גבורות השם ס״אGevurot Hashem 61

א׳בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו. פירוש, שכל אדם חייב שיראה עצמו כאילו יצא ממצרים, ויש לו* לשבח לפאר ולרומם להקב"ה* על זה, כמו שמסיים "ולפיכך אנחנו חייבים להודות להלל וגו'". ואין זה דומה למה שאמר אחר כך "לא את אבותינו גאל אלא אף אותנו", דכאן רצה לומר כל דור ודור חייב לראות את עצמו כאילו הם היו היוצאים, ולא יביט הדור ההוא לדור שיצאו גם כן, רק יראה הדור שהוא היוצא, מבלי שיביט שאחרים יצאו גם כן. כי כל דור ודור בפני עצמו הוא, ולכך יראה כאילו הוא היוצא, ולא יביט אל זולתו. ולכך מייתי קרא (שמות יג, ח) "בעבור זה עשה לי", ולא כתיב "לנו", כאילו הוא היה היוצא. אבל לקמן אמר "לא את אבותינו בלבד* גאל וכו'", רצה לומר כי השם יתברך הוא שהוציא האבות והבנים יחד, ולפיכך אמר "לא את אבותינו בלבד גאל אלא אף אותנו". ורצה לומר, בודאי מצד המקבל, שהוא הדור, יראה כאילו הוא היה היוצא, מבלי שיביט אל אחרים. אבל מצד הקב"ה, שהוא פועל הגאולה, הוציא הכל ביחד. ופירוש דבר זה, שהקב"ה הוא גאל את ישראל בכללות שלהם, כי כאשר גאל הקב"ה את ישראל, היתה הגאולה לשם כלל ישראל, שלא יהיו ישראל ברשות מצרים, ולפיכך היתה הגאולה לבנים כמו לאבות, ואין חילוק*. שאילו היה רוצה הקב"ה שיהיו נגאלים הדור שיצאו ממצרים, ואליהם בלבד הביט, אז היתה הגאולה אל אותו הדור בלבד. אבל הקב"ה היה רוצה לגאול את ישראל בכלל, ושם "ישראל" בשוה על כל ישראל, ולפיכך אף אותנו גאל עמהם. ולפיכך יראה כל אדם עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.

ב׳יש מקשים, מה הועיל* לנו היציאה, הרי אנו משועבדים בשאר מלכיות, דמאי שנא מלכות מצרים משאר מלכיות. ודברי הבאי הם, כי כאשר יצאו ישראל ממצרים קבלו הטוב בעצם, עד שהיו ראוים בעצמם להיות בני חורין מצד מעלתם, וזאת המעלה עצמית לישראל, שהם ראוים להיות בני חורין מצד עצם מעלתם. ודבר מקרי לא יבטל דבר עצמי כלל, כי עדיין על ישראל המעלה הזאת, שהם בני חורין בעצם, עם השעבוד במקרה. כי אחר שהוציא הקב"ה את ישראל ממצרים, ונתן אותם בני חורין, ולא עוד אלא אף מלכים, שנאמר (שמות יט, ו) "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", זה השם הוא לישראל בעצם, והמעלה והחשיבות שיש בזה לא נתבטל בגלותם, שהוא במקרה. ולפיכך אומרים חכמי ישראל (שבת סז.) "כל ישראל בני מלכים הם" אף בגלותם, וזה מצד המעלה והחשיבות שקנו ישראל בעצם, לא נתבטל במקרה כלל. ואין ספק שכמה דברים הם נמשכים אל ישראל מן המעלה והחשיבות, אחר שהם בני חורין בעצם, ולא יגרע כחם מה שהם עבדים במקרה. ודבר פשוט הוא זה, ואין להאריך בדבר שהוא מבואר למי שהבין דבר זה.

ג׳לפיכך אנחנו חייבים* וכו'. הגרסא שמצאתי בסדרי אשכנז, והיא נכונה אלי מאוד; "לפיכך אנחנו חייבים להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר לברך ולעלה ולקלס למי שעשה נסים וכו'", והם תשעה שבחים, "ונאמר לפניו הללויה", והוא שבח עשירי. ונראה שהם עשרה שבחים נגד עשרה שבחים שנאמר בהן ספר תהלים. ובפרק ערבי פסחים (פסחים קיז.), בעשרה מיני זמר נאמר ספר זה; בניגון, בנצוח, במזמור, בשיר, בהלל, בתפלה, בברכה, בהודאה, באשרי, בהללויה. וגדול מכולם "הללויה", שכולל שם ושבח בתיבה אחת, עד כאן. ולפיכך אמר כאן תשעה מיני שבחים, "ונאמר לפניו הללויה" הוא השבח העשירי, שהוא היותר* גדול בעשרה שבחים.

ד׳והכי גרסינן; ש"הוציאנו מעבדות לחירות, מיגון לשמחה, ומאבל ליום טוב, ומשעבוד לגאולה, ונאמר לפניו הללויה". וביאור דבר זה "מעבדות לחירות", פירוש שהיו עבדים משועבדים למצרים, מורה על שפלות שלהם, שהיו עבדים, והיה הקב"ה מוציא אותם לחירות. ועוד, שהיתה העבודה בפריכה המשבר את רוחם, וכנגד זה אמר "מיגון לשמחה", כי מפני שהיו משעבדים* בהם בפרך נשבר רוחם, ובא להם יגון, כי היגון תולה בזה, ונהפך לשמחה. "ומאבל ליום טוב" נגד (שמות א, יד) "וימררו את חייהם", כי המרירות הוא אבל, שנאמר (עמוס ח, י) "ואחריתה כיום מר", נהפך ליום טוב, שהוא הפך האבל. וחילוק יש בין (שמות א, יג) "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך", ובין (שם פסוק יד) "וימררו את חייהם"; כי המלאכה שהיא יותר ממה שהאדם יכול לסבול היא עבודת פרך, המשבר כחו [ורוחו] של אדם, ומזה בא היגון. אבל המרירות מגיע אל החיים, כאשר החיים של אדם אינם על מנהגם, וזהו "וימררו את חייהם". ומפני שהאבילות הוא על בטול החיים לגמרי, לכך אמר על המרירות שהגיע אל החיים "ומאבל ליום טוב". ואלו שלשה דברים נזכרו בכתוב זה אחר זה; "וישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסבלותם וגו'" (שמות א, יא), "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך" (שם פסוק יג), "וימררו את חייהם בעבודה קשה וגו'" (שם פסוק יד). "ומשעבוד" היינו מי שהוא תחת רשות אחר, אף על גב שאינו עובד לו דרך עבדות, רק כמו העם שהוא משועבד למלך במסים. ולפיכך לא נזכר זה בכתוב של "וישימו עליו שרי מסים", שהרי גם לפני זה היו משועבדים למלך. הרי הזכיר שלשה דברים ששם עליהם פרעה זה אחר זה, דהוא עבדות, פריכה, ומרירות. ושעבוד הוא הרביעי, והוא כמו כל מלך המשעבד בעמו, ואף מזה הוציא אותם, שלא היו משועבדים כלל.

ה׳אמנם בערבי פסחים (פסחים קטז:) במשנה הגרסא היא "מאפילה לאורה, משעבוד לגאולה", הוסיף עוד אחד על אלו ד' דברים. והכונה בזה לרבותינו ז"ל, כי כאשר היו במצרים תחת רשות אחר, היו דומים כמי שהוא עומד באפילה, ויש הפסק בינו ובין השמש. כך כאשר היו במצרים, בלא זה שהיה עליהם שעבוד מצרים, היו כאילו לא היו נמצאים בפעל. וכבר אמרנו לך כאשר היו ישראל במצרים היו נחשבים כעובר במעי בהמה, וכאשר יצאו נחשבו כעובר הנולד. ועל זה אמרו רבותינו ז"ל שיצאו מאפילה לאורה. רוצה* לומר שלא היה להם מציאות בפעל, וזהו האפילה, ואחר כך יצאו לאורה, להיות להם מציאות בפעל. כי האומה המשועבדת למלך במס וכיוצא בזה, ומכל מקום אין האומה נחשבת כבלתי מציאות, לומר שהם כאילו הם נבלעים בתוכם, כמו העובר* במעי בהמה, כמו שהיו ישראל במצרים, לפי שנתהוו לעם תחת רשות מצרים, ולכך נחשבו שאין להם מציאות בעצמם, וזהו "מאפילה לאורה". ואחר כך אמר "משעבוד לגאולה", הוא סתם שעבוד, וזהו דעת חכמים ז"ל.

ו׳וכאשר תבין דברי המשנה תדע כי חמשה דברים אשר דיבר; "מעבדות לחירות, מיגון לשמחה, מאבל ליום טוב, מאפילה לאורה, משעבוד לגאולה", הם חמשה דברים שנזכרו בכתוב (דברים כו, ח) "ויוציאנו ה' ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול באותות ובמופתים", והבן הדברים האלו, כי הם ברורים למבינים, ואין להאריך. אבל סדר הגדה כמו שמצאתי בנוסחות לא זכר רק ארבע אשר אמרנו, ושניהם אמת, ואין בהם קשיא.

ז׳ונאמר לפניו הללויה. הוא שבח עשירי, שכולל שֵׁם ושבח כאחד, ובשביל כך גדול מכולם (פסחים קיז.). כי מצד שהוא כולל שעשה עמנו טובות בשנוי הטבע ושנוי מנהגו של עולם, ואלו טובות אי אפשר לעשותם שום מלאך או שאר נברא, רק הוא יתברך, ולפיכך ההלול הזה הוא לשמו דוקא. וזה כי חדוש מנהגו של עולם ושנוי הטבע מיוחד אל אמיתת שמו יתברך, מפני כי הוא יתברך נבדל מן העולם, ואין לו התלות בעולם, לכך הוא משנה את העולם ברצונו, ומחדש בו אותות ונפלאות, ובזה הוא מיוחד מכל הנבדלים לשנות טבע העולם. לכך שינוי הטבע ומנהגו של עולם מיוחד אל שמו יתברך בעצמו, אשר הוא יחיד בעולם עושה מצד שהוא נבדל מן העולם. ושאר נבדלים, מצד שהם מתיחסים אל העולם, שהרי הם חלק העולם, אינם פועלים בעולם שנוי העולם כלל, אבל השם יתברך אשר הוא נבדל מן העולם, הוא שפועל בו ברצונו. ולפיכך שֵׁם "הללויה" נאמר על שֵׁם שהוא יתברך מתהלל בהלול הראוי לשמו, והיינו במה שהוא מחדש אותות ומופתים, שזה בודאי שייך לשמו דוקא.

ח׳אמנם תמצא "הללויה" גם כן כאשר ההלול אינו בחדוש אותות ומופתים יוצאים ממנהגו של עולם, שהרי תמצא פסוקים* דזמרה שמסיים ומתחיל ב"הללויה", אף על גב דְשָׁם אינו נאמר על שנוי מנהג של עולם. דזה אין קשיא, דגם הפעולות אשר נאמרו שָׁם מתיחסים לְשֵׁם ולא אל זולתו, ולפיכך שָׁם גם כן הוא כולל שֵׁם ושבח, להודיע כי השבח הזה מיוחד לשמו יתברך. אבל במקום אשר נתן שבח על שהוא יתברך עושה נסים בעולם, לא תמצא רק לשון "הללויה", שהרי חדוש נסים ונפלאות הוא לשם יתברך בלבד, לא אל זולתו, כמו שאמרנו, לכך* הנסים מיוחדים לו יתברך.

ט׳וזה שאמר משה (שמות לג, טז) "ובמה יודע איפוא כי מצאתי חן בעיניך הלא בלכתך עמנו ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה", ותרגם אונקלוס (שם) "במיהך שכינתך עמנא ויתעבדון לנו פרישן לי ולעמך וכו'". הרי לך בפירוש כי הנפלאות לא יעשה כי אם על ידי השם יתברך, שעושה נפלאות. ולכך בקש שתלך השכינה עמו, ולא ימסור אותו בידי המלאך, כי אז לא יעשה נפלאות. לכך אמר "ונאמר לפניו הללויה", להלל אותו על הנסים ונפלאות המיוחדים לו יתברך.

י׳אמנם יש לומר גם כן כי לא מצד חדוש הנסים והנפלאות דוקא נאמר שֵׁם "הללויה", רק כל צרה הבאה לישראל והם נושעים ממנה, ראוי לישראל להלל להקב"ה ב"הללויה". וזה כי הצרה שהגיע לישראל ונושעים המנו* על ידי הקב"ה, פועל* זה מיוחד להקב"ה, כי אין זה פעולת המלאכים, מפני כי המלאכים כאשר נבראו כך עומדים בלי שנוי, לא יוכלו להוסיף ולא לגרוע ולא לשנות דבר, כי אם על ידי רצון הקב"ה שהוא עושה. ולפיכך כאשר היה צרה לישראל ונהפך לטובה, שנוי זה שהיתה תשועה להם מן הצרה הוא על ידי שמו יתברך בודאי, שברצונו הכל, יכול לעשות ולשנות מרע לטוב. לכך תקנו (פסחים קיז.) בכל צרה שהיתה לישראל ונושעים הימנה, להלל בְּשֵׁם "הללויה".

י״אוגם יש שָׁם (פסחים קיז.) מי שפירש שֵׁם "הללויה" שהוא מהולל בהללויה הרבה. וזה מפני שהוא יתברך יכול על כל המעשים, שהוא נבדל מכל הנמצאים, לא תוכל ליחס אליו שבח אחד מיוחד, שאם כן היה מיוחד בדבר מה. והוא יתברך נבדל מכל, ואינו מהולל בדבר מיוחד, ולפיכך יש בו כל ההלולים. וזה לשון "הללויה", שהוא מהולל בהלולים רבים. למר דמפרש לשון "הללויה" שכולל שם ושבח, עדיף ליה לשון זה, שמורה הלול זה שמגיע עד שמו יתברך. ולמר עדיף מה שבו כל השבחים.

י״בובפרק כל כתבי (שבת קיח:) אמרינן, האומר הלל בכל יום כאילו מחרף ומגדף כלפי מעלה. והטעם, שראוי שיהיה העולם נוהג כמנהגו, ובשביל שהעולם נוהג כמנהגו מדותיו יתברך אמת. ואם לא היה זה שהעולם נוהג על מנהגו של עולם, אם כן מדותיו יתברך אינם אמת* חס ושלום, כי הרשעים ועובדי עבודה זרה בטובה, ואילו הצדיקים בצרה. אבל ענין הזה מפני שהעולם נוהג כמנהגו, ולפיכך אין הקב"ה מאבד העבודה זרה מן העולם, וכך אמרינן במסכת עבודה זרה (נד:). והגומר הלל בכל יום, נראה שהוא אומר שבכל עת הקב"ה מנהיג עולמו בדרך נס, ואם כן למה הצדיקים בצרה והרשעים בטובה, ואינו מאבד העבודה זרה מן העולם, ואם כן חס ושלום אין ביכלתו, וזהו חרוף וגדוף. וזהו שאמרו בירושלמי שלכך הוא מחרף ומגדף, מפני שאמר (תהלים קטו, ה) "פה להם ולא ידברו וגו'", ואם כן למה אינו מבטלם, כאילו חס ושלום אינו יכול. אבל האומר הלל בזמנה, אומר שהעולם נוהג כמנהגו, רק בזמנים מיוחדים ולדבר מיוחד, לא לכל דבר משנה הטבע, רק העולם כמנהגו נוהג, והקב"ה מחדש נסים בזמן מן הזמנים, וזהו שבח לו.

י״גובגמרא (פסחים קיח.) וכי מאחר דאיכא הלל הגדול, מאי טעמא אמרינהו להלל*. אמר רבי יוחנן, מפני שיש בו חמשה דברים; יציאת מצרים, קריעת ים סוף, ומתן תורה, תחיית המתים, חבלו של משיח. יציאת מצרים, דכתיב (תהלים קיד, א) "בצאת ישראל ממצרים". קריעת ים סוף, דכתיב (שם פסוק ג) "הים ראה וינוס וגו'". מתן תורה, דכתיב (שם פסוק ד) "ההרים רקדו כאילים גבעות כבני צאן". תחיית המתים, דכתיב (תהלים קטז, ט) "אתהלך לפני ה' בארצות החיים". וחבלו של משיח, דכתיב (תהלים קטו, א) "לא לנו ה' לא לנו", ואמר רבי יוחנן, זו שעבוד מלכיות. איכא דאמרי, אמר רבי יוחנן*, זה מלחמות גוג ומגוג. רב נחמן בר יצחק* אומר, מפני שיש בו מלוט נפשם* של צדיקים מגיהנם, שנאמר (תהלים קטז, ד) "אנה ה' מלטה נפשי". חזקיה* אומר, שיש בו ירידתן של צדיקים בכבשן האש, ועלייתן מכבשן האש. ירידתן, "לא לנו" (תהלים קטו, א) אמר חנניה, "כי לשמך תן כבוד" (שם) אמר מישאל, "על חסדך ועל אמתך" (שם) אמר עזריה, "למה יאמרו הגוים" (שם פסוק ב) אמרו כולם. עלייתן, "הללו את ה' כל גוים" (תהלים קיז, א) אמר חנניה, "שבחוהו כל האומים" (שם) אמר מישאל, "כי גבר עלינו חסדו" (שם פסוק ב) אמר עזריה, "ואמת ה' לעולם" (שם) אמרו כולם, עד כאן.

י״דורצה בזה, כי לכך תקנו ההלל ולא הלל הגדול, אף על גב דלפי הסברא כיון שעיקר הדבר שאנו אומרים הלל משום שאנו באים לזכור חסדו של הקב"ה, והיה לנו לומר הלל הגדול דוקא, כי שם נזכר חסדו של הקב"ה, וכמו שיתבאר לקמן, ולמה אמרו הלל. ומתרץ, מפני שיש בו חמשה דברים. כלומר, הלל זה יש בו חמשה דברים כוללים אשר היו בעולם, דברים בלתי טבעיים. ודבר זה מפני שהקב"ה ברא עולמו בה', שנאמר (בראשית ב, ד) "בהבראם", בה"א בראם (מנחות כט:). וה"א אות נבדל, שנעשה על ידי נשימה בלבד, ואין צריך להוציא אותו על ידי חתוך הלשון כאחת* המוצאות, ומפני זה הה"א הזאת אות רוחני, שאין בו רק רוח הנשימה. ובשביל זה היה מקבל העולם מעלה אלקית רוחנית, בשביל שנברא העולם בה"א, אות רוחני. והם חמשה דברים אלו שהם בעולם, וכולם הם דברים עליונים נפלאים ונבדלים מן הטבע.

ט״וואלו חמשה דברים כולם נזכרים בהלל; שני דברים בהתחלת יציאתם ממצרים, ושני דברים בסוף הימים. כי יציאת מצרים וקריעת ים סוף הם כמו התחלה, חבלי משיח ותחיית המתים בסוף, והחמישי, שהוא מתן תורה, נמשך עם שנים הראשונים אשר הם בתחלה. כי מאחר שהעולם נברא בה"א, אם כן ראוי שיתחלקו הנפלאות שהם בלתי טבעיים אשר הם בעולם להתחלה וסוף; כי ההתחלה במה שהוא התחלה הוא יותר במעלה, שהרי הוא התחלה. וכן הסוף, כי בסוף כבר נשלם הדבר, ושלימות הדבר יותר עליון. ולכך החמשה דברים אשר בעולם, בשביל שהעולם נברא בה"א שהיא רוחנית, שלשה דברים כאשר יצאו ממצרים, ושני דברים בסוף לעתיד, לימות המשיח ולתחיית המתים. ושלשה דברים אשר ביציאה, שהם יציאת מצרים, וקריעת ים סוף, ומתן תורה. יציאת מצרים וקריעת ים סוף שניהם הם התחלת הויה לישראל, וראוים שיהיו בהתחלה, שכל הויה הוא בהתחלה. ולבסוף יהיה הפך זה, חבלי המשיח ומלחמות גוג ומגוג, ודבר זה יהיה חורבן והפסד הנמצאים, וראוי שיהיה זה בסוף, כי הסוף הוא מסוגל לדבר שהוא הפסד. וכן תחיית המתים, אין ספק שראוי שיהיה בסוף. ומתן תורה, לפי שהתורה קיום הנמצאים, ראוי שיהיה בהתחלה. ואלו חמשה דברים שיש בהלל, כלם הם דברים בלתי טבעיים. ובשביל שיש בעולם מעלה בלתי טבעית, מחדש הקב"ה בעולם גם כן מופתים בלתי טבעיים.

ט״זורב נחמן בר יצחק אומר שיש בו מלוט נפשותן של צדיקים (פסחים קיח.). פירוש, כי מורה זה על שיש לצדיקים מעלה נבדלת מה שנמלטין מן הגיהנם, שאילו לא היה לצדיקים מעלה זאת שהם נבדלים, לא היו נמלטים מן הגיהנם. ולפיכך כל גוים*, מפני שהם כולם חמריים טבעיים, הם יורדי גיהנם ויורדי שאול נקראים, לפי שבעלי החומר אין להם מציאות בפועל, כי החומר אין מציאותו בפועל, כמו שידוע מענין החומר. ולפיכך הם יורדי גיהנם, שהגיהנם ענין תוהו ציה וצלמות, ואין שֵׁם מציאות עליו, כי אין ראוי להם עולם הנבדל. ומפני שיש בהלל זה מלוט נפשותם של צדיקים מן הגיהנם, אשר הוא ראוי לבעלי החומר, ובאים אל עולם הנבדל, ובשביל כך השם יתברך מחדש להם גם כן מופתים בלתי טבעיים.

י״זוכן למאן דאמר שנזכר בו ירידתן של צדיקים לכבשן אש ועלייתן (פסחים קיח.), זה גם כן מורה על שהצדיקים הגדולים עוד יותר מעלה נבדלת יש להם, ומפני מעלתן הגדולה הנבדלת לא יוכלו להזיק להם האש, שהוא פעל טבעי. והצדיקים הגדולים האלו הם כמו המלאכים הנבדלים, עולים לשם ויורדים משם בשלום, שאין הדברים הטבעיים מזיקים להם, ואף על פי שהוא יורד לתוך הכבשן, אין הדברים הטבעיים פועלים בו. ודבר זה הוא עיקר ההלל מה שהצדיקים נבדלים מן עניני העולם הגשמי, ובשביל כך השם יתברך עושה להם נסים לשנות טבעי העולם.

י״חוזה הפירוש עיקר שראוי לסמוך עליו, כי כל אלו החכמים (פסחים קיח.) זכרו שיש בהלל מה שיש לישראל מעלה נבדלת; לרבי יוחנן מעלה נבדלת שהם חמשה דברים שזכר, שכל אלו חמשה דברים אינם דברים טבעיים. ולרב נחמן [בר יצחק], לא די במה שיש בו חמשה דברים אלו, כי אלו דברים שהם דברים שהם אל כלל העולם, ובודאי יש מן השם יתברך דברים כאלו בלתי טבעיים אשר הם לכלל העולם. אבל הנסים הם גם כן לצדיקים פרטים, ואינו דבר לכל העולם כמו שהיו אלו דברים. ולפיכך אמר שיש בו מלוט נפשם של צדיקים, דהיינו כל צדיק וצדיק בפני עצמו יש לו המלטה מגיהנם, ודבר זה מדריגה נבדלת בלתי טבעית. וכל צדיק וצדיק יש לו מדריגה זאת בפני עצמו, ומזה ראיה שהשם יתברך עושה נסים לצדיקים פרטיים. וחזקיה אמר כי מה שהשם יתברך עושה נסים לצדיקים פרטיים, כיון שעושה זה לכל אשר הוא צדיק, הרי אין זה נקרא צדיק יחיד, שדבר זה כולל כל צדיק וצדיק. אבל מפני שיש בו ירידת צדיקים לכבשן האש ועלייתן משם, שעשה זה לצדיקים פרטיים יחידים לגמרי, ודבר זה יותר שבח להקב"ה במה שעושה נסים לצדיקים יחידים, ודבר זה מבואר. ועוד יש בזה דברים עמוקים, ואין להאריך. וראוי להבין דברים אלו מאוד מאוד, כי הם דברי חכמה כאשר יבין את זה.

י״טותשועת הצדיקים הוא בשביל שלשה דברים; או מפני החסד שהקב"ה עושה לחסידיו, כי כאשר החסידים עושים עם הקב"ה לפנים משורת הדין, יותר ממה ששאר בני אדם עושים, ובזה הקב"ה עושה עמהם חסד גם כן. או בשביל כבודו יתברך, שעושה להראות תפארתו וכבודו. ולפעמים עושה הקב"ה בשביל הרשע בעצמו, שלא יגמור מחשבתו, והקב"ה לא יניח צדיק ביד הרשע, ועומד נגד הרשע.

כ׳ולפיכך חנניה אומר* (תהלים קטו, א) "לא לנו", כלומר לא בשבילנו יעשה, אלא בשביל רשעת הרשע, ולא בשביל צדקותינו. ומישאל אומר בשביל כבודו יעשה. ועזריה אומר בשביל חסדו ואמתו. ואלו שלשה דברים כל אחד ואחד ממדתו של הקב"ה. כי מה שאמר חנניה "לא לנו", כלומר שיעשה בשביל רשעת הרשע, שלא יוציא מחשבתו אשר ירצה לעשות, וזה יעשה הקב"ה במדת הדין, שיעמוד נגד הרשע. ומה שאמר מישאל שיעשה בשביל שם כבודו ותפארתו, הוא דבר מיוחד, שהקב"ה עושה בשביל כבוד שמו ותפארתו יתברך. ומה שאמר עזריה שיעשה בשביל החסד, הוא גם כן מדתו של הקב"ה. כי הצדיקים כל אחד ואחד דבק במדה מיוחדת; כי יש צדיק דבק במדת הדין, ולפיכך אמר חנניה לא בשבילנו יעשה, רק כי אין מדת הדין נותן שהרשע יוציא מחשבתו. ויש צדיק שכל מעשיו לכבוד שמו יתברך, וזהו מישאל. ויש שהוא דבק בחסד, ולפיכך אמר עזריה (תהלים קטו, א) "על חסדך וגו'". אמנם דבר זה ענין משותף (שם פסוק ב) "למה יאמרו הגוים איה נא אלוקיהם", לכך אמרו כלם זה. ועיין לקמן (פס"ד) אצל "לא לנו", יתבאר עוד יותר. וכן בעלייתם אמר חנניה (תהלים קיז, א) "הללוהו כל גוים", כלומר מפני שהוא עומד נגד הרשע במדת הדין יעשה זה. מישאל אמר (שם) "שבחוהו", שהוא עושה בשביל שבח שמו יתברך. ועזריה אמר (שם פסוק ב) "כי גבר עלינו חסדו", שהוא עושה בשביל חסדו, ויש להללו* ולפארו על זה. "ואמת ה' לעולם" (שם) הוא דבר כלם, כי הוא יתברך אמת, והכל מעידים על אמתתו. ועוד יתבאר דבר זה באריכות. הנה אלו החכמים כל אחד ואחד אמר על ההלל על מה אדני ההלל הוטבעו, ומה הם יסודותיו.