גן נעול, בית שני ד׳:ו׳Gan Naul, House II 4:6
א׳[משלי כד, ה] "גבר חָכָם בעוז ואיש דעת מאמץ כח". פירוש, "חכם" שמתאמץ על יצרו ונוהג בחכמה, וכדברי הכלל הי"ב. והענין כי החכמה מנגדת לטבע יצר הלב. ולפי שיצר הלב קשה, צריך גבורה גדולה למשול עליו, וכדרך (אבות, ד) "איזהו גבור? הכובש את יצרו". ומלת "גיבור" הושאל מן גבורה. ולטעם זה מתואר האדם בשם "גבר", בעבור כי נטוע בו כח גבורה למשול על כחותיו, והוא בעל הממשלה והבחירה. יש יתגבר על יצרו וזוהי גבורה לטובה. ולכן בהסמך מלת גבר אל תאר "חכם", יורה על ההתגברות בדרכיו, ושכובש יצרו ונוהג בחכמה. וכבר אמרנו כי לאיש כזה נלוה עזר אלוהי ממרומים לתת לו עוז ותעצומות, וכדרך (תהלים קלח, ג) "תרהיבני בנפשי עוז", (שם כח, ח) "יי' עוז למו", (שם כט, יא) "יי' עוז לעמו יתן", וכיוצא באלה המורים על העזר האלוהי לצייר דרכי החכמה בלב. ועל כן אמרו קדמונינו ז"ל (מדרש שהש"ר ב, י) "אין עוז אלא תורה", כי דרכי התורה הן דרכי החכמה העליונה. ו"איש דעת" מעלתו גדולה מן החכם, כי נוסף על חכמתו ותורתו נחה עליו רוח דעת, כדרך (משלי ב, ה) "ודעת אלהים תמצא", (ישעיה יא, ב) "רוח דעת ויראת ה'". ובכלל זה ידיעת ההשגות העמוקות והנפלאות בדרכי ה' וסוד שמותיו ית' וכיוצא בהן. ואיש כזה, מלבד שאינו צריך להתגבר על יצרו, הנה הוא "מאמץ כח". והמליצה הזאת כוללת תוספות רוח גבורה דעה והשכל, כדרך (איוב ט, ד) "חכם לב ואמיץ כח", (ישעיה מ, כו) "מרוב אונים ואמיץ כח". כי מלת "כח" הניחו כתבי הקדש על הכוונה הזאת, כמו (במדבר יד, יז-יח) "ועתה יגדל נא כח אדני וכו' יי' ארך אפים ורב חסד" וגו'. הקדים מליצת "כח אדני" טרם הזכירו המדות העליונות היקרות. וכן אמר הנביא (מיכה ג, ח) "ואולם אנכי מלאתי כח את רוח יי' ומשפט וגבורה" וגו', וכיוצא בהן, המורים כולם על תוספות רוח גבורה דעה ובינה. ולכן כנגד ההתעצמות בדרכי החכמה אמר "גבר חכם בעוז" כלומר עם העוז לבד הנלוה לו ממרומים ינהג בחכמה. ונעלה ממנו איש הדעת שהוא ברוחב דעתו וצדקתו הגדולה מאמץ כח את רוח ה', וזוכה למעלות הנשגבות לנבואה ורוח הקדש וכיוצא. ונמשך פסוק זה לענין שלפניו (משלי כד, ג-ד) "בחכמה יבנה בית וגו' ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים", והזכיר אחריו ההבדל שבין החכם ואיש הדעת. ואם אזכה לפרש ברחבה שרש "עוז", ושרש "כח", ושרש "אמץ", וההבדלים המבדילים ביניהן, יתבאר הענין יותר בעיון הדק.
1
ב׳[משלי כט, ט] "איש חָכָם נשפט את איש אויל ורגז ושחק ואין נחת". פירוש, חכם שנוהג בדרכי החכמה, וכדברי הכלל הי"ב. והודיע כי האויל בהיותו משועמם הדעת, ואולתו בקרבו שרשה, לא יועילו לו דברי חן טעם ודעת. ולכן אם החכם נשפט עם האויל, והוא שידבר עמו במשפט השכל כדרכי חכמתו, כדרך (תהלים קיב, ה) "יכלכל דבריו במשפט", בין שירגז החכם וידבר עמו דברי כבושין תוכחות ואזהרות, להבהיל לבבו להשיבו לדרך הטובה' ובין שישחק החכם, וידבר עמו בדברים רכים ובפנים שׂוֹחַקוֹת, להסיר אולתו במתק שפתיו, אין נחת לאויל.
2
ג׳[תוספת המעתיק: הערה הבאה היא של רנה"ו עצמו, כנדפס בספר] (ומלת "נחת" על יישוב הדעת והשקט הלב, כמו (ישעיה ל, טו) "בשובה ונחת תושעון", (קהלת ט, יז) "דברי חכמים בנחת נשמעים". ובדברי חכמים ז"ל (מגילה טז, ב) "יין ישן שדעת זקנים נוחה הימנו". (בבא קמא צד, ב) "אין רוח חכמים נוחה הימנו").
3
ד׳לפי שלא יועילו כלל, וכמו שבארנו ענין האויל בחלון ג'. ואמר עוד (משלי כז, ב) "אם תכתוש את האויל במכתש וגו' לא יסור מעליו אולתו". ועל דרך משל יודיע, שכאשר ייסר "השם ב"ה הנוהג עולמו בחכמה" את האוילים, לא תועיל להם המוסר. וכן כשישפיע להם טובה, לא יודו לה' חסדו ולא ייטיבו מעלליהם, ולכן יתמו מן הארץ. וכדוגמא זו דרשו קדמונינו ז"ל (סנהדרין קג, א) בפירוש פסוק זה, כשהקב"ה שופט את האויל, בין מראה לו פנים זועפות, בין מראה לו פנים שוחקות, אין נחת. אמציה הראה לו הקב"ה פנים שוחקות ומסר אדום בידו, ובשובו מהכותם הביא את אלהיהם, להם ישתחוה. לאָחָז הראה הקב"ה פנים זעומות, וּמְסָרוֹ ביד מלכי ארם, ויזבח לאלהי דמשק, "כי אמר אלהי ארם מעזרים להם". והביאוֹ רש"י ז"ל בפירושו. ולפי מדרשם מלת "חכם" הנזכר בפסוק זה על הקב"ה המתואר "חכם", וכדברי הכלל הט"ז, וכפי יסודותינו.
4