחשב הרב ז"ל. ורואה אני כי לא נעלמה השאלה הגדולה הזאת מעיני רבינו ז"ל. ובקש לְיַשְׁבָה בספרו, ולכן כתב עוד לא הספיק לו בזה הפסוק לבאר שהשגתו ית' לבד היא הנכבדת שבשלמיות. כי אילו היתה זאת כונתו, היה אומר "כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וְיָדוֹעַ אותי" והיה פוסק דבריו.⁶ולא להמשיך "כי אני יי' עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאום יי'" או היה אומר "השכל וְיָדוֹעַ אותי כי אני אחד". או היה אומר כי "אין לי תמונה". או "כי אין כמוני", וכדומה לזה. אבל אמר שאין להתהלל רק בהשגתו ובידיעת דרכיו ותואריו, ר"ל פעולותיו וכו'. ובאר לנו בזה הפסוק שהפעולות ההם שראוי שֶׁיִּוָדְעוּ ויעשה כהם הם "חסד משפט וצדקה" ואחרי כן השלים הענין ואמר "כי באלה חפצתי נאם יי'". יאמר "בחסד במשפט ובצדקה חפצתי נאם יי'". ר"ל שכוונתי שיצא מכם חסד משפט וצדקה בארץ וכו'. כי הכונה להדמות בהם ושנלך על דרכם. א"כ הכונה אשר זְכָרָהּ בזה הפסוק הוא ביאורו:⁷כלומר ההמשך של הכתוב בפסוק ששלמות האדם אשר בו יתהלל באמת הוא להגיע אל השגת השם כפי היכולת, ולדעת השגחתו בברואיו בהמציאו אותם והנהיגו אותם איך היא, וללכת אחרי ההשגה ההיא בדרכים שיתכוין בהם תמיד לעשות חסד משפט וצדקה, לְהִדַמוֹת בפעולת השם. ע"כ. הנה טבע מדת האמת לחצתו לרבינו ז"ל להוסיף המאמר הזה. וברוב דברים קרב אל הנקודה אשר עמדנו עליה בבית זה. והאמת עֵד על עצמו. גם דברי הפסוק הזה כמופת נאמן על כל הכללים שיסדנו בענין הנחת שם "חכמה" ותאר "חכם". והמבין יבין. ועוד יתבאר בעז"ה בספר "מעין גנים".