גבורות השם מ״טGevurot Hashem 49
א׳תניא (פסחים קח:), הכל חייבים בארבע כוסות הללו; אחד אנשים, ואחד נשים, ואחד תינוקות. אמר רבי יהודה, מה תועלת יש לתינוקות ביין. אלא מחלקים להם קליות ואגוזים, כדי שלא ישנו וישאלו. אמרו על רבי עקיבא שהיה מחלק קליות ואגוזים לתינוקות בערב פסח, כדי שלא ישנו וישאלו.
1
ב׳ונראה דבתינוקות שהגיעו לחינוך פליגי, דאי לא הגיעו לחינוך, מאי טעמא דתנא קמא. ועוד, דקאמר "מחלקים להם קליות ואגוזים כדי שלא ישנו וישאלו*", אם כן יש בו דעת לשאול, ותינוק כזה מסתמא הגיע לחינוך, דאם לא הגיע לחינוך אין בו דעת לשאול, דמה ישיב לתינוק שלא הגיע לחינוך. ואפילו בתינוק שהגיע לחינוך, סבר רבי יהודה דפטור, שתקנו חכמים ארבע כוסות דרך חירות (פסחים קט:, קיז:), ולא שייך דבר זה בקטנים, שאינם רגילין ביין. ולפיכך קאמר "מה תועלת לתינוקות ביין".
2
ג׳ונראה דהלכה כתנא קמא, ואף על גב שרב אלפס (פסחים כג. בדפי הרי"ף) הביא הברייתא כצורתה, לא* משום דפסק כרבי יהודה, אלא לומר דבעי נמי חלוק קליות ואגוזים, כדמסיק בברייתא "אמרו על רבי עקיבא". אמנם הרמב"ם פסק כרבי יהודה, כדמוכח בדבריו. ופירש הטור (או"ח סימן תעב סט"ו) דמכל מקום טוב ונכון ליתן כוס בפני כל אחד ואחד, אף בפני תינוקות.
3
ד׳ופריך בגמרא (פסחים קט:) והיכי תקנו רבנן ארבע כוסות, מלתא דאתי לידי סכנה, והתניא, לא יאכל אדם תרי, ולא ישתה תרי. ומתרץ רבינא, ארבע כוסות תקנו רבנן דרך חירות, כל חד וחד מצוה בפני עצמה. ופירש רב אלפס ז"ל (פסחים כד. בדפי הרי"ף) אמרו רבוותא, הואיל כל חד וחד מצוה באנפי נפשיה, מברכין "בורא פרי הגפן" אכל כסא וכסא. ומסתייע להך סברא מהא דתנן (חולין פו:) שחט מאה חיות במקום אחד, כסוי אחד לכולם. מאה עופות במקום אחד, כסוי אחד לכולם. רבי יהודה אומר, שחט חיה, יכסה, ואחר כך ישחוט עוף. ואמר עליו רבי יוחנן מודה רבי יהודה לענין ברכה, שאין מברך אלא ברכה אחת. אמר ליה רבינא לרב אחא, מאי שנא מרב ברונא ורב חננאל, תלמידי* דרב, דהוו יתבי בסעודה, וקאי עלייהו רב ייבא סבא, ואמרו ליה 'הב לן ונברך', והדר אמרו ליה 'הב לן ונשתה'. אמר להו רב ייבא סבא, הכי אמר רב; כיון דאמריתו 'הב לן ונברך', אתסר לכו למשתי חמרא. ואהדר ליה, הכי השתא; התם משתי וברוכי בהדדי לא אפשר. הכא אפשר דשחט בחד ידא, ומכסה בחדא. שמעינן מהכא דלברכת המזון, כיון דלא אפשר למשתי ולברוכי בהדדי, צריך לחזור ולברך "בורא פרי הגפן". הכי נמי, כיון דלא אפשר למקרי ולברוכי בהדדי, צריך לחזור ולברך בתר דגמר הגדה, ובתר דגמר הלילא. וסברא מעליא היא זאת, עד כאן דברי רב אלפס ז"ל.
4
ה׳והשיב הרא"ש ז"ל (פסחים פ"י סימן כד) על זה, דלא נראין לו דבריו, דאין המצוה מזקקת ברכה, דחזינן דרב אשי סובר (פסחים קג:) דלא מברך רק אכסא קמא, ולא אכוס של ברכת המזון, אף על גב דברכת המזון טעון כוס. ושמעינן מזה דאין המצוה מזקקת אותו לברכה כל זמן דליכא היסח הדעת. ואף על גב דלית הלכתא כוותיה דרב אשי, היינו מטעמא אחרינא, דברכת המזון הוי הפסק והסח הדעת. אבל אי לא הוי ברכת המזון הפסק, לא היה מברך אברכת המזון, אף על גב דברכת המזון טעונה כוס. והכי נמי, אף על גב דהם שתי מצות, ואינם מעכבות זו את זו, מברך ברכה אחת על שתיהן, ולא אמרינן כיון דכל חד וחד מצוה באנפי נפשיה מברך על כל חד וחד. ומה שהביא ראיה דמקרי ומשתי בהדדי אי אפשר אין זה ראיה, דלא אמרו כך אלא בברכת המזון, דהוי הסח הדעת וסלוק על מה שאכל. אבל אם עומד להתפלל בתוך הסעודה, לא אמרינן משתי וצלויי בהדדי אי אפשר, כך הם דברי הרא"ש ז"ל. והעולם נוהגים אחר דברי רב אלפס לברך על כל אחד ואחד.
5
ו׳וכאשר תעיין בקושיות הרא"ש, מצאנו לסלק קושיות הרא"ש ז"ל. וזה כי מה שהקשה מרב אשי (פסחים קג:) שלא היה מברך אכסא דברכתא, אף על גב דברכת המזון טעון כוס. יש לחלק, גבי ברכת המזון היה סובר רב אשי כיון דלא צריך כוס מחולק לברכת המזון, רק שיברך על כוס, ומסתמא כי ברך על כסא קמא, היה דעתו על כל מה שישתה, אם כן למה יברך על כוס ברכת המזון. אבל בד' כוסות, שתיית כוס זה מחולק משתיית כוס הראשון, שכל שתיה ושתיה מחולק לעצמו. ואם יהיה הכל שתיה אחת, אין כאן ארבע כוסות מחולקים, לכך צריך לברך אכל אחד ואחד. ואולי הקשה הרא"ש, הרי ברכת המזון מחולק מן הקידוש, [ו]אפילו הכי אין צריך "בורא פרי הגפן" על כל חד וחד. לא דמי כלל, דהתם ברכת המזון מחולק מן הקידוש, וכל אחד ואחד מצוה באנפי נפשיה, אבל הכוסות בעצמם אינם מחולקים, רק שיברך על כוס, ויקדש על כוס, ועיקר המצוה הוא הקידוש וברכת המזון. אבל אין צריך שיהיה כוס מחולק מן כוס הקידוש, שהכוסות נחשבים כאחד, כי אין צריך יותר רק שיקדש על הכוס, ויברך על הכוס, ולא איכפת בכוסות מחולקים. אבל כאן לענין ארבע כוסות, צריך שיהיה כל שתיה ושתיה בפני עצמו, לכך* צריך לברך על כל שתיה ושתיה, כדי שיהיו מחולקים הכוסות, וזה נראה נכון.
6
ז׳ומה שדחה ראיית רב אלפס מפרק כסוי הדם (חולין פו:) דלא אמרינן "משתי וברוכי בהדדי לא אפשר" אלא כגון ברכת המזון, דהוי היסח הדעת וסלוק* על מה שאכל, אבל היכא שאין היסח הדעת וסלוק, לא אמרינן דמיחייב לברך. והרמב"ן ז"ל בספר מלחמות ה' (פסחים כד. בדפי הרי"ף) תירץ, ודאי היכא דלא אפשר שיהיה עושה שני דברים ביחד, כגון שתיה ולומר הגדה, הוי הפסק, וצריך לחזור ולברך. ולא דמי לתפלה היכא שהתפלל בתוך הסעודה, דהתם בודאי שאני, שאינו מחויב להתפלל, ואם ירצה לא יתפלל, ואין זה הפסק אף אם יתפלל. אבל כאן דמחויב לומר הגדה, הוי הפסק בודאי. כך תירץ הרמב"ן ז"ל, ונכון.
7
ח׳אלא קשיא לי דברי רב אלפס בעצמו, דהא מדברי רב אלפס (פסחים יט: בדפי הרי"ף) יראה גבי בני חבורה שקידש עליהם היום, דפורס מפה ומקדש, ושארי "המוציא", אבל "בורא פרי הגפן" אינו צריך, ולא הוי קידוש הפסק, וכמו שפירש הרא"ש דברי רב אלפס. והשתא קשיא, הרי אף על גב דקידוש חובה עליו, וצריך להפסיק בקידוש, אפילו הכי אין הקידוש הפסק. ולמה יהיה הפסק מה שאמר הגדה, שהרי זה כמו קידוש. והרי לפי דברי רב אלפס, אם היה יושב ושותה קודם שקידש* היום בערב פסח, אין צריך לברך על הכוס הראשון, ולא הוי הקידוש הפסק. אם כן למה לא יהא הדין זה גם כן לכוס השני בעצמו, כאשר שתה כוס ראשון, שלא יברך על השני. ולפיכך לא סגי בתירוץ הרמב"ן ז"ל.
8
ט׳ויראה שדעת רב אלפס דגבי ארבע כוסות, כיון שכך סדרו חכמים לחלק שתיית הכוס הראשון, ולומר ההגדה, ההגדה שהוא אומר הוא סילוק [הכוס] הראשון גם כן, שכן הוא סדר הכוסות; אומר קידוש היום על כוס ראשון (פסחים קיד.), ושותה, ומתחיל הגדה (פסחים קטז.). והשתא אמרינן בזה שפיר "משתי וברוכי בהדדי אי אפשר" (חולין פז.). ולא דמי לתפלה, דאין השתיה צריכה להיות בה הפסק, דאפשר שתהא שתיה בלא תפלה. לפיכך* אף על גב שהתפלל בתוך הסעודה, לא הוי התפלה הפסק. וכן אפשר שתיית סעודה בלא קידוש, ולכך אף על גב שיש שם קידוש, לא הוי הקידוש הפסק. אבל בארבע כוסות, דכך הוא סדר הכוסות, שיפסיק מן השתיה ויאמר הגדה, נמצא כי הגדה היא סילוק ועקירה לשתיה שהוא לפני זה. וכך הסדר מוטל עליו להפסיק השתיה ולומר הגדה, לכך הוי הגדה הפסק. מה שאין כן בתפלה, שאין זה מענין הסעודה להפסיק בה.
9
י׳והשתא אתי שפיר הא דערבי פסחים (פסחים קג:), דקאמר דלית הלכתא כותיה תלמידי דרב שאם אמר "הב לן ונברך" שאסור למשתי, דהא יום טוב שחל להיות אחר השבת, ואמר רב יקנ"ה. כלומר ולמה לא נאמר דנר והבדלה הוי הפסק בין ברכת הגפן והשתיה, ויחזור ויברך "בורא פרי הגפן", אלא לא הוי הפסק. הכי נמי לענין ברכת המזון לא הוי הפסק. ודחה, "ולא היא, התם עקר דעתיה ממשתיא, הכא לא עקר דעתיה ממשתיא", עד כאן. ומשמע היכא דלא עקר דעתיה ממשתיא לא הוי הפסק, ואין צריך לחזור ולברך. דהכא שאני, כיון דסדר הגדה אחר כוס ראשון שצריך להפסיק, הוי זה סילוק לכוס ראשון, והוי הפסק.
10
י״אוהרמב"ן ז"ל (מלחמות ה' פסחים כד. בדפי הרי"ף) תירץ בזה, דהכי פירושו; "התם עקר דעתיה ממשתיא", אף על גב דהוי כוס בידו, כיון דעקר דעתיה ממשתיא, הוי הפסק. אבל הבדלה, כיון דכוס בידו ודעתיה למשתי, לא הוי הפסק, אלא אם כן הפסיק במצוה אחרת, עד כאן. ויש לומר בזה שבארבע* כוסות, כיון שהפסיק במצוה אחרת, שהרי כל כוס וכוס מצוה בפני עצמו, הוי הפסק, אף על גב דלא עקר דעתיה ממשתיא. כך הם דברי הרמב"ן ז"ל.
11
י״באלא שאין תירוצו מספיק מקושיות דברי רב אלפס אהדדי, דסבירא ליה לרב אלפס בעצמו דלא הוי הפסק קידוש, אף על גב דהיא מצוה אחרת, אפילו הכי לא הוי הפסק למה ששתה, דהא הקידוש דהפסיק במצוה אחרת, ולא הוי הפסק לרב אלפס, ואין צריך לברך אם הפסיק בקידוש כשקדש עליו היום. אבל אם נאמר כמו שאמרנו למעלה משום דהוי הגדה סלוק כוס ראשון, לא קשה מידי כלל.
12
י״גויש ספרים דגרסי* בפרק ערבי פסחים (פסחים קג:) "הכא לא עקר דעתיה ממשתיא, כולהו חדא ברכתא אריכתא נינהו", עד כאן. ולפי זאת הגירסא משמע היכא דהוי כמו ברכתא אריכתא, כמו יקנ"ה, אז אמרינן דלא הוי הפסק. אבל בכהאי גוונא דודאי לא הוי כוס ראשון ברכתא אריכתא, כיון דכך סדר הכוסות שיפסיק (-ולשתות-) [מלשתות] ויאמר הגדה, הרי ההגדה הפסק. ולא קשיא מדברי רב אלפס עצמו מה שסובר שאם היה יושב ושותה וקידש עליו היום, שאין צריך לברך "בורא פרי הגפן" על כוס ראשון, ואין הקידוש הפסק כמו שאמרנו. דהתם כיון דאפשר בסעודה בלא קידוש, אף על גב דהוי הקידוש השתא חובה, אין הקידוש מפסיק. לאפוקי ארבע כוסות, כיון שכך הוא הסדר להפסיק בשתיה ולומר הגדה, הוי ההגדה הפסק. כך יראה דעת רב אלפס. ועוד נתן הרב טעם שכיון שהם מצות מחולקות צריך לברך אכל אחד ואחד, כדי לחלק אותם, כדלעיל.
13
י״דומזה יש ללמוד כיון דאמרינן שכל כוס וכוס מצוה בפני עצמו (פסחים קט:), שאם אין לו רק ג' כוסות, שישתה שלשה כוסות, דהא כל אחד ואחד מצוה בפני עצמו. ויראה שאין ללמוד מזה, דלא אמרינן שכל אחד ואחד מצוה בפני עצמו רק לענין זה דאין הארבע כוסות שתיה אחת, ויהיה בהם זוגות, אלא לכל אחד ואחד טעם בפני עצמו, ואין בהם זוגות, ומכל מקום מעכבין זה את זה.
14
ט״וועוד נראה להביא ראיה לדברי רב אלפס, כיון דכל ארבע כוסות כל אחד ואחד מצוה בפני עצמו, אם הפסיק בדבור צריך לחזור ולברך. דכך קיימא לן שחט מאה עופות במקום אחד, ברכה אחת לכולם (שו"ע יו"ד סימן יט ס"ב). ואם הפסיק ביניהם בדבור, צריך לחזור ולברך (שם ס"ה). והכי נמי אם הפסיק ביניהם בדבור הגדה, צריך לחזור ולברך. ובודאי אם התפלל בין עוף לעוף צריך לחזור ולברך, והכי נמי אם אמר הגדה בין כוס לכוס, צריך לחזור ולברך. ואף על גב דסבירא ליה לרב אלפס (פסחים יט: בדפי הרי"ף) כשהיה יושב וקידש עליו היום*, שאין צריך לברך "בורא פרי הגפן", ולא הוי הקידוש הפסק, אף על גב דהקידוש הוא מצוה בפני עצמו. דלא קשיא, שאין הכוסות מחולקים, כדאמרינן למעלה. אבל כאן שהכוסות מחולקים, והפסיק ביניהם, הוי הפסק, ודמיא למי ששחט עוף והפסיק בדבור, שצריך לחזור ולברך. והכי נמי, כיון דכל כוס וכוס מצוה בפני עצמו, כשהפסיק צריך לחזור ולברך.
15
ט״זאלא שיש להשיב על כל זה, דלא דמי למי שסח בין עוף לעוף, שצריך לחזור ולברך, דהתם שאני; דודאי כל שחיטה בפני עצמה, והפסיק בדבור, נחשב הפסק. אבל כאן, אף על גב דכל כוס וכוס מצוה בפני עצמו, מכל מקום לענין ברכה של "בורא פרי הגפן", הרי כששתה ארבע כוסות ביחד* בלא מצוה, לא היה צריך לברך אכל כוס וכוס "בורא פרי הגפן". והכא "בורא פרי הגפן" שמברך אינו בשביל המצוה, שאין זה ברכת המצות, כמו גבי שחיטה שהיא ברכת המצוה*, והמצות הם מחולקים, וצריך לברך כשהפסיק. אבל ברכת הנהנין, שכל הכוסות הנאה אחת היא, ושתיה אחת, וכבר התחיל לשתות בכוס ראשון, אין צריך לברך על כוס שני כשלא הסיח דעתו הימנו, והיה דעתו לשתות עוד.
16
י״זודעת רב אלפס שכתב כיון שכל אחד מד' כוסות מצוה בפני עצמו, צריך לברך על כל כוס וכוס. קשיא, ומה בכך שכל אחד ואחד [מצוה] בפני עצמו, הלא אין הברכה הזאת על המצות, רק ברכת הנהנין הוא, וההנאה היא אחת. אלא דסבירא ליה לרב אלפס, כיון דלא היה כונתו כששתה כוס ראשון לשתות הרבה ביחד, אלא לשתות כוסות מחולקות, לא מקרי זה שתיה אחת, כיון דכל אחד ואחד מצוה בפני עצמו, וצריך לברך על כל אחד ואחד. דלא אמרינן כיון שבירך על כוס הראשון אין צריך לברך עוד, רק כשישב לשתות, דחשבינן שתיה אחת ארוכה, ולכך אין צריך לברך עוד. אבל בד' כוסות, שהם מחולקים, וכל אחד ואחד לעצמו, לא יתכן לומר דהוי כמו שתיה אריכתא, דהא כל אחד ואחד מצוה בפני עצמו, ולא היה דעתו על שתיה אחת ארוכה, ולפיכך צריך לברך על כל כוס וכוס. דלא הוי דומיא דכוס ברכת המזון, דלרב אשי אינו מברך עליו (פסחים קג:), אף על גב דברכת המזון מצוה בפני עצמו שיש לו לברך על כוס, דכיון דאין הכוסות מחולקות, אין צריך לברך.
17
י״חולפיכך הוי שפיר מה שאנו נוהגים שמברכין על שני כוסות; על אחד ו' ברכות של ברכות נשואין (כתובות ח.), ועל כוס שני של ברכת המזון "בורא פרי הגפן", ואין מברכין "בורא פרי הגפן" על כל אחד ואחד. דאף על גב שהמצות הם מחולקים, מכל מקום הכוסות אין בהם חילוק כלל, ולפיכך אין לברך "בורא פרי הגפן" רק על אחת.
18
י״טכלל הדבר; חילוק הכוסות מביא שכל אחד ואחד טעון ברכה. ומכל מקום כוס של קידוש מן ד' כוסות מברך "בורא פרי הגפן", ואחר כך קידוש היום (פסחים קיד.). אבל בשאר כוסות, יאמר הגדה, ואחר כך "בורא פרי הגפן", וכן בג', וכן בד'. וטעמא* דמלתא, אף על גב דכל כוס וכוס בפני עצמו הוא, מכל מקום אם אמר "בורא פרי הגפן" קודם שיאמר הגדה, נראה כמו שמברך שתי פעמים זה אחר זה "בורא פרי הגפן", וזה אינו. ולפיכך כאשר כבר אמר הגדה על כוס שני, שאז נראה שהוא כוס שני של ד' כוסות, יש לו לברך "בורא פרי הגפן", מפני שהם מחולקים. והשתא התבאר לך דעת רב אלפס ז"ל שצריך לברך "בורא פרי הגפן" אכל אחד ואחד.
19
כ׳אלא שאין כאן ראיה מוכרחת לזה כלל, כי כל ראיות שלו יש ל[נ]ו לדחות, כמו שדחה הרא"ש ז"ל (פסחים פ"י סימן כד). דלא אמרינן (חולין פז.) "משתי וברוכי בהדדי לא (-סגי-) [אפשר]" רק בברכת המזון, שהוא הפסק שתיה, אבל במקום דלא הוי הפסק שתיה, אין כאן הפסק. וכן מה שאמרנו דהוי מצות מחולקות, זה אין ראיה, ד"בורא פרי הגפן" מלתא בפני עצמה, והמצוה בפני עצמה. שאילו היינו מברכין על המצוה, היינו אומרים דיש לברך על כל מצוה ומצוה בפני עצמה. אבל הברכה שהוא ברכת הנהנין, מה בכך שהמצוה מחולקת, כיון שדעתו ליהנות ארבע כוסות כאחד, די בברכה אחת, כמו שאר ברכת הנהנין. ועוד, דהא כבר נתבאר למעלה דאף על גב שאמרנו שכל כוס וכוס מצוה בפני עצמו (פסחים קט:), אינם לגמרי מצות מחולקות. דאין לומר כלל שאם אין לו רק שנים או שלשה כוסות, שצריך לשתות ג' כוסות. ואם כן אינם מחולקים לגמרי, ולכך מברך ברכה אחת אכולם.
20
כ״אוכי יותר עדיף מתפילין של ראש ושל יד, אף על גב דאין מעכבות זו את זו (מנחות לח.), מברך אחת לדעת רב אלפס גופיה, אף על גב דאין מעכבות. ואפילו לדעת הרא"ש ז"ל (הלכות תפילין סימן יד) דסבר שמברך שתים, התם דוקא שהם מצות מחולקות, ואינם מעכבות זו את זו, אבל ארבע כוסות אינם לגמרי מחולקות, ובוודאי ברכה אחת פוטרתן.
21
כ״בואי משום הפסק בהגדה, דהוי הפסק, על כרחך אי אפשר לומר דהוי הגדה הפסק. דאי הוי הגדה הפסק, אם כן להך שנויא דמשני התם (פסחים קט:) אהא דפריך "תקנו רבנן מלתא דאתי ביה לידי סכנה", ומשני התם "כוס של ברכה מצטרף לברכה, ולא לרעה". הא בלאו הכי, כיון דכל כוס וכוס צריך לברך "בורא פרי הגפן" משום דהפסיק בהגדה, אם כן לא שייך בזה זוגות, דהא הפסיק בנתיים, וכי שייך בזה זוגות, ולמה ליה לומר ד"כוס של ברכה אינו מצטרף לרעה". על כרחך לא הוי הפסק, [ו]דבר זה ראיה ברורה, ואין ספק בה כלל. וכן הלכתא שאין לברך על כוס שני "בורא פרי הגפן", ולא על כוס רביעית "בורא פרי הגפן", כי אם אכסא דברכת המזון, וכן ראוי לנהוג.
22
כ״גולענין ברכה אחרונה, כתב רב אלפס ז"ל (פסחים כד. בדפי הרי"ף) שצריך לברך על כוס שני ורביעי. ותמהו עליו, איך יברך* עליו ברכה אחרונה, והרי צריך לו לפטור היין שבתוך המזון, דיין שלפני המזון פוטר היין שאחר המזון (טושו"ע או"ח סימן קעד ס"ד). והר"ז ז"ל (פסחים כד: בדפי הרי"ף) תירץ, דרב אלפס אמתניתין קאי (פסחים צט:), דקתני "ולא יפחתו לו מארבע כוסות", ואין לו יין בתוך המזון, ולפיכך צריך לברך ברכה אחרונה אחריו.
23
כ״דוהרא"ש ז"ל (פסחים פ"י סימן כד) השיב על זה, דכיון שאם יש לו יין בתוך הסעודה אינו מברך ברכה אחרונה, אף כשאין לו יין אין מברך ברכה אחרונה. דאין לומר שאם יש לו יין עוד אין צריך לברך ברכה אחרונה*, דהא יין שבתוך הסעודה אין טעון ברכה, דהוי כדברים הבאים מחמת הסעודה דברכת המזון פוטר אותם (ברכות מא:). ואיך יתכן שיהיו נפטרים בברכה אחת ראשונה, אם אין נזקקין לברכה אחת באחרונה, והלא מיד אחר ששתה היין שלפני המזון טעון ברכה לאחריו, שאינה צריכה ליין שבתוך המזון, ולכך אין מצטרפין ביחד. הלכך צריך לומר דיין שלפני המזון הוי כמו יין שבא בתוך המזון, דברכת המזון פוטר אותו. כך הם דברי הרא"ש ז"ל.
24
כ״הולפי הנראה אין זה קשיא על דברי הרב, אף על פי שצריך ברכה אחרונה לכוס שלפני המזון, ולכוס שבתוך הסעודה אין צריך ברכה אחרונה, נפטרין בברכה אחת ראשונה. דיין שבתוך המזון לענין ברכה ראשונה הוי כמו יין שלפני המזון, ולברכה אחרונה אינו דומה ליין שלפני המזון, דהא טעון ברכה לפניו, ולא לאחריו. ועל כרחך אתה צריך לומר לענין ברכה ראשונה אינו נחשב כמו דברים הבאים מחמת הסעודה, ולענין ברכה אחרונה נחשב כמו דברים הבאים מחמת הסעודה. ולפיכך יין שלפני המזון פוטר את היין שבתוך המזון מברכה ראשונה, ולענין ברכה אחרונה הוי יין שבתוך הסעודה כמו דברים הבאים מחמת הסעודה. ולפיכך יין שלפני המזון פוטר יין שבתוך המזון מברכה ראשונה, אף על גב דלענין ברכה אחרונה אינם נפטרים בברכה אחת.
25
כ״ותדע לך שכן הוא, דבכל ענין אמרינן דיין שלפני המזון פוטר היין שבתוך המזון, אף על גב דכאשר ברך על היין תחלה לא היה דעתו על האכילה כלל, ואחר כך נמלך והביאו לפניו לאכול, אפילו הכי היין שבתוך המזון פוטר היין שלאחר המזון. והרי בודאי לא נחשב להיות היין מענין סעודה כמו שסובר הרא"ש, כיון דלא היה דעתו כלל על הסעודה, ולא בא להמשיך המאכל. ובודאי צריך היין הזה שקודם הסעודה ברכה אחרונה, ואין ברכת המזון פוטר אותו כהאי גוונא, ואיך יתכן לומר לפי דברי הרא"ש שיהיה פוטר את היין שבתוך המזון בענין זה, כיון שאינם נפטרים בברכה אחת.
26
כ״זואני אומר אפילו אם יש לו יין בתוך הסעודה, והיין שלפני המזון פטר היין שבתוך המזון, כשפוסק מלשתות צריך לברך ברכה אחרונה איין שלפני המזון. ולא היה כוונתו של רב אלפס ז"ל שצריך ברכה אחרונה אחר כוס שני מיד, אלא רצה לומר שצריך לברך ברכה אחרונה אחר כוס שני, כשפוסק מלשתות, כמו כל ברכה אחרונה שמברך כשפוסק מלשתות, ולא קשיא. וכן הוא דעת הרמב"ן ז"ל (מלחמות ה' פסחים כד. בדפי הרי"ף) שחייב לברך ברכה אחרונה על כוס שני, אף על גב שיש לו יין בתוך הסעודה. ולא חשיב יין שלפני המזון כמו דברים באים מחמת הסעודה, אלא כמו דברים הבאים אחר הסעודה, הטעונין ברכה לפניהם ולאחריהם (ברכות מא:).
27
כ״חאלא דקשיא, הרי רב אלפס בפירוש פסק (פסחים כא. בדפי הרי"ף) דנמלך אין צריך ברכה אחרונה על מה שאכל, וכמו שפירש בהדיא על הא דרב ברונא ורב חננאל (פסחים קג.) דאסור להו למשתי עד שיברכו ברכה ראשונה. ואם כן קשיא, למה צריך לברך אחר כוס שני ברכה אחרונה. לפיכך דברי רב אלפס תמוהים. וצריך לומר שדעת רב אלפס דודאי אף על גב דנמלך לא בעי ברכה, היינו בשעה שחוזר ורוצה לשתות, אין צריך לברך ברכה אחרונה למפרע. אבל כשאינו רוצה לשתות עתה, ועומד בהיסח הדעת, אז בודאי צריך ברכה אחרונה. ולפי דעת רב אלפס, אחר כוס ראשון לא נחשב סלוק כוס ראשון, עד שהתחיל לומר הגדה על כוס שני, והרי מברך על כוס שני, לפיכך אין צריך לברך ברכה אחרונה. אבל בכוס שני, הרי הסיח דעתו מלשתות בעת שעקר דעתו מלשתות, ואין בידו כוס אחר, ואז מתחייב ברכה אחרונה על כוס שני, כיון שעקר דעתו מלשתות. ואחר כוס שלישי אין צריך לברך, כיון דהוי כוס רביעי בידו, ורוצה לשתות כוס רביעי, ולפיכך אין צריך לברך ברכה אחרונה על כוס שלישי.
28
כ״טכלל הדבר, אין צריך לברך בנמלך ברכה אחרונה אלא כשאין רוצה לשתות כוס אחר, וזה הוי אחר כוס שני, דאז עקר דעתו מלשתות [עד] אחר שגמר סעודתו ואמר 'הב לן ונברך', זהו עקירה מלשתות, ואין בידו כוס אחר, וצריך ברכה אחרונה. ודבר פשוט שכך דעתו, והוא מלתא דסברא, שכיון שעקר דעתו מלשתות, וגם אינו רוצה עכשיו לשתות, חייב בברכה אחרונה. אבל בכוס ראשון ושלישי, לא בא היסח דעתו משום שעקר דעתו מן השתיה, אלא ד"משתי וברוכי בהדדי אי אפשר" (חולין פז.), וזהו מחייב אותו לברכת "בורא פרי הגפן" על כוס שני, וכאשר הכוס בידו כבר דעתו לחזור ולשתות כוס שני. ולא תמצא נמלך ואין דעתו לשתות רק בכוס שני [עד] אחר סעודתו, שעקר דעתו מלשתות, ולא נמלך לחזור ולשתות. ולפיכך צריך לברך אחר כוס שני דוקא, שעקר מלשתות. כך הוא דעת רב אלפס.
29
ל׳ונראה כי לפי דעת המפרשים, כמו רשב"ם (פסחים קג: ד"ה לית) ועומדים בשיטתו, דלא כרב אלפס, וסוברים דנמלך לעולם בעי ברכה אחרונה, שמפרשים מימרא דרב ברונא ורב חננאל (פסחים קג:) ד"אסור להו למשתי" עד שיברכו ברכת המזון. לפי זה נראה גם כן שצריך לברך כאן ברכה אחרונה על כל כוס וכוס, אם אנו פוסקין כרב אלפס (פסחים כד. בדפי הרי"ף) דכל כוס צריך ברכה ראשונה, דהגדה הוי הפסק, דהא היסח הדעת מחייב בברכה אחרונה על מה שאכל. והוא כמו ההיא דתניא (פסחים קא:) בני חבורה שהיו מסובין ויצאו לקראת חתן או כלה, שצריכין ברכה למפרע. הכי נמי כיון שהם עוקרים דעתן להפסיק בהגדה ובהלל, הוי לגמרי כמו אותן שיוצאים לקראת חתן וכלה, וצריכין ברכה למפרע. ולפיכך צריך ברכה גם כן אחר כוס ראשון ואחר שני ושלישי גם כן. וזהו דעת אבי העזרי גם כן (ח"ב סימן תקכה) שהביא הטור בשמו (או"ח סימן תעד) שצריך ברכה אחרונה אחר כוס ראשון ושלישי ורביעי. אבל כוס ב' סבר דלא בעי ברכה אחרונה, וטעמא דידיה דסבר כמו הרא"ש ז"ל (פסחים פ"י סימן כד) דכוס שלפני המזון, כיון שהוא פוטר היין שבתוך המזון, נפטרים שניהם בברכה אחת. וכמו שהיין שבתוך המזון ברכת המזון פוטר אותו, כך כוס שלפני המזון (-היין-) פוטר אותו. לפיכך אחר כוס שני לא בעי ברכה אחרונה. וכבר נדחה טעם הרא"ש, ואם כן צריך ברכה אחרונה על כל כוס וכוס.
30
ל״אובאמת השיטה הזאת היא לי נכונה, שהיסח הדעת מחייב בברכה אחרונה לגמרי. וראיה לזה מעובדא דרב ברונא ורב חננאל תלמידי דרב (פסחים קג:), דיתבו בסעודה ואמרו 'הב לן ונברך', והדר אמרי 'הב לן ונשתה'. אמר להו רב ייבא סבא, הכי אמר רב, כיון שאמרו 'הב ונברך' צריך לברך ברכה אחרונה. ומה שדחה ראיה זאת בתוספות בפרק כסוי הדם (חולין פו:) שהיה רוצה רב ייבא לומר שלא יבאו לטעות לשתות בלא ברכה, זה נראה דוחק, דשמא אינהו גם כן ידעו האי מלתא, ולא יטעו. אלא בודאי כיון שהיה מסיח דעתו ורצה לברך, חייב לברך ברכה אחרונה.
31
ל״בועוד, בפרק כיצד מברכין (ברכות מב.), רבה ורבי זירא הוו אכלי, סליקו* תכא מן קמייהו, הוה אייתי ליה דוסתנא. רבה אכל, רבי זירא לא אכל. אמר ליה, לא סבר מר סלק אסור לאכול וכו'. והשתא אם לא היה צריך רק ברכה ראשונה, למה לא היה רוצה לאכול, יברך ברכה ראשונה, ויאכל, אלא דצריך ברכת המזון. ועוד, דתניא (פסחים קא:) בני חבורה שהיו מסובין, ויצאו לקראת חתן או לקראת כלה, ולא הניחו שם זקן, כשהם יוצאים צריכים ברכה למפרע, וכשהם חוזרים צריכים ברכה לכתחלה. והשתא למה צריכים ברכה למפרע, אלא כיון שעקרו ממקום הזה הוי כמו היסח הדעת על האכילה ושתיה, וצריכין ברכה למפרע.
32
ל״גומה שדחה הרא"ש ראיה זאת, דהתם עצה טובה קא משמע לן, שמא ישכחו מלחזור, ויהיו מבטלין ברכת המזון. כך דחה הרא"ש בפרק כסוי הדם (חולין פ"ו סימן ה) ראיה זאת. ותימה, אם כן הוא, למה אמר עצה טובה זאת כשלא הניחו שם זקן, אפילו הניחו שם זקן נמי עצה טובה קמשמע לן, שמא לא יחזרו למקומם, דבשביל הזקן שהניחו שם בשבילו לא יחזרו. ויותר היה לרא"ש לדחות ולומר, שלכך צריך לברך ברכה אחרונה, שלא יחשדו הרואים שלא יברכו. וכשהניחו שם זקן, נראה שאינם רוצים לעקור מכל וכל, ודעתם לחזור, ויברכו.
33
ל״דומה שהביא הרא"ש (חולין פ"ו סימן ה) ראיה לפירוש זה, דלא הוי רק עצה טובה, דאם לא כן, אלא דינא הוי שצריך להפסיק ולברך ברכה אחרונה, אם כן פשיטא שצריך ברכה ראשונה, כיון שכבר ברכו ברכה אחרונה כשיצאו, איך לא יברכו ברכה ראשונה כשיחזרו. אלא סיפא איירי כשלא קבלו עצה, ולא ברכו ברכה אחרונה, שצריכים לברך ברכה ראשונה. ותימה, וכי שערי התירוצים ננעלו לפנינו, והרי יש לתרץ גם כן דאתא לאשמעונין דצריך ברכה ראשונה אפילו במקום דאין צריך לברך ברכה אחרונה, כגון שעדיין לא אכלו שעור ברכה אחרונה, דהשתא אינו צריך לברך ברכה אחרונה כשיצאו, ואשמועינן דצריכין לברך כשיחזרו ברכה ראשונה.
34
ל״הועוד , אדרבה, אי אשמעונין דצריך ברכה אחרונה בלבד, הוי אמינא דטעמא הוי משום דחיישינן שמא ישכח לברך, ולפיכך צריך לברך ברכה אחרונה. אבל השתא דאשמועינן כשרוצים לצאת מחויבים בברכה באחרונה, וגם בראשונה כשיחזרו, ועל כרחך טעמא הוי משום דשנוי מקום הוי כמו היסח הדעת. ונפקא מיניה השתא אפילו יצא ממקומו בדיעבד, וחזר*, כיון דיצא ממקומו, הוי כמו היסח הדעת, וצריך לברך אם כבר חזר למקומו. דאין לפרש דחייבין בברכה ראשונה משום דכבר ברך ברכה אחרונה, דזה אינו משמע, שהרי אמר כי יציאתן גורם ברכה אחרונה על מה שאכלו וברכה ראשונה כשחוזרים, ועל כרחך משום היסח הדעת הוא, ופירוש זה ברור.
35
ל״ווהא דאמרינן בפרק כל הבשר (חולין קז:) השמש צריך לברך על כל פרוסה ופרוסה, ולא משמע שצריך לברך ברכה* אחרונה. התם שאני, כיון שהשמש התחיל לאכול עמהם, נתחייב בזימון, ולפיכך אין לו ברכה אחרונה על כל פרוסה ופרוסה, אבל בלאו הכי צריך לברך. והשתא אין ראיה כלל דבנמלך אין צריך לברך ברכה אחרונה, ואדרבה, יש ראיה דצריך לברך ברכה אחרונה מהא דרב ברונא דלעיל.
36
ל״זוהנה אנחנו עוד חוזרין אל שמועה דפרק כסוי הדם (חולין פו:), ומשם נדקדק דרכנו. וכן איכא* התם; אמר רבי חנינא, מודה היה רבי יהודה, שאמר שחט חיה יכסה, ואחר כך ישחוט העוף ויכסה, מודה הוא לענין ברכה שאינו מברך אלא ברכה אחת. אמר ליה רבינא לרב אחא בריה דרבא, ואמרי ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי, מאי שנא מתלמידי דרב, דרב ברונא ורב חננאל תלמידי דרב, הוו יתבי בסעודה, וקאי עלייהו רב ייבא סבא. אמרו [ליה] 'הב לן ונברך', הדר אמרו ליה 'הב לן ונשתי'. אמר להו רב ייבא סבא, הכי אמר רב, כיון דאמרו 'הב לן ונברך' אתסר לכו למשתי חמרא. הכי נמי כיון דאטפל ליה לכסויי, אחייב ליה לברך. הכי השתא, התם משתי וברוכי בהדדי לא אפשר. הכא אפשר דשחט בחד ידא, ומכסי בחדא.
37
ל״חותימה, דמאי פריך, דהכא לא הסיח דעתו, והתם כיון דאמר "הב לן ונברך" הסיח דעתו מלאכול, וכיון דהסיח דעתו מלאכול לכך צריך ברכה אחרת, מפני שהסיח דעתו, וכאן לא הסיח דעתו מלשחוט* כלל. ולפיכך נראה דהכי קאמר, אפילו אם תאמר שצריך ברכה אחרת מפני שהסיח דעתו, מכל מקום למה צריך ברכה אחרונה, ולענין ברכה אחרונה איירי, לא לענין ברכה ראשונה, רק לענין ברכה אחרונה. והכי קאמר, כיון דאמר "הב לן ונברך" צריך ברכה אחרונה, כיון דאטפל ליה לברכה. הכי נמי כיון דאטפל ליה לכסוי, איחייב ליה לברכה על כסוי הראשון, וכי שחט אחר כך בודאי צריך ברכה אחרת, כי איך אפשר שיהיה פטור בברכה שברך על הכסוי הראשון, ועדיין לא היה דם בעולם, שעדיין לא שחט כלל, ולפיכך צריך לברך על כל אחת ואחת.
38
ל״טומתרץ "משתי וברוכי בהדדי אי אפשר", פירוש לכך הוי דבר זה סלוק, וצריך ברכה אחרונה על האכילה, דאי אפשר שיצטרף האכילה שאחר כך עם האכילה הראשונה, ד"משתי וברוכי בהדדי אי אפשר". וכיון דאמר "הב לן ונברך", צריך לברך ברכה אחרונה על המזון, כיון דאטפל לברכת המזון. אבל כאן "אפשר דשחיט בחד ידא ומכסי בחד ידא", ואין צריך לברך על הכסוי של חיה מיד, כי אין מצות כסוי מחייב ליה לברכה. ואין חילוק בין רבי יהודה לרבנן, רק דלרבנן מכסה בפעם אחת חיה ועוף, ולרבי יהודה מכסה החיה קודם שישחט העוף, ואין צריך לברך על כסוי החיה עד שיכסה* העוף. וזה שחידש רבי חנינא בפירוש זה, שלא תאמר שצריך לברך על כסוי החיה קודם ששחט העוף, ואז בודאי צריך ברכה אחרת על הכסוי השני, שאיך יברך על הכסוי קודם שיש דם בעולם. וכי המברך "לישב בסוכה" קודם הלילה שחייב בסוכה יצא*, וכיוצא בזה.
39
מ׳ולכך פריך ליה מתלמידי דרב וכו', דהתם חייב לברך, ברכה אחרונה קאמר, והיינו משום דאטפל ליה לברכת המזון. הכי נמי חייב לברך על הכסוי, דהא לרבי יהודה חייב כסוי לכל אחד ואחד. ובשלמא לרבנן דסברי כסוי אחד לכולם, כיון דכסוי אחד לכולם, לא אטפל ליה לכסוי. אבל לרבי יהודה, כיון דחייב בכסוי בפני עצמו לחיה, כמו דהתם גבי "הב לן ונברך", כיון דהסיח דעתו צריך לברך על כל מה שאכל, הכי נמי חייב לברך אכסוי, כיון דאטפל ליה לכסוי. ומתרץ, דהתם שייך לומר דאטפל ליה לברכת המזון, משום ד"משתי וברוכי בהדדי אי אפשר", ולפיכך כיון דאמר "הב לן ונברך" חייב לברך ברכת המזון. אבל זה, אף על גב דאטפל ליה לכסוי, אינו צריך לברך על הכסוי, רק מכסה בלא ברכה, והברכה אינו מברך עד סוף הכסוי, שהרי אפשר דשחיט בחד ידא ומכסה בחד ידא, ולכך אין הכסוי הזה מחייב ליה לברכה. ותכף בגמר הכסוי אפשר שיש כאן כסוי אחר זה. אף על גב דלא עשה זה, רק שחט אחר הכסוי, מכל מקום לא נאמר בשביל זה דאטפל ליה לכסוי, וחייב לברך ברכת כסוי, אלא אינו צריך לברך ברכת כסוי, ומברך אכסוי לבסוף. והשתא לפירוש זה מה שאמר דלרבי יהודה אינו חייב רק ברכה אחת, היינו ברכה בסוף הכסוי, ולענין הכסוי אמר זה.
40
מ״אורש"י ז"ל והתוספות ז"ל (חולין פו:) מפרשים דלענין השחיטה קאמר, שאין מברך על השחיטה שאחר הכסוי. והרי לפניך דלישנא "ומודה רבי יהודה שאינו מברך אלא ברכה אחת" לא משמע הכי, דמשמע דאמר אף על גב דלרבי יהודה יש שני כסוי, לא מחייב רק ברכה אחת אכסוי. ויותר מזה תימה מאוד, כי מה ענין כסוי אל השחיטה, שהמקשה סבר דכיון דצריך לכסות דם הראשון, חייב לברך על השחיטה השניה, שהרי אפשר דאחֵר מכסה לגמרי, ולמה יהא הכסוי הפסק לשחיטה. ואפילו אם לא היה אפשר הכסוי רק בו, ולא היה אפשר לשחוט בחד ידא ולכסות בחד ידא, לא היה ראיה שיהיה הכסוי הפסק, שהרי הכסוי צורך שחיטה הוא, ולמה יהיה הפסק דבר זה. וכי גרע זה מגביל לתורי (ברכות מ.), דלא הוי הפסק, והרי הכסוי הוא גמר שחיטה נחשב, וכיון דהוא גמר שחיטה, למה יהא הכסוי הפסק בין שחיטה לשחיטה. וכך הוי לשנויי; התם "הב לן ונברך" הסיח דעתו מן האכילה, ופשיטא שצריך לחזור ולברך על האכילה השניה. אבל הכא הכסוי אינו מפסיק, שהרי הוא צורך שחיטה, ואין כאן היסח הדעת מלשחוט, דשחיט בחד ידא ומכסה בחד ידא.
41
מ״בואי משום דכסוי הוא גמר שחיטה, ולכך הוי בעי למימר דצריך ברכה על השחיטה, דבר זה תימה, שהרי אם יש לאדם למול שני תינוקות, הוא מל אותם בברכה אחת, דודאי כל מילה ומילה יש לה גמר בפני עצמו. הכי נמי, מה בכך דכל כסוי הוי גמר שחיטה, למה יברך על השחיטה השניה. ולא דמי לברכת המזון, דזה הוי הסח הדעת על מה שאכל, וכאן מה הסח הדעת יש; אי משום דכיסה דם השחיטה לרבי יהודה, הרי צריך לכסות, ואין כאן היסח הדעת.
42
מ״גויש לפרש דכך מייתי ראיה; דהא גבי הב לן ונברך אף על גב דרוצה לשתות כסא דברכתא, ואינו מסיח דעתו (-ביין-) [מיין], דברכת המזון הוא גמר אכילה, חייב לברך. הכי נמי כסוי גם כן*, אף על גב דלא הסיח דעתו, כיון דהוא גמר, חייב לברך. ומשני, דהתם גבי ברכת המזון הוי גמר, כיון דאי אפשר משתי וברוכי. אבל כאן לא הוי הכסוי גמר, כיון דאפשר דשחט בחד ידא, ומכסה באידך ידא.
43
מ״דומכל מקום אין הדעת נותן, דהתם אף על גב דודאי דעתו לשתות עוד כוס ברכת המזון, מסלק דעתו מסעודה* זאת, וכוס ברכת המזון לא בא בשביל הסעודה, רק בשביל ברכת המזון, ואינו מצרף לסעודה, דהא הסיח דעתו מן הסעודה, רק כוס ברכת המזון חייב בשביל ברכת המזון. דהוא עצמו הסיח דעתו, ואם לא היה ברכת המזון, לא היה רוצה לשתות כאן, ולפיכך צריך לברך אכוס ברכת המזון (פסחים קג:). והכא אף על גב דבכסוי הוי סלוק השחיטה, סוף סוף הוא רוצה לשחוט הרבה בפעם אחד.
44
מ״הוהשתא אם היה הפירוש כמו שאמרנו, הרי ברור כי נמלך צריך ברכה אחרונה. והאמת כי חזרתי על כל רבותי, ולא מצאתי לי רב שיפרש כן להניח דעתי בשמועה זו; לא בדברי רש"י ז"ל, ולא בדברי התוספות ז"ל, ולא בדברי הרא"ש ז"ל. ולכך על כל פנים צריך להניח פירוש זה, אשר לא רצו בו כל הבונים וכל מאורות העולם. ומכל מקום מוכח כפירוש הרשב"ם ז"ל, מכל הראיות אשר התבארו למעלה.
45
מ״ואלא שאני אומר דלא הוי ראיה לענין כוסות, שאפילו נאמר שאם אמר "הב לן ונברך" צריך לברך ברכה אחרונה, לא הוה טעמא התם רק כיון שחל עליו מצות ברכת המזון, כהאי גוונא אסור להחמיצה, וחייב לברך. אבל היכא דלא שייך האי טעמא משום מצוה שאסור להחמיצה, אין סברא דחייב לברך ברכה אחרונה. דטעמא מאי נמלך צריך לברך ברכה אחרונה, דנמלך אינו גורם רק היסח הדעת, וצריך לברך על מה שיאכל. אלא טעמא הוי שאין להחמיץ מצוה כזאת, אחר שנתחייב בברכת המזון, עד שיאכל פעם שני. ולפיכך אסור לצאת לקראת חתן וכלה עד שיברך (פסחים קא:), כיון שרוצים לעשות היסח הדעת, חייב לברך, ואין להשהות מצוה כזאת. והשתא הוי שפיר גבי שמש דאין צריך לברך ברכה אחרונה (חולין קז:), דלא הוי כהאי גוונא מצוה שבאה לידך שאסור להחמיצה, דלא נקרא זה עכוב מצוה, כיון שאחרים עדיין אוכלים.
46
מ״זוהשתא לענין ארבע כוסות דלא שייך האי טעמא, דאפילו לדעת רב אלפס (פסחים כד. בדפי הרי"ף) שפסק דחייב לברך אכל כוס וכוס, כיון דאין גורם סלוק כוס ראשון רק כשאמר הגדה, ואז משום ד"משתי וברוכי בהדדי אי אפשר" (חולין פז.) חייב לסלק כוס ראשון, ומכל מקום לא שייך שאסור לעכב המצוה, דהיינו ברכה אחרונה של כוס ראשון, כיון שכבר אמר הגדה, וכוס שני בידו. ואפילו אם אמר "הב לך ונברך" אחר כוס שני, והשתא לא הוי כוס אחר בידו, ויש לומר שחייב לברך ברכה אחרונה, אפילו הכי לא צריך, דהתם כי אמר "הב לן ונברך" מסלק דעתיה מלשתות משום ברכת המזון, אם כן ברכת המזון יש עליו, ולא ברכה אחרונה של כוס ראשון. וכן הלכתא, וראוי לנהוג.
47
מ״חבין* הכוסות הללו אם רצה לשתות ישתה, ובין שלישי לרביעי אם רצה לשתות לא ישתה (פסחים קיז:). התוספות (שם) פירשו דבירושלמי (פסחים פ"י ה"ו) משמע טעמא כדי שלא ישתכר ולא יוכל לומר הלל (-והגדה-), אבל יין שבתוך הסעודה אינו משכר, ויכול לשתות כמו שירצה. אלא שיש לדקדק, דאם כן בין ראשון לשני אמאי ישתה, שמא ישתכר, ולא יוכל לומר הגדה. ואפשר לומר, דאין דרך להשתכר קודם מזונו, שאין האדם שותה כל כך הרבה עד שישתכר, לפיכך לא חשו לכוס שקודם המזון. ובתוך המזון, יין שבתוך הסעודה אינו משכר.
48
מ״טולפי האמת יש עוד טעם נפלא, כי יש חבור לב' כוסות אחרונות, ואין חבור לב' כוסות ראשונות. כי שתים כוסות אחרונות יש חירות, דאמרינן בהדיא בגמרא (פסחים קח.) דוקא ב' כוסות אחרונות יש בהן חירות, אבל לא ראשונות. ולפיכך ב' כוסות אחרונות שיש להם שתוף, אין לעשות הפסק ביניהם. אבל ב' כוסות ראשונות, כיון שאין חירות עדיין, אין כאן צרוף להם, רק לאחרונות, ששניהם הם כוסות של חירות, ואין לעשות הפרש ביניהם.
49
נ׳ועוד יש טעם עמוק מאוד למה ישתה בין כוס ראשון לשני, ואסור לשתות בין שלישי לרביעי. ואילו בגמרא דילן סברי טעם זה משום שלא ישתכר, לא הוי שתיק גמרא דילן מלפרש. אבל לכך לא פירש בגמרא, מפני שהוא טעם מופלא, כמו שיתבאר לקמן (פ"ס) אצל ארבע כוסות בעזרת השם יתברך.
50