גבורות השם ס״וGevurot Hashem 66

א׳אמר יהודה בן בצלאל זכרונו לחיי העולם הבא, כאשר לכל דבר יבוקש תכלית, ולפי ענין שלו יש לו תכלית; שאם היה הפעל פעל חשוב וגדול, ראוי שיהיה לו גם כן תכלית חשוב, שאין ראוי שיהיה תכלית פחות ושפל לפעל חשוב. ומכל שכן פעל הא-ל, שכל פעולותיו בחכמה והשכל, שכל פעולותיו ומעשיו הם הולכים לתכלית ראוי לפי הפועל. וכאשר ראינו ביציאת מצרים שפעל השם נוראות גדולות מאוד, והוא בעצמו ובכבודו הוציאם ממצרים, אם כן ראוי שיהיה לפועל הזה תכלית, ויהיה תכלית חשוב כפי ערך הפעל אשר פעל השם למען אותו התכלית. וכאשר מצאנו בכתוב שתכלית היציאה הוא שיהיה לישראל לאלקים, וכדכתיב בתחלת היציאה (שמות ו, ו-ז) "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים". ובסוף פרשת תצוה (שמות כט, מו) כתיב "המוציא אתכם מארץ מצרים לשכני בתוכם", מוכח כי תחלת היציאה היה על מנת שיהיה להם לאלקים.

ב׳ולפיכך יבואו הפרשיות כסדרן; דמתחלה הוציאם ממצרים, ואחר כך נתן להם עשרת דברות, והתחלתם (שמות כ, ב-ג) "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים לא יהיה לך אלהים אחרים", ואחר כך שאר דברות. ופרשת (שמות כא, א) "אלה המשפטים", כי מאחר שהוא לאלקים להם, צריכים לקבל את משפטיו, כי כל אלהים יש לו משפט במה שהוא אלהים. ולפיכך המביא משפטו לפני ערכאות של עובדי עבודה זרה, מייקר שם עבודה זרה (רש"י משפטים כא, א), שמקבל עליו משפט אלהי נכר, שכל משפט שייך לאלהות. והרי בכל מקום אצל משפט כתיב "אלהים", (שמות כב, ז) "ונקרב בעל הבית אל האלהים", וכן בכל מקום. ולפיכך אחר קבלת אלקותו מיד קבלת משפטיו, שבזה הם עמו מה שמקבלים משפט אלקי ישראל. שודאי "אלהים" נקרא המנהיג את העם, וכדכתיב (שמות לב, א) "עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו". ואין הנהגה בלא משפט, שהמשפט הוא הנהגת העם. ולפיכך תבין כמה גדול עון* המביא משפטו בערכאות של עובדי עבודה זרה, שיוצא ממשפט אלקי ישראל ונכנס תחת משפט אלהי נכר. כי כל אלהות יש לו הנהגה, והמביא משפטו בערכאות מייקר הנהגת אלהות אחר, שהרי מיד אחר קבלת מלכותו בסיני נתן להם משפטים השייכים לאלקותו. ואחר כך היה רוצה לשכון ביניהם, שהרי מיד אחר כך כתיב (שמות כה, ח) "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם וגו'". והנה התבאר כי תכלית היציאה שיהיה להם לאלקים ולהיות שכינתו ביניהם.

ג׳ומעתה יש לעיין בתכלית הזה, אם התכלית חשוב, ראוי שיהיה בשבילו פעל* גדול. ויש לשאול, הנה השמים כסאו והארץ הדום רגלו (עפ"י ישעיה סו, א), ויהא שכינתו בעליונים, ולמה בחר לשכון בתחתונים. ובדבר זה מעלין ולא מורידין, יהיה אלקותו בעליונים, למה צריך בתחתונים, שהם עפר רימה ותולעה (עפ"י אבות פ"ג מ"א). אמנם אם נמצא שכל דבר המציאות תלוי בשכינתו בתחתונים, ודבר זה הוא הכל, מעתה הוסר השאלה. וכאשר תדע כי הוא יתברך מצטרף לנמצאים במה שהם עלולים, כי הוא יתברך שהוא עלת הכל, רצונו בעלול, וכאשר יש עלה יש כאן עלול. נמצא כי התקשרות הסבה הראשונה בנמצאים מצד שהוא יתברך עלה להם, והנמצאים הם עלולים ממנו. וכבר הארכנו בקשור הנכבד הזה למעלה (פכ"ג) אצל (שמות ג, ד) "ויקרא אליו מתוך הסנה". וכאשר התבאר זה אם כן אין עליך לומר שמיוחדים בזה העליונים, כי אם התחתונים, כי במה שנקראים "עליונים" הם פועלים בתחתונים, והם כמו עלה נחשבים, ואין עיקר עצמם שהם עלולים. אבל התחתונים, במה שהם תחתונים, הם עלולים בעצמם. ולפיכך החבור האמיתי שיש לסבה הראשונה, שהוא עלה באמת, הוא בתחתונים, במה שהם עלולים באמת.

ד׳ובמדרש רבות בפרשת בראשית (יט, ז), "וישמעו את קול ה' אלקים מתהלך בגן לרוח היום" (בראשית ג, ח), 'מהלך' אין כתיב כאן, אלא "מתהלך", עיקר שכינה בתחתונים היתה. כיון שחטא אדם הראשון, נסתלקה שכינה לרקיע ראשון. חטא קין, נסתלקה שכינה* לרקיע השני. חטא דור אנוש, נסתלקה שכינה לרקיע שלישי. חטא דור המבול, נסתלקה שכינה לרקיע רביעי. חטא דור הפלגה, נסתלקה שכינה לרקיע החמישי. עמדו סדומיים וחטאו, נסתלקה שכינה לרקיע ששי. עמדו מצרים בימי אברהם וחטאו, נסתלקה לרקיע השביעי. ואחר כך עמדו שבעה צדיקים והורידו השכינה בארץ; אברהם, יצחק, יעקב, לוי, קהת, עמרם, משה, דכתיב (תהלים לז, כט) "צדיקים יירשו ארץ וישכנו לעד עליה". ורשעים מה הם עושים עליה, וכי פורחים באויר, אלא צדיקים ישכינו* שכינה בארץ, עד כאן.

ה׳וביאור ענין זה כמו שאמרנו, כי מתחלה כאשר נברא העולם, ואין פחיתות בעלול כלל, היה השם יתברך מתחבר כאשר ראוי חבור העלה בעלול, ואין התחברות רק בתחתונים, במה שהם עלולים באמת. עד שנמצא חטא בנמצאים העלולים, אז מפרידים הדבוק ההוא, עד שאין כאן חבור העלה אל העלול.

ו׳ואלו שבעה חטאים שחטאו העלולים, לפי שמתחלה בבריאת עולמו נתן להם אלו מצות; אבר מן החי, ברכת השם, עבודה זרה, גילוי עריות, דינין, גזל, שפיכת דמים. הם ז' מצות, שהם חבור העלה בעלול על ידי גזירותיו ומצותיו, במה שהעלול מקבל גזירת ומצות העלה, ועוד יתבאר בספר תפארת ישראל. ולפיכך מיד כשנברא האדם נתן לו שבע מצות.

ז׳ואלו שבע מצות נראה שבחר באלו, כי חפץ השם יתברך שיהיה האדם טוב לשמים וטוב לבריות, ובאלו שני דברים הוא צדיק, דכתיב (ישעיה ג, י) "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו", ובפרק קמא דקדושין (מ.) אמרינן, וכי יש צדיק טוב ויש צדיק שאינו טוב, אלא טוב לשמים וטוב לבריות הוא צדיק טוב, טוב לשמים ואינו טוב לבריות צדיק שאינו טוב. ולכך נתן שלש מצוות שהם בינו ובין בוראו, שלא יהיה רע לשמים, והם; גלוי עריות, ברכת השם, עבודה זרה. ושלש מצות בינו ובין האדם, והם; גזל, שלא יגזול אחר, ודינין, ושפיכות דמים, שלא יהיה רע לבריות.

ח׳והשביעי אבר מן החי, הוא התחלה וסבה שלא יבא לידי אלו עבירות, וזה שהוא נגד יצר הרע נתן לו מצוה זאת, שלא יחמוד לאכילה ויחתוך בהמה קודם שתצא נפשה בשביל יצרו, וכדי לכוף ליצרו נתן לו מצוה זאת. וכמו שאמרו חכמים ז"ל (ביצה כה:) נטיעה מקטעא רגליהון דקצבים* ודבועלי נדות, שהתורה נתנה שיעור לנטיעה שלש שנים, (ויקרא יט, כג) "שלש שנים יהיה לכם ערלים", והקצבים אינם יכולים להמתין לבהמה עד שתצא נפשה. ודבועלי נדות אינם יכולים להמתין עד שתטבול (רש"י ביצה כה:). ולפיכך מצוה זאת, אבר מן החי, שלא ילך אחר יצרו. שאם ילך אחר יצרו, לבסוף יאמר לו יצרו עשה כך, ולבסוף עשה כך, עד שיעבור כל העבירות. וכן בעשרת הדברות בסופם (שמות כ, יד) "לא תחמוד", שהחטא של תאוה התחלת כל החטאים. והפייט יסד "אלה המצות ב'לא תחמוד' כלולים", לומר לך שכל המצות הם נכללים ב"לא תחמוד", שאם עובר חטא "לא תחמוד" הוא בא לכל החטאים, ולפיכך אבר מן החי שביעית. ולאדם שלא הותר לו הבשר כלל (סנהדרין נט:), נתן* במקומו שלא יאכל מן עץ הדעת, שנאמר עליו (בראשית ג, ו) שהוא "טוב למאכל ותאוה לעינים", שלא ילך אחר יצרו. וזהו שגרם לו החטא, כדכתיב בקרא שנמשך אחר יצרו. ולפיכך נתן לו אלו מצות.

ט׳ומה שנתן לו שלש מצות בינו לבין בוראו, ושלש מצות בינו ולבין האדם. וזה כי האדם חלקיו הוא; הגוף והנפש, הם חלקי האדם. והאדם בכללו הוא כולל חלקיו, כאשר מקבל על ידי החלקים צורת* האדם, וזה דבר ג'. כמו הבית, שחלקיו הם העצים והאבנים, ואחר כך נעשה ממנו הבית המורכב משניהם, והוא ענין זולת חלקיו. ודבר זה נתבאר למעלה פעמים הרבה מאוד.

י׳וכנגד שלא יהיה חוטא בנפשו לשמים, נתן לו עבודה זרה. כי כל החטאים אי אפשר שיחטא בנפשו בלבד, חוץ מעבודה זרה, דכתיב (יחזקאל יד, ה) "למען תפוש את ישראל בלבם", וזהו בעבודה זרה, וכדאמרינן בפרק שלוח הקן (חולין קמב.) 'ודלמא מהרהר בעבודה זרה הוא'. דכל העבירות אין מצטרפת מחשבה למעשה, חוץ מן עבודה זרה, דכתיב "למען תפוש את ישראל בלבם", ואם כן החטא הזה בלבד הוא לנפש.

י״אוגלוי עריות הוא לבשר, מחמת יצרו שבגוף מתאוה לעריות. ודבר זה מבואר בכמה מקומות שחטא עריות הוא לגוף, וכמו שאמרה תורה בסוטה שיהא קרבנה שעורים (במדבר ה, טו), שהיא עשתה מעשה חמור, כך קרבנה יהיה מאכל חמור (סוטה יד.). הרי כי חטא הערוה הוא ענין חמרי גופני, ובכמה מקומות נתבאר דבר זה.

י״בברכת השם הוא לאדם במה שהוא אדם, מחובר מגוף ונפש. כי ברכת השם הוא חוטא בלשון, שמברך השם, וגדר האדם שהוא "חי מדבר". והנה הדבור הוא צורת האדם, הכולל הגוף והנפש. ולפיכך ברכת השם בלשונו חטא האדם בכללו, כמו שחטא עבודה זרה הוא בנפשו, ועריות בגופו, ברכת השם בדבור הלשון, שהדבור הוא כלל* האדם.

י״גועוד תדע, והוא העיקר, כי לכך חטא ברכת השם הוא בכלל האדם, כי בעל החטא הזה הוא כופר בעיקר, שמברך השם, וכיון שאין עיקר, אין לו מציאות כלל, והרי הוא חוטא בכלל האדם, שמציאותו בטילה לגמרי. וכמו שכאשר הוא חוטא בגילוי עריות הוא חוטא בגופו, ובעבודה זרה החטא דבק בנפשו, מברך* השם חוטא בעיקר שהוא הכל, לכן החטא דבק באדם בכללו. וזה הטעם שאמרה תורה (ויקרא כד, יד) לסמוך ידיהם על ראש המברך, ואומרים לו דמך בראשך (ספרא שם). כלומר נתחייבת בעצמך, ואנו לא גרמנו לך (רש"י שם). כי כל שאר החטאים יש בו זכות מה, ואם נתחייב בבית דין, הרי בית דין דנין אותו למיתה, ומכל מקום יש לו קצת זכות לתלות בו, ואין לומר עליו שהוא גורם לנפשו. אבל חטא ברכת השם, שהוא כופר בעיקר, אין לו שום זכות, כי איך יהיה לו זכות מה והוא כופר בעיקר, רוצה לעקור העיקר. לכך סומכין עליו ידיהם ואומרים לו "דמך בראשך, שאתה גרמת לך", שהרי אין לך זכות כלל. ודבר זה נתבאר בספר גור אריה.

י״דוכנגד שלא יהיה רע לבריות, שלש עבירות; דינין, גזל, שפיכות דמים. דינין, החטא הוא בנפשו, שהוא מעוות משפט אמת והיושר אשר הוא בנפש האדם, כי האמת והיושר בנפשו הוא, וזהו חטא הנפש, כי אין יושר ומשפט רק בנפש השכלית. ועוד, כאשר אין עושה דין, הוא מפחיתות הנפש, שצריך כל אדם כאשר יראה דבר עַוְלָה, אז נפשו מתעורר לעשות דין. ולכך כל דיין צריך שיהיה לו לב אמיץ וחזק למשפט. ודבר זה ברור הוא שהדין הוא בא מן התעוררות הנפש.

ט״ווכאשר תשכיל בחכמה תבין איך הדין מפעולת הנפש. ובויקרא רבה בפרשת ויקרא (ד, א), שני דברים הם בשמאלו של הקב"ה; המשפט והנפש. המשפט, דכתיב (דברים לב, מא) "ותאחז במשפט ידי". הנפש, "כי בידך נפש כל חי" (ראה איוב יב, י), וכל מקום שנאמר "יד" הוא שמאל. אמרה תורה, בראתי הנפש במקום המשפט, והיא יצאת וחוטאת, לכך כתיב (ויקרא ד, ב) "ונפש כי תחטא וכו'". לפיכך הנפש מבקש המשפט, שהיא נבראת במקום המשפט. ואם אין משפט, הוא לחטא הנפש. ודבר זה ברור ופשוט למבין.

ט״זומצוה זאת נגד עבודה זרה, שהיא מצוה שלא יהיה רע לשמים, שהעבודה זרה נקרא "אלהים אחרים" (שמות כ, ג), והדיין נקרא גם כן "אלהים" בכל מקום. ואמרו חכמים (סנהדרין ז:) המעמיד דיין שאינו הגון כאילו נוטע אשירה, וענין אחד הם בכל דבר. ולפיכך כנגד המצוה שנתן השם יתברך שלא יעבוד עבודה זרה, שהוא חטא באלהי נכר, ומצוה זאת היא בין האדם ובין בוראו, צוה בין האדם ואדם לעשות משפט אמת, שלא יחטא בדבר שנקרא "אלהים" גם כן.

י״זוגזל הוא נגד עריות, ובכל מקום אמרו חכמים "גזל ועריות שהאדם* מחמדתן", הרי כי (-כל-) אלו שני דברים הם שוים. ועיקר גזל רדיפת הממון וחמדת העושר וההון, מענינים הגופניים, כמו עריות, רק שדבר זה הוא בין האדם לחבירו. ואין עריות וגזל בכלל חמדה, כי עריות שהוא רודף ומחמד נשים, או הגזל שהוא רודף אחר העושר, אין זה חמדה בלבד, אבל הוא חמדה לדבר מיוחד; שהוא לזנות, או שהוא נבהל להון (משלי כב, כח). אבל החמדה הוא שחומד דבר החסר לו, ולא שיהיה חומד לדבר מיוחד, רק שהוא חומד שהוא בעל תאוה. ודבר זה ענין אחר, כמו שיתבאר שהוא מן החומר, ודברים אלו ברורים.

י״חוחטא שפיכות דמים בין אדם לחבירו. וחטא הזה הוא שכל האדם הוא חוטא, ואין החטא בחלק ממנו, רק בכללו. וכמו שחטא ברכת השם הוא כופר בעיקר, שהוא הכל, כן זה השופך דמים הוא שופך דמו לגמרי, לכך חטא זה גם כן בכלל כל אדם, לא כמו חטא דינין וחטא של גזל שאין החטא שכל האדם מקולקל, רק הקלקול הוא בחלק. אבל שפיכות דמים, כמו ברכת השם שהוא כופר בעיקר לגמרי כאילו אין השם יתברך חס ושלום, נמצא כך שפיכת דם האדם, עשאו לאדם אינו נמצא לגמרי.

י״טוהשביעי בחומר האדם שממנו החמדה, ואינו יכול להמתין עד שישחוט. וזהו החמדה שהוא בא מן החומר, שהוא חסר תמיד, ולכך הוא תאב ומחמד להשלים חסרונו.

כ׳ואמר (ב"ר יט, ז) בא אדם וחטא בחמדה, שלקח הפרי שהוא נחמד לו (בראשית ג, ו), נסתלקה שכינה לרקיע אחד*. בא קין וחטא בשפיכות דמים (בראשית ד, ח), נסתלקה השכינה לרקיע שני. בא דור אנוש וחטא* בעבודה זרה, כמו שאמרו חכמים בפרק כל כתבי (שבת קיח:), "כל שומר שבת מחללו" (ישעיה נו, ב), וסמיך ליה (שם) "אשרי אנוש יעשה זאת", כל שומר שבת כהלכתו, אפילו עובד עבודה זרה כמו דור* אנוש, מחול לו, שנאמר "מחללו", אל תקרי "מחללו", אלא "מחול לו". ודורו היה הראשון שעבד עבודה זרה, דכתיב (בראשית ד, כו) "אז הוחל לקרוא בשם ה'", נסתלקה שכינה לרקיע ג'. בא דור המבול וחטאו בגזל, דכתיב בפירוש (בראשית ו, יא) "ותמלא הארץ חמס", ואין חטא מפורש בהן רק זאת, נסתלקה שכינה לרקיע רביעי. בא דור הפלגה, וחטאו בברכת השם, שאמרו (בראשית יא, ד) "נבנה לנו עיר ומגדל", ונעשה עמו מלחמה, וזהו ברכת השם, נסתלקה שכינה לרקיע חמישי. עמדו סדומים וחטאו בדין, כמו שמבואר ממעשיהם אשר סופר עליהם, ומה שהיו דייני סדום עושים ואיך היו דנים, נסתלקה שכינה לרקיע ששי. עמדו מצרים בימי אברהם וחטאו בעריות, כמו שמבואר ממעשה מצרים, דכתיב (ויקרא יח, ג) "כמעשה ארץ מצרים וגו'", ובשביל כך לא אמר פרעה "הנה ארצי לפניך" כמו שאמר אבימלך (בראשית כ, טו), מפני שאמר המצריים שטופי זימה הם. נסתלקה שכינה לרקיע ז'.

כ״אבא אברהם, שלא היה* גדור בערוה כמו שהיה אברהם, וכמו שאמרו ז"ל (ב"ב טז.) עפרא בפומיה דאיוב, שאמר (איוב לא, א) "ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה", באחריני לא מסתכל, אבל בדידיה מסתכל. ואילו אברהם בדידיה נמי לא מסתכל, שאמר (בראשית יב, יא) "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את", שעד עתה לא הכיר ביופיה, שלא נסתכל בה. ולכך הוריד השכינה לרקיע ו'.

כ״בעמד יצחק והיה צדיק בדין, שקבל עליו מדת הדין באהבה, שהרי פשט צוארו לישחט*, והנה הוא הפך סדומים שקלקלו הדין. ואין חילוק בין דין שמים ובין דין בית דין של מטה, הכל הוא הדין. וידוע כי מדת יצחק הוא מדת הדין, ולכך הוריד השכינה לרקיע* ה'.

כ״גבא יעקב והיה מקדש השם, וכדכתיב קרא (ישעיה כט, כג) "והקדישו את קדוש יעקב". וברכה ג' "אתה קדוש ושמך קדוש" מיוסד נגד יעקב, כי שלש ברכות ראשונות הם נגד אברהם יצחק ויעקב. ואף המלאכים מקדישים בשם יעקב, כדכתיב (דהי"א טז, לו) "ברוך אלקי ישראל", וכמו שמבואר למעלה (פמ"ד) שהמלאכים מקדישים בשם יעקב. ולפיכך הוא נגד אנשי דור הפלגה, שהיו מברכים השם, והוריד השכינה לרקיע רביעי.

כ״דלוי הפך גזל, החומד ולוקח שאינו שלו, ולוי הפכו, שהרי כל שבטו לא היה להם חלק בארץ ונחלה בביזה, ה' הוא נחלתו. ולכך היה לוי נבדל מעניני הממון ורדיפת הממון. ואפילו מה שראוי היה לחלקו לא היה לו. ואם לא היה מוכן שבט לוי לדבר זה, לא נתן לו הקב"ה דבר זה, רק היה מסתפק בשלו. ואין לומר שבטו בלבד, אבל לא הוא עצמו, שדבר זה לא יתכן, כי אם לא זכה* שבטו לזאת המדה מן אביהם, לא זכה שבטו לזה, כי שם "לוי" לכל השבט. לכך הוריד השכינה לרקיע שלישי.

כ״הקהת נגד עבודה זרה. משפחתו עובדים בגופם להשם יתברך, שהם היו נושאי המקדש, וכל זרעו היו עובדים אל השם יתברך בגופם. לא כמו בני גרשון ומררי שהיה להם עגלות, אבל משפחת* הקהתי "בכתף ישאו", וזהו נקרא עבודה דבר שיעבוד* בגופו. וכן מזרעו הכהנים, שעליהם העבודה בעצם. ולפיכך הוריד השכינה לרקיע ב'.

כ״ובא עמרם והיה צדיק גדול עד שלא חטא ועל ידו לא באה מיתה. ואמרו חכמים במסכת בבא בתרא (יז.) שעמרם מת בעטיו של נחש, כלומר שלא היה ראוי לו המיתה, רק בשביל הנחש שהביא המיתה לעולם. ולפיכך הוא נגד קין, שהוא היה תופס אומנות של נחש הקדמוני, והביא המיתה לעולם. ואילו עמרם לא מת בשביל חטא עצמו, והרי הוא הפך קין לגמרי; שקין הביא המיתה לאחר, ועמרם אף מה שדרך העולם שמביא מיתה לעצמו על ידי חטא עצמו, לא היה מביא. נמצא עמרם כולו חיים, וקין כולו מיתה, ודבר זה מבואר. לכך הוריד השכינה לרקיע הראשון.

כ״זבא משה, והיה צדיק שפירש מן האשה (שבת פז.), בזה תדע שלא היה החמדה עם משה, שאילו היה החמדה עם משה לא היה ראוי שיהיה פורש מאשתו, כדי שלא יבא לידי חטא. לכך יש לדעת שלא היה נמצא אצלו החמדה. ולכך היה נגד אדם הראשון, שהיה בעל חמדה. ולכך הוריד השכינה לארץ, שהיתה השכינה שבה אל מקומה הראשון.

כ״חומכל מקום נדע מזה שהשכינה מקומה בארץ לטעם אשר התבאר. ועוד יתבאר מה שזכו התחתונים בפרט להיות שכינתו יתברך בתחתונים, אם לא היה החטא המבדיל בין הנמצאים ובין העלה.