גבורת אנשים ט״זGevurat Anashim 16
א׳ונראה דס"ל להטור כיון דהרא"ש בסוף פרק המדיר (כתובות פ"ז סי' יט) כתב בפלוגתא דרב ושמואל באיני זן ואיני מפרנס וז"ל ובה"ג פוסקים כוותיה דרב ור' יוחנן וכר' אבהו דאמר בירושלמי (גיטין פי"ט ה"ט) עלה דההיא האומר איני זן ואיני מפרנס מפני ריח הפה כופין מפני חיי נפש לא כל שכן וכן מסתבר דאשה בושה לבוא לב"ד כל פעם ותמות ברעב כו' אלמא דס"ל להרא"ש דהלכה כרב ומדהביא ראיה מהירושלמי דאמר מפני ריח הפה כופין מפני חיי נפש לא כל שכן משמע דס"ל דהיינו כופין בשוטים ממש כמו ריח הפה דכופין בשוטים לכ"ע. ומ"ש הרא"ש בפרק הבא על יבמתו דמשום תשמיש ומזונות לחוד אין כופין היינו דלא תקשי אהני דפ' המדיר (כתובות עה.) דקתני המדיר את אשתו ממזונות או תשמיש לחוד יוציא ולישנא דיוציא אין כופין לר"ח אבל במורד ממזונות דהיינו שאומר איני זן ואיני מפרנס כופין ממש לרב וא"כ ה"ה במורד מתשמיש דהיינו שאומר שאינו רוצה לשמש עמה כופין לרב וכמ"ש התוס' (ד"ה והאמר) והרא"ש בס"פ אף על פי (סי' לב) גבי הא דאמרינן התם (ס"ג.) אלא למ"ד דממלאכה מי משועבד לה והאמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה וז"ל וא"ת דמשמע דלא פריך אלא למ"ד ממלאכה אבל למ"ד מתשמיש ניחא דפשיטא (כלומר והא פשיטא) דכי היכי דאמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה ה"נ מורד מתשמיש וכי מה בצע לה שיוסיפו לה על כתובתה והיא תתעגן כל ימיה. ועוד אמרינן לעיל (מח.) האומר אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה וכל שכן מונע ממנה תשמיש. וי"ל דהוי מצי למימר ולטעמך כו' עכ"ל הרי להדיא דמורד מתשמיש הוי כמורד ממזונות וא"כ כיון דס"ל להרא"ש דהלכה כרב במורד ממזונות דכופין בשוטים ה"ה במורד מתשמיש. וא"כ צ"ל דלא דמי להמדיר את אשתו ממזונות או תשמיש לחוד דיוציא ואין כופין בשוטים דמורד גרע ממדיר. תדע דהא במדיר לא אמרינן דיוציא (כתובות ע.) אלא לאחר ב' שבתות או ל' יום ובמורד אם היא רוצה יוציא מיד אלא ודאי מורד גרע טפי. וכ"כ מהר"ש אידלש בחידושיו פ' המדיר אמ"ש התוס' דלר"ח גרסינן בההיא דרב בהדיא כופין כו' וההיא דהחולץ כו' שמונע ממנה כל עניני אישות כו' וז"ל גבי הך דחוזרין אצל גדול דכופין הוצרכו לטעמא דכופין טפי מהנהו דהכא וגבי הא דאיני זן כו' לא הוצרכו לתת טעם אמאי כופין. ואפשר לומר דהאומר איני זן כו' הו"ל כמורד על אשתו משא"כ כל הני דהמדיר דהכא דלא הוי כמורד וק"ל עכ"ל מהרש"א.
1
ב׳וכן י"ל דס"ל להטור לדעת התוס' והרא"ש דס"ל דמ"ש התוס' והרא"ש בפרק הבא על יבמתו דמשום תשמיש המטה או מזונות לחוד אין כופין היינו במדיר אבל במורד אפילו מתשמיש או מזונות לחוד כופין לרב ולשמואל אין כופין במזונות לחוד ולא דמי להך דהחולץ דחוזרים אצל גדול למכפייה דהתם לא שייך למימר עד שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון משא"כ הכא ומ"ש הרא"ש אח"כ או שמא איכא למימר דהכי פריך שמואל לרב אותה כפיה שאתה אומר שעושין דהיינו נידוי כו' לא בא הרא"ש אלא לומר דאין הכרח שלשון יוציא היינו כפיה בשוטים אבל לקושטא דמילתא ס"ל להרא"ש לדינא באיני זן ומפרנס דכופין בשוטים וכדמוכח ממ"ש סוף פרק המדיר ממה שהביא בשם הירושלמי מפני ריח הפה כופין מפני חיי נפש לא כל שכן וריח הפה היינו פשיטא כפיה בשוטים לכ"ע. ועוד דאל"כ היאך יתיישב מה שהביא הרא"ש לעיל וז"ל ועוד מדפריך בסוף פ' אף על פי למאן דמפרש מורד על אשתו באומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה כלומר מה תוספת שייך ביה והלא צריך להוציא ואי כפיה היא במילי משכחת בה תוספת כגון שנידוהו ועומד במרדו אבל אי אמרינן כופין בשוטים פריך שפיר עכ"ל הרי מוכח להדיא דבאומר איני זן ומפרנס כופין בשוטים לרב. אלא ודאי לא בא הרא"ש אלא לומר דמלישנא דשמואל אין הוכחה שלשון יוציא דנקט רב יהא פירושו כפיה אלא דאנן קי"ל מסברא דהיינו כפיה ממש מטעם הירושלמי מפני ריח הפה כופין מפני חיי נפש לא כל שכן.
2
ג׳כל זה נראה שהוא דעת הטור בדעת הרא"ש. וא"כ לא קשיא מה שהקשה מהר"ל ן' חביב בתשו' אמ"ש הטור גבי גבורת אנשים כופין בסתם והוצרך לדחוק דר"ל כופין בדברים וליתא אלא כוונת הטור דכופין ממש דהא ס"ל להטור גבי איני זן ואיני מפרנס כופין ממש והרי הרא"ש בתשו' (שהבאתי לעיל סי' י"ב) מדמי להדיא גבורת אנשים לאומר איני זן ואיני מפרנס.
3