גבורות השם ס״דGevurot Hashem 64
א׳"לא לנו ה' לא לנו" (תהלים קטו, א). מפני כי בתחלה, בשני מזמורים הראשונים, נתן הלל על הנהגת הקב"ה שמנהיג באי עולמו, כמו שזכר (תהלים קיג, ז) "מקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון וגו'". ובמזמור שאחריו (תהלים קיד, א-ח) נתן הלל על הנפלאות חוץ מטבע של עולם אשר הקב"ה מחדש בעולם למען יראיו. במזמור הזה בא להודיע הסבה שהוא עושה נסים, לפיכך אמר "לא לנו" כפל הלשון, שלא יהיה משמע "לא לנו" אף על גב שיש לעשות לנו, אין אנו מבקשים שתעשה לנו, אלא בשביל כבוד שמך, לכך כפל "לא לנו ה' לא לנו" שאין לנו שום זכות שתעשה בשבילנו, אלא בשביל כבוד שמך*.
1
ב׳ורז"ל דרשו (פסחים קיח.); "לא לנו ה' לא לנו" (תהלים קטו, א) אמר חנניה. "כי לשמך תן כבוד" (שם) אמר מישאל. "על חסדך על אמיתך" (שם) אמר עזריה. "למה יאמרו הגוים" (שם פסוק ב) אמרו כולם. נראה שהם מפרשים "לא לנו ה' לא לנו", כלומר בשבילנו אל תעשה, רק בשביל כעס אויב, שהוא אגור פן יאמרו ידינו רמה, ובשביל זה תעשה, לכך אמר "לא לנו ה' לא לנו" אמר חנניה. והשני מצד כבוד שם קדשו יעשה, לכך אמרו "לשמך תן כבוד" אמר מישאל, שיעשה בשביל כבוד שמו. ועזריה אמר בשביל חסדו ואמתו יעשה.
2
ג׳ועוד יש לפרש, והוא יותר נכון, כי "לא לנו ה' לא לנו" נגד מדת הדין, שלא יהא מדת הדין מקטרג למה יעשה להם דבר זה. לכך אמר נגד זה "לא לנו ה' לא לנו", שאין אנו מבקשין בשביל אנו כלל, כי יודעין אנו שאין אנו ראוין. ומישאל אמר נגד מדת הרחמים, "כי לשמך תן כבוד", בשביל זה תעשה, בשביל כבוד שמך שיתגדל ויתקדש. כי שמו הוא שם בן ארבע אותיות, הוא מצפ"ץ בא"ת ב"ש, והוא "ברחמים" במספר, להודיע כי השם המיוחד מנהיג ברחמים, וידוע לחכמים כי השם המיוחד, הוא שם בן ד', הוא מדת הרחמים. ואמר כי יתן כבוד לשמו וינהיג הבריות ברחמים. ועזריה דבר נגד מדת החסד, "על חסדך על אמתך".
3
ד׳כי יש צדיקים דבקים במדת הדין, ויש צדיקים דבקים במדת הרחמים, ויש צדיקים דבקים במדת החסד. ואלו שמות הצדיקים, "חנניה" "מישאל" ו"עזריה"; חנניה דביקותו במדת הדין, ומורה עליו שמו, שכן הוא* מדברים למדת הדין "חנני ה' חנני". וכן תקנו חכמים (רמב"ם נוסח ברכהמ"ז) "הזן את העולם בחן בחסד וברחמים", והבן דבר זה היטב. מישאל הוא דבק במדת הרחמים, ונקרא "מישאל" לשאלת הרחמים. ועזריה דביקתו במדת החסד, כי הוא יתברך העוזר ביד ימינו, ודברים אלו מופלאים והם ידועים. ולפיכך היו מבקשים כל אחד ואחד נגד מדתו שהיה דבק בה. כלל הדבר אשר רמזו ז"ל שזכר שלשה דברים, נגד שלש מדות.
4
ה׳ועוד אמר (פסחים קיח.) "למה יאמרו הגוים איה נא אלקיהם" (תהלים קטו, ב) הוא ענין רביעי, שראוי לעשות בשביל שלא יאמרו הגוים "איה נא אלקיהם", ובשביל הטעם הזה ראוי הקב"ה שיעשה. ובשביל שאינו מיוחד, רק שלא יאמרו "איה נא אלקיהם", לכך כולם אמרו זה. ודבר זה נפלא מאד להבין אשר רמזו חכמים ז"ל.
5
ו׳וכמו כן יש לפרש על מלחמת גוג מגוג (פסחים קיח.), שלא יביט הקב"ה במעשיהם, רק "לא לנו" יעשה, ובזה לא יקטרג עלינו מדת הדין בימי גוג מגוג, או לימות המשיח (פסחים קיח.), ויעשה עמנו ברחמים למען שמו, ויתן לנו חסד למען חסדו ואמתו. ואמר (תהלים קטו, ג) "ואלקינו בשמים כל אשר חפץ עשה", כלומר שהם אומרים "איה נא אלקיהם", כלומר שאין יכולת באלקיהם להושיע, ואין הדבר כך, רק "אלקינו בשמים כל אשר חפץ עשה".
6
ז׳"עצביהם כסף וזהב מעשה ידי אדם" (תהלים קטו, ד). רצה לומר כי איך נותן הדעת והשכל שהאדם יהיה עובד למעשה ידיו, כי ראוי שיהיה עובד אל העלה, שהוא עלה אליו, והנה עצביהם עלולים מן האדם, שהם מעשה ידי אדם. ואין הדעת נותן שיהיה האדם עובד לדבר שהוא עלול ממנו.
7
ח׳ואחר כך אמר (תהלים קטו, ה) "פה להם ולא ידברו". פירוש, הנה תראה שכל דבר שהוא נברא, אף מן השפלים, לא נברא שיהיה דבר לבטלה. שכל אברי האדם אין אחד מהם לבטלה, שלא תמצא אבר שלא יהיה משמש דבר, ויהיה* לבטלה, אך כולם הם לצורך ולשימוש. ואלו יעשה לעצביהם אברים, ואין פועלים באברים, שנראה כי מעשיהם יוצא מן השכל והמנהג הראוי. כי העושים הצלמים, רוצים להוריד רוחניות הכוכבים מה שהם מכוונים אליו לעשות אל איזה כוכב, שירצו* לעשות צורה בפה ובעינים ובכל האברים כלם. והנה אחר שאלו האברים אין פועלים בהם דבר, אם כן מעשה זה בהורדת* הרוחנית הוא דבר זר. כי השכל והדעת נותן שיהיה כל דבר בעצם ובראשונה נמצא לעצמו, ואלו העושים הצלמים ועושים להם אברי האדם, אין האברים אשר להם הם להם בעצם, שאין הפה בעצם רק לדבור, ואין להם הדבור. רק האברים יש להם להורדת הרוחניות, ואין דבר זה בעצם. ודבר שהוא כך אינו נחשב מן הנמצאים כלל, כי כל הנמצאים נמצאים בעצם*. ועוד, כי מה שאין להם אלו הדברים אשר זכר, יורה כי הם חסרים, כי כאשר נמצא להם אלו האברים אשר זכר, ואינם פועלים בהם, הנה הם חסרים בודאי, ואיך יהיו עובדים לדבר חסר.
8
ט׳וזכר חסרונם, מתחיל בגדול ובקטון כלה (עפ"י בראשית מד, יב). מתחיל בתחלה בדבר שהוא החשוב יותר, והוא הדבור, שלא נמצא רק לאדם, ולא למין בהמה, ומפני זה חשוב על הכל. והוא קרוב אל השכלי יותר, ולפיכך הולד לא יוכל לדבר בעת שנולד, מפני שאינו בן דעת. ואחר כך זכר העינים, שהוא הראות, שהוא כח בלתי גשמי אחר הדבור. והוא יותר נכבד מן השמיעה, שהאדם רואה יותר ברחוק ממה שהוא שומע, ולפיכך הסכימו שהראיה היא יותר רחוקה מן הגשמית, מן השמיעה. ועוד הביאו ראיות הרבה מאוד כי הראיה יותר מופשטת מן הגשם מן השמיעה. ואחר כך הריח, שהוא פחות מן השמיעה, ששומע יותר מרחוק ממה שהוא מריח, ולפיכך השמיעה יותר מופשטת מן החומר מן הריח, וזה הסכמת הכל.
9
י׳ואחר כך זכר המישוש, לומר (תהלים קטו, ז) "ידיהם ולא ימישון". וזה הדבר הוא יותר גס מן הראשונים כלם, וזה כי הראשונים פועלים מרחוק, ואילו המישוש, מפני שצריך להיות דבק במה שהוא ממשש, אינו כמו הראשונים אשר כלם פועלים מרחוק. ואחר כך (תהלים קטו, ז) "רגליהם ולא יהלכון", עוד פחות מזה, שאפילו המישוש שהוא ממשש אחר, לכל הפחות הוא ממשש באחר, ופועל באחר. אבל ההליכה אינה כך, ואין דבר זה באחר, אלא בעצמו, ולפיכך הוא יותר פחות, שכל אשר הפעולה באחר פעולתו יותר חשובה, ואינה כל כך כח גשמי. ואחר כך זכר (תהלים קטו, ז) "לא יהגו בגרונם", הוא ענין אחר, והוא דבר נפלא, הוא הקול, שאינו דומה לראשונים. כי הדבור הוא חתוך הלשון, והוא ראשון במעלה, אבל זה רצה לומר הקול בלבד. והוא יותר פחות מן ההליכה, כי כח ההליכה, אף על פי שאינו פועל בזולתו, הרי הוא פועל באברים של ההליכה להניע אותם. הנה מפני שהוא מניע את האברים, הנה זאת הפעולה יותר מן הקול. ולפיכך "לא יהגו בגרונם" היא פעולה יותר פחות מהכל. כלל הדבר, כי כל שבע מדריגות אשר נזכרים כאן, התחיל בגדול אשר פעולתו יותר גדולה, התחיל בפה, וכלה בפעולה קטנה, היא "לא יהגו בגרונם".
10
י״אולא אמר 'רגלים "להם" ולא יהלכון', כמו שאמר "עינים להם ולא יראו". וכן כל הארבע הראשונים כולם הזכיר אצלם "להם", אבל בג' אחרונים לא הזכיר "להם" כלל. כי יש לך לדעת כי אלו האברים, שהם הפה והעינים והאזנים והאף, הם פועלים פעולה שאינה מתיחסת אל הגוף, כי הפעולה המתיחסת לגוף, שיפעל על ידי מישוש, כי כל גוף לא יוכל לפעול כי אם על ידי מישוש. ואלו כחות אשר אמרנו אינם פועלים על ידי מישוש, ולפיכך פעולתם אינו דומה לפעולת הגוף. ובשביל זה נבדלים הכלים האלו מן הגוף, שאם לא היו* נבדלים מן הגוף לא היו פועלים פעולה שאינה דומה לפעולת הגוף. אבל מפני שהם פועלים פעולה שאינה שייך לגוף, מזה נדע כי אלו האברים נבדלים משאר הגוף. לכך אמר על האברים האלו "להם", כי לשון "להם" מורה על שהם נבדלים מן הגוף, כי כן משמע לשון "להם", שאין הפה והעינים והאזנים והאף הגוף בעצמו. אבל האברים הידים הרגלים והגרון, בשביל שיש להם מעשה גוף, שהרי הידים פועלים במישוש, שהוא פעולת* הגוף. וכן הרגלים שהם לתנועה, שהוא מתיחס אל* הגוף. ומכל שכן הגרון, כי אין לגרון רק השמעת קול, ואין כאן הוראה על כח שאינו גוף. אבל הידים יאמר עליהם "ידיהם ולא ימישון", וכן ברגלים, וכן בגרונו, לפי שאלו אינם נבדלים.
11
י״בועוד יש שנוי שלא יאמר "בגרונם לא יהגו", כמו שאמר אצל כלם. מפני כי אין הגרון אבר ניכר מבחוץ, כי הידים והרגלים הם איברים בגלוי, יאמר עליהם "ידיהם" ו"רגליהם". אבל הגרון אינו אבר הנראה מבחוץ, לא יאמר 'בגרונם לא יהגו', שהיה משמע הגרון הניכר והגלוי, ואין לגרון דבר זה, ועל ידי הקול נודע אבר הגרון. לכך אמר "לא יהגו בגרונם", מקדים הקול, כך פירוש הכתוב.
12
י״גאמנם לא זכר חוש הטעם, כי כל אלו שזכר הם חשובים, אבל טעימת האוכל אינו רק להנאת המקבל, ולכך לא הזכיר אותו, כי אינו בחשיבותם.
13
י״דובמזמור "הללויה שעומדים בבית ה' בחצרות אלקינו" (תהלים קלה, א-כא) לא זכרם כך, רק אמר (שם פסוקים טז-יז) פה אזנים עינים "אף אין יש רוח בפיהם", מפני כי שם בא לומר כי אין להם הדברים הבלתי גשמים, לכך זכר ארבעה, שהם עיקר שיש בהם כח בלתי גשמי, כי כל אלו ד' כולם כח שלהם בלתי גשמי; הפה, והעינים, והשמיעה, והרוח אשר בפיהם. ומפני שהרוח אשר בפיהם יותר בלתי גשמי מן כח הריח אשר באף, לכך אמר "אף אין יש רוח בפיהם" במקום "אף להם ולא יריחון". וכן אמר במזמור הזה (תהלים קלה, יז) "אזנים להם ולא יאזינו", וכאן אמר (תהלים קטו, ו) "אזנים להם ולא ישמעו", ולפי שהאזנה יותר כח מופשט מן גשם מן השמיעה, כי נאמרה השמיעה על שמיעת קול, אבל האזנה על האזנת הענין אשר יקבל בלבד. ובמזמור ההוא (תהלים פרק קלה) רצה לומר שאין בהם מן הדברים אשר ראוים להיות למי שהוא נקרא בשם "אלהים", להיות בו כח בלתי גשמי, לכך זכר ד' דברים אשר הם ביותר כח בלתי גשמי. אבל בהלל (תהלים פרק קטו) בא לספר שלא נמצא בהם דבר שלימות, לכך זכר כל שבעה דברים אשר הם לנמצאים*, ולא נמצא לעצביהם, שמגנה עצביהם שלא תמצא בהם דבר מכל הדברים אשר הוא שלימות. והבן דבר זה היטב מאוד.
14
ט״וואחר כך אמר (תהלים קטו, ט) "בית ישראל בטחו בה'". זכר ג' כתות; בית ישראל, בית אהרן (שם פסוק י), יראי ה' (שם פסוק יא). פירוש, כי אלו ג' כתות; "ישראל" מצד שהם בניו (דברים יד, א), הרי הם דבקים בו בעצם, כמו שיש דביקות הבן אל האב, כך יש דביקות ישראל לאביהן שבשמים, ומפני כך ראוי להם לבטוח בו יתברך מצד הדביקות הזה. אמנם בית אהרן עובדים לו מאהבה, כמו מי שהוא אוהב את אחר, כך הם בית אהרן אוהבים הקב"ה, עובדים מאהבה, וזהו הדביקות הזה מצד האהבה. ואחר כך זכר (תהלים קטו, יא) "יראי ה' בטחו בה'", שהם עובדים השם מיראה, ומצד היראה יש להם דביקות בו יתברך. הנה ג' כתות; האחד, בית ישראל דביקות עצמי מה שהם בנים אל השם יתברך. [השני], בית אהרן אוהבים אל הקב"ה ועובדים לפניו. השלישי, יראי ה' עובדים מיראה. ועוד יתבאר* אלו שלש כתות.
15
ט״זובמזמור (תהילים פרק קלה) "הללו עבדי ה'" זכר גם "בית הלוי ברכו את ה'*", אבל בכל ההלל לא זכר בית הלוי. והטעם מפני כי כל ההלל על החסד והטוב שהקב"ה עושה עם ישראל, ומפני שהלוים דבקים במדת הדין, ולא יבא מזאת המדה החסד והטוב, לכך בכל ההלל לא נזכר כלל "בית הלוי".
16
י״ז"עזרם ומגנם" (תהלים קטו, יא). פירוש "עזרם" על אויביהם להיות גוברים עליהם, "ומגנם" שלא יהיו נזקים מאוביהם.
17
י״ח"ה' זכרנו יברך" (תהלים קטו, יב). אחר שהזכיר כי הקב"ה עזרם ומגנם של ישראל, שלא יוכלו להם אויביהם, כמו שזכר בכל אחד, בא לומר על הברכה, שהקב"ה יברך את ישראל להוסיף עליהם, וזה לא נזכר בכל החסדים והטובות הראשונות. ואמר "ה' זכרנו יברך", ואין הפירוש שיברך הזכרים, שאם כן היה הרי"ש בציר"י. רק פירושו הקב"ה, שעולה זכרוננו לפניו, יברך את זכרוננו. וכך פירש המתרגם. ורצה לומר כי זֶכֶר הדבר הוא השם שהאדם נזכר בשמו, ולפיכך אמר "ה' זכרנו יברך", כאילו אמר שיברך את שם שלנו, כי השם הוא הזֶכֶר בעצמו, והשם במה שהוא שם ראוי לברכה. וזהו (משלי י, ז) "זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב". פירוש כי אין זכירה רק מכח שם, כי דבר שאין לו שם אין לו זכירה, וראוי שיהיה זכירתו, שהוא השם, לברכה, שאין ספק כי שם הצדיק הוא הברכה בעצמו*. ואמר "זכר צדיק", ולא אמר "שם צדיק", ורצה לומר אפילו זכירה של צדיק, שהוא שם עראי*, הוא לברכה. ולהפך, "ושם רשעים ירקב", שם הקבוע להם ירקב.
18
י״טוזכר כל שלש כתות שהם דביקים בו יתברך, שכל אחת ואחת מקבלת ברכה כפי הראוי. ומתחלה אמר (תהלים קטו, יג) "יברך הקטנים עם הגדולים", כלומר אותם שהם בנמצא יתברכו, הקטנים עם הגדולים. ואחר כך אמר (שם פסוק יד) שיוסיף עליהם, על האבות ועל הבנים.
19
כ׳ואמר (תהלים קטו, טו) "ברוכים אתם לה' עושה שמים וארץ". הזכיר כאן "עושה שמים וארץ", לפי שרצה לומר כי הקב"ה אשר הוא עושה שמים וארץ בשתי ידיו, ביד הימין וביד השמאל, שנאמר (ישעיה מח, יג) "אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים", ובשתי ידיו אשר ברא שמים וארץ יברך אתכם. וכאשר יתברכו בשתי ידיו של הקב"ה יתברכו ברכה בכל, כי נתברכו בשתי ידיו. ועוד רצה לומר, כי יתברכו בברכה* למעלה ולמטה, משמים* וארץ, ובהם* נכללים כל הברכות. וזהו* "עושה שמים וארץ" יברך אתכם בברכות מן השמים ובברכות מן הארץ.
20
כ״א"השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם" (תהלים קטו, טז). פירוש, השם יתברך הוא הטוב והמשפיע הטוב, שהרי "השמים לה' והארץ נתן לבני אדם", כל זה מטובו יתברך, אשר הוא המשפיע הטוב לנמצאים ליתן להם הארץ. והיינו דאמרינן בפרק כיצד מברכין (ברכות לה.), רבי לוי רמי; כתיב (תהלים כד, א) "לה' הארץ ומלואה", וכתיב "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם". לא קשיא, כאן קודם ברכה, וכאן אחר ברכה, עד כאן. ופירוש דבר זה, כי בודאי הכל הוא להקב"ה*, ואין (-לבריאה-) [לבריה] דבר מצד הדין והמשפט, רק בשביל שהוא יתברך מבורך, ובשביל כך משפיע לנמצאים. לפיכך קודם שנתן הברכה אל הקב"ה, הכל הוא להקב"ה, כי אין לבריה שום דבר מצד הדין, והכל הוא של הקב"ה, רק מצד שהוא ברוך ומשפיע הטוב לנמצאים, מזה הצד יכולים הבריות להנות*. ולפיכך הזכיר זה כאן, לומר כי "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם" מצד טובו, שהוא ברוך נתן הארץ לבני אדם, ולפיכך ישפיע גם כן הטוב לישראל.
21
כ״ב"לא המתים יהללויה ולא כל יורדי דומה" (תהלים קטו, יז). פירוש, כי ההלול הוא להקב"ה מצד המציאות שיש לנבראים, מורה על הממציא. וכל הנמצאים הם נמצאים לכבודו יתברך, כדכתיב (ישעיה מג, ז) "כל הנקרא בשמי וגו'". אמנם המתים שקבלו המיתה כבר, ואף "יורדי דומה", אלו שמתו תוך שנים עשר חודש, כיון שאינם בכלל המציאות אינם נותנים שבח להקב"ה. "ואנחנו" (תהלים קטו, יח), שקבלנו הברכה, (שם) "נברך י-ה וגו'".
22
כ״ג"אהבתי כי ישמע ה' את קולי תחנוני" (תהלים קטז, א). בפרק ערבי פסחים (פסחים קיח:), דרש רבה, אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, רבונו של עולם, אימת אני אהובה לפניך, בזמן שאתה שומע קול תחנוני. "דלותי ולי יהושיע" (שם פסוק ו), אף על גב שאני דלה מן המצות, לי נאה להושיע, עד כאן. אף על גב דלשון הכתוב משמע שישראל הם אוהבים להקב"ה כששומע קול תפילתם, מכל מקום מדכתיב "אהבתי כי ישמע ה' את קולי", וקשיא, פשיטא שאוהבים שהקב"ה ישמע את קולם. אלא הכי קאמר; "אהבתי כי ישמע ה' את קולי", וכמו שאני אוהב שהקב"ה ישמע את קולי, כך הקב"ה אוהב אותי כאשר ישמע קול תחנוני, כי מי שהוא אוהב את אחד, אין ספק שגם הנאהב אוהב אותו.
23
כ״דובמדרש (ילקו"ש ח"ב רמז תתעד) אין האזנים של מעלה כרויות אלא לי בלבד, שנאמר (תהלים מ, ז) "חטאת ועולה לא חפצת אזנים כרית לי", וכתיב (משלי כב, יז) "הט אזנך ושמע". פירוש, שהנמצאים הם מושפעים מאתו. וכמו שהם מושפעים מאתו, מזה הצד ראוי שיקבל תפלתם להשלים חסרונם, שהרי המציא אותם, למה לא ישלים את חקם וחסרונם. לפיכך אמר "אין אזנים של מעלה כרויות כי אם אל ישראל", כי הם נמצאים ממנו בעצם ובראשונה, ושאר אומות* אין מציאותם בעצם ובראשונה, רק שהם טפלים לישראל, ולא ברא כל העולם אלא לשמש את ישראל. ומאחר שישראל נבראים מאתו יתברך בראשונה ובעצם, ראוי שיהיה משלים חסרונם בראשונה ובעצם, ולפיכך אין האזנים כרויות אלא לישראל, [ד]שומע תפלתם להשלים מה שיחסר להן. ובזה שאמר ש"אין האזנים כרויות אלא לישראל" הוא דבר מופלג עוד בחכמה.
24
כ״הוזה שאמר "אימת אני אהובה לפני הקב"ה, כשישמע הקב"ה את תפלתי". כי שמיעת התפלה בשביל שישראל קרובים אל השם יתברך מכל הנמצאים, וכמו שאמר הכתוב (דברים ד, ז) "אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלקינו בכל קראנו אליו". הנה זכר אצל קבלת התפלה קורבה, כי קבלת התפלה בשביל שישראל קרובים אל השם יתברך.
25
כ״ו"ובימי אקרא" (תהלים קטז, ב), אלו ימי טובה, לכך נקראו "יָמַי", ואז אקרא לה' להמשיך הטובה.
26
כ״ז"אפפוני חבלי מות ומצרי שאול" (תהלים קטז, ג). "חבלי מות" אלו הם רשעי ישראל, נקראו "חבלי מות" שחייבים מיתה בשביל רשעתם. "ומצרי שאול" הם האומות*, שהם בעלי שאול. וכך הבנתי מדברי רבותינו ז"ל במדרש.
27
כ״ח"אנה ה' מלטה נפשי" (תהלים קטז, ד) מן הקמים עלי. ומפני שהצדיקים נמלטים ונושעים מן הגיהנם, ומתנגדים האלו הם בעלי גיהנם, והקב"ה מעלה את הצדיקים מן הגיהנם, עד שלא* יוכלו המתנגדים, שהם אנשי שאול, אל הצדיקים, אשר הם נמלטים מן הגיהנם, כמו שהתבאר למעלה (פס"א) כי הצדיקים נבדלים מן הגיהנם. ולפיכך אמר "אנה ה' מלטה נפשי" מן הגיהנם, ובזה לא יוכלו לי בעלי גיהנם. והוא מעלה גדולה לצדיקים, כמו שהתבאר למעלה.
28
כ״ט"חנון ה' וצדיק ואלקינו מרחם" (תהלים קטז, ה). נגד שאמר כי אקרא אל ה' בימי הטובה, על זה אמר "חנון ה' וצדיק" להמשיך הטובה. וכנגד שאמר (שם פסוק ג) "אפפוני חבלי מות" אמר "ואלקינו מרחם", לרחם על הצרה. ויותר מזה, אף שאין אני אקרא, "שומר פתאים" (שם פסוק ו) שלא יבא הפסד ואבוד אלי. ויותר מזה, "דלותי ולי יהושיע" (שם), ופירשו זכרונם לברכה (פסחים קיח:) אף שאני דלה מן המצות, לי נאה להושיע. ויותר מזה שאני יושב בטל במנוחה והשם יתברך עושה חסד לי, וזהו (תהלים קטז, ז) "שובי נפשי למנוחיכי כי ה' גמל עליכי", שהוא גומל חסד עלי.
29
ל׳"כי חלצת נפשי ממות את עיני מדמעה את רגלי מדחי" (תהלים קטז, ח). הזכיר שלשה דברים; מות, דמעה, דֶּחִי. פירוש, מן המות לגמרי חלצת נפשי. ולא ממות לגמרי, אלא אף מדמעה, הוא אפיסת כח, כי כאשר ידמע האדם יש לו אפיסת כח, הם הדמעות היורדות. ואף על גב שאינו מיתה, אלא אפיסת כח, שמרת נפשי. ולא אפיסת כח, אלא דֶּחִי, שהוא צער בעלמא בלא אפיסת כח, שמרת רגלי.
30
ל״אועוד יש לפרש, נגד שלשה דברים שיש באדם; צורה שאינה מוטבעת בחומר, והיא צורה נבדלת של אדם. ועוד בו צורה גשמית, פירוש הצורה שהיא מוטבעת בחומר. ועוד שלישי, החומר לגמרי. כי השכל לא שייך כלל בו שמירה, כי השכל הוא השומר. וכנגד הצורה אשר אינה מוטבעת בחומר אמר "כי חלצת נפשי ממות", ונאמר זה על הצורה אשר אינה מוטבעת בחומר, והיא צורת האדם. "ואת עיני מדמעה" נאמר זה על הכח המוטבע בחומר, כי העינים אשר להם כח הראות, מוטבע בחומר. "ואת רגלי מדחי" נאמר על החומר, והוא ידוע שנקרא החומר "רגל" לפחיתותו, שהוא שפל כמו הרגל. והזכיר שלשה חלקי האדם, שכולם שומר ה'.
31
ל״ב"אתהלך לפני ה' בארצות החיים" (תהלים קטז, ט). רוצה לומר כי אני הפך "חבלי מות ומצרי שאול" (שם פסוק ג), כי אתהלך בארצות החיים, זה ארץ ישראל (ילקו"ש ח"ב רמז תתעד). ופירשו רז"ל (שם) שמתיה חיים לעתיד לבא. ונקרא ארץ ישראל "ארצות", דכתיב (תהלים קה, מד) "ויתן להם ארצות גוים", כי הם שבעה; החתי, והאמורי וגו'. וזה מורה על קדושת הארץ, שכל דבר שיש בו שביעית מקודש ביותר, כמו שהתבאר אצל כהן מדין.
32
ל״ג"האמנתי כי אדבר" (תהלים קטז, י), אני אאמין בו יתברך, ולכך נראה לי לדבר. ולכך אני עניתי שבח של הקב"ה מאד, מלשון (דברים כו, ה) "וענית ואמרת". אני אמרתי כאשר הייתי נחפז ללכת מפני* שאול "כל אדם כוזב" (תהלים קטז, יא), כי שמואל דבר אלי למלך, ואמרתי וכי כל אדם כוזב דרך בתמיה. ועתה נתקיימה הנבואה, ולכך אאמין אני בו יתברך.
33
ל״דואחר שסיים כל ההלל, אמר (תהלים קטז, יב) "מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי", מה אוכל להשיב לה' תחת זה אשר עשה לי, כל תגמוליו הטובות שהם אפשר לעשות עשה לי, ולא חסר דבר, וזה פירוש "תגמולוהי עלי".
34
ל״ה"כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא" (תהלים קטז, יג). קרא "כוס ישועות" התשועה שנעשה לו, כי כל דבר אשר יקבל האדם נקרא "כוס", כי הכוס מיוחד להשקות את אחר. וכן לפורעניות נקרא גם כן (ישעיה נא, יז) "כוס התרעלה", הפך כוס הישועה, כלומר הפורעניות שיקבל. לכך אמר "כוס ישועות אשא", כלומר התשועה שעשה הקב"ה לי, אשא הכוס הזה לפרסם את התשועה. ושייך לשון נשיאה בזה, שבא לומר אפרסם את התשועה, כי דבר שהוא מנושא על דבר, הוא ניכר ומפורסם. ואמר "ובשם ה' אקרא", כי יברך הקב"ה על התשועה הזאת, כי זה יש עליו לעשות להקב"ה, שלא יהיה כפוי טובה, רק יפרסם את התשועה לרבים. ועוד אמר (תהלים קטז, יד) נדרי אשר נדרתי לה' בעת צרה אשלם "נגדה נא לכל עמו", לפרסם השבח.
35
ל״ו"יקר בעיני ה' המותה לחסידיו" (תהלים קטז, טו). פירוש, כל כך השם יתברך טוב לצדיקים, עד שכבד בעיניו המותה לחסידיו להמית* אותם, שמצד שהם צדיקים ראוי להם החיים, כמו שעשה הקב"ה נסים עמהם. ואם כן גם כן ראוי להם החיים מצד הטוב אשר יעשה להם הקב"ה, שאם עשה נסים עם חנניה מישאל ועזריה להציל אותם מכבשן אש כדי להחיותם (דניאל ב, כה), ראוי להם גם כן שיתן להם הקב"ה החיים ולא ימותו לעולם, אף שהוא כנגד הטבע. וכן אם הציל הקב"ה אברהם מן כבשן האש (פסחים קיח.) כדי ליתן לו החיים, אם כן ראוי שיתן לו החיים תמיד. ועל זה אמר "יקר בעיני ה' המותה לחסידיו", באמת הוא כבד בעיני ה', ולא היה ראוי המיתה להם.
36
ל״זואמרו במדרש (שוחר טוב מזמור קטז) לא היה ראוי מיתה לצדיקים, אלא בשביל ששאלו המיתה בפיהם. אברהם אמר (בראשית טו, ב) "אנכי הולך ערירי". יצחק אמר (בראשית כז, ז) "ואברכך לפני מותי". ביעקב כתיב (בראשית מו, ל) "אמותה הפעם". ביאור הדבר הזה, כי בעיני ה' בודאי יקר, אבל מצד שהמיתה טבעית לבני אדם מצד החומר, והצדיקים אינם דוחים הטבע, כי הטבע ראוי להנהגת* העולם, והיא הנהגה של אמת, והצדיקים במה שהם צדיקים חפצים באמת, ואינם חפצים שיצא העולם חוץ מסדר האמת. אבל אצל השם יתברך, שהוא עושה נסים עמהם, הוא קשה. ואם לא היה שהצדיק אינו חפץ בשנוי הסדר, שהמיתה ראוי לפי סדר המציאות, היה השם יתברך מחדש עמהם נפלאות שלא להמית הצדיק. אבל מפני שהצדיק חפץ באמת, לכך המיתה באה, והבן זה. אבל שאר הדברים אין זה בסדר*. כי מה שהשליך נמרוד את אברהם לכבשן האש, לא היה ראוי אברהם שיהיה נהרג מנמרוד, והיה אברהם רוצה שלא ימות ביד נמרוד, ועשה הקב"ה אל אברהם תשועה כאשר ראוי. אבל בענין הנהגת העולם וענין הטבע, כגון המיתה הטבעית, הצדיקים גוזרים על עצמם כך, כי הוא ראוי לפי ענין הטבע.
37
ל״ח"אני עבדך וגו'" (תהלים קטז, טז). רצה לומר שאני עבדך, שעשית טובות אתי. ולא עבד כמו שאר עבד שאינו* עבד גמור, אבל אני (שם) "בן אמתך", כי בן האמה הוא יליד בית שנולד ברשותו, וזהו עבד גמור. ולפיכך אמר (שם) "פתחת למוסרי", שהייתי קודם אסור לגמרי מבלי כח, ופתחת למוסרי, ובזה אני עבד גמור.
38
ל״ט"הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו" (תהלים קיז, א-ב). וכך* פירושו; "הללו את ה' כל גוים" על הנסים שעושה הקב"ה עם הנבראים. "שבחוהו כל האומים" על הגבורות שעושה הקב"ה עם הנבראים. וכל שכן אנו ישראל שיש עלינו לשבח להקב"ה "כי גבר עלינו חסדו". וכך איתא בערבי פסחים (פסחים קיח:), אומות מאי עבידתייהו דישבחו "כי גבר עלינו חסדו". ומתרץ "הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל האומים" על הנסים וגבורות דעביד להו. ומכל שכן אנו דבעינן לשבחוהו "כי גבר עלינו חסדו". והפירוש הוא כמו שאמרנו.
39
מ׳ונזכרו שלש מדות; נסים, גבורות, וחסדים, והם נגד שלש מדות אשר זכרנו אצל (תהלים קטו, א) "לא לנו". כי הנסים עושה בשמו הגדול, כאשר ידוע. והגבורות נעשו במדת הדין, והחסדים נעשו במדת החסד. והאומות יש להם לשבח להקב"ה על הנסים ועל הגבורות שעושה עם ישראל, ואף אם לא עשה אתם נסים, שהנסים מורים על יכולתו של הקב"ה, [ו]יש להם לשבח על יכולתו. אבל על החסדים, יש לישראל לשבח שעשה אתם חסדים.
40
מ״אומפני שיש לחשוב שהנהגת השם יתברך, שהיא* על ידי חסד, אין* האמת בהנהגתו. שודאי הדבר שהוא במדת הדין, הוא אמת. אבל מאחר שהקב"ה מנהיג ישראל במדת החסד, יש לחשוב שלא יהיה הנהגתו באמת, שהחסד [הוא] אף על גב שאין ראוי לעשות מצד האמת. לכך אמר (תהלים קיז, ב) "ואמת ה' לעולם", כי הכל הוא באמת. שאף על גב שהקב"ה עושה חסדים, החסדים שעושה הם במדת אמת.
41
מ״בורבותינו ז"ל פירשו כך, שכאשר הקב"ה מחדש בעולמו דברים על פי חסד, משוה הכל במדת האמת, עד שלא יהיה יציאה מן מדת האמת. וכן אמרו ז"ל בערבי פסחים (פסחים קיח.); כשהשליך נמרוד את אברהם לכבשן האש, אמר גבריאל לפני הקב"ה, רבונו של עולם, אלך ואציל את אברהם מכבשן אש. ואמר הקב"ה אליו, אני יחיד בעולמי, ואברהם יחיד בעולמו, נאה ליחיד להציל את היחיד. ומפני שאין הקב"ה מקפח שכר של שום בריה, נתן לו להציל שלשה מן בניו, שהם חנניה מישאל ועזריה מכבשן האש. וכאשר הציל אותם מכבשן האש, התחיל גבריאל [ואמר] "ואמת ה' לעולם". פירושו, כי הנהגה שמנהיג עולמו בחסד כאשר לפעמים הוא יוצא מן מדת האמת, כאשר היה בכבשן האש, שראוי להיות גבריאל מציל, לפי שהוא מלאך ממונה על האש. וכאשר הצילו הקב"ה מטעם אשר זכרו, השוה הקב"ה דבר זה במדת האמת, במה שהציל את בניו, ובזה נעשה מדת הקב"ה אמת. ואין להאריך בזה.
42
מ״ג"הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו" (תהלים קיח, א). אמרו במדרש (ילקו"ש ח"ב רמז תתעה) אין להם לישראל שישלמו אלא הודאה על כל טובה שעושה להם. וכן הוא אומר (תהלים קיח, כא) "אודך כי עניתני ותהי לי לישועה", וכן אומר (שם פסוק כח) "אלי אתה ואודך וגו'". פירוש ענין הודאה, רצה לומר שהוא מודה לו ומשלים עצמו אליו, כי כל מי שמודה לאחר משלים עצמו אליו שהוא תחת רשותו. ומה שהוא משלים עצמו אל השם יתברך זהו תשלומים נקרא, שהוא משלים עצמו ונפשו אל השם יתברך. לכך ההודאה היא תשלומים על הטובות. ולפיכך אומר "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו", שרצה לומר שכל הנבראים יתנו הודאה להקב"ה, שעם כלם עושה חסדים.
43
מ״דואחר כך אמר (תהלים קיח, ב) "יאמר נא ישראל כי לעולם חסדו", כי יש לישראל לומר "כי לעולם חסדו" בפרט, בשביל שחסדו מיוחד על ישראל. וכן חסדו מיוחד על בית אהרן, וכן חסדו מיוחד על יראי ה'. מפני שהחסדים הם מחולקים; חסד שעשה עם בית ישראל בפני עצמו, לפי שהם בניו בעצם, וראוי לעשות חסד אתם מצד זה. וכן בית אהרן הם אוהבי ה', עושה אתם גם כן החסדים מיוחדים. וכן יראי ה', במה שהם יראי ה' נוהג גם כן עמהם בחסדו. ומתחלה כלל אותם ביחד בענין ההודאה, שכולם יתנו הודאה וישלימו עצמם אל השם יתברך. אף על גב שאין החסדים שוים, סוף סוף בזה הם שוים. ואחר כך מחלק ביניהם, לפי שהוא יתברך עושה חסד עם ישראל בפני עצמו, ועם בית אהרן בפני עצמם, ועם יראי ה' בפני עצמם. וכבר אמרנו למעלה ענין השלשה אשר נזכרים כאן, ואין להאריך.
44
מ״הועוד יש לך לדעת כי ההודאה כמו שאמרנו היא השלמה אליו יתברך, שזהו ענין ההודאה שהיא השלמת עצמו אל השם יתברך. וההשלמה הזאת שהוא משלים עצמו אל השם יתברך הוא ההתדבקות* בו, במה שהוא משלים נפשו ומתדבק אל השם יתברך. וכל נמצא לפי מה שהוא מדריגתו, יש לו דביקות בו יתברך. ולפיכך יש לכל נמצא הודאה, שהוא השלמה אל השם יתברך, בפני עצמו. ולכך אמר (תהלים קיח, א) "הודו לה' כי טוב וגו'", כי יש לכל העולם ביחד דביקות מיוחד בו יתברך.
45
מ״וואחר כך אמר (תהלים קיח, ב) "יאמר נא ישראל*", שיש לישראל במה שהם בניו (דברים יד, א), עלולים בעצם, דביקות מיוחד בו יתברך. ואין ספק מצד שהם בניו הם דביקים בו, כמו הבן שהוא מצטרף אל האב. ולכך אמר "יאמר נא ישראל" בלשון יחיד, ולא אמר בלשון רבים, ובמדרש (ילקו"ש ח"ב רמז תתעה), "יאמר נא ישראל", ישראל סבא. ופירוש זה, כי כלל ישראל יש להם דביקות בו יתברך כשהם מתחברים* ומתיחדים בעצמם ביחד, והם מתאחדים בעצמם על ידי יעקב אביהם, שכלם הם בניו, ועל ידי* יעקב אביהם יש לישראל דביקות בו יתברך, ולכך אמר "יאמר נא ישראל" בלשון יחיד. ואחר כך אמר (תהלים קיח, ג) "יאמרו נא בית אהרן", כי בית אהרן דבקים בו יתברך מצד האהבה, כמו שהתבאר. ו"יראי ה'" (שם פסוק ד) דבקים בו מצד היראה. ופירוש זה נכון.
46
מ״ז"מן המיצר קראתי" (תהלים קיח, ה), ובמדרש (ילקו"ש ח"ב רמז תתעה), בכל שם שהם קוראים אל הקב"ה הם נענים; קוראים ב"אל שדי", (בראשית כח, ג) "ואל שדי יברך אותך", וענה אותם בשדי, (בראשית לה, יא) "אני אל שדי פרה ורבה". ב"אלקים", (בראשית טו, ב) "ה' אלקים מה תתן לי", וענה אותם באלקים, (שמות ב, כג) "ותעל שועתם אל האלקים". קראוהו בשם "י-ה", (תהלים קיח, ה) "מן המיצר קראתי י-ה", וענה אותם (שם) "במרחב י-ה". פירוש, כי תפלת הצדיקים נשמעה לפני הקב"ה לגמרי*, עד שנתן להם בקשתם כמו שהיו קוראים. וכאשר קראו בשם "י-ה" מן המיצר, היו נענים בשם "י-ה" כמו שקראו, כי בשם "י-ה" דוקא קראו. והטעם, כי שם "י-ה" מרחיב בצרה, "כי בי-ה ה' צור עולמים" (ישעיה כו, ד), ומאחר שבשם הזה נברא העולם, מרחיב בצרה. כי במדריגה הזאת שממנו נברא העולם אין צרות, כי הוא יתברך סדר העולם בטוב, ואין חסרון בסדר הבריאה כלל. לפיכך שם זה מרחיב בצרה, שלא יהיה צרה, ואין להאריך. לפיכך כתיב "מן המיצר קראתי י-ה ענני במרחב י-ה".
47
מ״ח"ה' לי לא אירא" (תהלים קיח, ו). פירוש, פעמים יבא אחד עלי, ואני לא ארצה להלחם אתו, כמו שאול, שלא רצה דוד להכותו, ולפעמים שאני ארצה להלחם נגדו. "ה' לי ולא אירא" להציל אותי, כאשר אין אני חפץ לנצח. אבל (שם פסוק ז) "ה' לי בעוזרי" לנצח האויב, ולתת אותו בידי, עד שהוא גובר על האויב. ובמדרש (מדרש תהלים מזמור קיח) "ה' לי בעוזרי", משל לשני בני אדם שהם באים לדין אצל הבימה, והיה מתיראין מן הדיין. אמרו להם, אל תיראו מן הדיין, אלא חזקו לבבכם, בן עירכם הוא. כך ישראל עתידין לעמוד בדין, והם מתיראין, ומלאכי שרת אומרים, אל תיראו, קרובכם הוא, דכתיב (תהלים קמח, יד) "לבני ישראל עם קרובו הללויה". שוב אמרו להם, אל תיראו, אחיכם הוא, שנאמר (תהלים קכב, ח) "למען אחי ורעי אדברה נא". וביותר, אביכם הוא, שנאמר (דברים לב, ו) "הלא הוא אביך". לפיכך "ה' לי בעוזרי".
48
מ״טוכנגד שאמר "ה' לי לא אירא" (תהלים קיח, ו), כלומר שלא ירא מאויביו, אמר (שם פסוק ח) "טוב לחסות בה' מבטוח באדם", כי זרוע בשר אין בו הבטחה שלא יירא* האדם. וכנגד שאמר (שם פסוק ז) "ה' לי בעוזרי" לנצח האויבים, כלומר לא די בזה שהציל אותי מן האויב, רק טובה עשה אתי לתת האויב בידי, ולפיכך אמר (שם פסוק ט) "טוב לחסות בה' מבטוח בנדיבים", כי השכר שנותן לצדיקים יותר יש בטחון מן השכר אשר מבטיח הנדיב, שלא יוכל הנדיב לעשות טוב (-בזה-) [כזה].
49
נ׳"כל גוים סבבוני בשם ה' כי אמילם, סבוני גם סבבוני בשם ה' כי אמילם*, סבוני כדבורים דועכו כאש קוצים בשם ה' כי אמילם" (תהלים קיח, י-יב). זכר ג' פעמים "סבבוני" כנגד הגוים אשר הם מתנגדים לישראל בג' התנגדות; הראשון* מצד החילוק שיש ביניהם, שהרי אינם אומה אחת, כי כל אומות בעולם שהם מחולקים, מתנגדים זה את* זה, וזה אף באומות עולם עצמם. ולפיכך אמר "כל גוים סבבוני בשם ה' כי אמילם".
50
נ״אועוד יותר יש התנגדות לישראל עם האומות בפרט, כי ישראל ואומות מובדלים לגמרי, שאין להם השתתפות יחד. ושאר האומות, אף על גב שיש חלוק ביניהם מפני שהם מחולקים, יש להם השתתפות גם כן, שהם אומות מתדמים. אבל ישראל והאומות אינם משתתפים כלל בשום דבר, והם נבדלים. כנגד זה אמר "סבוני גם סבבוני בשם ה' כי אמילם".
51
נ״בועוד יותר יש התנגדות ישראל והאומות, כי יש אומות אשר* הצלחת ישראל לא ימצא כאשר אותם האומות בהצלחה. וכן כאשר ישראל בהצלחה, אין אותם האומות בהצלחה. וזה שאמר הכתוב (יחזקאל כו, ב) "אמלאה החריבה", לא נתמלא צור אלא מחורבנה של ירושלים (מגילה ו.). וכן לעתיד לבא תבנה ותכונן במהרה בימינו, כאשר תחרב עוד עיר אדום*. ולפיכך כל גוים מסבבין את ישראל, וזהו ענין ג'. וכל התנגדות הוא התנגדות יותר מן הראשון; לכך בראשון נאמר "כל גוים סבבוני בשם ה' כי אמילם". בשני הוסיף לומר "סבוני גם סבבוני". בג' הוסיף לומר "סבוני כדבורים דעכו כאש קוצים בשם ה' כי אמילם".
52
נ״גועוד דע כי אלו ג' "סבוני" כנגד ג' דברים שהאומות רוצים לאבד את ישראל חס ושלום; בראשון הם רוצים לאבד ישראל בפעל קל, כי לא יחשבו ישראל נגדם כלום. ולכך אמר "כל גוים סבבוני", שחושבים לאבדם מפני שהם הרבים, וישראל אומה קטנה ביניהם. ועם כל זה "בשם ה' כי אמילם". ואז הם באים בכח וביד חזקה על ישראל, ועל זה אמר "סבוני גם סבבוני", שזהו הזדרזות יותר, ולכך כפל הלשון נגד הזדרזות הגדול שיש להם. ועם כל זה "בשם ה' כי אמילם". פעם שלישית הוא הזדרזות עד שבאים בכח אשר אין ערך ויחוס רבויים נגד ישראל, כמו רבבות אנשים שבאים ללחום על איש אחד, הלא נחשב זה אין ערך לגמרי ביניהם, ולא שייך בזה מלחמה וגבורה, כי מה יעשה אדם אחד נגד כמה רבבות, כי דבר זה אין ערך. ועל זה אמר "סבוני כדבורים", כי אין ערך לרבויים של דבורים אל האדם, ועם כל זה "בשם ה' כי אמילם". וכך מוכח במדרש (מדרש תהלים מזמור קיח) כי דרשו מקרא זה על גוג ומגוג. לפי שגוג ומגוג ראש ועיקר כל האומות, לפיכך נקרא "נשיא" ו"ראש", ולפיכך הוא מתנגד לישראל. ולא אל ישראל, רק להשם יתברך, כמו שכתבתי למעלה בהקדמה, עיין שם.
53
נ״דואמרו במדרש (מדרש תהלים מזמור קיח) ג' פעמים עתיד גוג ומגוג לעלות על ירושלים; פעם ראשון אמר (תהלים קיח, י) "כל גוים סבבוני", שעתיד לכנוס כל העולם ולהעלותם אל ירושלים, והם נשברים, דכתיב (שם) "בשם ה' כי אמילם". פעם שנית אמר (שם פסוק יא) "סבוני גם סבבוני", שהוא עתיד להרעיש כל העולם ולהעלותם על ירושלים, שנאמר (תהלים ב, א) "למה רגשו גוים", והם נשברים, שנאמר (תהלים קיח, יא) "בשם ה' כי אמילם". פעם ג' שהוא עתיד לפרש על כל המדינות, להוציא מהם חרוזות, והמה נשברים, שנאמר (שם פסוק יב) "בשם ה' כי אמילם". הנה זכר ג' פעמים שיעלה על ירושלים; בפעם ראשון יבואו עמו רבוי האומות, בפעם הב' יהיה מרעיש אותם בחזקה ובגבורה, בפעם ג' יפרש על כל המדינות, ויעלו מהם חרוזות של גוים, ויביאם אל ירושלים, עד שלא יהיה ערך ויחוס כלל לרבויים עם ישראל. לכן אמר בפעם הג' (שם) "סבוני כדבורים וגו'". וראוי להבין דברים אלו.
54
נ״ה"דחה דחיתני לנפול וה' עזרני" (תהלים קיח, יג). היה לו לומר "דחה דחוני לנפול". ונמצא במדרש זוהר (ח"א קעט.) שאמר כך לנכח אל היצר הרע העומד על ימינו לשטנו, שדוחה אותו לנפול, וה' עזרני. והכי אמרינן בפרק החליל (סוכה נב:) יצרו של אדם מבקש להפיל את האדם, ואלמלא הקב"ה עוזרו לא יוכל לעמוד, שנאמר (תהלים לז, לב) "צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו". וזהו "דחה דחיתני לנפול וגו'".
55
נ״ו"עזי וזמרת יה" (תהלים קיח, יד). לא כתב "עֻזִּי" בקבוץ שפתים, "וזמרתי ה'". מפני שרצה לומר העוז וזמרת יה היה לי לעוז ולזמרת. ולא כתב גם כן "היה לי לישועה", כי "ויהי לי לישועה" חוזר על הקב"ה, לא על העוז והזמרת*.
56
נ״ז"קול רנה וישועה" (תהלים קיח, טו). פירוש כאשר מרננים הצדיקים באהליהם, אז הם מוסיפים כח וגבורה למעלה, עד כי "ימין ה' עושה חיל". ואמר עוד (תהלים קיח, טז) "ימין ה' רוממה ימין ה' עושה חיל", כי מתעלה ימינו של הקב"ה עד ג' עולמות. ולפיכך "ימין ה' רוממה" כנגד השמים שנקראים "מרום", כמו שאמר (תרגום יונתן ישעיה ו, ג) "קדיש בשמי מרומא". ועוד אמר שמתעלה ימינו של הקב"ה עד עולם העליון*, וכנגד זה אמר "ימין ה' עושה חיל".
57
נ״ח"לא אמות וגו'" (תהלים קיח, יז). רצה לומר שחפץ שלא ימות לא בשביל שחפץ בחיים, רק כדי לספר מעשי יה.
58
נ״ט"יסור וגו'" (תהלים קיח, יח). פירוש, עוד שבח על הלל, כי אף אם היה ראוי ליסורין, היה גובה השם יתברך חטאו, ומכל מקום לא נתן אותו למות.
59
ס׳"פתחו לי שערי צדק" (תהלים קיח, יט). עולם הנבדל נקרא* "שערי צדק", כי שם הכל בצדק. "אבא בם אודה יה" (שם), כלומר אתן הודאה אל השם יתברך, ואשלים עצמי אל השם יתברך להיות דביקותי בו יתברך. "זה השער לה' צדיקים יבואו בו" (תהלים קיח, כ), כי (-הם-) יש להם דביקות בעולם העליון*.
60
ס״א"אודך וגו'" (תהלים קיח, כא). אף כי כבר אמר "הודו" למעלה (שם פסוק א), זהו ענין אחר, כי ההודאה שהיא למעלה היא על שהיה בא עליו צרה, וניצל ממנה, שלא באה. וכאן כבר היה בצרה, והוציא אותו. ולפיכך למעלה אמר (תהלים קטז, א-ג) "אהבתי כי ישמע ה' את קולי וגו' אפפוני חבלי מות וגו'", כל הדברים האלו שהיה בא לצרה וניצול, ועל זה אמר "הודו וגו'". וכאן (תהלים קיח, ה) "מן המיצר וגו'", שכבר היה בצרה, והוציאו ממנה. ועל זה "אודך כי עניתני וגו'".
61
ס״ב"אבן מאסו הבונים" (תהלים קיח, כב). דבר זה עוד יותר מעלה, שלא די זה שהוציאו משפלות, רק שהיה לראש פנה.
62
ס״ג"מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו" (תהלים קיח, כג). שהוא דבר שלא בטבע, והשם יתברך סדר זה היום מששת ימי בראשית, כי כל נס ופלא שהשם יתברך עושה שלא בטבע הוא נברא בששת ימי בראשית, כמו שהארכנו בהקדמה (שניה), ושם נתבאר באריכות.
63
ס״דואמר "אנא ה' הושיעה נא" (תהלים קיח, כה), שלא יהיה* מתנגד לנו. "אנא ה' הצליחה נא" יותר ממה שהיה.
64
ס״ה"ברוך הבא" (תהלים קיח, כו) לעבודתו, "בשם ה'" יהיה ברוך. "וברכנוכם מבית ה'" הם דברי הכהנים, שאומרים כך לבאים לעבוד לו יתברך. וזה יותר מן "ברוך", כי "ברוך" מעצמו משמע, והוסיף שראוי להיות מתברך על ידי הכל, וזהו "ברכנוכם מבית ה'", שתבאו לעבוד משם תבא הברכה לכם.
65
ס״ו"אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח" (תהלים קיח, כז). פירוש, ראוי להודות ולהלל ביום זה שעשה לנו נסים, ולעבוד לפניו. ואמר דרך משל שיש לאסור החג בעבותים עד קרנות המזבח. רצה לומר שיש להגדיל יום זה שעשה נסים לנו, ולקדש אותו, עד שיהיה נאסר החג במזבח, שהוא קדוש. וזה כי הבאת הקרבן, שזורקין הדם על קרנות המזבח, נקרא זה "אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח", שהרי קרבנות החג נאסרים על המזבח כשיזרוק הדם עליו.
66
ס״ז"הודו לה' וגו'" (תהלים קיח, כט). סיים ב"הודו" כמו שהתחיל ב"הודו" (שם פסוק א), לומר כי אין ראוי רק להודות על הטובות שעשה.
67
ס״חורבותינו ז"ל (פסחים קיט.) דרשו הכתובים מ"אודך" (תהלים קיח, כא) על דוד המלך. וכן אמרו שם; "אודך כי עניתני" אמר דוד. "אבן מאסו הבונים" (שם פסוק כב) אמר ישי. "מאת ה' היתה זאת" (שם פסוק כג) אמרו אחיו. "זה היום" (שם פסוק כד) אמר שמואל. "אנא ה' הושיעה נא" (שם פסוק כה) אמרו אחיו. "אנא ה' הצליחה נא" (שם) אמר דוד. "ברוך הבא" (שם פסוק כו) אמר ישי. ברכנוכם מבית ה' (שם) אמר שמואל. "אל ה' ויאר לנו" (שם פסוק כז) אמרו כולם*. "אסרו חג" (שם) אמר שמואל. "אלי אתה" (שם פסוק כח) אמר דוד. "הודו לה' כו'" (שם פסוק כט) אמרו כולם.
68
ס״טוביאור ענין זה, כי הטוב שהשם יתברך עושה, אל יאמר כי לאדם זה נעשה בלבד, ואם ימשך טובה לאחר מן הטוב, דבר זה במקרה. אין הדבר כך, רק שהטוב נעשה מן השם יתברך מסודר בתכלית הסדור, עד שכל מי שמקבל מן הטוב ההוא, נתן השם יתברך הטוב לו בעצם, וראוי להלל השם יתברך עליו.
69
ע׳ובטוב שהגיע למלכות בית דוד, הטוב ההוא הגיע לדוד בעצמו, והגיע לישראל במה שהיה להם מלכות, ולאבי דוד במה שממנו היה זה, ולאחיו במה שהם קרובים אל המלכות, וכל אחד ואחד דבר מיוחד בפני עצמו. לכך כל אחד ואחד נתן הודאה להקב"ה לפי מה שראוי לו, כי שמואל מדבר בעד כל ישראל. ובאחרונה נתנו כולם הודאה ביחד, לומר כי הכל יצא מפעל אחד, ואין כאן חילוק.
70