גבורות השם ל״אGevurot Hashem 31
א׳"אלה ראשי בית אבותם וגו'" (שמות ו, יד). התחיל לספר יחוסם מראובן, כלומר שיצאו משבט לוי, שלישי לשבטים, והשלישי תמיד יותר מוכן לקבל השלימות בעבור שהוא מספר שלם. כי האחד אין בו רבוי ואינו נקרא מספר, ומספר שנים אינו מספר שלם, כי אין בו רק זוג, ואין בו נפרד. אבל שלשה בעבור שיש בו זוג ויש בו נפרד, נקרא זה מספר שלם. ובעבור שהשלישי הוא מספר שלם, מוכן הג' יותר לקבל השלימות, ולפיכך הובחר לוי, שהוא השלישי, להיות יוצאים ממנו הגואלים, בעבור הכנתו שיש לשלישי אל קבלת השלימות, שהוא היה השלישי. ועוד יש להאריך בזה, ואין כאן מקומו. לכך היתה הסבה שנשא עמרם את דודתו, כדי שיהיו האב והאם מן השבט שהנבחר לצאת ממנו הגואלים.
1
ב׳ואחר שהובחר שבט לוי להיות יוצאים ממנו גואלים, הובחר מבני לוי השני, דהיינו קהת, ומבני קהת הראשון, הוא עמרם, ומבני עמרם השלישי, מרים אהרן ומשה. וזה כמו שאמרנו למעלה, שהשלישי יש בו הכנה אל קבלת השלימות, מצד שזה המספר הוא מספר שלם. וכאשר לא היה כאן שום הכנה לשלימות*, אז צריך למספר שלם כדי שיגיע השלימות. אבל כאשר היה כבר הכנה אל השלימות, דהיינו שכבר נולד לוי שמוכן להיות יוצאים ממנו גואלים, אז אין צריך הכנה גמורה מספר שלם לגמרי, אבל היה הכנתו בשנים בלבד, שאף שנים יש בו קצת מספר, כמו שהתבאר למעלה שהם מספר זוג. לכך בן לוי השני, שהוא קהת, מוכן לצאת ממנו הגואלים, כי כל שאפשר להקדים הטוב, שהוא הגאולה, היה מקדים. ואחר כך שהוסיף בהכנה, כי קהת שהיה שני גם כן בו הכנה מה כמו שאמרנו למעלה, לכך לא היה צריך עוד כלל לגמרי הכנה, ונולד בראשון את אשר ראוי לצאת ממנו הגואלים, ועמרם היה ראשון. וכאשר נולדו הגואלים בעצמם זה מעלה אחרת, כי הראשונים לא היו הגואלים בעצמם, רק אבות לגואלים, ועכשיו נולדו הגואלים בעצמם, היה צריך לחזור להכנה גמורה להיות השלישי, הוא משה שהיה שלישי.
2
ג׳לכך סיפר* תולדות השבטים זה אחר זה עד לוי, כלומר כשנולד השלישי אז ראוי להוציא הגואלים, וסיפר השתלשלות הגואלים, שהכל בסדר ראוי ומכוון* מאוד. ואין דבר במקרה, כמו שאמרנו בכמה מקומות שאין לומר כי היה דבר אחד במקרה מן הגאולה, כל שכן סדר השתלשלות, רק הכל על פי ה'. אמנם יש עוד בזה דברים עמוקים מאוד מאוד בענין השתלשלות משה ואהרן, ואין להאריך יותר.
3
ד׳"ואני אקשה את לב פרעה" (שמות ז, ג). ויש* מקשים, למה הרבה הקב"ה המכות על פרעה למען רבות מופתיו בארץ מצרים, ומאחר שהיה רוצה פרעה לשמוע, למה נוהג עמו כל כך להקשות את לבו עד שלא יוכל לשמוע, ואם כן יהיה* המכות עליו בחנם על לא פשעו. ואין זה קשיא של כלום, כי מפני שאמר פרעה (שמות ה, ב) "מי ה' אשר אשמע בקולו", הרשע הזה ועמו היו גורמים שלא יהיה נודע שמו ה', כי הכל ידעו הכפירה, וגרם חלול שמו יתברך. לכך ראוי שיהיה נודע שמו ה' על ידם, כיון שהיו כופרים בשמו יתברך. ולכך אמר (ראה שמות ז, פסוקים ג, ה) "ואני אקשה את לב פרעה למען רבות מופתי בארץ מצרים וידעו כי שמי ה'", תחת אמרו "מי ה' אשר אשמע בקולו". ולפיכך חייב פרעה לתקן מה שקלקל כבר, עד שעל ידו יהיה נודע שמו יתברך. לכך הקשה לבו שלא ישמע, למען יביא עליו ה' מכות הכתובות, ואז יהיה נודע שמו יתברך.
4
ה׳ועוד מעיקרא לאו קושיא הוא, כי בה' מכות הראשונות לא החזיק הקב"ה את לבו, אלא נאמר בכל פעם שמעצמו היה חזק לבו, ובה' מכות אחרונות החזיק הקב"ה את לבו. והטעם כי אלו עשר מכות שהביא הקב"ה על המצרים, ה' בתחתונים בארץ, וה' בעליונים בשמים, ודבר זה נתבאר לקמן אצל (דברים כו, ח) "ביד חזקה ובזרוע נטויה". ובה' מכות ראשונות כאשר היו המכות בתחתונים, והאדם הוא ראש התחתונים עד שהוא מן העליונים גם כן. ולכך לא היו המכות גוברים עליו יותר מאשר היה כחו של אדם, לכך פרעה החזיק את לבו מעצמו. וכאשר התחיל לבא המכות האחרונות, שהם מעליונים, דבר שהוא יותר מן כחו של אדם, ובודאי היה משלח את ישראל, לא בשביל שהוא חוזר בתשובה, רק שהמכות כל כך קשות עליו. והקב"ה רוצה שלא יהיה האדם מוכרח במעשיו על ידי מכות, לכך הקב"ה החזיק את לבו נגד זה שהיו המכות באות עליו להכריח שישלח ישראל, כנגד זה החזיק את לבו להכריח אותו שלא ישלח, והיה מכריע אותו לצד אחר. ולפיכך יפה ויפה הוא שהקשה לבבו כנגד המכות שיהיו מכריעות אותו לשלוח, ועכשיו המשקל שוה.
5
ו׳אמנם בשמות רבה בפרשת בא (יג, ג), "כי אני הכבדתי את לבו" (שמות י, א), אמר רבי יוחנן, מכאן פתחון פה למינים [לומר] לא היתה ממנו שיעשה תשובה, שנאמר "כי אני הכבדתי את לבו". אמר ריש לקיש, יסתם פיהם של מינים, אלא "אם ללצים הוא יליץ" (משלי ג, לד), שהקב"ה מתרה באדם פעם ראשונה ופעם שניה ושלישי ואינו חוזר [בו], והוא נועל לבו מן התשובה, כדי לפרוע ממנו מה שחטא. אף כאן פרעה הרשע, כיון ששיגר לו הקב"ה ה' פעמים ולא השגיח על זה, אמר לו* הקב"ה, אתה הקשית ערפך ואין אתה חוזר בך, הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך, הוי אומר "כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו".
6
ז׳ומדה זאת שהקב"ה מוסיף טומאה על טומאתם הוא דבר עמוק מאוד. וזה כי התשובה שייכת לאדם בשביל שמעשה* החטא בא מן האדם אשר הוא בעל שנוי ותמורה, לכך אין מעשיו וחטאים שלו נחשבים מעשים גמורים. כי המעשה נחשב לפי העושה, והעושה הוא בעל גוף, בעל שנוי ותמורה, אף המעשה שלו אינו מעשה גמור. שמתחלה בא המעשה מן האדם אשר אפשר שישנה מעשה שלו מן רע לטוב, ולפיכך יכול לשנות מעשיו בתשובה, ונחשב המעשה כלא היה מעולם.
7
ח׳אבל אם מתרה בו, ההעדאה והתראה זאת עושים לו שמעשיו שלו נחשבים מעשה יותר, שהרי העיד ולא שמע, וזהו מעשה גמור בודאי, אז נועל הקב"ה ממנו דרכי תשובה, ומכביד את לבו. שקודם זה הקב"ה צופה לרשע שישנה את מעשיו, שהוא מוכן אל השנוי ותמורה, וישנה אותם אל הטוב. אבל כאשר עשה זה, שהתרה בו ולא שמע, הקב"ה מוסיף לו טומאה על טומאתו, לפי שזה הוא מוכן אל הטומאה, ולא אל התשובה. וכאשר הוא מוכן, עושה לו כדי להפרע ממנו. והדברים אלו עמוקים מאוד, אף כי נראים שהם נגלים וידועים, כי נועל הקב"ה דרכי תשובה, שההתראה שהוא עובר נראה שהוא חוטא בשכלו ובדעתו, ואין תשובה רק לטעות שהוא בא מן גוף האדם, לא מן הדעת, כמו שנתבאר למעלה (ס"פ כ) בפסוק (שמות ב, כ) "קראן לו ויאכל לחם".
8
ט׳ולפי זה מה שאמר הכתוב (שמות ז, ג) "ואני אקשה את לבו* למען רבות מופתי", ולא אמר כי לכך יקשה לבו לפי שהתרה בו ולא שב. זה מפני שיש כאן טעם שלא יקשה לבו בשביל למהר הוצאת ישראל, שעיקר השליחות היה בשביל זה. ולפיכך אמר כדי להרבות מופתי אקשה את לבו.
9