גבורות השם ל״בGevurot Hashem 32

א׳"וישלך אהרן וגו'" (שמות ז, י). שלשה אותות צוה הקב"ה לעשות לפני ישראל (שמות ד, ח-ט); לעשות מטה נחש, והיד מצורע, והמים אשר יקח מן היאור יהיה דם ביבשה. ולפני פרעה לא עשה רק אות אחת, לעשות המטה נחש. ויש לתת טעם, כי ג' אותות כדי שיאמינו אמונה שלימה, כמו שהתבאר למעלה, לכך נאמר (שמות ד, ח) "והאמינו לקול האות האחרון". אבל פרעה לא יהיה מאמין, שחיזק לבו, ולפיכך די היה באות אחד לעשות שאלתו אשר שאל (שמות ז, ט) "תנו לכם מופת".

ב׳ודוקא אות הנחש עשה, כי הנחש בעצמו גם כן נתקלל בעשר קללות, וכך יש במדרש ילמדנו*. והסברא נותן כך, דלא עדיף מן חוה שנתקללה בעשר קללות, כדאיתא במסכת עירובין (ק:), ורמז לו שיביא עליו עשר מכות.

ג׳ובשמות רבה (ט, ב-ד), "ואמרת אל אהרן קח את מטך" (שמות ז, ט), אין רודה הקב"ה את הרשעים אלא במטה. ולמה, לפי שנמשלו לכלב, שנאמר (תהלים נט, ז) "ישובו לערב יהמו ככלב וגו'". כשם שדרכו של כלב להכותו במטה, כך אם יאמר לכם "תנו לכם מופת", הכה אותו במקל, שנאמר "אמור אל אהרן [קח את מטך] וגו'". "יהי לתנין" (שמות ז, ט), מה נחש מלחש והורג, אף המלכות* מלחשת והורגת, שנותן בבית האסורים ומלחש עליו להורגו. דבר אחר, מה הנחש מעוקם, אף המלכות מעקמת דרכיה. ולפיכך אמר הקב"ה למשה, פרעה מעוקם, כשבא להתעקם אמר אל אהרן ויתלה את המטה כנגדו, כלומר מזה אתה לוקה. דבר אחר, למה נס של תנין, לפי שפרעה נדמה לתנין, שנאמר (יחזקאל כט, ג) "התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו". כשהיה משה יוצא מאצל פרעה, היה אומר, אם יבא אצלי בן עמרם אני הורגו, אני צולבו, אני שורפו. כשהיה נכנס, [מיד] נעשה פרעה מטה, עד כאן.

ד׳ובארו בזה המדרש, כי הרשע דומה לכלב, כמו שהכלב הוא רחוק מן עיקר הנבראים, והכל מרחיקים את הכלב, וכך הרשע רחוק ממציאות האמיתי, כי הרשע מפני רשעתו רחוק מן המציאות. ודרך הכלב להכות אותו במטה, כי המקל דבר מוכן לדחות בו ולהרחיק מי שראוי לדחות ולהרחיק, וזה הכלב בעבור שהוא נדחה מהכל, דוחים אותו במטה. לכך אמר שיעשה האות במטה, כי ראוי הרשע הזה להיות נדחה על ידי המטה, שבו דוחים ומרחיקים.

ה׳ועוד אמר, שעשה אות זה, כי המלכות נדמה לנחש משני פנים; האחד, כשם שהנחש בקלות ממית האדם, שהרי זורק ארס וממית, כך המלכות בקלות ממיתה, שאין צריך למלכות שום פעולה, שהוא בבית אסורים, ובדבור פיו נעשה הדבר, לגודל ממשלת המלכות.

ו׳ועוד, כמו שהנחש מעקם דרכיו, כך המלכות מעקמת* דרכיה, שהמלך פורץ גדר לעשות לו דרך, שהמלכות יש בו יכולת ללכת דרך מעוקם, ואמרינן בזה (סנהדרין כ:) מלך פורץ גדר לעשות לו דרך כמו שירצה. ודומה בזה אל הנחש, שהוא מעקם דרכיו ללכת לכל צד, שכל אדם הוא סר מן הנחש ומטה דרכיו ממנו מפני שיראים ממנו, והרשות ביד הנחש ללכת לכל צד, וזה לגודל כח הנחש להתפשטותו לכל צד, ואין מוחה בידו. וכן המלך למלכותו וכחו פורץ גדר לעשות לו דרך לכל צד, ואין מוחה מיראתו.

ז׳ואמר לו הקב"ה שמטה של אהרן יעשה נחש. רמז לו שהקב"ה מקים מלכין, ועושה מן המטה, שהוא יבש, נחש, שהוא דומה למלך. וכן משפיל מלכין, ומן הנחש שהוא דומה למלך, עושה מטה לחזור אל שפלתו. ועוד יש לפרש, רמז שיכנס המטה במלכות, כלומר שיכה אותו ויכנס המטה במלכות שדומה לנחש. ולפיכך נעשה המטה נחש, כי כל דבר שיכנס באחר יתלבש בו. וכאשר נעשה מן המטה נחש, הרי נכנס המטה, שהוא המכה, בגבול נחש. ורמז לו על כלל המכות שיקבל המלכות. ופירוש זה יותר עיקר. וכך משמע מדברי רז"ל, ולפיכך אמרו; דבר אחר, לפי שפרעה נמשל לתנין, ואמר אם יכנס משה אצלי אני שורפו, ואני צולבו. לכך רמז לו המטה הזה, כי היה* עליו מטה אלקים שנכנס בגבולו. אלו דברים הם קרובים מאוד אל פשוטו.

ח׳ופירשו רז"ל בשמו"ר בפרשה זאת* (ט, ט), למה לקה היאור, מפני שהמצרים עובדים ליאור, לכך לקה אלהיהם תחלה, שהקב"ה כשנפרע מן האומות, נפרע מאלהיהם תחלה. כי העבודה זרה סבת חטא של אומות העולם*, כי כחם הוא המסית לחטא. והיאור כח גדול למצרים, אשר היה מתפאר בו ואומר (יחזקאל כט, ג) "לי יאורי ואני עשיתני", וראוי להיות הסבה נלקה תחלה, לפי שכל גורם הוא ראשון.

ט׳ועוד נתנו טעם אל אלו עשר מכות. למה לקו בדם, מפני שלא היו רוצים שיטבלו בנות ישראל מטומאתן כדי למעטן מפריה ורביה, לכך הביא עליהם דם. ומכות צפרדעים, אמרו שלכך הביא עליהם צפרדעים, לפי שהיו אומרים לישראל* להביא להם שקצים ורמשים, ולכך הביא עליהם צפרדעים. ובמכת כנים נתנו הטעם לפי שהיו ישראל מכבדים חוצות ושווקים, לכך נהפך עפרם לכנים. ובערוב נתנו הטעם מפני שאמרו לישראל להביא להם דובין ואריות, לכך הביא עליהם ערוב. דבר למה הביא עליהם, מפני שהיו אומרים לישראל לרעות* צאנם בהרים ובמדברות. אמר הקב"ה הוא אני ארעה צאנם, שנאמר (שמות ט, ג) "הנה יד ה' הויה וגו'". ועוד, כדי שלא יהיה להם צאן לרעות. שחין למה הביא עליהם, מפני שאמרו לישראל להחם להם חמין, ולפיכך הביא עליהם את השחין, שלא היו יכולים לרחוץ. ברד למה הביא עליהם, לפי ששמין אותם נוטעים כרמים, לכך לקה בברד גפנם. חושך הביא עליהם, שהיו בישראל רשעים, ולא היו רוצים לצאת, הביא הקב"ה עליהם חושך, שלא יראו רשעים* במפלתן, שכלם מתו בשלשה ימי אפילה. מכות בכורות, לפי* ששעבדו ישראל* שנקראו (שמות ד, כב) "בני בכורי ישראל". עד כאן בשמות רבה בפרשת וארא, ובפרשת בא.

י׳פירוש המדרש הזה, כיון שראינו הקב"ה אמר להם על מכות בכורות (שמות ד, כג) "שלח את בני ויעבדני ותמאן לשלחו הנני הורג בנך בכורך". הרי בפירוש נתן מדה כנגד מדה, והוא הדין כל המכות מדה כנגד מדה. ובודאי בלא טעם זה יש טעם בכל מכה ומכה למה הביא זאת, כמו שמבואר בהגדה בסדר המכות, וגם לקמן אחר מכת בכורות. רק מפני שכל מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה, צריך אתה לומר שהיה במכות גם כן מדה כנגד מדה, שאם לא כן לא הביא הקב"ה עליהם מכה זאת, אף על גב שטעם יש בה, סוף סוף צריך שיהיה שעבוד ישראל דומה אל המכה, כדי שיקיים בהם (בראשית טו, יד) "וגם הגוי אשר יעבדו דן אנכי", ודין הקב"ה מדה כנגד מדה. אבל בודאי טעם זה בלבד אינו מספיק, שלא דברים אלו בלבד היו המצרים עושים לישראל שיהיה הקב"ה מביא עליהם דוקא מכות אלו, לכך צריך לדברים אשר יתבאר לקמן.

י״א"ואמרת אליו כה אמר ה' וגו'". במכת צפרדעים לא נאמר "ה' אלקי העברים", רק אמר "כה אמר ה'", הזכיר השם המיוחד. וכן במכות הערוב נאמר גם כן השם המיוחד. והטעם כי באלו שתי מכות נודע להם שמו ה'; במכת צפרדעים נאמר (שמות ח, ו) "ויאמר כדברך למען תדע כי אין כה' אלקינו". וכן במכות הערוב נאמר (שם פסוק יח) "והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ". ולפיכך היתה התראה זאת גם כן בשם המיוחד "כה אמר ה'".

י״בודע כי אלו ב' מכות מיוחדות בזה שנודע להם השם המיוחד. כי אמר (שמות ח, ה) "התפאר עלי למתי אעתיר לך", ואמר "למחר" (שם פסוק ו). ועל זה אמר (שם) "כדברך למען תדע כי אין כה' אלקינו". וזה כי על ידי מעשה הטבע או גזירת השמים אין לומר שכל שעה ושעה אשר יבחר* יהיה דבר זה, כי הטבע פועל לפי מנהגו בזמן אשר טבעו לפעול, וכן גזירת שמים לפי מהלך המזל. וכאן אמר "למתי אעתיר", ובשעה שהיה קובע, נעשה. נראה ברור כי הקב"ה מיוחד מכל הנמצאים ונבדל מהם, ולכך מייחד ומבדיל זמן מיוחד לעשות בשעה שהוא מייחד ומברר. וכן כאשר היה מבדיל ארץ גושן לבלתי היות שם ערוב, מה שהבדיל וייחד את ארץ גושן מורה על שהוא יתברך מיוחד ונבדל מכל הנמצאים, וכמו שהוא מיוחד, כך מייחד מקום זה מבין שאר מקומות, שהיה הערוב בכל ארץ מצרים חוץ מארץ גושן. ובדרך הטבע ומנהגו של עולם החיות הולכים ורצים בכל מקום כרצונם, וכאן לא היה נראה בארץ גושן, אשר שם ישראל, הערוב. מורה זה התיחדות, וכל התיחדות מורה על מי שהוא מיוחד. כי הטבע וגזירת השמים אינם מיוחדים בדבר מיוחד, שאף על גב שיש לגזירת השמים זמן מיוחד לפעולתם, דבר זה אינו נקרא זמן מיוחד, לפי שהוא פועל בזמן הראוי לו לפי מצב הכוכב, ולא נקרא מיוחד. אבל דבר זה נקרא מיוחד, כאשר הוא מייחד הזמן מן שאר זמן, אף על גב שכולם שוים, הוא מייחד זמן מיוחד. ואי אפשר שיבוא יחוד זה כי אם מן השם יתברך, שהוא מיוחד, ובשביל כך מייחד הזמן, כי מצד הזמן ומצד המקום אין כאן יחוד.

י״גואף על גב שדם וכנים וצפרדעים וברד וכל המכות לא היו גם כן בארץ גושן. הערוב היה חדוש יותר גדול, כי זה מנהגו של עולם הוא כאשר לקתה הארץ בכנים, הרי מקום זה בלבד נלקה, ולא מקום אחר. וכן בדם לא נלקה בארץ גושן, וכן היאור לא נלקה בארץ גושן, ולפיכך אין זה הפלאה והבדלה מה שלא נלקה היאור והעפר בארץ גושן. ואף על גב שהוצרך לומר במכת ברד שלא יהיה בארץ גושן (שמות ט, כו), היינו שלא תחשוב כיון שאמר (שם פסוק כב) "נטה ידך על השמים", ולא כיון על מקום מיוחד, יש לחשוב שהיתה המכה כוללת. אבל בודאי אין זה פלא מה שיש ברד כאן, ואין במקום אחר. אבל מכת ערוב, שאף על גב שהביא ערוב על מצרים, הערוב בעצמו מתפשט בכל המקומות לפי רצונו. ולא כן הארבה, כי הארבה אינו מתפשט, לפי שדרך הארבה שלא יתפרד זה מזה. אבל בערוב, שהם חיות רעות, ודרך החיות להיות הולכות בכל מקום, ובזה הבדיל את ארץ גושן שלא היה שם ערוב. וכן לשעה שקבע הסיר את הערוב, זהו מורה על יחוד והבדלה, וזה שאמר כאן (שמות ח, ו) "למען תדע כי אין כה' אלקינו", שהוא מיוחד.

י״דובמכת דם נאמר גם כן (שמות ז, יז) "כה אמר ה' בזאת תדע כי אני ה' הנה אנכי מכה במטה אשר בידי וגו'", מזכיר שם המיוחד בלבד. כי שאר מכות, אף על גב שהם שלא כמנהגו של עולם, אינם פלא כמו מכת דם. כי הצפרדעים והכנים, דרך היאור להשריץ צפרדעים, והעפר מגדל כנים. ולפעמים דֶבר בא לעולם, וכן השחין אינו שלא בטבע לגמרי, והברד גם כן, וכן הארבה אינו שלא בטבע לגמרי. וכן החושך, אין זה שנוי, רק העדר האור, ואינו דבר שנוי בעצמו. ועוד, כי אפשר להיות חושך, כמו ביום המעונן, ובלקות המאורות. אבל להיות מן המים דם, זה אינו טבעי לגמרי. וזה שדרשו (ספרי דברים כו, ח) "ובמופתים" (דברים כו, ח) זה הדם. ובהגדה יתבאר זה באורך, עיין שם. לכך נאמר כאן גם כן (שמות ז, יז) "כה אמר ה' בזאת תדע כי אני ה'", הזכיר שם המיוחד, כי בזאת המכה נודע אמתת שמו יתברך שעושה מופתים, כמו שדרשו "'ובמופתים' זה הדם". ומה שהתחיל לומר (שמות ז, טז) "ה' אלקי העברים שלחני וגו'", זה לא קאי על מכת דם, דבמכת דם הזכיר שם המיוחד. רק פירושו שבפעם הראשון בא אליו בשם "ה' אלקי העברים ולא שמעת עד כה", "כה אמר ה' בזאת תדע כי אני ה' וגו'".

ט״וומה שנאמר במכות הברד (שמות ט, כט) "כצאתי את העיר הקולות יחדלון למען תדע כי לה' הארץ", הזכיר שם המיוחד. לפי שקבע שעה מיוחדת, שאמר "בצאתי את העיר הקולות יחדלון", ולכך אמר "למען תדע כי לה' הארץ". ומפני שמשה אמר מעצמו "הקולות יחדלון בצאתי העיר", ופרעה לא קבע השעה, ואפשר לבעל דין לחלוק ולומר בלאו הכי נמי היה פוסק, ומשה ידע זה, ולפיכך לא רצה להזכיר שם המיוחד בהתראה, רק אמר (שמות ט, יג) "ה' אלקי העברים". ומכל מקום כיון שמשה קבע שעה "כצאתי מן העיר וגו'", אמר "למען תדע כי לה' הארץ", והיכולת בידו לעשות כל דבר אשר ירצה ובשעה שירצה, כאשר תתן דעתך על זה.

ט״זומה שאמר במכת בכורות (שמות יא, ד) "כה אמר ה'", כי בזאת המכה כתיב (שם פסוק ז) "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו למען תדעון אשר יפלא ה'", לכך נאמר במכה אחרונה "כה אמר ה' וגו'".