גבורות השם ס״גGevurot Hashem 63

א׳ויטול ידיו. ואמרינן שם (פסחים קטו:) כיון דבעי למימר אגדתא והלילא, דלמא אסח דעתיה ונגע.

ב׳לפי סוגיא דשמעתא יש ליקח הפרוסה המונחת בין השלימות, ויברך שתי ברכות; "המוציא לחם מן הארץ", ו"על אכילת מצה", ויאכל מן הפרוסה. שכך משמע הסוגיא דגמרא בפרק כיצד מברכין (ברכות לט:), דאפליגו* שם; אתמר, הביאו לפניו פתיתין* ושלימין. אמר רב הונא, מברך על הפתיתין, ופוטר השלימה. ורבי יוחנן אמר, שלימה מצוה מן המובחר. ומסיק, אבל פרוסה של חטים ושלימה מן השעורין, דברי הכל מברך על הפרוסה של חטים, ופוטר את השלימה [של שעורין]. אמר רב נחמן, וירא שמים יוצא ידי שתיהם, דמר בריה דרבינא מניח פרוסה בתוך השלימה ובוצע. אמר רב [פפא], הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך השלימה ובוצע, מאי טעמא, "לחם עוני" (דברים טז, ג) אמר רחמנא. אמר רבי אבא, ובשבת* חייב לבצוע על שתי ככרות, עד כאן.

ג׳והא דקאמר ש"מניח פרוסה בתוך השלימה ובוצע" לענין פרוסה של חטים ושלימה מן השעורין, משמע שבוצע על הפרוסה, לא על השלימה, דכיון דלענין אכילה חטין עדיף ליה, בוצע מן הפרוסה. רק לענין הדור הברכה מניח השלימה עמה, וסגי בזה דמברך על השלימה. וכהאי גונא כי אמר כי "הכל מודים בפסח שמניח פרוסה תוך שלימה ובוצע", היינו שיברך על הפרוסה, דלענין דבעינן לחם משנה סגי במה שמברך על השלימה, דודאי לא בעינן לחם משנה שלם רק משום כבוד השבת. וכמו דלענין ברכת "המוציא" סגי להדור ברכה כשמניח עליו השלימה, הכי נמי לענין לחם משנה סגי במה שמניח שלימה* עם הפרוסה, אבל בוצע מן הפרוסה. וטעמא דמלתא כדאמרינן (פסחים קטו:) "מה דרכו של עני בפרוסה" לענין אכילה קאמר, ולא לענין ברכה. ולענין ברכה דבעינן הדור, מניח שלימה עמה. כך יראה הסוגיא.

ד׳ויש מי שמפרש שמברך על השלימה "המוציא", ועל הפרוסה "אכילת מצה", ואוכל משניהם. כי ראוי לברך על השלימה "המוציא", דהא לא בעינן פרוסה רק לענין "לחם עוני". ואיני* כד[א]י להשיב, דאם כן למה הכל מודים שמניח הפרוסה בתוך השלימה ובוצע, למה יניח* הפרוסה בתוך השלימה. בשלמא אי בצע ליה מפרוסה ואכל מן הפרוסה משום "לחם עוני", כיון דבצע ליה מפרוסה הכי נמי מברך* עליו "המוציא", ולא בעינן שלימה רק להדור הברכה ובשביל לחם משנה. אבל אם נאמר דבצע לה משלימה, למה מייתי לחם עוני עם השלימה, דהא "לחם עוני" לא צריך כלל לברכה, והוי לברך אשלימה "המוציא" ולאכול ממנה, ולאכול מפרוסה לשם "לחם עוני", ולא שיניח הפרוסה תוך השלימה.

ה׳ועוד, איך יתכן זה, דאם אכל לשלימה תחלה, הרי באותה אכילה יצא ידי מצה, וכיון דבאותה אכילה יוצא ידי מצה, ובעינן "לחם עוני", דהיינו פרוסה, והא שלימה הוי. ואין לומר דאוכל משתיהן כאחד, מן הפרוסה ומן השלימה, גם זה תימה, דכל מידי דליתא בזה אחר זה, בבת אחת נמי ליתא. וכיון שאם היה אוכל מן השלימה ואחר כך מן הפרוסה לא היה מקיים "לחם עוני" בפרוסה, וכשאכלם בבת אחת נמי לא הוי מידי כלל, דהא אוכל נמי מן השלימה. וכך קיימא לן דכל מידי דליתא בזה אחר זה, בבת אחת נמי ליתא, כדאיתא בפרק האיש מקדש (קידושין נ:), ובכמה דוכתי*. ולפי זה אנו שנוהגין לברך על שתיהן ולאכול משתיהן, כמו שפסק הטור (או"ח סימן תעה ס"א), לא היה זה תקנה כלל, שאם חייב לברך "אכילת מצה" על פרוסה דוקא, אם כן כשמברך "המוציא" על שלימה ואכיל ליה, ויצא בה ידי מצה, לא הוי זה פרוסה, אלא שלימה.

ו׳מה שנראה לפי עניות דעתי אמרתי. ומכל מקום אין ראוי לשנות המנהג, משום שיש לפרש דהא דאמרינן* בפרק כיצד מברכין (ברכות לט:) שמניח פרוסה בתוך השלימה ובוצע, פירוש בוצע מאיזה שירצה; או משתיהם, או מאחת מהן, דאין קפידא רק שיניח פרוסה תוך שלימה, וכאן יש פרוסה, הרי יש כאן עניות, ויבצע מאיזה שירצה, והכל תליא בברכה שמברך על שלימה ופרוסה, אבל לענין בציעה אין קפידא. דאם כן, הוי ליה לפרש מאיזה יבצע, ומדקאמר סתם (שם) "ובוצע", פירושו מאיזה שירצה.

ז׳ולענין המצוֹת שצריך לו, רב אלפס פסק (פסחים כה: בדפי הרי"ף) דדי לו בפרוסה ושלימה, דאף על גב דבשאר ימים טובים בענין נמי לחם משנה, שהרי טעם לחם משנה מפני תוספת עומר שמצאו ביום ששי (שמות טז, כב), ולכך בא לחם משנה (ברכות לט:), וביום טוב נמי הוי אותו תוספת, שהרי לא היה יורד מן ביום טוב, דכך אמרינן בברייתא במכילתא (שמות טז, כו) שלא היה יורד מן ביום טוב כמו בשבת. ואתא "לחם עוני" (דברים טז, ג) וגרעא לפלגא, וסגי בפרוסה ושלימה. והרא"ש (פסחים פ"י סימן ל) הקשה על זה, דמאי שנא פסח משאר יום טוב דלא מברכינן על לחם משנה. אלא ודאי בעינן לחם משנה כמו בשאר יום טוב, וצריך שתי שלימות ללחם משנה אף בחול, ופרוסה ללחם עוני, כך הם דברי הרא"ש.

ח׳וכדברי הרא"ש אנו נוהגין, וסוגיא דשמעתין (ברכות לט:) מסייע לן, דהא משמע הא דקאמר רב פפא "הכל מודים בפסח שמניח פרוסה תוך השלימה" דאתא להוסיף, דומיא הא דאמרינן גבי פרוסה של חטים ושלימה של שעורין, דמוסיף לברך אשתים, אף על גב דלא צריך שתים. הכי נמי משמע דבא להוסיף, ולא לגרע*. ולדברי הרא"ש ניחא, דהכי פירושו; הכל מודים בפסח דאיכא נמי טעמא דבעינן שלימה משום הדור ברכה, ואיכא נמי טעמא דבעי פרוסה משום "לחם עוני", והכל מודים שמניח פרוסה בתוך השלימה. ולאו דוקא חדא שלימה, אלא שתי שלימות, וקאמר "שלימה" דלא איירי כאן לענין לחם משנה. וכדי שלא תטעה דלא בעי רק חדא, קאמר אחריו (שם) "הכל מודים בשבת דחייב לבצוע אשתים", והכי נמי ביום טוב. אבל לדברי רב אלפס הא דאמר "אבל פרוסה של חטים ושלימה של שעורין דברי הכל מניח פרוסה בתוך השלימה", היינו להוסיף. והא דאמר לענין פסח ש"מניח פרוסה", לגרע. ואי לאו טעמא דלחם משנה היה בפסח מברך על פרוסה בלבד, רק משום לחם משנה מביא שלימה. ו"הכל מודים דמניח פרוסה בתוך השלימה" משמע דהוי כמו שאמר לענין פרוסה של חטים ושלימה של שעורין, שיחבר שלימה ופרוסה יחד בשביל ברכת "המוציא". ולרב אלפס ז"ל אין זה כן, רק השלימה משום לחם משנה. ומכל שכן דלא ניחא לישנא ד"מניח פרוסה בתוך השלימה", רק הוי ליה לומר "הכל מודים לענין פסח שמברך על פרוסה ושלימה", דלשון "מניח" משמע שמצרף ומחבר ביחד שני דברים מחולקים, דפרוסה הוא בשביל "לחם עוני", ושלימה משום ברכה, ולא כדברי רב אלפס.

ט׳אלא דקשיא לי, מנלן דבעינן לחם משנה ביום טוב. ואי בשביל זה שלא היה יורד מן ביום טוב, מנלן דמצאו לחם משנה בפעם אחד כמו שהיה בערב שבת, שמא לקטו וחזרו ולקטו עד שהיה להם לחם משנה, ולא שהיה נעשה נס להם שמצאו לחם משנה, אף על גב דלא כיון ללקט יותר, דזה* לא הוי כי אם בערב שבת, ובערב יום טוב היו לוקטין עד שהיה להם שני עומרים, ואין זה נס בערב יום טוב. ועוד ראיה שדוקא גבי שבת שייך לחם משנה, דבמדרש שוחר טוב (תהלים צב, א) אמרו "על כן נותן לכם לחם יומים" (שמות טז, כט), כל עסקה של שבת כפול; עומר* כפול, "שני עומרים לאחד" (שמות טז, כב). קרבנה כפול, "וביום השבת שני כבשים" (במדבר כח, ט). עונשה כפול, "מחלליה מות יומת" (שמות לא, יד). שכרה כפול, "וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד" (ישעיה נח, יג). אזהרתה כפול, "זכור" (שמות כ, ח) ו"שמור" (דברים ה, יב), עד כאן. הרי דוקא בשבת שייך שני עומרים, ולא ביום טוב, כמו כל הני דחשיב לא שייך ביום טוב, אלא בשבת. אם כן עומר כפול לא היה אלא בשבת, מפני שכל ענין השבת כפול. והטעם ידוע למבינים ענין הכפילות, ואין כאן מקומו.

י׳ומעתה יתורץ הא דאיתא בב"ר (יא, ב) "ויברך אלקים את יום השביעי" (בראשית ב, ג), ברכו במן, עומר לגלגולת, וקדשו במן, שלא ירד מן בשבת. ומה ברכה יש בשבת, כיון שאף ביום טוב היה. אלא הברכה היה בשבת שמצאו שני עומרים לגלגולת, ולא ביום טוב, ולפיכך ברכו במן. ואף שביום טוב נמי לא ירד, דבר זה אין קדושה מה שלא ירד בו מן, אבל דבר זה נקרא קדושה מה שמצא כל אחד בערב שבת שני עומרים, כדי שלא יהיה* צריך לירד בשבת, ועתה היה זה קדושה מה שלא ירד בשבת. אבל מה שלא ירד ביום טוב, והוצרך לטרוח וללקט שני עומרים בערב יום טוב, מה הרויחו בזה, ואין כאן קדושה של מן.

י״אויש ליישב, דמכל* מקום לא היה יורד המן ביום טוב, ולקטו לחם משנה בערב יום טוב, ולא הבאיש כמו שאר ימים, שאם הותירו הבאיש (שמות טז, כ), ולפיכך לחם משנה ביום טוב גם כן. ונוהגים ליקח שלש מצות כדברי הרא"ש, ועל שלימה לעשות כריכה זכר למקדש כהלל, כמו שיתבאר.

י״בויברך "המוציא לחם מן הארץ", ואחר כך "על אכילת מצה", ויאכל המצה בהסבה. והרמב"ם (הלכות חמץ ומצה פ"ח ה"ח) פסק שיש לאכול המצה בחרוסת, וכן פסק רב עמרם. והשיבו עליו, דאין החרוסת מצוה רק עם המרור. וכן מוכח מן הגמרא, דהא לתנא קמא דחרוסת לאו מצוה (פסחים קיד.), ומטבל בחרוסת משום קפא (פסחים קטז.), דהיינו שרף החזרת (רש"י ורשב"ם שם), בודאי לא היה מטבל המצה, רק החזרת בלבד. הכי נמי למאן דאמר חרוסת מצוה (פסחים קיד.), לא מטבל רק החזרת, ולא המצה, דאם לא כן, מה צריך לאפלוגי, נראה אם תקנו לטבל המצה; אם כן, לאו משום קפא. ודוחק לומר דבהא גופיה פליגי, אי יחייב לטבל המצה, דאם כן ליפלגו* בהא. ועוד, דלא שייך חרוסת במצה, כי המצה זכר לחירות, והחרוסת זכר לטיט (פסחים קטז.), והאיך יתחברו ביחד. ולפיכך אין טיבול בחרוסת אל המצה.

י״גויברך על המרור וישקענו בחרוסת, ולא ישהנו בתוכו, דלא לבטל טעם מרירותו, ויברך על אכילת מרור. וסבר תנא קמא (פסחים קיד.) שלא הוי מצוה אלא משום קפא (פסחים קטז.), פירוש שרף החזרת שהוא קשה, והחרוסת מבטלו (רש"י ורשב"ם שם). ורבי אלעזר בר צדוק סבר (פסחים קיד.) שהוא מצוה. ומפרש בגמרא (פסחים קטז.) מאי מצוה, רבי לוי אמר, זכר לתפוח. ורבי יוחנן אמר, זכר לטיט. אמר אביי, הלכך חרוסת צריך לקיוהי, וצריך לסמכיה; לקיוהי, זכר לתפוח. לסמכיה, זכר לטיט. תניא כותיה דרבי יוחנן, תבלין זכר לתבן, חרוסת זכר לטיט, עד כאן.

י״דוביאור זה דרבי אלעזר סובר חרוסת מצוה, מפני שלא נזכר במרור רק שמררו את חייהם בעבודה קשה, ויש מרירות לאדם בעבודה קשה, אבל אינו מרירות גמור. לכך עושין זכר לטיט, ואין דבר יותר קשה מן מלאכת הטיט, שכן אמרו ז"ל בשמות רבה (א, כז) אצל (שמות ב, יא) "ויצא משה וירא בסבלותם", שאין מלאכה קשה ממלאכת הטיט. לכך בא הרמז שהיה* המרירות במלאכת הטיט, שאין מלאכה קשה יותר.

ט״וולמאן דאמר זכר ל"תחת התפוח* עוררתיך" (שיה"ש ח, ה), יש לדקדק, מה ענין זה אל המרור, יותר היה ראוי לטבל המצה בחרוסת, שגם הוא זכר לגאולה, כי "תחת התפוח עוררתיך" אין זה מענין שיעבוד. אבל הענין הוא כך; כאשר היה נמשך עליהם מדת הדין הקשה, גרם להם דבר טוב להיות דבקים במדת הדין, והיו יולדות שלא בצער תחת התפוח, כי הלידה במדת הדין, דכתיב* (בראשית ל, כב) "ויפתח אלקים את רחמה", והדבר הזה הוא ידוע למבינים ולחכמים. ולכך במרור תולה דבר זה מה שכתוב "תחת התפוח עוררתיך שמה חבלתך יולדתך", שהיו יולדות שלא בצער. ולעיל נתבאר מאמר זה באריכות, שם תדע להבין מה ענין התפוח אל המרור.

ט״זומפני שבזמן שהיה פסח פליגי הלל ורבנן (פסחים קטו.); הלל סובר שיש לאכול פסח מצה ומרור כאחד, דכתיב (במדבר ט, יא) "על מצות ומרורים יאכלוהו". ורבנן סבירו להו אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו. ולא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר, ולכך עבדינן זכר למקדש, אחר שאכל מצה בפני עצמה, ומרור בפני עצמו*, יעשה זכר למקדש לאכול מצה ומרור כאחד. אבל בתחלה אין לעשות זה שיאכל מצה ומרור ביחד, דאתא מרור דרבנן ומבטל טעם מצה דאורייתא (פסחים קטו.). לכך אחר כך יעשה כריכה כהלל, ויטבל הכריכה של מרור בחרוסת. דודאי כיון דלהלל לא היה אוכל בזמן בית המקדש המצה והמרור אלא עם פסח, והיה צריך לחרוסת משום מרור*, אם כן היה טובל הכריכה בחרוסת, לכך יש לו לטבל בחרוסת. אבל לא ראיתי נוהגין לטבול הכריכה בחרוסת, דכיון שהכריכה אינו רק זכר למקדש בלבד, אין צריך לעשות בחרוסת, דכל כך אין צריך, ודי כשיעשה כריכה בלבד למצה ולמרור.

י״זוצריך הסבה, אף על גב דאיכא מרור בהדיה, ומרור לא צריך הסבה, אין זה קשיא, דהא זכר למקדש עבדינן, ובמקדש כיון דכתיב (במדבר ט, יא) "על מצות ומרורים יאכלוהו", אם כן הפסח עיקר, וטפל גביה המצה והמרור, שכן משמע "על מצות ומרורים יאכלוהו". וכיון שהפסח, שהוא זכר לחירות, עיקר, צריך הסבה. ואף על גב דעתה אין פסח, זכר לפסח צריך. ועוד, דודאי אף על גב דמרור לא צריך הסבה, אי בעי אכיל ליה בהסבה. וכיון דאי בעי אכיל ליה בהסבה, ומצה בעי הסבה, חייב בשביל המצה, ואין המרור מעכב עליו, דמצי לאכול ליה בהסבה.

י״חופסק בטור (או"ח סימן תעה ס"א) שבשיחת חולין אל יפסיק עד שיעשה כריכה, כדי שיעלה ברכת מצה ומרור גם כן לכריכה, עד כאן. וצריך לפרש דבריו, אף על גב שכל מצוה שהתחיל בה יוכל להפסיק בה, ולא הוי הפסק אחר שהתחיל במצוה, ויותר מזה נראה לי, שאם התחיל לאכול מצה, אף על גב שלא אכל כל הכזית, והפסיק, שאין צריך לחזור ולברך. וכן בכל מצוה שהתחיל בה, ואם כן למה נאמר שאין להפסיק בדבור עד שיעשה כריכה, הרי כבר התחיל במצוה. ויש לומר, כיון דלהלל עיקר המצוה הוא שיאכל שלשתן יחד, אם כן מה שאכל כל אחד ואחד בפני עצמו לא התחלת מצוה הוא, ואין להפסיק.

י״טועדיין יש להשיב, דהלל לא בעי אכילת שלשתן ביחד רק בזמן דאיכא פסח, אבל השתא "זכר למקדש" עבדינן, וכיון דלא הוי רק זכר למקדש, לא בעי ברכה כלל. וכך מוכח* בערבי פסחים (פסחים קטו.), דקאמר "והשתא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר, מברך אמצה ואכיל לה*, ומברך אמרור ואכיל ליה, והדר כריך* מצה ומרור ואכיל בלא ברכה, זכר למקדש". ומשמע דמותר להפסיק, ואינו מברך על הכריכה, דאינה רק לזכר. דאי איירי בדלא הפסיק, פשיטא דלא יברך. אלא על כרחך דהכי קאמר, שלא יברך כלל, שאינה אלא לזכר בעלמא. ואין לומר דמיירי בדיעבד, דהא עיקר מצוה אתא לאשמועינן, ולא איירי בדיעבד, רק לכתחלה, אלא כמו שאמרנו.

כ׳בלע מצה ולא לעסה, יצא (פסחים קטו:), דאכילה קרויה*. בלע מרור, לא יצא (שם), דבעינן טעם מרירות, וליכא. אכלו לחצאין יצא, ובלבד שלא ישהה בין אכילה לאכילה כדי אכילת פרס (פסחים קיד:). והיינו שלא תהא מתחלת האכילה עד סוף האכילה שיעור שיוכל האדם לאכול ארבע ביצים, שזהו אכילת פרס.

כ״אואוכלים כל צרכם, ואחר האכילה יאכל כזית ממצה השמורה. ונקרא "אפיקומן" מפני שאין להוציא אחריה מיני אכילה אחר המצה, וזהו "אפיקומן", שאין אומרים אחריה אפיקו מיני אכילה. וטעם זאת האכילה כדמוכח סוגיא דגמרא דערבי פסחים (פסחים קיט:), דכמו שאסור לאכול אחר הפסח דבר כדי שלא יתבטל טעם הפסח, כך לא יאכל אחר המצה כדי שלא יתבטל טעם המצה, ולפיכך יאכל כזית מצה באחרונה, כדי שיהיה אותו הטעם נשאר בפיו. וכן מוכח* בדברי התוספות דזה הוא הטעם של אכילת מצה באחרונה. ואף על גב דיש שתי לשונות, דללישנא קמייתא אין לאכול אחר המצה (פסחים קיט:), וללישנא בתרא מותר לאכול אחר המצה (פסחים קכ.), פסק רב אלפס כלישנא קמא, דההוא לישנא דגמרא, דלישנא בתרא מר זוטרא מתני לה, ולא הוי לישנא דגמרא.

כ״בורשב"ם פירש (פסחים קיט:) דמצה הנאכלת באחרונה זכר למצה הנאכלת עם הפסח בזמן שבית* המקדש קיים, ואחר אותה מצה שאנו אוכלין זכר למצה הנאכלת [עם הפסח], אין אוכלין אחריה* דבר. והרא"ש (פסחים פ"י סימן לד) פירש שהמצה באחרונה זכר לפסח עצמו, שהוא נאכל על השובע באחרונה, לפיכך נתנו לאותה מצה כל דין פסח, שאין נאכל אחריה. משמע מדבריהם דמשום מצה עצמה לא אסרינן מלאכול אחריה.

כ״גוצריך עיון, דפריך בגמרא (פסחים קיט:) "תנן, אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. אחר הפסח אין, אחר המצה לא". ולדברי הרא"ש דפירש שהמצה שאנו אוכלין - זכר לפסח עבדינן, הא טעמא דמצה הוא בשביל זכר הפסח גופיה, ובודאי דוקא אחר הפסח אין מפטירין, ולא אחר המצה, והך מצה באחרונה הוא זכר לפסח, ושם פסח עליה. ואי הוי תנא "אין מפטירין אחר המצה אפיקומן", הוי משמע אפילו בזמן הפסח, דלא עבדינן זכר לפסח, לא.

כ״דולפירוש רשב"ם גם כן קשיא, כיון דסבירא ליה משום דהך מצה היא זכר למצה הנאכלת עם פסח אין אוכלין אחריה דבר, אבל משום המצה שפיר מפטירין, אם כן שפיר תנא "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן", דהא בפסח לחוד תליא, דהא משום המצה מצי אכיל ליה. והוי ליה לתרוצי דהכי קאמר; "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן", וכל שהוא משום מצות הפסח, כגון מצה הנאכלת עם הפסח, שזה בכלל פסח הוא. ועוד, לפירוש רשב"ם מאי שנא דאנו אוכלים מצה זכר למצה הנאכלת עם הפסח, והיה לנו לאכול בסוף גם כן מרור, זכר למרור הנאכל עם פסח. ועוד קשיא, דקאמר בגמרא (פסחים קיט:) לימא מסייע ליה, הדובשנין והסופגנין ממלא אדם כריסו מהם, ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה. באחרונה אין, בראשונה לא. ומאי דייק בזה, בודאי בראשונה לא, דהא בעי לאכול כזית באחרונה זכר לפסח שנאכל על השובע (פסחים ע.), ולכך קאמר "באחרונה", ולא משום שאסור לאכול אחר מצה דבר, רק שיהיה נאכל על השובע זכר לפסח, או למצה הנאכלת עם הפסח. ומכל מקום אי אכיל לכזית מצה באחרונה על השובע, מותר לו לאכול עוד. אלא מחוורתא כדאמרינן, דמצה שאנו אוכלין באחרונה כדי שיהיה נשאר טעם מצה בפיו, ותו לא מידי. וכן מוכח מדברי התוספות.

כ״הואם אמר "הב לן ונברך" (פסחים קג:), ושכח לאכול מצה באחרונה, יטול ידיו ויברך "המוציא לחם מן הארץ" ויאכל מצה. ואם ברך ושתה כוס שלישי, הרי בין כוס שלישי ובין כוס רביעי לא ישתה (פסחים קיז:), כל שכן שלא יאכל, כך יראה. ויש מפרשים כיון דהיה לו לאכול אפיקומן ולא אכל, נמצא שלא היה זה כוס שלישי, ומותר לו לאכול אחר ברכת המזון ולברך פעם שניה, וישתה כוס ברכת המזון, והוא עולה לכוס שלישי. ודברי תימה הן, אף על גב שאכל אחר המצה, בשביל זה לא נאמר שלא יצא ידי ארבע כוסות, אלא שלא היה לו לאכול אחר המצה כדי שיהיה נשאר טעם מצה בפיו. לפיכך בשביל שאכל אחר המצה, לא נאמר שנמצא כוס שלישי של ברכת המזון לא נחשב כוס שלישי. לפיכך אסור לשתות אחר כוס שלישי, ומכל שכן שלא לאכול אחריו דבר.

כ״וואם ישנו כל בני חבורה אחר שהתחילו לאכול מצה באחרונה, לא יאכלו עוד, דחשיב כמו הסח הדעת, כך פסק הרשב"ם ז"ל (פסחים קכ.) והרא"ש ז"ל, דהמשנה השנויה בסוף ערבי פסחים (פסחים קכ.) "ישנו מקצתן, יאכלו. ישנו כולם, לא יאכלו" גם כן איירי במצה בזמן הזה. ולפי דעתם וסברתם הולכים הרבה מן המפרשים שפירשו המשנה על המצה הנאכלת באחרונה, שבאה זכר לפסח או לזכר המצה הנאכלת עם הפסח. וכן יראה מדעת רב אלפס ז"ל (פסחים כז. בדפי הרי"ף) שהביא זאת המשנה בהלכות.

כ״זוהרז"ה ז"ל (שם כו:) פסק דלא שייך במצה האי טעמא, דמצה הבאה באחרונה אינה אלא שלא ישכח טעם מצה, ולפיכך אין ענין למצה ענין זה דישנו מקצתן. והא דקאמר בגמרא (פסחים קכ:) אביי הוה יתיב קמיה דרבה, חזא דהוה מנמנם, אמר ליה, מנמנם מר. אמר ליה אין, מנומי מנמנם, ותנן (פסחים קכ.) רבי יוסי אומר, נתנמנמו יאכלו, נרדמו לא יאכלו. לא היה יושב לפניו בתוך סעודת פסח ורבה התחיל לאכול מצה באחרונה, וקאמר על זה שאסור לו לאכול עוד מצה, דלא איירי כלל לענין פסח. אלא דלפני זה (פסחים קכ:) מבעיא ליה "היכי דמי מתנמנם", וקאמר על זה דאביי הוי יתיב קמיה דרבה, וחזי ליה דהוי מתנמנם. ואמר אביי אם זה הוא מתנמנם או לא. והשיב לו רבה דזה הוא נמנום דמתניתין (שם), דמחלקינן אליבא דרבי יוסי בין נתנמנמו ובין נרדמו.

כ״חולי נראה שדעת רב אלפס ז"ל דהביא המשנה בתוך ההלכות, לא דסבירא ליה דמצה הבאה באחרונה זכר לפסח, וכדין הפסח דין המצה, אלא שסובר בכל ענין היכא* שישנו בתוך הסעודה לא יאכלו. וטעמא דמלתא, שתקנו רבנן שתי כוסות לפני הסעודה, ושתים לאחר הסעודה. ולפיכך מיד שהפסיקו ונתנמנמו לא יאכלו עוד, דהוי הפסק. וצריך לשתי כוסות אחרונות מיד אחר הסעודה, שאם יאכל עוד, הוי כמו סעודה הנחלקת לשתים, וסעודה ראשונה יש לה כוסות לפני הסעודה, וסעודה שניה יש לה לאחריה, ולא כך תקנו חכמים, שצריך להיות שני כוסות לפני הסעודה וב' לאחריה. ועוד, שתקנו להפסיק בהלל באכילה, והוא כמו שאמרנו כיון דבעי למיכל מצה בתוך הסעודה, ויש לו לומר הלל על המצה* שהיא זכר לגאולה, לא הוי האכילה הפסק. אבל כשיאכל שתי סעודות, בודאי הסעודה האחרת* הפסק הוי. וזהו דעת רב אלפס, והוא טעם הגון.

כ״טויראה שיש להחמיר אפילו לא התחיל לאכול מצה באחרונה, אלא כל היכא שנרדמו כולם בתוך הסעודה, לא יאכלו. דהא טעמא משום שצריך שני כוסות לפני הסעודה ושנים לאחריה, ואין חילוק, דלעולם צריך שתהיה סעודה אחת. ואפילו נרדמו קודם שאכלו אפיקומן, כיון שנרדמו אין להם לאכול עוד, דהוי הפסק סעודה, ובעינן שני כוסות אחר סעודה מיד, בלא הפסק סעודה אחרת בינתים. והיכא שאמר "הב לן ונברך" והפסיק סעודה שלו (פסחים קג:), אסור לחזור ולאכול, דהוי שתי סעודות, ומתעקרא* תקנת חכמים שתקנו שני כוסות לפני הסעודה ושנים לאחריה. אף שלא מצאתי פירוש זה בפירוש לשום אחד מן המפרשים.

ל׳וכך הוא הדין לפי זה; אם לא נרדמו, רק נתנמנמו, אפילו נתנמנמו כולם, יאכלו. נרדמו, דהוא יותר ממתנמנם (פסחים קכ:), אם כולם נרדמו, לא יאכלו. אם מקצתן, יאכלו. וכך איתא התם (פסחים קכ.); ישנו מקצתן, יאכלו. כולם, לא יאכלו. רבי יוסי אומר, נתנמנמו, יאכלו. נרדמו, לא יאכלו. והלכה כרבי יוסי, דקאי רבה כוותיה (פסחים קכ:) לפירוש רב אלפס ז"ל והעומדים בשטתו. ורבי יוסי אסיפא קאי, ותנא קמא אוסר* ישנו, ומשמע כל שישנו, אם ישנו כולם, לא יאכלו. וקאמר דאם נתנמנמו, אפילו כולם, יאכלו. ונרדמו הוא דאמרינן דאם כולם נרדמו, לא יאכלו. וליכא למימר דרבי יוסי קאי ארישא, דתנא קמא מתיר בישנו מקצתן, וקאמר רבי יוסי דוקא בנתנמנמו יש להתיר אם נתנמנמו מקצתן, אבל ישנו לא יאכלו, אפילו מקצתן, דזה אין סברא לומר כך, דאם נתנמנמו לא חשיב שינה, שהרי מחלק בין נרדמו ובין נתנמנמו, אפילו כולם נמי לא הוי שינה, ולא הוי הסח הדעת. ואם בא רבי יוסי לומר אפילו אם כולם נתנמנמו, יאכלו. נרדמו אפילו מקצתן, לא יאכלו, ואין חילוק בין כולם ובין מקצתן, דלמה לנו לומר דפליגי בתרתי; דרבי יוסי אין מחלק בין ישנו* מקצתן בין ישנו כולם. ותנא קמא לא מחלק בין נרדמו ובין נתנמנמו, ורבי יוסי מחלק, כיון דאין אנו מוכרחים לומר דפליגי כך*. והרא"ש (פסחים פ"י סימן לד) והרשב"ם (פסחים קכ:) פירשו דקאי ארישא, וקאמר "ישנו מקצתן, יאכלו", ובהא קאמר* רבי יוסי נתנמנמו מקצתן דוקא יאכלו, אבל נרדמו אפילו מקצתן, לא יאכלו. והרמב"ם* לא כתב כך, ודבריו נראים.

ל״אכוס שלישי מברך על מזונו (פסחים קיז:). ויש בני אדם קוראים מבית אחר לצרף לזימון, וחוזר לביתו ושותה כוס שלו בבית שאכל. ומנהג עמי ארצות הוא זה; לא מבעיא היכא שמצטרף לגמרי בבית אחר לברכת המזון, כיון דכבר בירך, איך יחזור לאכול בביתו, וצריך נטילה וברכת "המוציא". ולא מיבעי אם שתה כבר כוס ברכת המזון בבית שנצטרף לזימון, דהוי מוסיף על הכוסות. ואפילו לא שתה כוס ברכת המזון, סוף סוף כבר הפסיק* סעודתו בברכת המזון, ואם כן הסעודה הראשונה יש לה שני כוסות לפני המזון, וסעודה השניה יש לה שני כוסות לאחר המזון, ודבר זה לא תקנו חכמים. אלא אפילו אם רוצה להפסיק עד שאמר "נברך שאכלנו", דהוא ברכת הזימון, ויחזור לאכילתו, הנה מחזיק עצמו במחלוקת הגאונים; שרב האי ז"ל והראב"ד ז"ל פסקו שמי שהפסיק לשנים, יחזור ליטול ידיו ויברך "המוציא". ואף על גב שהרא"ש ז"ל (ברכות פ"ז סימן יב) פסק שאין צריך לחזור ולברך "המוציא", וכתב דלא דמי להא דאמרינן (חולין פז.) משתי וברוכי בהדדי לא אפשר, דהא הוא לא ברך, רק מפסיק לאחרים. ותימה גדולה, דמאי שנא* מתלמידי דרב, דבפרק כסוי הדם (חולין פו:) אמרו שם דרב ברונא ורב חננאל תלמידי דרב הוו יתבי בסעודה, קאים עלייהו רב ייבא סבא. אמרו ליה "הב לן ונברך", והדר אמרו "הב לן ונשתה". אמר להו רב ייבא סבא, כיון דאמר "הב לן ונברך" אסור לכו למשתי. ובודאי התם איירי אף על גב שהיו רוצים לשתות אחר ברכת המזון, דאם לא כן, רק הסיחו דעתם מן שתיה לגמרי, וכי בזה היו טועים תלמידי דרב שאחר שהסיחו דעתם מלאכול ולשתות, יחזרו לאכול. רק היו סוברים שאין כאן הסח הדעת, כיון שרוצים אחר ברכת המזון לשתות. ובהדיא בפרק ערבי פסחים (קג.) קאמר שם שאפילו אם הכוס לפניהם, אם אמר "הב לן ונברך" צריך לחזור ולברך. והשתא אף על גב דלא ברכו, רק שנתנו דעתם לברך ברכת המזון, שהוא הפסק על מה שאכלו, וגם לא הסיחו דעתם מלשתות, שהרי רוצה לשתות אחר כך, אפילו הכי צריך לברך. ואם כן הכי נמי, אף על גב שלא ברך הוא, והיה דעתו לחזור ולאכול, כיון שנצטרף אל ברכת הזימון, למה אין צריך לחזור ולברך.

ל״בואם יאמר דכאן שאני, דאף על גב שנצטרף לברכת הזימון לאחרים, הוא לא ברך לעצמו כלל, ולא הועיל לו מידי. זה אינו, דהא הרא"ש ז"ל בעצמו (ברכות פ"ז סוף סימן יב) כתב, וזה לשונו: "נהי דיצא ידי זימון במה שאכל, מכל מקום שלשה ברכות צריך לברך על מה שאכל אחר כך". ואם כן בהדיא כתב דיצא ידי זימון במה שנצטרף לברכת הזימון. ומאחר שיצא ידי זימון, מאי שנא ידי זימון או שיצא כל ברכת המזון, סוף סוף ברך ברכת הזימון. ויותר תמה עליך, כי לדעת הרא"ש ז"ל כמו שכתב הטור (או"ח) בסימן ר', אם לא ירצה לאכול אחר שהפסיק לשנים, אינו מתחיל רק אחר ברכת הזן. והרי עולה לו גם כן ברכת הזן לענין זה לכל הפחות אם לא ירצה לאכול עוד. ואם כן איך לא נאמר "משתי וברוכי בהדדי אי אפשר". ולכך אף בשאר ימות השנה אין לו לעשות, ומכל שכן בליל זה, שיש לחוש לקלקול* ארבע כוסות, כמו שאמרנו.

ל״גומה שהביא הרא"ש ז"ל ראיה מהלכות גדולות דסבר כך, אין ראיה מהלכות גדולות, כי בעל הלכות גדולות סבר כרב אשי בפרק ערבי פסחים (פסחים קג:) דלא היה מברך "בורא פרי הגפן" אכוס ברכת המזון. וכתבו התוספות בפרק כיצד מברכין דטעמא דרב אשי דברכת המזון אין מפסיק. ובה"ג פסק כרב אשי, שהרי פסק שאין לברך ברכה אחרונה אכוס ברכת המזון, וכתב הרא"ש ז"ל (ברכות פ"ו סימן כז) דטעמיה דידיה משום דחשיב כוס ברכת המזון מדברים שבאו מחמת הסעודה, ואיך יסבור כך, הרי ברכת המזון הפסיק הסעודה. על כרחך סבר דאין ברכת המזון הפסק אל הסעודה, וכך כתב מורנו הרב רבי יוסף קארו ז"ל. ותימה שמורנו הרב רבי יוסף קארו כתב בטור (או"ח) בסימן ר'*, דכיון דהרא"ש ובה"ג ורבינו יונה ז"ל סברי שהמפסיק אין צריך לחזור ולברך "המוציא", נקטינן כותייהו. למה כלל עמהם בה"ג, הרי בה"ג סבר דאין ברכת המזון מפסיק כרב אשי, כמו שכתב עצמו (ב"י או"ח) בסימן ק"צ, ולא קיימא לן כרב אשי.

ל״דומה שאמר (ברכות מה:) שאחד מפסיק לשנים, אין רצה לומר שמפסיק אכילתו בלבד, וחוזר לאכילתו בלא ברכה, זה אינו, דודאי צריך לחזור ולברך, רק דקאמר "אחד מפסיק" לומר אפילו אם הוא תוך האכילה. ולא תאמר דוקא שגמר מלאכול, ועתה הוא רוצה לחזור ולאכול, בזה צריך להפסיק לשנים, כיון שלא היה תוך האכילה, אבל תוך אכילה אין מפסיק, קמשמע לן אפילו תוך אכילה מפסיק, ותו לא מידי. והמנהג הזה אינו הגון כלל, וצריך לבטל אותו.

ל״הכוס רביעי מברך עליו ההלל*, ומתחילין לומר תחלה "שפוך חמתך על הגוים וכו'", כדי שיהיה קאי עליו (תהלים קטו, א) "לא לנו ה' לא לנו". כי רז"ל (פסחים קיח.) מפרשים "לא לנו" על מלחמת גוג ומגוג שיעשה הקב"ה בשביל שם* כבודו, ולפיכך מתחילין "שפוך חמתך על הגוים". וכך כתיב אצל גוג ומגוג (יחזקאל לח, יח-יט) "והיה ביום ההוא ביום בא גוג על אדמת ישראל וגו' תעלה חמתי באפי ובקנאתי באש עֶברתי וגו'". ולפיכך מתחיל ב"שפוך חמתך על הגוים אשר לא ידעוך ועל הממלכות אשר בשמך לא קראו".