גבורות השם נ׳Gevurot Hashem 50
א׳בפרק ערבי פסחים (סוף קו.), אמר רב ברונא אמר רב, הנוטל ידיו לא יקדש. אמר ליה רב יצחק בר שמואל בר מרתא, עדיין לא נח נפשיה דרב שכחנהו לשמעתתיה. זמנין סגיאין קאימנא קמיה דרב, זימנין דחביבא ליה ריפתא, הוי מקדש אריפתא. וזימנין דחביבא ליה חמרא, הוי מקדש אחמרא. פירש רש"י (שם קו:) אלמא לא בעי נטילה אחריתי, אלא מעיקרא משי ואכיל נהמא דקידוש, עד כאן.
1
ב׳ומפרש רש"י ורשב"ם (שם), וכך הוא דעת הרא"ש (פסחים פ"י סימן טז), שכך הוא מקשה; כיון דאין הקידוש הפסק בין נטילה ואכילה כאשר יקדש על פת, שהרי הוא נוטל ידים קודם קידוש, ואין הקידוש הפסק. הכי נמי כיון שהוא רוצה לקדש על יין, לא הוי הפסק הקידוש. לפי זה הא דקאמר רב ברונא "נטל ידיו לא יקדש", היה סובר שאסור לקדש על פת. ולא קיימא לן כוותיה דרב ברונא, דבודאי מקדש אפת, כמו שאמר רב יצחק. והוא הדין שאם נטל ידיו שמותר לקדש על יין, שאין חילוק בין קידוש יין ובין קידוש פת. והביא הרשב"ם ראיה לזה, שאם אתה אומר שאם נטל ידיו לא יקדש על יין, למה [לא] השיב רב ברונא אנא לענין יין הוא דאמרי דלא יקדש, אבל פת יקדש. אלא אין חילוק, כמו דמקדש על פת, מקדש נמי איין אחר נטילה.
2
ג׳והא דתנן [ב]פרק אלו דברים (ברכות נא:) הלכה מוזגים הכוס ואחר כך נוטלים לידים. וקאמר טעמא (שם נב:) משום דתכף לנטילה סעודה. דשמעת מיניה דאין להפסיק בקידוש בין נטילה לסעודה. דחה הרא"ש ז"ל זה (פסחים פ"י סוף סימן טז), דהתם בחול איירי, דהכל מודים בזה דמוזגים ואחר כך נוטלים לידים, דחיישינן שמא יתעסק בשאר צרכיו גם כן. אבל בשבת, שהשלחן ערוך, לא חיישינן, והוי שפיר תכף לנטילה סעודה. ור"י דחה בענין אחר, דהתם מוזגין בחמין, שהוא תקון יותר, והוי הפסק [יותר] מקידוש אפת.
3
ד׳ותימה, וכי אינו מודה רב ברונא דקידוש לא הוי הפסק, דהא אמר "בורא פרי הגפן" ואחר כך קידוש, ולא הוי הקידוש הפסק בין ברכת "בורא פרי הגפן" לשתיה, והכי נמי דלא הוי הקידוש הפסק בין נטילה לסעודה. וכי הא דתכף שנטל יברך על פת (ברכות נב:) יותר מהא דתכף שברך "בורא פרי הגפן" שצריך לשתות, ודבר כזה אין שייך לומר כלל. ומה שלא דחה רב ברונא 'אנא דאמרי שלא יקדש על יין, אבל על פת מקדש', בודאי אין זה קשיא, כי מפני שהיה דעת רב ברונא שלא יקדש כלל, דאם היה דעתו שלא יקדש על היין, אבל על פת מקדש, הוה ליה למימר 'נטל ידיו לא יקדש על היין'. ועוד, כיון שנטל ידיו, אם כן לא היה בדעתו לקדש רק על פת, ואיך שייך לומר בזה 'לא יקדש', כיון שיכול לקדש על מה שהוא חביב לו, והיה דעתו עליו לקדש מתחלה. ובודאי פשטא דשמועה "נטל ידיו לא יקדש" כלל, דסבירא ליה לרב ברונא אין מקדשין על פת. והשתא שפיר אמר כיון דנטל ידיו לא יקדש איין, שהרי יפסיק בין נטילה לסעודה.
4
ה׳ופירש רשב"ם (פסחים קו:) והרא"ש הוא לא יקדש, אבל אחרים מקדשים לו, והוא לא יפסיק בין נטילה ובין הסעודה. ונראה דלכך אמר "נטל ידיו לא יקדש", ולא אמר כמו שאמר באידך (פסחים קו:) "טעם אינו מקדש, טעם אינו מבדיל". כי "אינו מקדש" משמע שאינו בדין קידוש, ואף אחֵר אינו מקדש לו. ומכל מקום אם אין אחֵר, בודאי יקדש בעצמו. ומקשה מרב דכל מה שהיה חביב עליו היה מקדש עליו, בין על פת ובין על יין, אם כן כל שהוא חביב מקדש עליו, וזה כיון שגילה* דעתו שפת הוא חביב עליו, מדנטל ידיו, מאי שייך בזה לא יקדש. אלא על כרחך סבירא לך* דאין מקדשין על פת. ומשמע דוקא בהא לית הלכתא כוותיה דרב ברונא, במה שאמר שלא יקדש על פת. ובודאי בהא הכל מודים שאם ירצה לקדש על יין, שלא יטול ידיו תחלה, דהא לא מקשה עליה דרב ברונא רק משום דמצי לקדש על פת, לכך לא סבירא לן שמעתא דרב ברונא 'נטל ידיו לא יקדש'. אבל אי בעי לקדש על יין, בודאי אין ליטול ידיו. ועוד, דהא בית הלל דסברי מוזגין לכוס ואחר כך נוטלין ידיו, משום תכף לנטילה סעודה (ברכות נא:). כך הוא פירוש הסוגיא כאשר לא נדחה בה דבר, וכך הוא דעת הרמב"ם.
5
ו׳אלא שקשה לייש(-ו-)ב הלשון מה שנמצא בספרי רב אלפס במסקנת הקושיא (פסחים כב. בדפי הרי"ף) "אלמא בחביבותא תלינן, ולא בנטילה", הלשון הזה משמע דהמקשה היה סובר דתליא בנטילה, והשיב לו דלא תליא בנטילה, אלא בחביבותא. ועל כרחך כך פירושו, דהשיב לו רב יצחק זימנין סגיאין הוי קאימנא קמי דרב, וזימנין סגיאין הוי חביב עליו ריפתא אחר שנטל ידיו, והיה מקדש עליו. וזימנין הוי חביב חמרא אחר שנטל ידיו, והיה מקדש עליו. אם כן בחביבותא תליא לקדש על יין או על פת, ולא שתולה בנטילה, דאף על גב שנטל ידיו מותר לו לקדש על יין, דהא רב הוי נטל ידיו תחלה, אף על גב שאחר כך היין חביב. והשתא מקשה שפיר ארב ברונא, דמשמע "נטל ידיו לא יקדש" אף על גב דחביב עליו יין, לא יקדש, וזה דלא כרב, דהא לרב בחביבותא תליא מלתא, ואף על גב שנטל ידיו יקדש. כך פירש רב אלפס ז"ל השמועה. והא דאמר רב ברונא "נטל ידיו לא יקדש", ולא סבר דיקדש על פת, אפשר איירי בסתם קידוש, שהוא על יין. אי נמי, משום דסבירא ליה אין מקדשין על פת. ועל פי שיטת רב אלפס המנהג הוא ליטול ידיו, ואחר כך לקדש.
6
ז׳ולפירוש זה שפיר יש לתרץ הא דאמרי בית הלל מוזגין כוס ואחר כך נוטלין לידים (ברכות נא:), דאף על גב דבית הלל אומרים מוזגין ואחר כך נוטלין לידים, משום דתכף לנטילה סעודה (שם נב:), התם מלתא אחריתי לגמרי איירי, בכוס שהוא מזוג לצורך סעודה בחול, ויכול למזוג קודם הסעודה. אבל קידוש לא חשיב הפסק, כיון שהוא שייך לסעודה, שאין קידוש אלא במקום סעודה (פסחים קא.), ולא נחשב הפסק בין נטילה (-לקידוש-) [לסעודה]. ועל פירוש רב אלפס אנו סומכין, ונוהגים ליטול ידים תחילה.
7
ח׳והא דבערב פסח נוהגין לקדש, ואחר כך ליטול ידים, יש לחלק שפיר, דודאי בשאר ימות השנה אין צריך ארבע כוסות, אף על גב דצריך לקדש, כיון דאי בעי יכול לקדש אפת, אם כן אין היין עיקר, רק הסעודה על פת עיקר*, ולא הוי שתיית כוס מפסיק*, דהא שתיית הכוס הוא בשביל הקידוש, והקידוש הוא בשביל הסעודה. אבל בארבע כוסות, שהכוסות עיקר, אם יטול ידיו קודם, יהיה נראה כאילו נטל ידיו לכוסות, ולכך צריך ליטול ידיו אחר כך. ובשם הרשב"ם כתבו טעם אחר מה שנוהגים בערב פסח לקדש ואחר כך ליטול לידים. ולפי הטעם אשר אמרנו הטעם הוא פשוט שצריך בערב פסח לקדש ואחר כך ליטול לידים.
8
ט׳והנה התבאר השטה שלא בדוחק כלל, על פי שיטת רב אלפס. אלא שקשה למה לא נפרש כמשמעו לגמרי כמו שפרשנו תחלה, שהכל מודים שלא יקדש על יין כשנטל ידיו. ורב כאשר היה מקדש על פת, נטל ידיו תחלה, וכאשר לא קידש אפת, לא נטל ידיו תחלה. ואפשר שזה דוחקו קושי(-ו-)ת הרשב"ם (פסחים קו:), דהיה לרב ברונא להשיב 'אנא אחמרא הוא שאמרתי לא יקדש'. אלא רב יצחק משמיה דרב מתיר הכל, אפילו לכתחלה ליטול ידים ואחר כך לקדש. ומכל מקום עם כל זה ראוי לנהוג לקדש תחלה ואחר כך ליטול ידים, כמו שסוברים בית הלל מוזגין את הכוס ואחר כך נוטלין לידים (ברכות נא:), והוא מנהג שראוי לשבח.
9
י׳ונוטל ידים לטבול ראשון (טושו"ע או"ח סימן תעג ס"ו). וטעם הטבול הראשון מסיק בגמרא (פסחים קיד:) כדי שישאלו התינוקות. ולפי הנראה, פירוש זה שישאלו התינוקות כשיראו הטבול השני בתוך הסעודה, ואין דרך לטבול ב' פעמים. וכדאמרינן (פסחים קטז.) "שבכל הלילות אין אנו מטבילין ב' פעמים, הלילה הזה ב' פעמים". ואילו היו עושין אלו ב' טבולים בתוך הסעודה, היה נראה הכל טבול אחד. אבל אחד קודם הסעודה, ואחד בתוך הסעודה, הם ב' טבולים בודאי. והשתא ישאלו על טבול שני בתוך הסעודה, וישיב להם שצריכים טיבול משום המרור, וטבול הראשון כדרכו כשאר* ימות השנה. ומה שאין עושה דבר היכרא למצה, שאין דרך לאכול מצה בכל השנה, דהוא לחם עוני (דברים טז, ג). אבל חזרת דרך לאכול כל השנה, ולכך צריך לעשות היכר לחזרת, ולא למצה, דהוא משונה בעצמו.
10
י״אוהטור (או"ח סימן תעג ס"ו) פירש הטעם דהיכר זה, משום דאין דרך לטבול קודם הסעודה. ומשמע מדבריו דההיכר הוא הטבול הראשון בעצמו, בלא טבול השני. ולא ידעתי להבין, שאם ישאלו התינוקות על זה, מה התשובה על זה. ולפי דברי הטור היה אפשר לעשות היכרא במלתא אחריתי במה שהוא. ואפשר* שהטור מפרש שדרך בני חורין לעשות טבול קודם סעודה, וישיבו לתינוקות דהוי זה דרך חירות. אלא דלפי זה קשיא, הא דמקשה בגמרא (פסחים קטז.) אתרי טבולין, דקאמרינן "אין אנו חייבים לטבל אפילו פעם אחת, הלילה הזה שתי פעמים". ומקשה, חיובא לדרדקי וכו'. ומתרץ, דכך יאמר; "בכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו* פעם אחת". והשתא מאי מקשה, דלמא הטבול הראשון דרך בני חורין הוא, ומצוה בטבול הראשון. ויש לתרץ, דודאי לא קשיא, דאמתניתין (פסחים קיד.) קאי, שהטיבול הראשון גם כן בחזרת, דאין לו שאר ירקות. וכיון שטיבול ראשון בחזרת, דהוא מרור, יצא כבר בטיבול ראשון במרור. וטיבול השני בחזרת אינו רק משום היכרא דתינוקות.
11
י״בולפי זה היה נראה לישב הנוסחא שכתוב בהן "שבכל הלילות אין אנו חייבין לטבל פעם אחת, הלילה הזה שתי פעמים". כי הנוסח הזה איירי בסתם, דיש לו שאר ירקות לטיבול הראשון, והשתא הוי שני הטיבולין חובה; הטבול הראשון קודם סעודה דרך חירות, והטיבול השני הוא למצות מרור, והוי שפיר. ואפילו הכי מחק הטור (או"ח סימן תעג ס"ז) "אין אנו חייבין לטבל", משום דלפעמים אין לו שאר ירקות, ובטיבול הראשון לוקח גם כן מרור, והרי בטיבול ראשון יוצא ידי מצות מרור, ודרך חירות לטבל קודם הסעודה, והטיבול השני כדי לעשות היכרא לתינוקות בלבד.
12
י״גובפירוש הזה ניחא מה דקאמר שם (פסחים קיד:) אמר ריש לקיש, זאת אומרת מצות צריכות כוונה, וכיון דלא בעידן חיובא דמרור אכל ליה, ב'בורא פרי האדמה' הוא דאכיל ליה, ודלמא לא איכוון אמרור, הלכך בעי למהדר לטבול לשם מרור. דאי סלקא דעתך מצות אין צריכין כוונה, למה לי תרי טיבולים, והא טבל ליה חדא זימנא. ודחה, לעולם אין צריכין כוונה, ותרי טבולי למה לי, כי היכי דלהוי היכרא לתינוקות. והשתא מה סלקא דעתך דמקשה, דליקשי לגופיה, להוי סגי בטבול שני, דודאי הך טבול בחיוב מרור הוא דאכיל. שהרי משמע דוקא בטבול ראשון לא סגי, משום דאכיל ליה קודם אכילת מצה, וחיישינן דלא אכל לשם מרור. אבל על מרור שבתוך הסעודה, בודאי במצות אכילת מרור הוא דאכיל ליה, ולמה לי טבול ראשון. אלא טבול ראשון צריך כדרך בני חורין, שמטבילין קודם הסעודה. ודייק מדלא סגי בטיבול ראשון, שמע מינה דמצות צריכות כוונה. וכך ראיתי לקצת שפירשו ההגדה, פירשו כי טיבול ראשון הוא בשביל שהוא דרך חירות.
13
י״דוכל זה דבר שאינו נראה, ואין לו ידים ורגלים. דלא נזכר דבר זה בתלמוד מצוה זאת, דהא לא אשמועינן דצריך הסבה בטבול ראשון, לפיכך אין הפירוש כך.
14
ט״ווכך היה סובר ריש לקיש; דודאי טבול ראשון כדי שיהיה ניכר הטבול השני לשם מצות מרור, שאף על גב שאכל המרור בתוך הסעודה בעידן אכילת מרור, כיון שדרך לאכול חזרת כל השנה, לא יהיה ניכר שהוא לשם מצוה. לכך צריך טבול ראשון, כדי שיהיה נראה טבול חזרת לשם מצוה. ומדקדק, דלמה צריך עוד טבול שני, אלא משום דמצות צריכות כונה. והא דלא דייק מטבול ראשון, דלמה צריך טבול ראשון כלל, אלא שיהיה ניכר הטבול השני לשם מצוה, אם כן מצות צריכות כונה. דאין זה ראיה, [ד]לעולם יש לומר דאף על גב דמצות אין צריכות כונה, עדיין* צריך* שיהיה ניכר המצוה לגמרי. לפיכך הטבול הראשון, כדי שיהיה ניכר הטבול השני שהוא לשם מצוה. אבל מטבול שני מדקדק שפיר, דאם מצות אין צריכות כונה, אם כן טבול שני למה לי. דאין לומר שיהא ניכר לשם מצוה, דכיון דיצא כבר בטבול ראשון, אם כן אין הטבול השני מצוה, שתאמר עליו שיהא ניכר לשם מצוה. אלא על כרחך מצות צריכות כונה, ולכך בעי טבול שני, דלא סגי בטבול ראשון, משום דלא יצא בטבול ראשון. וכך פירוש דהך שמועה.
15
ט״זוהשתא אתי שפיר הא דקאמר בגמרא (פסחים קיד:) כי דחי, לעולם מצות אין צריכות כונה, ותרי טבולי למה, משום היכרא דתינוקות. וכי תימא אם כן לאשמועינן שאר ירקות. לא מבעיא קאמר וכו'. והשתא מאי "וכי תימא", דהא גם למקשה קשיא קושיא זאת, למה צריך טבול ראשון בחזרת, לאשמועינן שאר ירקות, כיון דטבול ראשון לא הוי רק משום לעשות טבול דרך חירות, למה לי לעשות דוקא בחזרת, דהוא מרור. אלא פירושו כמו שאמרנו, דריש לקיש היה סובר לכך בעי טבול ראשון בחזרת, דעל ידי טבול ראשון ניכר דטבול שני, דהיינו המרור, שהוא אוכל דהוא לשם מצוה, ולא יאמרו שכדרכו מטבל כשאר ימות השנה, ולכך יעשה טבול ראשון, ודהשתא ניכר טבול שני שהוא לשם מצוה. ומפני דחיישינן שמא עדיין לא יעשה הטבול השני למצוה, אף על גב דעבד ליה היכרא, לפיכך יותר טוב לעשות טבול ראשון במרור, שאם לא כיון לגמרי בטבול שני לשם מצוה, מכוין בטבול ראשון. שמאחר שעל כל פנים הוצרכו לתקן טבול ראשון שיהיה ניכר טבול שני שהוא לשם מצוה, יש לתקן טבול ראשון במרור, שאם לא כיון בטבול שני לשם מצוה, וכיון בטבול ראשון, יצא. אבל השתא דאמרינן מצות אין צריכות כונה, אם כן למה צריך טבול ראשון במרור, דאף על גב שלא כיון בטבול שני, יצא, דמצות אין צריכות כונה. ומתרץ, לא מבעיא קאמר; לא מבעיא היכא* דאית ליה שאר ירקות, דצריך טבול שני, דהא לא יצא בטבול ראשון. אלא אפילו עביד טבול ראשון במרור, הוה אמינא דאין צריך טבול שני, דהא כבר יצא בטבול ראשון. אשמועינן משום היכרא דתינוקות צריך לעשות טבול שני.
16
י״זולפירוש זה גם כן יש לישב שפיר הגרסא שיש בספרים "שבכל הלילות אין אנו חייבים", כמו שנתבאר; דאם יש לו שאר ירקות, שני הטבולין הם מצוה, הראשון כדי שיהיה ניכר שהשני הוא לשם מצוה, והשני מצוה עצמה. אבל אם אין לו שאר ירקות, והטבול ראשון במרור, אז אין הראשון רק משום היכרא.
17
י״חונוטל ידיו לטבול ראשון, דאמר רבי אליעזר, כל שטבולו במשקה צריך נטילה (פסחים סוף קטו.). אף על גב דקיימא לן הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח (חולין קו.), כיון דטבולו במשקין, וכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה (פרה פ"ח מ"ז), וקיימא לן ידים שניות (שבת יד:), ופוסלות את התרומה, לפיכך צריך נטילה. ומה שהקשו בתוספות (פסחים קטו.) על פירוש זה, מהא דפריך (פסחים קטו:) למה ליה נטילת ידים, הא לא נגע, אפילו [לא] נגע מאי הוי, וכי גרע מאוכל מחמת מאכיל ובעי נטילה, הכי נמי בעי נטילה, אף על גב דלא נגע. ועוד, וכי לא ידע המקשה שיתרץ לו דחיישינן שמא יגע, כדחיישינן באוכל מחמת מאכיל. ומשום כך פירשו התוספות דכל שטבולו במשקין בעי נטילה כדי שלא יטמא המשקין ויפסול גופו, ולפיכך היה סובר המקשה דלהך מלתא לא חיישינן שמא יגע. ולפי זה אין צריך הך נטילה עכשיו, דאין אנו נזהרים ממשקין טמאים. וזהו דעת הרמב"ם ובעל העיטור.
18
י״טאבל הקושיא יש לתרץ על פירוש רש"י, דודאי גרע מאוכל מחמת מאכיל, דאוכל מחמת מאכיל חיישינן שמא יגע, משום דאין דרך לאכול מחמת מאכיל, וחיישינן שמא יגע. אבל כאן אין דרך להשקיע המרור במשקין, ולמה יגע שלא לצורך, וילכלך ידיו בחנם. ודחה, דחיישינן שמא יגע, שצריך לשקוע במרור, עד כאן.
19
כ׳ופירש הרמב"ם ז"ל (הלכות חמץ ומצה פ"ח ה"ב) דבעי כזית לטבול ראשון. אבל בטור אורח חיים (סימן תעג ס"ו) פסק דלא בעי כזית, דלא הוי טבול ראשון אלא משום היכר תינוקות, ולהא מלתא לא בעי כזית. דודאי במלתא דכתיב אכילה, כמו מרור (במדבר ט, יא), צריך כזית, אבל מלתא דלא הוי רק משום היכרא, למה צריך כזית. ויראה שהסוגיא (פסחים קיד:) כדברי הרמב"ם דבעי כזית, מדדייק ריש לקיש דמצות צריכות כונה, דאי אין צריכות כונה, למה לי טבול שני, והא טביל ליה חדא זימנא. ומאי מוכיח, נימא דטבול ראשון לא היה שם כזית, ולכך צריך טבול שני לצאת ידי מרור. ואין לומר דמקשה שיטבול כזית בטבול ראשון, ויהיה יוצא בו מצות מרור. דזה אינו קשיא, דמצות מצה יותר להקדים למרור, כדכתיב (במדבר ט, יא) "על מצות ומרורים יאכלוהו". ובהדיא מוכח דעיקר אכילת מרור עם המצה, כדאמרינן גבי טבול ראשון (פסחים קיד:) דלא בעידן מצוה אכיל ליה, בבורא פרי האדמה הוא דאכיל ליה. ופירש רשב"ם ז"ל (שם) לכך הוי טבול ראשון שלא בעידן מצוה, משום דמצות מרור עם המצה. ואם כן נאמר לעולם מצות אין צריכות כונה, וכיון דמתחלה אכל פחות מכזית שלא בעידן מרור, לא יצא, וצריך טבול שני בעידן מרור, ואכל כדי כזית. אלא בודאי בעי בטבול ראשון כזית, והשתא הוי שפיר. ואף על גב דלא הוי טבול ראשון רק משום היכר תינוקות, כיון דהיכר תינוקות ממה שאוכלין שתי פעמים ירקות, ואין אכילה פחות מכזית (פסחים לב:), ולכך צריך בטבול ראשון גם כן כזית. וכך הלכתא, וכך ראוי לנהוג.
20
כ״אואין צריך לברך ברכה אחרונה אחר טבול ראשון לפי דברי הרא"ש, דהא טבול ראשון כיון דבא להמשיך את המאכל*, נחשב כמו דברים הבאים מחמת סעודה, ואין צריך ברכה אחרונה. ומכל מקום ודאי "בורא פרי האדמה" צריך (פסחים קיד:), אף על גב שהדבר הבא מחמת הסעודה אין צריך ברכה לפניו (שו"ע או"ח סימן קעז ס"א), שאני התם דברכת הלחם פוטר (שם), דהוי כמו עיקר ועמו טפילה, מברך על העיקר ופוטר את הטפילה (ברכות מד.). אבל הירקות שאכל מהם ועדיין לא ברך על הלחם, בודאי צריך לברך עליהם תחלה. אבל בסוף ברכת המזון פוטר אותם, כמו דברים הבאים לשם סעודה.
21
כ״בומצאתי בדברי הטור (או"ח סימן תעג ס"ו) שפירש דלפירוש ר"י (תוספות פסחים קטו. ד"ה והדר) דחשיב המרור כדברים הבאים בתוך הסעודה דברכת "המוציא" פוטר אותם, ואין המרור שאכל בטבול השני צריך להיות נפטר על ידי "בורא פרי האדמה" דירקות שאכל בטבול ראשון, ולדידיה חייב לברך ברכה אחרונה אחר טבול ראשון. ודברי תימה הן, דהא הרא"ש חשיב כוסות* הראשונות שבאים קודם סעודה כדברים הבאים מחמת סעודה משום שהם באים להמשיך תאות המאכל, ואין צריך ברכה אחרונה אחר טבול ראשון. ופשוט לפי דבריו דטבול ראשון, דכיון שהוא בא להמשיך המאכל, שאין צריך ברכה אחרונה, וכך הוא לפי דברי הרא"ש ז"ל. אבל לפי דברי הרמב"ן ז"ל שסובר שדברים הבאים קודם הסעודה צריכים ברכה לפניהם ולאחריהם, ולא נחשב כמו דברים הבאים בתוך הסעודה, נראה דודאי צריך ברכה אחרונה.
22
כ״גולפירוש רשב"ם (פסחים סוף קיד:) דפירש לכך המרור אין מברך עליו "בורא פרי האדמה" משום דהירקות שלפני הסעודה, שברך "בורא פרי האדמה", פוטר אותם. אין צריך לברך ברכה אחרונה, אחר שאוכל הירקות בטבול ראשון כדי לפטור המרור מן "בורא פרי האדמה". שאם יברך "בורא נפשות" אחר טבול ראשון, יהיה צריך לחזור ולברך "בורא פרי האדמה" על המרור. ואחר שאכל המרור, יברך ברכה אחרונה לפטור הירקות שאוכל קודם הסעודה מברכה אחרונה, לדברי הרמב"ן ז"ל שפירש שדברים הבאים קודם סעודה צריכים ברכה לפניהם ולאחריהם.
23
כ״דוהפייט סידר בסדר של פסח שלכך בא טבול ראשון כדי לפטור את המרור מן "בורא פרי האדמה". ואף על גב דבגמרא (פסחים קיד:) אמרינן דטבול ראשון הוי משום היכרא דתינוקות. הכי פירושו, דלכך תקנו הטבול בירקות, ולא בפרי עץ או שאר דבר, כדי לפטור המרור, ולא יוסיף בברכה שלא לצורך. ומיהא עיקר תקנה לא משום הא הוי, דאם כן מה בכך, יברך "בורא פרי האדמה", "על אכילת מרור", דהא נמי מברך המוציא על המצה.
24
כ״הוצריך שני תבשילין, זכר לחגיגה ופסח (פסחים קיד:). ואם תאמר, מאי שנא מצוה זאת, בשביל שאי אפשר לקיימה, שאנו עושין זכר לה, וכמה מצות שאין יכולים לעשות, ואין עושין זכר להם. והטעם הוא, כי יש כאן ג' מצות; פסח, מצה, ומרור. ואלו ג' מצות שייכים זו אל זו, דכתיב (במדבר ט, יא) "על מצות ומרורים יאכלוהו". ואנו מקיימים מצות מצה, יש לנו לעשות זכר לשאר מצות שהם שייכים לה. ולענין זה שהמצות הם מתיחסים ביחד, ויש לעשות אותם ביחד, הדבר הזה שהוא זכר בעלמא סגי, כך יראה.
25
כ״וויבצע המצה האמצעית לשתים, חציה תחת המפה לאפיקומן, וחצי השני בין שתי השלימות, כדי שיאמר הגדה על פרוסה, כמו שדרשו ז"ל "לחם עוני" (דברים טז, ג), שעונין עליו דברים (פסחים קטו:). ודרשו גם כן (שם) "לחם עוני", מה דרכו של עני בפרוסה, אף כאן בפרוסה.
26