גבורות השם ס״בGevurot Hashem 62
א׳"הללויה הללו עבדי ה' הללו את שם ה'" (תהלים קיג, א). ביאור זה מצד שהם עבדי ה', שהם להקב"ה, שהרי עושה נסים עמהם, והוציאם מצרה לרוחה, ובזה הם עבדי ה'. כי כל דבר הרוחה שהושיעם מצרה, הרי היו משועבדים לאחר, ובזה שגאלם הם עבדי ה', כי הוציאם מרשות אחר, ולפיכך יש להם להלל. ויש להלל את שם ה', כלומר הלול המיוחד לשמו יתברך. והיה די כשיאמר "הללו עבדי ה' את שם ה'", אלא שרצה לומר מצד שהם עבדי ה' ראוי להם להלל, כמו העבד אשר הוא מהלל לאדון שלו במה שמטיב עמו. ועוד יוסיף בהלל להלל את שם ה', לפי שהושיעם מצרה לרוחה, ובזה ראוי להם להלל את שם ה' העושה להם דבר זה. לפיכך חילק אותו לשנים; כי מצד שהם עבדי ה', ועושה עמהם טובות, ראוי להם להלל שלא יהיו כפויי טובה. אבל אין מצד הזה שיהיה מהלל הלול המיוחד אליו יתברך. אבל מצד שהוא עושה עמהם נסים, והושיעם מצרה לרוחה, שדבר זה מצד אמתת שמו, כי כל גאולה מצרה לרוחה הוא מצד שמו של השם יתברך בלבד, ובשביל זה ראוי להם להלל שמו.
1
ב׳"יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם" (תהלים קיג, ב). התחיל אחר כך לספר שבח הקב"ה בכל שלש עולמות; "יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם" (שם) הוא עולם העליון, כי לכך כתב "מעתה ועד עולם", כלומר עד עולם, והוא עולם הבא. וראוי להבין לשון "יהי"*, שהוא לשון עתיד, והוא רמז על עולם הבא. נמצא כי ברכה זאת היא מן עולם עליון, כמו שתקנו "יהא שמיה רבה מברך לעלם ולעלמי* עלמיא", וזהו עולם עליון, כמו שמצאנו בסדר קדושה "קדיש לעלם עלמיא", ודבר זה ידוע.
2
ג׳ואחר כך נגד העולם השני, אמר (תהלים קיג, ג) "ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה'", וזהו נגד (תרגום יונתן ישעיה ו, ג) "קדיש בשמי מרומא". כי מה שאמר "ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה'", הוא כי מן השמים נמשך הלול אל השם יתברך, כדכתיב (תהלים יט, ב) "השמים מספרים כבוד אל", כי מצד התנועה הזאת, שהיא התנועה ממזרח עד מערב, מורה על המניע בכחו, והוא נותן התנועה למתנועע, לפיכך "ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה'", כי אחר שיש כאן מתנועע, אין מתנועע בלא מניע, ומצד זה הוא מהולל בעולם השני. ואמרו ז"ל (ילקו"ש ח"ב רמז כב) השמש הזה מעת זריחתה ועד שקיעתה הולכת ומקלסת להקב"ה, שנאמר "ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה'". הנה ביארו דבר זה כי מצד התנועה שמקבלת השמש מן השם יתברך, המניע הכל, הולכת ומקלסת. כי התנועה הזאת מורה על כח עליון המניע השמש, לכך הולכת ומקלסת להקב"ה. ודוקא השמש, ולא שאר הכוכבים, כי היא ראשונה יושבת במלכות, ולפיכך היא ביחוד מורה על כח השם יתברך, ומקלסת להקב"ה בעולם.
3
ד׳השלישי זכר הלול שלו במה שהוא (תהלים קיג, ד) "רם על כל גוים", שאף על גב שהם אומות מחולקות, הוא יתברך רם על כלם, ואת כל הוא עושה בהם כרצונו. והנה זכר באלו שלשה עולמות כל שבח ושבח לפי הראוי לו.
4
ה׳וכדי שלא תאמר כי הוא יתברך משותף לתחתונים, ואין הדבר כך, כי (תהלים קטו, טז) "השמים לה' והארץ נתן לבני אדם", אמר (תהלים קיג, ד) "ה' על השמים כבודו", שהוא נבדל מן התחתונים, כי "על השמים כבודו". או פירושו, שלא תאמר מאחר כי כבודו למטה, מצד השפלות שיש בתחתונים, הנה כבודו חס ושלום אינו שלם. לכך אמר אף על גב כי "רם על כל גוים ה'", "על השמים כבודו", ואין מצטרף הכבוד אל התחתונים. וזה עיקר הפירוש כאשר תבין.
5
ו׳ועוד יש לפרש שבא ליתן ההלל אל הקב"ה בשלשה דברים; האחד, מצד הנצחית, שאין הפסק אליו. השני, מצד שהלול שלו בכל מקום. השלישי, שהוא ברוממות על הכל. וכנגד הנצחית אמר (תהלים קיג, ב) "יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם", כלומר שהוא נצחי בכל זמן, שמו מבורך, ואין הפסק. ואחר כך אמר שהלול שלו בכל מקום בכל העולם, כי מה שאמר (שם פסוק ג) "ממזרח שמש עד מבואו" בא לומר כי בכל העולם "ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה'", והוא כולל כל העולם, שהוא ממזרח שמש עד מבואו. ואחר כך אמר (שם פסוק ד) "רם על כל גוים", כי אחר שאמרנו כי שבחו נצחי, ובכל העולם, אמר כי לשבח שלו עלוי ורוממות, שהוא מתרומם על הכל. לכך אמר "רם על כל גוים ה'", כי הגוים מחולקים לשבעים לשונות, והוא מתרומם על הכל, בזה תדע רוממות שלו. וזה כי אם לא היה רוממותו על הכל, לא היה רם על כל גוים חלופי האומות. ומצד שהוא רם על כל גוים אשר הם מחולקים, הוא גבוה מן כל המלאכים. כי המלאכים אינם רמים על כל גוים, אך לכל אחת ואחת מן האומות יש מלאך המושל עליהם, והוא יתברך מושל על כל גוים, בזה נדע שהוא רם על כל המלאכים הרמים, כמו שאמר (דברים י, יז) "כי הוא אלקי האלהים ואדוני האדונים". וכשם שהוא עליון, כך ישיבתו בשמים ממעל, וזה שאמר "על השמים כבודו". נמצא לפי זה ההלול הוא בשלשה פנים; אם מצד הנצחית בכל הזמנים, ואם בכל העולם, ואם בתכלית העלוי והרוממות, שהוא מתרומם על כל. ופירוש ראשון עיקר כאשר תבין האמת.
6
ז׳"מי כה' אלקינו המגביהי לשבת וכו'" (תהלים קיג, ה). הוסיף חמשה יודי"ן; "המגביהי", "המשפילי" (שם פסוק ו), "מקימי" (שם פסוק ז), "להושיבי" (שם פסוק ח), "מושיבי" (שם פסוק ט). ונראה כי מפני שהיו"ד* בסוף הוא המשך המלה, שצריך להמשיך האות. וכדי לחלק בין אלו חמשה דברים אשר בין "מגביהי" ובין "משפילי", ובין "מקימי" ובין "להושיבי", ובין "מושיבי", באו חמשה יודי"ן, כי בהמשך התיבה נעשה חלוק ביניהם בלשון. ובא לומר כי אלו הפעולות הם מחולקים; כי "מגביהי לשבת" (שם פסוק ה) הפך "משפילי לראות" (שם פסוק ו), כי "מגביהי לשבת" רצה לומר שכל הנמצאים הגבוהים והרמים הם תחת רשותו, והוא מגביהי לשבת עליהם, ועם כל זה אינו עוזב את הפחותים, וזהו "משפילי לראות".
7
ח׳ואחר שאמר שהוא יתברך "מגביהי לשבת" ו"משפילי לראות בשמים ובארץ" לסדר מציאות שלהם, הן שהגבוהים הם ברשותו, הן שאינו עוזב את השפלים, על זה אמר כי הוא* יתברך מסדר מציאות שלהם על ידי חלוקי הנהגות, שהם על ידי חסד ודין ורחמים, ובהם מנהיג עולמו על ידי שלשה דברים אלו. ולפיכך אמר (תהלים קיג, ז) "מקימי מעפר דל", שהקב"ה מקים מעפר דל, וזהו במשפט, כי למה יהיה הדל כל כך שפל עד הארץ, ולפיכך כאשר מקים אותו, הוא במשפט ובמדת הדין. אבל דבר זה מה שהוא (שם פסוקים ז-ח) "מאשפות ירים אביון להושיבי עם נדיבים עם נדיבי עמו" הוא על צד החסד, כי מצד הדין די לו שאינו אביון, והוא כמו שאר בני אדם, אבל מה שהוא מושיב אותו בין נדיבים זהו חסד גמור. ולפיכך המשך היו"ד מורה זה שיש חילוק ביניהם; זה מצד הדין, וזה מצד החסד, כמו שהתבאר למעלה. אמנם נגד השלישי*, שהוא הרחמים, אמר (תהלים קיג, ט) "מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה", וזה אינו חסד ואינו דין; כי אינו חסד, שהרי כל אשה נבראת להיות לה בנים בטבע. ואינו דין, כי הדין כמו "מקימי מעפר דל", שהגיע אליו שפלות עד שהוא פחות ושפל משאר בני אדם, וראוי להושיע אותו בדין. אבל זו שאין לה בנים, אין זה שפלות, רק שאין לה הברכה מה שהוא לשאר נשים*. והנהגה הזאת כלולה קצת מדת הדין וקצת חסד, והוא הרחמים, שהקב"ה מנהיג בו עולמו. ובאלו שלש מדות הקב"ה מנהיג עולמו, דכתיב (ירמיה ט, כג) "אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ".
8
ט׳לכן עושה חילוק ביניהם בהמשך היודי"ן. שאחר שאמר "המגביהי לשבת" "המשפילי לראות", כי השגחתו בכל היא, ומנהיג עולמו בשלשה דברים, והם, החסד והדין והרחמים, הרי יש כאן חמשה דברים שבהם יושלם ההנהגה; האחד, שהוא יכול על הכל, אף על* הגבוהים. ואם לא כן, לא היה חס ושלום כח בידו להנהיגם, וזה (תהלים קיג, ה) "המגביהי לשבת", שיושב בגבהי מרומים להנהיג כל הנמצאים. השני, כי אינו עוזב את הפחותים והשפלים, וזהו (שם פסוק ו) "המשפילי לראות". ו"בשמים ובארץ" שזכר (שם), אינו דבק אל "המשפילי לראות", כי אין השמים והארץ שפלים. רק פירוש "המשפילי לראות" ואת [ה]כל רואה, כל אשר בשמים ובארץ. ואחר כך זכר שלש מדות שבהם הקב"ה מנהיג עולמו, והוא החסד והדין והרחמים, כמו שהתבאר. ולכך מחלק ביו"ד המשך בין כל אחד ואחד.
9
י׳וחותם (תהלים קיג, ט) "הללויה", כדי לסיים בהלל, הלל בתחלה והלל בסוף, מורה לך שאין בכל מעשיו רק הלל. וכן תמצא ב"הודו לה'" (תהלים פרק קיח), שמתחיל ב"הודו" (שם פסוק א), וסיים המזמור* ב"הודו" (שם פסוק כט). וכן בהלל הגדול (תהלים פרק קלו) פתח ב"הודו" (שם פסוק א), וסיים ב"הודו" (שם פסוק כו).
10
י״א"בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לועז" (תהלים קיד, א). כל השבח הזה כפול; "היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו" (שם פסוק ב), וכן (שם פסוק ג) "הים ראה וינוס הירדן יסוב לאחור", וכן (שם פסוק ד) "ההרים רקדו כאילים גבעות כבני צאן". וכן בסוף המזמור (שם פסוק ז) "מלפני אדון חולי ארץ מלפני אלוק יעקב", וכן (שם פסוק ח) "ההופכי הצור אגם מים חלמיש למעינו מים" כפל הלשון. וזה אחר שסדר הנהגת הקב"ה את העולם בדבר שהוא הנהגת העולם ואינו יוצא מן הטבע, התחיל אחר כך לספר בדברים שהם למעלה מן הטבע אשר השם יתברך מחדש בעולמו. וכל הדברים אשר זכר אחר כך כולם הם חדוש ונפלאות אשר יעשה הקב"ה בעולם.
11
י״בוהתחיל "בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לועז", פירוש זה כי יש לישראל שתי שמות; "ישראל", ו"בית יעקב". שם "יעקב" במה שהם אומה זאת בלבד, אמנם שם "ישראל" מצד מעלתם וחשיבותם שדבק בהם כח עליון. וכן אומת מצרים זכר להם ב' שמות; השם האחד במה שהם אומה בלבד. השם השני מה שדבק בה כח עליון, שכל אומה דבק בה כח עליון, רק כי ישראל דבק בכח קדוש, שהם חלק השם יתברך, והאומות בכח שר של מעלה. ואמר שהיה השעבוד לישראל במה שהם "ישראל" תחת יד מצרים, ושעבוד "בית יעקב" תחת עם לועז.
12
י״גוכאשר יצאו ממצרים, אז נעשה ישראל להקב"ה לעם, להיות יהודה, שהוא ראש ונשיא לישראל, לקדשו. כי מאחר שהובחר שבט יהודה למלכים, הנה הוא "לקדשו", למשוח ממנו מלכים בשמן קודש (הוריות יא:), והקדושה הזאת מורה על קדושה אלקית.
13
י״דואמר לשון נקבה "היתה יהודה", כי רצה לומר שהיתה יהודה לשמו יתברך כאשה שהיא מקודשת לבעלה, כך היתה יהודה מקודשת לשמו. ועוד, שאם כתב "היה יהודה לקדשו", היה חס ושלום משמע שיהודה קדוש אצל הקב"ה, וכל קודש הוא יותר במעלה ממי שהוא קודש לו, שדבר שהוא קודש אל האדם יותר במעלה מן האדם. לכך כתב "היתה יהודה לקדשו", שקדושתו של יהודה שמקבל הקדושה מן השם יתברך, כמו הנקיבה שמקבלת הקדושה מן הבעל, כן יהודה מקבל הקדושה. "ישראל ממשלותיו", שממשלתו של הקב"ה על ישראל, כי נקרא (שמות ה, א) "אלקי ישראל" בפרט.
14
ט״וומאחר שהיתה היציאה הזאת בדרך שינוי מן מנהגו של עולם, וכל הדברים הנעשים שלא במנהגו של עולם הם יותר במדריגה ובמעלה מן הדברים אשר נעשו במנהגו של עולם, מפני כך היו כל הדברים שנמשכו מן היציאה כפולים, להורות מדריגה על מדריגה; "היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו". וכן (תהלים קיד, ג) "הים ראה וינוס", כולם כפולים, להורות על דבר זה, כי היתה היציאה למעלה במדריגה מן מנהגו של עולם, והבן הדבר הזה.
15
ט״זומה שאמר (תהלים קיד, ג) "הים ראה וינוס הירדן יסוב לאחור", אף על גב שלא היו ישראל אצל הירדן, פירשו רבותינו ז"ל כיון שלקה גבירתה, שהוא הים, שפחה לקה עמה. ודבר זה נתבאר למעלה (פמ"ב) אצל (שמות יד, כא) "ויבקעו המים", "ויבקע הים" לא נאמר, אלא "ויבקעו המים" (שמו"ר כא, ו). וזה שאמר "הים ראה וינוס הירדן יסוב לאחור".
16
י״זומה שזכר "ההרים רקדו כאילים גבעות כבני צאן" (תהלים קיד, ד) יותר ממה שזכר שאר הנמצאות*, שבא לומר כאשר יצאו ישראל ממצרים היה זה על ידי השם יתברך אשר הוציאם. ולפיכך לא היתה היציאה בענין טבעי*, רק הכל יוצא מן הטבע, שהיה פועל הקב"ה נסים ונפלאות. וכאשר ההוצאה על ידי הקב"ה, שהוא קדוש (ויקרא יא, מד-מה), לפיכך הנמצאים, כמו הים והירדן, בורחים מפני קדושתו יתברך, ואלו הנמצאים רחוקים מן קדושתו יתברך. וזה כי אלו הנמצאים, כמו הים והירדן, נוטים לענין החומר, והם רחוקים מן הצורה, כמו שכבר נתבאר. ולפיכך דבר שאין לו צורה כלל, ואין לו שלימות כלל של צורה, כמו המים, לא יוכלו לעמוד מפני הקדוש והנבדל. וכן ההרים, בעבור שהם בעלי חומר גס, אין עמידה להם בפני הקדוש והנבדל. ולפיכך אלו שני מציאות; "הים ראה וינוס", "ההרים רקדו כאלים", כלומר שאין עמידה לנמצאים בעלי חומר בפני קדוש נבדל.
17
י״חואלו שתי מציאות בפרט הם חומרים; אם הים מצד שהמים הם בלתי צורה, כי המים אין להם שלימות. וכן ההרים בעלי חומר גס. ולפיכך אמרו ז"ל בפרשת בא בשמות רבה (יג, א), הארץ ממה נבראת, מן העפר שתחת כסא הכבוד. נטל הקב"ה וזרקו על פני המים, ונעשה ארץ. וצרורות קטנים שבה נעשה הרים וגבעות, שנאמר (איוב לח, לח) "בצקת (-הרים-) [עפר] למוצק ורגבים ידבקו". הרי כי נחשבו ההרים והגבעות חומר גס כמו צרורות, ו(-הם-) אין להם יחוס אל השם יתברך בעבור קדושתו של הקב"ה, שהוא נבדל מן החמרי. וכאשר הוציא הקב"ה את ישראל ממצרים, הוציא אותם בקדושתו, שהוא נבדל מן החומר הטבעי, לכך היה עושה עמהם נסים ונפלאות בשנוי טבע העולם. לכך מפני קדושתו "הים ראה וינוס הירדן יסוב לאחור". וכל ענין הזה כי היה עלוי ישראל ביציאת מצרים למעלה מדברים החמרים הטבעיים, עד שכל הדברים החמרים הבלתי נבדלים נחשבים לאין, וזהו "הים ראה וינוס הירדן יסוב לאחור וגו'".
18
י״ט"מה לך הים כי תנוס הירדן תסוב לאחור וגו' מלפני אדון חולי ארץ מלפני אלוק יעקב" (תהלים קיד, ה-ז). פירוש מלפני* האדון המחולל הארץ, כי מאחר שהוא אדון, אין משותף יחד האדון עם מי שהוא אדון לו. ולפיכך הארץ אין עמידה לה עם מדריגת האדון שלה. וגם כן לא יעמדו הים והירדן ושאר הנמצאים במדריגת שמו יתברך. ודבר זה אינו גורם רק שנוי בלבד, אבל שנוי הים לגמרי עד שלא נמצא, וכן הירדן יסוב לאחור לגמרי, אין זה מצד שהוא יתברך פועל והנמצאים מקבלים הפעולה, רק דבר זה "מלפני אלוק יעקב", שהוא קדוש נבדל מן החומרי, כמו שאמר (ישעיה כט, כג) "והקדישו את קדוש יעקב". ולפיכך הזכיר "אלקי יעקב", לפי שנקרא "אלוק יעקב" על שם הקדושה, כמו שהתבאר בפרק ארבעים וארבע, עיין שם.
19
כ׳"ההופכי הצור אגם מים חלמיש למעינו מים" (תהלים קיד, ח). כלומר מפני קדושתו הופך הצור החזק אל אגם לעשות ממנו אגם מים, שהוא דבר נמס כמו המים. וכל זה מפני שלא יוכלו הנמצאים לעמוד מפניו, והצורים החזקים נהפכו מפניו למים. כי כאשר יאמר על דבר שיהפך* חזקו ותקפו ללא דבר נאמר "ויהי למים", כדכתיב (יהושע ז, ה) "וימס לבב העם ויהי למים". ובשביל זה היה הים בורח, וההרים רקדו כאילים, שלא יוכלו לעמוד מפני קדושתו.
20
כ״אושני היודי"ן נוספים; "חולי" "ההופכי", באו לחלק בין פעולה לפעולה. כי חילוק יש בין אשר מחולל את הארץ, ובין אשר ההופך הצור אגם מים. וכמו שהמזמור אשר לפני זה (תהלים פרק קיג) באו ה'* יודי"ן לחלק בין הפעולות, כי המזמור הראשון מיוסד, כי הנהגת המציאות הוא בחמשה דברים; (שם פסוק ה) "המגביהי", (שם פסוק ו) "המשפילי", (שם פסוק ז) "מקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון", (שם פסוק ח) "להושיבי עם נדיבים עם נדיבי עמו", (שם פסוק ט) "מושיבי עקרת הבית אם הבנים". ולומר כי באלו חמשה דברים יושלם הנהגה האלקית, כמו שהתבאר, ולכך מחלק את ההנהגות בחמשה יודי"ן, לתת הבדל ביניהם, ועל ידי מספר זה יושלם הכל, כי אין זה כזה. והם נגד הה"א שבה ברא הקב"ה את העולם (מנחות כט:), וראוי שתהיה ההנהגה בחמשה דברים. ומזמור זה (תהלים פרק קיד) על שני דברים, כמו שהזכרנו למעלה שכל הדברים הנזכרים במזמור זה הם כפל, כי מזמור זה בא על שנוי הטבע ונסים שעשה בעולם. וכבר אמרנו כי כל נס נעשה למעלה מן הטבע, והוא במדריגה שניה. לכך מחלק בשני יודי"ן בלבד. והבן הדברים כי הם אמתיים בלי ספק.
21
כ״בומה שהוסיף וי"ו על (תהלים קיד, ח) "למעינו מים", שהיה לו לומר "למעין מים", הוי"ו להמשיך הדבר להפסיק. וכך פירושו, כי הוא יתברך ההופך חלמיש המעין, ולא שיהיה הרצון בזה לעשות מעין להשקות האדמה, ובשביל כך פועל דבר זה להפך החלמיש למעין, רק מפני קדושתו ורוממותו הכל נמס ונעשה למים, שהמים הם דבר נמס, וכמו שאמרנו כי כל הנמצאים נעשים לפניו לאפס, לכך נס הים*, והירדן נסב, והרים רקדו כאילים.
22
כ״גוהלל זה נחלק לשנים; קודם הסעודה, ואחר הסעודה. והטעם כדי שיהיה נאמר ההלל על פסח והמצה, ויהיה ההלל כולל עליו לפניו ולאחריו, ובזה נאמר ההלל על פסח. ואילו היה לפניו או לאחריו הכל, לא היה נראה שההלל הוא על הפסח. ועכשיו לנו אכילת מצה במקום פסח, ולפיכך יש לחלק ההלל קודם הסעודה ואחר הסעודה. וכיון שכך ראוי לעשות, אין האכילה הפסק. ולפיכך יש לנו לברך בתחלה, ולא אחר הסעודה, כי הסעודה אינה הפסק, שכך הוא המצוה, וכל דבר שכך הוא המצוה* אין כאן הפסק כלל, דלא גרע מן גביל לתורא דלא הוי הפסק (ברכות מ.), כיון דצריך להאכיל לבהמתו קודם שיאכל, ולכך לא הוי הפסק. הכי נמי הסעודה לא הוי הפסק, שכך תקנו שיהיה ההלל נאמר על פסח ומצה, ודי בברכה שברך בתחלה. וכך המנהג, והוא נכון, דכיון דתקנו רבנן להפסיק בסעודה, חזו רבנן דלא הוי הסעודה הפסק, ואם כן למה לא יברך עליו בתחלה. ועוד, כל מצוה שהתחיל בה אין השיחה הפסק, כמו שכתוב בטור אורח חיים (סימן תלב), והכי נמי לא שנא. והר"ן האריך בזה בפרק ערבי פסחים, עיין שם.
23
כ״דורב האי גאון אמר שאין לברך על הלל בליל פסחים, שאינו מצוה, כמו שאמר "לפיכך אנחנו חייבים להודות להלל לשבח וכו'". ואשמועינן כי אנחנו חייבים מעצמנו להלל לשבח לפאר, שכיון שהוא כאילו אנחנו יצאנו ממצרים, וכמו שהם קראו הלל בשביל הנס בלבד, כך יש עלינו ליתן שבח והלול להקב"ה. ואין זה ראיה, דאף על גב שאנו חייבים מעצמנו, גם כן אנו מצווים על זה, ואם לא נצטווינו על זה, אף על גב שאנו מחויבים מכח סברת הלב, לא היה השכר כל כך גדול כמו עתה שאנו חייבים להלל. ועוד, ההלל ההוא אינו אלא בלב, שיהיה מחזיק טובה למי שעשה לו נסים ונפלאות. ואם לא יבין מה שאמר, אינו צריך לומר ההלל, שהרי אינו מבין ההלל. אבל רבנן קבעו שיקרא הלל בפה, כמו שאנו מברכין על מקרא ההלל, אף על גב שאינו מבין מה שאמר, כי קריאת הלל הוא המצוה. ועוד, אף על גב שאנו אומרים "לפיכך אנחנו חייבים" היינו שיהלל להקב"ה על הנס, ואינו מחויב בליל זה דוקא, רק כל זמן שירצה. אבל רבנן תקנו ההלל בליל היציאה. לכך יש לברך כאשר יאמר הלל שתקנו חכמים. וכן הוא דעת הרמב"ן ז"ל (פסחים קיז.), וכך הוא המנהג, וכדאי הוא לסמוך על דבריו, ומכל שכן שהסוגיא של הירושלמי דברכות (פ"א ה"ה) מסייעו, כמו שהביא הר"ן ז"ל. אף על גב שהר"ן ז"ל דחה הראיה של הירושלמי, אין הדברים ברורים, ואין כאן מקום להאריך.
24
כ״הואם תאמר, למה אין מברכין על הגדה, שהרי מצוה לספר ביציאת מצרים, והיה לנו לברך על המצוה זאת. ויראה, כיון דעיקר הדבר הוא מחשבת הלב, דצריך להבין מה שאמר, ואם לא כן לא הוי מידי. וכיון שהעיקר הוא בלב, לא שייך ברכה אלא במצוה שעיקר שלה במעשה, ומברך "אשר קדשנו", כי המעשה הוא עיקר, ולפיכך אין מברכין על הגדה.
25
כ״וובתלמוד תורה אנו מברכין (ברכות יא:) "לעסוק בדברי תורה", שכל עסק שיש בו בתלמוד תורה הוא המצוה, אף על גב שאינו מבין מה שאמר, רק שגורס כך ואינו מבין, הוי נמי מצוה, לכן הברכה "לעסוק בדברי תורה". וכן אנו מברכין "על מקרא מגילה" (מגילה כא:), ו"לקרוא את הלל", שהקריאה הוא עיקר, בין שיבין או שלא יבין, שכך תקנו חכמים לקרוא את הלל ולקרוא את המגילה, ואפילו אינו מבין, ולפיכך שם יש ברכה.
26
כ״זוהרשב"א ז"ל תירץ דכיון שאין שעור לדבר, דאפילו אמר דבר אחד מספור יציאת מצרים סגי, לכך לא תקנו ברכה על זה. ואין זה דבר מספיק, דמה בכך שיוצא בספור אחד, וכי בשביל כך לא יברך. אלא כמו שאמרנו, דלא סגי אלא אם כן מבין הדברים אשר יספר.
27
כ״חוחותם בגאולה לומר "אשר גאלנו וגאל את אבותינו", ליתן ברכה והודאה על הגאולה. ומפני שהזכיר שהשם יתברך "גאלנו וגאל אבותינו", ורצה להזכיר שהשם יתברך יגאל אותנו לעתיד גם כן, אמר "הגיענו הלילה לאכול בו מצה ומרור", כלומר שזכינו אל הלילה שבו גאלנו ולעבוד עבודתו שצונו בשביל הגאולה, כן יזכנו לרגלים אחרים. ומפני שהרגלים זמני שמחה, אמר שיהיו בשמחה שלימה, שנהיה "שמחים בבנין עירך וששים בעבודתך", כמו שאנו מקיימים עבודתו במצה ובמרור וכו', וחותם בגאולה.
28