גן נעול, בית שני ד׳:י״אGan Naul, House II 4:11

א׳[משלי יב, ח] "יש בוטה כמדקרות חרב ולשון חֲכָמִים מרפא". פירוש "חכמים", בעלי החכמה הצדיקים הנוהגים כפי החכמה, וכדברי הכלל הי"ב. וכבר בארנו פסוק זה בפתיחתנו לבית הראשון בכונה העשירית. ולפי שמקומו בחדר זה, נפרשהו פעם שניה, ואין מדרש בלי חדוש.¹חגיגה ג, א מלת "בוטה" על הדבור, כמו (ויקרא ה, ד) "לבטא בשפתים". והמשיל שלמה בחכמתו דברי הרשעים הדוברים סרה על דרכי החכמה העליונה ומרבים טענות נגד האמת ל"מדקרות חרב". כי כאשר ידקור איש רעהו בחרב ועושה בגופו פצעים, כן איש המשחית הזה דוקר בדבריו נפשות חלושי הדעת השומעים, ועושה בנפשותם פצעים. וכמו שפצע הגוף ירפא בתחבושת ובמזור, כן צריכין פצעי הנפש רפואה. ומה היא רפואתן? ללכת אל החכמים²רמב"ם, הל' דיעות פ"ב סוף ה"א והן אלו שאספו חֻקֵי החכמה ותורת ה' בלבם, ונוהגים בצדק, ובשכלם ובבינתם מלמדים את העם דעת ויראת אלהים. והם ידברו על אזן השומע דברי חן ושכל טוב, ויבארו לו כי דברי הרשע הוללות ושאין בהם ממש, וע"י כן תרפא נפש השומע. ועל זה אמר "ולשון חכמים מרפא". כי מלת "לשון" על המאמרים הנדברים ברוח בינה, וכמבואר למעלה (חדר ג' חלון ג'). וכבר פרשנו על זה מאמר חז"ל שאמרו (שבת קיט, ב) "לא חרבה ירושלים עד שביזו בה תלמידי חכמים", תראנו מדברי הפתיחה שהזכרנו. ותלמד מזה שאם השומע הוא חלוש הדעת, ומטה אזן לדברי מָשְׁחָת היוצאים מפי הרשע וה"חכם בעיניו", עדיין יש לו תקנה ורפואה לשוב מאולתו, כאשר ישמע דברי החכמים מגידי אמת. ולכן לא יכונה בשם "חכם בעיניו" או אפיקורוס.³זאת כל עוד שהוא הולך אל החכמים לברר מה היא האמת אבל אם התאמץ והתחזק באולתו עד שילעג על החכמים ויבזה דבריהם, אז אין לו תקנה והרי הוא בכלל "אפיקורוס". ועל זה שנינו (סנהדרין צ, א) "ואלו שאין להם חלק לעולם הבא וכו' ואפיקורוס", ואמרינן בגמרא (סנהדרין צט, ב) "רב ושמואל דאמרי תרווייהו אפיקורוס זה המבזה תלמיד חכם". ולפי הסברא דברי התלמוד תמוהים, כי סתם אפקורוס הוא המכחיש באמונות ובדעות, וכופר בהשגחה שכר ועונש וכיוצא. ומה ראו לפרש משנתינו על המבזה ת"ח? ולדברינו נכון הדבר, דודאי אפיקורוס שאין לו חלק לעוה"ב, היינו כשנשחת הֶשְׁחֵת גמור שאין לו עוד תקנה. אבל חלוש הדעת שנפתה לבו לשמועת הרשעים, וכשישמע דברי חכמים ישוב מאולתו, אין זה בכלל אפקורוס שאין לו חלק לעוה"ב. והֶשְׁחֵת גמור מקרי כשמלעיג על החכמים בעלי הבינה ומבזה אותם וכדפרישית. ועל זה אמר רב ושמואל דאמרי תרווייהו זה המבזה ת"ח, שזה אות ומופת שלא ישוב מאולתו עוד, והבן.

ב׳[משלי יד, ג] "בפי אויל חוטר גאוה ושפתי חֲכָמִים תשמורם". פירוש "חכמים", אנשי החכמה הנוהגין בצדק, וכדברי הכלל הי"ב. והודיע כי בפי האויל הנשחת יש חוטר גאוה, מטה גאוה לרדות בו בני אדם, כי ידבר בגאוה ויקלה זולתו שאינו נוהג כמנהגיו הנשחתים. ולכן אמר "בפי אויל", לפי שהענין מדבר על מנהגי החכמה והסּכלות, שהמאמרים שנאמרים בכמו אלה הונח עליהן מלת "פה", וכמבואר למעלה (חדר ג' חלון ג'). ואין כן החכמים הנוהגים בחכמה, כשיראו זולתן נוהגים בכסל וברשעה, לא ידברו קשות כנגדן, ולא דברי בזיון וגאוה, אבל יוכיחום בנחת ובאהבה מסותרת להשיבם מפשעיהם. ולכן ישנא האויל לשומעי דבריו, וירדפוהו ויהיה לקלון. אבל החכם המוכיח בדברי דעת ללמד את העם יראה ומוסר ישמר מרע, כי שומעי דבריו יאהבוהו. וכבר בארנו שם, שמלת "שפה" הונח על המאמרים בדעת. ונגד זה אמר "ושפתי חכמים" תשמורם עליהן ותגן בעדם. ולהיפך החוטר שבפי האויל אליו תשוב ויהיה לו למכשול.