גן נעול, בית שני ד׳:ג׳Gan Naul, House II 4:3
א׳[משלי יד, טז] "חָכָם ירא וסר מרע וכסיל מתעבר ובוטח". פירוש "חכם", שאסף חֻקֵי החכמה ונוהג בחכמה, וכדברי הכלל הי"ב. הודיע כי החכם הנוהג בחכמה יָרֵא את ה', כי היראה יסוד החכמה, ומבלעדי יראה אי אפשר שינהג האדם בחכמה, וכדברי הכלל הכ"ה. ועיקר היראה להיות סר מרע, כי המבין ביראת ה' יהיה שליט על יצרו, וכמו שפירשנו בחלון ב'. וכבר בארנו בבית הראשון (חדר ו' חלון ז') שהיראה על שתי דרכים. הא', יראת רוממותו יתברך; והב', יראת עוזו וזעמו. ולכן הזכיר בכתוב זה "ירא" סתם, ולא אמר "ירא את ה'", לפי שיראה "את השם" תורֶה לבד על יראת רוממותו יתברך, וכדרך הכלל שיסדנו שם (שם חלון ט'). ואם היה נכתב "ירא מה'", היה מורה לבד על יראת עונשיו ומוסריו, וכמו שמבואר שם. ובהזכירו "ירא" סתם שתים למדנו, שהוא ירא את ה' ומֵבִין ביראתו ועל כן הוא סר מרע, ועם כל זה ירא מפחד עֶבְרַת השם ב"ה וזעמו, כי כן דרך הצדיקים החכמים שהן שפלים בעיניהם, ודואגים תמיד פן יגרום החטא. וכמו שאמר יעקב ע"ה (בראשית לב, יא) "קטנתי מכל החסדים", והיה ירא פן גרם החטא, וכענין (תהלים נ, ג) "וסביביו נשערה מאד", ואמרו (ברכות ד, א) קדמונינו ז"ל (תהלים כז, יג) "'לולא האמנתי לראות בטוב ה'' וגו' למה נקוד על 'לולא'? אמר דוד רבש"ע יודע אני שיש מתן שכר לצדיקים, אבל איני יודע אם אני מהם". והיפך ממנו הכסיל, והוא הנלוז מן החכמה, ועובר עבירות בזדון בתאותו וביצרו הרע, כי אינו ירא את ה', וכל היום מתעבר ומכעיס את השם ב"ה במעלליו הרעים ואינו ירא מן הפורענות, אבל הוא בוטח ושקט מפחד רעה. ואולם הבטחון הרע הזה יגרום לו האבדון, שע"י כן אינו שב מפשעיו, וכדרך (משלי א, לב) "ושלות כסילים תאבדם". ומלת "מתעבר" על ההכעסה, כלומר מכעיס השם ב"ה. וראיה מפסוק (שם כ, כ) "נהם ככפיר אימת מלך, מתעברו חוטא נפשו", כלומר מכעיסו חוטא נפשו וגורם רעה לעצמו. וכן פירש שם רש"י ז"ל "מכעיסו", וראב"ע ז"ל פירש "מתעבר עמו". וכן מתעבר הנזכר בכתוב זה, ענינו מתעבר עם השם ב"ה ומכעיסו. ושם נזכר בכנוי, בעבור שמוסב על מלת מלך שבראש הכתוב, ופה אמר מתעבר סתם, בעבור שבתחלת הכתוב נזכר "ירא" סתם, ושתיהן כנגד השם ב"ה. ומשלי שלמה מן הקצה אל הקצה, כסיל נגד חכם, "מתעבר" נגד "וסר מרע", ו"בוטח" נגד "ירא", והבן.
1
ב׳[משלי יב, טו] "דרך אויל ישר בעיניו ושומע לעצה חָכָם". פירוש "חכם" שלמד חכמה ונוהג בחכמה וכדברי הכלל הי"ב. ורצה בזה האויל רע מן הכסיל, כי הנחתו על משוחת הדעת שאינו מאמין כלל בעניני החכמה, ולדעתו לידת האדם והבהמה שוין, וכמו שיתבאר במקומו בעז"ה. והנה הכסיל הוא הנלוז מן החכמה והולך בשרירות לבו בעבור תוקף היצר, ויש תקוה שישוב מפשעיו, ולכן אינו בוזה החכמה, אבל אומר אי אפשר שינהג האדם בחכמה ושיתגבר על יצרו. אבל האויל בוזה חכמה, ולכן נאמר (א, ז) "חכמה ומוסר אוילים בָּזוּ", הזכיר "אוילים" ולא "כסילים", מטעם האמור. ותבין כי הכסיל אינו חולק על החכמה, עד שיאמר שהוא מבין שדרכו הרעה נכון כפי החכמה, אך הוא עִוֵּר הלב ואינו שָׂם יראת ה' וחכמתו לנגד עיניו. והאויל רע ממנו, כי יתאמר בלבו שדרכו נכון ושהוא מֵבִין שכן ראוי לעשות. וכבר בארנו בבית הראשון (חדר ב' חלון ה'), שמלת "ישר" הונח על הבינה, והמבין באמת נקרא "ישר". ועל זה אמר "דרך אויל ישר בעיניו", כלומר מלבד שעושה אולת כדרכו הרעה, אלא שנדמה לו שהוא ישר הולך. ואולם החכם יודע שדרכי החכמה נשגבים מבינת האדם, וכדברי הכלל העשירי, ולא בלבד שאינו נשען על שרירות לבו ונוהג בחכמה ומתגבר על יצרו, אבל אפילו הוא חכם גדול ובעל שכל ובינה רחבה, ובא דבר-מעשה לידו והוא מסופק משפט המעשה וההלכה הברורה באותו הענין, לא ישען על מאסף חכמתו הגדולה, ועל שכלו ובינתו לדמות דבר לדבר ולהוציא דבר מדבר להבין משפט המעשה, כדרך שעושין החכמים אם אין איש שקבל השמועה מפי רבו. אבל גם אם נדמה לו כפי דרכי חכמתו ושכלו שכך ההלכה לעשות, ובא אחר שאינו חכם כמוהו, ושאין בו שכל ובינה רחבה כמו שהן בנפשו, ואומר לו "כך קבלתי ההלכה באותו הענין", ישמע לדבריו ויבטל דעתו ומשפט שכלו, ויעשה כעצת האיש ההוא, וזהו גדר ה"חכם" באמת.
2
ג׳ודע כי בבית הג' יתבאר בעז"ה שם "עצה", וכלל גדול איסד שם, שכל מקום שנזכר בכתבי הקדש שם דבר "עצה" סתם מבלי שנזכר מלפניו או מלאחריו באיזו ענין מדבר, תמיד הכונה על עצה בחכמה, רצוני על הסכמה במשפטי החכמה, להורות כדת מה לעשות באותו הדבר שיש בו דרך לכאן ודרך לכאן, ככל עניני החכמה שיש בכל אחד מהן שתי דרכים הפוכים זו מזו נמצאים במציאות קיים, וכדברי הכלל הראשון. ועל זה אמר "ושומע לעצה חכם", כלומר המבטל משפט לבו ושכלו ומקבל דברי זולתו בעניני החכמה, אעפ"י שאינו נותן טעם לדבריו, הוא החכם באמת. ועל זה שנינו במשנתינו (אבות, ד) "איזהו חכם? הלומד מכל אדם". וכבר בארנוהו בקצרה בבית הראשון (חדר ו' חלון ג'), וכמו ששנינו בעדויות (פרק א, משנה ג) "הלל אומר מלא הין מים שאובין פוסלין את המקוה, ושמאי אומר וכו', וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה, עד שבאו שני גרדיים משער האשפות שבירושלים והעידו מפי שמעיה ואבטליון: שלשת לוגין מים שאובין פוסלין את המקוה". ואין ספק שהלל ברוחב דעתו ובינתו הִרְבָּה לדרוש ולתת טעמים למה הין מים שאובין פוסלין, וכן עשה שמאי להחזיק דעתו. ואעפ"כ לא קבלו חכמים דבריהם, אבל שמעו עצת ה' מפי שני גרדיים, לפי שהם קבלו השמועה מפי שמעיה ואבטליון, והחכמה אינה נקנית כי אם בקבלה, בעבור שהיא נשגבת ממשפט לב האדם. ואמרו בתוספתא (עדיות פ"א ה"ב) "אין אומנות פחותה מן הגרדיים, ואין מקום פחות משער האשפות, ואעפ"כ לא עמדו אבות העולם על דבריהם, ללמד לדורות שלא יעמוד אדם על דעתו", אבל ישען בה' ויקבל חֻקוֹתיו באמונה. וגם הפסוק הזה מן הקצה אל הקצה, ה"אויל" מבולבל הדעת והשכל, מדמה שדרכו הרעה ישר, וה"חכם" בעל השכל והבינה מבטל משפט לבו מפני העצה שיגיד לו זולתו שאיננו משכיל כמוהו, גם [אם] לא יתן טעם לדבריו, ושומע לעשות כעצתו, והבן.
3