גן נעול, בית שלישי ב׳:ו׳Gan Naul, House III 2:6
א׳[ראה מקביל לכאן, נוסח ב חדר ב סוף חלון ג]
1
ב׳הכלל הששי. כמו שיתכן להניח תארי העצה על השם ב"ה, וכדרך שבארנו למעלה, כן הניחו כתבי הקדש לשון "מחשבה" על מנהגי השם ב"ה לטוב ולעונש. ויש בזה מקום להסתכל ולהתבונן במה יש להבדיל בין לשון "עצה" הכתוב אצלו ית' ובין לשון "מחשבה" הנכתב אצלו. כי מה שהבדלנו ביניהן בכללים האמורים אין גם אחד מהן יאות לענין השם, יתברך ויתרומם עילוי רב, כי כבר ביארנו שאין הנחת לשון "עצה" אצלו ית' רק בדרך העברת הלשון. ולמשל נאמר להסביר אוזן שומעת כי הוא ב"ה מסכים בתבונה שאין לה חקר, ואינו צריך לשקול ולברר, כי הכל גלוי וידוע לפניו באמת. הוא אדון החכמה והתבונה והמעשים כולם. וכן הוא לענין המחשבות. כל אחת מהן בארח קבוע בחכמה עליונה שאין לה קץ. וכבר בארנו זה בבית הראשון, ואיננו משנה ממחשבה למחשבה חלילה חלילה. על זה נאמר "אני יי' לא שניתי" (מלאכי ג, ו). ואמר "כי לא מחשבותיכם מחשבותי" (ישעיה נה, ח), ואמר "עצת יי' לעולם תעמוד מחשבות לבו לדור ודור" (תהלים לג, יא). ואם כן עלינו להתבונן על מה השתמשו כתבי הקדש פעם בלשון "עצה" פעם בלשון "מחשבה"? תמצא כן במקומות רבות בספריהם כשיספרו גזירות השם שגזר על אומה מן האומות לטוב או לרע, פעמים יאמרו "השם יעץ לעשות כן" (עיין ישעיה יט, יב) ופעמים יאמרו השם חשב לעשות כן (עיין ירמיה יח, ח; איכה ב, ח). ולפי ששתי הלשונות הונחו על הפעולות היורדות מלמעלה שהסכים עליהם השם ב"ה, מי יודע פשר דבר על מה יורה כל לשון מהן? וברחמי השם ב"ה התבאר לי מה המבדיל בין שתי הלשונות. וההבדל הזה נשען על המבואר בבית הראשון והוא שהחכמה אחת ולא תשתנה, אבל תשתנה בפי ענין המקבלים. וזה בארח חכמה שכפי מצב נפש מן הנפשות כן יכין לעומתו ארח החכמה לטוב או לרע, הכל בצדק משפט ומישרים. ואם תשתנה הנפש מטוב לרע או מרע לטוב, כן ישתנה לעומתה ארח מחשבת החכמה העליונה מטוב לרע או מרע לטוב. כי [לעולם] היא מוכנת לקבל משפט המוכן לפי מצב כזה. והנה המחשבות קבועות ונאמנות לעד לעולם. וכאשר היה המשפט מאז עבור נפש כזאת, כן הוא עד עתה. וכן תהיה לדור ודור. וכן עם כל נפש ונפש לפי מצבה [היא] מקבלת לטוב או לרע. ושם הרחבנו לדבר בזה. והשינוי מצד המקבל. ודבר זה כתוב בספרי הנבואה "רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לנתוש ולנתוץ ולהאביד. ושב הגוי ההוא מרעתו אשר דברתי עליו, ונחמתי על הרעה אשר חשבתי לעשות לו. ורגע אדבר על גוי ועל ממלכה לבנות ולנטוע. ועשה הרע בעיני לבלתי שמוע בקולי, ונחמתי על הטובה אשר אמרתי להיטיב אותו" (ירמיה יח, ז-י).
2
ג׳למדנו שהגוי שהיה מוכן להיות נתוש ונתוץ ואבוד כפי מחשבת החכמה העליונה במשפט ובמישרים, כשישוב מרעתו ישתנה מצבו להיות מוכן לעֻמת מחשבה עליונה אחרת, המקבילה עם מי שאינו נוהג ברעות כאלה. וכן להפך. והנה כשישתנה הגוי ההוא לא יבוא עליו הרעה או הטובה. ולכן כשרואים הנביאים הנבואה בהגיונותיהם ובמראה הנבואה, טובה או רעה העתידה לבוא על אומה מן האומות, והשם ב"ה העלים מהם אם הגזרה הנודעת להם תחול באומה ההיא לטוב או לרע, אז יתארו הגזרה בלשון "מחשבה", כי אינם יודעים אם ישוב הגוי ההוא מרעתו, ואז לא תחול עליהם הרעה; או אם יעשה הרעה ואז לא תחול עליהם הטובה כי מחשבות החכמה העליונה ישתנו לעומת מצב המקבלים. אבל אם יגלה השם את אזני נביאיו שהגזרה לטוב או לרע תחול על כל פנים באומה ההיא, כי השם ב"ה צופה מראשית אחרית, וגלוי לפניו שהאומה שנגזרה עליהם הטובה בזמן ידוע לא יעשו רעות במשך הזמן ההוא שימנע1שמפני זה ימנע מהן הטובה בגלל רעותן כפי משך מחשבת החכמה העליונה. כל מקום שיודיע השם ב"ה זה לנביאים, אז יתארו הגזרה בלשון "עצה". והטעם נכבד מאד והוא נשען על הכלל המבואר (חדר א' חלון ט"ו) למעלה שכל לשון "עצה" נופל על ההסכמה ההחלטית שיעשה המסכים המעשה כפי הסכמתו. ולשון "מחשבה" נופל גם על ההסכמות שאין אחריהן מעשה. ולכן השתמשו בלשון "עצה" בדרך משל להסביר האזן שהגזרה שנראו עליה היא מוסכמת מהשם ית' לעשות המעשה כפי ההסכמה, גם שידעו שתחול הגזרה. ובלשון "מחשבה" השתמשו בנבואות שהיו על תנאי אם ישובו או לא, ולא ידעו הנביאים במה יבחרו העם שנאמר עליהם הגזרה, כי ה' העלים מהם בחירת העם ההוא. ולפי שלא נודע להם אם תחול המעשה או לא, לא תארוהו בלשון "וחשבתי" כי אולי ישוב העם מרעתו, ולא תחול הגזרה בהם, וכן להיפך. זהו פשר דבר באמת, ואני אסדר לפניך כל הכתובים שסמוך בהם לשון "עצה" ולשון "מחשבה" על השם ב"ה, ותראה שכולם הולכים על הסבר הזה.
3