גבורות השם ס״הGevurot Hashem 65
א׳ואמרינן במשנה (פסחים קיז:) ואומר ברכת השיר. וקאמר בגמרא (פסחים קיח.) מאי ברכת השיר. רב יהודה אמר, "יהללוך", ורבי יוחנן אמר, "נשמת כל חי". ואנו אומרים שניהם, "יהללוך" ו"נשמת כל חי". וב"יהללוך" יש שמונה שבחים, כאשר תעיין בזה תמצא שאין כאן רק ח' שבחים, שהרי "יהללוך" מחולק מן שאר השבחים, שאמר "יהללוך ה' כל מעשיך". ולא מצאנו רק שמונה לשונות של שבח ביחד; "יודו ויברכו וישבחו* ויפארו וירוממו ויעריצו ויקדישו וימליכו", וכך* הוא העיקר. ואלו שמונה שבחים הם ידועים, שכן כל שירות בתורה הם בשמונה כמנין "אז*"; (שמות טו, א) "אז ישיר משה", (במדבר כא, יז) "אז ישיר ישראל", (יהושע י, יב) "אז ידבר יהושע". והוא דבר גדול ונפלא מאוד כאשר תבין, ודבר זה נתבאר למעלה בפרק שירה, עיין שם.
1
ב׳ובמדרש אמר רבי עקיבא, בשעה שאמרו ישראל "אז ישיר", לבש [הקב"ה] חלוק של תפארת שהיו חקוקין עליו כל "אז" שבתורה; (ירמיה לא, יב) "אז תשמח בתולה", (ישעיה לה, ו) "אז ידלג כאיל פסח", (שם פסוק ה) "אז תפקחנה עיני עורים", (יהושע י, יב) "אז ידבר יהושע", (ישעיה ס, ה) "אז תראי ונהרת", שנאמר (דברים כו, יז-יח) "את ה' האמרת וה' האמירך היום". וכיון שחטאו ישראל, קרעוֹ, שנאמר (איכה ב, יז) "בצע אמרתו". ועתיד הקב"ה להחזירו, שנאמר (תהלים קכו, ב) "אז ימלא שחוק פינו".
2
ג׳פירוש, כאשר היו משבחין את השם יתברך ב"אז ישיר", והשבח הזה הוא שבח שהשם יתברך מתרומם על העולם ונבדל מן הטבע, כי כן מורה מלת "אז", שהוא אחד רוכב על ז' ימי בראשית, שהוא הטבע. ועוד, לשון זה שהוא כמו באותו עת, ולשון זה אינו המשך זמן, שהרי אומר באותו עת לבד. ומפני שאינו המשך זמן, הוא למעלה מן הזמן.
3
ד׳ולפיכך בשבח זה היו מלבישין השם יתברך חלוק של תפארת, שהרי רבי יוחנן קרא למאני מכבדותי (שבת קיג.), והכי נמי ההפך, שהכבוד יקרא* "חלוק" גם כן. ועל זה החלוק היו כתובים כל "אז" שבתורה, שכולם הם מורים על כבודו יתברך, שהוא נבדל מן הטבע* החמרי. וזהו הכבוד, כי אין כבוד יותר מזה כאשר הוא נבדל מן כל צירוף ויחוס גשמי, שהגשמי או אשר מצורף אל הגשם, אין בו תפארת, כי יש בו עכירות וגסות גשמי, ודבר זה נתבאר בהקדמה בכמה מקומות.
4
ה׳וזה המלבוש הוא לו מן התחתונים. ולפיכך תמצא שאלו שמונה שבחים כולם נאמרו על הבריות שבתחתונים, שהרי אמרו "יודו וישבחו ויפארו וכו'". אבל הט"ו שבחים ב"ישתבח" אינם נאמרים על האדם, רק עליו יתברך "כי לך נאה שיר ושבחה". ופירוש ענין זה, כי כאשר לישראל נעשה הנס, שהנס הוא למעלה מן הטבע, ואז ראוי להלל להקב"ה ב"אז", שזה השבח מורה שהוא נבדל מן הטבע. ולפיכך מלבישין אותו התחתונים יתברך גם כן חלוק של תפארת. וכשחרב הבית בתחתונים, שאז אין כבוד ותפארת בתחתונים, שכבר חרב הוד הבית, ולפיכך חלוק של תפארת שהיה בתחלה אל השם יתברך מן הנבראים, קרעוֹ. ולפיכך אמר הכתוב "בצע אמרתו", כי "אמרא" מלשון פאר, כמו (דברים כו, יז-יח) "את ה' האמרת וה' האמירך וגו'", לפי שהתפארת שהיה לו מן התחתונים, הוא בית המקדש, קרע ובטל אותו. ויש בזה עוד דברים מופלאים בלבוש תפארת שחקוקין עליו כל "אז" שבתורה, ואין להאריך.
5
ו׳ולדעת רב יהודה קשיא, למה קראו במשנה (פסחים קיז:) "ברכת השיר", ואילו בסוכה (לח.) אמרינן "מקום שנהגו לברך אחריו, יברך אחריו", ולא קראו "ברכת השיר". ויראה לומר דקראו "ברכת השיר" במתניתין לומר אף על גב דבשאר דוכתי אין חייב לומר "יהללוך", כאן בליל פסח חייב לומר "יהללוך", משום שיש לומר שירה. והיינו דקאמר "ברכת השיר", ואחר שגמר ההלל יש לו לומר שיר. וסבירא ליה לרב יהודה שיוצא ב"יהללוך" במה שיש לו לומר שיר. ורבי יוחנן אמר "נשמת כל חי תברך את שמך ה' אלקינו" זהו השיר שיאמר (פסחים קיח.), ולפיכך מסיים בישתבח "הבוחר בשירי זמרה מלך אל חי העולמים". ונזכר גם כן שמונה שבחים ב"נשמת" בסדר "הן הם יודו ויברכו וישבחו ויפארו וירוממו ויעריצו ויקדישו וימליכו", כי ראוי להיות בשיר אלו שמונה שבחים, כמנין "אז", כמו שנתבאר למעלה.
6
ז׳ולפיכך היה נראה לי שאין לומר "יהללוך" וגם "נשמת", שהרי שניהם שבח אחד כמו שהתבאר למעלה, וכל שנזכר ב"יהללוך" נזכר ב"ישתבח". אלא שנהגו לומר "יהללוך" כדי לחתום ההלל, ולפי זה יש לחתום ב"יהללוך". וכתב הרא"ש והטור (או"ח סימן תפ) שלא לחתום ב"יהללוך", וחותמים אחר "נשמת". ולפי זה קשה מאוד אם כן למה אומרים "יהללוך" אם אין חותמין אחריו, דמה נזכר יותר ב"יהללוך" יותר ממה שנזכר ב"נשמת*". בשלמא אם חותמין ב"יהללוך", יש לומר מפני שנוהגים לחתום אחר ההלל, לכך צריך לומר "יהללוך". אבל אם אין חותמין, אם כן למה לי "יהללוך". והנוהגים שלא לחתום ב"יהללוך" משום דאמרינן (פסחים קיז:) "ואומר עליו ברכת השיר", ולפיכך אמרו דחדא ברכה משמע, ולא ב'. קשיא, מנלן שלא לחתום ב"יהללוך", דהא "ברכת השיר" דמתניתין הוא "נשמת" אליבא דרבי יוחנן, ואילו מן "יהללוך" לא איירי כלל, דודאי צריך לומר, כמו בכל מקום אחר ההלל שאומרים "יהללוך". גם התוספות (פסחים קיח.) פירשו שיש לומר "נשמת" וגם "יהללוך" מפני שאומרים אותו אחר ההלל תמיד, ורבי יוחנן תרתי סבירא ליה; "יהללוך", וגם "ברכת השיר". ואם כן בין לרב יהודה ובין לרבי יוחנן ראוי שיהיה חותמין ב"יהללוך" כמו אחר ההלל. ולפי הנראה, אם באנו לחוש לספיקא, אין לו לחתום בישתבח "ברוך אתה ה' וכו'', דשמא הלכתא כרב יהודה. אבל ב"יהללוך" הכל מודים, כמו שפירשו התוספות גם כן. ומכל מקום כדאי הוא רב אלפס (פסחים כו: בדפי הרי"ף) להחזיק המנהג שנוהגים לחתום ב"ישתבח", שפסק כרב יהודה לומר "ישתבח" וחותם ב"ישתבח".
7
ח׳ובו יש ט"ו שבחים; "שיר ושבחה הלל וזמרה עוז וממשלה נצח גדולה וגבורה תהלה ותפארת קדושה ומלכות ברכות והודאות". והבן החילוק בין השבחים, שב"יהללוך" כולם הם על המשבח; "יודו ויברכו וישבחו ויפארו וירוממו ויעריצו", וכן כולם. אבל בחתימת ישתבח אינם על המברך. הוא דבר נפלא כאשר תבין, כי שמונה שבחים של (-ישתבח-) ["יהללוך"] הוא חלוק של תפארת שלבש הקב"ה מכח ישראל, דכתיב (דברים כו, יז) "את ה' האמרת". אבל אלו חמשה עשר שבחים הם להקב"ה מצדו יתברך, ולא מצד ישראל, ולפיכך אמרו* "כי לך נאה שיר ושבחה וגו'". ומפני שכל חתימה יותר שבח, ולפיכך בהלל אנו חותמין ב"יהללוך", שבו שמונה שבחין, כמו שהתבאר. אבל "נשמת" שנזכרים בו שמונה שבחים "הן הם יודו וכו'", חותמין ב"ישתבח" שבו ט"ו שבחים, כמנין י"ה.
8
ט׳ואליבא דהכל חייב לומר שיר. וחילוק יש בין הלל ובין שיר; כי הלל הוא על הטוב והחסד שעשה, אבל השירה [היא] לתת שירה על גבורתו יתברך. ולפיכך ב"יהללוך" יש בו מונה שבחים של שירה, ורבוי שבחים נקראו שירה, או ט"ו שבחים של "ישתבח". ובין אם הם שמונה או ט"ו, כולם נרמזו בשירת הים. כי התחלת השירה (שמות טו, א) "אז ישיר", מנין "אז" שמונה. וט"ו שבחים של "ישתבח" דורש במדרש משירת הים, כדאיתא בטור אורח חיים (סוף סימן נא).
9
י׳כוס רביעי גומר עליו את ההלל, חמישי אומר עליו הלל הגדול, דברי רבי טרפון. ויש אומרים (תהלים כג, א) "ה' רועי לא אחסר" (פסחים קיח.). וגרסת כל המפרשים "כוס חמישי אומר עליו הלל הגדול". והרשב"ם (פסחים קיח.) לא גרס "כוס חמישי", רק גרס "כוס רביעי גומר עליו הלל הגדול", עד כאן. ואין דבריו נגד כל המפרשים. ואף על גב דלא נזכר כוס חמישי במשנה (פסחים צט:), יש לומר דפחות מארבע לא יעשה, אבל חמישי יעשה, ומצוה מן המובחר הוי אי עביד ליה. ויש מפרשים דכוס חמישי רשות. ואין אנו נוהגין בכוס חמישי. ואנו אומרים הלל הגדול אחר הלל, ואחר כך "נשמת", וסמכינן הלל הגדול על הלל.
10
י״אואמרו בגמרא (פסחים קיח.), ולמה נקרא "הלל הגדול", שהקב"ה יושב ברומו של עולם, ומחלק מזון לכל בריה. פירוש, כי יש בהלל הגדול (תהלים קלו, א-כו) כ"ו "כי לעולם חסדו", ובו נזכר (שם פסוק כה) "נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו". ונקרא "הלל הגדול" על שם הקב"ה שהוא יושב ברומו של עולם, ומחלק מזון לכל בריה. וענין זה שהקב"ה יושב ברומו של עולם, בא להודיע שהשם יתברך אשר הוא קיום הנמצאים, ולכך נותן לנמצאים קיום ומפרנסם. ודבר זה הוא עליון במעלה יותר מן הבריאה, לכך אמר שהקב"ה יושב ברומו של עולם כשהוא מחלק מזון, להודיע על מדריגה יותר גדולה שהמזון בא ממנה. וראיות עצומות הם על זה, שהרי נתינת מזון הוא לכל בריה, וכל בריה משותף בו. ואין ספק כי דבר כזה יותר עליון מן עיקר הבריאה, שכל בריאה ובריאה יש לה יצירה מיוחדת, שאין זה כזה. אבל במזון הכל שוים, כי גם מזונות הכלב ראוי לאדם, ולפיכך המזון דבר השוה לכל הוא, גדול וקטן, אמר "ומחלק מזון לכל בריה".
11
י״בועוד יש ענין מופלא מאוד במה שאמר ש"הקב"ה יושב* ברומו של עולם ומחלק מזון לכל בריה". לפי שלשון זה בא לומר כי השם יתברך הוא עלת הנמצאים, לפי שכל הנמצאים מצד עצמם, רצה לומר מצד עצם מהותם, חסרים, שכל עלול הוא חסר, וצריך הוא אל העלה, שהוא מקיים אותו בשביל החסרון שבו. והשם יתברך מקיים הנמצאים על ידי הפרנסה שנותן להם. ולפיכך הפרנסה שהוא מחלק לנמצאים מורה על שכולם הם עלולים והם חסרים, והוא העלה יתברך, לכך צריכים לקיומו יתברך. וזה נקרא שהוא "יושב ברומו של עולם", רצה לומר כי העלה הוא על העלול במדריגה, וצריכין לו כל הנבראים שהם חסרים מצד עצמם. ומזה גם כן תדע כי המזון הוא יותר במדריגה מן הבריאה עצמה; כי עצם הבריאה מצד מהותו שהוא בריאה זאת, הוא עלול והוא חסר, וצריך לקיום, רצה לומר לפרנסה. אבל הפרנסה הוא קיום הנברא, ולפיכך יש למזון יותר מדריגה. ודברים אלו כאשר תבין אותם הם דברים ברורים. ויש בזה עוד דברים נפלאים ועמוקים מאוד, ויתבאר עוד בסמוך.
12
י״גויש בהלל הגדול כ"ו "כי לעולם חסדו" (תהלים קלו, א-כו), כי שם בן ד' עולה במספרו כ"ו, והוא המפרנס לכל, והמחלק לכל בריה מזונות. כי זה השם הוא הנקרא השם הגדול והמיוחד, והוא שם העצם, המקיים את כל הנמצאים, וממנו הפרנסה, שהוא קיום הנמצא. לפיכך יש כ"ו "כי לעולם חסדו" נגד השם הגדול הזה.
13
י״דומתחיל (תהלים קלו, א) "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו", ואחר כך מספר הנהגתו כי הוא "אלקי האלהים" (שם פסוק ב), וזהו הנהגה הראשונה, כי "האלהים" בכאן הם המלאכים שנקראים "אלהים", והוא בראם, ולפיכך נקרא "אלקי האלהים". ו"אדוני האדונים" (שם פסוק ג) הם כת המלאכים מושלים על העולם, ונקראים "אדונים", שהם אדונים לעולם, ודבר זה ברור. וכלל המלאכים בשני שמות; יש מלאכים עליונים הפועלים בדברים שהם בעולם, ונקראים "אלהים", שכל "אלהים" הוא פועל בעולם הזה. ויש שהם מנהיגים את התחתונים, והם נקראים "אדונים", כי האדון מנהיג את אשר תחתיו, ולא בראו. ולפיכך בכל מעשה בראשית נאמר "אלקים", שבא השם הזה על שהוא יתברך פועל הכל.
14
ט״וואחר כך אמר (תהלים קלו, ד) "לעושה נפלאות גדולות לבדו". אחר שהזכיר שהוא "אלקי האלהים ואדוני האדונים", שהם המלאכים הנבדלים*, אמר "לעושה נפלאות גדולות", כמו שתקנו חכמים (ברכות ס:) "רופא חֳלֵי* כל בשר ומפליא לעשות", שהשם יתברך עושה מעשים נפלאים, עד שהם רחוקים מדעת האנושי. ואין ספק כי אלו מעשים הם למעלה מן הטבע לגמרי, ויש במעשים אלו כח נבדל. ולפיכך מזכיר אותם קודם שזכר "לעושה השמים בתבונה", כי המעשים המופלאים האלו הם למעלה מן השמים, שהם גשמיים.
15
ט״זואחר כך התחלת העולם (תהלים קלו, ה) "לעושה השמים בתבונה כי לעולם חסדו", ואחר כך הארץ, כי השמים והארץ שקולים (ב"ר א, טו). ואחר כך האור, שהוא עליון על הכל. כי שמים וארץ הם העולם, ואחר כך זכר חלקי העולם. התחיל באותם היותר חשובים "לעושה אורים", ואחר כך השמש*, ואחר כך הירח. ומתחלה אומר (תהלים קלו, ז) "לעושה אורים גדולים", שרצה לומר כי שני המאורות שוים נבראו, כדאיתא בפרק אלו טריפות (חולין ס:), ולפיכך אומר "לעושה אורים גדולים", ואחר כך (תהלים קלו, ח-ט) "את השמש לממשלת ביום ואת הירח וכוכבים לממשלת בלילה". אי נמי, שרצה לומר כי שני דברים הם; האור שלהם, והממשלה שמושלים השמש והירח. ולפיכך כולל האור של שני המאורות, כי שֵׁם אור אחד הוא, "לעושה אורים גדולים". והממשלה מחלק ביניהם, כי ממשלת השמש מחולק מן הירח, ויש להם ממשלות* הפכים.
16
י״זואחר שזכר סדר העולם, וכל אלו הם נבראים בחסדו, שהרי הקב"ה נתנם והשפיעם, לפיכך על כל דבר שנתן ופעל אמר עליו "כי לעולם חסדו". ואחר כך בעשירי, שהוא קדוש, כדרך כל עשירי שהוא קדוש, אומר (תהלים קלו, י) "למכה מצרים בבכוריהם". ודבר זה הוא אחר סדר מעשה בראשית שפעל העולם, וביום ז' שבת ממעשה העולם, זכר אחר כך הויית ישראל, שנעשו לעם, והנהגתם, שזה גם כן בריאה נחשבת, משלים העולם, והם צורת העולם. ובריאה זאת היא יותר עליון על מעשה בראשית, ודבר זה ידוע מבואר נגלה. ולפיכך אחר שסיים ענין סדר העולם, בעשירי* התחיל לספר מעשה אחר, "למכה מצרים בבכוריהם", ובזאת המכה התחלת הגאולה. וכן מונה והולך מעשה אחר מעשה שעשה הקב"ה לישראל, עד (תהלים קלו, כב) "נחלה לישראל עבדו כי לעולם חסדו". ואחר כך (שם פסוק כג) "שבשפלנו זכר לנו כי לעולם חסדו", כלומר אף על גב שלפעמים באים ישראל בשפלות בשביל חטאם, זכר אותם בשפלות. וכן (שם פסוק כד) "ויפרקנו מצרינו כי לעולם חסדו".
17
י״חואחר כך אומר (שם פסוק כה) "נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו", זכר דבר זה אחר הגאולה של "ויפרקנו מצרינו כי לעולם חסדו", לומר כי דבר זה שהוא נתינת מזון לכל בשר הוא יותר עליון במעלה מכל, והוא אחרון. ולפיכך אמר שם (פסחים קיח.), אמר רבי אלעזר, קשים מזונות של אדם יותר מן הגאולה, דאילו בגאולה כתיב (בראשית מח, טז) "המלאך הגואל", מלאך בעלמא, ואילו במזונות כתיב (שם פסוק טו) "האלקים הרועה אותי מעודי". ובדבר זה בא לתרץ למה נזכר "נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו" אחרון לכל מעשה ה'. ולפיכך אומר כי זה הוא בשביל שהמזונות הוא יותר עליון מכל הנסים, ודבר זה הוא עמוק מאוד.
18
י״טולפיכך תקנו כוס חמישי לומר עליו הלל הגדול, כי אחר שתקנו חכמים ארבע כוסות נגד הגאולה, כמו שהתבאר, על חסדי ה', תקנו להשלים חסד ה' אשר הוא עושה עם בריותיו, והוא הקיום והפרנסה שהוא מחלק לכל העולם, והוא יותר מן הגאולה.
19
כ׳וכדי שֶׁיִוָּדַע לך איך המזונות מן השם יתברך בעצמו* יותר מן הגאולה, דע שכל האברים מקבלים החיות מן הלב, ולא תוכל לומר כי זה האבר מקבל חיות מאבר אחר, ואותו האבר מקבל החיות מן הלב, רק כל האברים מקבלים החיות מן הלב. וכך כל הנמצאים כולם מקבלים החיות מן השם יתברך תחלה, בלי אמצעי. והיינו דאמרינן בפרק קמא דברכות (י.), מה הקב"ה זן את העולם, כך הנשמה זנה את הגוף, פירוש נותן לו קיום. ולפיכך אמר שהמזונות הם מן השם יתברך, ופירוש זה כי הנמצאים כולם מקבלים החיות מן השם יתברך תחלה בלי אמצעי, ומפני שהמזונות גם כן חיותו של אדם, לכך מקבלים כל הנמצאים המזון, שהוא חיות האדם, ממנו יתברך. ולפיכך אחר (תהלים קלו, כג) "שבשפלנו זכר לנו" הזכיר (שם פסוק כה) "נותן לחם לכל בשר", מפני שהמזון יותר גדול מן הגאולה. ואחר כך מסיים ב"הודו" (שם פסוק כו), כמו שהתחיל (שם פסוק א), לומר שהכל הוא הודאה.
20
כ״אומזה תדע למה תקנו כוס חמישי; כי אחר שתקנו ארבע כוסות של גאולה, תקנו כוס חמישי נגד הפרנסה, שהיא יותר מן הגאולה. רק שהוא רשות, שבלילה הזה תקנו ארבע כוסות בשביל הגאולה. אבל בודאי מצוה איכא, כי כוס חמישי הוא השלמת הגאולה, כי אחר שגאל אותם היה מפרנסם בכל צרכיהם, והכל בכלל גאולה כמו שנתבאר למעלה, וזה ענין כוס חמישי.
21
כ״בוכבר אמרנו לך כי הגאולה באה מעולם הנבדל לעולם הרבוי הזה, הוא עולם הטבע. וגם אמרנו הרבוי המתחלק הוא מתחלק לארבעה צדדין, ולפיכך הדבר שהוא בא מעולם הנבדל לעולם הרבוי, מתרבה עד ארבע, והם ארבע לשונות של גאולה. אמנם כבר אמרנו לך למעלה שאין הרבוי בעולם הזה מחולק, רק הוא רבוי מתאחד, והרבוי אשר הוא מתאחד הוא מספר חמשה, כמו שהתבאר לך למעלה, כי החמישי הוא מאחד את הארבעה שלא יהיו מחולקים אלו ארבעה, כי האחד אשר הוא באמצע הארבעה הוא מאחדם. ויש לזה האמצעי המאחד הכל מדריגה יותר עליונה מן הכל. גם האמצעי הוא מיוחד, נבדל מן הארבעה. וכנגד האמצעי הפרנסה, שהוא דבר מיוחד, והוא במדריגה על הגאולה.
22
כ״גודבר זה מבאר לך גם כן למה כוס חמישי רשות, כי המזונות לפי גודל מדריגתן שהם על הגאולה, אינם חיוב על האדם, כי החיוב הוא בדברים אשר הם קרובים אצלנו, אבל דברים אשר הם רחוקים אצלנו יותר אין אנו מחויבים בהם, אבל הם רשות, דהיינו מצוה, ודברים אלו ברורים מאוד.
23
כ״דולפי זה מה טעם יש לומר הלל הגדול על כוס רביעי*. ולא עוד, אלא שמפסיק בין הלל ובין "נשמת" בהלל הגדול, אין טעם לדבר הזה כלל. וכבר אמרנו, והוא הנכון, שכוס חמישי עיקר תקנתו היה בשביל הפרנסה, שהיא גדולה על הגאולה. תדע לך, דהא יש אומרים סבירי להו שיש לומר (תהלים כג, א) "ה' רועי לא אחסר" על כוס חמישי, מוכח שעיקר כוס חמישי בשביל המזונות נתקן, לכך יש לומר עליו "ה' רועי לא אחסר", ואין ענין* זה אל הלל ואל "נשמת" כלל. ואף על גב דקיימא לן כרבי טרפון דאמרינן הלל הגדול, מכל מקום עיקר הלל הגדול דאמרינן בשביל (תהלים קלו, כה) "נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו", ואין זה שייך להלל. והיה לנו לעשות כוס חמישי, או שלא לאמרו כלל. ועוד, היאך נזכר בכל התלמוד שיש לומר הלל הגדול על כוס רביעי; דאם לתנא דמתניתין (פסחים קיז:), לא הזכיר הלל הגדול. והברייתא (פסחים קיח.) לא הזכיר רק כוס חמישי.
24
כ״הואנו שאומרים הלל הגדול על כוס רביעי, לפי הנראה עקרינן בזה סדר חכמים; כי אם לגרסת רשב"ם (פסחים קיח.) דגרס שיאמר הלל הגדול על כוס רביעי, וכבר אמרנו לך כי גרסת הספרים אינו כן. ועוד, דמאי טעם "ה' רועי לא אחסר" לומר אותו עם הלל על כוס רביעי אליבא דיש אומרים. ורב אלפס פסק (פסחים כו: בדפי הרי"ף) "ברכת השיר" כרב יהודה, ואין צריך לומר "נשמת" כלל, ועל כוס חמישי יאמר הלל הגדול. ולא משמע מדבריו שיאמר כלל הלל הגדול אם אינו עושה כוס חמישי. וכך הוא דעת הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה פ"ח ה"י) כמשמעות הלכה. ואין עוקרין ההלכה* ממשמעותה ומטעם ההלכה, כי לפי טעם אשר אמרנו בהלל הגדול, מלתא אחריתי הוא, ואין ענין לו אל הלל כלל, כי עיקר הלל הגדול נתקן בשביל (תהלים קלו, כה) "נותן לחם לכל בשר".
25
כ״וולפיכך המנהג אשר הוא ראוי, לומר "נשמת" אחר הלל, ואחר כך הלל הגדול, שבזה אין שנוי דבר, אף אם אומר הלל הגדול. לכך יאמר הלל ואחר כך ברכת השיר, שהוא שייך להלל, דהיינו "נשמת", ואחר כך הלל הגדול. ונפלאתי איך מצאנו ידינו ורגלינו במנהג זה, כיון דמחלוקת אמוראים אם יש לומר "יהללוך" או "נשמת", ואנו כתרוויהו עבדינן, למה נחלק בין שניהם ונפסיק בהלל הגדול. וכן פסק רש"י וראבי"ה כמו שפסק בעל הגהות מיימוניות, שהם סוברים שיש לומר "הודו" על כוס רביעי, ומכל מקום יאמר "נשמת" אחר הלל, ואחר כך "הודו". וכך אני אומר, שאם רוצה לעשות כוס חמישי, שיש לומר "נשמת" על כוס רביעי, ויאמר הלל הגדול על כוס חמישי, אבל "נשמת" לא יאמר, כי אם הלל, לפי שברכת השיר שייך אל הלל, שהוא שיר, כדלעיל. ואם תאמר, אם כן מאי ברכה יהיה על כוס חמישי אם יאמר "נשמת" אחר הלל. אומר אני כיון שאין כוס חמישי קבוע, לא תקנו לו ברכה, וכן ראוי לנהוג. ואם לא יעשה כוס חמישי, יאמר הלל ויחתום ב"יהללוך", ואחר כך "נשמת", ואחר כך הלל הגדול, כך יראה* ברור. וכך יש לנהוג אם לא יעשה כוס חמישי.
26
כ״זואחר כוס ד' אסור לו לאכול ולשתות, כדי שישאר טעם המצה בפיו. דכמו שאכילה מפיק טעמא מפיו, כך השתיה גם כן. ולא יקשה לך דבלאו הכי איכא ב' כוסות לאחר האכילה, שאני התם דמצוה הם. וכן כוס חמישי בודאי יש בו מצוה, וכיון דהוי מצוה, שפיר. אבל שאר שתיה אסור, דהכל מפיק טעם המצה, חוץ מן המים, שהמים אין בהם טעם כלל, וכיון שאין בהם טעם אינו מוציא טעם מצה, ומותר. וכך פסק רב אלפס (פסחים כז. בדפי הרי"ף) שאסור לשתות יין. ואין לומר דוקא אכילה משכח הטעם, ולא שתיה, דודאי אין חילוק, דאם המשקה בר טעם הוא בודאי מבטל טעם המצה, שכל טעם מבטל טעם. וכך הוא המנהג, וכך ראוי.
27
כ״חומצוה גדולה לספר ביציאת מצרים כל הלילה, ולעסוק בהלכות פסח, כמו שעשו הזקנים בבני ברק שעסקו ביציאת מצרים כל הלילה עד זמן קריאת שמע של שחרית (הגש"פ). וכך יש לו* לעשות לכל אדם לעסוק ביציאת מצרים כל הלילה, אם הוא אדם שאפשר לו להיות בלא שינה. ויחשוב בלבו כאילו הוא יצא ממצרים. וכן כל הדברים אשר יעשה* בליל זה, יעשה בשמחה גדולה, כאילו הוא יצא ממצרים. ומכל שכן הלל ושירה ישורר לו יתברך בשמחה ובשפה ברורה על הגאולה שגאלנו.
28