גן נעול, בית שני ז׳:ג׳Gan Naul, House II 7:3
א׳(קהלת ב, ג) "תרתי בלבי למשוך ביין את בשרי ולבי נוהג בַּחָכְמָה ולאחוז בסּכלות עד אשר אראה אי זה טוב לבני האדם אשר יעשו תחת השמים מספר ימי חייהם". פירוש "בחכמה" במנהגי הצדק וכדברי הכלל הי"ב. וזה פתרון הכתובים. אחר שהזכיר שלא נתברר לו החכמה והדעת במופתים ברורים, אבל בחקירותיו עליהן הוסיף כעס ומכאוב, נטה אל קצה השני לבלתי שים לב כלל לחשוב ולהשכיל בדרכי החכמה אלא להשען על חכמת השם ב"ה כְּעִוֵּר הנשען על הפקח ולעשות החֻקים בעתם, ולבלות הזמן הנשאר בשמחת הגוף במאכל ובמשתה ובכל הטוב אשר נתן לו ה'. וכנגד זה אמר (ב, א) "אמרתי אני בלבי לכה נא אנסכה בשמחה וראה בטוב". ואמר (שם) "והנה גם הוא הבל". כלומר אע"פי שאיננו ענין רע, כי נשען במנהגיו על חכמת השם, וגם איננו רעיון רוח, לפי שאינו מתאוה לקנינים שלא ישיג, כי שמח בחלקו ובנכסיו ואינו גונב ולא גוזל ולא חומד, והנה רוחו עצור בקרבו כפי החכמה. ובזה נבדל מבעל המנהגים שנזכרו בחלון הראשון שהן רועים רוח, גם עושים רע להשיג חפצם ותאותם. ואמר שבכל זאת שמחת העולם הבל הוא ואין בו יתרון. וכנגד זה (ב, ב) "לשחוק אמרתי מהולל". כלומר אם ארבה בהבלי העולם לבוא לכלל שחוק, הרי זה הוללות וחטאתי לאלהים. ואם אשמח לבד בלי שחוק, גם בו אין יתרון בעבור שאני נעדר בעת ההיא מפעולת החכם. וכנגד זה (ב, ב) "ולשמחה מה זו עושה?". כלומר מה אני מתקן בשמחה זו?
1
ב׳ובא עתה והודיע שבראותו שתי הקצוות לא טובות בחר ללכת בתווך. ותר בלבו להיות נוהג בכל המנהגים, "למשוך ביין את בשרו". וזה כמו "אנסכה בשמחה וראה בטוב", גם להיות לבו "נוהג בחכמה". וזה על מוסר שכל הלב, נוהג בכל מעשה בחכמה, ומשכיל בדרכיה ומבין בדברי חכמים, משל ומליצה וחידות החכמה. ולכן הזכיר "ולבי". כמו שבארנו שבהיות מלת "לב" סמוך לחכמה יורה על סגולה נפלאה. וגם "לאחז בסּכלות", וזה על רדיפת הקנינים וקבוץ ההון וההתעסקות בדברים שהן תחת השמש. עד אשר יראה "אי זה טוב לבני אדם". לא להיותו מסופק אם ראוי לבני אדם לנהוג בחכמה או בסּכלות, כי כבר החליט שמנהגי הסּכלות לבדן הוא ענין רע. אבל כאשר מצא שהאדם צריך ג"כ להתעסק בדברי העולם, רצה להבחין איזה מהן טובה לבני אדם אשר יתעסקו בה תחת השמים עם החכמה מספר ימי חייהם. על דרך משל אם בקבוץ ההון, או בתענוגות בני אדם, או בדברי הבנינים וחכמת מעשה וכיוצא בזה. ולכן הזכיר שנסה הכל, ואמר (ב, ד-ח) "הגדלתי מעשי, בניתי לי בתים נטעתי לי כרמים. עשיתי לי גנות ופרדסים וגו' עשיתי לי ברכות מים וגו' קניתי עבדים ושפחות וגו' גם מקנה בקר וצאן וגו' כנסתי לי גם כסף וזהב וסגולת מלכים והמדינות. עשיתי לי שָׁרים ושָׁרוֹת ותענוגות בני אדם שדה ושדות". והנה פרט כל מה שיוכל האדם להתעסק תחת השמים. ואמר (ב, ט) "וגדלתי והוספתי מכל שהיה לפני בירושלים, אף חָכְמָתִי עמדה לי". כלומר אף כי גדלתי מעשי והוספתי להתעסק בהן יותר מכל מה שהיה לפני בירושלים, לא הטוני אלה המנהגים מהיות נוהג בחכמה. כי גם "חכמתי עמדה לי" והיה לבי נוהג הכל בחכמה בצדק ובכשרון מעשים, משכיל בחכמה, מבין בחכמה וכיוצא בזה. וכן לא סבבה לי החכמה יגון וצער בהתעסקי במעשי העולם, כי (ב, י) "לא מנעתי את לבי מכל שמחה כי לבי שמח מכל עמלי". כלומר גם לבי החכם והנבון היה מוצא שמחה וקורת רוח בכל מה שעמלתי תחת השמש. וזה מופת שהיה עמלו בצדק ובדרך נכונה שאינו סותר לדרכי החכמה העליונה. וזה עיקר מה שירויח החכם בעמלו, כי כל אשר תחת השמש הבל ורעות רוח, ורק שמחת לבבו שיש לו בעמלו. וכן אמר (ב, י) "וזה היה חלקי מכל עמלי". וכאשר השלים לדבר מכל מה שהתעסק, אמר (ב, יא) "ופניתי אני בכל מעשי שעשו ידַי, ובעמל שעמלתי לעשות, והנה הכל הבל ורעות רוח ואין יתרון תחת השמש". כלומר הדוֹר, אתם ראו! כי אנכי עֵד שכל אשר תחת השמש הבל ואין בהם יתרון לאדם. כי בהחסר מהם השמחה, שהיא לבדה חלק האדם מעמלו, אין בכל מה שעשה ושעמל יתרון כלל. ולכן מי שאיננו שמח בעמלו יעמול לריק ולבהלה ולשוא. וכמו שיתבאר:
2