האלף לך שלמה, אבן העזרHaElef Lekha Shlomo, Even HaEzer
א׳הנה הב"ש הביא בסי' א' ב' דעות אם אשה מצווה על שבת, ולכאורה נ"ל להביא ראי' דאשה מצווה על שבת מיבמות (דף ל"ג ע"ב) גמרא החליפו אטו ברשיעי עסקינן כו' ה"נ מסתברא דקתני אם הי' קטן כו' ואי במזיד מי שריא יעו"ש. ולכאורה קשה אכתי מנ"ל דתני הוחלפו דילמא מיירי שהנשים היו שוגגין והבעלים מזידין ולכך כיון דקי"ל הוא מזיד והיא שוגגת מותרת לבעלה א"כ לכך מותרת לבעלה ואעפ"כ שפיר תני החליפו שהם היו מזידין ומה הוכחה יש כאן. אך נראה כוונת הש"ס דודאי אי נימא דהחליפו תניא ומיירי במזיד קשה על התנא מי הכריחו למנקט דינו במזיד הלא הוי מצי למנקט בשוגג ג"כ הך דינא עצמו, אך נראה דעיקר כוונת הש"ס הוא ע"פ מה שפריך לקמן ר"מ כמאן ס"ל אי כר"י כו' ואיבע"א לעולם ר"י כו' הרי שסד"א דש"ס הי' לומר דזה חשוב טועה בדבר מצוה ויהי' פטור ולפ"ז להך ס"ד דהחליפו קתני הי' סובר המקשן דלכך נקט דינו במזיד שבשוגג באמת פטורין דהוי טועה בדבר מצוה ולכך מהדר לחקור אי מיירי במזיד. ולפ"ז מוכיח הש"ס שפיר כיון דבמתניתין קתני סתמא הרי אלו חייבין משמע דקאי על שניהם דהאיש והאשה חייבין וכמו שתנא ר"ח הרי כאן שיש עשרה חטאות דאם הוי קאי מתניתין על הבעלים לבדן הו"ל למתני הרי אלו הבעלים חייבין כיון דאיכא למטעי דקאי על שניהם דבעלמא אשה שוה לאיש לכל עונשין אלא ודאי שבאמת קאי על שניהם דחייבין, ולפ"ז מוכיח הש"ס שפיר כיון דבנשים בע"כ מיירי שהיו שוגגין מדמותרין לחזור א"כ בע"כ כבר מוכח דההוא תנא ס"ל דכאן בטועה בדבר מצוה ולא עשה מצוה חייבין דאל"כ למה יתחייבו הנשים הרי הם ג"כ טועים בדבר מצוה שהרי מצווין על שבת ואף דשבת דרבנן מ"מ בטועה בדבר מצוה בשלמא למ"ד דבעינן דוקא עשה מצוה לדידי' לא מהני אם הוא מצוה דרבנן כיון דבעינן שיעשה מצוה ממש ולא מהני טרדא לבד לכך כיון דמן התורה לא נחשב זה מצוה לכך לא הוי כאן קיום מצוה לכך ראוי שיתחייב, ואפשר אף לדידי' מהני מצוה דרבנן לפמ"ש התוס' בסוכה (דף ג') גבי אם כך היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך שאם מדרבנן לא הוי מצוה אף מן התורה אינו יוצא יע"ש והביאם הפרי מגדים א"ח בפתיחה שלו א"כ אם יש כח לבטל מצוה דאורייתא מן התורה ה"ה נמי לאו דאורייתא יש בידם כח לבטל כיון דלפי תקנתם עשה מצוה ולא עבד הלאו כלל ויש בזה מקום להאריך ואין כאן מקומו ואך זה נראה ברור דלמ"ד בטעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה ג"כ פטור לדידי' כיון דטרדא לבד פטרו ודאי דמהני אף במצוה דרבנן דמה בכך שהוא דרבנן סוף סוף האדם הי' טרוד בה והתורה עצמה יודעת כיון שחייבה לקיים דרבנן א"כ אצל האדם אין חילוק בין מצוה דאורייתא לדרבנן וטרדתו שוה לכך לדידי' אף בטעה בדבר מצוה דרבנן פטור וא"כ ה"נ אי נימא דהך מתניתין אתיא כמ"ד דבלא עשה מצוה פטור א"כ למה יתחייבו הנשים הרי הם הוי טעה בדבר מצוה כיון דמצווין על שבת ובע"כ דס"ל דכאן ודאי חייבין אף דטעה בדבר מצוה כיון דאין זמנו בהיל או די"ל בלא עשה מצוה חייב בכל דוכתא וכיון דעכ"פ מוכח דמחייבת מתניתין אף בשוגג ממילא ודאי מה דוחקא דמתניתין למנקט דינו בהבעלים היו מזידין הלא אף אם הם שוגגין הוי מצי למיתני ולכך מוכח דבאמת הוחלפו קתני ודוק היטב ומזה מוכח דאשה מצווה על שבת:
1
ב׳הנה נ"ל להוכיח מן הש"ס דאף אם אשה מצווה על שבת מ"מ די אם יש לה בן אחד או בת אחת וא"צ זכר ונקבה וראי' (מיבמות ס"ב) דס"ל לר' נתן אליבא דב"ה דדי בזכר או נקבה ואמר רבא שם מ"ט דר"נ אליבא דב"ה שנאמר לא לתהו בראה אלא לשבת יצרה והא עביד לי' שבת וכו' מוכח מזה דלשבת יצרה די בחד בן או בת כבר קיים שבת וא"כ נהי דקיי"ל דב"ה בעי תרתי זכר ונקבה היינו מכח דילפינן מבריאת העולם וכמ"ש בש"ס שם והיינו מכח מצות פרו ורבו אבל באשה דלא שייך פ"ו רק מכח שבת י"ל דדי בחד דבזה מחזקינן לסברת ר"נ לאמת דכבר קיימה שבת ואם יש לה ולד אחד שוב י"ל דאין עוברין לכ"ע. מיהו יש לדחות די"ל דוקא לר"נ דס"ל דלא יליף מברייתו של עולם דאין דנין אפשר משא"א לכך ס"ל דמצד הסברא די בחד אבל לדידן כמו דלענין פ"ו אף דמקרא דפרו ורבו לא מוכח וכדמוכח שם כל הסוגיא וא"כ ילפינן מברייתו של עולם דבעינן שנים א"כ הה"נ לענין מצות שבת ילפינן נמי מברייתו של עולם ואף לשבת בעינן שנים ואין לומר דמברייתו של עולם ליכא ראי' דדילמא מכח מצות פרו ורבו הוי הרי בלא"ה י"ל דהתם לא אפשר וכמ"ש בש"ס שם ואעפ"כ אמרינן דדנין אפשר משא"א מצד כיון דחזינן שפ"א הי' כן יש סברא לומר שכן הי' דעת התורה תמיד א"כ י"ל דלענין שבת נמי ילפינן מני' אך יש לפקפק דיש להבין במה דקאמר רבא מ"ט דר"נ משום דכתיב לא תהו בראה וכו' והא עביד לי' שבת מי הכריחו לדברים הללו ממ"נ אם ס"ל לר"נ דלא ילפינן מברייתו של עולם וא"כ מלשון פרו ורבו עצמו כיון דאין מוכח כמה בעינן לכך ס"ל דדי באחד ובפרט למ"ל להביא קרא דשבת הרי נאמר פרו ורבו והרי פרה ורבה למה עזב הקרא דאורייתא א"ו או דס"ל דלולי קרא דשבת אף לב"ה הוי מברייתו של עולם דמלשון פ"ו אינו מוכח אם בעינן חד או ב' וכיון דליכא למכרע הוי ילפינן מברייתו של עולם או דמלשון פרו ורבו עצמו יש להוכיח דבעינן שנים או כיון דא"א להוכיח מני' כך או כך הוי ג"כ אמרינן לחומרא דבעינן שנים ולכך קאמר רבא דמקרא דלשבת מוכח דדי בחד ולכך כיון דמוכח מהקרא דדי בחד שוב לא ילפינן מברייתו של עולם או משמעות קרא דפ"ו ולפ"ז כיון דמוכח מדברי רבא דמלשון לשבת יש הוכחה דדי באחד וא"כ כיון דקרא מוכח כך שוב י"ל דאף לדידן דלענין פ"ו בעינן שנים היינו לענין מצות פ"ו דכיון דמלשון פ"ו ליכא הוכחה דדי באחד לכך ילפינן מני' מברייתו של עולם דבעינן שנים כיון דליכא קרא להיפוך ואף שיש קרא דלשבת ס"ל לרבנן דזה הוי מצוה בפ"ע דלענין מצות שבת באמת די בחד אבל לא לענין מצות פ"ו דהם מצות נחלקין ולענין פ"ו ילפינן דבעינן שנים אבל לענין שבת דמוכח לישנא דקרא דדי בחד ודאי אין ללמוד מברייתו של עולם לאפוקי לקרא ממשמעותי' לכך י"ל דאף לדידן לענין שבת די בחד. אך לפ"ז יש לעיין דא"כ בדין הי' לו בנים ומתו דקיי"ל דלא קיים פ"ו ובעינן שישארו לו זכר ונקבה ובנשתייר אחד לא מהני ואמאי הרי עיקר טעם ר' יוחנן דאמר דלא מהני במתו משום דלשבת יצרה וכמ"ש בש"ס שם וא"כ נימא דדי בחד אם נשתייר שהרי מכח שבת די בחד ולמה בעינן שיהי' שנים ומזה מוכח לכאו' דר"י פליג וס"ל דאף מכח שבת בעינן שנים וממילא גם באשה הדין כן. אך גם מהא ליכא ראי' די"ל דבאיש כיון שמצווה מה"ת על פ"ו ונהי שהוי ס"ד דאם הי' לו ומתו שכבר קיים אך כיון שכתבה התורה לשבת יצרה ומוכח דלא מהני מתו שוב אמרינן כיון דאהדרי' קרא אהדרי' לאיסורא קמא וכעין שמצינו בכמה דוכתי בש"ס ובתוס' דאמרינן כיון דאהדרי' אהדרי' לאיסורא קמא כן ה"נ אהדרי' קרא לאיסורא קמא ושוב חייב כדין פרו ורבו שצריך שנים ותדע דהרי לכאורה קשה מה דס"ל לר' יוחנן דאם מתו לא קיים פ"ו וא"כ משמע דעובר על מצוה דפ"ו ואמאי הרי כיון דמוכח מדבריו שם דלולי קרא דשבת הי' מודה דבמתו כבר קיים רק שמשבת למד דלא מהני מתו וא"כ נימא דאם מתו עובר על מצות שבת ולמה ס"ל דעובר על פ"ו וכן משמע מדברי כל הפוסקים שכה"ג דמתו לא קיים מצוה מה"ת כלל אלא ודאי משום דאמרינן כיון דאהדרי' קרא אהדרי' לאיסורא קמא ולפ"ז זה באיש אבל באשה דאינה מצווה כלל על פ"ו ולא שייך אהדרי' לאיסורא קמא לפ"ז י"ל שפיר דמשום שבת די באחד. מיהו באמת צ"ע על הפוסקים מנ"ל דאף במת אחד מהם לא קיים פ"ו ולא מהני בנשתייר אחד דלמא כיון דמשום שבת קאמר ר"י דלא מהני מתו דלמא דוקא במתו שניהם מיירי ולא במת אחד מהם וכדמוכח מדברי רבא הנ"ל דשבת די בחד ואפשר דמהא גופא משמע להו להפוסקים מדקאמר ר' יוחנן מתו לא קיים פ"ו ולא קאמר דעובר על שבת רק משמע דס"ל דעובר על מצות פ"ו ובע"כ דס"ל כיון דאהדרי' קרא אהדרי' לאיסורא קמא וא"כ כיון דאהדרי' לאיסורא קמא ממילא נמי בעינן שנים כדין מצות פ"ו כיון דאהדרי' קרא. עכ"פ נראה לדינא דבאשה ודאי די באחד לכ"ע:
2
ג׳הרמב"ם פסק בפט"ו מהל' אישות דלא ישא עקרה וזקנה וכו' אא"כ הי' לו בנים והקשה הרמ"ך דהרי אף בלא הי' לו בנים קיי"ל כר"י דלערב אל תנח ידך וכו' וכתב הלח"מ די"ל דברי הרמב"ם דמחלק בין מכירת ס"ת אך סיים דהרמב"ם סתם יותר מדאי ובאמת בדברי הרמב"ם הן בהל' אישות הן בהל' ס"ת לא נזכר כלל ענין ס"ת ולהחזיק דברי הלח"מ ולבאר הענין נ"ל דהטעם דמותר למכור ס"ת כדי לישא אשה הוי מכח דעשה דוחה עשה ובזה הוי א"ש אף דלא הוי בעידנא דמעקר האיסור מקיים העשה מ"מ הרי כתבו התוס' בפסחים פ"ה גבי מחוסר כפורים בע"פ דעשה דוחה עשה אף דלא הוי בעידני' ובהכי א"ש דעת הנ"י בפ' הבע"י דס"ל לישב בלא אשה אין מוכרין ס"ת והח"מ וב"ש פליגי בכוונת הנ"י ודבריהם תמוהין דראו סוף דברי הנ"י ולא ראו תחלת דבריו שם בהתחלת הסוגיא שכתב דאין מוכרין ס"ת עבור שלא לישב בלא אשה (עיין הגהות ט"ז הרגיש בזה) אך טעמא בעי והב"ש נדחק דבעבור דמי ס"ת צריך לעשות מצוה ולא הצלת עברה והוא מחוסר טעם אך לפמ"ש א"ש דלא מצינו בשום מקום שיהי' ל"ת דוחה עשה ואדרבא עדל"ת לכך מכירת ס"ת הוי מצוה להחזיק לעצמו ס"ת ולכתוב לו ס"ת לכך בעשה דפ"ו עשה זו דוחה עשה של ס"ת אבל בשביל שלא לעמוד בלי אשה הוי רק לאו ולכך אין כח בלאו לדחות העשה רק אדרבא עשה של ס"ת דוחה ל"ת של אשה ולכך דייק הרמב"ם שפיר דבה' אישות מיירי מדין מצות עשה מה שהאדם מחויב לקיים פ"ו כמ"ש בלשונו ולכך גבי עשה שפיר כתב דאין עליו חיוב עשה לישא אשה רק כשאין לו בנים אבל אם יש לו בנים אין עליו חיוב עשה אבל בהל' א"ב שם מדבר מלא תעשה ממה שאסור לאדם ולכך במנין הל"ת שפיר מנה דאף כשיש לו בנים לא יקח אשה שאינה בת בנים ובאמת עיקר לימוד דר"י הוי מכח דלערב אל תנח ידך א"כ בבוקר זרע זרעך הוציאו בלשון עשה מוכח דזה הוי עשה ומותר למכור ס"ת עבור זה אבל בלערב לא אמר בלשון עשה רק אל תנח ידך בלשון ל"ת ובל"ת לא דחינן עשה עבורו ולכך לא הוצרך הרמב"ם לבאר זה דממילא נשמע כיון דפרי' ורבי' כתבו לגבי עשה ומצות לערב כתבו גבי ל"ת מוכח מזה דזה לאו וזה עשה א"כ ממילא הדרינן לכללא דעשה דוחה עשה ואין ל"ת דוחה עשה וממילא מובן וא"ש:
3
ד׳שא' באחד שעשה שליח ליתן גט לאשתו וקבע לו זמן שבאותו זמן יתן לה הגט ורב ממנו מקום האשה והגיע הזמן ואינו יודע אם נתן לה הגט או לא אם מותר לבעל לישא אשה. תשובה. הנה גוף שאלה כבר נשאל בנוב"ק חאה"ע סי' ב' והורה לאיסור עיי"ש בטעמו דהעלה דחזקה דשע"ש לא מהני לקולא אף בדרבנן ואני מוסיף עוד דבר חדש דהרי יש לחוש שמא נתקלקל הגט ב"ב ואין לדמות זה להמביא גט ממד"ה שנותן לה בחזקת שהוא קיים וגם המניח את הטבל להפריש עליו וכו' דמפריש בחזקת שהם קיימין חדא דכתב עשוי להתקלקל כל פעם דומה למקוה דאמרינן חסר ואתאי וכן בנדה כיון דעלולה לא נחשב חזקתה חזקה גמורה כמ"ש בפ"ק דנדה ובר מן דין אף אם הוי חזקה דהגט חזקה גמורה שלא נטשטש מ"מ תינח אם הי' די בחזקה זו לבד אבל כיון דבעינן לצרף בזה גם חזקה דשע"ש וא"כ הרי לא עדיף חזקה מרובא וחזקה גרוע מרוב ואם ברוב איכא מיעוטא מכ"ש בחזקה וא"כ בהצטרף הני תרי מיעוטים שמא נתקלקל הגט ב"ב ומיעוט שמא לא עשה השליח שליחותו א"כ איתרע החזקה וגם הוי כעין ס"ס שמא נתקלקל ונפסל ושמא לא עשה שליחותו וגם חזקת איסור וחזקת אשת איש מסייע שלא מסר לה הגט לכך בודאי אסור לו לישא אשה עד שיוודע לו שנמסר לה הגט ונ"מ מזה דאפי' הוי בענין שהדין נותן לכופה לקבל הגט או לגרשה בע"כ בזה לפי הטעם דלא שייך בזה חזקה דשע"ש דאולי לא תרצה כאן הוי מותר לו ליקח אחרת אבל לפי טעם דידי גם בזה אסור כיון דיש לצרף כל החשש הנ"ל ואינו דומה למה דסומך עליו משום עירוב ולא חיישינן שמא נאבד העירוב או מת השליח דהוי זמן מועט ולמיתה דזמן מועט ל"ח וה"ה לנאבד לזמן מועט אבל בזה דהוי לזמן רב אולי נתקלקל הגט או מת השליח ויש הרבה חששות בזה:
4
ה׳ראיתי בספר גבעת פנחס סי' ב' שרוצה לדחות דברי הנו"ב שכתב דאם רוצה לעלות לא"י אז יכול לגרשה בע"כ לכ"ע ומכח ממ"נ והוא דחה דנהי דאינו חייב לעלות לא"י מכח סכנת דרכים מ"מ אם אינו עולה ברצון לא מכח אונס לא נחשב אונס עיי"ש ולדעתי דבריו וראיותיו אינן ודימה ענינים נפרדים דודאי לכל מילי דעלמא דדי ברצון בלב בזה אף דהוי אונס אם בלבו אינו עושה זה מכח אונס רק ברצון נחשב רצון משום דהרי עכ"פ בלב הוא ניחא לי' בכך ודי בזה אבל במצוה או עברה הרי מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה ובפרט בביטול מ"ע דוקא אם בידו לעשותה והוא מבטלה בזה נחשב כביטל בידיו כיון דבידו לעשות ואינו עושה כעין דאמרינן בישב ולא עבר עברה נותנין לו שכר כעושה מצוה והיינו מכח דבידו הי' לעשות כן ה"נ להיפוך אם הוי בידו לקיים המצוה ולא קיים הוי כביטל בידים ועל זה חייב עונש בידי שמים אבל אם רצה לקיים לא הי' יכול דהוי אונס המעכבו נהי דהוא אינו עושה מכח אונס וניחא לי' בכך מ"מ מעשה לא נחשב רק מחשבה בלב ועל זה אין עונשין ולא אמרינן דעון ח"ל גורם רק היכא דהוי מעשה ולא מחשבה דלא גרע אין זה מכל עונות דאין עונשין על המחשבה וי"ל עוד דהכלל כך הוא דמה דהוי אונס ובלבו ניחא לי' זה לא נחשב אונס ומ"מ רצון נמי לא נחשב ולכך בכל הראיות שמביא בספר הנ"ל בכולהו בעינן אונס גמור לבטל המעשה ולכך אם בלבו ניחא לי' לא נחשב אונס אבל בהילוך לא"י וכל דבר עברה אין עונשין מן השמים רק אם עושה ברצון וכל דהוי האונס מעכבו ואם רצה לעשות נמי לא הי' יכול לא נחשב רצון וראי' עוד דלא כספר הנ"ל ממכות ו' גבי קיימו ולא קיימו בטלו ולא בטלו דקאמר שם נ"מ במתה מאלי' או נשרפה א"כ משמע דלמ"ד בטלו ולא בטלו אם נתבטל המעשה מאליו מחמת אונס הוי כקיימו ולמה אינו מחלק בין אם ניחא לי' בהאונס או לא ואם ניחא לי' להוי כבטלו בידים ובע"כ דאין לחלק בזה ולגבי מצוה לא משגחינן על דברים שבלב וא"כ אף למ"ד קיימו ולא קיימו היינו כיון דעבר על ל"ת תחלה בפועל לכך אין לו תקון רק אם מתקן בפועל ואף אונס ממש אף אם לא ניחא לי' בהאונס דהרי יתחייב מלקות עי"כ מ"מ לא מהני אף אונס ממש כיון דתחלה עשה הל"ת ברצון אבל היכא דלא עשה איסור ברצון מתחלה בענין דאונס ממש מהני ופוטרו מעון ודאי אף אם בלבו ניחא לי' לא נתחייב בכך ודברי הנו"ב נכונין כן נ"ל ברור בעז"ה:
5
ו׳במ"ש בסי' א' סעיף ד' הי' לו בנים ומתו הנה בש"ס יש פלוגתא בדף ס"ב דר"ה ס"ל הי' לו בנים ומתו קיים פ"ו ור"י אמר לא קיים פ"ו. ונשאלתי למה לא פריך הש"ס לר"ה ממ"ש לעיל דר"נ אומר ב"ש אומרים ב' זכרים וב' נקבות וכו' אר"ה מ"ט דר"נ דכתיב כי שת לי אלקים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין ופרש"י אלמא תשלומין בעי עיי"ש א"כ מוכח בהי' לו ומתו בעי תשלומין ולכאורה הי' אפשר ליישב בפשיטות די"ל דר"ה ס"ל כאידך ברייתא דר"נ אומר אף לב"ש די זכר ונקבה ולא ס"ל כהך ברייתא ראשונה אך זה דוחק כיון דר"ה מפרש להך ברייתא מוכח דס"ל כן אך נראה העיקר בזה דיש לחלק בין מתו בידי שמים לנהרגו דהנה הרי עיקר טעם דר"ה דס"ל דל"ב תשלומין מפורש בש"ס דהוי מכח דעיקר פ"ו הוי מכח דאין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף דכתיב כי רוח מלפני יעטוף ולכך כיון דהוליד פ"א די ולפ"ז נראה דהיינו דוקא אם עשה הבן שליחותו ותכלית שלו עבור מה נברא לכך כיון שנברא פ"א די בזה אבל אם לא עשה השליח שליחותו ולא גמר התכלית א"כ הי' כלא הי' והוי למפרע כאלו לא נברא עדיין כלל לכך ודאי דחוזר הוא למקום הנשמות שבגוף כבתחלה ועומד להיות נברא מחדש ולכך בשלמא במתו בידי שמים אז מסתמא עשה שליחותו וכלה ימי חייו וגמר התכלית שלו לכך ס"ל לר"ה דיצא אבל נהרגו בידי אדם ונספה בלא משפט זה עדיין לא גמר שליחותו וחוזר לנשמות שבגוף בזה ודאי לא קיים פ"ו עדיין ולכך התם בהבל דהרגו קין לכך בעי תשלומין ובזה יומתק מה דסיים הש"ס בהך קרא כי שת לי אלקים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין ולענין מה סיים זה הש"ס ולענין הראי' הוי די מרישא דקרא כי שת לי אלקים זרע אחר תחת הבל אך נראה דכונה כיוון בזה דבלא"ה לא הוי יכול להביא ראי' די"ל דידע כסברת רבנן די"ל דאודויי הוא דקא מודי לכך מביא ראי' דהרי סיומא כי הרגו קין ואי הוי הודאה בעלמא למה נ"מ זכרה כאן כי הרגו קין אין זה ענין להודאה ובע"כ דהוי כוונתה לתשלומין והרי במתו ל"ב תשלומין לכך סיימה כי הרגו קין ולכך בעי תשלומין ולכך ר"ה אזיל לשיטתו דס"ל לקמן דבמתו ל"ב תשלומין ולכך מפרש כאן דטעמא דר"נ הוי דכתיב כי הרגו קין בע"כ לא הוי להודאה רק כוונתה לתשלומין ולכך הוכרחה לסיים כי הרגו קין ולכך אדרבא ר"ה לשטתו אזיל ור"י דס"ל דבכל ענין בעי תשלומין ס"ל דר"נ לאו מהכא יליף רק מקרא אחר וא"ש:
6
ז׳שא' מהרב מו"ה מאיר הורוויץ אב"ד דזיקוב וזאת תשובתי. בדבר שאלתו מלבד כי גדור בעדי מימים ימימה שלא להתערב בשום היתר חרגמ"ה אפי' יהי' הדין פשוט כי קשים דברי סופרים יותר משל תורה כמ"ש במדרש שיר השירים אף גם דאם הייתי מזדקק לחרגמ"ה בזה ודאי לא אתערב וגם אני מוחה מלעשות כן למי שבא לגרש אשתו מחמת שאין לו בנים כי אף המתירים בזה היינו בימים הקדמונים שלא הי' הדור פרוץ והוי קרוב להאמין שכוונתו לש"ש לא כן בזמנינו שהדור פרוץ וקרוב לודאי דעיניו נתן באחרת מכח איזה טעם או מכח ממון ואם בזמן הש"ס במשנה אחרונה כשראו שהדור פרוץ לא האמינו לאשה לומר טמאה אני לך והתירו איסור ממש בקום ועשה וכאשר מקהי בה אקהייתא כל הראשונים מכ"ש בדין כזה דלא איסור ממש רק שוא"ת ומטעם קיום פ"ו דאין בידינו להתיר חרגמ"ה עבורו ולומר דמכירין בו שמתכוין לש"ש לא טוב הוא מאשה כשרה שבכשרות מנשים באוהל ולא האמינו לה לומר טמאה אני לך מכ"ש בנ"ד דאין להתיר בזה לשום אדם ולמעט בפלוגתא עדיף ובזמנינו לכ"ע הוא כן:
7
ח׳שא' בבחור שיש לו יבמה והיא חולנית שאין בידה לחלוץ ולא לייבם אם מותר לו לישא אשה. תשובה. הנה כיון דאין המניעה ממנו והוא מוכן לחלוץ מותר לו לישא אשה רק דלמא אערומי קמערים לכך ישבע בנק"ח שבכל עת שתרצה לחלוץ יתן לה חליצה בחנם ואין זו שבועת חנם דכמו כן מצינו בש"ע אה"ע סי' י"ג במינקת שנשתדכה שתשבע שלא תכנוס לבית המשודך וכן אם נתנה בנה למניקה אם נשבעת המניקה שלא תחזור בה ובכמה דוכתא ואז אם ישבע יתיר לו לישא אשה:
8
ט׳ע"ד שאלתו באחיו שאין לו רק בת אחת ומתה אשתו ונשתדך עם בתולה אחת שהיא בת ארבעים שנה ועכשיו עמדו מקלקלים לומר לו היות כי בת ארבעים שוב אינה יולדת כמ"ש בפ"ח דב"ב. תשובה. יקח ויקח ולא עדיף הוא מבני שבט מנשה שנשאו בנות צלפחד שהיו בת ארבעים ועיין בעין יעקב בשם הריטב"א דהבעלים סמכו על זכות הנשים שיהי' להם נס עיי"ש ואף דאחז"ל דאין סומכין על הנס לאו כל הנסים שוין וכמ"ש בפ"ט דב"מ דנהי דלניסא רבא לא חזינא לניסא זוטא חזינא וא"כ ה"נ מוכח דלהיות בת ארבעים יולדת הוי ניסא זוטא ושכיח הוא ולכך סמכו על הנס וא"כ ה"נ החתן הנ"ל יכול לסמוך ע"ז ובפרט כיון דכבר עשה התקשרות ושלח מתנות וגדולה הוא הבושה זכות זה בעצמו שלא יעשה לה בושה ולא יעבור על חרם הקדמונים כדאי הוא שיזכה לכך להבנות ממנה. ולדעתי כלל זה שאחז"ל דבת ארבעים אינה יולדת הוא רק אם לא הי' לה הרהורי בעל ביני ביני אבל אם הי' לה הרהורי בעל שפיר יולדת כעין שאחז"ל גבי אשה אלמנה שלא נשאת עשרה שנים דאמר רבא לבת ר"ח קא מרנני רבנן אבתרך ואמרה היא אנא דעתא עלך הוי והה"נ בבת ארבעים הוי כן רק הש"ס פריך שפיר שם דשם אמר שהיו צדקניות ואם הי' להם הרהורי בעל אינן צדקניות לכך מוכרח לתרץ דהוי דרך נס וא"כ כאן הוי ממ"נ אם יש לה הרהורי בעל תלד ואם לא הי' לה הרהורי בעל א"כ היא צדיקת וכדאי זכות זה שתלד ומותר ממ"נ. ובמ"ש מיושב נמי מה שהקשיתי דאיך סמכו הבעלים על הנס הרי א"ס על הנס ולפמ"ש א"ש דכאן עשו מכח ס"ס שמא הי' להם הרהורי בעל ואת"ל לא הי' שמא יהי' נעשה נס וס"ס הוי כודאי וליחוש שמא ינכה לו מזכיותיו לא שייך בזה דהרי אם יהי' נס לא יהי' לו רק להאשה וינוכה מזכיותי' לא משלו לכך הוי ס"ס ומותר לישא ובפרט שכבר עשה השידוך לכך ישא וישא ובעזה"י יהי' לו בנים כי שומע לעצה חכם:
9
י׳ע"ד שא' בבחור שלקח אשה זקנה ממנו והי' לו כמה בנים ומתו וכעת הזקינה ורוצה לגרשה בע"כ או לישא אחרת. תשובה. לדעתי הוא איסור גמור ואם כי הי' מקום להיתר בזה יותר כי י"ל דעיקר טעם הני פוסקים דס"ל דאין לכוף בזה"ז הוי מכח די"ל עון ח"ל גורם זה וא"כ תינח בלא הי' לו בנים כלל אבל בהי' לו ומתו הנה מיתת הבנים ח"ו אינן בעון ח"ל רק שנראה דאינו זוכה להבנות ממנה וי"ל בזה כ"ע מודים דכופין ובזה הי' מקום ליישב דברי המרדכי בשם רגמ"ה שהביא הב"ש בס"ס קנ"ד שסתרי אהדדי די"ל דחד מיירי בלא היו לו בנים וחד מיירי בהיו לו ומתו אך מ"מ לדינא נראה דאין להקל בזה כלל וכבר כתבתי בקצרה לעיל לק' דזיקוב והוא די"ל הפוסקים המתירין מיירי בזמן הקודם שלא הי' הדור פרוץ אבל בזה"ז שהדור פרוץ וקרוב יותר שאינו מכוין לש"ש רק עיניו נתן באחרת והרי הוי ק"ו מה באומרת טמאה אני לך דהוי איסור תורה ממש ושויא נפשי' חד"א וגם הוי קום ועשה ואעפ"כ למשנה אחרונה אמרו דאינה נאמנת ומפורש בהרא"ש הטעם מכח דראו בדורות אחרונים דהדור פרוץ וכו' מכ"ש באיסור זה דהוי רק עשה ובשוא"ת ולא שויא חד"א דראוי לחוש לזה דעיניו נתן באחרת ומה גם דבזה ניכרין הדברים שכן הוא דמחמת שהיא זקנה ממנו אומר כן. ואל יאמר האומר שמכיר בו שמכוין לש"ש ז"א דהאדם יראה לעינים וה' יראה ללבב והרי בטמאה אני לך אפי' אם היא מנשים באוהל תבורך חשדינן אותה שענ"ב ואינה נאמנת מכ"ש בזה"ז ומה גם בנדון זה שפשע תחלה שנשא זקנה ממנו והו"ל לאסוקי אדעתו שתזקין ולא תלד לכך לכ"ע אין כופין לעבור חרגמ"ה והרי אפי' לבטל מצות יבמין נותנין לו עצה הוגנת אם הוא ילד והיא זקנה אומרים לו כלך אצל שכמותך א"כ הו"ל לאסוקי אדעתא ולכך פשע ולכ"ע אין כופין בזה לכך לדעתי הוא איסור גמור לעבור חרגמ"ה:
10
י״אנשאלתי באיש שנטבעה אשתו במשאל"ס ואבד זכרה אם מותר לו לישא אחרת והשבתי להיתר דהנה מפורש ברמב"ם הל' נחלות ובחו"מ סי' רפ"ה דלא החמירו במשאל"ס רק באיסור כרת מוכח הא כל דלא הוי איסור כרת הי' מותר אף באיסור תורה וגם ק"ו הוא דהרי באיסור הולכין אחה"ר ובממון א"ה אחה"ר וא"כ אם בממון אזלינן ב"ר במשאל"ס ויורדין לנחלה מכ"ש באיסור ומה גם דדעת כמה דחרם הוי רק דרבנן דמותר לסמוך בזה ארובא וז"פ. ומ"ש רו"מ בשם הלק"ה בשם איזה תשובות להיתר כוונתם בודאי רק ע"פ מאה רבנים כדין נשתטית אבל בלי היתר לסמוך על המיתה אין ראי' מהם לכן נראה להתיר לו רק ע"פ היתר מאה רבנים:
11
י״בע"ד שא' באשה שהמירה דתה ברצון וישבה בבית הכומר ג"ח ונושאת ש"ו על צוארה ואוכלת חזיר ובעלה זיכה לה גט ע"י אחר כמבואר בסי' א' ובא לכאן וביקש ליתן לו היתר לישא אחרת ומחמת שהיינו מסופקים בדבר הגשנו הדבר לפני אדמו"ר ועבר יותר מב' חדשים ולא השגנו מאדמו"ר תשובה ובמשך הזמן שמענו שגמרה אח"כ המרת הדת כפי חוקותיהם ושהתה אצלם עוד איזה שבועות ואח"כ עזבה אותם ועבודתם וברחה למק"א ולא נודע מקומה יורנו אדמו"ר אם מותר הבעל לישא אחרת כי הוא מקום עגון וכו'. הנה לא ידעתי מה זה שאלה הרי מפורש ברמ"א כן בסי' ק"מ סעיף ה' דמזכה לה גט ע"י אחר ומותר ליקח אחרת אפי' חזרה בה אח"כ והשכל נותן כן כיון דבשעת המרתה מהני לה זיכוי מכח דזכות הוא לה והוי כקבלה לידה א"כ מה בכך דאח"כ חזרה בה כבר נתגרשה ולא בעינן בזה מאה רבנים ומ"ש הרמ"א בסי' ק"מ ויש מחמירין היינו רק על דין אם נאסרת עליו אבל לא על המירה כמ"ש הב"ש שם ומ"ש הב"ש דלפי טעם המהרי"ק אין לחלק בין מומרת לנאסרת ונדחק ליישב דברי הרמ"א מכח דנהגו כך ולחנם דחק דשאני מומרת דהרי מן הדין הא מותר ליקח אחרת בלי גט כלל כמ"ש בסי' א' סעיף יו"ד א"כ הוי הזיכוי גט חומרא להחמיר לכך די בזה אבל בנאסרת דבלי זיכוי ודאי אסור ליקח אחרת והוי הזיכוי קולא בזה מחמיר המהרי"ק לחוש לדעת הרי"ף. ומה שהקשה רו"מ דברי הרמ"א מסי' ק"מ לסי' א' אהדדי לק"מ דבסי' א' מיירי במומרת לבד אבל בסי' ק"מ שהביא ב' דעות היינו רק בנאסרת ולא במומרת כמ"ש הב"ש. גם י"ל עוד דאף אם נחמיר גם במומרת היינו רק במומרת שידוע דעדיין לא זנתה או בנאסרת לבד אבל בידוע שזינתה או בסתם מומרת שמן הסתם זינתה אף דבאה"ע סי' ז' הביא ב' דעות בזה מ"מ המג"א באו"ח סי' קכ"ח ס"ק ס"ב הביא בשם המרדכי שמן הסתם זינתה והוכיח כן מן הש"ס דע"ז לכך י"ל בתרווייהו יחד לכ"ע מהני זיכוי גט ע"י אחר. ומה שהקשה על הב"ש בסי' ק"מ ס"ק ז' מסעיף ה' לא ידעתי מה קא קשיא לי' הרי י"ל דהני יש מחמירין קאי גם על הרישא מ"ש באם אשתו מומרת דגם בזה יש מחמירין גם בדין אשתו מומרת כתב כמו שנתבאר לעיל בסעיף ה' הרי שסמך אדלעיל ולעיל כבר הביא ב' דעות דיש מחמירין במומר ומשמע ה"ה במומרת כיון שציין אדלעיל ובאמת נ"ל עיקר דמ"ש הרמ"א ויש מחמירין הוי רק על הנאסרת כמ"ש הב"ש אבל במומרת מהני לכ"ע ואף דבמומר הביא הרמ"א ב' דעות י"ל היינו אם היא אינה מומרת אז כיון דאתתא בכל דהו ניחא לה וטב למיתב טן דו לכך יש חשש שמא אינו זכות לה גם אם הוא מומר אין בו רק חסרון אחד לכך י"ל דאינה זכות לה אבל בהיא מומרת כיון דלה זילא לה שכיחא לה פרוצים ונכרים לא שייך בה טב למיתב טן דו לכך ודאי הוי זכות לה גם כיון דהיא מומרת ומן הסתם זנתה ג"כ כמש"ל בשם המרדכי והמג"א א"כ הוי בה תרתי לריעותא ודאי הוי זכות לה ומותר לכ"ע לזכות לה גט לכך העיקר לדינא דמהני לה זיכוי הגט ע"י אחר וכיון דזיכה לה בעת המרתה מותר לישא אחרת אף אם עתה חזרה בה ודאי הוי לה זכות שלא תעגן אותו במעשי' הרעים וכיון דיש לה דעת הוי זכות לה ועדיפא משוטה מהני לה זיכוי לכ"ע כיון דעתה היא כשרה כן נ"ל לדינא:
12
י״גבמ"ש בש"ע סי' ב' סעיף ג' משפחה שקרא עליו ערעור וכו'. שאלני החריף מר יוסף ביק מבא"ד לתמוה על הח"מ שכתב דכוונת המחבר מ"ש עבדות היינו שפחה ולא עבד דעבד בישראלית הולד כשר ושאל א"כ למה צריך בדיקה באם אבי אמה דלו יהא דהוי אבי אמה עבד אכתי הולד כשר. עיין במקנה בחי' לדף ע"ו כתב שם כן בד"ה מתניתין הנושא כהנת כתב שם כן דאין לומר דהוי הבדיקה מכח חשש עבדות דא"כ למ"ל אם אביו עיי"ש רק הדבר תמוה שלא תמה כן על הח"מ שמוכח מדבריו להיפוך ונ"ל שדברי הח"מ נכונים שהוא מפרש דמ"ש המחבר דהיינו שיעידו שנים שנתערב בהם ממזר או חלל או שיש בהם עבדות אין הכונה דהעדים מעידים רק על אחת מהם רק הכונה דהם העידו על הכל ביחד דהיינו שהם העידו שיודעים שיש במשפחה זו צד פסול ואין יודעים מה אם הוי הפסול של ממזר או של חלל או הפסול של עבדות וטובא קמ"ל דהוי ס"ד דבשלמא אם מעידין בבירור דהפסול הוי מכח ממזר או חלל דבזה ודאי צריך בדיקה ד' אמהות שהם ח' אבל אם העידו רק על ספק שהם מסופקין מה הוי הפסול אם פסול ממזר או חלל או פסול עבדות וא"כ בזה הוי ס"ד כיון דמפורש לקמן באלמנת עיסה רק היכא דהוי רק ספק חלל מותרת בדיעבד בלי בדיקה וא"כ הוי ס"ד ה"נ נהי דמעידין דהוי כאן ודאי פסול מ"מ הרי הם מסופקין אם הוי פסול ממזר וחלל או פסול עבדות ומשום פסול עבדות לא בעינן ד' דורות כקושייתו א"כ השתא נמי נימא דדינה כאלמנת עיסה ויהי' די בבדיקת ב' אמהות אמה ואם אמה אבל אם אבי' לא נצטרך דהוי נמי ס"ס שמא פסול ושמא אינה זו והוי ס"ס כמו באלמנת עיסה לכך קמ"ל דז"א רק בכה"ג בודאי אסורה אף בדיעבד בלי בדיקת ד' אמהות דאינו דומה לאלמנת עיסה דשם הוי הספק שמא אין כאן פסול כלל ולא בעי בדיקה כלל לכך בדיעבד כשרה בלי בדיקה אבל כאן דיש כאן פסול ודאי ואף אם הוי עבדות נמי בעי בדיקה עכ"פ ב' אמהות וכיון דעכ"פ בין כך ובין כך צריך בדיקה שוב צריך בדיקה ד' אמהות מכח דלמא הוי הפסול ממזר או חלל. וכיוצא בזה כתב הרבינו יונה בפ"ב דברכות ד"ה באמצע הפרק חוזר לראש הפרק וז"ל ויש להקשות דשמואל דאמר בפרק מי שמתו ספק קרא ק"ש ספק לא קרא ק"ש אינו חוזר וקורא ק"ש דק"ש דרבנן היכא אמרינן הכא שחוזר לראש הפרק י"ל שאינו דומה זה לזה דבשלא קרא כלל אינו חוזר וקורא דק"ש דרבנן אבל כשהתחיל לקרות אפי' שמואל מודה שאם טעה יש לו לתקן כיון דהתחיל עיי"ש הרי אף בספק דרבנן דהוי לקולא מ"מ אם התחיל יש לו לתקן א"כ ה"ה הכא בס"ס דס"ס וסד"ר דין אחד להם הוי נמי כך דאם מתחיל צריך לעשות כהוגן ולכך בשלמא באלמנת עיסה דהוי ספק אם צריך בדיקה כלל לכך בזה הקילו כיון דהוי ס"ס אבל אם הוי כאן ודאי פסול רק דהספק שמא עבדות א"כ עכ"פ צריך בדיקה ב' אמהות שוב כיון דמתחיל לבדוק צריך לבדוק הכל מכח חשש ממזר וחלל ולא מהני בזה ס"ס והרי בלא"ה אף באלמנת עיסה יש דעות דתצא אף בדיעבד לכך בזה כ"ע מודים (ועיין ראי' להנ"ל בהגהות חכמת שלמה לאה"ע סי' ג' סעיף ו') והח"מ שפיר כתב דמיירי בשפחה דאי בעבד הרי כשר גמור וא"צ בדיקה כלל א"כ הוי רק ספק פסול היינו ממש אלמנת עיסה המפורש לקמן ובע"כ דמיירי בשפחה דהוי ודאי פסול ובודאי בעי בדיקה ואין הס"ס רק עד היכן יהי' הבדיקה בזה לכ"ע אזלינן לחומרא ותצא והוי כוונת המחבר דכל זה לשון העדים עצמן שאין יודעים מה הוי הפסול והוי הבדיקה בשביל חשש ממזר או חלל אבל אם הי' מעידין רק על עבדות בבירור באמת לא בעינן בדיקה רק ב' אמהות שהם ד' לדעת הח"מ וז"ב וזה עצה נכונה. ועיין עוד ראי' לסברתנו הנ"ל בכ"מ הל' בכורים הובא בתויו"ט פ"ק דבכורות משנה ג' ד"ה אין כאן לכהן בשם הכ"מ דהיכא דצריך ליתן אחד לכהן צריך ליתן אחד לעצמו ג"כ והיכי דא"צ ליתן לכהן אף השני לעצמו א"צ להפריש והוא ראי' לדברינו:
13
י״דשא' בעניים שהביאו ילדה קטנה לקה' ונתגדלה שם וכעת נשתדכה לכהן ובעת הנשואין נתעוררו אולי היא שלא כדת והכהן לא שמע ונשאה עפ"י היתר איש מאיש. תשובה. הנה דעת המחמירין בזה המה הב"ש בסי' ב' והנמשכין אחריו והבאה"ט פסק ג"כ כן ודעת המקילין הלא הוא הגהת הטו"ז ודעימי'. והנה מ"ש הב"ש לחד פירושא דיש לחוש אפי' לספק ממזר למי שאין משפחתו ידוע לנו זה תמוה דאטו גרע מאסופי והרי אסופי מפורש בסי' ד' דהיכא דהושלך במקום רבים וכדומה בענין דליכא חשש אסופי אין בו ספק ממזר והרי עכ"פ אין משפחתו ידוע לנו ובע"כ דאין בזה חשש ממזר ומכ"ש בלא הושלך כלל דאין בו חשש ממזר וא"כ ה"נ ילדה זו דין אסופי יש לה אך כיון שבני אדם ישראל הביאוהו דינה כהושלך במקום רבים או בשאר סימנים ואין לה דין אסופי ואין בה חשש ממזר רק חשש חללה לכהן והנה בדיעבד ודאי דמותרת כיון דאף בפנוי' שנתעברת יש דעה לקמן סי' ו' דבדיעבד לא תצא אפי' בחד רובא ומה דבעינן תרי רובא הוי רק לכתחלה וא"כ כאן דהוי עוד ספק דהרי יש דעות שמתירין אף לכתחלה באין משפחתו ידוע לנו פשיטא דכדי לצרף דעה זו לדעת המקילין בחד רובא עכ"פ בדיעבד והרי רובן אינן חללים וכשרים לכהונה ורוב המתנהגין בדת ישראל הם ישראלים לא חללים וגרים ואף דהתרו בו שלא ישא מ"מ כיון שאחד התיר לו ואין האוסרין לו גדול מן המתירין לו לא נחשב מזיד כמ"ש בתשובה מכבר ומוכח כן בסי' יו"ד אך לענין לכתחלה נראה ג"כ דאין איסור בזה"ז כיון דהב"ש פסק בסוף סי' ו' דבתרי רובא תנשא לכתחלה אפי' באינה אומרת ברי לי והנה ס"ס דינו כרוב והאחרונים הביאו דעת הרשד"ם דבזה"ז אין אנו בקיאין ביחוסי כהונה ואין לנו כהן ודאי ובדיעבד לא תצא ונהי דהכל חולקים עליו וישתקע הדבר מיהו עכ"פ בזה י"ל דהוי ס"ס שמא אינה חללה ואת"ל חללה שמא אינו כהן ואין לומר כיון דמוחזק לכהן ורוב המוחזקין לכהונה המה כהנים ממש אינו נכנס לגדר ספק א"כ גם היא יש לה רוב דרובן ישראלים כשרים לכהונה ואם אעפ"כ מכח מעלת יוחסין חיישינן למיעוטא שמא היא חללה אף אנו נאמר אם היא חללה דחיישת למיעוטא שמא הוא אינו כהן וא"כ כיון דיש גם ס"ס דהוי כמו רוב וגם רוב ישראל כשרים לכהונה הוי כמו תרי רובא. וא"ל דהוי ס"ס בב' גופין ז"א כיון דמה"ת ודאי סגי בחד רוב ומה דבעינן תרי רובא הוי רק מכח מעלת יוחסין הוי רק חשש דרבנן ובחשש דרבנן מהני ס"ס בב' גופין וב' ענינים עיין במנ"י ס"ק כ"ד כלל מ"ג הובא בבית מאיר סי' ב' סעיף ה' וכן מבואר בפמ"ג סי' ק"י דספק אחד בגופו וספק בתערובות דלא מהני הוי רק מדרבנן ולכך נראה דאף המחמירין באין משפחתו ידוע לנו היינו לדין הש"ס שהיו בקיאין ביחוסי כהונה ולענין כהן ודאי לא כן בזה"ז ודאי דמותר לכהן וישא ממשפחה שאין ידוע לנו ואם כי בודאי אם בא למלוך ראוי לומר לו פרוש מזה מיהו אם כבר נשתדכה נראה דאין לבטל הקשר משום זה והיות כי כל עיקר חשש זה אינו רק דרבנן מכח מעלה עשו ביוחסין ולא לדינא דהרי לחשש ממזר אין חוששין כאשר הוכחתי וכן דעת רוב הפוסקים וכיון דאינו רק מעלה דרבנן לכך להקל שומעין כן דעתי נוטה ודי בהערה זו ועיין בק"א סי'... תשובה שני' אודות זה:
14
ט״וכתב הש"ע סי' ב' סעיף י"ב כל המשפחות בחזקת כשרות והב"ש העלה להחמיר כשאין משפחתו ידוע לנו לחוש לספק ממזר וק"ל מה יענו הך דעה לקמן סעיף ד' והוא ש"ס מפורש בקדושין דאין אסופי רק בהושלך שלא לשם מיתה אבל אם יש הוכחה שהושלך לשם מיתה אין לו דין אסופי ותיפוק לי' דהרי עכ"פ אין משפחתו ידוע לנו ובלא"ה יש חשש פסול ואסורה להנשא אך נראה דא"ש דבחד צד אסופי עדיף כיון דחזינן דהשליכתו ואעפ"כ חסה עליו והשליכתו שלא לשם מיתה מוכח דלא הוי ממזר אבל באם אינו אסופי ולא חזינן שדקדקה עליו אמו ועל חייו ובפרט לדקדק עליו בעת צר לה כשמשליכתו דאם אינו צר לה יתכן שגם על בן ממזר מרחמת עליו אבל אם הי' השעה דחוקה לה ואעפ"כ חסה עליו אף כשמשליכתו מוכח דאינו ממזר וזה לא שייך באם אינו אסופי וליכא הוכחה זו בזה שפיר יש לחוש שמא הוא ממזר ושוב ראיתי בישיע"ק הק' כן בשם מהרי"ט ותי' כמ"ש אך לא ביאר כמ"ש מיהו י"ל דתי' זה ליתא דעכ"פ קשה באם ליכא הוכחה אסרו חז"ל מטעם אסופי ולמ"ל גזרה זו דאסופי בלא זה ת"ל דאין משפחתו ידוע לנו וע"ז יסבוב קו' מהרי"ט שפיר אך א"ש דהפוסקים מיירי בענין דאיכא ריעותא דאדם לפנינו וא"י לברר משפחתו מי זה הוא ואיזה הוא ולכך כיון דאיכא ריעותא יש לחוש דלמא ממזר הוא ואף אם יזדמן בענין שא"י לברר כיון דאינו דבר מפורסם וידוע לא פלוג רבנן בתקנתן ואסרו בכל ענין לישא מי שאין משפחתו ידוע לנו בשביל אלו שהי' יכולין לברר ואין מבררים ואיכא ריעותא ויש הוכחה דיש בו פסול אבל באסופי כיון דהושלך בקטנותו וליכא ריעותא מה שא"י לברר משפחתו וגם הוא מלתא דתמוה להיות תנוק מושלך כל כה"ג מידכר דכירי אינשי ולא יטעו בין זה לזה וכל שא"י לברר ולא חזינן ריעותא אוקמוהו אדינא דכל המשפחות בחזקת כשרות ול"ח לממזרות כן נ"ל. וגם בגוף הדין מה שחייש הב"ש לחומרא הנה מנהגנו באמת שכל איש ואשה הבאים להנשא אין חוקרין ודורשין אחר משפחותיהן כלל ובע"כ דנהיגין כהסוברים דל"ח להכי ובפרט דהוי כדיעבד אם נאסר אותה להנשא וגם לכהן נראה דאין להחמיר בזה כיון דסוגיא דעלמא לא נהגו כן ואין מדקדקין אחר שום משפחה רק כל אשה הבאה להנשא מחזקינן אותה בחזקת כשרה להנשא לכהן ואין מצריכין להביא ראי' כן נ"ל לדינא:
15
ט״זמ"ש רו"מ במה דאמרינן לא ישא אדם אשה במדינה זו וילך וישא אשה במדינה אחרת וכו' למה אסרו לגרש אשה במדינה זו ולישא אשה במדינה אחרת וכו' הנה מ"ש מלגרש ז"א די"ל כיון דגרושין קלא אית לי' ע"פ הרוב כמ"ש בב"ב גבי גרשתי את אשתי בפ"ח ואף דאמרי' בפ"ב דכתובות דעבידי אינשי דמגרשי בצינעא היינו רק ע"ד המיעוט ואין להכחיש סהדי בכך אבל ע"פ הרוב קלא אית לי' א"כ כיון דאיכא קול לא חיישינן לאח נושא אחותו כמ"ש שם דשאני רבנן דפקיע שמייהו כן ה"נ בזה אך יותר הו"ל לשאול מאם מתה אשתו לא ישא אשה במדינה וכו' אך באמת לק"מ דודאי במקום פ"ו לא גזרו והרי אפשר שלא ימצא לו זווגו רק שם ואיך יבטל מפ"ו או ממצות לשבת יצרה רק היכא דיש לו אשה כיון דיכול לקיים פ"ו ולשבת במקומו ואינו נושא רק להנאתו בזה גזרו מכח חשש זה וז"ב ונכון. וי"ל עוד בדרך חידוד קצת דהנה לכאורה גם באשה הי' שייך חשש הזה אם ימות בעלה במדינה זו לא תוכל לישא לבעל במדינה אחרת דאולי אח נושא אחותו מאמו דגם זה איסור תורה מה לי מאח מה לי מאם והנה י"ל דבאשה לא רצו חז"ל לגזור מכח דאשה אין לה מי למטרח עבורה וכעין דקיי"ל בדין בעל מצרה דנגד אשה לא תקנו כן דל"ל מי למטרח כן ה"נ בזה י"ל דבאשה אולי לא תמצא זיווג במק"א ואין לה מי למטרח עבורה לכך לא הי' אפשר לגזור כן באשה ושוב כיון דשייך גזרה זו גם באשה ובאשה לא רצו לגזור גם באיש לא גזרו כי יהי' מלתא דרבנן כחוכא ואטלולא כעין שכתבו הפוסקים במעשה דוילנא לכך לא רצו לגזור כלל בזה רק בהך תקנה דלא ישא אשה במדינה זו וישא אשה במדינה אחרת דהך תקנה לא שייך באשה לכך גזרו בזה באיש ולא הוי סתרי אהדדי וא"ש:
16
י״זבמ"ש בש"ע סי' ג' סעיף ז' ושאר כהן בחזקת אביו עיין ב"ש סקי"ד מ"ש בשם הר"ן והה"מ והרשב"א דתרי ותרי סד"ר ומה"ת אוקמא אחזקה והוי סד"ר לענין תרומה דרבנן ולא לענין תרומה דאורייתא ושאלני הרב מו"ה אלישע אהרן דהרי בב"י מביא לשון הר"ן וכתב דאפשר לומר דלא החמירו רבנן רק בא"א או בעבודה אבל בתרומה לא החמירו ואיך כתב הב"ש בשמן להיפוך והשבתי שלא עיין בהר"ן עצמו כי בהר"ן שם סיים שאין נראה כן רק לתרומה דאורייתא אסור וסיים וכן דעת הרשב"א ויפה כתב הב"ש בשמו ומה דקשה לי על סברא הנ"ל דלא החמירו רק בא"א מהש"ס דיבמות ל"א דמסיק דגם בספק גרושין חולצת ולא מתייבמת בתרי ותרי והכי קיי"ל וא"כ מוכח דגם ביבמה לשוק דהוי רק לאו נמי הוי תרי ותרי ספקא ואסורה מדרבנן והרי תרומה אסורה דהוי במיתה עיין בתשובה בחבורי לאה"ע מהד"ג הל' יבום סי' קנ"ז הבאתי מזה ראי' לדעת מהרי"ט ח"א סי' פ"ב עיי"ש דמחזיקין מאיסור א"א ליבמה לשוק עיי"ש:
17
י״חבמ"ש בש"ע סי' ד' סעיף כ"ז ארוסה שנתעברה וכו' הנה בחי' לש"ע סי' קע"ז כתבתי די"ל דגם במשודך הדין כן אך שם נסתפקתי בארוסה גופא י"ל דהיינו דוקא אם אפשר לומר שטבלה לנדתה דאז י"ל דנהי דכלה בלא ברכה אסורה כנדה לא משמע לאינשי איסורא בהכי לכך לא חיישינן לשמא זינתה עם אחרים אבל בזה"ז שכל המזנות אין חוששין לטבול א"כ כיון דלארוס נמי היא באיסורא י"ל דנחשדת נמי מאחרים וכמו בפנוי' שחוששין כן:
18
י״טמה ששאל בדין אשה שהלכה טבילה ביום יו"ד ניסן וילדה ב' כסלו והאשה נתגרשה י"ז סיון ונתן לה כתב שאם תלד בן זיי"ן או בן ט' יתן שכר הנקה כך וכך כי בשעת הגט טענה שהיא מעוברת והוא אמר כי לא ממנו הוא רק הרה לזנונים ולכן השלישו הכתב על אופן ההוא ועתה הוא צועק שמיו"ד ניסן עד ב' כסלו אינו לא בן ז' ולא בן ט' והיא צועקת שמעולם לא ידעה איש רק מבעלה. הנה כבר ראה הפלוגתא אם ביולדת לט' יולדת למקוטעין ושפורא גרם או לא לכך סברו דהוי ספקא דדינא והדין עם המוחזק הנה לא כן הוא חדא כאן כיון דניסן רוב החודש הוי א"כ בזה הוי רובא ככולה ולא בעינן שפורא רק בכסלו לבד וי"ל דדוקא בתרי שפורא ס"ל לכמה פוס' דאין אומרים בט' שפורא גרם אבל חד שיפורא י"ל דמודים דאמרינן שיפורא גרם ועוד בזה נשתנו הטבעים ואנו רואים כמה וכמה כשרות שיולדות בבן ט' ובשפורא. ועוד אף אם הוי ספק כיון דהוא א"י לברר זה כיון דעכ"פ מודה דבא עלי' א"כ רוב בעילות תולין בבעל והוי היא טוענת ברי והוא שמא אם שפורא גרם או לא א"כ כיון דהוי רוב מסייע לברי ושמא מוציאין ממון, גם בלא"ה זה דומה ממש לדין משארסתני נאנסתי דגובית כתובתה אף דהוי ספק על עיקר החיוב מ"מ כיון דהוי חזקה בהדי' אמרינן ברי ושמא ברי עדיף עיין כתובות (י"ב) וב"ש אהע"ז סי' ס"ח א"כ ה"נ הוי לה חזקת כשרות בהדי ברי ושמא וברי עדיף ובפרט דכאן עדיף דמסייע הרוב לחזקה ודאי ברי עדיף וחייב ליתן הכתב להאשה בלי ספק ועוד הרי בלא"ה מדינא חייב בהנקה הוא אף בלי הכתב א"כ כיון דחייב אף בלי הכתב מהני טעמי הנ"ל ודאי דחייב להחזיר הכתב להאשה בלי ספק:
19
כ׳ע"ד שאלתם ע"ד האשה הנה משפטה כך הוא שהולד הזה שהיא מעוברת והבעל אומר שהוא פירש ממנה זמן רב כשיעור ט' חדשים אז הולד ממזר דהאב נאמן על הולד לעשותו ממזר ולא בעינן בזה יב"ח כיון דראו ממנה כמה דברים מכוערים לכך אם אומר שפירש ממנה ערך ט' חדשים מזמן פרישתו עד הלידה הוי הולד ממזר ודאי ויתר הילדים דאף דהיא פרוצה ביותר ולא שייך בה רוב בעילות תולין בבעלה מ"מ היא נאמנת על בני' שהם כשרים כיון דאין הבעל מכחיש, ונדון היא גופה הנה עבור עדי כיעור וקלא דלא פסיק אין מוציאין מבעלה אם יש לה בנים זה הוי אליבא דכ"ע בכל הני לטיבותא אין מוציאין מבעלה אבל כאן שהבעל אומר שהוא פרוש ממנה ונתעברה א"כ ידוע לו שזינתה ודאי חייב להוציאה ואף שחושש שתמיר דתה מה לו בכך אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך היכא דהוא פשע ומכ"ש בזה דמי יכריחנה להמיר ואם תמיר מה לו בכך ואף שיהי' גנאי לבניו חלילה לו לעשות איסור עבור כך ויכול לגרשה בע"כ בגט רק שלא יהי' נגד דינא דמלכותא וד"ל ואם רוצה שלא לגרשה רק שאומר שלא ידור עמה רק יזונה ע"י שליש והיא תדור בבית אחר רשאי כמ"ש בסי' קי"ז כן משפטם:
20
כ״אשא' מהרב אלכסנדר שמואל באחד שנשא אשה י"ח מנחם תרי"ט וילדה בט"ו בשבט והבעל לא עשה מזה שאלה וקראו לו לס"ת והיא לו כבת לקרוא לה שם. תמה אני עליו הרי ש"ע לפניו מפורש בסי' ד' דיולדת לשבעה יולדת למקוטעין ושיפורא גרם וא"כ יתכן להיות דהוא ממנו ממש ומה הרעש הזה ואף אם הילדה גדולה כבת תשעה אין זה ראי' לזנות דלא כתבו הפוסקים סי' זה ומשה רבינו נולד לשבעה ויש במדרש דקולו כנער ושכיחי בני שבעה דהוי גדולים כבני ט' ויש בן ט' דקטן כבן שבעה ולכך לא מבעיא אם הבעל אומר שלא הרגיש בעת הנשואין אם היא מעוברת א"כ ודאי הדין עמו ויש לתלות דממנו הוא ואף באם אומר שבשעת נשואין הרגיש שהיא מעוברת אינו נאמן בזה"ז לבטל חר"ג לגרשה בע"כ כמ"ש בסי' קע"ז. ואם אמנם שם יש חולקין היינו אם הוי איסור דאורייתא לדור עמה וחר"ג הוי רק דרבנן לדעת כמה לכך ס"ל דנאמן דאיך מכח איסור דרבנן נכוף אותו לעשות איסור תורה אבל מעוברת ומניקת חברו דרבנן ודאי לכ"ע א"נ לומר שהרגיש תחלה לכופה לקבל גט ועוד אם הרגיש בה תחלה ואעפ"כ נשאה משים עצמו רשע וי"ל דא"נ דאאמע"ר וי"ל אפי' באיסור דרבנן הוי כן גם נהי דקיי"ל דאב נאמן לומר על הבן שאינו בנו מ"מ הרי מפורש ברמ"א סי' ד' סעיף כ"ט דבהי' לו חזקת כשרות א"נ אח"כ לומר שאיננו בנו וא"כ ה"נ כיון שקראוהו לתורה ועשה להילדה מי שבירך ואמר הש"ץ בת פלוני וקרא לה שם הוחזקה לו לבת לכך א"נ אח"כ לומר שאינה ממנו לכך אין בו החשש מעוברת חברו ומינקת חברו וישתקע הדבר ולא יעשה מזה ערעור:
21
כ״בבמ"ש בסי' ה' סעיף י"ד אסור לומר לכותי עיין בח"מ שהביא סוגיות הש"ס והפוסקים הלכתא כמאן ובספרי ע"ע בש"ס מ"ג ע"ב כתבתי לחדש די"ל דדוקא למ"ד דאשלד"ע בבר חיובא תליא מלתא או אף למ"ד אי בעי עביד אם הי' השליח שוגג בענין דנחשב כחצר דבע"כ מותיב בה דאז אם הי' האי נכרי ישראל ה' מחייב שולחו ואין בזה ריעותא רק משום דהוא נכרי ואין שליחות לנכרי בזה גזרו רבנן אף בשאר איסורין ועשוהו כשליח אבל למ"ד בבעי עביד תליא מלתא והנכרי הוי מזיד בענין דאף אם הי' השליח ישראל לא הי' מחייב שולחו דאין שלד"ע בזה כיון דהוי תרתי לריעותא דאשלד"ע ואין שליחות לנכרי בזה ודאי לא גזרו אמירה לנכרי בשאר איסורים דעכ"פ נהי דבשבת אף בכה"ג גזרו אמירה לנכרי בשאר איסורים מ"מ בשאר איסורים לא גזרו בזה ודאי גם כתבנו דבח"ש אף להסוברים דח"ש אסור אף בשאר איסורים מ"מ אמירה לנכרי ודאי לא שייך בזה ומותר אמירה לנכרי בח"ש עיי"ש מ"ש:
22
כ״גשא' מהרב שלום מרדכי הכהן אם מותר למכור השוורים לנכרי ליתן לנכרי אחר לסרסם ואתה חששת כיון דהוי המכירה דרך הערמה בעלמא הנה אין כאן חשש הערמה בדבר שלא בעינן מכירה רק שליחות נמי הוי די אם הוי שולח ע"י נכרי ליתן לנכרי אחר כיון דאין שליחות לנכרי ועל לפני דלפני לא קפדינן. ומ"ש ראי' מן המדרש פ' נח דיש שליחות לנכרי ז"א דהתם בשפיכות דמים שאני דגלי קרא דהרי אפי' נהרג בדיין אחד ובע"א מה דאינו בישראל וגם חייב על העוברין לכך כמו כן אף דהוי ע"י שליח ואין שליחות לנכרי מ"מ חייבה התורה והרי בלא"ה אשלד"ע וחייבה התורה ובע"כ דשאני התם דגלי קרא וגם י"ל דגם ע"י גרמא חייב בן נח וא"כ נהי דאין לו דין שליחות גורם הוי עכ"פ דלולי שאמר לו לא הי' עושה וחייב מכח גרמא. ומ"ש בשם ספר אחד להקשות על הת"ה ורמ"א דהרי בדיני שמים ישלד"ע זה לק"מ דודאי טעם הת"ה מכח אין שליחות לנכרי רק דהוא חשש דדלמא כמו בשלד"ע דאף דאין שליחות מ"מ בד"ש חייב דלמא גם באין שליחות לנכרי נמי הוי כן דבד"ש יש שליחות דהרי לולי דגלי קרא הוי שליחות לנכרי רק דילפינן מאתם גם אתם דבעינן דומיא דאתם וא"כ דלמא לא ממעט רק בדיני אדם ולא בד"ש ולכך נתן הת"ה עוד טעם דאשלד"ע וא"כ י"ל בתרתי לריעותא אין שליחות כלל כיון דבכל חדא נמי אין שליחות א"כ נהי דבד"ש חייב מ"מ בהצטרף תרתי גם בד"ש אינו שליחות גם בלא"ה לא קשה דמה דהוי חילוק בין ד"א לד"ש הוי רק בישראל אבל בנכרי לא שייך לחלק בין ד"ש לד"א. ומה שהקשה על הת"ה דטעמו מכח אשלד"ע דהרי במוחזק לכך יש שלד"ע כמ"ש בחו"מ סי' שפ"ח וא"כ ה"נ הנכרי מוחזק בכך זה לק"מ דמוחזק הוי רק אם עשה ג"פ כן אבל בלא עשה אף דהוי חשוד גדול ורשע והוי אומדנא דמוכח שיעשה מ"מ אשלד"ע כן ה"נ אטו ידוע דהנכרי עשה כן ג"פ הרי אפשר דלא עשה כן ג"פ ואף דהוא חשוד מ"מ אשלד"ע ועוד קשה על הת"ה לדעת הסוברים דבשוגג יש שלד"ע והנכרי ודאי הוי שוגג דאינו יודע דאסור לו ולכך נראה דעיקר טעם הת"ה מכח אין שליחות לנכרי רק דחשש אולי בד"ש יש שליחות לנכרי לכך הוסיף נמי הטעם דאשלד"ע דאז כיון דבלא"ה אין שליחות לנכרי רק לד"ש בזה אף בשוגג ואף במוחזק אשלד"ע בד"ש לבד. ומה שהקשה על דין דמוחזק הנ"ל מב"ק נ"א גבי בור של שותפין למה לא משני במוחזק לכך הנה בזה יש הרבה קושיות להסוברים דבשוגג ישלד"ע לתרץ בשוגג השליח ועיין בשעה"מ הל' הרומות מה שהקשה על המח"א לתרץ בשכר ולי נראה לומר דהנה בלא"ה קשה איך שייך בזה שליחות כיון שמוכח בש"ס שם לפי הס"ד דבב' שותפין לא משכחת לה שיתחייבו על הכרי א"כ האיך מצי משוי שליח הרי כיון דתרווייהו ביחד לא מצי עבדי וצריך לומר כיון דעכ"פ לאחד יכול להיות שליח לכך בזה אף דלתרווייהו לא אפשר להיות שליח מ"מ נעשה שליח לתרווייהו וכסברא זו כתבו התוס' בקדושין כ"ג גבי הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו דכיון דהוי שלוחי דרחמנא הוי נמי שלוחי דידן אף דלא מצי עביד ואף דשם הוי איבעיא י"ל היינו התם דשלוחי דרחמנא עם שלוחי דידן אין לו התחברות כלל אבל בזה כיון דעכ"פ נעשה שותף לאחד בן אדם י"ל דנעשה שותף להשני אף דתרווייהו יחד לא מצי עבדי אך לפ"ז עכ"פ ריעותא הוי כיון דתרווייהו יחד לא מצי עבדי וא"כ ה"נ כיון דבעלמא אשלד"ע או אין שליחות לנכרי נהי דבשכר יש שליחות לנכרי או במוחזק או שוגג ישלד"ע מ"מ בהצטרף יחד במה דהוי בו ריעותא דלא מצי עבדי תרווייהו הוי תר"ל ואין שליחות כלל וכעין זה מצינו בש"ס וש"ע חו"מ סי' כ"ב דאף דמהני קבלוהו לקא"פ היינו רק כחד אבל לתר"ל לא מהני כן ה"נ י"ל בזה דבתר"ל בטל השליחות לגמרי ולכך פריך שפיר התם דהא אשלד"ע וזה עצה נכונה לפי חומר הנושא. יותר א"פ להאריך ולא יחמיר בזה יותר מדי ומותר למכור לנכרי לומר לנכרי אחר ואף לומר לנכרי שיאמר לנכרי אחר מותר:
23
כ״דמה ששאל באחד כשנולד הי' נקב השתן שלו סתום רק שהי' לו נקב מן הצד ומי רגליו שותתין דרך שם ועשו לו רפואה ע"פ רופאים וסתם הנקב הנ"ל ופתחו לו נקב בפי האמה כדרך כל הארץ. הנה היטב אשר דיבר כי אין זה כרות שפכה כיון דהוי בידי שמים גם כיון דאפשר בפתיחה הוי פסול שחזר להכשרו דכשר מיהו בזה יש לעיין אולי דוקא אם חזר מעצמו בלי רפואה או ע"י רפואה דביד כל אדם לעשות כן והוי מלאכת הדיוט זה נחשב חוזר להכשרו אבל מה דצריך רופאים מומחים ואין ביד כל אדם לעשות כן י"ל דזה לא נחשב חוזר להכשרו כיון דאינו חוזר רק ע"י רופאים מיהו בנ"ד כשר מטעם הראשון. ומה דשאל דמדברי הב"ש סי' ה' ס"ק ז' מוכח דרפואה עדיף זה לא קשיא די"ל חדא דהוא מיירי ברפואה דהוי בנקל לא ע"י מומחים גם י"ל דהתם מיירי דנפתח מעצמו וג"כ נעשה לו רפואה זה עדיף או דהתם לחוש שמא יהי' חוזר ונקרע זה עדיף רפואה אבל לעשותו זכר זה ודאי גרע רפואה והבן זה:
24
כ״ההנה בדבר השאלה. הנה אם הי' הרופא לבדו עושה בו נקב לא הוי חיישינן שמא הוא מפולש דיש לו חזקת הגוף דמעיקרא גם כל דבר הוי בחזקת שלא נעשה מעשה ולא נעשה בו עוד נקב שני להיות מפולש אך בזה כיון דהוא עצמו עשה בו נקב נהי שאח"כ נסתם בזה שפיר יש חזקה דמעיקרא שהי' נקב ואף דנסתם אולי הוי חתיכה העולה מחמת מכה וא"כ עתה שניקב הרופא הנקב במק"א אולי הוי זה כנגד זה והוי מפולש וספיקא דאורייתא לחומרא כן הי' נראה לפי מה שנראה ממכתבו שהבין דלשון מפולש הוי בשני צדדים זה כנגד זה כעין דנקרא בש"ס מבוא מפולש אך באמת אין זה הכונה רק הכונה אם ניקב מעבר לעבר היינו מפולש ובא רק לאפוקי אם לא ניקב מעבר לעבר בזה כשר אבל כל דהוי מעבר לעבר היינו מפולש ובב"י מוכח יותר כן שכתב דהוי מפולש כסתם נקב עכ"ל ומדכתב כסתם נקב מוכח דהכונה רק מעבר לעבר ולכך תיכף כשעשה נקב במחט וזב ממנו מים כבר נאסר לבא בקהל וצריך לגרש אשתו ומכ"ש עתה שעשה לו הרופא נקב גדול בביצה דאסור לבא בקהל וצריך לגרש אשתו:
25
כ״ובמ"ש בסי' ה' סעיף יו"ד אבל לרש"י וכו' הנה נראה דוקא שידוע לו שבא מחמת חולי אבל אם זה ידוע לו שלא הי' בידי אדם וספק לו אם מתחלת ברייתו הוי כן או אח"כ בא ע"י חולי בזה נראה כ"ע מודים דכשר דהוי ס"ס דלמא בידי שמים ואת"ל שבא אח"כ דלמא כדעת הסוברים דע"י חולי נמי כשר וזה הוי מתהפך ג"כ ואף אם אינו מתהפך מ"מ הרי תחלה צריכין אנו לדון מאיזה דבר בא זה ולכך צריך לומר תחלה דלמא הוי מתחלה כך לכך זה נ"ל ברור דלכ"ע כשר לבא בקהל. ובגוף הדין בע"י חולי הנה בתוס' יבמות (כ' ע"ב) ד"ה פצוע דכא וכו' שכתבו אבל בידי שמים כשר שלא הי' לו שעת הכושר משמע ע"י חולי שהי' לו שעת הכושר פסול והנה מה שפרש"י סותרין מדף כ' ע"ב לדף ע"ה ע"ב והוא דהנה בש"ס (דף ע"ה ע"ב) קאמר שם רבא היינו דכתיב פצוע ולא הפצוע במתניתא תנא לא יבא פ"ד וסמוך לי' לא יבא ממזר מה ממזר בידי אדם אף פ"ד בידי אדם ולכאורה ק' דתרתי למ"ל ובחד סגי ובע"כ דתרווייהו אתנהו דללקות אינו לוקה רק בידי אדם כמו ממזר אבל לאסור לבא בקהל הוי אף ע"י חולי לכך כל דאינו הפצוע בידי שמים אסור לו לבא בקהל ולכך בדף ע"ה לענין אם כשר לבא בקהל שפיר פרש"י דוקא ע"י רעמים וכו' אבל בדף כ' לענין אם כבר בעלו קנו להיות חייב להוציא בזה ס"ל לרש"י דבע"י חולי כיון דכבר ייבם ועשה מצוה אינו חייב להוציא רק אם בא בידי אדם אבל ע"י חולי כיון דיבום אינו חייב להוציא ולא סתרי דברי רש"י אהדדי והוציא רש"י כן מלשון הש"ס שם בדף כ' ע"ב דסיים ואסור לקיימן משום שנאמר לא יבא פ"ד וכו' ולמ"ל הך קרא דלא יבא פ"ד ואטו בל"ז לא ידענא דפ"ד אסור לבא בקהל ולמ"ל משום שנאמר גם בלא"ה הרי זכר תחלה גם סריס אדם והזקן ולמה הביא רק הך קרא דלא יבא פ"ד אך דקמ"ל דוקא מה דמפורש בכתוב בזה אסור לקיימן אך ממה דמשמע רק מלשון פ"ד ולא הפצוע בזה מותר לקיימן אם כבר בעלו וא"ש:
26
כ״זנדון השאלה שנתן הבעל הגט לאשה כשהיתה ישינה בלי רצונה ולא הי' שום עדים רק אמה ואח"כ רצו הזוג לעשות שלום אך הוא כהן. הנה יפה אמר דאפי' ריח הגט אין בזה כיון דנער קטן כתב הגט וגם הנער הנ"ל החתים עדים ואינן כתב יד העדים והוא חספא בעלמא ואני רק כמוסיף דאף לולי כל הריעותות כיון דלא הוי עדי מסירה ולדעת כמה פוסקים אינו גט כלל רק לדעת הרמב"ם הוי גט ועיקר טעמו אף דס"ל דעדות שבשטר רק דרבנן רק כיון דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושין מני' א"כ תינח אם עשה כרצון חז"ל אבל אם עבר חרגמ"ה א"כ לא עשה ברצון חז"ל לא אפקעינהו רבנן לקדושין וכעין שכתבו התוס' בב"ב מ"ח גבי מאנס אשה וקדשה כן ה"נ בזה לכך גם להרמב"ם בלי עדי מסירה אינו גט גם בס' טוטוד"ק בסופו כתבנו שמן התורה לא הוי גט בזמנינו בע"כ וכן בכת"י לכך מכל הלין טעמי נראה דאינו בכלל ריח הגט וכשרה לדור עמו ובפרט די"ל כיון דלולי קרא הי' בריח הגט כשרה לכהונה רק דהתורה גלתה דפוסל וי"ל היינו רק לכתחלה להנשא לכהן אבל לא אם כבר נשואה לבעלה להוציאה ממנו ואף דבמרדה אין חילוק בין לכתחלה או דיעבד היינו רק אם נפסלה לכהונה אז אף אם נשאת תצא אבל אם דרה עם בעלה בהיתר להוציאה מבעלה ע"י שנתחדש ריח הגט זה לא שמענו ואף דאין ראי' לדבר זכר לדבר הוי דהרי יחוד א"א אסור מה"ת ומ"מ אשת איש שנתייחדה מותרת לבעלה דאין אוסרין על היחוד דאין אשה נאסרת על בעלה אלא בקינוי וסתירה כן י"ל בזה ג"כ דריח הגט פוסל לכהונה אבל לא להוציאה מבעלה אם נשאת בהיתר לכך ודאי דמותרת לדור עם בעלה כדת של תורה: נשמט מלעיל. דלשון הש"ע גופו בסי' וי"ו סעיף א' מ"ש דאפי' ריח הגט פוסל לכהונה וה"ד ריח הגט ומה זה שכתב וה"ד ריח הגט אטו חדא פסול לנו הא הרבה פסולין יש בגט וא"כ נדע דכל הפסולין בגט ומ"מ נפסלה לכהונה ובע"כ מוכח דכל הפסולין הפוסלין מכח גוף הגט שאינו בהכשר אין שמו גט זה כשרה לכהונה באם הגט כהוגן רק שנפסל מחמת אמירתו זה נחשב ריח הגט ופוסל לכהונה אבל לא שאר גט הפוסל גם אם הוי קול שנתגרשה דפסולה לכהונה דעת הב"ח דבדיעבד אם נשאת לא תצא כמ"ש הב"ש שם בשמו ונהי דהב"ש חולק מ"מ חזינן דהב"ח מחלק בין לכתחלה ובין דיעבד לכך אף הב"ש החולק י"ל היינו דוקא אם נשאת באיסור אבל לא בנשאת בהיתר ואח"כ נעשה ריח הגט גם התם דוקא אם הקול עכ"פ הוי שנתגרשה לגמרי אבל אם גם קול ליכא ודאי דכ"ע מודים דעכ"פ מותרת לבעלה ובפרט דכבר היא יושבת תחתיו אין להוציאה בשביל כך. ומה שכתבתי לעיל דריח הגט פוסל לכהונה אבל אינו אוסר לבעלה אין להקשות מן הירושלמי גיטין סוף פרק המביא דעבר וקיבל אמר ר' יעקב מעשה הי' וכהנת היתה ולא חשו להו חכמים משום ריח הגט וכן הובא בהרא"ש הנה ז"א די"ל דזה גופו הוי כוונת הירושלמי דלא חשו להו חכמים משום ריח הגט מכח דלבעלה לא שייך ריח הגט וא"ש לשון להו דדוקא להן לא חשו אבל לעלמא חששו לריח הגט רק לבעלה לא חשו מכח דלבעלה לא שייך ריח הגט וז"פ. ודרך פלפול קצת י"ל דבאמת הכונה לעלמא וראי' קצת דאי לבעלה למה אמר וכהנת היתה הי' לו לומר ואשת כהן היתה אבל י"ל הכונה דהנה בימי הש"ס היו הכהנות מקפידות להנשא לכהן וכמשאחז"ל דאי לאו דנסיבו כהנת לא גלינא הרי דהקפידו להיות זר נושא כהנת ולכך אמר וכהנת היתה ורצתה אחר מיתת בעלה להנשא לכהן ולא חשו להם חכמים משום ריח הגט:
27
כ״חבנדון החייט שנתקוטט עם אשתו וקודם פורים בא לקהלתו ועשה שלום עם אשתו ונתן לה בגד שעשה לה ואחר פורים ברח והיא הרגישה שמונח בהבגד גט וביקש רו"מ שאכתוב לו הטעם מ"ש דגט בע"כ אינו כלום הנה טעם אחד עיין בחבורי טוטוד"ק בסופו בהשמטות ובספרי קנאת סופרים לחלק טוטו"ד כתבתי שם וגם בחבוריי כת"י אצוה להעתיק לו והנה בגט הזה ודאי אין בו ממש כי הנה מלבד שהי' בלי עדי מסירה יש עוד פסול מה שלא הרגשתי בזה דהוי גט מוקדם וע"י הבעל בעצמו ודאי פסול גם הי' גט ישן כיון דנתייחד עמה קודם הגט פסול מכח גט ישן ג"כ ולזה הנה דעת כמה פוסקים דגט בלי עדי מסירה אינו כלום עיין בב"ש סי' קל"ג ואף להרמב"ם דס"ל דהוי רק פסול י"ל כיון דהוא ס"ל עדות שבשטר רק דרבנן דהוי מפי כתבם ובע"כ מה דס"ל דדי בע"ח לבד מן התורה היינו מכח כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושין מני' וכמ"ש הב"ש בסי' קמ"א וא"כ כאן דלא עשה ע"ד חכמים דגירש בגט מוקדם וגט ישן גם עבר בחרם ודאי גם להרמב"ם הגט בטל מה"ת כיון דהי' בלי עדי מסירה לכך ודאי אין בגט הזה ממש כלל מלבד הטעמים שכתבנו בחבורנו דגט בע"כ אינו גט:
28
כ״טבסי' ו' סעיף י"ז הנה בחבוריי מהד"ג סי' נו"ן נ"ה ע"ג הארכתי בזה ובסי' ע"ג כתבנו צדדי היתר בזה וכעת נ"ל להוסיף עוד היתר בזה היכא דשניהם מודים דהולד ממנו די"ל כיון דמוכח בכמה דוכתא בש"ס דברי הוי כמו רוב וממקומו מוכרח דבדיעבד די ברוב כשרים או בברי דידה וברפ"ב דכתובות גבי מה"ד כיון דרוב נשים בתולות נשאות בברי ושמא דמיא וא"כ הכא כיון דאיכא תרי ברי דידה ודידי' א"כ הוי בזה כתרי רובא והרי בתרי רובא יש דעות דאף באינה אומרת ברי מותרת לכתחלה גם י"ל להיפוך דברי דידי' של הבעל הוי כחד רוב וכיון דאיכא חד רוב בהדי ברי דידה נמי מותרת לכמה פוסקים ולקצת גם הרמב"ם ס"ל ולכך אם נכרין הדברים אמת דהוי ממנו וגם לא דיימא מאחרים יש להקל בזה אף דליכא רוב כשרים כן נ"ל בצירוף הני היתרים שכתבנו שם ועיין במהדורא ה' אות א' מ"ש בזה:
29
ל׳שא' כהן אלמן נשא בתולה בין יוה"כ לסוכות ובי"ד אדר הפילה ולד ואמרו המילדות שהי' נגמר בשערו וצפרנו גם שני קברנים שקברו הנפל אמרו כן ועי"כ הכהן דחה אשתו והיא צועקת שמבעלה נתעברה וטוענת שהמילדות והאנשים אויבים לה והעיר היא רוב עכו"ם ורוב סיעה והבעל טוען אם יהי' לו היתר מגדולי הדור ידור עמה. תשובה. הנה מעכ"ת צידד בהיתרה כיון שמבואר בראשונים ובהה"מ פ"א מיבום די"ל דאף דנגמרו שערות וצפרניו מ"מ י"ל דהוי נפל וא"כ כיון דיולדת לט' יולדת למקוטעין ומ"מ אפשר שיהיו נגמרין שערות וכו' ב"ח קודם הזמן א"כ ה"ה בבן שבעה אפשר להיות נגמרין בחודש ו' וכעין שכתב הב"ש סי' ד' א"כ הוי ס"ס שמא מבעלה ושמא מכשר ודומה למ"ש הדגול מרבבה בגליון הש"ע סי' ו' ס"ס כזה דגם כאן צריך להתחיל שמא מבעלה עכתו"ד ואם כי עצה נכונה זו מ"מ מכח זה לבדו אין בו די להתירה כיון דיש דעות להיפוך דאם נגמרו וכו' בודאי הוי בן קיימא אף דהוי בן ח' ובע"כ דבבן ט' א"א להיות נגמר קודם הזמן ובע"כ דבן ז' הוא ואשתהי אשתהי וא"כ אף המחמירין היינו רק לחומרא וחיישינן למיעוטא דלמא נגמרו קודם אבל לעולם רוב ולדות אין נגמרין שערות וצפרניו רק לט' ובפרט דאיכא כאן תרי רובא דרוב נשים לט' יולדות ומיעוטן לזי"ן וגם אלו היולדות לזי"ן או לט' אין שערותיהן וצפרנם נגמרין עד מלאת ימיהם א"כ מה מהני ס"ס הרי הוי נגד הרוב ובפרט דנגד כל ספק הוי רוב דנגד ספק דלכשר נבעלה הוי רוב פסולין ונגד ספק דלבעלה הוי רוב דרוב נשים לט' יולדות כמ"ש בש"ס וגם רוב ולדות אין להם שערות עד מלאת ימיהם. מיהו לדינא אני מסכים עמו להתירה והדין פשוט דהרי מפורש בסי' ו' דאפי' ברוב פסולין אם אומרת לכשר נבעלתי לא תצא וא"כ ה"נ כיון דאומרת מבעלי הוא הרי אומרת לכשר נבעלתי ונהי דהוי רוב להיפוך מצד השערות מ"מ הרי נאמנת לומר לכשר אף דאיכא תרי רובא וא"כ ה"נ נאמנת לומר מבעלי הוא אף דהוי הרוב להיפוך עכ"פ ע"ד המיעוט ודאי אפשר שיזדמן שיהי' נגמרו קודם הזמן ובזה ליכא מאן דפליג ולמעט בפלוגתא עדיף ובפרט דכאן יש עוד מעלה דיש כאן ב' חזקות חזקת כשרות לכהונה וחזקת הגוף לומר דהשתא היא דנתעברה תחת בעלה וא"כ סמוך מיעוטא להני ב' חזקות ובודאי נעשה כמע"מ ונאמנת לומר לכשר נבעלתי גם י"ל מצטרפין מיעוט כשרים שיש שם למיעוט דנגמרים שערותיהם קודם הזמן ונעשה פלגא ופלגא וכמ"ש הר"ן בפ"ג דחולין גבי לוקחין ביצים מכל מקום דמצטרפין מיעוט נבלות ומיעוט טמאים ונעשה פלגא ופלגא ועיין בש"ס בברכות גבי מיעוט לגמר ומיעוט לע"ז עיי"ש וא"כ ה"נ מצטרף הני תרי מיעוטין להדדי והוי פלגא ופלגא ומהני ברי דידה. ועו"נ דכאן שאני כיון דאין בין הנשואין ללידה רק ו' חדשים וא"כ אם נימא מכח הוכחה זו דיש לו שערות וכו' דנתעברה מקודם בע"כ נחזוק בסברא זו דלא בא לידי שערות רק בהיותו בן ט' וא"כ בע"כ דהיתה מעוברת ג' שפורא קודם הנשואין וא"כ הי' לה להיות ניכר עוברה קודם הנשואין וכיון דקיי"ל במום אין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו כן ה"נ לא גרע ממום והי' מרגיש בה שהיא מעוברת ולמה לא הרגיש בה בע"כ לא היתה מעוברת ואף דלנשואין אחר מיתת הראשון צריך שלימים היינו רק לחומרא לחוש למיעוטא אבל רוב נשים עוברן ניכר לשליש ימיו ע"י שפורא וא"כ ממ"נ אם נלך בתר רובא דרוב אין להם שערות רק במלואת ימיהם א"כ שוב נלך בתר רובא דרוב נשים הוכר לשליש ימיו ע"י שפורא ואם ניחוש למיעוטא דאינו ניכר א"כ שוב נתלה במיעוטא דהי' לולד שערות קודם זמנו ובפרט ממ"נ אי לא נלך בתר שפורא לענין היכר העובר גם בזה לא נלך בתר שפורא ואיך הי' לו שערות בע"כ נאמר שהי' לו ט' שלמים א"כ ממילא בעת הנשואין הי' לו ג' שלמים ולמה לא הוכר עוברה בע"כ מוכח דמבעלה נתעברה. ועוד כיון דהיא היתה בחזקת בתולה והוא אלמן ובקי בפ"פ למה לא הרגיש אז אם היא בתולה או בעולה ולמה שתק אז לכך מכל הלין טעמי הנני מסכים להתירה שתשב תחת בעלה:
30
ל״אשא' באשה שנתייחדה עם א"י בחדר ואח"כ בא הבעל וראה את הא"י יצא מן הבית וכאשר בא אל הבית ראה שלא הי' שום אדם רק אשתו והתקוטט עמה עבור היחוד ושאל אותה אם נטמאה ואמרה שזינתה עמו ואח"כ בא הזוג גם... הרב והודית שזינתה ושאל הרב את הבעל אם מאמין לה ואמר שמאמין לה והפריש אותם ואחר כמה ימים מהפרישה באה האשה לפני הרב וחזרה מדבריה הראשונים ששקר הי' שלא נגע בה ונתנה אמתלא לדברי' למה אמרה תחלה מחמת שבעלה מתקוטט עמה תמיד לכן אמרה בכדי שיגרשה ועתה נתיישבה שצר לה על ג' ילדים שיש להם ורצתה לדור עמו וכעת אומר הבעל שמאמין לה שלא נטמאה והאמתלא שלה מקובלת לו. הנה מלבד מה שראה הפלוגתא של הרמב"ם והראב"ד והמגיד המובא בב"ש סי' וי"ו אם מהני אמתלא בזה מלבד כ"ז כתב שם הב"ש דבאומרת ברצון כיון דמפסדת כתובתה גם הראב"ד מודה דלא מהני אמתלא עיי"ש ומלבד דבריו נ"ל יותר דודאי לעשות עצמה זונה כולי האי לא עבדה בשביל אמתלא וכמו דאמרינן דלעשות מעשה לא עבדה בשביל אמתלא מכ"ש לעשות נפשה רשיעא וזונה לא עבידה לעשות בשביל אמתלא ואף דבש"ס משמע והכי קיי"ל דאף דאומרת טמאה אני ברצון אמרינן דאומרת כן בשביל ענ"ב הרי אף דבזה עושית בשביל אמתלא שאני טעם דענ"ב דהוי אמתלא גדולה דהרי היא אין אומרת כן רק אנן טענינן עבורה בזה דרכה לעשות אף דמשוי' נפשה רשיעא וגם היא יודעת כיון דאמתלא זו גלוי כל העולם יאמרו דאינה זונה רק דאמרה כן בשביל ענ"ב אבל אמתלא שאינו גלוי לכל רק היא אומרת כן אין דרכה לעשות כן לעשותה זונה בשביל אמתלא ועוד כיון דקיי"ל לעשות מעשה לא עבדה בשביל אמתלא א"כ ה"נ כיון דנתייחדה עם הנכרי לעשות מעשה לא עבדה בשביל אמתלא ובפרט כיון דלדעת רבינו שמחה המובא ברמ"א אף מגו לא מהני כיון דנתייחדה עמו מוכח מזה דכיון דנתייחדה עם הנכרי הוי כעדים שזינתה ולא מהני מגו נהי דאם אומרת שלא זינתה כלל מהני ואין אוסרין על היחוד היינו דלא הוי כעדים ממש רק הוי כמו רוב שזינתה ולכך באם אומרת שלא זינתה מהני ברי נגד הרוב כדמוכח בכמה דוכתא ובסי' ד' ובש"ס בפ"ק דכתובות אפי' ברוב פסולין מהני ברי שלה אבל במודית רק שאומרת באונס מגו נגד הרוב לא מהני וכמ"ש בדיני מגו וא"כ אם מגו לא מהני מכ"ש דאמתלא לא מהני נגד הרוב ומטעם ענ"ב הנה מלבד דהבעל מאמין לה כן אך גם להסוברים דאינו נאמן שמאמין לה לבטל חרגמ"ה מ"מ כאן כיון דנתייחדה הוי כרגל"ד ובלי נאמנות לה נאמנת לומר טמאה כיון דהוי רגל"ד ע"י היחוד ועוד נראה דענ"ב לא שייך רק אם היא התחילה לומר טמאה אני לך בלי שאלת בעלה כלל אבל אם הוא שאלה אם זינתה והיא משיבת הן כיון דלא אמרה מעצמה כן רק ע"י שאלת בעלה לה לא שייך לומר ענ"ב ודין דענ"ב חידוש והבו דלא לוסיף עלה דהיינו דוקא באומרת מעצמה ולא כשהבעל שאלה והיא מודית לו ומ"ש רו"מ בכוונת הרמ"א מ"ש דאחר חרגמ"ה א"י לומר שמאמין לה ותמה על זה הרי תקנת רגמ"ה הוי רק לתקנת האשה וכאן היא מבקשת גט שאומרת טמאה אני לך ופי' הכונה דהיינו אחר שחזרה בה ממאמרה ואומרת ששקר דיברה אז א"נ לומר שמאמין לה כן עלתה במחשבה לפני טרם ראיתי דבריו וכן מורה להדיא לשון הרמ"א אח"כ למעיין שם מוכח דעיקר הדין הוי אם חזרה בה ג"כ ולכך הנני מסכים עמו דאסורה לבעלה ואין לה תקנה רק הגרושין:
31
ל״בשא' מהגאון מו"ה יצחק יעקב אב"ד טימשפל. מה שחידש במכתבו דין אחד שאם הי' תחלה בקירוב בשר באומרת מותר מותרת אח"כ אף שנבעלה דאמרינן בזה יצרה אלבשה. תשובה. טרם כל נזכרתי מ"ש ההפלאה דלכך ס"ל לאבוה דשמואל דיצרא אלבשה מכח דעכ"פ כוונה מעל באישה ודומה זה לדין של מהרי"ק ודבריו תמוהין דבשלמא בדין של מהרי"ק כיון דאומר מותר לאו אונס הוא רק שוגג לכך נהי דלשמים לא הוי עונה גדול לבעלה אסורה גם בשוגג כל דלא הוי אונס אבל הך סברא דיצרא אלבשה דהוי כאונס גם לבעלה מותר דהיכי דכוונת המעילה בו הוי באונס מותרת גם לבעלה דהרי סוף סוף כוונה למעול רק באונס ואונס בישראל שריא ואם יצרה אלבשה לא הוי אונס א"כ הוי חטא גם לו ית' והדק"ל נוקמא אחזקת כשרות לכך אין דברי הפלאה נראין. ומה שהרגיש רו"מ על סתירת דבריו ממה דמשמע מדברי הפוסקים דדוקא תחלת ביאה בעינן באונס אבל בקירוב בשר לבד באונס לא אמרינן יצרא אלבשה ולזה מוכרח לחלק דבאונס ל"ש כ"כ יצרא אלבשה דטובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים אבל באומרת מותר שייך יצרא אלבשה אף בקירוב בשר ולדעתי לא הוצרך לחילוק זה די"ל דגם באונס די אם הי' הקירוב בשר באונס ומה דנקטו הפוסקי' בלשונם תחלת ביאה באונס י"ל לרבותא נקטה אף דכבר הי' תחלת ביאה כבר ותחלת ביאה היא בכלל ביאה לכל דבר וא"כ הוי ס"ד לומר דלא תקיף יצרא עוד. וי"ל בזה מה שהעיר הפ"י שם בסוגיא מכריתות דחייב על כח וכח ומ"ט לא נימא יצרא אלבשה ולק"מ דהתם כיון דכבר בעל לא תקיף ליצרא אבל באותה ביאה כל דלא גמר תקיף ליצרא ולכך י"ל דלרבותא נקטי לא מבעיא בקירוב בשר לבד דודאי שייך יצרא אלבשה רק גם אף אם הי' תחלת ביאה באונס נמי כל דלא גמר אותה ביאה תקיף יצרא אבל בהוציא האבר על כח אחר בזה לא תקיף עוד ליצרא ומיהו קשה עוד קו' הפ"י שכבת זרע בשפחה חרופה היכא משכחת לה כיון דבזה בעינן גמר ביאה ובלא"ה פטור ונימא כיון דהוי תחלת ביאה שוב יצרא אלבשי' ויופטר על גמר ביאה ועל תחלת ביאה לא יחייב ובע"כ כמ"ש הפ"י שם בתירוצו.
32
ל״גוגוף דין של כת"ר אין נראה חדא נפל דין של מהרי"ק בבירא דהאיך משכחת לה ביאה בלי קירוב בשר וא"כ יהי' מותרת כיון דכבר יצרא אלבשה מיהו זה ישבתי דכוונת דבריו יהי' עפ"ד הפ"י הנ"ל ומהרי"ק מיירי היכי דנתייחדה תחלה לבעילה כדרך אומרת מותר אף דהוי תחלה קירוב בשר לא מהני יצרא אלבשה אך כת"ר מיירי דנתייחדה תחלה רק על קירוב בשר ואח"כ עשה בעילה אז אמרינן יצרא אלבשה מיהו לדינא אא"ל כן דא"כ מהו פריך בכתובות ולאבוה דשמואל אונס דשרי רחמנא היכא משכחת לה ממ"נ אי נימא כסברת רו"מ דביאה דוקא בעינן תחלה באונס א"כ מוכרח לחלק בחילוק שלו דבאונס לא שייך כ"כ יצרא אלבשי' כמו באומר מותר א"כ מה פריך לאבוה דשמואל נימא דאבוה דשמואל ס"ל כן דבאומר מותר מודה דשייך יצרא אלבשה וא"כ משכחת לה אונס כגון דנתייחדה תחלה בקירוב בשר ואח"כ הוי יצרא אלבשה וזה הוי אונס ממש ומשכחת לה כה"ג ואף לפי סברתי לחלק דבקירוב בשר שייך יותר לומר יצרא אלבשה מתחלת ביאה מכ"ש דקשה מה פריך הרי י"ל דכה"ג משכחת לה אונס היכא דהוי האונס תחלה רק על קירוב בשר אז אח"כ מודה דיצרא אלבשה וכן קשה מה קאמר שם ת"כ דרבא וכו' ויש שאפי' לא נתפשה מותרת ואיזה זו שתחלתו באונס וסופו ברצון ומה ראי' דלמא הכונה באומרת מותר וס"ל אומר מותר אנוס הוא ומה דקאמר שתחלתו באונס היינו בקירוב בשר בזה אמרינן יצרא אלבשה ולא באונס ממש ובתחלת ביאה מיהו זה י"ל דלרבא לשטתו אמר הת"כ דרבא ס"ל אומר מותר שוגג הקרוב למזיד הוא ולא הוי קראו בברייתא אונס לדידי' לשטתו יש סיוע מזה אבל קושיא ראשונה קשה ומכ"ש דתקשה יותר לפי מה שנ"ל עיקר דמהרי"ק לא קאמר דין זה דאומרת מותר אסורה לבעלה דכיוונה בו מעל רק לדידן דקיי"ל כרבא דאומר מותר קרוב למזיד הוא ולכך נהי דלדין שמים אין חייבת מיתה דלא הוי מזיד ממש מ"מ לענין הבעל לא מהני זה כיון דהוי קרוב למזיד והרי כיוונה למעול בו מעל מה דאסור אבל אם אומר מותר אנוס הוא א"כ הוי כאנוסה בזה אף לבעלה מותר דאונס בישראל משרי שרי ולא הוי בכונה למעול בו מעל דהרי סבורה דאינה מעל כלל ואנוסה היא בדבר ואם כן הוא קשה יותר נימא דאבוה דשמואל ס"ל אומר מותר אונס הוא ומשכחת לה אונס כה"ג בתחלה באונס באומר מותר אבל הוא מיירי באונס ממש לכך אסורה דלא שייך בזה יצרא אלבשה ולכך הדבר מוכרח שלא כדבריו. ובר מן דין מצד הסברא נראה דל"ש יצרא אלבשה רק היכא דכבר הוי תחלת ביאה אבל בקירוב בשר ל"ש יצרא אלבשה דהרי אבוה דשמואל לא ס"ל כלל הך סברא דיצרא אלבשה ונהי דרבא ס"ל כן היינו רק ע"י התחלת ביאה אבל לא ע"י קירוב בשר ולמעט בפלוגתא עדיף והמחדש דבר עליו הראי' בעדים. גם איך נאמר דשייך יצרא אלבשה בקירוב בשר א"כ בבועל א"א איך אפשר שיהיו נהרגין אף אם התרו בהם בשעת מעשה וקבלו התראה הרי אפשר דתחלה בשעת קירוב בשר היו אומרים מותר ואח"כ נהי דקבלו התראה דלמא יצרא אלבשי' ונצטרך לומר דהמתרים יהיו מתרים בהם מתחלת קירוב בשר עד הביאה ולזה מבואר הביטול בכמה דוכתא לכך מכל זה נראה דלא כוותי' בזה ועיין בק"א סי' וכו' וכו' מה ששייך להנ"ל:
33
ל״דלהנ"ל. ובנדון גוף שאלתו דהאשה הי' ספק לה אם נבעלה או לא נראה דמותרת בפשיטות דמוקמינן דכל דבר בחזקת שלא נעשה מעשה ואין לנו לאוסרה מספק שמא נבעלה ואינה דומה לשבוי' דאסורה דחיישינן שמא נבעלה חדא דשם הוי רק דרבנן ומכח מעלות כהונה ועוד התם הוי הספק מכח שמא באונס וא"כ אין הדבר בידה ובו יש רוב דעות דרוב נכרים פרוצים בעריות ורובא דתלוי במעשה לא הוי כמ"ש התוס' דתשמיש לא נחשב רובא דתלוי במעשה מיהו היינו רק לענין רוב דלא אלים המעשה לבטל הרוב אבל מ"מ מעשה הי' ראוי לאוקמא בחזקת שלא נעשה מעשה וכאן ברצונה תלוי הדבר ולה יש חזקת כשרות להיפוך ועכ"פ רוב להיפוך ליכא לכך מוקמינן בחזקת שלא נבעלה ואינו דומה לסוטה דאסורה מספק דהתם רגל"ד דהרי קינא לה ונסתרה והרבה יש לדבר ולדינא נראה דדינו דין אמת ולא מטעמי':
34
ל״הנסתפקתי בהני דמה"ת לא הוי גט ורבנן תקנו דהוי גט והיינו משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושין מני' אם אסורה לכהן או לא ובפרט לענין דיעבד אם נשאת תצא או לא כגון לענין בטלו מבוטל לדס"ל דאינו מבוטל או לדידן דקיי"ל אין אונס בגיטין וכמ"ש בש"ע לק' סי' קמ"ד והיינו מטעם דאפקעינהו וכו' אם מותרת להנשא לכהן כיון דבאמת אין כאן קדושין או אסורה ואם אסורה אם עכ"פ בדיעבד ל"ת או אף בדיעבד תצא. והנה כל ס' שלנו הוא רק לדעת התוס' בגיטין דמשמע מדבריהם דבאמת כדין יחפה והקדושין בטלין א"כ י"ל דגם לכהן מותרת אך להרשב"א פ"ק דכתובות דס"ל דבאמת לא אפקעינהו רק כיון שהוא יודע שיפקיעו רבנן הקדושין הוא גומר ומגרש ואינו מבטלו בלב שלם לדידי' ודאי דאסור לכהן וכן מפורש בדבריו עיי"ש והובאו דבריו באבני מלואים סי' קמ"ו. והנה פשוט דין זה נראה ביבמות ק"כ גבי מה דבעי רבא מ"ט דר"א וכו' ת"ש אשה שהלכה היא ובעלה למד"ה ובאה ואמרה מת בעלי וכו' וליחוש דלמא בגיטא אתי והאי דאמרה הכי לקלקלה לצרה קמכוונה אי דאינסב לישראל ה"נ הבמ"ע דאינסב לכהן וק"ל ליחוש דלמא יתן לה הבעל גט ע"ת אם לא באתי מכאן עד יב"ח וארעו אונס ולא הי' יכול לבוא ובזה מותרת להנשא משום דאין אונס בגיטין ומה שאומרת שמת לקלקלה לצרה קמכוונה ואף דנשאת לכהן ל"ת כיון דאפקעינהו רבנן לקדושין מני' א"כ אינה גרושה כלל ומותרת לכהן ובפרט דכאן הוי רבא בעצמו בעל האבעיא וא"כ ק' להך לשנא וקיי"ל הכא דס"ל לרבא דאין אונס בגיטין ומה מבעיא לי' בטעמא דר"א לפשוט מהך ברייתא וא"ל משום דנשאת ליחוש דלמא נפקר בגיטא וא"ל הנשאת בנשאת לכהן דאכתי דלמא גרשה ע"ת באם לא באתי וארעו אונס ולא בא דבכה"ג עכ"פ כיון דכבר נשאת ל"ת ומדלא פשיט רבא מזה מוכח דבכה"ג אף אם נשאת תצא הן אמת לפמ"ש התוס' בגיטין ל"ד ד"ה אפקעינהו דל"ח שמא יחפה על ב"א דרוב אנשים אין מגרשים נשותיהם ואם מגרשים אין מבטלין א"כ י"ל ה"נ כיון דרוב אנשים אין מגרשים ואף אין מגרשין ע"ת ואף אם מגרשין ע"ת ל"ח לאונס ולכך יכולה צרתה לסמוך עלי' ואין ראי' מזה דאסורה אפי' בדיעבד לכהן אך לפמ"ש התוס' אח"כ דלכך א"י לחפות כה"ג משום כיון דמכוין לכך לא אפקעינהו רבנן לקדושין א"כ משמע דאם לא הי' מכוין לכך הוי חיישינן אף לשמא יגרש ושמא יבטל א"כ ה"נ קשה דליחוש לשמא גרשה ע"ת אם לא באתי ושמא אירע אונס ובפרט דמאי פריך וליחוש דלמא נפקא בגיטא ומאי פריך דלמא לגט ל"ח כיון דרוב אנשים אין מגרשים נשותיהן משא"כ מיתה דשכיח הוא כמ"ש בכמה דוכתא ובע"כ דמשמע לי' דאף למאי דלא שכיח ראוי לחוש א"כ לפ"ז יש לחוש שמא גירש ע"ת ושמא אירע לו אונס ובע"כ כמ"ש דאף בדיעבד תצא מכהן ומקלקלא לנפשה שפיר. אחרי כותבי זה ראיתי בפרש"י כתובות ב' ע"ב ד"ה לא שמי' מתיא וז"ל והוי גיטא ותנשא לאחר וגם לכהונה נפסלה מהיום והדבר תמוה למה פרש"י כן דגם לכהונה נפסלה דפשיטא אם מותרת לאחר פשיטא דאסורה לכהן וגם הוא ק"ו דמה אם לקולא הוי גט ומותרת להנשא מכ"ש לחומרא דמהני דהרי אפי' ריח הגט פוסל לכהונה ומה לשון וגם שכ' רש"י וגם בכל הסוגיא דמזכיר לשון דהוי גט לא כתב רש"י כן רק הכא וזה צריך טעם אך נראה דז"כ רש"י כיון דעיקר הטעם דאין אונס בגיטין הוא משום תקנה דרבנן ובע"כ משום דאמרינן אפקעינהו רבנן וכו' וא"כ תינח להנשא לאחר מותרת מטעם אפקעינהו אך לכהן אדרבא כיון דאפקעינהו רבנן לקדושין ראוי שתהי' מותרת אף לכהן ולכך שפיר פרש"י דאף דמותרת לאחר מטעם דאפקעינהו מ"מ אסורה לכהן מהיום ולכך א"ש לשון וגם והיינו משום דהי' קשה לרש"י דלמה האריך שמואל בלשונו לומר לא שמי' מתיא הול"ל בקיצור הוי גט אך הנה אם הי' אמרינן דלכהן מותרת א"כ הי' מועיל בביאתו למקצת דאם לא בא כלל א"כ הוי הגט מה"ת ולא הי' צ"ל אפקעינהו והיתה אסורה אף לכהן אבל אם באמת בא רק דפסקא מברא ואמר חזו דאתאי כיון דמה"ת נחשב ביאה וצריכין לבא לטעם דאפקעינהו א"כ שוב מותרת אף לכהן א"כ הועיל במקצת דביאתו למקצת דברים להתירה לכהן ולכך קמ"ל שמואל לישנא יתירא דלא שמי' ביאה כלל וז"ש ל"ש מתיא והוי דינו כאילו לא בא כלל ואז אסורה אף לכהן וז"ש רש"י מדאמר שמואל בלשונו ל"ש מתיא מוכח דקיי"ל דהוי גט ממש לכל דיניו גם לכהן וא"ל דרש"י פי' כן לס"ד דהי' סבר דמדינא אין אונס בגיטין מדין תורה אבל למסקנא דהוא מכח תקנה באמת מותרת אף לכהן ומעשה דשמואל הוי מטעם דהוא אונס דשכיח דז"א דגם להס"ד הי' יודע דטעמו רק משום תקנה וכמ"ש רש"י בריש הסוגיא וכדמפרש בגמ' טעמא דמהיכי תיתי מה"ת יהי' עדיפי גיטין משאר דברים דמהני בהו טענת אונס ובע"כ דגם להס"ד הוא רק מטעם תקנה רק דתחלה סבר דרבא למד כן ממתניתין וברייתא ואח"כ דחה דרבא מסברא דנפשי' אמר אך זה ידע גם להס"ד דהוא רק מטעם תקנה ואעפ"כ כתב רש"י דמלשון שמואל מוכח דאסורה לכהן והרי להס"ד הי' סובר דטעמא דידי' משום דאין אונס בגיטין מוכח דגם בזה אסורה לכהן ובע"כ כוונת רש"י אף בדיעבד דלענין לכתחלה פשיטא דאסורה משום מ"ע וכדומה ובע"כ דקמ"ל רק לענין דיעבד וא"ש ודו"ק:
35
ל״ושא' באם רחץ איזה איש הפוסל לכהונה בביאתו אם רחץ באמבטי ואח"כ רחצה אשה ונתעברה מזה אם נפסלה לכהונה או לא. הנה בש"ס חגיגה דף... מבעיא שם בתולה שעיברה מהו לכה"ג עד חיישינן שמא באמבטי עיברה והנה הך חיישינן מוכח שם דהוי לקולא ע"ד מה דפירשו בחיישינן שמא חוץ לחומה לנו עיי"ש וא"כ מוכח דלא נפסלה ע"י אמבטי לכה"ג וצ"ע על הרמב"ם שהשמיט דין זה ולא העתיקו ואפשר דמשם אין ראי' דבכה"ג בבתולי' קיימין תליא מלתא וי"ל כיון דהוי רק באמבטי בתולי' קיימין (והרי אף בהטי' משמע שם דמותרת לכה"ג ובפסולי כהונה ודאי נפסלה אף דהוא בהטי') אבל בפסולי כהונה דבביאה תליא מלתא י"ל דאף באמבטי נחשב ביאה ונפסלה לכהונה ועיין בא"מ וב"ש סי'... דהוי כאחיו ובנו לכל דבר מיהו י"ל מפסולי כהונה שאני אך שבתי וראיתי לפי משמעות הש"ס ביבמות ס"ט דקאמר שם דיליף ביאה דפוסל מאלמנה לכה"ג וא"כ תינח ביאה ממש דפוסל בכה"ג אבל באמבטי דבכה"ג גופי' י"ל דאינו פוסל באלמנה לכך אינו פוסל בפסולי כהונה אך לפ"ז ק"ל למה לא קאמר שם נ"מ זו בין ת"ק לר' יוסי ולחומרא דלת"ק באמבטי אינו פוסל ולר' יוסי דס"ל כל שזרעו פוסל פוסל א"כ אף באמבטי עכ"פ זרעו הוא ופוסל לכך אף הוא פוסל וצ"ע בזה ושוב ראיתי במשל"מ הל' א"ב פי"ז והל' אישות פרק ט"ו שמאריך בזה ולא הרגיש במ"ש וי"ל ראי' לדין הנ"ל ממשנה שם ס"ט ע"ב דהעבד פוסל משום ביאה ואינו פוסל משום זרע כיצד וכו' וקשה למ"ל למנקט ענין רחוק בזרע זרעו ודרך איסור הו"ל למנקט נ"מ בדרך היתר אם נתעברה מעבד באמבטי אז משום ביאה אינה נפסלת ואם הי' פוסל משום זרע היתה נפסלת מן התרומה אבל אם אינו פוסל משום זרע מותרת בתרומה ובע"כ דנפסלה גם משום ביאה מיהו י"ל דאף משום זרע פוסל כה"ג ודוקא בנדון המשנה אינו פוסל מכח דולד שפחה ונכרית כמותה ולא נחשב זרעו אבל בנדון כזה מ"מ נחשב זרעו ופוסל גם משום זרע וצ"ע כעת בזה:
36
ל״זהנה אשה שזינתה עבור הצלת נפשות מישראל המהרי"ק בתשובה העלה לאיסור ובתשובותי דחיתי דבריו והבאתי ראי' להיפוך וכעת אני תמה על המהרי"ק ממ"ש ראי' מש"ס דמגלה דכאשר אבדתי אבדתי וכו' והרי לכאורה משמע מש"ס שם להיפוך ממ"ש שם אח"כ כיון שהגיעה לבית הצלמים נסתלקה ממנה שכינה אמרה אלי אלי למה עזבתני שמא אתה דן על השוגג כמזיד ואונס כרצון ופרש"י שם שאף שאני הולך אליו באונס הוא. א"כ מפורש אמרה דהוי באונס ותחלה אמרה כאשר אבדתי אבדתי משמע דמחשבת זה לרצון ומזה לכאורה הי' מוכח כדעת הישיע"ק ותשובת גא"י שדחו ראיות מהרי"ק דהתם הכונה כיון דהוי כשבוי מלכות לכך תהי' אסורה על מרדכי ע"ש ולכך א"ש דלענין לאסור על מרדכי שפיר תהי' נאסרת משום שהוא אדם ולא אל ויש לו לחוש שמא נתרצית אבל נגד עונש מהקב"ה שפיר טענה כיון דלפניו ית' גלוי שלא נתרצית והי' באונס אין ראוי' לעונש. גם דעת המהרי"ק הי' נ"ל די"ל דנהי דלענין לבעלה שתאסור נחשב רצון היינו דאיסור בעלה לאו בעברה תליא דאף שלא עשתה עברה י"ל דאסורה על בעלה אם נגע בה אחר דרך ביאה והוי כפסולי הגוף בכמה פסולים ואסורי ערוה דנאסרים זע"ז אף שלא חטאו ולא פשעו כן י"ל בזה דדוקא אם זינתה באונס ממש שהוא תקפה ובא עלי' בזה גלי קרא שמותרת לבעלה אבל כל שבא עלי' ברצון אסורה אף דלא הוי בעברה ולכך למרדכי נאסרה אף דלא הוי בעברה אבל נגד העונש ממנו ית' שפיר טענה דבאמת כיון שהיא הולכת עבור הצלת נפשות ישראל הוי אונס ולכך טענה שמא אתה דן על השוגג כמזיד ואונס כרצון אבל כד דייקינן קשה על שניהם ממ"ש במס' מגלה בפסוק ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת כדת של תורה דעד השתא באונס ועכשיו ברצון וא"כ דברי הישיע"ק ותשו' גא"י נסתרין דלפי דבריהם באמת אנוסה היתה ולא כיוונה מעולם לרצון א"כ למה אמרה דהוי שלא כדת של תורה הרי כדת הוא כיון דהוי באונס באמת וגם לדברי מהרי"ק הוא תמוה שדבריו סותרין זא"ז דתחלה אמרה דהוי שלא כדת דעד עכשיו באונס והשתא ברצון דהרי אמרה דהוי ברצון ממש ועושית שלא כדת של תורה ואח"כ אמרה שמא אתה דן על שוגג כמזיד ואונס כרצון ופרש"י אף שאני הולכת אליו באונס הוא א"כ החשיבה זה לאונס ולכך נראה כמ"ש במק"א והבאתי ראי' מרש"י דעיקר הרצון שגילתה מאיזה משפחה היא וזה לא עשתה עבור עתה רק עבור עתיד פן יוסיף המן לעשות כן בזמן אחר עיי"ש ולכך א"ש כיון דזה ידוע שאין הקב"ה דן את האדם רק כפי שעתו ולרעה אינו הולך בתר עתיד ולכך אמרה שפיר ובכן אבוא אל המלך שלא כדת דעד השתא באונס ועכשיו ברצון זה גלתה לו מה שדעתה לעשות למחר וליומא אחרא ביום שני של המשתה שתגלה לו מאיזה משפחה היא ואז תעשה שלא כדת ויהי' רצון ממש כיון דזה הוי שלא מחמת הצלת נפשות רק עבור העתיד וחשש בעלמא ולכך תהי' נאסרת על מרדכי אבל אח"כ כשהגיעה לבית הצלמים כשנסתלקה שכינה זה הי' ביום א' להליכתה ואז לא הי' דעתה לגלות לו עכשיו רק למחר וא"כ כעת הי' אונס ממש דאף שהולכת אליו מ"מ באונס הוא עבור הצלת נפשות והוי אונס ממש ומה שעתידה לעשות למחר אין ראוי לענשה היום כיון דלרעה אין הקב"ה דן את האדם רק כפי שעתו. ויובן בזה מ"ש המפו' מ"ש שמא אתה דן על השוגג כמזיד ואונס כרצון ותרתי למ"ל ולפמ"ש א"ש דהיא היתה מסופקת אם מותר לזנות עבור הצלת נפשות ולכך טענה ממ"נ דמתחלה סברה דמה שהיא הולכת אליו הוי באונס משום הצלת נפשות ומותר לזנות כה"ג וטענה ממ"נ דאם אין הקב"ה דן אונס כרצון א"כ למה נענשה הרי הולכת משום הצלת נפשות ובע"כ שאסור לזנות עבור הצלת נפשות א"כ עכ"פ שוגגת הי' שהרי תחלה ס"ל שמותר ובע"כ מוכח דהקב"ה דן שוגג כמזיד ונענשה עבור שוגג ואת"ל שאין הקב"ה דן שוגג כמזיד יהי' מוכח שדן אונס כרצון ולכך אף שהיא הולכת באונס באמת נדונית כרצון ולכך טענה ממ"נ או דאתה דן על השוגג כמזיד או על האונס כרצון ועכ"פ מן הש"ס הנ"ל לפי דרכנו יהי' מוכח דלא כדעת המהרי"ק רק אדרבא זה הוי אונס ממש רק מה שגלתה אח"כ משפחתה עבור לתקן החשש להבא בזה נאסרה על מרדכי וא"ש:
37
ל״חשא' ילמדנו רבינו בבחור אחד שברח מרוסיא כבן ט' שנים ולא הי' יודע אם הוא כהן או לוי או ישראל ופעם אחת בשמחת תורה כשכבר הי' בן ט"ו הוחזק א"ע במנין אחד לכהן היינו שקנה במעות כהן ומאז והלאה לא עלה לתורה בפה כי הי' בעיירות אחרות ומשום הא הי' מוחזק בעירנו לכהן וכמו שנה שידך א"ע עם זונה שנבעלה לעכו"ם ואמר שאינו כהן והביא ע"א שהעיד בתורת עדות איך ששאל ברוסיא לכמה אנשים שהכירו את אביו ואמרו בבירור שהוא לא הי' כהן רק לוי גם ששאל את אמו ואמרה ג"כ שהוא לוי ועוד ע"א העיד לפנינו ששמע מאמו ג"כ שאביו לא הי' כהן רק לוי והוא לא הוחזק א"ע לכהן רק בש"ת הנ"ל ולא נשא כפיו מעולם. תשובה. הנה לדון בכאן אם שייך שויא נפשי' חד"א במקום עדים אינו ענין לכאן כיון דכאן לא הכירו את אביו רק הוי עד מפי עד ומפי אמו זה אין להם דין עדים ובפרט מה ששמעו מאמו ואם היתה לפנינו לא היתה נאמנת נגדו מיהו מטעם אחר נראה דלא שייך לומר בזה שויא נפשי' חד"א חדא דהאמתלא שלו הוי טובה כיון שברח בהיותו קטן לא ידע מהותו וסבר שהוא כהן והי' לו הלוי לכהן גם בלא זה אם יאמר ששיקר כדי לעשות כבוד לתורה לעלות ראשון בש"ת נמי הוי אמתלא טובה שהרי דביתהו דשמואל שיקרה לפניו מחמת חולשתה וה"ה בזה והרי מבואר במג"א בסי' קל"ה בשם מהרי"ק דאפי' ביש כהן כופין אותו לצאת מכח מנהג וכבוד התורה א"כ ה"נ בשביל כבוד התורה י"ל ששיקר כדי לעלות לתורה ולומר דזה הוי מעשה מה שעלה לכהן ובמעשה לא מהני אמתלא ז"א דזה אינו מעשה המוכיח דהרי בליכא כהן קורא ישראל א"כ אין המעשה מוכיח שהוא כהן גם י"ל דשויא נפשי' חד"א אף אם מהני אף במקום עדים י"ל היינו רק אם בשעת מעשה אינו ניכר כחשו על פניו ובשעת מעשה הוי אפשר לומר שהוא אמת אז אף דאח"כ נודע שהוא שקר כבר נעשה כחד"א אבל היכא דבשעת אמירתו הי' ניכר שהוא משקר אז לא חל האמירה בתחלה כלל ולא נעשה איסור מעולם י"ל בזה לא שייך שוי' נפשי' חד"א וכאן כיון דלא נשא כפיו מעולם והרי זה הוי בעשה מה"ת וגם הי' סוכות באותו פעם ולא נשא כפיו ואיך עבר בעשה דכה תברכו ולכך בע"כ החזיק עצמו שאינו כהן א"כ הוי חזקה להיפוך וחזקה ראשונה הוי דלא עבר על איסור תורה ומה שהחזיק עצמו לכהן הוי רק במילי דרבנן ומתקנתא דרבנן וי"ל דלא משמע לי' לאיסורא בזה, ועוד אודיע לו אם לא ראו בו סימני גדלות כיון דהי' רק בן ט"ו שנה י"ל דהי' קטן ובקטן לא שייך לומר שויא נפשי' חד"א וחזקה דרבא הוי רק לחומרא ויש לצרף זה ג"כ לסניף ואם אינו ענין לנדון זה כי אפשר ראו בו סימני גדלות אולי יהי' נצרך לו במק"א ויש לצרף בזה עוד דעת הרשד"ם דכהנים בזה"ז אין להם דין כהנים ברורים והוי רק כספקא בעלמא וכדאי הני היתרים לסמוך עליהם גם בחבורינו כתבנו דהיכא דאומר רק על ספק לא שייך שויא נפשי' חד"א ובק"ס שלי החזקנו זה בטעמים לכך מכל הלין אני מסכים לדברי רו"מ שאין לו דין כהן ומותר ליקח האשה הזונה:
38
ל״טשא' באיש אחד שנסע מעירו לעיר אחרת והוא כהן ונשא שם אשה ויצא הקול בכאן שאשה הזאת היתה מאותם אשר זנתה בעודה בתולה והיתה מעוברת ונסעה ממקומה לעיר הנ"ל ואח"כ נפלה קטטה בין הזוג ובאו לפני ב"ד ואמרה לפניהם שהאמת היא כך שהיא מק"ק א' רק שהיא היתה משרתת בכפר אחד סמוך לק' א' רק שאמרה שזינתה עם בעה"ב שלה וממנו היתה מעוברת וכו'. והנה מדין מעוברת חברו או מינקת לא דיבר רו"מ כלל בודאי כבר ילדה ומת הילד וכדומה בענין שא"צ לדבר בזה והנה בדין איסור לכהונה כבר ראה גם רו"מ בסי' וי"ו דבדיעבד שכבר נשאת לכ"ע לא תצא אפי' ברוב פסולין אם אומרת ברי שלכשר נבעלתי. ומה שחשש רו"מ לדברי הסמ"ג הובא בב"ש סי' וי"ו ס"ק י"ט במופקרת לזנות הנה אשה זו אינה בחזקת מופקרת ואף דאין אשה מתעברת מביאה ראשונה מ"מ מה ראי' מזה לעשותה מופקרת אטו מאיש אחד אינו אפשר שיבעל וישנה ויותר מסתבר לתלות בזה שכבר התחיל עמה מלומר דזנתה עם אחר ג"כ ואף אם יש קול בקה' שהיתה מופקרת מ"מ הוי קלא דבתר נשואין ולזה לא חיישינן כידוע ולכאורה י"ל עוד עפמ"ש האחרונים בשם תשובת מהרשד"ם דכהני בזה"ז הוי רק כהני ספק א"כ י"ל דהוי ס"ס שמא אינה מופקרת ואת"ל מופקרת שמא הוא אינו כהן מיהו י"ל דזה הוי ס"ס דשני גופין אך י"ל ס"ס אחר דלמא אינו כהן ואת"ל כהן דלמא דלא כדעת הסמ"ג רק מופקרת נמי מותר לכהן באומרת ברי לי גם אף אם אינו ס"ס עכ"פ צד קולא הוי להקל בזה לסמוך על דבורה שלה לכשר נבעלתי ומותרת לישב עם בעלה:
39
מ׳לתשובה הקודמת. נתחדש לי ספק אחד בנדון כזה הן אמת דבמעשה זו ממש אין נ"מ כיון דכבר נשאת אבל נ"מ לעלמא כיוצא בזה שהיא היתה ממקום אחר וכעת היא בק' ט' ואומרת שזנתה מכבר בכפר אם הי' ט' רוב כשרים או תרי רובי להסוברים כן והכפר הי' רוב פסולין אם נימא כיון דאומרת דהזנות הי' בכפר דהוי רוב פסולין אסורה לכהן או נימא להיפוך דממ"נ אם נאמין לה שהי' בכפר א"כ יש לה מגו דהיתה אומרת שזינתה בכאן וא"כ נאמנת שהי' לכשר או נימא דכאן נמצא כאן הי' ואם יש כאן תרי רובא או חד רוב לכל חד כדאית לי' מותרת ובאם לאו אסורה או להיפוך אם במקום שאומרת שזינתה הוי רוב כשרים או תרי רובא ובמקום שהיא עכשיו הוי רוב פסולין אם נאמין לה שזינתה שם במקום שאומרת והוי תרי רובא או חד רובא ומותרת או נימא שמשקרת וכאן נמצא כאן הי' והוי רוב פסולין ואסורה. והנה בחקירה הראשונה ודאי דמותרת מכח ממ"נ אם בתר כנכ"ה מותרת ואם בתר דבורה מותרת מכח מגו אבל בחקירה השני' אם במקום שאומרת הוי רובא ובמקום שהיא הוי רוב פסולין אם נסמוך על דבורה או נימא כנכ"ה ואסורה ומלשון הש"ס פ"ק דכתובות (/דף/ ט"ו) דאמר בקרונות של צפורי הוי מעשה ולא אמר שאמרה שנבעלה בקרונות של צפורי מוכח דאף דבקרונות הי' תרי רובא והיא אומרת ששם נבעלה אם היא עכשיו בעיר שאין שם תרי רובא אינה נאמנת ואורה.
40
מ״אעוד נסתפקתי דנהי דבדיעבד מהני ברי דידה אם נשא מעוברת חברו או מינקת חברו דהדין דיוצא בגט רק שברח דאז קיי"ל דאח"כ לא יוציא אם כה"ג שהיתה זונה ורוב פסולין והיא אומרת ברי לי אם זה נחשב דיעבד כיון דנשאת או כיון דהדין הוא שהי' מחויב לגרשה מכח מעוברת או מניקה א"כ נהי דברח ע"כ דיעבד לא הוי ובעינן תרי רובא או חד רובא לכל חד כדאית לי'.
41
מ״בגם בזה נסתפקתי אם מת בעלה הכהן אם מותרת לכהן אחר אף דהוי רוב פסולין כיון דהותרה הותרה או נימא דלכהן אחר הוי לכתחלה ואסורה בלי רוב או תרי רובא והנה בדין האומרת לבעלי נאנסתי אף שאינה נאמנת כי ענ"ב מ"מ כתב הרמב"ם דאח"כ אסורה לכהן וא"כ אם נימא דגם בזה הדין כן או כאן שאני וצ"ע בכל זה וא"פ לעיין יותר:
42
מ״גשא' באשה משרתת שהלכה להמיר וישבה בבית הכומר ב' שבועות והיתה הולכת לבית הצלמים ואח"כ חזרה בה וברחה אם מותרת לבעלה. לדעתי ודאי אסורה לבעלה כיון שהיתה ב' שבועות ודאי זינתה ועיין מג"א סי' קכ"ח בשם המרדכי דמסתמא זינתה ואין חילוק בין אם כבר המירה או לא כיון דכבר היתה ב' שבועות ורוב נכרים פרוצים בעריות ועיין ב"ש סי' ז' ס"ק ל"ב דדוקא בנתייחדה זמן מועט מותרת אבל בנתייחדה זמן מה אסורה וזה דומה לסוטה דאסורה לבעלה מכח דהוי רגל"ד מכ"ש בזה דהוי רגל"ד יותר מסוטה דזינתה וגם כיון דחשודה על ההמרה ולאכול טרפות דהוי חמור בעיני ה' ובעיני העולם חשודה נמי על נדה ואין לה נאמנות על נדה כיון דעדיין לא חזרה בתשובה ולכך אסורה לבעלה בודאי:
43
מ״דע"ד אשר שאל על הש"ע סי' ז' סעיף י"ח דכהן שנשא אשה גרושה מעוברת בין ממנו בין מאחר הולד כשר שלא בא מטיפת עברה והוא מדברי הרמב"ם והוציא כן מן הש"ס וע"ז הקשה ממ"ש הרמב"ם בהל' איסורי מזבח דבהיתה הבהמה מעוברת ונרבעת הולד אסור למזבח ואם נרבעת ואח"כ נתעברה הולד כשר ולמה ישתנו הדינים זה מזה. הנה אפרש לו כוונת הדברים הנה מה דשם אם נתעברה אח"כ שנרבעת הולד כשר זה פשיטא דלק"מ דשם הי' היצירה בהיתר דאח"כ בא עלי' בהמה כמותה אם כן אין הולד יצירתו בעברה משא"כ בכהן שבא על גרושה הוי יצירתו בעברה ולכן הולד חלל ובאמת ישראל שנשא חללה נמי הולד כשר כיון דיצירתו בעברה והולד הולך אחר הזכר ולהיפוך נמי מה דהיתה מעוברת אין הולד חלל ובנרבעת אסור גם הולד גם זה א"ש דבנרבעת דאסרה התורה כל הבהמה להקרבה לכן גם הולד אסור דאמרינן היא וולדה נרבעו דהולד נחשב כאבר מאברי' וכמו דבנרבעת כולה אסורה למזבח לכן נאסר גם הולד דהוי כאבר מאברי' אבל באשה לא שייך לומר דהולד הוי כאבר מאברי' דהרי לא אסרה התורה רק הביאה לכהן על חללה או גרושה ואין האיסור חל רק על הביאה לא על כל גופה ומה בכך דהולד הוי כאבר מאברי' מ"מ אין ביאתו על הולד נחשב כבא על אמה לכן לא שייך לומר בזה דעובר ירך אמו וכעין זה כתב הטו"ז ביו"ד סי' פ"א לענין טרפה דהולד מותר עיי"ש כן ה"נ בזה וז"פ:
44
מ״הנסתפקתי באשה שמת בעלה בלי ז"ק ונתייבמה ועדיין לא בא עלי' היבם ומת גם הוא או אף קודם שנתייבמה כיון דהי' יבם אחד וזיקה בכנוסה עכ"פ דמיא לארוסה ועדיפא מארוסה כדמוכח בפוסקים דזקוקה לו טפי מארוסה וכדמוכח בש"ס פ' הכותב וביבמות גבי נ"מ לשומרת יבם ועכ"פ לא גרועה מארוסה וכן להיפוך אם נתארסה ומת הארוס ונתייבמה ומת גם הוא אם שייך בזה דין קטלנית להפוסקים מכח מזל גורם. ומה שהביאני לספק זה הוא ממ"ש בב"ק (מ' ע"ב) דר"פ מסיק דרשות משנה רק רישא ה"ט דכל מקום שהולך שם בעליו עליו וא"כ מוכח דאף דהוחזק ג"פ מ"מ ע"י רשות אחר יצא מחזקתו דרשות משנה ובע"כ אין הטעם מכח די"ל דאיש אחר ישמרנו יותר כי הרי אדרבא למועד די בשמירה פחותה ועוד דאם בזה תליא דמה בכך דכ"מ שהולך שם בעליו עליו מ"מ הרי אפשר שהשני ישמרנו יותר ויותר בע"כ אין הטעם בזה רק דגזה"כ הוא דחזקה לא מהני רק לאותו רשות ולא לרשות אחר וא"כ בקטלנית נמי ראוי לומר כן דהן אמת למ"ד מעיין גורם אין ראי' ממועד דהתם ודאי מזל גורם להיות נגחן ולכך י"ל רשות משנה אבל באשה אם מעיין גורם לא שייך רשות משנה אך להטעם דמזל גורם ובפרט בארוסה דהוי רק מכח מזל גורם י"ל רשות משנה מיהו בשאר קטלנית דהוחזקה לג' אנשים או עכ"פ לב' אנשים א"כ הוחזקה לכל רשות דהרי היתה ברשות ב' או ג' והוחזקה לכל אבל לפ"ז ביבמה דכתיב והי' הבכור אשר תלד יקום ע"ש אחיו המת ואמרינן ביבמות דיבמה הוי קנין כספו דאחיו וא"כ נחשב כחד רשות וכתובתה על נכסי בעלה הראשון ולכך י"ל דאין לה דין קטלנית לאחרים דאם תכנוס לרשות אחרים י"ל רשות משנה היכא דל"ש מעיין גורם רק מזל גורם. ויובן בזה מ"ש בפ' וישב שבי אלמנה בית אביך עד יגדל שלה בני כי אמר פן ימות גם הוא כאחיו ותמהו הכל דמה זה נ"ט על מ"ש עד יגדל שלה בני ועוד יל"ד מ"ש שבי אלמנה מי לא ידע זה והוי די לומר שבי בית אביך וגם שבי בית אביך מיותר מה איכפת לי' אם תשב בביתו עד יגדל שלה לכך נ"ל דדינא קאמר כיון דבקטלנית היכא דנתייבמה ומת לא שייך בה דין קטלנית לאחר דרשות משנה אך זה לאחר אבל ליבם שלישי ודאי דהוי לה דין קטלנית דהרי עדיין יהי' ע"ש בעלה הראשון והרי הוחזקה לאותו רשות והנה בתמר לא הי' שייך מעיין גורם כי הי' ידוע דמחמת חטאם מתו רק מזל גורם שייך לומר אף בזה כי המזל מורה על החטא ג"כ כמשחז"ל בשבת דמאן דאתיילד וכו' הוי גנבא א"כ מוכח דאף דהבחירה חפשיית מ"מ המזל מכריח ומסייע לחטוא וכמו כן י"ל בתמר דהמזל שלה הי' המסייע שהם יחטאו וימותו וא"כ כיון דהמזל גורם י"ל דרשות משנה אך הרי אם תנשא לשלה יהי' נמי יבום א"כ הוי לאותו רשות אך אמר לפעמים מצינו דיש חילוק רשויות נמי במקומות וכמ"ש קצת פוסקים בחו"מ רכ"ד לענין כנכ"ה דיש דעות דבמקום תלוי הדבר ולא ברשות האדם ולכך אמר יהודה אפשר שישנה מביתו לבית אבי' ויהי' נמי רשות משנה אך הרי אמרי' היכא דשם בעליו עליו ל"ש רשות משנה וא"כ כאן נמי יהי' שם בעלה עלי' לכך אמר דבזה יהי' לה שם חדש דשבי אלמנה ויהי' לה שם חדש ותהי' בית אבי' ויהי' רשות משנה ולא ימות שלה אך הרי באמת זיקה ככנוסה והוי עכ"פ כמו ארוסה וכבר כתבו הפוסקים דזיקה הוי טפי כנוסה מארוסה וכן מוכח בר"פ הכותב גבי ידו כידה נ"מ לשומרת יבם וביבמות מוכח דשומרת יבם הוי טפי ידו כידה מארוסה ומכ"ש דשוה לארוסה ואם בארוסה שייך קטלנית א"כ הה"נ בזקוקה ליבם וא"כ הרי כבר נפלה ליבום לפני שלה בעודה בבית יהודה וכבר נולד ריעותא כשהיא בבית יהודה ומה מהני מה שתלך אח"כ לבית אבי' לכך אמר דתמתין עד שיגדל שלה ויאמר דבקטן לא שייך יבום א"כ לא נחשבה ככנוסה בקטנותו ולא הוי נולד ריעותא בבית יהודא ומה"ט מבואר באה"ע סי' קס"ב דאין לה מזונות בקטנותו ולכך אמר שבי אלמנה בית אביך עד יגדל שלה בני ואז יצא מחשש פן ימות גם הוא כאחיו ויהי' רשות משנה ולדינא עדיין צ"ע בזה:
45
מ״ושאלה מהרב מו"ה מאיר הורוויץ אב"ד דזיקוב באשה אחת אשר שני בעלי' של"ח בימי הבחרות ועתה שואלת אם יש איזה צד היתר להוציאה מדין קטלנית לאשר שבעלה הראשון מת על חולי לונגענפעהליר ר"ל וגם אחות בעלה מתה על זה א"כ יש לתלות אשר משפחתו גורם לזה ולא היא הגורמת וכו'. תשובה. הנני מסכים עמו לדינא ואוסיף נופך דנ"ל דודאי אם היתה היא מוחזקת בקטלנית ג' זימני ובמשפחה הוי רק ב' זימני היינו תולין יותר בה מבמשפחה כיון דחזקה דידה הוי יותר וקיי"ל תולין במצוי בין להקל בין להחמיר ותולין הקלקלה במקולקל אך כיון דהחזיקה היא נמי רק תרי זימני ובמשפחה נמי הוי תרי זימני א"כ מה חזית דנתלה בה מכח תרי זימני נתלה במשפחה דהוי נמי תרי זימני והרי מוכח ביבמות מ"ד דתולין באחיות ובמשפחות ג"כ וא"כ נתלה בהם והוי דינם שוה דבמשפחה תרי זימני ובה תרי זימני לכך כיון דשקולין מוקמינן לה בחזקת היתר שמותרת היא להנשא ובפרט דאם נתלה במשפחה הוי כולו בחולי אחת והוי חזקה יותר אלימתא אבל אם נתלה בה לא הוי חזקה אלימתא דהרי הוי כל אחד מחולי אחרת ומה דהרגישו הראשונים הובא בחלקת מחוקק סי' ב' דלמה קיי"ל כרבי דבתרי זימני הוי חזקה ובמשפחות שם מבואר בש"ס (דף ס"ד) ובש"ע סי' ב' סעיף ז' דבעינן ג' זימני והרמ"ח שם כתב בשם הנ"י דמשפחה שאני ובאמת תמוה דהרי מפורש בש"ס דגבי מילה אחיות מוחזקות והוי נמי כתרי זימני ואפשר לחלק בין אחיות דהוי קרובים ממש וכבשר אחד נחשבו משא"כ בשאר משפחה דאין להם קרבות כ"כ כמו אחיות לכך בעינן ג' זימני ורו"מ כתב דהיש"ש יבמות מתרץ קושיא זו ורו"מ שפיר מחלק בזה כיון דאין כל המשפחה כן ויש אנשים במשפחה דהם בריאים ולדעתי בלא"ה לק"מ דבמשפחה ליכא סכנת נפשות דהרי הם רק נכפין או מצורעין אבל אינם מתים ממש אבל במילה דהוי סכנת נפשות לכך די בב' זימני אבל בנכפין או מצורעין דאינו רק חולי לכך בעינן ג' זימני וזה החילוק יותר נכון דלכל החילוקים קשה מלשון הש"ס דקאמר השתא דאמרת אחיות מוחזקות לא ישא אדם ממשפחת נכפין ולכל החילוקים קשה מה ראי' מאחיות לשאר משפחה אך לפמ"ש א"ש דודאי לענין גוף החזקה שוין הם אחיות כמו שאר משפחה ושוין הם להחזקת ריעותא רק דהריעותא גופה אינו שוה ולכך דינו כמו בעלמא דהיכא דהוי סכנה קיי"ל כרבי והיכא דאין בו סכנה קיי"ל כרשב"ג וה"נ בזה וא"ש. ובפרט דנ"ל דחולי הריאה הוי כנפל ומת דבשלמא שאר חולאת אף דלפי ראות עיננו הוי חולאת שונים מ"מ יתכן דחולי אחת מביא השני' וכדמוכח בש"ס גבי ניתק מחולי לחולי דאומדין אותו וכו' א"כ מוכח דגם בשני חולאת יתכן שאחד גורם להשני' ולכך ה"נ יתכן שהמעיין גורם לחולאת זה ושניהם הוי חולאת אחת ובסכנת נפשות אין הולכין בתר אומדנא רק להקל בסכנה ולא היכי דנמשך מזה חומרא אבל בחולי הריאה זה ידוע דאין לו ענין לשאר חולאת כלל ובזה ודאי הוי כמו נפל ומת ואין לתלות במעיין גורם לחולאת שונים ויש לסמוך ע"ד הרמ"א בזה בצירוף הטעם הראשון ומה גם דהראשון הוי בחולי הריאה דאם הי' השני אז הוי סברא לומר כיון דהראשון מת שלא בחולאת משפחה והוי סברא לתלות בה במעיין או מזל לכך אף אם השני מת בחולאת הריאה ובמשפחה י"ל תולין הקלקלה במקולקל ותלינן יותר בה כיון דכבר מת בעלה הראשון אבל אם הראשון מת בחולי הריאה ושגם אחותו מתה כן א"כ הוי כלא התחיל בהאשה קלקול כלל לכך יש להקל יותר לזה הנני מצטרף עמו להתירה:
46
מ״זשא' בענין קטלנית הנה לדעתי יאמר לדבק טוב כי הנה דברי הנוב"ק חאה"ע סי' ט' שכתב שם שאינו מורה בזה היתר נראה לצרף בזה דבעובדא דידי' היתה קטלנית בג"פ מדלא זכר זה למעלה שהי' רק ב"פ וכמש"ל בע"כ דשם הוי ג"פ דלכ"ע יש לה דין קטלנית לכך לא רצה לסמוך על סברתו כיון דיש עוד ריעותא דדלמא קיי"ל כמ"ד מעיין גורם והרי בש"ע הוי ב' דעות בזה אבל בנדון דידי' דהי' רק ב"פ והרי קיי"ל כרשב"ג דבג' זימני הוי חזקה ולא בב' רק בקטלנית חיישינן לחומרא לדעת רבי ועכ"פ ספקא וא"כ הוי כאן ספיקא טובא דלמא אין לה עוד דין קטלנית כלל ואם יש לה דין קטלנית דלמא קיי"ל כמ"ד מזל גורם ובמתפרנסת במע"י לא שייך זה לכך בודאי יש להקל בזה. עוד יש לצרף בנדון דידי' מה שעיקר כוונתו לש"ש להיות בידו לשקוד עה"ת ובודאי שומר מצוה לא ידע דבר רע וכמ"ש הנו"ב סי' יו"ד ואם ביבמה הוי כן דהוי רק מצוה מכ"ש תורה דעדיפי ואגוני מגני כמ"ש בסוטה פ"ג אפי' בלא עסיק בה ומ"ש הנו"ב בביאור פסוקי תמר לא הי' צריך להאריך דיש לפרש בפשיטות כיון דקטן אינו בר מצוה הוא ומכ"ש דאינו בר כונה לכוין לשם מצוה לכך נהי דיבום מהני אפי' בקטן מכח דקיי"ל כרבנן דיבמה יבא עלי' מ"מ אפי' נתכוין לשם זנות מ"מ מצוה לא הוי רק במתכוין לשם מצוה ובפרט דקיי"ל כמ"ד מצ"כ לכך אמר יהודה שבי וכו' עד יגדל שלה בני כי אז יהי' בר מצוה ויכוין לשם מצוה ולא יהי' לו אחריות סכנה אבל בקטנותו אינו בר מצוה וגם לא בר כונה לכך אמר פן ימות גם הוא כאחיו. והנה לרבנן דס"ל בג' זימני הוי חזקה יהי' ראי' מהך קרא דיהודה כהנו"ב דבמתפרנסת לעצמה ליכא חשש קטלנית דאל"כ איך אמר יהודה פן ימות גם הוא כאחיו הרי לא הוי כאן חזקה רק ב"פ ויובן נמי מ"ש שבי אלמנה בית אביך דהוא למותר והי' די לומר שבי אלמנה עד יגדל שלה בני ומה קמ"ל במאמר בית אביך אך דינא קמ"ל דהנה אלמנה נזונת מנכסי יתומים והיבמה מנכסי יבם אך זה אם יושבת בבית היורשים אך אם רצונה לילך לבית אבי' מבואר בסי' צ"ה ובש"ס דא"צ לתת לה מזונות רק כפי ברכת הבית ולפ"ז יהודא לא חשש על סכנת בנו כי הי' רק ב"פ כי ידע דבעונם מתו ולא על ידה רק קמ"ל דנתן לה עצה וחשש על טובתה ואמר אם תנשא מיד לו אולי ימות גם הוא כאחיו בחטאו והעולם לא ידעו ויחזיקו אותה בקטלנית ולא ירצה שום אדם עוד לישאנה ואם תשב בביתו יגיע לה מזונות מהם ויהי' לה דין קטלנית לכך אמר לה עצה טובה שבי אלמנה בית אביך דוקא ואז לא יגיע לה מזונות רק כפי ברכת הבית והרי בפני עצמה תצטרך יותר כידוע ותצטרך להיות עוסקת בעצמה במו"מ לפרנס עצמה ואם יראו שהיא מתפרנסת לבד בלי הבעל אז אם ימות אח"כ גם הוא לא יתנו לה דין קטלנית ולכך קמ"ל דיהודא נתן לה עצה לטובתה שבי וכו' פן ימות גם הוא כאחיו ויתנו לה דין קטלנית אך אם תשבי בית אביך ימים מספר ויראו שבלי בעל מתפרנסת לא יהי' לה דין קטלנית ועכ"פ צריך איזה זמן וקבע לה זמן עד יגדל שלה. וראיתי בתש' גא"י חאה"ע סי' י"ט חולק על הנו"ב ואין דבריו מוכרחין. מה שהביא ראי' ממילה כבר ראה בעצמו דהתם שאני כיון דכבר מתו ע"י המילה ולא הגינה המצוה עליהם ועוד דהתם המצוה עושה האב אבל הקטן אינו בר מצוה ועיקר הסכנה הוי להקטן ולכך לא מהני בזה המצוה ואף דהוי צער גם לאביו י"ל בהדי הוצא לקי כרבא ובזה לא מהני דבר מצוה אם עיקר המסוכן אין לו מה להגן. ומה שהביא ראי' מסוטה ה' אין ראי' די"ל התם אזיל למ"ד מצות חליצה קודמת גם הרי מבואר בפ"ג דסוטה דמצוה אגוני מגני מן הפורעניות אצולי לא מצלי מן החטא א"כ בשלמא הנו"ב מיירי ביש סכנת מות לבד בזה מהני המצוה להגן אבל התם הוי החשש שתכניס חטאים לביתו ותחטיא אותם בזה לא מהני המצוה להגן. העולה מזה דדברי הנו"ב נכונים דבמצוה ליכא חשש קטלנית וכיון שרו"מ מכוין לשם מצוה ובפרט ללמוד תורה דעדיף וי"ל אף הגא"י מודה בזה וגם הוי היתר ראשון של הנו"ב מכח דמפרנסת עצמה בהצטרף כולם יחד ומה גם דהוי רק ב"פ לכך מכל הלין טעמי אין בזה חשש אחריות כלל ולא יהי' עליו שום פחד ומורא לא יעלה על ראשו יבטח בשם ה' ישען באלהיו:
47
מ״חולענין שאלתו השני' נראה נמי כיון דעדיין יש לה אורח כנשים היא בכלל בת בנים וגם בלא"ה כיון דנפשו חשקה בתורה בלימוד אין לו לדקדק על זה דהרי אף מפ"ו פטור כה"ג נהי דהתם בעינן כבן עזאי היינו לפטור מפ"ו לגמרי דהוי נמי מה"ת ולהיות בלי אשה אבל בשביל לערב דרבנן די אם חשקה נפשו בלימוד ואם יצטרך לפרנסה בשביל טפלי שיהיו תלוין בי' יבטל מלימודו הקבוע לו אין לו להשגיח על לערב ובפרט בזה"ז דיש דעות דאף על פ"ו אין מצווין כמ"ש בש"ע דלכך לא נהגו לכוף על פ"ו ולזה בדרבנן בודאי הלכה כדברי המיקל ואין חיוב להשגיח בזה"ז על מצות לערב:
48
מ״טע"ד שא' בקטלנית שמתו ב' בעלי' והיא עשירה ומתפרנסת בריווח בלי בעל והנה רו"מ רצה לצדד להיתר ותמה אני שלא זכר כי ההיתר הזה מפורש בנוב"ק ומ"ש רו"מ מצד ס"ס שמא הלכה כרשב"ג דבעינן ג' זימני ושמא הלכה כמ"ד מזל גורם וכאן מתפרנסת בלא בעל הנה עיין בהל' שבת סי' שכ"ט מפורש דאפי' בכמה ספקות מפקחין ומזה הוכחתי דס"ס הוי כרובא דליתא קמן ולא מהני נגד פ"נ. והנה לכאורה עלה בלבי לומר דנהי דלא הלכו בפ"נ אחר הרוב היינו היכא דליכא חזקה רק רוב אז כיון דבעלמא חייש ר"מ למיעוטא ונהי דאנן לא קיי"ל כן מ"מ בפ"נ חיישינן למיעוטא אבל היכי דהוי רוב וחזקה דאף ר"מ לא חייש למיעוטא דהוי מיעוטא דמיעוטא כמ"ש התוס' במס' ע"ז (ל"ד ע"ב) א"כ גם בפ"נ לא חיישינן וא"כ הכא יש לה חזקת היתר לעלמא ומהני בהדי ס"ס אך ז"א דהרי בשבת נמי יש חזקת איסור בצירוף הס"ס ומפקחין ולכך אין בזה היתר רק אם הבעל בן תורה ורוצה להיות יושב ועוסק בתורה והאשה תפרנס אותו אז הוי צירוף מצוה ובמצוה י"ל דליכא חשש קטלנית כי שומר מצוה לא ידע דבר רע וגם זה מבואר בנו"ב ודברתי בעזה"י בחי' מכבר אבל אם הבעל אינו בן תורה או אין דעתו לישב על הספר איני מצטרף להיתר וכו':
49
נ׳שא' ילמדנו רבינו באיש אחד שיצא קול על אשתו שבעת שלא הי' בביתו מעלה בו מעל וכו' כי הי' רגילים אינשי דלא מעלי לרמוס חצרה ולדבר עמה דברי שחוק וקלות ראש ושלחו הב"ד ומיחו בה וכו' סוף שנולד קטטות ומריבות בין הזוג וקרוב הדבר שמחמת זה הקול התקוטט בעלה עמה עד שהב"ד אם שלא חקרו הדבר אם יש ממש בהקול אעפ"כ הכניסו שיהי' ריחוק בדבר ונתגרשו וכעת רוצה המגרש להחזיקה וטוען שמעולם לא ראה ממנה שום פריצות ובעת שמיחה בה שלא תניח לבליעל לבא לביתה השיבה אשר איננה חייבת בדבר וגם היא אינה רוצית בזה ושלא ברצונה ומה לה לעשות וכי תברח מביתה וכו' אם יש לחוש בזה לדין מוציא אשתו משום ש"ר וכבר ראה רו"מ הדעות בש"ע בזה רק שחשש לדעת הי"א דאפי' בלא אמר כלום נמי לא יחזיר. והנה בהשקפה הראשונה הי' נ"ל דטעם הי"א הוי אומדנא דמשום כך הוא מוציאה וכל אומדנא הוי כאלו התנה וכפל לכך לא יחזיר ואם נאמר כן הי' נ"ל דין חדש דלדידן דהוי סדר גט ואומר הבעל בפירוש שמגרש בלי שום תנאי שבעולם א"כ בזה לכ"ע מותר להחזירה דלא שייך בזה לעז שהרי אומר שמגרש בלי שום תנאי מיהו באמת אין הטעם של הי"א כן רק הטעם הוי מכח קנס שקנסו אותה שלא יהיו בנות ישראל פרוצות א"כ לא מהני מה שאומר שמגרש בלי תנאי מיהו לדינא נ"ל להקל חדא דכללא בידנו דבכ"מ שנזכר בש"ע דעה ראשונה בסתם ודעה שני' בשם י"א הלכה כדעה ראשונה וא"כ ה"נ דעת המחבר להלכה דבעינן התנה וכפלי' לתנאי ובפרט דהני י"א דס"ל דאפי' בלא אמר כלום הוי דעה ג' ודעת הרמב"ם יחידאי וגם לדעת הרמב"ם כתב בט"ז דעכ"פ בעינן שיאמר לה קודם גרושין שמשום זה הוא מגרשה ואף דאפשר דכאן אמר לה כן מ"מ בזה כל אדם נאמן על עצמו ונאמן לומר שלא אמר לה שמשום זה מגרשה. ועוי"ל דאף לטעם הש"ס והרמב"ם לדעה זו דהוי משום פריצותא י"ל היינו דוקא בזמן הש"ס דביד הבעל לגרשה בע"כ שפיר הועילו חז"ל בתקנתן שתקנו בזה דהרי ביד הבעל לגרשה בע"כ אבל בזה"ז דאין מגרשין בע"כ רק מרצונה וא"כ בשביל ש"ר בלבד א"י לגרשה בע"כ ולא למנוע ממנה שאר כסות ועונה א"כ מה הועילו חז"ל בתקנתן שלא יחזור סוף סוף תהי' פרוצה ולא תקבל ממנו גט כלל והרמב"ם לשטתו שלא הביא תקנת ר"ג אבל לדידן י"ל כ"ע מודים דאין בזה איסור לדידן וכיון דעיקר מלתא דרבנן וגם רוב הפוסקים לא ס"ל כן די לסמוך על היתר זה ולהקל שמותר להחזירה. ומ"ש שהמחבר סתם כדעה ראשונה אף דנקט כולם בלשון וי"א מ"מ כוונתו דבמה שמתחיל בלשון המוציא את אשתו משום ש"ר משמע להדיא דההוצאה הוי בפירוש משום ש"ר והיינו עכ"פ או כדעה דבעינן כפלי' או דדי בלא כפלי' אך זה ס"ל בסתם דבעינן שיאמר שמוציא משום ש"ר ולכך כתב אח"כ בלשון וי"א דהיינו דבמאמר משום ש"ר הוי ב' דעות אם בעינן כפלי' או לא אבל זה עכ"פ ס"ל כסתם דבעינן גלוי דעת דמשום ש"ר הוא מגרש ועיין בבית מאיר פוסק נמי כרוב הפוסקים דבעינן עכ"פ אמירה ובעצי ארזים כתב דגם הרמב"ם ס"ל כן לכך העיקר כמש"ל. ומה שחשש רו"מ משום מחאת ב"ד והבעל פשיטא דאין חשש כלל כמו שהארכתי בתשובותי וכאן א"צ כיון דלא נאמר בלשון קינוי גם אין עד ששהתה עמו בסתירה כדי טומאה ומה בכך שראו שהולך הפרוץ לביתה עכ"פ אפשר שהי' שם אנשים לכך אין אני רואה שום איסור בזה ויכול רו"מ להתירה לחזור לבעלה ומה גם דבזמנינו אין כח להחמיר להעמיד הדת על תלה. שנית אודות הנ"ל. הנה ידעו כי אין אחר ההיתר שלי כלום כיון דידוע דאין אוסרין על היחוד וכל שלא ראו כדרך המנאפין אינה אסורה על בעלה וא"כ אין איסור רק מכח המוציא משום ש"ר וזה כבר כתבתי להיתר והנה בש"ס יבמות (כ"ד ע"ב) מוכח דאפי' אם הוי קלא דלא פסיק מיירי אפי' הוי כן דאל"כ מה פריך שם על המשנה דהנטען על אשת איש ממשנה דהמוציא אשתו משום ש"ר ובע"כ ס"ל דהמוציא משום ש"ר מיירי דומיא דהנטען על א"א אפי' בקלא דל"פ ואעפ"כ דוקא שהוציאה משום ש"ר הא בלא"ה מותר להחזירה לכך הדבר פשוט כמ"ש להיתר:
50
נ״אשא' מהגאון מו"ה מ"ז אייטינגא בנדון ב"ש ואשתו הזונה. אודות המעשה כבר נשאלתי מב' הצדדים ולא רציתי להשיב כלל אך לו אני משיב הנה לדעתי דאסור להחזירה ואין לו היתר בשום אופן אחד דהוי כמוציא את אשתו משום ש"ר דלא יחזור ואף דלא אמר לה מפני זה אני מוציאך כאן כיון דנשבע בס"ת שהיא זונה והוא אמר בלשון לעז איך שווער בייא דעם ס"ת אז זיא איזט איינע קורבה וכל המחלוקת ביניהם נצמח מכח זה והגרושין הוי רק מכח זה ודאי זה הוי כאומר וכופל דמפני זה הוא מוציאה וגם הגידו לי אנשים נאמנים מפה שהיו שם בק' יאס שמקודם ששה שנים מהיום כבר שמעו שהיא מפורסמת לזונה ולכך לא הניח הגביר ר' נפתלי אברהם לקבלו לש"ץ שדר עם אשה זונה וגם על התנצלותו של אחיו לא מבעיא לפי מה שכתבו לי מק' יאס דב"ש לקח ס"ת ונשבע ודאי לא שייך אמתלא כיון דעשה מעשה שלקח ס"ת לישבע בה אף גם לפי מה שכתוב בגב"ע ששלח אלי מכ"ת שהי' תופס הס"ת בלא"ה בידו מ"מ נראה דבשבועה לא שייך אמתלא דדין אמתלא חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו והיינו בדברים בעלמא אבל לא ישבע בשביל אמתלא וז"ב. ועוד הרי הגרושין הוי מעשה רבה דקשין הם הגרושין ומעשה רבה כזו לא יעשה שום אדם בשביל אמתלא ומה גם שאחד נאמן אמר לי שהי' שם ועמד שם בבהמ"ד בשעה שנשבע ושמע שאמר דגם שני ילדיו המה ממזרים ואם כדבריו אין כאן שום אמתלא והנה זה השמיטו מן הגב"ע ואף אם יכחישו העדים את האיש הזה מ"מ לכתחלה ראוי להרחיק שלא להתירה להחזירה כיון דמפורסמת לזונה שם וגם האמתלא הנה לדעתי הוא שקר גמור לומר שהוא הסית את אחיו לבא לזנות עמה לנסותה כי באמת הוא עברה גדולה להסית את הקל לבא לידי איסור אשת איש ואשת אח ולכך אינו נאמן לומר דעשה כן דאאמע"ר ועיין במס' שבועות (דף מ"ז ע"ב) שמעון בן טרפון אומר מניין לעוקב אחר הנואף דכתיב לא תנאף לא תנאוף עיי"ש והביאו הסמ"ג א"כ ודאי דא"נ לעשות עצמו רשע וממעשה דר"מ אין ראי' שהוא הי' בקי בהתלמיד שלא יחטא ולא יעשה שום עברה משא"כ בזה"ז ולאחיו שהוא קל שבקלים איך יסית לעשות עברה כזו ולפי דברי אחיו בעצמו שכב אצלה והיא היתה ישינה ודאי משמוש ידים הי' דהוי בכלל עריות וגם לפי דבריו תחלה סברה שהוא בעלה ואמרו לו שבא אצלה כאיש אלם ודאי הוי משמוש ידים דהוי בכלל ג"ע כידוע לכך א"נ דעשה כן ולפי דבריו דעשה כן הוא רשע ואיך יקבלוהו לש"ץ בעיר גדולה לאלקים ולפי המבואר בקדמונים ר"מ עשה תשובה גם על זה וציוה להפקיר א"ע לפני אריות בלילה ביער לכך נ"ל דאסור להחזירה. והנה זה מוכח בכמה דוכתא דאומדנא דמוכח הוי כתנאי כפול וא"כ ה"נ נראה בזה דמה דפליגי הפוסקים אם בעינן שיאמר משום כך אני מוציאך היינו רק אם ליכא אומדנא גדולה אבל אם הוי אומדנא גדולה שמשום כך מגרשה הוי כאלו אמר וכפלי' ובנ"ד ודאי אין לך אומדנא גדולה מזו לכ"ע לא בעינן שיאמר כן. ועוד נראה לפמ"ש בש"ע שם והוא מן הש"ס דהמוציא את אשתו משום אלו אומרים לו הוי יודע שאין אתה מחזירה לעולם והנה לפי פרש"י שם הובא בב"ש שכתב כיון דאמרו לו הו"ל להמתין ולבדוק ומדלא עשה כן מוכח דאינה חביבה לו וכו' א"כ מדכתב דהו"ל להמתין ולדקדק מוכח דקודם גרושין אומרים לו כן וא"כ נראה דפליגי הפוסקים אם בעינן שיאמר או לא היינו רק אם לא אמרו לו כן הוי יודע אבל אם אמרו לו הוי יודע שאתה אסור להחזירה לעולם והוא לא השיב לא מפני זה אני מגרשה אז לכ"ע לא בעינן אמירה ומכ"ש כפלי' רק בכל ענין אסור להחזירה וז"ב ולכך מן הסתם הב"ד דק' יאס עשו כהוגן ואמרו לו לכך בודאי אסור להחזירה:
51
נ״בשא' מהרב מו"ה פנחס הורוויץ מקאמרנא באיש אחד גבר אלם אשר הי' לו אשה בת גדולים ובת אחותו היתה נשואה לאיש והי' קלא דלא פסיק במחנה כי נאף ינאף האיש ההוא עם ב"א ועי"ז היתה אשתו שנואה בעיניו כל הימים ועתה מתה אשתו והשתדלה החשודה ב"א ברצי כסף לבעלה לפטור אותה בגט ועתה נודע הדבר כי מוציא הכסף הי' דודה הנ"ל ועתה רוצה הוא ליקח אותה. תשובה. הנה הדין פשוט שאסור לישאנה ומחויבין הב"ד למחות בידו במה דאפשר והנה בסי' קע"ז בהנטען על הפנוי' הוי דעה ראשונה דאסור לכונסה ומכ"ש בא"א ונקט הש"ע בנטען על הפנוי' היינו לרבותא ובשביל הי"א דס"ל דמצוה לכנוס ולכך נקט הנטען על הפנוי' אבל הנטען על אשת איש הוי כ"ש שלא יכנוס וכן הוא בש"ס ובש"ע סי' י"א סעיף ה' בנטען על השפחה והנכרית לא יכנוס והוי ק"ו מה בנכרית דהוי רק לאו דרבנן וכן בשפחה דהוי רק לאו ומכ"ש בא"א. ומ"ש בש"ע סעיף א' דוקא בהוציאה בעלה משום דבר מכוער היינו רק בשביל דיעבד אבל לכתחילה אפי' לא הוציאה בעלה לא יכנוס וכן כתב הב"ש שם דאפי' משום לעז בעלמא לא יכנוס עיי"ש ומכ"ש בנ"ד שנודע דהוא נתן לה ממון ליתן לבעלה לגרשה ודאי אלמוהו אלמי לקלא ולא גרע מדבר מכוער לכך הדין ברור דאסור לו לכונסה ועוד טעם בדבר דמה בנטען על הפנוי' או שפחה ונכרית דאף אם אמת הדבר אינה אסורה לו מן הדין רק מכח דמחזיק הקול והוי חלול השם אסור לו מכ"ש בנטען על א"א דאם אמת היא אסורה לו מן הדין דכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל א"כ כיון דהוי קלא דל"פ דאסורה לו הרי כל קלא דקודם נשואין חיישינן לי' כמ"ש בסי' מ"ו וכמה דוכתא לכך ודאי דאסורה לו מדינא וז"פ:
52
נ״גאי' בגיטין (נ"ז ע"ב) מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשתו לגרשה והיתה כתובתה מרובה וכו' עד והוגבו ממנו כתובתה וק"ל טובא הרי קיי"ל אין האשה נאסרת על בעלה עד שיראו אותם כדרך המנאפין וא"כ כאן דלא ראו אותם כדרך המנאפין מה בכך שראו הש"ז הרי זה הוי רק כדרך ביעור בעלמא ולא עדיף מרובד יוצא ורוק למעלה על הכילה דהוי נמי אומדנא דמוכח ונקרא רק ע"כ וה"נ נהי דנימא דהוי ש"ז אולי הטיל כך ואין זה רק אומדנא דמוכח והוי רק בע"כ ולמה תתסר על בעלה ותפסיד כתובתה והנה רש"י פי' כדי שיצא קול שזנתה אשתו וקשה מה בכך הרי קלא דבתר נשואין ל"ח לה ולא מבעיא להסוברים דאף בע"כ וקלא דל"פ נמי אין מוציאין מבעל דקשה כן רק אף להסוברים דבע"כ וקלא דל"פ מוציאין מבעל מ"מ כבר מבואר דהיינו אם הוי הקול שלא מחמת ע"כ אבל כאן כיון דהוי רק מחמת ע"כ לכ"ע אין מוציאין ואם ירצה להוציא מחויבין ליתן לה כתובה ואין לומר דהי' שם קול מתחלה בלא"ה קלא דל"פ ורצה לעשות בה דבר מכוער ג"כ חדא דתקשה עכ"פ להסוברים דבתרווייהו נמי אין מוציאין ואף גם לאידך פוסקים קשה דא"כ למ"ל מרמה זו דראו ש"ז בלא"ה ע"י שכיבת שניהם במטה נמי יהי' דבר מכוער ואין לומר דהעולם ידעו שמחמת שכרותן עשו כן דא"כ אם ידעו שהיו כ"כ שכורים שלא ידעו בשכבן במטה יחד גם על הזנות יפטרו דבהגיעו לשכרות כזה הוי כאין בו דעת וכאנוס וכמ"ש הפוסקים בהל' תפלה דאם הוא שכור ממש נחשב אנוס ועיין בהרא"ש פ"ק דברכות בבניו של ר"ג עיי"ש וגם אין לומר דכוונתו הוי בזה שתפסיד כתובתה מכח עוברת על דת משה דזו מה"ת לשכב עם ערוה יחד דא"כ למ"ל ערמה זו של הש"ז ואף דנדחוק לומר דלאלומי מלתא עשה כן עכ"פ תקשה לרוב הפוסקים דס"ל דבעוברת על דת משה נמי צריך התראה עיין סי' ט"ו ולא גרע זו מאשה שהמירה עיי"ש בב"ש דבעי התראה וכאן לא מצינו דהתרה בה דא"כ הו"ל לש"ס לפרש כן ובלא התרה בה למה תפסיד כתובתה בשביל דבר מכוער כזה. סוף דבר כוונת מעשה זו לוטה בערפל וגם מה דסיים והגביהו כתובתה אינו מובן דבמה מיירי אם בא לגרשה מרצונו פשיטא דלמה תפסיד כתובתה אחר שנודע שהוא שקר ובע"כ דקמ"ל בע"כ וקשה הרי לא ניתנה כתובה לגבות מחיים בע"כ דכפו אותו ליתן גט. והנה מזה יהי' נשמע דין חדש דאיש העושה עלילה להוציא ש"ר על אשתו כופין אותו להוציא וזה חידוש דין לא נתבאר בפוסקים גם הרי אדרבא בתורה מצינו דמוציא ש"ר על אשתו כופין אותו שלא יגרש עולמית ולמה כאן תקנו להיפוך ולומר דדוקא אם מוציא ש"ר שלא מצא לה בתולים הוי כן ולא על שאר מוציא ש"ר לכאורה אין טעם לדבר וגם למה יתקנו מהיפוך אל היפוך דהתורה קנסה אותו שלא יגרש עולמית וחז"ל תקנו להיפוך גם דברי רש"י הנ"ל תמוהין דמה טיבו של קול זה אטו בשביל הקול יוכל להפסידה כתובתה ולומר דס"ל כדעת הסוברים דבאין לו לשלם הכתובה א"י לגרש בע"כ אף מדינא דש"ס אבל כשיש קול שזינתה מודה דיכול לגרשה בע"כ כשאין לו לשלם הכתובה דהרי קאמר דהוגבו כתובתה משמע שהי' לו לשלם וצ"ע:
53
נ״דבמ"ש בסי' י"ב סעיף א' ושני עדים המעידים לאשה שמת בעלה וכו' שאין שנים מצווין לחטוא בשביל אחד הן כן כתבו הפוסקים בשם הרי"ף בשם הירושלמי ובאמת כן מוכח גם בש"ס שלנו בפ"ב דקדושין בסוגיא דשליח נעשה עד דקאמר שם ואי אתמר בגרושין משום דאתתא לבי תרי לא חזיא וכו' ומוכח שם דאין ב' חשודין בשביל אחד אך צ"ע דדברי הרי"ף סתרי אהדדי דלקמן בסי' מ"ב הביא הרמ"א דהחשוד על העריות פסול לעדות אשה בין לאפוקי בין לעיולי והטעם דפסול לעיולא הוא מכח דמים גנובים ימתקו עיי"ש ודעת הרי"ף כן וא"כ ה"נ כיון דבאחד לא ישאנה מכח חשש שמא עיניו נתן א"כ אם אמת כן הרי הוא חשוד על עריות וא"כ גם בתרי ניחוש שמא יצא הקול שמת בעלה ובאמת מדינא אסורה להנשא ומ"מ לא נחשב מים גנובים כיון דהעולם סוברים דהקול אמת לכך מעיד כדי שישאנה אחד ויהי' מים גנובים ויכול לקלקל עמה וקשה על הרי"ף לשטתו ואפשר דזה שאני כיון דאם ניחוש לכך אף אם העדים לא ישאנה וישאנה אחר נמי ניחוש לכך וא"כ בטלת כל עדות אשה לכך לא חיישינן לה כלל וא"ש:
54
נ״השא' בנדון האשה המינקת דק' ב' לא אתערב בהיתר מינקת רק לעצמי אני מציין דודאי משמעות האחרונים שצימוק דדים אם לא עברו ג"ח קודם מיתת בעלה בעינן שיהי' מחמת איזה סיבה ולא מכח עצמה וטעם הדבר נראה כי באמת חז"ל החמירו בזה כמה חומרות מכח לא פלוג אך כל החומרות הוי אם היא עכ"פ בכלל שם מניקה רק שיש לה היתר מצד אחר בזה כיון דאסרו מינקת חברו לא חלקו בתקנתן אבל מה דאינה בכלל מניקה כלל לא שייך בזה לא פלוג ולכך באם נתנה בנה למניקה ג"ח כיון דחז"ל אמרו הכל במינקת כד"ח משמע דבחדשים תליא מלתא וחדשים גרמו וא"כ אם פסקה מלהניק ג"ח אז כל השם מניקה ממנה ג"ח ובג' זימני הוי חזקה ופסק ממנה שם מניקה ולא שייך בזה לא פלוג אבל בצימוק פחות מג"ח אם פסק ונעשה צימוק מחמת ד"א ולא בגרמתה אינה בכלל מניקה ולא שייך בזה לא פלוג אבל באם הוי מחמת עצמה א"כ כיון דבידה הוי שלא להצטמק הוי בכלל מניקה ושוב אף דבאמת אינה ראוי' להניק לא פלוג חז"ל בתקנתן ואסורה לכך בעינן שיהי' צימוק ע"י סיבה ולא בגרמתה מיהו נראה דהיינו דוקא באלמנה ותוך ט"ו חודש אבל בגרושה או באלמנה ואחר ט"ו חודש כיון דבלא"ה יש דעות להקל בזה לכך נראה נהי דאנן מחמירין מ"מ בכה"ג אם צמקה דדי' מחמת עצמה בחיי בעלה יכולין להתירה להנשא אף דהוי מכח עצמה כיון דבלא"ה יש דעות להקל בזה:
55
נ״ושא' בנדון המינקת אין בידי להצטרף מטעם הידוע ובפרט בזה דכל זה יותר נ"ל לאיסור מלהיתר כיון שבעלה נטבע בנהר והנה הכרת הפועלים לא מהני כיון דהם ראו הטביעה ודעת כמה דבראה הטביעה לא מהני הכרתו ונשאר רק עדות ר' מרדכי לבדו והוא רק ע"א גם כיון דהוא ראהו מונח על חוף הים א"כ לא הוי הכרה כיון דלא ראהו מיד שהעלוהו מן המים ואף דמתוך מכתבו ניכר הי' עדיין חציו במים וחציו ביבשה נראה דזה לא מהני דבעינן שיהי' כולו או עכ"פ רובו במים אבל לא מחציתו ונשאר רק הגדת הערלים שמצאוהו במים אם הי' מסלפ"ת וא"כ בזה כיון דמה"ת לא מהני עדות זה רק מדרבנן מכח תק"ע א"כ תינח אם אין עליו חשש אחר אבל כאן כיון דעדיין לא כלו כד"ח מן הלידה בזה לא מקלינן להתירה דאין בזה מקום עגון כיון דאפשר לה להמתין כד"ח גם הנה חז"ל הם אמרו דמסל"ת נאמן והם אמרו דמינקת צריכה להמתין כד"ח לכך אין בידי להתיר לה להנשא תוך כד"ח:
56
נ״זשא' מקראקא באלמנה אשר זה כשנה ומחצה ילדה בן ותיכף בעודה מינקת נתעברה ונתנה בנה למינקת ובערך שנה מעת שילדה הבן הראשון באה במשבר בנים וילדה שוב בן והניקה אותו ותיכף ללידתה מת בעלה וגם אח"כ מת הילד השני זה כמשלש חדשים והאשה באה להתייעץ אשר בדעתה לגמול את בנה אשר הוא עתה שנה ומחצה מחמת שלא ישרה בעיני' המינקת ודחיתי אותה גם אמרתי לה שראוי לה לחוש לבל תנשא לאיש עד אשר יהי' לה כד"ח והלכה לאחד מגדולי המורים ואמר לה שלא תחוש לזה כלל ואנכי אמרתי מלתא דפשיטא לכו איבעיא לן טובא. הנה היטב אשר דיבר הן אמת דקיי"ל בנתנה בנה למינקת בחיי בעלה מותרת להנשא אך ידוע דבעינן ג"ח שיהי' צמקו דדי' או אם אירע שצמקו דדי' קודם ג"ח כיון דעכ"פ צמקו דדי' בחיי בעלה מותרת אבל בנדון זה הרי עכ"פ בחיי בעלה קודם מיתתו לא צמקו דדי' רק אדרבא חזר להיות בהם חלב ודאי הוי בכלל מינקת חברו והכל בעת מיתת בעלה תליא מלתא אם בעת מיתת בעלה צמקו דדי' אז אינה בכלל מינקת חברו אבל באם בעת מיתת בעלה לא צמקו דדי' הוי בכלל מינקת חברו ואף דאותו הבן מת מ"מ כיון דעדיין לא הי' לולד הראשון כד"ח הוי כאלו נתנה בנה למינקת ועדיין לא צמקו דדי' דיש לה דין מינקת ויפה אמר רו"מ ובחנם הביא רו"מ החקירה אם ביד הבעל לכופה להניק ב' בנים דאף אם אין בידו לכופה כן עכ"פ ביד הבעל לכופה להניק איזה שירצה הוא ויוכל לומר להניק הראשון והשני תתן למינקת א"כ הוי בכלל מינקת חברו גם כיון דהעיקר תלוי בצמקו דדי' א"כ נראה דהיינו בגמלתו שלא מחמת עיבור אז הוי צמקו דדי' אבל אם הוי מכח עיבור שנתעברה אז אין דדי' צומקין רק להיפוך ע"י העיבור בא חלב בדדי' כי דם נעכר ונעשה חלב א"כ ודאי לא מצמית צמית דדי' כלל וא"כ אם מעולם לא צמקו דדי' ודאי דאסורה להנשא ואף אם צמקו דדי' תחלה כיון דבעת מיתת בעלה לא הי' כן רק היתה מינקת ודאי אסורה והיטב הורה אך הדין הוי כך דאם בעת מיתת בעלה כבר הוכר הולד המינקת באופן המבואר בסי' פ"ב דכופין המינקת להניק מכח סכנת הולד א"כ בזה לא היתה האם ראוי' להניק בעת מיתת הבעל וגם לא הוי ביד הבעל לכופה להניקתו כיון דהוי סכנה לולד בזה אין לה דין מינקת חברו והוי כמו חלבה ארסיי שמתיר הח"צ וזה עדיף מחלבה ארסיי כיון דהמניעה מצד הבן שאינו רוצה להניק וסכנה הוא לו לכך אינה בכלל מינקת חברו ומותרת אבל אם בעת מיתת הבעל לא הי' מכיר המינקת עדיין והי' אפשר לאמו להניק אותו ודאי אסורה להנשא וכן אם הוי ספק אם הי' מכירה ג"כ אסורה ואין זה בכלל סד"ר להקל חדא דמוקמינן לה אחזקה קמייתא שבתחלה לא הי' מכירה ודעת כמה דסד"ר באתחזק איסורא לחומרא ומכ"ש בחזקת הגוף ואף החולקים י"ל בחזקת הגוף מודים דידוע דאלים חזקת הגוף טובא מחזקת איסור גם הוי חשש ספק נפשות דהרי תחלה גזרו כן רק מכח חשש סכנת הולד וגם מתחלה גזרו רק על הספק לכך אין אומרים בזה סד"ר ולהקל. והנה אף דאני נזהר מהתרת מינקת מטעם המבואר בתפארת למשה בהקדמה מ"מ כאן אני משיב דעיקר כוונתי לאיסורא אני בא להסכים עם דברי רו"מ רק ההיתר נמשך ממילא דצריך לפרש כל צדדי השאלה:
57
נ״חע"ד שאלתם הדין הוי ראוי ודאי שיתגרשו כי אין זה שוגג רק מזידין כיון שהתרה בהם הרב מו"ה שלמה אליעזר מטורקא ומ"ש רו"מ שאין התראתו התראה לא ידעתי למה אחר שאין בקה' יותר ת"ח ממנו ועכ"פ כיון דהרב הנ"ל שלח אליהם דאסורה להנשא הי' להם למלוך ולשאול לדיינים ואם הי' נודע להם שהרב הנ"ל אוסר גם הם היו אוסרין וחוזרין וא"כ הוי ודאי מזידין אך היות שרו"מ ממליצים ביותר עליהם וגם כתבו שהמון עם אומרים שהולד ממזר אם כי הבל יפצה פיהם אך מ"מ כיון דהמון העם טועים בזה אז משום פגמו של הולד אשר יולד הנני מתיר להיות די בהפרשה שיפרשו עד סוף כד"ח. ועוד הי' נ"ל כיון דמצינו הדין ביו"ד סי' ר"ח ובסי' שצ"ו דצריך לנהוג איסור כימים שנהג בהם היתר ואף דמפורש בסי' ר"ח דבנדוי דרבנן א"צ זה היינו כיון דכאן בדין הי' ראוי להתגרש אך מכח טעם הנ"ל אני מתיר להיות די בהפרשה לכך עכ"פ יהי' הפרשה עד סוף כד"ח לולד וגם ימים שנהגו בהם היתר יהי' בכלל הפרשה וחוץ כי לדעתי ראוי כן מדינא הוי בכלל מגדר מלתא לקיים תקחז"ל לבל יפרצו גדר:
58
נ״טע"ד שא' בנדון האשה אם היא בכלל מינקת או לא הנה אני נמנע להכניס עצמי מטעם המבואר בתפארת למשה אך זה הוא אם היא בכלל מינקת רק להיתר מטעם אחר אבל זו וכיוצא בה דלא באה לכלל מינקת בזה אינה בכלל גזרת חז"ל. והנה אם אמת כדברי הרופאים שאינה יכולה להניק מכח דתבא לידי סכנה זה נראה דעדיף מצימוק דדי' אם כל גופה אינה ראוי להניק והרי בחלבה ארסיי דעת הח"צ להקל וכן הנוב"ק סי' י"ד וזה עדיף מהתם דהתם עכ"פ ראוי' להניק רק מצד אחר שיזיק להבנים התירו ומכ"ש בזה דהיא עצמה אינה ראוי' להניק דהוי לה סכנה וחיי' קודמין דאינה בכלל מינקת אך היות כי הוא איסור ודברי חז"ל צריכין חיזוק יותר משל תורה ולכך יש לצרף להדאקטורים דשם גם השכנים הרי זה אינו דבר בהסתר להניק בנים לכך יגבו עדות משל השכנים והנכנסים והיוצאים בביתה אם היתה מינקת הבנים בחיי בעלה אם יעידו שלא היתה מינקת בחיי בעלה הוי זה ראי' לאלומי מלתא לדברי הדאקטורים דשם אך היות כי מהם לבד אין ראי' ג"כ דדלמא מכח עושרה רצתה שלא להניק לכך יעשו עוד בירור ותסע לק' פרעמיסלא להדאקטור פיזיקוש הממונה מן הקרייז או לק' רישא להפיזיקוש דשם אם הם יתנו צייגניססע דאינה ראוי' להניק מחשש שאומרים הדאקטורים אז מותרת להנשא בלי חשש ובזה יצאנו ידי שמים וידי הבריות:
59
ס׳שא' ע"ד המינקת אם אמנם גדור בעדי וכו' אך בנדון כזה דבאמת יהי' כ"ד חודש אך בדין חודש העיבור זה אינו בכלל גדרי והנה כבר ראו בנו"ב שמיקל בחודש העיבור אם גמלתו ובאמת אין להחמיר בחודש העיבור במלתא דרבנן ומה שהוכיח הנו"ב מלשון הש"ס דלפעמים נקט ב' שנים ופעמים כד"ח אם נבא לדייק כן מנ"ל להחמיר במילי דרבנן י"ל טפי להקל דהנה בחדשים מצינו לפעמים דשיפורא גרם אבל בשנים ודאי לא אמרינן שיפורא גרם ולכך אם נקט כד"ח י"ל דלא בעינן שלמים רק די שיפורא אבל אם נקט ב' שנים בעינן שלמים מיום ליום וי"ל כעין חילוק של הנו"ב דבגמלתו די בכד"ח בשיפורא ובלי גמלתו בעינן ב' שנים מיהו די ברוב השנים וכמ"ש כעין זה בפסחים (דף ע' ע"ב) שבעה איתא ברוב שנים עיי"ש וא"כ מנ"ל להחמיר בדרבנן לומר דהכונה על חודש העיבור ומלבד זה אין סברא כלל לומר דחודש העיבור הוי בכלל דבשלמא דהוי דין וגזרות התורה או גזרות חכמים בלי טעם אז כל מדת חכמים כן הוא וגזרו שנה ובעינן שנה שלימה כמות שהוא אבל בדבר דתלוי בטעמא כיון דמה דגזרו חז"ל שלא תנשא כ"ד חודש בע"כ הוי הטעם דכך הוא שיעור התינוק שצריך לינוק כד"ח א"כ אם בשביל טובת התינוק גזרו כן שכך צריך להניק ולא יותר א"כ מה לי אם הוי עיבור או לא ומה זו סברא לומר שאם נתעברה השנה יצטרך להניק יותר זה ודאי אינו לומר דע"י עיבור נשתנה הטבע ובפרט בירושלמי בפסוק אקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי דמפרש שם בבת ג' שנים שאין בתולי' חוזרין ואם נתעברה בתולי' חוזרין ולמה לא מנה גם זה בתינוק היונק אם נתעברה השנה צריך להניק יותר ואסורה להנשא עוד וגם לענין מניקה שהיא בחזקת מסולקת דמים כד"ח אם נאמר דנתעברה השנה נשתנה טבעה והיא בחזקת מסולקת דמים עוד חודש וזה לא נשמע בשום מקום לכך הי' נראה להקל בזה לגמרי בחודש עיבור ואם כי אין בידינו להקל בגוף הדין אך בזמנינו ודאי ראוי להקל בזה כיון דעיקר טעם חז"ל הוי שראו שהתנוק צריך להניק כד"ח והנה בזמנינו אין שום תינוק יונק כד"ח ואדרבא הרופאים אומרים שמזיק להתינוק לינק כד"ח וא"כ הוי כמו חלבה ארסיי והי' ראוי להקל לגמרי בט"ו חודש בזה"ז ובפרט דהפ"י מיקל בלא"ה בט"ו ולכך בזה"ז ודאי הי' ראוי להקל רק דמ"מ אין להקל כיון דהוי דבר שנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו אך א"כ תינח בכד"ח אך לענין חודש העיבור דלא מצינו דנמנו עליו ועיין כיוצא בזה בפ"ק דביצה דקאמר שם אביצה לא אימנו ונהי דדוחה הש"ס דביצה בעדות תליא מלתא היינו התם דזה בלי זה א"א והא בהא תליא אבל בזה הרי אפשר לקיים התקנה בכד"ח וא"כ אעיבור לא אימנו ומנ"ל להחמיר ובפרט מה דקאמר ב' שנים י"ל ברוב השנים מיירי לכך עכ"פ דבר שבמנין לא הוי ומותר עכ"פ בחודש העיבור יש להקל בזה"ז ובפרט בגמלתו שיש לנו תנא דמסייע וז"פ:
60
ס״אהנה בדבר המינקת אשר נחלתה ומתוך חלי' נמנעה מלהניק ופסק חלבה. תשובה. מלבד שמעודי אני נמנע מלהיות בהיתר מינקת אפי' יהי' היתרה ברור אך מלבד זה בזה ודאי אין דעתי נוטה להתירה כי לא פלוג רבנן בתקנתן ומה לי אם צמקו דדי' מחמת ד"א או מחמת חולי ואינו דומה למת הולד דשם אין מוכיחה קיים משא"כ באם הילד חי הרי מוכיחה קיים וכעין דאמרינן במס' נדה לענין דבר אחר ועוד טעם נכון דהתקנה לא הוי על הולד לכך אם התינוק חי וראוי להניק רק דהשינוי יהי' מצד האם בזה כיון דעלי' הוי התקנה לא פלוג רבנן בתקנתן ובכל ענין אסורה אבל אם מת התינוק כיון דאין המניעה ממנה רק מצד התינוק בזה לא שייך לא פלוג כיון דעליו לא נגזר התקנה ולכך אין נראה להתירה:
61
ס״בשא' בנדון המינקת. הנה לפי דעתי צריכה גט ויתפרדו כי מרמה עשו כי הנה מלבד טעמים הכמוסים מה שביקש כת"ר למצוא לה צד היתר אין בו כדי סמיכה כי עיקר היתרו מחמת אמירת הרופאים כי יזיק לה הנקה מחמת חולשת גופה ורוצה רו"מ לדמות זה לנדון של הח"צ בחלבה ארסיי הנה המעיין בח"צ בסוף סי' ג' יראה שלא סמך להתיר על עדות הרופא לבד רק מצד שכבר הוחזקה ג"פ שמתו בני' כך וגם באתה להוכחה שאלו שנתנה למינקת נשארו חיים ע"ז סמך להתירה ולא על עדות הרופא לבד ויעיין יותר בנוב"ת סי' י"ד בסופו לא סמך להתיר ע"ז לבד שהי' חלבה ארסיי רק בצירוף שאר הטעמים שהיו עשירים גדולים וכמו שהאריך בתחלתו בכמה טעמים ומה שחלבה ארסיי עשה רק לסניף ואף בזה לא סמך שם על דברי הרופא רק מטעם שכבר באו כן בכור הבחינה ג"פ שמתו והשאר נשארו חיים עיי"ש בסופו הא זולת זה לא עושהו אפי' לסניף בעלמא. ובר מן דין מה שדימה רו"מ נ"ד לדין חלבה ארסיי אין לו ענין כלל לזה דכלל גדול בכמה דוכתא שכל מה שגזרו חז"ל עשו לא פלוג בתקנתם אך זה הוי אם עכ"פ נכלל בשם ולשון התקנה אבל אם אינו בשם ולשון התקנה לא שייך בזה לא פלוג וכן הוי גבי מינקת עצמה עיין בב"ש סי' י"ג ס"ק כ' ולפ"ז א"ש דאם חלבה ארסיי הוי דגוף החלב אין ראוי להנקה והוי המניעה מצד החלב גופא זה הוי כמו צמוק שדים ממש ואינה בכלל התקנה ושם מניקה ולא שייך בזה ל"פ אבל אם החלב מצד עצמה ראוי להנקה רק המניעה מצד אחר שהוא מזיק לה נהי דמן הדין פטורה להניק שלא תסכן נפשה עכ"פ בכלל מניקה היא והרי גם גרושה או עשירה פטורה להניק ואעפ"כ מסכימין כל הפוסקים לאיסור והכי נקטינן וה"ה בזה כל שגוף החלב ראוי להנקה ובכלל מניקה היא ולא פלוג חז"ל בתקנתן ושוב ראיתי שכן מכוון בלשון הנו"ב שם שכתב וז"ל לפ"ז גם צמקה דדי' למה תהי' מותרת והרא"ש בעצמו התיר בצמקה וצ"ל דמתחלה לא גזרו רק במניקה וזו לא נקראה מניקה א"כ גם זו שחלבה ארסיי לא נקראה מניקה נראה שהתכוון למ"ש בבירור לכך אין ללמוד מזה היתר כלל ולזה הדבר ברור שהם אסורין זל"ז וצריכין גט מיד בצירוף שאר הטעמים אשר עמדי:
62
ס״גשא' בנדון המינקת אינני מזדקק אפי' בהיתירה פשוט רק היכא דפסק חלבה בחיי בעלה דאינה בכלל מינקת אך נדון דידי' אינו דומה לפסק חלבה בחיי בעלה דהמעיין בב"י הביא לשון הרא"ש בתשובה וז"ל ולשון ר"מ כך הוא שאינה נקראת מינקת חברו אם פירשה מלהניקו ונתנו למינקת ב"ח קודם מיתת הבעל ומאחר שלא מצינו התרה אא"כ מת הולד ובאנו לסמוך על הר"מ בשם הגאונים צריכין אנו לדקדק בלשונו שכתב אם פירשה מלהניק דמשמע פירשה לגמרי ופסק חלבה לגמרי ואינה מניקה כלל עכ"ל כמו כן אני אומר שפירשה מלהניקו היינו שפירשה מדעתה וכן צמקו דדי' דוקא צמקו שהיא היתה בריאה וצמקו דדי' אז לא שכיח שיוחזר לה החלב בזה יצאה מכלל מניקה אבל מה שפירשה מתוך חלי' אין זה לא בכלל פירשה ולא בכלל צימוק דדים וזה הוי הדבר שכמה פעמים בעת חלי' אין לה חלב ואח"כ כשחוזרת לבורי' חוזר לה החלב ועיין בלשון הר"ן הובא בב"י שכתב וז"ל וידוע הוא בדרכן של נשים שפוסקות קצת זמן להניק נפסק חלבן ואין ראויות עוד להניק עיי"ש וא"כ תינח בפסקו מתוך בוריין אבל בפסקו מתוך חוליין הרבה שכיחי דחוזר להם אח"כ חלבן לכך ודאי היא בכלל מניקה. והנה מה שתמה על הנוב"ק סי' י"ג והעצי ארזים ושכן כ' גם הרדב"ז וכולם פה אחד ענו ואמרו ליישב הרי"ף והרמב"ם שהשמיטו ההיתר דבי ר"ג ותרצו דר"נ יסבור כשמואל דהבחנה דאורייתא ולכך נהי דגזר ר"מ בזה מ"מ במינקת לא גזר אבל לדידן דקיי"ל כרבא דגם הבחנה דרבנן שוב כיון דהלכה כר"מ בגזרותיו ה"ה במינקת וגזרינן דבי ר"ג אטו אשה אחרת ועל זה תמה רו"מ מיבמות (ק' ע"ב) דקאמר שם דלימוד דוהיתה לו ולזרעו אחריו הוי רק דרבנן לשמואל עצמו ומה לי הך קרא ומה לי קרא דוהייתי לך לאלהים ולזרעך אחריך עכתו"ד הנה אין כאן תימא ואדרבא מסוגיא דשם יש ראי' דיש סברא לומר דהוי דאורייתא דהרי ר"פ פריך שם אלא מעתה גבי אברהם דכתיב והייתי לך לאלקים ולזרעך אחריך מהו קא דרשת בי' וכו' א"כ מוכח דהוי ס"ל דהוא דאורייתא דאם רק אסמכתא מה פריך וא"כ נהי דאח"כ מסיק הש"ס דהוי רק דרבנן היינו משום דהתם בפנחס אינו מיותר מ"ש ולזרעו אחריו דקמ"ל דוקא זרעו שיהיו אחריו שנתכהן אז הוי להם דין כהנים ולא זרעו שנולדו קודם שנעשה הוא כהן וס"ל כמ"ד לא נתכהן פנחס עד שהרג לזמרי עיין זבחים פ' טבול יום ולפי האמת א"ש דהתם לשון אחריו אינו מיותר לכך הוי רק אסמכתא אבל באברהם דהוי לשון אחריך מיותר לכך יליף מיני' שמואל להבחנה דאורייתא ואף דהש"ס ביבמות קאמר דה"ק לי' רחמנא לא תנסוב כותית וכו' שמואל לא ס"ל כן דהרי זה כבר למדו חז"ל מקרא דכי יסיר את בנך וכו' דולד שפחה הוי כמותה ותרתי למ"ל דהרי אחז"ל דקיים אברהם אבינו כה"ת עד שלא נתנה וממילא יקח כותית ומה שלקח מצרית ראשונה כבר יישבו המהרש"א בח"א ועיין ביפ"ת ונזה"ק פ' תולדות וא"כ הש"ס דקאמר ביבמות דה"ק לי' קרא לא תנסוב כותית היינו דלהס"ד לא הוי ס"ל הלימוד דכי יסיר את בנך ואיצטרך קרא דלזרעך אחריך לומד דולד שפחה כמותה או דס"ל הך לימוד דכי יסיר רק דס"ל דלא יצאו מכלל ב"נ קודם מ"ת והוי לאברהם דין אינו מצווה ועושה לכך על זה עשאו הכתוב להיות מצווה שלא יקח כותית אבל שמואל יסבור הך לימוד דכי יסיר את בנך וס"ל דאברהם יצא מכלל ב"נ קודם מ"ת והוי לו דין מצווה ועושה עיין יפ"ת פ' בראשית ופר"ד ולכך אינו צריך לשון אחריך רק לומר דבעינן הבחנה ולכך ס"ל הבחנה דאורייתא והתם בפנחס ס"ל כמ"ד דלא נתכהן פנחס עד שהרג לזמרי ואיצטרך לשון אחריו לגופו ולכך ס"ל התם דהוי רק דרבנן וא"ש דברי החכמים הנ"ל ועיין תשובה שאח"ז השייך לזה:
63
ס״דואשר חקר רו"מ אם האשה נאמנת שפסק חלבה. הנה באיסור דרבנן באתחזק איסורא הדבר פשוט אצלי דבאיסור דרבנן באתחזק איסורא ע"א נאמן כיון דבשל תורה הוי זה איבעיא דלא איפשטא עיין בש"ך יו"ד סי' קכ"ז וממילא בדרבנן הוי לקולא גם יש לדון בזה אם זה נחשב בכלל אתחזק איסורא כיון דהיא מעידה שבחיי בעלה פסק חלבה ואז לא הי' עליו איסור מינקת רק איסור א"א ותליא בפלוגתת הפוסקים אם מחזיקין מאיסור לאיסור או לא ואנן קיי"ל דאין מחזיקין מאיסור לאיסור והנה להסוברים דגרושה מותרת להנשא ודאי לא נחשב חזקת איסור מינקת בחיי הבעל דהרי אף אם מגרשה תהי' מותרת להנשא ואין עליו איסור מינקת רק לאחר מיתת הבעל והרי אומרת שכבר פסק חלבה מקודם וא"כ אומרת שלא הי' לה חזקת איסור מעולם וא"כ אף האוסרין בגרושה עכ"פ הוי ס"ס דלמא ע"א נאמן באתחזק איסורא ודלמא כדעת המתיר בגרושה א"כ אין כאן חזקת איסור כלל מיהו י"ל דהוי ס"ס להיפוך דלמא מחזיקין מאיסור לאיסור וכו' אך י"ל אף האוסרין בגרושה מ"מ כל זמן שהיא א"א לא חל עליו איסור מינקת דאין איסור חל על איסור ולא נחשב חזקת איסור. מיהו בזה יש לדון כיון דאף דאין אחע"א מ"מ באיסורין יש כמ"ש ביבמות ל"ג לכך נחשב אתחזק איסורא מיהו כ"ז כתבתי דרך הערה בעלמא אבל לפי האמת נראה דבמעשה לעיל שאני דהוי חזקת הגוף כיון דהי' לה חלב תחלה ודרך כל יולדת להיות לה חלב כד"ח הוי זה חזקת הגוף וכיון דחזקת הגוף עדיף משאר חזקות וכמ"ש הפ"י בקדושין בסוגיא דחביות ומקוה ממה דפריך שם אדרבא העמד יין על חזקתו וכו' ומוכח שם מקו' המהרש"א ומתירוץ הפ"י ודבריו מוכרחין דחזקת הגוף עדיף מחזקת איסור וא"כ כיון דחזינן דהוי סברא כדעת הש"ס דנגד אתחזק איסורא אין ע"א נאמן א"כ אף לפי אינך צדדין דע"א נאמן באתחזק איסורא אין לנו רק מה שאמרו חכמים דהיינו נגד חזקת איסור אבל נגד חזקת הגוף דעדיף מחזקת איסור י"ל דודאי אין ע"א נאמן ונדה דשם אינה בחזקת שתהא רואית כל שעה ולכך אינו חזקת הגוף ואינה נאמנת שפסק חלבה רק בעדים כן נ"ל וצ"ע לדינא:
64
ס״המה שנ"ל ליישב הרי"ף והרמב"ם שהשמיטו הא דריש גלותא שנתנו בנה למינקת (עיין סי'...) והוא דיש לדייק בלשון הברייתא פ"ה דכתובות דתנא נתנה בנה למינקת או שמת או שגמלתו וכו' וקשה הרי הוי זה ואצ"ל זה אם בנתנה למינקת ועדיין יונק מותרת לדידי' מכ"ש במת או גמלתו שאינו יונק כלל ולכך נראה דנתנה בנה למניקה הכונה קודם שילדתו הכינה לעצמה מניקה ואז תיכף בשעת לידה לא חל עלי' שם מניקה כיון דנתנה אותו קודם לידתו למניקה לכך מותר אבל באם לא נתנתו רק אחר לידתה אף להך מ"ד אסור אבל במת או גמלתו קמ"ל אף דבזה חל עלי' שם מניקה מ"מ מותרת ולפ"ז י"ל דמעשה דר"ג שהתיר ר"נ הוי נמי כן דנתנו קודם שילדתו בזה סמכו על הך סברא דלא הדרו בהו כיון דלא היתה בחזקת איסור מעולם אבל היכא שנתנה אחר שכבר ילדה כיון דחל עליו שם איסור לא מהני אף בבי ר"ג ולא סמכינן אהך סברא דלא הדרי בהו להוציאה מחזקת איסור ולפ"ז י"ל דהדין הזה יהי' תלוי בהני שני טעמים למה מעוברת אסורה אם מכח דחסה או מכח סתם מעוברת למניקה קיימא דלהך טעמא דלכך מעוברת מכח דסתם מעוברת למניקה קיימא וא"כ י"ל כיון דמניקה עצמה אינה אסורה רק מכח חששא שמא תתעבר ומעוברת דאסורה הוי מכח חששא דמסתמא למניקה קיימא וכיון דאינה אסורה רק מכח כמה חששות לכך מהני הך סברא דשאני ר"ג דלא הדרי בי' ולכך התירה ר"נ להנשא כשהית' מעוברת עדיין וכיון דכבר הותרה אף אם ילדה אח"כ לא תצא מהיתרה אבל לטעם דחסה כיון דבשעת עיבור אסורה בלא"ה להנשא ולעולם לא הותרה וא"כ שוב אף כשילדה אסורה מכח מניקה דכיון דכבר היא בחזקת איסור ולא מהני עוד סברא דלא הדרי בהו דאף דקיי"ל אין מחזיקין מאיסור לאיסור היינו אם אין חזקה אחרת קודמת לחברתה אבל אם חזקה אחת גורמת לחברתה והרי אף להך סברא דחסה זה נשאר אמת דסתם מעוברת למניקה קיימא דהחוש מעיד רק דמעוברת בלאו ה"ט אסורה מכח דחסה וכיון דעכ"פ סתם מעוברת למניקה קיימא מהני חזקת איסור דעיבור לאסור מינקת וא"כ כיון דכבר אסורה שוב לא מהני הך סברא דלא הדרי בהו כשכבר באה לכלל מניקה וא"כ י"ל ר"נ ס"ל כרבי יהודא דדבר שאינו מתכוין אסור ובע"כ לדידי' מעוברת חברו אינו אסור רק מכח סתם מעוברת למניקה קיימת לכך התיר להו בעודה מעוברת בנתנה בנה למניקה עד שלא נולד והותר להם להנשא בעודה מעוברת אבל לדידן דקיי"ל דבר שא"מ מותר והוי איסור מעוברת מכח דחסה א"כ כיון דאחר שבאה לכלל מניקה לא מהני נתנה בנה לכ"ע לכך אף בהך דלא הדרי בה לא מהני א"כ ה"ה בנתנה בעודה מעוברת לא מהני מכח ממ"נ דעתה אסורה בלא"ה מכח מעוברת ואח"כ כבר היא בכלל מניקה ואינה יוצאת מחזקת איסור ולא סמכינן על הך סברא דלא הדרי בהו נגד חזקת איסור ולכך השמיטוהו ודוק:
65
ס״ומה שהעיר על הטעם דחסה דהרי אין ישראל מצווין על העוברים. הנה ז"א אטו לא מצינו כמה פעמים שעשו חז"ל תקנות אף בממון ומפני תקון העולם וא"כ מכ"ש דהוי ראוי שיתקנו בשביל חיי הנפש אף אם הוא לא יתחייב עליו מ"מ תקנו כן מפני תקנת הולד ונעלם מרו"מ הסוגיא במקומה דהרי תחלה קאמר הש"ס טעם אחר שמא תעשה עוברה סנדל והרי בזה ודאי ליכא חיוב ולא איסור דהרי הוא אינו עושה דבר ובע"כ הכונה רק מכח תקון הולד וחיי הנפש א"כ ה"ה לטעם דחסה הוי כן. הן אמת למעיין בפרש"י ד"ה דאחר נמי חייס עליו וכתב רש"י שאין אדם מכוון להרוג נפש משמע דס"ל לרש"י דהחשש הוי שיכוון להרוג נפש בכונה ומי דחקו לכך ולפי פשוטו הוי כוונת הש"ס כך דידי' חייס עליו ומכוין בכונה להיות נשמר שלא להרגו אבל דאחר לא חייס עליו ויש חשש שלא יהי' נשמר וממילא בלי דעת יהרגנו ומי הגיד לרש"י לומר דהכונה של הש"ס שיכוין להרגו וכך הו"ל לרש"י לפרש דאחר נמי חייס עליו והוא נשמר לכוין שלא להרגו ולמה פי' שאינו מכוין להרוג נפש ובע"כ דס"ל דהחשש דחסה הוי מכח שהוא הבועל יעשה איסור וא"כ הרי דבר שאינו מתכוין מותר ובע"כ הוי החשש שיכוין להרגו ולכך הוכרח לפרש דאחר חייס נמי עליו ואינו מכוין להרוג נפש אך דבריו תמוהין דמנ"ל כן הרי בחשש סנדל אין הטעם מכח איסור הבועל רק מכח תקון הולד א"כ י"ל גם לטעם דחסה הוי כן. מיהו אחר שעוררני רו"מ מצאתי ליישב הרמב"ם שהעתיק הטעם דחסה די"ל דודאי הרמב"ם מפרש כפשוטו דחשש דחסה אינו שיכוין בידים להרגו רק שלא יכוין להיות נשמר ויהי' נהרג בלי כונה ומה דמשני דידי' חייס עליו היינו דחייס עליו ונשמר בדבר שלא להרגו ומה דפריך דאחר נמי חייס עליו זה שפיר הוי הכונה דמכח האיסור דעכ"פ איסור הוי בעוברין לכך הוא נשמר שלא לחייס אך הרי דבר שא"מ מותר וא"כ מניין לנו דאחר חייס עליו אך הנה בהך ברייתא דלא ישא אדם מעוברת חברו סיים שם יוציא ולא יחזיר עולמית וחכ"א יוציא ולכשיגיע זמנו לכנוס יכנוס. והנה ידוע דבר פלוגתא דר"מ הוא ר' יהודא ומצאתי און לי בתוס' שם (דף ל"ו ע"ב) שהקשו כן דר"י אדר"י וא"כ ה"נ יהי' קו' הש"ס הנ"ל כן כיון דמוכח מדברי חכמים דגם ר"י מודה דמעוברת חברו לא ישא ולכך פריך שפיר דלר"י מה הוי טעמא דמעוברת דאין לומר מכח דחסה דא"כ דידי' נמי ואין לומר דידי' חייס עליו דא"כ דאחר נמי חייס עליו והיינו מכח האיסור הוא חייס עליו ונזהר בדבר ואין לומר דהרי ליכא איסורא דהוי דבר שא"מ דהרי ר"י ס"ל דשא"מ אסור וא"כ דאחר חייס נמי עליו מכח האיסור לכך הוכרח לתרץ דלר"י דמודה דמעוברת חברו אסורה הוא ס"ל הטעם דסתם מעוברת למניקה קיימא אבל לדידן דקיי"ל כר"ש דדשא"מ מותר שפיר נשאר הטעם דדחסה ואינו נזהר לשמור בדבר ודידי' חייס עליו ודאחר לא חייס עליו דאינו שלו ואיסורא ליכא דאף אם יהרגנו הוי דבר שא"מ ומותר ומ"מ התקנה עשו בשביל חיי נפש הולד כמו בחשש סנדל ודוק כי זה עצה נכונה כפתור ופרח:
66
ס״זשא' במינקת אלמנה שילדה אחר מיתת בעלה והניקה ח' ימים ואח"כ נתנה בנה למניקת והיא הניקה בן אחר ואח"כ גמלה בנה ונשאת אחר כ' חודש בשוגג שלא ידעו כלל שיש איסור לישא תוך כד"ח ואח"כ נודע להם האיסור. תשובה. הנה הש"ע כתב בסי' י"ג סעיף י"ב עבר ונשא מעוברת או מניקה תוך זמן זה מנדין אותו אא"כ ברח ויוציא בגט מזה מפורש דלא מהני בזה הפרשה רק לגרש אך יש לי לעיין בשני דינים אם דוקא בעבר במזיד ונשא כופין בגט אבל בשוגג אין כופין או אף בשוגג כופין ומ"ש בש"ע בעבר ונשא היינו רק עבור מנדין דבזה אין מנדין רק במזיד ולא בשוגג אבל גט אף בשוגג בעי והשני יש לעיין אם גם בגמלתו הוי הדין דנימא דבגמלתו נמי כופין בגט כדין גוף מינקת או נימא דבגמלתו נהי דאסורה להנשא לכתחלה בדיעבד א"צ גט ואפשר דגם הפרשה א"צ בדיעבד בזה. והנה גרסי' בפ"ה דכתובות ת"ר נתנה בנה למניקה או גמלתו וכו' עד והלכתא מת מותר גמלתו אסור ופרש"י שם הטעם דגמלתו אסור לגמלתו משום שרוצית להנשא מוכח דאין הטעם משום לא פלוג רק משום דאמרינן שבכונה עשתה כן כדי להנשא ובתחלה בד"ה בגזרותיו סיים רש"י וה"נ ל"פ רבנן במניקה שמת בעלה בין שהיא מניקתו בין שאינה מניקתו משמע דהטעם הוי משום ל"פ וא"כ פרש"י סתרו אהדדי וא"ל דרש"י ס"ל דמשום ל"פ הי' ראוי לאסור אף שמת בנה דגם בזה שייך ל"פ ולכך להס"ד דפריך מכח הלכה כר"מ בגזרותיו והוי סברא לומר בין במת בין בגמלתו אסורה ולכך פרש"י משום ל"פ אבל להמסקנא דמסיק דמת מותר גמלתו אסור א"א לפרש משום ל"פ דא"כ גם במת יהי' אסור ולכך מוכרח לפרש משום דאמרינן שגמלתו כדי להנשא ובמת לא שייך זה כמ"ש בש"ס אח"כ אך ז"א דא"כ דלמה באמת כיון דקיי"ל הלכה כר"מ בגזרותיו למה קיי"ל במת מותר ולא גזרינן אטו לא מת ומ"ש התם דקיי"ל הלכה כר"מ בגזרותיו ובע"כ דבמת לא שייך למגזר אטו לא מת ואינו דומה למה דקיי"ל הלכה כר"מ בגזרותיו וכוונת הש"ס בע"כ כמ"ש התוס' וא"כ קשה דפרש"י סתרי אהדדי דתחלה פרש"י גמלתו אטו לא גמלתו ואח"כ פי' שלכך גמלתו כדי להנשא וצ"ע. וגם על גוף הש"ס קשה דברייתא נקט זו ואצ"ל זו דנקט נתנה בנה למניקה או גמלתו או מת מותרת להנשא דהרי הוי ק"ו דמה בנתנה בנה למינקת מותרת כ"ש בגמלתו שאינו יונק כלל ומכ"ש דבמת מותרת וראי' דבמת קיי"ל אף לדידן דמותרת ובגמלתו אסורה ובע"כ דמת עדיף ולמה נקט זו ואצ"ל זו וצ"ע וז"ל הרא"ש בפסקיו ואפי' נתנה בנה למניקה או גמלתו אסורה להנשא עד כד"ח דחיישינן שמא תמהר לגמלו כדי שתנשא ויסתכן הולד ושינה מלשון רש"י שרש"י כתב גמלתו שרוצה להנשא ומשמע דכוונתו מטעם קנס הוא דקנסינן אותה ותלינן שגמלתו מחמת זה אבל מלשון הרא"ש משמע דלאו מטעם קנס הוא רק משום גזרה שיש לחוש שתגמלו פעם אחרת כדי להנשא ויש להאריך ואכ"מ ואני מסיים לדינא דאם הי' במזיד מה שנשא אותה אז הי' מקום לקנוס אותם לגרש אז אף בגמלתו הי' אפשר לומר כן אבל הכא כיון דהי' שוגג ובשוגג כבר סמכו הפוסקים לסמוך על הסוברים דשוגג א"צ גט דל"ש בזה קנס כיון דשוגג הוי וא"כ לא הי' צריך בזה רק הפרשה והפרשה נראה דלא שייך רק באם עדיין מניקתו דיש מעלה בזה שתשגיח עדיין עליו למסמסו בביעי וחלבא וכן לענין הבחנה דיש מעלה עדיין לתקן בהפרשה בזה בעינן הפרשה אבל אם כבר גמלתו שכעת אין לו תועלת ע"י הפרשה דמה דהוי הוי ועיקר איסורו הוי מטעם גזרה שמא תגמלנו פעם אחרת בזה די מה דאסרינן לה לכתחלה להנשא ובזה לא תעשה כן עוד פ"א וכמו דאמרינן בגיטין במוקדם דאהני לכתחלה לא תנשא כן ה"נ בגזרה זו די דלכתחלה לא תנשא ושוב לא תעשה כן ובפרט דאם תעשה כן במזיד באמת תצטרך להתגרש ולא יועילו מעשי' כלום וא"כ שוב אם עשתה כן בשוגג א"צ עוד הפרשה ומותרין לדור ביחד כן נ"ל:
67
ס״חנסתפקתי להמקילין בשוגג דל"ב גט אם הי' הוא שוגג והיא מזידה מה דינו אם נלך בתר דידי' והוא שוגג ול"ב גט או נלך בתר דידה והיא מזידה ובעינן גט והנה ממה דקיי"ל דיש לה כתובה מוכח דלא קנסינן לדידה רק לדידי' מוכח מזה דה"ה מה דבעי גט הוי נמי הקנס רק לדידי' ולכך אם הי' שוגג דלא שייך בי' קנס לא קנסינן לדידה מיהו מזה אין ראי' גמורה די"ל דדוקא לענין הכתובה דאם שלא יתן לה הכתובה יהי' קנס רק לדידה והוא ירויח ואם נימא דיש לה כתובה הוי הקנס לדידי' והיא תרויח בזה היכא דיש ספק את מי לקנוס יותר בזה קנסינן אותו ולא אותה ובפרט בזה כיון דעכ"פ אחד ירויח והרי הוא ראוי לקנוס שניהם ולשניהם א"א לקנוס בזה ולכך שוב אוקמוה אדינא דכל אשה יש לה כתובה אבל לענין הפרשה דאין הרוחה לו ובפרט בהוא שוגג דלא שייך בי' קנס י"ל כיון דהיא מזידה קנסינן לדידה ותצא ואפשר דאף כתובה אין לה כה"ג דקנסינן לדידה ולא חיישינן להרוחה דידי' כיון דהוא שוגג ואין לקנסו:
68
ס״טשא' נדון האשה הגרושה אשר הגידו הרופאים כי ההנקה יזיק לה ונתנה הולד למניקה כ"ו טבת ובתוך ג"י כבר פסק חלבה ונתגרשה ביום ב' ג' שבט והבעל קודם הגט קיבל ע"ע בכל חומר להיות הנקת הילד ע"ח ונעשה כן ע"פ קאמפרמיסס מהנבררין אם מותרת להנשא. תשובה. הנה בגוף הדבר סמך על עדות הרופאים שיזיק לה ההנקה וכבר הארכתי שמשמע מתשובת אחרונים דאין לסמוך על עדותם רק בצירוף שאר הוכחות ואומדנות ועוד בר מן דין כתבנו דמה שמגידין שההנקה יזיק אין זה דומה לחלבה ארסיי המפורש בח"צ דהרי באמת קיי"ל כר"מ בגזרותיו בזה דגזר הא אטו הא והכלל כך הוא דלא פלוג חז"ל בתקנתן וכל שהיא בכלל שם מניקה אסרוה חז"ל להנשא אבל אם אין לה שם מניקה כלל לא נכנסה בכלל גזרה זו ולכך בשלמא אם החלב גופה ארסיי וא"כ אין החלב ראוי להניק הוי כמו צמקה דדי' וכאין לה חלב דמיא כיון דגוף החלב יזיק לולד אבל היכא דהחלב ראוי לולד רק דהאחריות הוי לה בשום דבר עכ"פ לא יצאה מכלל שם מניקה ושוב ל"פ חז"ל בתקנתן ולכך אף אם הי' אומדנות המוכיחין לזה נמי לא מהני אך זה היינו באלמנה או אף בגרושה אם עכ"פ נזדמן זה אחר מיתת בעלה או אחר גרושי' אבל בגרושה ונודע קודם הגרושין וכבר נתנה בנה למניקה בלא"ה ידוע דעת הר"ש הזקן שמתיר בגרושה ואף דאנן לא קיי"ל כוותי' מ"מ אם נתנה בנה למינקת מקודם וגם פסק חלבה מקודם הנה זה גופו מה שהחמירו הפוסקים דבעינן דוקא ג"ח מקהי בה אקהייתא הרא"ש הובא בב"י דלמ"ל ג"ח וכתב דאפשר דהי' ידוע להם שבתוך ג"ח אפשר שיוחזר חלבה וא"כ תינח באשה דעלמא אבל בחולנית שצפד עורה על עצמה בזה ידוע שלא יחזור לה החלב ל"ב ג"ח ובזה ל"ש ל"פ דל"פ לא הוי רק אחר הגרושין שחל עליו שם תק"ח דמינקת אסורה להנשא ולכך ל"פ בתקנתן אבל באם פסקה להניק קודם הגרושין א"כ בשעת הגרושין לא הי' לה שם מניקה כלל וקודם הגרושין לא חל עלי' איסור הנשואין כלל ולכך לא שייך בזה ל"פ ולכך כל שבאמת אפשר לחוש שיחזור לה החלב אסור אז בעינן ג"ח אבל היכא דמסתמא לא יוחזר לה החלב ל"ב ג"ח ואף אם נימא דבכל ענין בעינן ג"ח מ"מ היינו רק באלמנה אבל בגרושה ופסקה מקודם להניק ופסק חלבה מקודם בזה ודאי ל"ב ג"ח ובפרט לפי משמעות הר"מ בס"ק יו"ד דדוקא אם בגרמתה עשתה בעינן ג"ח אבל אם הוי ע"י איזה סיבה ל"ב ג"ח וא"כ ה"נ כל שעשתה כן ע"י שום מניעה והכרח ולא ברצונה ל"ב ג"ח כל שאינה מדעתה רק ע"פ ההכרח. ועוד י"ל דאף החולקים על ר"ש הזקן היינו רק בגרושה דכיון דעד הנה היתה מחויבת להניק רק ע"י הגרושין נפטרה מלהניק כיון דלא חל פטור הנקה רק אחר גרושין ובשעת גרושין היתה מחויבת עדיין הוי בכלל גזרת מינקת אבל אם קודם הגרושין נפטרה מלהניק מודים הכל שמותרת כיון דבשעת הגרושין לא היתה חייבת להניק ולאו מכח הגרושין נפטרה מלהניק ודוקא אם בלא"ה היתה מחויבת להניק רק מכח הגרושין נפטרה בזה לא מהני להוציאה מכלל מניקה וכל שאם לא נתגרשה היתה מחויבת להניק אף עתה שנתגרשה עשו חז"ל בזה כאלו לא נתגרשה ונשארה בחיוב הנקה אבל כל שלולי הגרושין נמי כבר היתה פטורה להניק אינה בכלל מניקה וכאן ה"נ כיון דקודם הגרושין כבר נפסק הדין שהבעל מחויב להשכיר מינקת אחרת כבר יצאה מכלל מניקה קודם הגרושין ובזה נתחזק דעת תשובת אמונת שמואל שפסק באם הכניסה לו ב"ש דאינה מחויבת להניק מותרת להנשא והוא כתב כן רק לדעת הר"ש הזקן ולדעתי י"ל דגם ר"ת מודה בזה. ומה שהקשה עליו בנוב"ק מן הש"ס דקאמר שם הן הן דברי ב"ש והרי לב"ש אינה מחויבת להניק וקשה מזה לדעת הר"ש הזקן וי"ל דס"ל להר"ש הזקן דתקחז"ל הוי רק כך דכל שמחויבת להניק אף אחר מיתת בעלה אף אם אינה מחויבת רק דחזינן שהניקה עד הנה מרצונה רק ע"י בקשת הנשואין נמנעה מלהניק אז גזרו חז"ל שלא תנשא והוי בכלל מניקה אבל אם אינה מחויבת להניק ולא חזינן שבשביל רצון הנשואין היא נמנעת מלהניק רק י"ל דבלא"ה לא היתה מניקה ע"ז לא גזרו חז"ל להיות מוכרחת להניק ובפרט לפ"ד הסוברים בסי' פ' דא"י הבעל לעכב עלי' שלא תאכל דבר המסוכן לולד מכח דצערא דגופא עדיף וא"כ לכאורה קשה למה גזרו במינקת שלא תנשא מכח סכנת הולד ולכאורה הי' נראה דמזה ראי' לדעת הר"ש הזקן דס"ל דבגרושה מותרת להנשא רק באלמנה אסור לפ"ז א"ש דלכך דייק הש"ע בסי' פ' דהבעל א"י לעכב ולא כתב עליו שהיא מותרת להנשא דודאי אם לא הי' בעל היתה אסורה להנשא כיון דמוכרחת להניק איך תאכל זה להסכין הולד רק התם מיירי שיש לה בעל וביד הבעל ליתן הילד למינקת אחרת ואין עלי' לחוש לסכנת הולד יותר ממנו ועליו החיוב יותר להוציאו מסכנה רק דהוי ס"ד כיון דהיא מחויבת לו להניק יש בידו למנעה שלא תאכל ותניק בזה קמ"ל דמצדו א"י לעכב ויש לה רשות לאכול ואי משום סכנת הולד ישכור לו מינקת אחרת וא"כ הה"נ בגרושה אין לה לסבול צערא דגופא משום סכנת הולד ועל הבעל החיוב להשתדל להוציאו מסכנה ובמ"ש מתיישב מ"ש הב"ש שם על הרמב"ם מנ"ל לפסוק כר"י ולפמ"ש נתיישב מיהו להחולקים על הר"ש הזקן תקשה משם ודוחק לומר שהם ס"ל כדעת הי"א בסי' פ' שיוכל לעכב אך בע"כ דאין הענינים דומין זל"ז ומניעת הנשואין אינו בכלל צערא דגופא אבל גוף הנקה ודאי הוי צערא דגופא ולכך תינח אם בלא"ה היתה מניקה רק מכח הנשואין נמנעת להניק לא נחשב צערא דגופא אבל אם בלא"ה נמנעת להניק נחשב צערא דגופא ואין לכופה להניק עבור חשש סכנת הולד לדעת הרמב"ם בסי' פ' ולכך ס"ל להר"ש כך דבשלמא אלמנה אף עתה מחויבת להניק ובשביל הנשואין לא ידחה סכנת הולד אבל בגרושה נהי דעד עתה הניקה מ"מ י"ל דנחשב לה צערא דגופא רק מה שהניקה עד הנה היינו מכח ההכרח שמחויבת להניק אבל כיון שתתגרש ולא תתחייב אנן סהדי מסתמא לא תתרצה להניק ולכופה א"א בשביל צערא דגופא וא"כ בשעת גרושין לא נכנסה בכלל מניקה דמסתמא לא תניק ואף אם אח"כ נמי מניקה מ"מ הוי כאלו נתחייבה להניק אחר גרושין וכאלו אשה אחרת נתחייבה להניק דלא נאסרה להנשא דעיקרו בתר שעת גרושין אזלינן ואז לא הוי לה דין מניקה א"כ תינח לדידן כיון דכל אשה חייבת להניק אין ראי' במה שעד הנה הניקה די"ל מכח הכרה עשתה כן לכך אם מגרשה י"ל מסתמא מעתה לא תניק ונחשב לה צערא דגופא לכך אינה בכלל מניקה אבל לב"ש דס"ל דכל אשה אין חייבת להניק א"כ אדרבא כיון דגם קודם הגרושין לא היתה חייבת ואעפ"כ הניקה א"כ חזינן דלא נחשב לה צערא דגופא ההנקה א"כ בזה בשעת גרושין אנן סהדי דלולי הנשואין דגם עתה תניק כבתחלה רק מכח הנשואין תמנע מלהניק שוב הוי בכלל מניקה בשעת גרושין עכ"פ והנשואין אסרו בשביל סכנת הולד ובזה א"ש כוונת האמונת שמואל דבהכניסה לו ב"ש ודאי אם עד גרושין או מיתת הבעל היתה מניקה רק עתה נמנעת אחר מיתה וגרושין בודאי שייך גזרת חז"ל דגזרו על מניקה ואף לר"ש הזקן אסור רק דכוונתו דמקודם נמי פסקה להניק רק אם היתה מחויבת להניק ומת הבעל לא מהני זה אם לא פסקה ג"ח מקודם אבל אם אינה חייבת וגם קודם המיתה לא הניקה אז ל"ש עלי' גזרת מניקה ולפמ"ש גם הב"ח מודה בזה וא"כ בנ"ד דהי' לה חשש סכנה א"כ מקודם הגרושין נמי לא היתה מחויבת להניק בחשש סכנה וגם פסקה קודם הגרושין ל"ב ג"ח ובמ"ש נתיישב קו' הנו"ב הנ"ל ע"נ דאדרבא לב"ש גרוע מה שלא היתה חייבת כלל ואעפ"כ הניקה ולפ"ז בנ"ד בהצטרף כל היתרים הנ"ל מתחלת הגרושין לא היתה בכלל מניקה ומותרת להנשא אחר צ"א יום וז"ב ופשוט לדינא:
69
ע׳שא' במומר שגירש את אשתו והיתה מניקה וגמלתו אחה"פ ונשאת בשגגה שלא ידעו הוא והיא שאסורה להנשא וכד"ה ישלמו לה בר"ה הבע"ל. הנה מה שרימז בלשונו להקל בזה מצד גרושה זה אינו נראה דכל עיקר הטעם המתירין בגרושה הוי מכח דיש לה בעל והחיוב עליו או ישגיח הוא עלי' ויתבענה לדין א"כ תינח בישראל אבל במומר ל"ש כל הני טעמים ובזה החיוב עלי' להניק מדין הקרוב קרוב קודם לצדקה והוי בזה כמו אלמנה מיהו מטעם אחר נראה כדבריו כיון דנראה מדבריו שכבר הוי יותר מט"ו חודש וגם הוי יותר מי"ח חודש כדאי הוא היתר הפ"י בק"א לסמוך עליו בדיעבד לענין דל"ב גרושין רק דדי בהפרשה בעלמא ולכך נראה דיפרשו זה מזו עד כד"ח ובחודש העיבור יעשה כפי ראות עיניו אם יהי' קשה להם בהפרשה יתיר להם אחר כד"ח ויעלה העיבור למנין ואם לא קשה להם לא יהי' העיבור למנין:
70
ע״אשא' באשה שנתגרשה מבעלה בעודה מעוברת ואח"כ ילדה והתחילה להניק ערך ו' חדשים ואח"כ הורה לה מורה ליתן בנה למינקת וחזרה בה ונתנה לאחרת וחזרה ועוד לאחרת פעם ג' ואח"כ נשאת עפ"י הוראת המורה. תשובה. הנה המורה לא טב הורה אך מה שהפריז הגאון מו"ה משה טויבש דמחויב לגרשה הנה באמת מדינא נראה דא"צ לגרשה ודי בהפרשה דהנה בראש מ"ש הגאון הנ"ל דאף הר"ש הזקן המתיר היינו רק באינו מכירה ולא במכירה הנה במחכ"ת לא דק בלשון הש"ע שכתב וז"ל זה שאמרנו בגרושה יש מי שאומר דהיינו דוקא שהניקתו קודם שנתגרשה עד שהכירה וכו' משמע דדוקא אם קודם שנתגרשה היתה ההנקה וההכרה אז אסורה אבל אם בשעת הגרושין לא הכירה רק אח"כ ומכ"ש אם הנקה והכרה שניהם הי' אחר הגרושין אז להר"ש הזקן אין לה דין מניקה דדוקא אם בשעת הגרושין לא הוי ההכרה ומכ"ש אם גם הנקה לא הי' אז אח"כ הוי דינה רק כשאר מינקת אחרת ואין לה שם מינקת חברו כלל וכיון דבאחרת א"י למחות בה מלהנשא אף שמכירה ה"ה בזה וכן מצאתי אח"כ באבני מלואים כן מטעם אחר קצת, ועוד לא דק הרב בזה מה דנתן כאן בזה דין מכירה דהרי שורש דין זה דמכירה היא מחויבת להניק הוא מן הש"ס (נ"ט ע"ב) ושם פרש"י דמכירה ואינו רוצה להניק מאחרת וכ"כ הרמ"א בסי' פ"ב משמע דוקא בכה"ג שאינו רוצה לינק מאחרת יש לו דין מכירה וכמו דנקט בש"ס ופוסקים הטעם מפני סכנת הילד וכאן הרי כתבו דהי' יונק מג' נשים אחרות א"כ אין לה דין מכירה. ועוד נ"ל בטעם הדבר למה בעינן שיהי' הכרה בשעת הגרושין והיינו דודאי יש אומדנא דדעת הבעל הוי שאינו מגרשה רק באופן זה שתניקהו ולא תנשא שלא יזיק לילד ואדעתא דהכי גרשה רק היכא דעדיין אינו מכירה ומכ"ש אם בשעת הגרושין עדיין לא התחילה להניק כלל ליכא אומדנא דאולי הוי דעת הבעל שישכיר לו מינקת אחרת אם לא תרצה להניקהו וליכא אומדנא דהגרושין נעשין ע"ד כן אבל אם בשעת הגרושין הכירה אז כיון דלא אפשר עוד באחרת אנן סהדי דלא גרשה הבעל רק ע"ד כן שלא תנשא עד שתגמור הנקה שלה ולכך איך תנשא א"כ יהי' למפרע בטל הגרושין ולזה נתחדש לנו פתח חדש להתיר בזה"ז בגרושה אף שהכירה בשעת הגרושין לפמ"ש התוס' דהיכי דהדבר תלוי בדעת שניהם לא אזלינן בתר אומדנא ולכך הר"ש הזקן מיירי קודם תקנת ר"ג דהוי אפשר לגרשה בע"כ לכך אזלינן בתר אומדנא דבעל אבל לדידן דא"א לגרשה בע"כ רק מרצונה וא"כ הוי הדבר תלוי בדעת שניהם והרי התוס' כתבו בפג"ש דבקדושין לולי הטעם שכתבו שם דאין נ"מ לו מה שיהי' אחר מותו הוי נחשב תלוי בדעת שניהם וא"כ ה"ה בגרושין לדידן דהוי דבר תלוי בדעת שניהם ולא אזלינן בזה בתר אומדנא ולכך אף שמכירה מקודם יש לה רק דין שאר מינקת דעלמא ואין כח למחות בידה לאסרה להנשא. ולולי דברינו הי' דברי הר"ש הזקן תמוהין דמה ראי' מביא דבמכירה אסורה להנשא ממ"ש בש"ס שם דבמכירה בפה ומניקתו הרי שם מפורש דהוי מפני סכנת הילד א"כ מוכח דלא מצד עצמה מחמת שהיתה אשתו מחויבת להניק רק מפני סכנת הילד וה"ה מניקה אחרת נמי א"י לחזור היכי דהוי סכנה וכן מוכח בהגהת רמ"א סי' פ"ב בהתחילה להניק אחרת ומכירה אין דוחין נפש מפני נפש וא"כ אם באחרת נמי א"י לחזור בה ואעפ"כ אטו נאמר דמינקת דעלמא אסורה להנשא במכירה זה ודאי אינו וכמ"ש גם ההפלאה שם וא"כ מנ"ל לגרושה שלו דאם מכירה אסורה להנשא ומה ראי' מהתם התם הוי הכונה דדינה רק כאשה מינקת דעלמא ולענין נשואין י"ל כמו דמינקת בעלמא אין מוחין בידה ה"ה בזו ובפרט די"ל בשלמא לכופה להניק אם לא תניק הוי סכנה ודאית לפנינו אבל להנשא הוי כמה ספיקי אולי לא תתעבר ואולי לא יעכר חלבה ואולי יניק מאחרת ומנ"ל ללמוד זה מזה (ועיין בחבורי לאהע"ז מהד"ג סי' ק"ז בארתי יותר דין זה) אך לפי הנ"ל א"ש דכוונת הר"ש רק לראי' דהיכי דמכירה הוי הכרח שהיא תניקהו דא"א באחרת ויש סכנה בדבר לכך שוב הוי אומדנא דהבעל לא גרשה רק באופן זה מיהו יש לדחות די"ל דכוונת הראי' הוי כך דקשה מה קמ"ל שם בש"ס בברייתא דאם הי' מכירה כופה ומניקתו מפני סכנת הולד דמה קמ"ל בגרושתו ת"ל אף במינקת דעלמא הוי כן ובודאי לא עדיף גרושתו ממינקת דעלמא בע"כ דקמ"ל דכיון דחייבת להניק יש לה דין מינקת דאסורה להנשא מיהו בלי ראי' נמי מסתבר לומר כן ומוכרח הוא מלשון הש"ע ופוסקים הנ"ל דמשמע דבעינן דוקא דהכרה יהי' בשעת הגרושין ולא אח"כ לכך מסתבר לומר דהטעם כנ"ל מכח אומדנא ונולד לנו היתר חדש במכירה לדעת ר"ש הזקן מיהו כאן אין נצטרך לכך דאין לזה דין מכירה מטעמים הנ"ל. היוצא מזה לדעת הר"ש הזקן היתה כאן מותרת להנשא. ואם כי לדינא אין לסמוך על כך מ"מ בדיעבד אם כבר נשאת ע"פ הוראת חכם ודעת הת"ה היכא דהוי ע"פ הוראת חכם הוי שוגג. ומ"ש הגאון מהר"מ דהמשל"מ פי"ב מהל"ג חולק על הת"ה לא דק דלא על הוראה זו הוא משיג רק על גוף הדין מה דמשמע מן הת"ה דבשוגג כ"ע מודים דא"צ לגרש ע"ז תמה דיש חולקים וס"ל אף בשוגג בעי גט אבל ע"ז אינו חולק דהוראת חכם מקרי שוגג. ומ"ש הגאון הנ"ל דהיינו דוקא ע"פ חכם מומחה מפורסם הן אמת דבדין משאל"ס בסי' י"ז מפורש כן אך התם הוי הדין דאף נשאת בשוגג תצא רק דאמרינן דבנשאת ע"פ הוראת חכם עדיף משוגג ודמיא לאונס בזה בעינן שיהי' מפורסם בהוראה וכ"כ המשל"מ פי"ב מהל"ג דאם הוי ע"פ גדול הדור לכ"ע ל"ת ועדיף משוגג אך היכי דלא הוי ע"פ חכם מפורסם אין לו דין אונס אבל דין שוגג יש לו דהרי כתב הת"ה דאף בע"ה שאינו יודע הדין דאסורה נמי הוי שוגג דלא גרע הוראת המורה מאן דהו מאם הי' בעצמו ע"ה ושוגג ולכך בזה עכ"פ להסוברים דבשוגג א"צ גט גם כאן א"צ גט וא"כ כיון דיש לנו דעת הר"ש הזקן שמתיר לגמרי בגרושה ודעת הסוברים דבשוגג א"צ גרושין הוי לנו ס"ס להקל וכדאי הם לסמוך עליהם שלא לכופם לגרשם ודי בהפרשה וחושש אני לדין גט מעושה שלא כדין אם נכוף אותו לגרש כן נ"ל. ומ"ש השואל שדעת ר"י מטראני בש"מ כתובות דגם ביונק מאחרת יש לו דין מכירה ולדעתי משום הא לא אריא דאין לנו לחוש לדעת יחידאי נגד דעת רש"י והפוסקים והגהות רמ"א שפסקו להיפוך וגם מה שהביא ראי' מבה"ג שכתב דאחר ג"ח הוי בודאי בחזקת מכירה וכופה וכו' זה פשיטא דאין ראי' דהוא מיירי בסתמא גם עדיין לא בדקו אותו אם יניק או לא אז כשבאים לב"ד תיכף כופה ומניקתו דסמכינן אחזקה דהוי בכלל מכירה אבל אם אירע דכבר נתנסה בפרט השלש מניקות ויונק מכולם א"כ חזינן דיצא מן הרוב ואין לנו אלא מה שעיננו רואות והברור כמש"ל דדי בהפרשה:
71
ע״בלהגאון מ"ו משה זאב היילפרן אב"ד זלטיפלי. ע"ד שאלתו אם נאמנת על כלות ימי הנקה והביא דעל הבחנה מבואר בכה"ג ובבאה"ט הנה לא ידעתי למה לא תהי' נאמנת הרי ילפינן מוספרה לה דע"א נאמן באיסורין והיא נאמנת על נפשה ועל נדתה מה אמרת התם ליכא חזקת איסור כמ"ש התוס' בפ"ק דגיטין אך בזה יש חזקת איסור הנה הרי בע"א נאמן באיסורין הוי בעיא בש"ס ר"פ הא"ר אם ע"א נאמן באתחזק איסורא ונשאר הדבר בספק עיין ש"ך יו"ד סי' קכ"ז וממילא בדרבנן הוי ספקו לקולא וכן ראיתי בספר אחד בשם הרשב"א שכתב כן דבדרבנן ע"א נאמן אף באתחזק איסורא ועוד הי' נראה דזה לא נחשב אתחזק איסורא דע"כ לא מבעיא בש"ס בע"א באתחזק איסורא אם נאמן רק בדבר דהוי החזקה לאיסור בודאי וההיתר אינו בודאי כמו בטבל דמייתי שם הש"ס ביבמות וכדומה אבל בדבר דהוי ההיתר נמי ודאי ובא ממילא מכח זמן וא"כ כמו דהאיסור הוי ודאי הוי נמי ההיתר ודאי וא"כ בזה"ז שאנו מסופקין אם הוי מימות כד"ח או אח"כ זה הוי רק כספק בה"ש וכחתיכה מב' חתיכות וכבר כתבנו בתשובה דאף דבש"ס חשבו לחתיכה מב"ח לא נקבע איסורא היינו רק לענין אשם תלוי דבא על הספק בזה כיון דעכ"פ הוי ספק אלים וחייב באשם תלוי אבל לומר דהוי החזקה כודאי בזה לא הוי חתיכה מב"ח כודאי דכמו דיש כאן איסור ודאי הוי נמי ההיתר בודאי והוי נמי חזקת היתר לכך לא נחשב כודאי רק בחזקה דמעיקרא דהוי לאיסור ואין ההיתר בודאי בא מכח זמן אבל בחתיכה מב"ח נאמן ע"א בודאי וזה הוי כוונת התוס' בפ"ק דגיטין שכתבו דנדה אינה בחזקת שתהא רואית כל שעה והכונה כיון דיש זמן שרואית ויש זמן שאינה רואית הוי כחתיכה מב"ח ולא הוי אתחזק איסורא וע"א נאמן וא"כ ה"נ בימי הבחנה והנקה. ועוי"ל בזה כאשר כתב כ"ת די"ל בזה מכח על"ג. ומ"ש כ"ת דלמה באומרת נתגרשה אינה נאמנת אף דיש בידה מעב"ד והרי הוי על"ג זה לק"מ ועיין בב"ב קל"ד בבעל שאמר גרשתי דא"נ דאם איתא דגרשה קלא אית לה הרי אף דהוי בידו לגרשה א"נ ומכ"ש דלא מהני בזה על"ג וגם בלא זה גרושין לא נחשב על"ג כמפורש בש"ס בסוגיא דתרי ותרי דגרושין יכולה להכחישו מיתה א"י להכחישו הרי דגרושין לא נחשב על"ג אבל אימתי נתגרשה זה שפיר הוי על"ג ע"י עדים. ומ"ש כ"ת ראי' מיבמות מ"ב דפריך ונבדקה דרך הליכה ומשני שמחפה משמע דאינה נאמנת. אין מזה ראי' די"ל התם כיון דקאמר אשה מחפה עליו כדי שיטול בנה בנכסי בעל השני א"כ הוי עיקר עדותה משום ממון וכיון דנוגע גם לממון נחשב כעדות ממון ואין ע"א נאמן אבל היכי דהוי עיקר העדות לשם איסור אף דנ"מ גם לממון אם תחלת העדות משום איסור י"ל דנאמנת דומה לזה מבואר בחו"מ סי' פ"ז ומכ"ש אם הוי לימי הנקתה דהוי כל דינו רק לענין איסור ולא לממון דנאמנת ולכך נסתפק הכה"נ בימי הבחנה דוקא דשם נ"מ גם לממון אבל אם הוי בימי הנקה דהוי רק לאיסורא פשיטא דנאמנת וכדמות ראי' לזה ממה דמשני הש"ס דאשה מחפה עליו כדי שיטול בנה בנכסי בעל השני ולמה לא קאמר כיון דמעוברת חברו אסורה וא"כ אם יוודע שהיא מעוברת יצטרך לגרשה לכך מחפית עליו שלא יוודע שהיא מעוברת ויגרשנה ולפי הנ"ל א"ש שמכח זה היתה נאמנת לומר שאינה מעוברת אך כיון דנ"מ לענין ממון והיא מחפית בשביל כך הוי כעדותה לענין ממון ולכך אינה נאמנת אבל אין לומר דלכך לא משני כן דלא ידע עדיין הטעם מפני מה אסורה מעוברת חברו עד אח"כ דמה בכך הרי עכ"פ זה מבואר במשנה דמעוברת חברו אסורה והול"ל הטעם מכח שמחפית שלא יוודע שהיא מעוברת חברו ויגרשנה ובע"כ כנ"ל דבשביל זה היתה נאמנת רק כיון דכוונתה לממון לכך אינה נאמנת ודו"ק. העולה מזה לדינא דנראה דנאמנת לענין ימי הנקתה אף לדעת הב"ש בסי' קנ"ז דאין ע"א נאמן נגד חרגמ"ה י"ל התם הוי בחרם חשש דאורייתא אבל בדרבנן ודאי דנאמנת וז"ב:
72
ע״גשא' ע"ד האשה שנבעלה רק בעילה ראשונה מבעל ואח"כ נראה לה בחלומה שזינה אחד עמה וניערה ומצאה באותו מקום זרע תחתי' גם הי' כואב לה המקום מאוד וכשחזרה ושינתה והקיצה שנית מצאה איש שהי' ישן בחצר לפני חדר משכבה עומד אצלה וכשניערה ברח אם צריכה הפרשה ג"ח כיון דאין אשה מתעברת מביאה ראשונה. תשובה. הנה לכאו' דברי הח"מ שכתב דבעינן נבעלה תוך ג"ח אין מוכרחין ולכאורה הי' נ"ל מלשון הרמ"א להיפוך דכל שנבעלה לבעלה תחלה יהי' אימתי שיהי' מותרת והטעם כיון דמצינו בתוס' נדה ג' דאמרינן לא פלוג בדרבנן לקולא ועיין ביו"ד סי' קצ"ו לענין ו' עונות דאף דלא מחזקינן בין שמשה ללא שמשה מ"מ כל שלא באה לכלל שמשה אינו בכלל ל"פ עיי"ש א"כ י"ל ה"נ כיון דנבעלה לבעלה תוך ג"ח לא בעינן הבחנה א"כ ל"פ בין נבעלה תוך ג"ח או לא הכל מותרת ובפרט גבי מזנה או אנוסה דבלא"ה יש פלוגתא להקל רק דאנן קיי"ל לחומרא והיינו מכח ל"פ וא"כ כיון דעיקר איסורה רק מכח ל"פ לכך ממילא אם יש לה בעל אמרינן להיפוך ל"פ ומותרת רק אם לא נבעלה עדיין לבעל כלל אז כיון דלא באה לכלל בעילה כלל בזה לא שייך ל"פ היפוך ממ"ש ביו"ד גבי לא באה לכלל שמשה כן הי' נראה כוונת הרמ"א אך לפי לשון הד"מ בשם הא"ז מקור דין זה דסיים דבנבעלה לבעלה תחלה תלינן שממנו נתעברה נראה דצדקו דברי הח"מ דבעינן דוקא שיהי' אפשר לומר שממנו נתעברה אבל היכא דא"א לתלות צריכה הפרשה וא"כ ה"נ בביאה ראשונה כיון דא"א לתלות העיבור בבעל בעינן הפרשה ואף דלא הוי ביאה ודאית רק נראה לה בחלום מ"מ נראה דאחר כל האומדנות נראה שהי' ביאה ממש ובפרט סופו מוכיח על תחלתו שחזר לאוולתו והרי אפי' לענין קטלא דקיי"ל דשפטו העדה והצילו העדה ואין הולכין בד"נ אחה"ר ומ"מ קיי"ל דלא בעינן רק שיראו אותם כדרך המנאפין ולא בעינן שיראו כמכחול וכו' רק כל ששוכבין זע"ז חייבין מיתה וא"כ מוכח דאף לקטלא סמכינן על אומדנא הברור לנו מכ"ש בזה לענין הבחנה דאזלינן בתר אומדנא. ומ"ש רו"מ דבאנוסה יש להקל דיש בזה דעות אין נראין דאדרבא בזה בעת השינה גרע דבשלמא כשהיא ערה אמרינן דאשה מזנה הופכת עצמה מיד אחר הביאה אבל זו דהיתה ישינה א"כ לא ידעה להזהר וא"כ אדרבא לכ"ע בעינן בזה הבחנה וגם י"ל אדרבא כיון דלה נמי לא הי' ברור לכך לא הפכה עצמה וא"כ בזה לכ"ע בעינן הבחנה ופרישה ג"ח:
73
ע״דשא' אם מינקת נאמנת לומר שמת הילד אם דומה למ"ש הב"ש בסי' קנ"ז באומר שמתה אשתו שא"נ לאחר חרגמ"ה והביא דברי הנו"ב שחולק בזה. הנה לדעתי אין לו ענין זל"ז דאף לדעת הב"ש י"ל כיון דעיקר טעמו דאין ע"א נאמן באתחזק איסורא וזה נשאר בבעיא בש"ס ועיין בש"ך יו"ד סי' קכ"ז וא"כ י"ל חרם דאורייתא לכמה פוסקים והוי ספק תורה אבל מינקת ודאי דרבנן והוי סד"ר להקל. ועוד דהתם אין ביד הבעל לסלק החזקה אבל כאן בידה לסלק האיסור וכמעשה דש"ס בסוגיא דבת אצל אמה ואף דהוי דרך איסור כל שבידו לנסכו נמי נאמן דכל שבידו אף דרך איסור נאמן נגד החזקה. ועוי"ל דהרי חזינן דתרי על"ג יש דגבי עדי מיתה מבעיא בש"ס אם נאמן מכח על"ג ומוכח דאין זה ברור לומר דעל"ג נאמן ובפ' החולץ באשתמודעינהו מסיק בפשיטות דנאמן ע"א אפי' קרוב ומוכח דתרי על"ג יש דבעד מיתה לא על"ג מיד די"ל שבק וערק לעלמא ובאשתמודעינהו על"ג מיד וא"כ ה"נ בשלמא בסי' קנ"ז הוי באשה גדולה וי"ל דשבקה ואזלא לעלמא ואין על"ג אבל בילד קטן היכן הניחתו זה על"ג והוי כמו אשתמודעינהו וכן מוכח בתוס' גיטין (דף פ') ד"ה שם עירו ושם עירה עיי"ש. ויש קצת ראי' ג"כ ממס' סוטה פ"ג דמפרש שם במשנה דמינקת חברו לא שותת ולא נוטלת כתובה ולמה לא קמ"ל רבותא יתירא אפי' אינה מינקת ממש רק דאומרת שמת הילד אעפ"כ אינה שותת ולא נוטלת כתובה מוכח דבכה"ג מותרת לכן נ"ל דנאמנת בזה. ועוד נ"ל לדון בדבר החדש דהנה נראה עיקר גזרת מינקת הוי על הבעל הנושא ולא על האשה וכן מורה לשון הש"ס בכמה דוכתא לא ישא אדם מינקת חברו וכו' ולא אמרו אשה מעוברת או מינקת לא תנשא מוכח דהאיסור עליו וכן לענין מנדין אותו משמע דרק אותו מנדין ולא אותה ולפ"ז נראה דאין לו דמיון כלל לדין הב"ש דהתם האיסור כבר על הבעל שלא ישא אחרת לכן הוי חזקת איסור ואין הוא או ע"א נאמן אבל בזה קודם שנשאת לבעל עלי' ליכא איסור ועל הבעל כיון דלא קדשה ולא נשאה אטו הוא משועבד לישא דוקא זו ודומה למה דאמרינן בש"ס בבהמה אי לאו לאברים עומדת ליכא חזקת אמ"ה כל שלא נעשה אברים וכן בסתם שוורים לאו למזבח קיימי וא"כ ה"נ לא נחשב חזקת איסור על הבעל ולכן הוי עדות זה כקודם שהוחזק האיסור ואז ע"א נאמן וכיון דיצא הדבר בהיתר מותר אף אח"כ דהרי אף לעדי נפשות מהני כה"ג היכא דכבר הוחזק אפי' בע"א כמ"ש הרמב"ם בפט"ז מסנהדרין וזה היתר נכון. ועוד ראי' לדברינו הנ"ל מדברי הרשב"א בגיטין פרק המגרש שכתב דאפי' באומר ה"ז גיטך ע"מ שלא תנשא לפלוני ל' יום נמי אין זה כריתות והוכיח זה בראיות והקשה דהרי בלא"ה אסורה להנשא עד ג"ח עיי"ש שמתרץ דזה הוי רק דרבנן ולפמ"ש א"ש בלא"ה דאיסור ג"ח הוי רק על הבעל ולא על האשה ולה ליכא איסור ורק עליו גזרו ותנאי זה דלא תנשא לו חל עליו א"כ בה שפיר לא הוי כריתות רק מכח התנאי ודו"ק. ומ"ש רו"מ בשם הכנ"י דמהני מחילת הבעל והוא חולק דהוי דשלב"ל הנה על המושכל הראשון הוא תמוה ואין פנאי לעיין ולדעתי זה תקנו לטובת הילד ואיך יכול האב או אחר למחול טובת הילד וחייו. ומ"ש בשם ח"א דגזרת מינקת הוא דברי ר"מ והוא ס"ל אדם מקנה דשלב"ל ז"א דהרי אפסקא הלכתא בהא כר"מ ובהא כרבנן ואינו דומה למה דהביא רו"מ דמיון בשם הפמ"ג על דעת ר' אפרים דהכא לא מכרעא הלכתא כמאן. ע"כ הנני מסכים להתירה להנשא:
74
ע״השא' מהגאון מוהרמ"צ אבד"ק סמבור. בנדון המינקת כבר נשאלתי ע"ז מק' סטריא ע"י הרב מו"ה שמשון שכתב שנחוצה להנשא בל"ג בעומר והנה להיתר איני נזקק אפי' היתרה פשוט ובמעשה זו לא הי' דעתי להצטרף להיתר רק אדרבא הי' דעתי נוטה לאיסור לכן לא השבתיו וזה ד' שבועות כתב אלי הרב הנ"ל ענין אחר וכתב שנצטער על שלא השבתיו וצרפו רבנים אחרים והתירוה והשבתיו דבמה שהתפאר שהתירוה אין בו כדי התפארות ויה"ר דתשרי תרבא והשיב לי בזה"ל שמתחרט על הדבר וכמה גדול כחן של צדיקים שתיכף אחר הנשואין נפלה האשה מן העלי' וכו' ועדיין מוטלת על ערש דוי עכ"ל בקיצור הנה הודה במקצת וכפר במקצת מה שלא גילה דגם הבעל הולך ומתנוני ואמרתי ברוך ה' שנוקם נקמת חכמיו וגזרתם. וכעת נדבר לדינא הנה ודאי יפה הורו לאיסור וכל הג' היתרים אין בהם ממש. הנה היתר הפ"י ודאי חס להזכיר מלצרף זה אפי' לקולא מחמת טעמים אחרים כמו שהארכתי ולא אדבר כעת רק בדברים פשוטים דהרי הרמ"א הביא דמה דבעינן חודש העיבור ג"כ ולמה לא סמך לקולא מכח ס"ס דלמא די בט"ו חודש ואת"ל כ"ד דלמא כדעת דאין חודש העיבור בכלל והרי בכל מקום הוי צד קולא כיון דבשעת הדחק די בט"ו חודש ובע"כ דאין מצרפין זה אפי' לצירוף ס"ס ולשאר קולות נמי לא מצרפין כלל הך דינא דט"ו חודש וא"כ אם הרמ"א וב"ש והט"ז וכל הנמשכין אחריהם לא צרפו זה כלל לקולא איך נסמוך אנן נגד כל הראשונים ואחרונים. והיתר השני מכח הצייגניס הנה זה א"צ לדידן נשאל אף לפסקי בעלי בתים ויעידו כי אין ממש בהצייגניס של הדקטורים שלנו אפי' למשרי ביעא בכותחא כי הם חשודים על כל עברות שבתורה ודינם כרשעים להכעיס וכמה פלפלו הפוסקים אם לסמוך על עדות הרופאים באיסור בימים הקדמונים אשר לא נחשדו לשקר מכ"ש בימים הללו ובעד מתנה מועטת נשיג מהם כל צייגניס שבעולם אשר לא יזכר ולא יפקד ועיין בב"י הל' גיטין סי' קל"ד בסוף הסי' וז"ל וירא אנכי מאוד פן ילך ויביא שטר מהביטול הן שיהי' בדרך אמת או בדרך שקר כי בעונותינו שכיחי פריצי ורמאי וכו' הרי כבר בדורו חשש לעידי שקר כי שכיחי פריצי ומכ"ש בדורותינו צריך לדקדק מאוד באיסורא על מי לסמוך ואף ביוה"כ שהוא ספק נפשות אין אני רוצה לסמוך על רופא ישראל כשיש רופא נכרי דידוע דישראל אפיקורס גרוע מנכרי רק במקום דליכא נכרי מוכרח אני לסמוך עליהם כי בנפש הוא אבל באיסור חס להזכיר לסמוך עליהם ואין סומך עליהם רק שכמותם. ובנדון היתר הג' מה שגם בן הראשון לא הניקה הנה דבר זה מביא לידי גיחוך דבזה תצא מדין מינקת ויפה דחו רו"מ דאין ראי' כלל מהריב"ש ואני אביא ראי' יותר מן הש"ס פ"ה דכתובות דפריך שם מר"נ דשרי לבי ר"ג ולמ"ל לתרץ דלא הדרו בהו טפי הו"ל לתרץ דהם לא הניקו מעולם בניהם דעשירים היו וגם מה פריך הש"ס למ"ד נתנה בנה למניקה מותרת ממ"ש ר"נ הלכה כר"מ בגזרותיו נימא דהמתיר כוונתו דנתנה בנה הקודם למניקה ובע"כ דאין לחלק ויש כמה נשים שתחלה לא הניקה ואח"כ כשנתדלדלה או משאר טעמי מתחלת להניק בעצמה כן ה"נ י"ל אם תחזור בו המינקת ולא יהי' לה מינקת תניק בעצמה ושפיר חייל עלי' תקחז"ל של איסור מינקת לכך יפה עשיתם שאסרתם אותה ולא הנחתם להנשא במקומכם. וכעת נדבר מדין אם עבר ונשא אם צריך להוציא או לא גם בזה הדין עמכם. ומ"ש רו"מ זה מסברא כיון דאתם מחיתם בה אין זה שוגג. זה אמור בד"מ סי' י' ס"ק ד' וז"ל וכתב הרא"ש בתשובה כלל ל"ב ס"ג אפי' אמר החכם הגדול שבעירכם ציוה שלא יכניס ואחרים התירו לו מ"מ לא הי' לו לעבור פי הגדול ואם עבר וכנס צריך להוציא עכ"ל והנה לא מבעיא כי לפי דעתי כבוד רו"מ הוא נחשב גדול נגד המתירין רק אף בלא זה הרא"ש מיירי דגם המתירין הם מאותו עיר לכך לולי שזה האוסר הי' הגדול שבהם לא היו נחשבין מזידין כיון דהוא יחיד נגד רבים אבל אם המתירין אינן מבני העיר והאוסר הוא החכם שבעיר כיון דעכ"פ בעירו הוא הגדול והוא אוסר אין לך אלא שופט שבימיך ואליו ראוי לשמוע יותר ולא נחשבו שוגגים רק מזידים. והנה אם כי זה דבר ברור הוא אך א"צ לזה דבלא"ה נעלם מכם דברי הגהת ח"מ במקומו ס"ק ה' וז"ל והנה לפ"ז לא מקילין אפי' בת"ח הטועה אפי' בכהן ר"ל כהן שקידש תוך ג"ח ע"פ הוראת ת"ח שהורה לו כך וכו' אפ"ה אין מקילין בו וצריך לגרש עכ"ל מבואר כוונתו דאף אם אין הנושא ת"ח רק שהורה לו ת"ח וטעה נמי יוציא דקנסינן להת"ח המורה שלא יועילו מעשיו וכמו במבטל איסור דאסור אף למי שנתבטל בשבילו הרי דקנסינן אף לאחרים שלא יועילו מעשיו כן ה"נ הת"ח הטועה בדין קנסינן לי' שלא יועילו מעשיו שהתיר להם וצריך לגרש וכיון דהוראה זו הוי בטעות ודאי דצריך לגרש מכ"ש בהצטרף תרווייהו יחד שהרב הג' מו"ה מאיר צבי וכל בני עירו צעקו ככרוכיא והם לא שמעו ונסעו למק"א להנשא ודאי אין זה שוגג רק מזיד וצריך לגרש לכך יזהירו את הבעל לגרש ואם היא לא תרצה יכול לגרשה בע"כ ואם הבעל לא ירצה לגרשה יבשרוהו שיהי' סופו חמור מתחלתו בבכורו ישאנה ובצעירו יגרשנה ועלינו יערה רוח הבורא ועיין בק"א תשובה לצד השני:
75
ע״וע"ד שאלתו בכפרי שזה זמן רב נשא אחות אם אמו וכעת היא לעת זקנתה ולא הוליד ממנה שום ולד אם ישתדל לפייסה ברצי כסף לגרשה. הנה ידע כי מן הדין מחויב לגרשה כי אף שתחלה כתב המחבר דעה ראשונה בסתם להיתר ואח"כ כתב בשם יש מי שאוסר וקיי"ל בכל מקום הלכה כדעה ראשונה הנה לא כל הענינים שוין דשאני מילי דעריות ואפי' בשניות הוי אביזרא דעריות ובודאי ראוי לחייבו לגרשה וראי' מאשת חמיו דג"כ מבואר בש"ע תחלה להיתר רק בשם י"א לאסור ואעפ"כ לא התיר הצמח צדק רק מכח שהי' ע"פ בעלי הוראה מפורסמים אבל בלא"ה תצא גם שם רוב הפוסקים מתירין אבל באחות אם האם ליכא רוב מתירין לכך בודאי חייב לגרשה ומכ"ש בנדון זה שלא קיים פ"ו והיא זקנה בלא"ה הוי דעות שמחויב לגרשה ונהי דיש חולקים בזה"ז מ"מ בזה הוי ס"ס להחמיר דלמא אחות אם האם אסורה ואם מותרת דלמא חייב לגרשה דאין להם בנים ומה גם דעיקר דעת המתירין בשהא עשר שנים ולא ילדה מכח די"ל עון ח"ל גורם וזה אם לא ידעו דבר עון אחר הגורם אבל כאן דיש לתלות בזה גופו דעון זה גורם כן ודאי דתולין במצוי וידוע לכך חייב לגרשה ומכ"ש לפייסה לקבל גט ונדון חרגמ"ה אין אני מכניס בזה כידוע:
76
ע״זע"ד שאלתו שעשה שידוך עם יתומה מאמה רק הי' לה אב ואמה חורגתה וקודם הנשואין מת אבי' ואמה חורגתה השתדלה ועשתה הנשואין עם הבתולה הנ"ל והחזיקה אותו ע"ש ערך שנה ואח"כ מתה אשתו ויען כי אמרו לו הרבה אנשים שאשת חמיו מותרת לו כי היא רק חמותו חורגתו ע"כ עשה שידוך עמה ועשה נשואין עמה בחופה וקדושין כדמו"י וכעת נתעורר עליו מחלוקת.
77
ע״חתשובה. הנה זה גופו אם אשת חמיו מותרת כבר מפורסם המחלוקת בין הראשונים והובא בש"ע סי' ט"ו ב' דעות ועיין בנוב"ק חאה"ע סי' כ"ו שהמנהג לאסור. והנה מה שתמה הנו"ב על התוס' שכתבו דבדורות האחרונים גזרו ותמה הנו"ב שהרי רבא הי' אחר ר"ה שבירושלמי זה לק"מ שהתוס' לא כתבו רק לומר שר"ח לא ידע הברייתא זה לא ניחא להו לומר שר"ח לא ידע הברייתא לכך תרצו שידע רק שאח"כ גזרו אבל לומר שרבא לא ידע דברי אמורא שלפניו זה יתכן שפיר ולכך י"ל רבא לא ידע דברי ר"ח שבירושלמי ותדע שהרי לולי דברי התוס' קשה דעכ"פ למה לא הביא הש"ס שם ורבא דברי ר"ח החולק ובע"כ דלא ידע דברי ר"ח ולכך אין תמיהתו כלום. והנה להכריע אין בידי במחלוקת הראשונים אך זה הי' נ"ל דאף להמתירין היינו רק אם חמותו היתה בחיים בשעת נשואי בתה או אף אם כבר מתה רק עכ"פ חמיו הי' בחיים והוא השיאו בזה ס"ל דליכא חשש מ"ע לומר דנראית כחמותו אבל אם חמיו נמי מת בשעת נשואין רק אשת חמיו הי' המשיא אותן והיא היתה המשתדלת בנשואין בזה ודאי הוי חשש מ"ע דנראית כחמותו ואסורה לכ"ע ולכאורה הי' נראה דאפי' מה"ת אסורה דהרי בירושלמי קאמר שם ואם תאמר תורה רצפה בת אי' תוכיח וא"כ כיון דעיקר הראי' דאינו תורה הוא מרצפה בת אי' ושם הי' שאול בחיים בהשיאו לדוד לכך אבל אם רק אשת חמיו השיאו י"ל דהוי ד"ת אך באמת אם הוי ד"ת ודאי אין הכונה מכח מ"ע ולכך אין בשל תורה סברא לחלק בין אם חמיו השיאו או אשת חמיו אבל מדרבנן ודאי יש לחלק כן דבאם אשת חמיו היא לבדה השיאה אותם ודאי יש לחוש למראית עין ועיין בב"י מה שקצת דימו אותם לב' חורגין וקצת מחלקים ביניהם דבזה הוי יותר חשש מ"ע ולכך למעט בפלוגתא עדיף וי"ל בכה"ג לכ"ע אסורה ובזה י"ל מ"ש ביבמות (כ"א ע"א) במה דקאמר שם א"ה אשת חמיו נמי תאמר לו אני מותרת לך ובתי אסורה לך ומשני הא פסיקא לי' הא לא פסיקא לי' ועיין פרש"י ול"נ הכונה דבאשת חמיו לא פסיקא לי' שהיא מותרת דאם השיאה אשת חמיו אז גם היא אסורה לו לכך לא פסיקא לי' שהיא מותרת דבכה"ג אסורה. ועל פרש"י ק"ל דאף לפי פירושו למה לא פי' הא לא פסיקא דבתה מבעל אחר מותרת לו וצ"ע. והנה המורם מדברינו דלדעתי ודאי אסורה לו ומה שכבר נשאה כיון דלא הוי ע"פ התרת חכם רק אדרבא התרו בו שלא ישאנה לכך ודאי תצא וכתובה בזה"ז דהוי תוספת שליש ודאי מחויב ליתן לה רק הגט אם כי מעולם אינני מצטרף להיתר לגרש בע"כ אבל בנדון כזה דהוי באיסור מתיר אני לגרש בע"כ אם יהי' לו רשיון בדינא דמלכותא שם:
78
ע״טבמ"ש בסי' ט"ו סעיף ה' אבל אם אנס אבי' אשה מותרת לו והנה בש"ס איתא ביבמות ר"פ נושאין על האנוסה דנושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו ותמוה על הטוש"ע דלא זכרו מפותה וברמב"ם איתא תרווייהו ונ"ל כוונת הש"ע דבאמת הוי ק"ו דבאנוסה כיון דכתיב ולו תהי' לאשה א"כ מוכרח הוא לישאנה אם האשה רוצית א"כ קרובה יותר להיות נקראת אשתו ואם באנס אשה מותרת לו מכ"ש בפיתה שגם הוא אינו מוכרח לישאנה ומה דנקט הש"ס גם מפותת אביו היינו לרבותא דר' יהודא דאוסר באנוסת אביו ומפותת אביו וזה הוי רבותא טפי דאפי' במפותה אוסר אבל לדידן דנקט רק ההיתר הוי מפותה למותר דכ"ש הוא. ובזה נראה מדזכרו רק פלוגתתן באנוסת אביו ומפותת אביו ולא זכרו פלגש מוכח דפלגש אסורה לכ"ע לבנו ואף דבת פלגש מותר מ"מ פלגש עצמו אסורה כמו אשת אביו:
79
פ׳נסתפק הב"ש בסי' ט"ו ס"ק י"ח אם נשא שני' באונס ועבר האונס אם מחויב לגרשה. ועיין במס' חולין גבי בעיא דאברי נחירה שהכניסו ישראל לארץ ובהרא"ש שם וביו"ד סי' רי"ח וביו"ד סי' קי"ג בפת פלטר במקום שאין פת ישראל מצוי עיי"ש מיהו י"ל דכאן עדיף מחמת דנשאה בנשואין ממש אף אי נימא דצריך להוציא יצטרך ליתן לה גט לכך י"ל דעדיף ואין חייב לגרשה. מיהו יש להוכיח ספק זה מיבמות ומה דקיי"ל בשניות דחולצת ולא מתייבמת והטעם דהעמידו חז"ל בשוא"ת ועשאוהו כעין דאורייתא וקשה הלא אף בדאור' ממש ראוי לומר דאתי עשה ודחי ל"ת רק דמשני רבא גזרה ביאה ראשונה אטו ביאה שני' וא"כ בשניות אם יבא עלי' תחלה בהיתר שוב בביאה שני' לא יצטרך לגרשה ותהי' מותרת לו לעולם וא"כ שפיר דאתי עשה ודחי ל"ת אלא ודאי דאף אם הביאה הראשונה היתה בדרך היתר והי' נשואין ממש צריך אח"כ לגרשה ואם התם דהוי מצוה ובהיתר ממש ואעפ"כ צריך לגרשה מכ"ש כשהי' רק ע"י אונס דצריך לגרשה כשיעבור האונס. ובעיקר דברי הב"ש צ"ע דאף אם נשאה באונס אין כאן נשואין כלל דלא מבעיא לדעת בעל העיטור דס"ל באיש שאנסוהו לקדש לא הוי קדושיו קדושין ה"נ לא הוי נשואין אם נשאה באונס וא"צ גט אף גם להחולקים על בע"ה עיין ש"ע סי' מ"ב בפרט די"ל דדוקא בקדושין דאין נמשך להמקדש רק הנאה שהוא מהנה להו והוא אינו נהנה בזה ס"ד דהוי כמו אנסוהו לקנות דלא הוי קנין דדוקא בעבור הנאת זוזי גמר ונתרצה ולא בעבור הנאת החפץ אבל באם אנסוהו לינשא ולבוא עלי' אז הנאת ביאה דהוי הנאה מרובה כדאמרינן בפ"ק דקדושין שכן הנאתה מרובה עיי"ש בודאי גמר ונתרצה לקנות ואף בע"ה מודה דבכה"ג א"י לקדש בביאה דהוי קדושין. מיהו לכ"ע נראה דהיינו דוקא בדבר שאינו עבירה רק שהוא אינו רוצה בזה בזה אמרינן כיון דבדידי' הדבר תלוי אף שלא רצה אגב אונסא וזוזי או שאר הנאה גמר ונתרצה אבל בדבר שהוא איסור ממש ולא בדידי' תלוי הדבר ודאי כל אדם בחזקת כשרות ולא נחשד להיות מתרצה בדבר שאסרה התורה עליו ולכך אף שאנסוהו לישאנה הוי הכל באונס ולא ברצונו וכ"ש הכא ששניהם אנוסים ולשניהם יש עברה דאמרינן בודאי לא נתרצו לישא מרצונם הטוב רק באונס והקדושין והנשואין בטלים מעיקרא וא"צ גט כלל ממנו ולכך אם עבר האונס ודאי הוי כקודם נשואין ואסורה עליו וא"צ ממנו גט כלל וז"ב ולא כהב"ש ועיין תוס' יבמות (כ' ע"ב) ד"ה אטו ביאה שני' מוכח מדבריהם ג"כ כמ"ש דכל שאינו בהיתר רק ע"י דחי' אסורה ומכ"ש באונס עיי"ש. והי' אפשר לדחות ראי' זו דהתם הטעם כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וכיון דמה"ת אינה מתייבמת הה"נ בדרבנן ולכאו' הי' מוכרח לומר כן דאם הוי הטעם מכח גזרה ביאה ראשונה אטו שני' הרי הוי גזלג"ז ולא גזרינן אך כד דייקינן ראי' זו נכונה דלא שייך בזה כל דתקון וכו' רק באם מה"ת היו אסורין להתייבם באיסור דאורייתא בזה הוי שייך לומר כל דתקון וכו' כיון דמה"ת אף איסור תורה מותר להתייבם רק שרבנן גזרו בזה גזרה ביאה ראשונה אטו שני' א"כ בדרבנן עצמן דלא שייך כן גזרה זו למה יתסור וכעין זה איתא בפ"ק דב"מ גבי הילך דאי הילך פטור וכו' דליתא כוותי' בדאורייתא וכו' כן ה"נ כיון דליתא כוותי' בשל תורה ממש לא שייך לומר כל דתקון וכו' ובע"כ הטעם רק מכח גזרה ביאה ראשונה וכו' ואין להקשות דהרי הוי גזלג"ז י"ל דזה לא נחשב גזלג"ז דגזלג"ז לא נקרא רק אם לא הוצרך גזרה השני' בעבור דאורייתא כלל ולא נתקן רק בעבור הדרבנן מה שהוא עצמו אינו אסור רק משום גזרה בזה שייך לומר דגזלג"ז לא גזרינן דהוי כמו תקנתא לתקנתא לא עבדינן אבל הכא הך גזרה ביאה ראשונה אטו שני' נצרך בעבור איסור דאורייתא דבזה הוי רק חדא גזרה א"כ שוב הוי כאן רק חדא גזרה דאסרו השני' ועשאוהו כשל תורה ובשל תורה אסור להתייבם מכח גזרה ביאה ראשונה וכו' והה"נ בזה ולא הוי גזלג"ז דעיקר גזרה של ביאה ראשונה הוי בשל תורה וזה הוי רק חדא גזרה שאסרו השניות ועשאוהו כשל תורה לכל דיני' וכיון דשם אסור להתייבם ה"ה בזה אבל אי נימא דאם נשאה ע"י היתר שוב א"צ להוציאה א"כ לא שייך בזה כלל הטעם גזרה ביאה ראשונה וכו' א"כ נהי דעשאוהו כשל תורה הרי אף בשל תורה אם לא הוי שייך הגזרה הי' מותר להתייבם והכא ל"ש הגזרה כיון דלענין אם להתייבם בדרבנן מכח גזרה שאם נייבם דרבנן יבא לייבם איסור תורה ג"כ זה שפיר הוי גזלג"ז כיון דשל תורה עצמו אינו אסור ביבום רק בדרבנן מכח גזרה אטו ביאה שני' ואיך נגזור עוד דרבנן ביבום אטו דאורייתא אלא ודאי דאין הטעם כן רק דרבנן גזרו בשניות הוי כאיסור תורה וכל הדינים השייכין בשל תורה שייכין בזה ואסור גם בהם מכח אטו ביאה שני' דלגמרי עשאוהו כשל תורה דכמו בשל תורה אף אם נשא בהיתר צריך להוציאה ה"ה בדרבנן וא"כ מכ"ש בנשא באונס דצריך להוציאה. ואין להקשות לפמש"ל דזה לא הוי גזלג"ז א"כ למה אמרינן בפ"ק דב"מ דר"נ תקנתא ותקנתא לתקנתא לא עבדינן נימא נמי כן כיון שרבנן תקנו בשבועה דאורייתא דשכנגדו נשבע ונוטל א"כ הה"נ בשבועה דרבנן נימא דתקנו דהוי כמו דאורייתא ובדאורייתא כבר תקנו דנשבע ונוטל אך א"ש דהתם שאני כיון דלכמה דברים יש חילוק בין שבועת היסת לדאורייתא כמפורש בש"ס ופוסקים וכן לענין גוף השבועה עצמה בדאורייתא בנק"ח והיסת בלא נק"ח וא"כ א"א לומר בזה דעשאוהו כשל תורה והוי חדא תקנתא רק הוי תקנה בפ"ע וא"כ אם נימא בי' ג"כ דשכנגדו נשבע ונוטל נצטרך לעשות תקנה חדשה דגם בשבועה זו הקלה יהי' כן לכך הוי תקנתא לתקנתא ולא עבדינן אבל הכא בשניות דרבנן עשאוהו כשל תורה ממש כחייבי לאוין ולכך הוי כחדא תקנה דהוי כשל תורה ובשל תורה כבר תקנו דאין מייבמין ומזה עצמו ראי' ג"כ דאף אם נשא באונס צריך להוציא בדאורייתא ממש דאם בזה א"צ להוציא א"כ הוי חלוק משל תורה ושוב למה גזרו שלא לייבם הרי הוי תקנתא לתקנתא ובע"כ דדינו כשל תורה ודו"ק. גם עיין בתוס' יבמות הנ"ל מוכח ג"כ דאף אם ביאה ראשונה הי' בהיתר לא חשובה כאלו כבר נשאת בהיתר שתשב תחתיו ומזה ראי' ג"כ לאם נשאה באונס עיי"ש. וע"פ הסברא הנ"ל בענין גזלג"ז י"ל מה שהקשו תוס' בחולין (ק"ד) ד"ה ומנא תימרא עיי"ש מיהו כפי האמת קשה מ"ש הכא וגוף הש"ס שם יש לעיין ואכמ"ל:
80
פ״אע"ד ששאלו באחד שדר עם אשתו עשרים שנה ולא ילדה וגרשה ואמר לה בעת הגט כבר הי' דעתי משלשה שנים לגרשך וכעת דעתו להחזירה אם מותר או לא. תשובה. אין בזה שאלה כלל דאף אם נדמה זה למוציא אשתו משום איילונית נמי אינו דומה זה להתם דהרי דעת כמה דבעינן דוקא התנה וכפל ואף המחמירין דלא בעינן כפלי' עכ"פ בעינן שיאמר משום זה אני מוציאך וכאן לא אמר כן נהי דאמר דכבר משלשה שנים הי' דעתו לגרשה מ"מ השתא י"ל לא משום זה מוציאה רק מכח ד"א שמא הקדיחת' תבשילו וכדומה ואף דדעת הרמב"ם דבלא אמר כלום נמי לא יחזור מ"מ יחידאי הוא והלכה כרוב הפוסקים ובפרט במלתא דרבנן כי עיקר איסורו בזה דרבנן וגם הב"י כתב דדעת הרמב"ם ג"כ שבעינן שיאסר משום זה וכו' ובר מן דין ודין טעו דלא דמי כלל למוציא משום איילונית דהתם הוי טעות בגופה שסבר שהיא איילונית ואח"כ נודע דאינה כן והוי טעות למפרע אבל אם אינה איילונית רק שלא זכו להוליד זה מזה הרי כמה פעמים שזיווג אין זוכין להוליד ביחד ואם נתגרשו ונשאו לאחרים מולידין שניהם א"כ בזה לא יכול לומר אלו הייתי יודע ואין זה טעות וליכא חשש לעז ולכך לכ"ע כל דלא התנה וכפלי' ודאי מותר להחזירה וז"פ:
81
פ״בבילדה הנמצאת מונחת בצד בית ישראל במקום שכלה הרחוב של ישראל מוכרך בכרים וכסתות ומלפפות וגם שני כתבים הנקראים שיר המעלות שכותבין שמירה לילד כנהוג ונמצאת על אצטבא בית ישראל אחד. הנה זה ודאי דינה כישראלית דשיר המעלות הוי סימן טוב דהוי ישראלית גם מקומו ניכר דהוי ישראל כמ"ש רו"מ והנכון אתו:
82
פ״גקונטרס תקנות עגונות.
83
פ״דבמ"ש בסי' י"ז סעיף ט' אבל אם בא עד הראשון שאמר משמו וכו' לכאורה נ"ל לחלק הענינים דדוקא אם העד השני אומר מפי הא' שאמר שראה שמת בזה אם אנו באים להתיר הוי עיקר ההיתר מכח ראיית הראשון וע"פ אנו מתירין שהוא ראה כן בזה אלים טפי משני האומר בשמו ונאמן הא' להכחישו אבל אם אומר העד לפני ב"ד ששמע מראובן ששמע משמעון שמת פ' וא"כ עיקר ההיתר שאנו מתירין הוי ע"פ שמעון שהוא המתיר והעד אינו רק כמעיד ששמע משמעון בזה אלים כח ראובן מכח לוי המעיד לפני ב"ד ששמע ממנו כיון דאין ההיתר נמשך ממנו רק ששמע משמעון ולוי שמע ממנו ולכך אמרינן מה אולמא דהך מהך ולא עדיף מעדות לוי. ויש להסביר לפמ"ש הח"מ בסי' קט"ו דהיכי דמעיד שתיקן לפנינו אין הראשון יכול להכחישו דזה לא נחשב מגיד מפיו כיון שראה בעצמו התיקון וא"כ ה"נ אם הי' השני מעיד ששמע את הראשון מעיד לפני ב"ד שמת פ' והוי כאלו אומר ראינו עדות שנחקרה בב"ד ודאי כה"ג לא הי' יכול הראשון להכחישו דזה דומה כאומר שראה המעשה לפנינו וכיון דאומר ראינו שנחקרה עדות בב"ד לא הוי כעד מפי עד כדמוכח בתוס' פ"ב דכתובות ובכמה דוכתי א"כ לא הוי כאומר מפיו ג"כ ולכך אין הראשון יכול להכחישו ולפ"ז ה"נ כיון דבעד מיתת הבעל לא בעינן שיעיד בב"ד א"כ מה שאומר ששמע מפלו' שמת הוי כאומר ראינו עדות שנחקרה בב"ד והוי כאלו אמר ראיתי פ' שעשה מעשה זו כן אומר ששמע פ' אומר כן והוי כמעיד מפי עצמו ולא מפי הראשון רק כיון שבאמת ע"י דיבורו של הראשון לא נעשה ההיתר רק ע"י ראייתו שראה תחלה לכך אינו דומה לאומר פ' תיקן לי את הכרי דשם ע"פ ראייתו נגמר כל הענין וההיתר ולכך לא נחשב עד מפי עד אבל בזה שאומר ששמע מפי עד שמת פ' אין הענין נגמר בשמיעתו רק ע"פ מה שראה תחלה לכך נחשב מגיד מפי ראשון ולכך יכול הראשון להכחישו וזה באומר הראשון שראהו שמת אבל באומר ששמע מפי פ' שמת א"כ בזה ממ"נ עיקר ההיתר לא נמשך מפי המגיד רק עפ"י הראשון שראה שמת ומה שהשני אומר בשמו ששמע שמת זה שמע השלישי ממנו וזה הוי כאומר פ' תיקן לי הכרי כן ה"נ אומר ששמע עדות מעיד ששמע מפי אחר שמת בזה לא הוי כמעיד מפיו רק כמעיד שראה עדות שנחקרה עדותן בב"ד וכל כה"ג לא נחשב מעיד מפיו רק כמעיד שראה פ' תיקן לי הכרי שאין הראשון יכול להכחישו ועדיף זה במעיד ששמע עד מפי עד ממעיד ששמע מן הראשון וחילוק זה נכון. ולפ"ז הי' נראה עוד חילוק בדבר דמה דאמרינן דהראשון נאמן יותר היינו רק באם אנו צריכין לדון ע"פ עדותו ולסמוך על עדותו להתיר אז בזה הראשון נאמן יותר אבל אם אין אנו צריכין לדון ע"פ דבריו רק לומר סלק עדותו בזה אין הראשון יכול לערער דומה כגון בשנים אומרי' נתקדשה ואחד מן העדים אומר שיודע שנתקדשה ומת בעלה ובא ע"א ואמר ששמע כן מפי העד הראשון והתירוה להנשא ואח"כ בא הראשון ואומר שלא אמר שמת ועל נתקדשה מעיד לפנינו בזה נראה כיון דבשעת אמירתו מתחלה שנתקדשה ומת בעלה הי' נאמן במגו דאי בעי שתיק והי' נשאר רק עד השני לבד ולאו כלום הוא א"כ בכה"ג דהי' נאמן בשעת אמירתו תיכף מכח מגו דאי בעי שתיק ואז לא הי' צריכין להתיר ולדון ע"פ עדותו רק אם נסלק עדותו כמאן דליתא נמי מותרת דאין כאן רק ע"א על הקדושין בכה"ג נראה דהוי כאומר השני ראיתי עדות שנחקרה בב"ד ולא נחשב מגיד מפי הראשון כמו דלא נחשב עד מפי עד בה"ג וזה דומה לפלוני תיקן לפני את הכרי דאין הראשון יכול להכחישו ונאמן השני כמוהו שאמר כן לפניו והי' נאמן מדין מגו והוי כאלו ראה לפניו את המעשה ובפרט בנ"ד אם נאמין להשני אין אנו דנין עפ"י הראשון רק לסלק עדותו י"ל דבזה לכ"ע אין הראשון נאמן ובזה נראה אפי' באומר שקר הגדתי אינו יכול לחזור בו כיון ששמעו ממנו אז שאמר ביחד נתקדשה ומת והי' לו אז מגו נחשב כנתקבלה עדותו בב"ד וא"י לחזור ולומר שקר הגדתי ג"כ וכיון דבלא"ה איכא דעות דאין הראשון נאמן יותר וגם איכא דעות דאף באומר מחוץ לב"ד א"י לחזור בו וכמו שמשמע בק"ע ולכך נראה בנ"ד דלכ"ע א"י לחזור בו לא לכפור בעד הראשון ולא לומר שקר הגדתי. ובאמת בהיותי בזה ק"ל מ"ט יהי' הראשון נאמן יותר מן השני שהרי יש להשני מגו דאלו בעי הי' אומר שהוא יודע מעצמו שמת או ששמע מאחר שמת וכיוצא בזה הקשו התוס' בב"ק דלהימני' לבתראי דאי בעי פסלי לקמאי בגזלנותא כן ה"נ נאמין לבתרא דאי בעי אמר שיודע כן ממק"א ואין לומר דגם להראשון יש מגו דאי בעי אמר שקר הגדתי לך ז"א דזה לא נחשב מגו דזה יהי' לו בושה לפני העולם להודות בעצמו שמשקר משא"כ עתה העולם אינם יודעים האמת עם מי אם עם השני או עמו וכיוצא בזה בעלמא דלא אמרינן מגו היכי דיש לו קפידא לפני העולם אך להשני יש לו מגו שפיר ולמה יהי' נאמן במגו וצ"ע. ועוד נראה דאף שכ' הח"מ דאף בהתירוה להנשא הראשון נאמן נראה דהיינו דוקא בהתירוה ולא נעשה מעשה ע"פ אבל אם נעשה מעשה ע"פ השני וכבר נשאת בזה לכ"ע אין הא' יכול להכחישו אח"כ כיון שכבר נעשה מעשה ע"פ ולמעט בפלוגתא עדיף כן נ"ל:
84
פ״העיין בב"ש מ"ש דבעבד ושפחה א"י להכחיש להשני וכו' ולפ"ז נראה דה"ה בשאר פסולי עדות הכשרים לעדות אשה או אם אמר עד כשר משמו אין יכול להכחיש הראשון כמו בעבד ושפחה דכשרים לעדות אשה ואין נאמנים להכחיש להאומר כן משמו וא"כ ה"ה לשאר פסולי עדות כה"ג אין הראשון יכול להכחישו:
85
פ״ובנדון שא' בדבר הגב"ע מק' ראדזין לא ידעתי למה החמיר רו"מ כ"כ לחוש שמא יש עוד עיר יאנוואה הנה אף אם לא הי' בו יתר סימנין רק שהי' נכתב יעקל משוגענר מיאנוואה נמי היתה מותרת דהכינוי משוגענר הוי כמו שם אביו כמ"ש הפוסקים בתשובותיהם דשם הכינוי הוי כשם אביו וא"כ הוי כאן שם אביו ושם עירו ולמה לחוש שמא יש כאן עוד עיר הרי הרמ"א כתב בסי' קל"ב דאפי' בגט ל"ח לשני שוירי והן אמת שהב"ש תמה עליו אך המעיין בו הוי רק מכח דלל"ב בעינן ב' למעליותא אבל מבואר שם דלל"ק דסגי בחד לטיבותא ל"ח לשני שוירי וא"כ הרי מפורש בסי' י"ז בב"ש ובסי' קל"ב בשם הרא"ש דבעגונה הקילו ובחד סגי א"כ ממילא בזה דין הרמ"א אמת וגם מכל הפוסקים משמע דעכ"פ בשם אביו ושם... די ולא כתב חד מינייהו לחוש שמא יש עוד עיר כזה ועוד הרי דעת כמה דדי בשמו ושם אביו אפי' בלי העיר ולא חיישינן לשני יב"ש בכל העולם א"כ למעט בפלוגתא עדיף נהי דקצת מחמירין דבעינן נמי שם העיר אבל מהיכי תיתי ליחוש שמא יש עוד עיר כזו ועוד הרי יש עוד כמה סימנים בסי' מה שהיתה מקשה לילד גם בשם אחיו ובזה אפי' הי' עוד עיר אחרת הי' די בסימנים הללו להתירה ומכ"ש דלא הוחזק עוד עיר כזו וכבר כתבתי בתשובה דאין לחוש לב' עיירות בזה ובנדון דידי' יש עוד היתר דבמדינתם נקל להתוודע אם יש עוד שם עיר כזו ולחוש שמא ממדינה אחרת זה דרכם של ב"א אם הוא ממדינה אחרת ואם אומר סתם ודאי הוי כוונתו על עיר זו דומה לזו כתבו התוס' בנכרי ומסל"ת שאומר שאיש פלוני מת מן הסתם כוונתו על עיר הזאת כן ה"נ בסתם הוי כוונתו על המדינה שהוא בה עתה ואם במדינתם ליכא עיר כזו אין לחוש לעיר אחרת והנה זה כתבתי לסניף אבל באמת א"צ לכל זה מטעמים הנ"ל:
86
פ״זהנה בדין אם כמה סימנים אמצעים מצטרפין להיות סי' מובהק נחלקו הפוסקים ול"נ להכריע בין ב' סימנים לג' דבב' סי' כיון דבעלמא קיי"ל בתרי זימני לא הוי חזקה הרי דאפשר להיות דרך הזדמנות ומקרה לומר דאתרמי כך לכך ה"ה בזה אין ראי' מהם לומר דהוי ס"מ אבל בג' סי' אמצעים כיון דקיי"ל בג' זימני הוי חזקה ולא תלינן באתרמי ממילא הם מצטרפין להיות ס"מ. ובזה בארתי מדרש פ' וישב עה"פ הכר נא וכו' הכר נא בוראך שלך ושל בוראך הם והוא תמוה והמ"כ פי' שנמצאו דרך נס והוא דחוק וממ"נ אם יאמין לה יהודא א"צ לכל אמירה זו ואם לא יאמין לה מניין ידע שהוא דרך נס וגם יש שם לעיל במד"ר שביקש לכפור אמרה לו הכר נא בוראך ותמוה איך שייך לומר שצדיק כיהודא יכפור ח"ו ונר' דק"ל ושוב ראיתי בחמדת שלמה חאה"ע סי' ל"א שגם הוא נתקשה בזה ומה שהרגיש תחלה מיעקב זה שטות אך זה קשה שפיר דמה אמרה תמר הכר נא למי החותמת ויהודה הודה הרי הש"ס ביבמות מסיק דחיישינן לשאלה וא"כ ה"נ דלמא נתן לאחרת והאחרת השאילה לה והי' אפ"ל דחשש שאלה הוי רק דרבנן ולא מה"ת אבל אין לומר דנהי דיש לחוש לשאלה עכ"פ כיון דספיקא הוי שוב א"א להורגה ז"א דא"כ ק' אף בלי הסימנים כיון דידע בנפשו דבא על אשה אחת הו"ל לחוש שמא היא היתה ובע"כ שהי' הולך בתר רובא דעלמא או כיון דלא הכירה אמר מסתמא אינה היא א"כ ה"נ עכשיו מה מהני הסימנים הרי ראוי לילך ב"ר דעלמא והסימנים אין ראי' דיש לתלות בשאלה ובע"כ יהי' מוכח דהוי חשש שאלה רק דרבנן או י"ל דדוקא בסימנים חיישינן לשאלה אבל אם הוי הכרה ע"י ט"ע ל"ח לשאלה כדעת המהר"ל מפראג וי"ל דכאן הוי ההכרה ע"י ט"ע אך להמדרש לא הוי ניחא לי' בזה והוי ק"ל אריכות הלשון למי החותמת וכו' לאיש אשר אלה לו וכו' מיותר והוי די הכר נא למי החותמת וכו' לו אנכי הרה ולזה מפרש דבע"כ כאן הוי ההכרה רק ע"י סימנים ולמ"ד סימנים דרבנן הוי בהו ס"א בכל אחד רק בהצטרף שלשתן נעשה ס"מ אם סד"ר הוי כאן סימנים גרועים בכ"א וע"י שלשתן נעשה אמצעי ולכך אמרה דוקא לאיש אשר אלה לו שלשתן אנכי הרה דעל ידי ג' נעשה ס"מ ולפ"ז י"ל דלכך רצה יהודא לכפור דרצה לומר דאפשר בשאלה לכך רצה לכפור אבל היא אמרה לו כי שכ' הצ"צ בתשובה דבדבר השאול ל"ח לשאלה דאין השואל רשאי להשאיל עיי"ש א"כ ה"נ כיון דהוא נתן לה רק במשכון והרי הוא רצה לקיים התנאי רק דהיא הלכה תחילה משם וא"כ לא הוי החפצים שלה ואף דהוא אמר תקח לה הרי מזה לא ידעה היא כן וא"כ סברה דאינן שלה ואין רשאי להשאיל אך י"ל דהרי בטלית קיי"ל דמותר ליטול טלית של חבירו שלא מדעתו דניחא לי' לקיים מצוה בממוני' וא"כ ה"נ כיון דהי' בהן אחת של מצות ציצית א"כ בזה שפיר יש לחוש לשאלה ושוב אף דבב' אין לחוש לשאלה שוב הוי רק ב' סימנים אמצעים או גרועים ומב' לא נעשה סימן טוב אך י"ל הרי הוי אשה ואשה פטורה מן הציצית ולא שייך בזה ניחא לי' לקיים מצוה בממוני' ושוב אין לחוש לשאלה אך הנה אם אשה פטורה מן ציצית או לא תליא בזה אם לילה זמן ציצית או לא דאם לילה זמן ציצית לא הוי מ"ע שהז"ג ואשה חייבת ואם לילה לאו זמן ציצית אשה פטורה ולכך היא היתה מסופקת בזה ולכך הוכיחה לו כך דהנה ידוע משחז"ל במנחות במעשה דתלמיד אחד שהי' זהיר במצות ציצית שהגין עליו מן הזנות וכמ"ש מקרא מפורש וראיתם אותו וכו' ולא תתורו אחרי לבבכם וכו' אשר אתם זונים אחריהם וא"כ קשה דביהודה כיון דהוי הציצית בידו למה לא הגין עליו מן הזנות והנה לפי האמת לק"מ דהרי לא הוי זנות דהוי יבום ובהיתר הי' כמשחז"ל ולא ידע וכו' לא פסק אך קשה על יהודא איך סבר דהיתה זונה הו"ל להוכיח דא"כ למה לא הגינו הציצית עליו אך י"ל הרי בפ"ג דסוטה למ"ד שם דמצוה אצולי מצלי מן החטא ג"כ מ"מ קאמר שם דהיינו דוקא בעידנא דעסיק בה אבל בלא עסיק בה לא מצלי עיי"ש א"כ י"ל דה"ה נמי לדידן דקיי"ל דמצוה לא אצלי מן החטא כלל אבל עכ"פ ציצית דודאי מצלי מן החטא כדמוכח ממעשה דתלמיד הנ"ל ומקרא מפורש מ"מ לא עדיף זה מס"ד דש"ס בכל המצות ומתורה ולכך ציצית לא מצלי רק בעידנא אבל שלא בעידנא לא מצלי מן החטא ולכך י"ל דמעשה יהודא הוי בלילה ולאו זמן ציצית לכך לא הצילתו מן החטא ולכך ויחשבה לזונה ולכך אמרה לו תמר ממ"נ מוכח דהיא היתה דאם לילה זמן ציצית ואין ראי' מן הסימנים די"ל דחיישינן לשאלה ואף דלאו שלה הי' מ"מ הטלית היתה רשאי להשאיל וליכא ג' סימנים אך א"כ קשה למה לא הגין עליו המצוה הרי הוי בעידנא ובע"כ דהיא היתה ולא הוי עברה ואם לילה לאו זמן ציצית ולא הוי בעידנא א"כ שוב אשה פטורה ואין השואל רשאי להשאיל ואיכא ג' סימנים ולכך אמרה הכר נא בוראך דדרכו להגין מן העברה ע"י מצות ציצית וא"כ הרי שלך הם דעדיין הם שלך ולא של הזונה ואין השואל רשאי להשאיל ושל בוראך הם דראוי להגן מן העברה וא"כ הוי ממ"נ מוכח דהוא הוא ואין לחוש בזה לשאלה וא"ש ויש בזה דברים נ"מ לדינא:
87
פ״חלבערזאן. הנה בדבר מה דפשיטא לי' דהאשה מותרת ע"פ מכתב האיש מלאנדן אין זה פשיטא דידע כי הכותב הזה הי' חשוד על עריות עוד היותו פה ומכ"ש עתה דיושב כמה שנים שם בלי אשה וכמעט הוי קרוב לודאי בזמנינו ועיין בח"מ הל' קדושין סי' מ"ב בסוף הסימן דלדעת רש"י החשוד אינו נאמן לומר שמת בעלה ואף לדעת הרמב"ם היינו רק בחשוד דפסול רק מדרבנן אבל בבא על הערוה דפסול מה"ת כמ"ש שם הב"ש ודאי מודה הרמב"ם דפסול אף לעדות מיתה ובימים הללו הוי כודאי לכך אסורה בלי בירור מלונדן וז"פ:
88
פ״טע"ד שא' הנה כיון דכתבו באגרת שהוא מקהלתכם ודאי ידעו או שמעו מזה וא"כ הוי שמו ושם עירו ולדעת כמה פוסקים די בשמו ושם עירו במקום עגון וקיי"ל כן להלכה במ"ע וכאן א"צ לזה כיון דהוי נמי שם אמו ומה לי שם אמו או שם אביו ובפרט דגם שאר סימנים מהני כמ"ש בק"ע דהוי כמו מרדכי פארח או אשכנזי ובפרט דגם הוי כאן שם מלאכתו שהי' העפטר והוי נמי כמו שאר סימן דמהני והוי כשמו ושם אביו ושם עירו וגם מה שנמצא בידו רעציפיס מן המעות ששלח לביתו אם אמת כן ג"כ הוי סימן כי הרעצפיס הוי מדברים דלא מושלי אינשי אך מה דאין האגרת מקוים מאונגארן וכתבו לשם וכתב האדון של הבי דואר שאין שם רב והכותב האגרת החתים עצמו בשם רב לכאורה זה גרע ממצאו כתב ישראל שאינו כיון דהוי בו שקר ומוכח דשקר ולכך י"ל דזה גרע ולכך יראו להתברר הדבר ע"י רה"ק דשם ואם לא יתברר נראה להקל בזה וכבר כתבתי בתשו' כהמקילין בכתב ישראל אף שאינו מקוים וכאן נראה אף להמחמירין כאן דאיכא עוד הוכחה מן הרעציפיס ומן המעות ששלח לביתו וזה דברים דלא מושלי אינשי הוי עוד רגל"ד בזה ודאי מהני בצירוף כתב ישראל ויש כדמות ראי' מסוף יבמות דקאמר לכשתהא פונדקית נאמנת פונדקית הוציאה להם מקלו ותרמילו וס"ת שבידו ופרש"י שם שהרי לא עלי' סמכו אלא לפי תומה הסיחה והביאה להם מקלו ותרמילו, ס"א לכשתהא פונדקית נאמנת כלומר באותו ענין שהאמינו הפונדקית הוי נמי שאר אשה נאמנת שהרי הפונדקית הוציאה להם וכו' ועל הסימנים סמכו עכ"ל א"כ מוכח דלולי הסימנים לא היתה נאמנת רק בצירוף הסימנים וכן מורה לשון התוס' שם שכתבו בשם הירושלמי דלאו מסלפ"ת היתה רק דעשו אותה כמסלפ"ת וא"כ מוכח דע"י צירוף הסי' האמינו לה אף דלולי הסי' לא היתה נאמנת א"כ ה"נ בכתב ישראל הוי כן אף דלא מהני מצד עצמו מהני בצירוף שאר האומדנות וק"ו הוא דמה עדות נכרית ומסלפ"ת שלא מהני מדינא רק מתקחז"ל ומ"מ אף דלא מהני מפאת עצמו מהני בצירוף מה שהוציאה מקלו ותרמילו מכ"ש בכתב ישראל דמן התורה לא חיישינן לזיוף רק מדרבנן דמהני בצירוף שאר אומדנות וע"א נמי לכמה דעות נאמן מן התורה בעדות אשה. ובהיותי בזה תמהתי על הרי"ף והרא"ש שכתבו דשמעינן מהא דהיכא דמתחיל הנכרי וממסלפ"ת וכו' עיי"ש וכן קיי"ל בש"ע סי' י"ז סעיף ט"ו והדבר תמוה מנ"ל כן הרי בש"ס משמע להיפוך דלא מהני זה רק בצירוף הסימנים ועכ"פ ברש"י ותוס' בשם הירושלמי מבואר כן והי' ראוי לחוש לדעתם. והנה באמת בהרא"ש לא העתיק כלל הלשון בסוף המשנה הפונדקית הוציאה מקלו ותרמילו וכנר' שלא הי' לפניו גרסא זו וכ"נ מפה"מ להרמב"ם לא הי' בגרסתו כן וכן בלשון הרי"ף שבידינו אין בו סיום זה רק בין שני חצאי לבנה הוסיפו זה ובאמת כל המוסיף גורע כי נראה מהרא"ש דהרי"ף לא גרס כן במשנה ולכך הוכיח שפיר דהוי מסלפ"ת וי"ל עוד דס"ל להרי"ף דמה דקאמר הש"ס מהו גריעותא דפונדקית פונדקית הוציאה מקלו ותרמילו וכו' זה תליא בדין אם חיישינן לשאלה או לא ע"פ מה שהקשיתי מכבר דמה ראי' ממה שהוציאה מקלו ותרמילו ניחוש לשאלה ולכך י"ל דהרי"ף והרא"ש ס"ל דהסוגיא אזיל למ"ד דל"ח לשאלה לכך ס"ל דזה אינו נדון כמסלפ"ת כיון דשאלו אי' חברנו רק מכח צירוף הסימנים מהני וכן יסבור הירושלמי שהביאו התוס' אבל אנן דקיי"ל דחיישינן לשאלה א"כ אין ראי' מן הסימנים מוכח דזה נחשב מסלפ"ת ממש אף דשאלו אח"כ אי' חברנו מיהו לדינא עכ"פ קשה כיון דמרש"י ותוס' משמע דלא הוי נאמנות לה רק בצירוף הסימנים ולא הוי דינה כמסלפ"ת ממש איך לא הביאו דעתם. גם לפי דברי התוס' משמע דחכמים ור"ע מחולקים דר"ע ס"ל דהי' לה דין מסלפ"ת ממש ורבנן ס"ל דלא הו"ל דין מסלפ"ת ממש א"כ מה ראי' מייתי הרי"ף והרא"ש מדברי ר"ע הרי רבנן פליגי עלה והרי הלכה כר"ע מחברו ולא מחבריו ובפרט בזה דקיי"ל דמשיאין אשה ע"פ נשים א"כ מה ראי' מביאין הם דהוי מסלפ"ת בכה"ג אף היכא דליכא אומדנות אחרות וצ"ע. עכ"פ בנ"ד בכתב ישראל נראה דודאי מהני אומדנא המוכח בנדון זה והוי כמו מקלו ותרמילו דהתם לכך אם לא יתברר משם האמת נראה להתירה כך וישבו ב"ד ויתירו לה כדין נשאת בע"א. דברי הטרוד הק' שלמה קלוגר:
89
צ׳ע"ד שא' הרב מו"ה שלמה אשכנזי אב"ד טאלטשווא. הנני מסכים עמו לדינא מטעמא דידי' ואין הדבר צריך עיון ואריכות זולת מה שראיתי שדימה הך דינא דחוששין לשאלה לדין המפורש בש"ס וחו"מ בדברים העשוין להשאיל ולהשכיר ומשמע מדבריו דבאין עשוין להשאיל ולהשכיר ל"ח לשאלה בזה שגה דהם ענינים נפרדים וג' חלוקים בזה דסתם מטלטלים וחפצים הוי אינן עשוין להשאיל ולהשכיר והיינו דלא שכיח הרבה להשאילן אבל מ"מ יתכן להיות בהם שאלה והוי ע"ד המיצוע ויש דברים העשוין להשאיל ולהשכיר דשכיח בהו השאלה ומצוי ביותר ורגיל להשאילם ויש ענין ג' דאין עשוין להשאיל כלל ובדיני ממונות לענין מגו בעינן דוקא העשוין ביותר להשאיל ולהשכיר בזה אין לו מגו אבל בסתם חפצים יש לו מגו דלקוח אבל בחשש שאלה בעגונה הוי להיפוך דסתם חפצים חיישינן לשאלה רק בכל מה דלא מושלי אינשי ל"ח לשאלה ותדע למה משני הש"ס בכיס וארנקי לא מושלי אינשי וכו' ולמה לא משני בקצרה בכלים שאין עשוין להשאיל ולהשכיר ובע"כ מוכח דאף באין עשוין להשאיל חיישינן בזה לשאלה ובעינן דוקא כלים דלא מושלי אינשי כלל ונ"מ מזה לדינא דאף לדעת המהר"ל מפראג דס"ל דאם סימנים דרבנן ל"ח לשאלה נראה דהיינו דוקא בסתם כלים שאין עשוין להשאיל ולהשכיר אז ל"ח לשאלה אם סד"ר אבל בכלים העשוין להשאיל ולהשכיר מודה דאף אם סימנים דרבנן חיישינן בזה לשאלה דהרי גם בממון חיישינן בזה לשאלה ואף מוציאין ממון בזה רק דמה דלא פריך הש"ס להך לישנא דסד"ר דניחוש לשאלה בכיס וארנקי ואוכף די"ל דזה ידע דמיירי בדברים שאין עשוין להשאיל רק להך לישנא דס"ל דחיישינן לשאלה וס"ל דאף באינן עשוין להשאיל חיישינן לשאלה פריך שפיר ומוכרח לתרץ דהני לא מושלי כלל ונ"מ דבדברים העשוין להשאיל אין לצרף סברת המהר"ל מפראג וכו':
90
צ״אשא' בדבר העגונה אשת ר' עקיבא. הנה אשה זו נקל להתיר אוגדה כי אני תמה על הרבנים למה לא שמו עיניהם על תשובת מהרי"ט שמבואר בו שבבגד של ד' כנפות לא חיישינן בזה לשאלה וא"כ ה"ה הרי הכירו את הד' כנפות שלו ועוד הרי כ' שם בשם מהרי"ט דבכל בגדיו ל"ח לשאלה דכל לאו דוקא דה"ה רוב דזיל בתר טעמא דאין אדם עשוי להשאיל את רוב בגדיו ובפרט כאן שיש להם סימנים בכתונת שלו והכתונת לבד נראה דלא מושלי אינשי דא"א להיות בלי כתונת ולומר שהשאיל כתונתו לאחר ולקח כתונת אחר זה לא אמרינן וכמ"ש המהרי"ט בתשובה דלזה ל"ח וא"כ אין לחוש רק שהשאיל כתונתו לאחר והוא נשאר בלי כתונת ולזה ודאי ל"ח דאין דרך אדם לעשות כן וכדמשמע מדברי מהרי"ט דהיכא דאין דרך לעשות כן ל"ח לשאלה ובפרט בהצטרף יחד דגם הד' כנפות ניכר כאן דכל כי האי אין לחוש לשאלה ומצורף לזה דעת המ"ב בתשובה דהיכא דהוי ב' סימנים אמצעים נעשה סימן מובהק וא"כ ה"נ הסימנים בגופו ואף אם אינם מובהקים עכ"פ לאמצעים נחשבו ואף אם נימא שלא כדבריו עכ"פ נראה דבזה צדקו דברי רב אחד שהביא הרה"ג מזלאטפאליא דזה נחשב רק כשאלה דיחיד והרב הנ"ל דחה דבריו דהרי בגוף פלוגתת מהר"ל מפראג וב"ש הוי כן ולפמ"ש י"ל דהם פליגי בחד סימן בגופו בזה כיון דסי' אמצעי שכיח הוא ואפשר להיות בהרבה ב"א נחשב מיעוט דשכיח ולכך לא נחשב שאלה דיחיד אבל היכא דהוי ב' סימנים אמצעים בזה ודאי לא שכיח שיזדמן כה"ג ולכך אף אם נאמר דלא נחשב ס"מ היינו שחז"ל חשו אף למיעוט דלא שכיח וכמו דחששו במשאל"ס אבל עכ"פ הוי רק ע"ד המיעוט ולכך בכה"ג נחשב לשאלה דיחיד ולכך בב' סימנים אמצעים ובסי' בכולו ל"ח לשאלה. גם יש לצרף לזה מ"ש בתשובה ומצאתי אח"כ בשו"ת שב יעקב די"ל דמה דס"ל להש"ס דחיישינן לשאלה היינו רק מדרבנן דמה"ת ל"ח לשאלה ולזה י"ל דהיכי דהוי סי' אמצעי בכלי וס"מ ביותר או ט"ע בכלי מהני ממ"נ דאם נלך בתר דאורייתא מהני ס"מ שבכלי או ט"ע ומה"ת ל"ח לשאלה ואם נלך בתר דרבנן דחיישינן לשאלה שוב י"ל דבדרבנן מהני סי' דרבנן ג"כ והרי יש סי' אמצעי בגופו וא"כ ה"נ כיון שהי' להם ט"ע ממש במקצת כליו גם הסימן שנתנה אשתו בכתונת שלו והוי ס"מ ממש וכיון דיש סי' אמצעי בגופו י"ל דמהני ובפרט די"ל עוד כיון שעיקר טעמו של הב"ש שחולק על המהר"ל מפראג דס"ל דאי סי' דרבנן ל"ח לשאלה היינו משום דאי סד"ר בעינן ס"מ ביותר ולכן כיון דחיישינן לשאלה אינו ס"מ ביותר ולכאורה אין הבנה לדבריו דמה ענין חיישינן לשאלה לענין לגרוע הסימן ונראה כוונתו ע"ד מ"ש הר"ן פ"ג דחולין לענין דאין לוקחים ביצים מן הנכרים דאף דטמאים מיעוטא נינהו מ"מ בהצטרף מיעוט נבלות למיעוט טמאים נעשה מע"מ כן י"ל בזה דס"מ ביותר מהני מ"מ לא ימלט שיהי' מזדמן בעולם עוד דבר כזה רק כיון דמיעוטא דמיעוטא הוא ל"ח לי' היכא דליכא למיחש לשאלה אבל כיון דאיכא למיחש לשאלה לו יהא דרוב לא מושלי אינשי והוי מלתא דל"ש מ"מ בהצטרף מיעוט דמושלי למיעוט דשכיח בסי' כזה נעשה עכ"פ מיעוט דשכיח וחיישינן לי' כן כוונת הב"ש וא"כ תינח היכא דהוי רק סימן או ט"ע בכליו י"ל כן אבל היכא דהוי תרווייהו ס"מ גם ט"ע ובפרט בשני כלים י"ל דודאי כזה ל"ש כלל שיזדמן כה"ג ומודה הב"ש דחשש שאלה לא מרעי להסימן או להט"ע ולא שייך לומר שיצטרפו המיעוטים להדדי דבזה אף מיעוטא דמיעוטא ל"ש שיזדמן כה"ג. וכיון דלמעט בפלוגתא עדיף גם לכמה פוסקים ל"ח לשאלה כלל לדידן י"ל דמודים כה"ג דל"ח לשאלה גם מצורף לזה דעת המבי"ט דהיכי דידוע דנאבד באותו דרך ואח"כ נמצא די"ל דהיינו זה שנאבד היינו שנמצא וא"כ ה"נ כיון שאשה אחת העידה ששמעה מר' עקיבא חייט שהולך לכפר באנדראווי וראתה אותו הולך באותו דרך וכמו רגע שמעה קול צווחה גוואלד גם העידו שממקום שראתה את ר"ע הנ"ל היינו שמאזווילד לכפר באנדראווי הנ"ל אין שום דרך אחרת רק על הנהר הזה שנמצא שם ר"ע הנ"ל וא"כ כיון דידוע שהי' לו באותו דרך ונאבד שם ונמצא שם י"ל היינו האי שנאבד האי שנמצא ונהי להלכה חולקים עליו פוסקים אחרונים מ"מ יש לצרפו לכל היתרים הנ"ל ולכך נראה דהאשה הנ"ל מותרת להנשא אחר שישבו ב"ד של ג' ויתירו לה כדין הנשאת שלא בעדים ממש. כן דעתי נוטה יום ה' ט"ז תבא תקצ"ה לפ"ק בראד:
91
צ״במה שנסתפק לדעת הסוברים דל"מ ט"ע במסלפ"ת אם תחלה העיד הנכרי במסלפ"ת ע"י ט"ע ואח"כ הגיד סתם במסלפ"ת אם מהני או לא. לדעתי פשוט דל"מ ואינו דומה לראייתו בשם הח"מ וב"ש בדין אם לא הי' הנכרי מתחלה מסלפ"ת ואח"כ הגיד לפ"ת דנאמן דהתם אין החשש מתחלה מכח טעות רק לשמא משקר לכך אם אח"כ חזינן דמסלפ"ת דהוי כחזקה דאינו משקר לכך נאמן אבל מזה דאין החשש מכח משקר רק דטעה בדמיונו א"כ מה בכך דמגיד אח"כ לפ"ת סוף סוף אמרינן דמחמת טעותו מתחלה סובר באמת שמת ולכך מגיד כן לפ"ת ולא גרע ממ"ש בסעיף י"א בהג"ה ביצא קול שפלוני מת ואח"כ כתב אחד שמת פ' דאין סומכין על אותו כתב דשמא מכח הקול כתב כן ואף החולקים שם היינו דעכ"פ הכותב לא ידענו אם שמע אותו קול או אם סמך עליו או לא אבל כאן חזינן דהנכרי סמך על ט"ע שלו והגיד כן ודאי יש לחוש שאח"כ נמי מעיד רק עבור אותו ט"ע ובאמת י"ל דטעה בדמיונו וז"ב. וראיתי בק"ע סי' כ"ו שהרא"מ חולק ע"ז וס"ל דמהני ט"ע אף בנכרי וראייתו מא"ז גדול בנכרי שהעיד שראהו צף ע"פ המים עיי"ש ז"א די"ל דהתם מיירי שראינוהו שנטבע תחלה במים רק דהוי משאל"ס דאסורה ובזה כיון דיצאה כבר מאיסור תורה ואין כאן רק איסור דרבנן בזה סמכינן גם על ט"ע דנכרי ובפרט די"ל היינו האי שנאבד האי שנמצא וכמ"ש המבי"ט ונהי דלא קיי"ל כוותי' מ"מ היכא דיש ט"ע דנכרי ג"כ מהני אבל היכא דאסורה מה"ת י"ל לכ"ע ל"מ ט"ע דנכרי וז"ב. והנה הרמ"א דייק וכל סימן דמהני בישראל מהני בנכרי ולמה לא דייק וכל סימן וט"ע דמהני בישראל וכו' משמע דכוונתו כך עפמ"ש הב"ש בס"ק ע"ו בשם הת"ה סי' רל"ט דאפשר אף ס"מ לא מהני וכו' משמע דבט"ע פשיטא לי' דל"מ ובסימנים מספקא לי' ולכך בט"ע דפשיטא לי' אף דהרא"מ פליג דמהני חשש לחומרא וס"ל ט"ע ל"מ אבל בסימנים דמספקא לי' וכיון דלהת"ה הוי ספק ולהרא"מ פשיטא לי' דמהני לא שבקינן ודאי של הרא"מ מכח ספקו של הת"ה לכך ס"ל להרמ"א דט"ע ל"מ וסימנים מהני כ"נ דעת הרמ"א ולדעתי א"א לומר כן ולחלק בינייהו רק או דמהני תרווייהו במסלפ"ת או תרווייהו ל"מ דאי ס"ד דט"ע ל"מ וסימנים מהני למה לא נקט זה בחולין פ' גה"נ דקאמר מריש ה"א דסימנא עדיף מט"ע דהרי מהדרינן אבידתא בסי' ולא מהדרינן בט"ע ולמה לא הביא ראי' מנכרי מסלפ"ת דמהני בסי' ול"מ בט"ע ובע"כ דבמסלפ"ת אין לחלק בזה רק או דמהני בין ט"ע בין סי' או תרווייהו ל"מ וז"ב. ועפ"ד הנ"ל דיש לחלק בין אם הוי חשש משקר או טועה וע"פ דין הנ"ל שהבאתי דהיכא דיצא קול מתחלה שמת יש לחוש אח"כ שמכח הקול הוא מעיד י"ל בזה מה שהק' השער אפרים במה דפריך הש"ס בסוף יבמות וליחוש דלמא צרה ולא פריך ודלמא נכרי הוא והש"א מוכיח מזה דל"ב קישור דברים במסל"ת ולדידי צ"ע מש"ס דקאמר שם פונדקית נכרית היתה ומסלפ"ת זה מקלו וזה תרמילו וזה ס"ת שבידו (כן הגירסא ברי"ף) ובש"ס הגירסא זה קבר שקברתיו וקשה הול"ל בקיצור נכרית ומסלפ"ת היתה ולמ"ל אריכות הזה ובפרט בלשון המשנה דקאמר לכשתהא הפונדקית נאמנת פונדקית הוציאה להם מקלו ותרמילו משמע דעיקר הסמיכה הוי על הוצאת מקלו ותרמילו ולמ"ל זה הרי עיקר הנאמנות שלה הוי דהוי מסלפ"ת הול"ל מסל"ת היתה ומזה מוכח דעל מסל"ת לא הוי סמכינן רק על מה שאמרה זה מקלו וזה תרמילו וא"כ מוכח דבעינן קישור דברים ולכאור' יש לדחות די"ל דלעולם בעלמא ל"ב קישור דברים רק דכאן שאני כיון דהם שאלו אותה אי' חברנו נהי דמסיק הש"ס דמ"מ כיון דהתחילה לבכות תחלה דינה כמסל"ת מ"מ בזה כיון דאינה מסל"ת ממש לכך בעינן עכ"פ קישור דברים אבל היכי דהוי מסל"ת ממש ל"ב קישור דברים אך כד דייקינן נראה דמוכח להיפוך דיל"ד דתחלה האריך הש"ס ואמר מסל"ת היתה זה מקלו וזה תרמילו וזה קבר שקברתיו בו ואח"כ כדפריך והא אי' חברנו אמרו לה ומשני כיון דחזינהו קא בכי' ואמר לה אי' חברנו ואמרה להם מת וקברתיו ולמה לא סיים גם בסוף ואמרה להם זה מקלו וזה תרמילו וכו' אך ראה כמה עמקו מחשבות חז"ל דאם הוי מסיים כן אחר פירכת הש"ס והא אי' חברנו קאמרי לה הוי אפשר לומר דרק מכח שאלה זו היתה מוכרחת שתאמר קישור דברים אבל אם היתה סתם מסל"ת לא הוי בעינן קישור דברים לכך קמ"ל אדרבא דאף ששאלו לה אי' חברנו מ"מ כיון דקחזיא דבכי' תחלה די בזה במסל"ת במת וקברתיו כמו בעלמא ולא נתחדש בזה דבר מלעלמא רק מה דבעינן שתאמר זה מקלו וכו' היינו מכח דגם בעלמא בעינן קישור דברים ובלא"ה לא הוי מסל"ת כלל ודוק ולפ"ז מוכח להיפוך דבעינן קישור דברים דא"כ קשה קו' הש"א הנ"ל דלמה לא פריך דלמא נכרי הוי אך לפי הנ"ל י"ל כך דלנכרי לא הוי מצי פריך די"ל דמיירי דבאמת שהי' שם עדות אחרת שמת ע"פ ע"א או מסל"ת רק דהוי ס"ד כיון דנשמע הקול תחלה שאמרה איש פ' נשכו נחש אולי מחמת אותו הקול הוא מעיד לזה קמ"ל דל"ח והשיאו את אשתו לכך לא מצי פריך דלמא נכרי כיון דנכרי אינו חשוד להשאיל ואין לחוש למשקר רק דהתורה לא נתנה לו נאמנות ולכך אם אח"כ העיד אחד באופן המועיל אין לחוש שמא מכח הקול הוא מעיד דהקול גופו לא מחזקינן לי' למשקר רק דאין לסמוך עליו אבל כשיש עדות אחרת דמהני מצד עצמו ל"ח שמא מכח זה הקול הוא מעיד ולכך לא פריך רק הש"ס ודלמא צרה הוא ובזה חיישינן לכוון להכשיל לכך ל"מ אף דהוי מסל"ת דיש לחוש שמא מכח הקול הזה הוא מעיד אח"כ וכן מורה לשון הרי"ף והרא"ש שכתבו אע"ג דהוי ע"י שאלה לא נפקא מכלל מסל"ת משמע דדינו ככל מסל"ת דעלמא וכיון דמוכח מכאן דבעינן קישור דברים ה"ה בעלמא הוי כן וא"ש:
92
צ״גשא' בהיותי בק' ב"ד ע"ד העגונה שבעלה הי' קאממאכיר והלך בדרך לק' לובשיווקי וכן הי' דרכו ללכת שמה תמיד בברחו מפני הגזרה והי' עמו ל"א קאממע כי הי' סחורתו בכך ונמצא הרוג ולא הי' ניכר פניו כלל רק כל בגדיו הכירה אשתו היינו הלייבסרדקיל של ציצית הי' לבוש בו וכן הפרציילע על הצואר ועוד איזה דברים הי' עליו ממש והכירה אותם בט"ע וסימנים ושאר בגדיו היו מונחים תחתיו והכירה אותם הכל גם נמצא עמו הקאממע הנ"ל והשבתי כי רפואתה הוא בנקל בעזה"י מכמה טעמי אחד הוא מצד הכרת הבגד של ציצית וכבר כתבו האחרונים דזה לא מושלי אינשי וגם במה דהי' המעשה שהכירה השק של תפילין שלו והנה בזה נמי הוי ממ"נ לומר דהשאיל השק עם התפילין אין מדרך להשאיל תפיליו והוא ילך בדרך בלי תפילין דאף דמותר ליטול טלית של חברו שלא מדעתו ומכ"ש מדעתו דעביד דמשאיל היינו לפי שעה ע"ד להחזיר לו מיד ועודו עמו בעיר או בדרך אבל להשאיל לחברו בדרך והוא ילך בלי תפילין זה לא עביד להשאיל ולומר דהשאיל רק השק והתפילין לקח עמו אין דרך ליקח תפילין דרך בזיון בלי נרתקן ובפרט אם יש לו נרתקן לומר דשיילו לאחר והוא יחזיקן בלי נרתקן זה אינו עושה וא"ל דלמא עשה לעצמו שק אחר דא"כ גם במ"ש האחרונים דבבגד של מצוה לא עביד להשאיל ניחוש נמי שמא עשה לו אחר ובע"כ דלתרתי ל"ח לעשי' ושאלה וא"כ הוי ממ"נ אין לחוש בזה לשאלה. מיהו בזה יש לחוש דלמא השאיל לו תפיליו לפי שעה בהיותם יחד בדרך ונפלו עליהם לסטים והוא ברח והשני נתפס ולפי שעה בהיותו עמו בדרך יחד שפיר יש לחוש לשאלה ואינו דומה לבגד ד' כנפות דשם למה לו לשיילי' לפי שעה אין דרך לשייל זה רק ללבישה ממש ולא לפי שעה ולימים הרבה אין דרך לשייל משא"כ בתפילין דדרך לשיילם לפי שעה להתפלל יש לחוש לכך. ובהיות כן נתחדש לנו חומרא אחת דאם נמצא אצלו טלית המיוחד לתפלה גרע ובזה שפיר חיישינן לשאלה לפי שעה שהי' עמו ונפלו עליהם לסטים וברח ולא הקילו רק בבגד של ד' כנפות דאינו עשוי לפי שעה זה לא עביד לשייל ועכ"פ לפ"ז אין ראי' מן הכיס של תפילין רק מן הד' כנפות שפיר יש ראי' ועוד כיון דכאן הכירה כל בגדיו וכבר כתבו האחרונים דבכל בגדיו ל"ח לשאלה ואף דכאן לא נמצאו כולם עליו רק מונחים תחתיו מ"מ הן אמת דהב"ש כתב דבסמוך לו ל"מ ואינו דומה לפירות בכלי אך הקצה"ח בהל' אבדה חולק ובתשובה הארכתי ואף לפ"ד הב"ש י"ל דלא קאמר רק בסמוך להרוג ולא תחתיו ממש דעיקר טעמו י"ל דיש לילך ב"ר דעלמא ואף דהוי קרוב לנהרג הרי רוב וקרוב הולכין אחה"ר וא"כ הרי כתב הרמב"ן בפ"ב דב"ב גבי הני חצבא וכו' דאשתכח בפרדסא דבמקומו ממש קרוב עדיף מרוב וכ"כ הסמ"ע בסי' רנ"ט וא"כ ה"נ כיון דהוי תחתיו ממש הוי מקומו ממש ועדיף מרוב וכ"כ בקצה"ח כעין זה. גם אף אם הוי סמוך לו י"ל דהנה הך חשש דשאלה אינו רק מדרבנן וכמ"ש בשו"ת חמדת שלמה כן דודאי רובי דאינשי לא משיילי בגדיהם בפרט בדרך רק דבזה חיישינן למיעוטא כמו דחיישינן במשאל"ס כן החמירו בז וא"כ תינח היכא דליכא מעלת קרוב אבל היכי דהוי מעלת קרוב אז אמרינן ממ"נ אם אזלינן ב"ר דעלמא ואין לסמוך על הקרוב הרי רובא דעלמא לא משיילי ודי בהכרת בגדיו שעליו ואם חיישינן למיעוטא א"כ שוב נגד המיעוט מהני הקרוב ושוב הוי כולם שלו ושוב אין לחוש לשאלה מכח ממ"נ דאם אזלינן ב"ר אין לחוש לשאלה מכח אלו שהוי מלובש ואם ניחוש למיעוטא שוב מהני הכרת כל בגדיו דבזה אזלינן בתר קרוב. ויש לצרף מה שנמצא בידיו הקאמליך והוא דבר העומד לסחורה ולא עביד לשלויי דדבר העומד לסחורה הוי מוקצה דאין דרכו להשתמש בו ובפרט בקאממע דמצוי הוא להיות השינים משתברין דלא עשוי לשלויי והוי כהני דלא מושלי אינשי ולא גרע מאוכף דמסקף לחמרא. וא"ל דניחוש למכירה כמ"ש הח"מ ז"א דכבר תמהו עליו ע"ז ולכך נראה דהח"מ לא אמר רק בדבר העומד לסחורה ולמכור אז אין לחוש לשאלה כנ"ל וחיישינן למכירה אבל מה דהוי שלו עשוי לעצמו אין דרכו למכרו דאין בעה"ב עשוי למכור כליו ומה"ט ס"ל לר"י דאין לבעה"ב המוכר כליו אונאה ולכך אף דלא קיי"ל כן מ"מ לחוש למכירה ל"ח דאין דרך למכור כליו שלו ובזה יש לחוש לשאלה ואם עומד לסחורה אין לחוש לשאלה אך יש לחוש למכירה א"כ בנ"ד דהוי תרתי ביחד י"ל כיון דלחוש לשאלה הוי רק חשש רחוק והוי רק דרבנן לכך לא החמירו רק בחד חששא או לשאלה או למכירה אבל לתרתי ביחד ל"ח והבו דלא לוסיף עלה וכאן דניכר מקצת בגדיו שעליו וגם הקאממע א"כ ממ"נ לחוש לשאלה ל"ש בקאממליך ולחוש למכירה ל"ש בכלי' ולתרתי ביחד ל"ח וז"ב. גם יש לצרף דעת המבי"ט בנאבד באותו דרך אמרינן היינו האי שנאבד היינו שנמצא ואף דחלוקין עליו היינו רק אם אין מעלה בזה רק זה אבל אם הוי עוד סי' ע"י בגדיו רק דיש לחוש בזה לשאלה והרי רוב ב"א לא משיילי אינשי רק דבזה החמירו למיעוטא כמשאל"ס א"כ תינח היכי דאין מעלה רק הכרת בגדיו אבל ביש עוד חזקה דהיינו האי שנאבד י"ל דהתוס' כתבו בע"ז ל"ד דהיכא דהוי רובא וחזקה נחשב מיעוטא דמיעוטא ואף ר"מ ל"ח א"כ י"ל ה"נ בא"א נהי דהחמירו רבנן לחוש למיעוטא לא עדיף ממה דס"ל לר"מ בעלמא דחייש למיעוטא ולכך הכא היכי דהוי רובא וחזקה אף בא"א לא החמירו ושוב כיון דרובא לא משיילי וגם חזקה דהיינו האיש שנאבד לכ"ע ל"ח לשאלה ומה גם דעכ"פ בזה כיון דהוי חזקה וקרוב י"ל דזה עדיף מרובא דעלמא ושוב אמרי' דהני הנמצאים קרוב לו נמי הוי שלו ושוב בכל בגדיו אין לחוש לשאלה ולכך מכל הלין טעמי נראה דאשה זו מותרת להנשא וישבו ב"ד ויתירו אותה כדין:
93
צ״דנדון שא' אשיבהו בקצרה מה שנסתפק אם היא נאמנת שמת היות שהי' בבוטשאן אז שעת הדבר שמתו כמה אלפים ונסתפק אם מהני מה דאומרת קברתיו (ובבאה"ט נסתפק בזה בדבר אם מהני קברתיו או הוי כמלחמה) הנה לדעתי אין כאן מקום ספק כלל כיון דבמלחמה גופו יש פלוגתא אם מהני קברתיו ובדבר יש פלוגתא אם דומה כלל למלחמה או לא א"כ פשיטא דהוי ס"ס לקולא דלמא דבר אינו כמלחמה ואת"ל כמלחמה דלמא במלחמה גופו מהני קברתיו ועוד כיון דברעבון מפורש בש"ס דנאמנת בקברתיו והרי רעבון מפורש בש"ס לל"ב דרבא דרעבון גרוע ממלחמה ומ"מ מהני קברתיו ובדבר הוי דעות אם הוי כמלחמה או לא והוי כן ב' לישני בש"ס ועכ"פ מוכח דלא גריעי ממלחמה וא"כ כיון דרעבון גרוע ממלחמה ומהני קברתיו מכ"ש בדבר דמהני קברתיו ולומר הטעם דאין דרך לשהות בדבר עד שתקברנו זה ודאי אינו דחזינן דלא"ה הוא ואין דרך שום אדם להניח מתו מלקברו ולברוח ובפרט דחזינן דרוב ב"א לא ברחו מכח פחד הזה ולמה נימא שיש אומדנא שהיא ברחה ולא המתינה עד הקבורה לכך בודאי קברתיו נאמנת ועוד כיון דבשני עדים לא שייך בדדמי ונהי דלא חתם רק הרב מ"מ הרי הי' הנייר דבוק באגרת והי' בו עוד ג' חתומים ונהי שלא הי' על גוף האגרת הרי על זה שוב היא נאמנת לומר דחתמו הם על גוף הענין להעיד על מיתתו והרי על זה לא שייך בדדמי ואף את"ל דאינה נאמנת אף לומר קברתיו מכח כיון דחזק הדבר בלבה תהי' משקרת על הקבורה מ"מ אין לנו להוסיף עוד יותר לומר דגם שאר דברים אינה נאמנת והרי י"ל דוקא לומר קברתיו תשקר כי כל מיתה לקבורה עומד ובזה מורית לעצמה היתר לומר שקברתיו ואף שלא הי' כן אבל לומר שאר עדות שאין זה נמשך מזה ודאי לא עבידא לשקר ונאמנת על זה. ועל מה שחשש כי היא אמרה שפ"א אמר לה בעלה ששם אביו עזריאל ובכתובה ותנאים נכתב בשם אביו משה ליב הנה בזה אין חשש ואין לנו רק הכתובה והתנאים ומה שאמר לה שם אחר אין זה כלום חדא כיון דהוי לה מלתא דלא רמיא לאינשי ולא אסקא אדעתה לזכור שם אביו י"ל דשכחה וטעתה עתה בשם עזריאל ואף אם אמר לה כן אפשר שיקר לפני' ומה לנו בכך ואין לנו לחקור אחר טעמו יהי' מה שיהי' כי ידוע לנו עפ"י התנאים והכתובה שם אביו ועי"כ נודע לנו שאחיו הי' בקהלתכם אין לחוש בזה יותר. וגם מ"ש רו"מ שאחות החלוץ אינה יודעת אם זה הוא שמת אין בזה שום מיחוש כיון דקיי"ל אין חוששין לב' יב"ש כל שלא הוחזקו וא"כ ה"נ כיון שעכ"פ אומרת האשה שאיש הזה יודעת שהוא אחיו של ישראל אברהם בן מו"ה משה ליב הוא אחיו של זה החלוץ והאשה מעידה שזה האיש ישראל אברהם בן מו"ה משה ליב מת א"כ מצטרפין זה עם זה וע"י שניהם היא מותרת לחלוץ. ויש להוסיף תבלין לדברינו מ"ש דהיא נאמנת לומר דהעדים חתמו על גוף הענין והוא דנראה דדין זה אם במלחמה מהני קברתיו או לא תליא בזה להך טעמא דאשה נאמנת מכח דייקא ודאי נאמנת לומר קברתיו כיון דבזה לא שייך בדדמי ולמשקרת אין לחוש כיון דאשה דייקא אך לטעם דנאמנת מכח על"ג בזה י"ל דכאן סבורה דלא עבידא לגלויי דסומכת שמת ולכך שוב משקרת לומר קברתיו ולכך כיון דבאמת הוי זה אבעיא דלא איפשטא אם נאמנת מכח על"ג או מכח דייקא לכך חיישינן הכא והכא לחומרא וא"כ תינח התם על קברתיו י"ל דסבורה דלא על"ג דסומכת שמת אבל בזה לומר דהעדים חתמו על גוף הענין בזה הוי על"ג ממש ובפרט לפמ"ש במק"א בתשובה להוכיח דאין כל על"ג שוין יש על"ג דהוי על"ג מיד וזה ודאי מהני מה"ת כדמוכח גבי אשתמודעינהו ויש שאינו על"ג מיד כגון במת בעלי בזה הוי מבעיא בש"ס אם מהני וא"כ ה"נ לומר על העדים שחתמו על גוף הענין על אגרת הרב זה הוי על"ג ממש וזה מהני כמו אשתמודעינהו ומהני ודאי מה"ת ולכך בזה ודאי אף במלחמה ובדבר נאמנת. העולה מהנ"ל שהאשה מותרת לקבל חליצה בלי חשש ופקפוק:
94
צ״הע"ד האשה עטיל רחל שהוגבה לה גב"ע מע"א בק' סאדגרע שהי' בק' באקרעשט בבית החולים ונודע לו כי איש חיים סטאליר מבענדר מת ושבע שנים היא נעה ונדה לבקש לה מזור והרב והמו"צ מסאדגרע כתבו להיתר והסכים הגאון אב"ד טשערנוויץ. הנה אני מסכים לדבריהם הנכונים כי בודאי הגדת שם עירו ומלאכתו מלאכת סטאלרייא הוי כשמו ושם אביו ושם עירו וגם בלא"ה כבר כתב הרמ"א דהיכי דהוי אומדנות המוכיחות מהני שמו ושם אביו וה"ה שמו ושם עירו דמהני ואני מוסיף דבאמת דינא הוא כן דהרי בגט די בשמו ושם אביו ולא בעינן שם עירו כי אין כותבין מקום הלידה והדירה וא"כ במה הוי מוכח מתוך הגט מי הוא והרי בעינן מוכח מתוכו ובזה אינו מוכח מתוכו ובע"כ דל"ח עוד ליב"ש אחר ונחשב מוכח מתוכו וגם בדיעבד מהני בשמו לבדו בלי שם אביו ובע"כ מכח כיון דנכתב שם אשתו הוי בצירוף שמו הוי כמו שמו ושם אביו א"כ מוכח דבתרתי די ולא בעינן שמו ושם אביו ושם עירו ולמה בעדות מיתה בעינן שלשתן שמו שם אביו ושם עירו ובע"כ דבגט שאני כיון דהוי הוכחה דאין אדם מגרש אשת חברו לכך די בשני סימנים משא"כ בעד מיתה דליכא הוכחה עליו שזה הוא החמירו דבעינן גם שלשתן וא"כ בעד מיתה היכא דהוי אומדנא דמת מודים כ"ע דדי בשני סימנים כמו בגט וא"כ ה"נ הוי הוכחה מדהוי כ"כ זמן רב ולא חזר ולא נשמע ממנו שום זכרון הוי הוכחה דמת וכבר כתבנו בתשובה דמוכח בש"ס דסמכינן על אומדנא בהיתר אשה מכתובות ס"ב גבי ר' ינאי דאמר כפו מטתו דאם הי' יהודא קיים לא הי' מבטל עונתו והרי אסור להתאבל בלי ידיעה ברורה ואיך ציוה ע"פ אומדנא שלו ובע"כ היכא דהאומדנא אלים סמכינן עליו וא"כ ה"נ כיון דלא נשמע ממנו כ"כ שנים הוי אומדנא דמת ומהני לסמוך ע"ש וע"ש עירו ונ"מ לנו דאף דזה פשוט דשם מלאכתו מהני כמו שם עירו ושם אביו מ"מ מהני ע"י דברינו הנ"ל לצרף גם עדות השני שהוגבה בק' גאלאץ כי הוכרז שם ונודע שמת שם חיים סטאליר אך לא ידעו שם עירו והנה עכ"פ שם סטאליר הוי כמו שם אביו ולפי הנ"ל די בו ג"כ ויחשב ב' עדים ונ"מ דאף שכתבו שהי' שם אחד ואמר דרך שחוק שלא מת שהי' עמו אין לחוש לו כי מלבד מ"ש הרבנים כי לא הגיד כן רק דרך שחוק גם בלא"ה כיון שעד המתיר בא לב"ד והשני המכחיש לא הגיד בפני ב"ד לכך לא נחשב זה הכחשה אך לפי הנ"ל בלא"ה א"ש כיון דמצרפין גם עדות השני של גאלאץ הוי האומר חי הוא ע"א במקום שנים וגם מה שהוי חשש שהעד הראשון נקרא שמואל לץ שדרכו להתלוצץ אין בזה כלום חדא דבשביל זה אינו נפסל לחשוד להעיד שקר בתורת עדות כי מלבד דאפשר לדונו לכף זכות כי מצינו בבר קפרא שהי' בדחנא דרבי ובש"ס מס' תענית גבי אלי' ובהני תרי אינשי בדחי אנן וכו' ומלבד כל זה בשביל חשש זה אינו נפסל לעדות דלא משמע לאינשי איסורא בהכי ועוד הרי הרמ"א כתב דאף בהפסולין אם חזינן דהעיד בלי רמי' ועיקול אינו נפסל וסומכין עליו להיתר אשה וכאן נראה כיון דהשביעוהו בחלקו לעוה"ב ודאי הוי בלי רמי' ועיקול גם כיון דמצינו עוד אחד דהגיד בתורת עדות שחיים סטאליר מת נהי דנימא דלא מהני בלי שם עירו עכ"פ הוי אומדנא והוכחה לדברי עדות שמואל לץ דהוי בלי רמי' ועיקול ודי בעדותו שהעיד גם על שם עירו ואף דלפ"ז הוי רק עדות שמואל לבדו והרי יש ע"א שאמר להיפוך כבר כתבנו שהגדת השני ראו דהוי דרך שחוק גם הוי שלא בב"ד וזה העיד בב"ד לכך לא נחשב חד לגבי חד ומצורף לזה דעת המתירין בשם אביו או שם עירו לבד ולפי דבריהם יש לנו ב' עדים ובצירוף הטעם דבשביל שהוא לץ אין לפסלו לכך נראה שהיא מותרת בלי פקפוק רק שצריכה חליצה ואם תחלוץ מותרת להנשא וזה הב"ד שיחלצו לה יתירו לה כדין הנשאת ע"פ ע"א ואם כבר מת היבם ישבו ב"ד של שלשה מאן דהו ויתירו לה:
95
צ״ושא' באחד שהי' חולי מרה שחורה ואמר כ"פ שבודאי לא יחי' ואח"כ הלך ולא ידעו מה הי' לו ערך ה' שבועות נאבד מתוך הקהל ואח"כ מצאו אותו נטבע בנהר רגליו וחצי גופו הי' נטבע בטיט היון של הנהר וחצי גופו וראשו במצולת המים וראו אותו בתוך השעה והעיד ע"ד בזה"ל וויא איך האב נאר אנגעהויבען ארויסציהן איהם פון דעם וואסער האב איך איהם תיכף דערקענט אויף דעם פנים גאנץ גיט אז דאס איזט עזריאל אהרן ווארין דאס פנים איזט גאר גאנץ אין ער איזט אין גאנצען גאר גאנץ אין זיינע מלבושים האבע איך אללע דערקענט אין אויף דעם הארץ האט ער געהאט וויא שופין אין קרעצליך אזוי ווי לישייעס דאס גאנצע הארץ איזט געווען ווי איין לישייא אין דאס לאפסידעקיל איז געווען פון נייע ציץ אין אויפגעריסען אויבין ביים האלז אזוי ווי זוגתו האט דאס אלץ געזאגט פריהער הן סימן גופו והן סי' הד' כנפות. שוב העיד עד שני בזה"ל איך האב דערקענט דיא מלבושים דעם שפענציר אין די הויזין פין בלא גיוואנט וואס ער איז תמיד אין זיי געגאנגען אין דעם פעלץ אין דעם פלאשטץ פון אויבין אין זיין היטל איז גיווען אין בוזים אין זיין לייפסידעקל האב איך אויך דערקענט עס איז גיווען דער ריס פין אויבין וואס איך האב דאס אלליין איהם אמאהל צי ריסין אין דאס פנים האב איך מורא געהאט צו זעהן, כ"ז העידו עדים שראהו תיכף ואח"כ ראוהו עוד עדים והעידו על הבגדים וגם על סימן הלישייא הכל ממש כנ"ל רק שעל הפנים אמר אחד מהמגידים שראה אח"כ שהי' נתפח בפנים ואין יכול להגיד שהכירו בפנים רק המלבושים וסימן של לבו ע"כ תוכן הגב"ע. תשובה. הנה היתר האשה הזאת לא נפלאת הוא ע"פ עדות אחד שהכירו בפניו מיד כשהעלוהו וגם לא ראה הטביעה וגם מצד הכרת כל בגדיו דל"ח בזה לשאלה וגם מצד הסימן שעל לבו דזה הוי בצמצום מקום והוי סימן מובהק ואף אם הוי ס"א די בצירוף הכרת בגדיו לדעת מהר"ל מפראג ובהכרת כל בגדיו י"ל כ"ע מודים. ומה שחשש רו"מ היות כי הי' משוגע אולי השליך כל בגדיו הנה ז"א חשש כלל חדא דנהי דהוחזק לד"א לשטות מ"מ לשאר דברים לא הוחזק וכל עוד שלא ראינו שהי' דרכו להשליך בגדיו אין לחוש לזה דאף דקיי"ל דשוטה לד"א הוי לכל התורה היינו רק לענין דבר שצריך דעת וכונה בזה אמרינן כיון דהוי שוטה לאחת מאלו הוי עכ"פ אינו בר דעת ואין לו דין בר דעת ואין דעתו דעה וגם לענין שחיטה חיישינן שמא לא עשה מה שצריך לעשות ולשוא"ת חיישינן בשוטה אבל להיפוך לחוש לקום ועשה לעשות מעשה שגעון למה שלא הוחזק לעשות זה אין לחוש אף לשוטה והרבה יש לחלק בין שוא"ת לקום ועשה, ועוד הרי הש"ס פריך חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן ניחוש לשאלה ומשני אוכף לא מושלי אינשי ומ"ט לא ניחוש שמא נפל מעל החמור בלי ידיעת הבעלים ובע"כ דל"ח לנפילה אף שאינו בר דעת ודברי הח"מ שכתב דה"ה דחיישינן לנפילה ומכירה המה תמוהין וישבתי דבריו במק"א ועכ"פ פשטא דסוגיא מורה דל"ח לנפילה אף שאינו בר דעת וא"כ ה"נ בהכרת כל בגדיו כיון דהם לא מושלי אינשי ל"ח בזה לנפילה אף שאינו בר דעת ואף דהאחרונים הביאו דעת השבו"י להחמיר בשוטה לשאלה אף לכלים דלא מושלי אינשי אין לחוש לדבריו (ועיין לקמן עוד מזה) ונהי דדעת כמה פוסקים דאף במה דלא מושלי אינשי חיישינן לדידן מכח דעכ"פ מובהק לא הוי מ"מ הרי חזינן דאחרונים לא חששו לזה בהכרת כל בגדיו ובע"כ דעדיף מכלים דלא מושלי אינשי או דלא חששו לדעה זו במ"ע ובפרט בנ"ד הרי עכ"פ מוכח דכלים דלא מושלי הוי סי' רק דס"ל דלא הוי ס"מ ועכ"פ אמצעי הוי וא"כ בהצטרף הסימן שבגופו דהוי עכ"פ כס"א וא"כ בהצטרף ב' אמצעים נעשה מובהק לדעת כמה ואף החולקים בזה כתבנו כ"פ בתשובה דבג' אמצעים ודאי נעשה מובהק וא"כ כאן כיון דהכירו הד' כנפות שלו והוא ג"כ לא מושלי אינשי וא"כ אף להמחמירין בזה הוי עכ"פ ס"א וכל בגדיו הוי סי' שני והסימן בגופו הוי סימן מובהק ונעשה ודאי מובהק לכ"ע ולכך האשה זו מותרת בלי ספק. ומה שהביא דברי הנו"ב שכתב למה לא יועיל ס"א עכ"פ מכח רוב והביא דברי הגאון מו"ה יואב שהובא בכתב יושר שלו שדחה זה ורו"מ קלסי' ובעיני לא הוטב סברתו כלל והדמיון שמביא אין לו דמיון כלל דודאי לו יהיו אלף אנשים יחד אם כולם אין בהם סימן זה רק בשנים מהם ונאבד אחד מהם ודאי דאין כולם נכנסין בספק רק אלו השנים והיינו כיון דראינו סימן זה גם בשני אבל אם לא ראינו סימן זה בשום אדם רק בזה לחוש שמא יש עוד אחד בהם בסימן כזה ראוי לילך בתר רובא לדון את כולם אחר הרוב שלא הי' בהם סימן זה וא"כ ה"נ כיון דלא ראינו שיהי' מוחזק במקום הזה עוד אחד בסי' כזה וא"כ ראוי לדון את כל העולם אחר הרוב שאין בהם סי' זה רק בזה ואף אם השכל מורה דיש עוד אנשים בסי' זה מ"מ הרי ודאי ממקום רחוק מאוד לא בא אחד לכאן וזה מלתא דלא שכיחא הוא ואין לחוש לזה רק דעיקר החשש שמא מאלו הסמוכין הוי איש אחר שהי' בו סי' זה וא"כ באלו הסמוכין ראוי לנו לילך ב"ר שלא הי' בהם סימן זה ורובא דאורייתא ויפה הקשה הנו"ב:
96
צ״זשאלה מקראקא באשה שהי' לה כתב מהיענראל שמת בעלה שהי' בעל מלחמה ומת על מטתו וגם הי' לה ב' עדים בעלי מלחמות שמת והם קברוהו ועי"כ התירו לה ב"ד במדינת אונגארן להנשא ובאתה לקראקא להנשא ונשאת ואח"כ בא בעלה ופסקו הדין דתצא מזה ומזה וכן עשו ועתה רוצה הבעל השני להחזירה וחשש שאם לא יתיר לה ידורו באיסור ולכך עשה והתיר להם וצעקו עליו חכמי קהלתו. תשובה. ודאי לא יפה עשה בזה כי הנה כל הפוסקים הסכימו וכן מבואר בש"ע ל"ש ניסת ע"פ ע"א ל"ש ניסת ע"פ ב' עדים תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה ולומר דהיתר ב"ד עדיף זה מבואר הביטול ובש"ס דאדרבא היתר ב"ד גרע דר"ש ס"ל בנשאת שלא ברשות רק בעדים מותרת לחזור לו ובניסת ע"פ ע"א והיתר ב"ד מודה דאסורה לחזור לו ומה שרצה רו"מ לסמוך על הרמ"א באם הורו לה ב"ד בטעות שמותרת לחזור לו הנה זה טעות דהתם הכונה שטעו בהוראה ובזה הוי לה אונס גמור דלא שייך לומר הוי לה לאמתוני דב"ד בתר ב"ד לא דייקא אבל בטעות כזה שהטעו העדים את הב"ד בזה שפיר י"ל הו"ל לאמתוני דבתר עדים והו"ל לאסיק אדעתה שמא העדים משקרים ובזה אזיל לי' קו' הטו"ז על הרמ"א. והנה לומר דהיתר ב"ד עם ב' עדים עדיף טפי הנה זה אינו סברא כלל הן אמת שמלשון רש"י נראה כן בר"פ האשה שהלך בעלה למד"ה וניסת שלא ברשות ב"ד שבאו ב' עדים ואמרו מת בעלך וניסת מעצמה שהרי לא היתה צריכה היתר ב"ד והנה מדדייק בלשונו וניסת מעצמה ולמ"ל זה ולו יהא דניסת ברשות ב"ד מ"מ כיון שלא היתה צריכה היתר ב"ד מותרת לחזור לו והו"ל לפרש ניסת שלא ברשות שלא היתה צריכה רשות אבל מ"מ הב"ד התירוה ולמ"ל לדייק דניסת מעצמה ואף אי נימא דלשון שלא ברשות משמע שלא ברשות ממש שלא התירוה הבית דין אף לו יהא כן עכ"פ בלשון רש"י הוא מיותר מ"ש וניסת מעצמה גם תקשה על התנא גופו למה נקט כן הו"ל למנקט נשאת בעדים מותרת לחזור לו ובע"כ דקמ"ל דאם הוי תרווייהו בעדים ורשות ב"ד אף הת"ק מודה דמותרת לחזור מ"מ היינו רק לראשון מותרת לחזור לו אבל להשני ודאי אסורה דבשלמא היא י"ל כיון דהוי לה תרווייהו עדים ורשות ב"ד לא היתה צריכה להמתין עוד והוי כאנוסה דמה לה לעשות אבל השני אינו באונס דהוא הי' יכול ליקח ממק"א ולכך הוי כהיא אנוסה והוא מזיד דאסורה לו כן ה"נ בזה קנסוהו רבנן אבל להשני ודאי אסורה בכל ענין ובפרט דנראה דבזה לא הי' עדים כשרים רק בעלי מלחמות והם ע"פ הרוב קלים וחשודים על עריות וסמיכות המתירין הוי רק בצירוף מכתב האדון יענראל וא"כ הוי רק רשות ב"ד ולכך השיבו לפסוק דאסורה לזה ולזה וחס להזכיר להתירה לחזור לשני ואם יש חשש שיזנ' כך הלעיטהו לרשע וימות לכך ישתקע הדבר ולא יהי' נאמר:
97
צ״חע"ד שא'. לדינא אני מסכים לרו"מ להתירה ואני מוסיף על דבריו דנהי דכתב ישראל לא מהני לכמה פוסקים היינו אם לא נזכר סימנים בהמכתב מי כתבו אבל אם הוי בו סימנים מובהקים מי כתבו ודאי מהני כמו דמהני סימן בגוף המת כן ה"נ מהני סימן בהמכתב מי כתבו ובזה מהני אף בעד מפי עד אם יש סימן דהעד הראשון אמר לו כן דעיקר דלא מהני עד מפי עד בכתב רק היכא דיש חשש דלא אמר לו הראשון ואולי משקר אבל היכא דהוי סימן מובהק שהראשון אמר לו כן מהני ואף אם הוי רק סימן אמצעי נראה דהכתב הוי עכ"פ כמו סימן אמצעי ולכך בהצטרף בו עוד סימן אמצעי בגוף הכתב מצטרף ב' אמצעים להיות מובהק וכאן במכתב הזה יש סימנים שהוא כתבו או אחד כתבו מפיו ולכך מהני ומצטרף בהדי היתרים שלו:
98
צ״טע"ד שא' חייט אחד הלך באמצע השבוע לכפר למלאכתו ובאמצע היום אמר שילך לביתו על שבת והלך לביתו וסמוך לקה' הלך איש אחד מכפר אחר שהי' בקה' בבית המרחץ ופגע לחייט זה ושאלו החייט אם יבא לביתו בה"ש ואמר שיבא שיש עדיין שהות ואח"כ סיפר ערל אחד שהחייט ביקש ממנו להעבירו דרך המים שהולך סביב העיר ולא רצה ולבסוף נאבד החייט וחפשו אותו ולא מצאו ואחר ה' חדשים מצאוהו מושכב סמוך לכפר על רקק מים עם כל בגדיו וניכר שהי' מושכב בתוך המים כמה בגדים שעליו כמעט נפסדו ונרקבו וכשמצאוהו הי' פניו נשתנה ונפוח וכשהביאו לעיר והניחו אותו בבית אמרו כמה אנשים שהניפוח הלך וניכר שהוא הוא ויש להם סימנים בזקנו ובשערות גם בבגדים יש סימנים מובהקים בט"ק גם בכתונת שהכתונת שלבש על שבת ועל הכתונת נכתב שמו ועדיין הי' הכתונת עליו עם הסימן ניכר היטב גם הי' חגור תחת בגדיו רימידיל של עור שהכל יודעין שהוא שלו ולפ"ד יכולין להתיר אותה כי לפי המבואר שבגדים שאין עשוין להשאיל כמו חמור וכליו הוא סימן מובהק וכתונת שאדם לובש בודאי אין עשוין להשאיל וגם שאמרו שניכר בט"ע עכ"ל. תשובה. הנה מ"ש רו"מ דהכתונת אינו עשוי להשאיל זה אינו ממשמעות הפוסקים שלא חלקו בין כתונת לשאר בגדים וגם הנה מצד הט"ק שלו אם שזה מבואר באחרונים שטלית ציצית אינו עשוי להשאיל על כל זה אינו היתר ברור לפ"ד הח"מ שכתב דה"ה דחיישינן לאבדה ומכירה א"כ גם בט"ק יש לחוש כן ולחליפין דלמא החליק ולקח ט"ק אחר לעצמו וזה נתן לאחר ואף דהח"מ תמוה כמ"ש בנו"ב מ"מ נ"ל כוונתו ע"ד מ"ש הב"ש בשם תשובת ב"י דכיון דסימנים דרבנן ובעינן סימן מובהק ביותר לכך בכלים דלא מושלי אינשי חיישינן דעכ"פ לא הוי ס"מ א"כ י"ל דזה הוי כוונת הח"מ דלדידן חיישינן אף לאבדה ומכירה וא"כ אף בט"ק יש לחוש לאבדה או לחליפין גם בלא"ה לא מהני כלים דלא מושלי אינשי להך סברא אם סימנים דרבנן מיהו אם הכירו כל בגדיו מבואר באחרונים דבכל בגדיו וה"ה רובן ל"ח לשאלה גם בלא זה נראה כיון דהי' כל גופו שלם ולא הי' לו חבורות בפניו ולאחר שהלך הניפוח הכירוהו כי זה הוא והנה דעת הר"ת דבכל גופו שלם מעידין עליו אפי' אחר כמה ימים ועיין בח"מ ס"ק נ"ה במעשה דפנחס מק' ארלא הביא שם דעת כמה דס"ל דלר"ת אפי' במים מהני אם כל גופו שלם להעיד עליו אפי' אחר כמה ימים ואף דהביא שם דעת החולקים בזה מ"מ נראה דעכ"פ סימן אמצעי הוי אם כל גופו שלם דאין לנו להרבות במחלוקת דלר"ת וסייעתו והרא"ש יחשב אפי' סימן מובהק ולהחולקים לא יהי' אפי' ס"א לכך נראה דכ"ע מודים דהוי ס"א וכיון דהוי עכ"פ ס"א בגופו וט"ע או ס"מ בכליו א"כ לא מבעיא לדעת המהר"ל מפראג ודאי מהני זה ממ"נ כמבואר בב"ש אף גם להחולקים עליו שוב עכ"פ מהני הך מעלה דהוי כאן כלים דלא מושלי אינשי כגון הט"ק מה אמרת כיון דסד"ר בעינן ס"מ ביותר וכיון דאפשר בשאלה לא הוי ס"מ ביותר אך הרי עכ"פ מודים גם הם דהוי ס"א וא"כ מצטרף ט"ע בכל גופו שלם בהדי סימן בגדיו בס"מ בכלים דלא מושלי דהוי עכ"פ ס"א ובצירוף ב' סימנים מובהקים נעשה ס"מ כמ"ש בכמה תשובות אך זה אם מכירין אותו בט"ע ממש אבל אם אין מכירין אותו רק ע"י הכרת שערו וזקנו אין זה כלום ואין לנו היתר רק לסמוך על הכרת כל בגדיו או רובן או מצד הכרת הט"ק ונסמוך בעת הדחק על הסוברים דגם לדידן סמכינן על הך סברא דלא מושלי אינשי ובאופן זה לא יתירו לה עד סוף שנה מיום שנאבד כדי לצרף גם זה אם הי' חי לא הי' מתאחר כ"כ כמו שמצינו בתק"ע דעשו כן לסניף להיתר ולהזהיר שלא תנשא מיד כן יעשו כאן דבאם הכירוהו בט"ע ממש זה הוא ולא הי' חבול בפניו מותרת להנשא מיד ואם לא הכירו אותו רק ע"י הזקן והשערות לא יתירו אותה רק אחר יב"ח מיום שנעלם ואין להאריך בדבר שכבר הארכתי:
99
ק׳שא' בדבר העגונה זה ב' שנים לדעתי היתרה פשוט ע"פ המכתב מק' קארטשוב כיון שנזכר במכתבים שבידו שהי' מק' דילטשאק ושמו זעליג וואסירמאן וא"כ כיון דהוי שמו ושם עירו ולדעת כמה מהני שמו ושם עירו אפי' בלא שם אביו ואף החולקים בזה כיון דנקרא הכינוי שלו וואסירמאן כבר מבואר בכמה תשובות דשמו ושם הכינוי הוי כשמו ושם אביו ושם עירו זכרו ג"כ וא"כ כיון דכתב דשם נחלה בחולי ר"ל ואח"כ כשהביאוהו מת הכירוהו שזה שנחלה שם א"כ ודאי זה הוא ולמה ניחוש לה ולומר אולי הביאוהו אחר ג"י הנה לא מבעיא להמקילין בספק ג"י רק אף להמחמירין היינו רק בנמצא הרוג בשדה אבל במת בעיר ודאי אין דרך ישראל להשהות המת ג"י ובודאי הי' מן הזריזין למהר קבורתו כמצוה וחובה עליו לכך אינו בכלל ספק ג"י ועוד כיון דהי' חולה שם ועכשיו מת ודאי היינו האי שנחלה היינו האי שמת ואין לחוש שמא אחר נחלה ומת וזה הבריא ויותר יש לתלות דהיינו האי שנחלה היינו האי שמת וגם לחוש שהכתבים שבידו הוי שאול מאחר דכתבים כאלו אין עשוין להשאיל ואחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן לרמאות לאחרים בזה ונהי דלמי שאין מכירין לא שייך לומר אחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן כי הרבה רמאים בעולם וכמ"ש בחו"מ בש"ך סי' קל"ג מ"מ זה האיש זעליג וואסירמאן לזה אנו מכירין אותו ולכך אין לחוש לו לרמאי שישאיל כתבים כאלו לרמאות לאחרים ולנפילה ואבדה אין לחוש כמו שחולקים על הח"מ בזה ובפרט אף לדעת הח"מ היינו רק בדבר דשכיח וראוי בין לעשירים בין לעניים ולכך יש לחוש שמא אחר מצאו יהי' מי שיהי' אבל בדבר דאין ראוי רק לעניים זה ודאי מלתא דל"ש שיהי' זה אבדן וימצאנו עני הצריך לזה ג"כ זה ודאי אין לחוש וכעין שכתב הח"מ לענין שאלה דיחיד ולכך לדעתי היתר האשה הזו פשוט:
100
ק״אע"ד שא' ויובן מתוך התשובה ואני משיב בקצרה לדינא. הנה לדעתי סימן השינים דהם בשוה עומדים שינים החיצונים ואינן בעגול כדרך כל אדם זה הוי סימן מובהק כי לא שכיח באחד מני אלף להיות כן ואף דהלחיים עם סימן זה היו מונחין בפ"ע ולא היו מחוברין לשאר עצמות שהי' שם מ"מ נראה בכה"ג ודאי דרשינן סמוכין אפי' לדעת הב"ש דזה עדיף מפירות סמוך לכלי דבשלמא בפירות סמוך לכלי אין ענין זה לזה ויתכן להיות פירות בלי כלי וכלי בלי פירות אבל עצמות הללו הנה דרך כל אברי האדם להיות כן ושייכין זל"ז ודאי אין הב"ש מודה דדרשינן סמוכין דזה עדיף מפירות בכלי ומההוא גברא חריפא אין ראי' לא מבעיא להסוברים דשם מוכח דהוי אחרינא ג"כ פשיטא דאין ראי' ואף להסוברים דאף בלי הוכחה דהוי אחרינא אסורה זה הוי רק דלא הוי סימן בשום אבר ממנו אבל אם הוי סימן באבר ממנו ונמצא סמוך לו שאר אברים דהחיות תלוי בהם ודאי דאזלינן בתר סמוך ובלא"ה הקצה"ח סי' רס"ג חולק על הב"ש ואף דנתיבות חולק עליו דחיתי כבר וגם הבאתי ראי' דלא כהקצה"ח דסמוך הוי תוך ד"א רק כל דאין דרך הרבים מפסיק נקרא סמוך והנה אף אי נימא דהסי' בשינים לא הוי ס"מ מ"מ כיון דנמצא סמוך לו כל בגדיו והנה חשש שאלה ליכא בזה כיון דהוי כל בגדיו כמ"ש האחרונים ובצירוף דעת מהר"ל מפראג דס"א בגופו וס"מ בבגדיו מהני ממ"נ ואף דדעת הב"ש דלא מהני סמוך כבר כתבתי בתשובתנו דלא כוותי' ובנ"ד כזה דיש ס"א בגופו נראה דמודה הב"ש דמהני עכ"פ הסימן האמצעי לצרפו עכ"פ למעלות הקרוב דלא עדיף הקרוב מס"א וי"ל זה כוונת הב"ש מ"ש דלא דמי לפירות בכלי והקצה"ח כתב דלא ידע פשיטות שלו ולפי הנ"ל י"ל הכונה בשלמא באבדה דמחזירין בס"א לכך מהני קרוב דהוי ס"א אבל בעגונה דבעינן ס"מ י"ל דסמוך לא הוי ס"מ מיהו עכ"פ ס"א ודאי הוי והרי דעת כמה דמב' אמצעים מצטרפין להיות מובהק לכך מהני סימן השינים לצרפו להכלים ולכך הנני מצטרף עם רו"מ להתירה:
101
ק״בע"ד שאלתו בנדון העגונות שבא מכתבים מערכותיהם שמתו בעליהן וזכרו שמם ושם אביהם ושם עירם. הנה בילדותי הארכנו בזה בתשובה והתרנו ע"י עדות ערכותיהם כי הם דייקי טפי ומתייראין מן העונש פן יבורר שקרם וא"צ בזה מסלפ"ת וכן מבואר בישועת יעקב להיתר ע"י עדות ערכותיהם:
102
ק״גע"ד השאלה והגב"ע בזה"ל במותב וכו' אתא לקדמנא ישראל במו"ה יעקב וכו' וז"ל בקיץ העבר נכנס יהודי מצבא המלך והתפלל שם ונכנסתי עמו בדברים ומדי דברי בו אמר לי אלמלא הייתי חולה קצת הי' למצוה להודיע לק' מחניווקא לאשה אחת ממיתת בעלה ובעברי דרך בא"ד כבר הגדתי להודיע שמה ובשמעי הדברים שאלתיו מי הוא זה ממחנובקא השיבני חתן ר' ירחמיאל מלמד ושמו ניסל והוא ג"כ אחיו של ר' ירחמיאל ועזב את אשתו בלכתו למערכת המלחמה ואחר צאתו ילדה אשתו וה"ר ניסל מת באדעססא וחקרתיו ממיתתו ומה הכיר כי הוא ר' ניסל ממחנובקא השיבני אני וה"ר ניסל היינו חברים יחד במערכות המלחמה ושמעתי מפיו תמיד ששמו ניסל והוא חתן אחיו ר"י ממחנובקא וכי עזב אשתו בלכתו הנה במחנובקא וכבר ילדה ממנו אחר צאתו מביתו כ"ז שמעתי בהיותנו יחד על המשמר והי' סומא באחת מעיניו וה"ר ישראל לא חקר ממנו באיזה עין ואח"כ שלטה בנו יד האויב הביאו אותנו יחד לאדעססא בשפיטאל ואני נתרפאתי ובו גברה החולי ויום אחד הלכתי ממנו לעת ערב והוא מוטל על ערסו ובבוקר בקרתיו והנה כבר מת וחפשתי באמתחתו לאשר ידעתי שהי' לו שמונה רו"כ ולא מצאתי ואני וחברי אנשי הצבא נתעסקנו בקבורתו וקברנו אותו וכדברים האלה תודיעו וכו' עכ"ל הגב"ע. תשובה. הנה האשה הזו פשוט היתרה כאשר כתב אך הוא מיראי הוראה רוצה לצרף דעתי הנני מצטרף עמו להתירה כי אף שהוא לא הי' ממחנובקא יפה כתב רו"מ כיון דאשתו היתה שמה קרא לו על שמה גם כיון דהוי כמה סימנים דזה הוא יתכן מה דשינה מקומו הוי מכח שכחה ששכח מקומו ברבות הימים אך כאן הוי חשש אחר מ"ש בכמה תשובות היות כי בעלי מלחמה חשודים על עריות כמובן ופסול לעדות אשה אך כאן ליכא חשש זה דכאן הוי כמסלפ"ת כיון דלא שאלו עליו כלל יש לו דין מסלפ"ת דאף נכרי נאמן בזה ובפרט דאומר קברתיו וגם אומר מת על מטתו ולא במלחמה לכך האשה מותרת להנשא וישבו ב"ד ויתירוה דכה"ג בעינן ב"ד וז"פ.
103
ק״דומה שהביא רו"מ דברי הב"ש שמתיר באם העיד שראהו גוסס ג"י ותמהו עליו ורו"מ תמה עוד דא"כ איך משכחת לה דאין מעידין על גוסס דהרי בלא"ה אסורה ג"ח מכח הבחנה זה לק"מ דהרי נ"מ באם עברה ונשאת מיד או רק קדשה אחר בזה על גוסס לא תפסי בה קדושין ונשואין ואם אחר ג"י קדשה אחר מקודשת אבל אחר ג"י אם נתקדשה או נשאת הוי קדושין ובזה מיושב דברי הב"ש מה שתמהו עליו דכוונתו לענין דיעבד והרי במשאל"ס אם נשאת לא תצא לכך ה"נ הוי אם העידו אחר ג"י אם נשאת לא תצא וי"ל עוד דכוונת הב"ש רק למ"ש הרמ"א שם דאין לסופדו וכו' רק ביודעים שמת בודאי מכח חשש שמא תנשא ע"ז כתב דבאומר שהוי גוסס ג"י מותר לסופדו ולהתאבל עליו דאין חשש שמא תנשא דאם תנשא בדיעבד לא תצא כיון דרובן למיתה וא"ש דברי הב"ש:
104
ק״השא' באשה עגונה שהי' בעלה בצבא החיל ובא לה מכתב מבעלי מלחמה ישראל שנטבע בנהר לפניהם ואחד משכו מן המים וגלגלו אולי יחזיר לחייו ולא עשו תושי' וקברוהו ע"פ השדה וע"ז היו חתומים עשרה בעלי מלחמה וג' אנשים קיימו חתימתם אך אין החתימה ניכרת גם של המקיימין אינו ניכר. הנה הרבה הארכתי בדין זה וכעת אבוא רק בקצרה לדינא כי הנה אני מסכים עמו להתירה כי אף להמחמירין בכתב ישראל היינו באינו מקוים אבל במקוים נהי דאין מכירין הקיום הרי בסי' קמ"ב הובא דעות דקיום ב"ד א"צ קיום וכבר כתבתי בקונטרס תקון עולם להקל בזה ולכך אף להמחמירין בזה מ"מ בעדות עגונה דדי אף במפי עבד מפי שפחה מכ"ש דמותר בקיום ב"ד דא"צ קיום ואף אם הי' בלי קיום ב"ד נראה דכאן אין לחוש להני המחמירין בלי קיום דהתם מיירי דרק פ"א מצאו כתב ישראל אז יש לחוש לזיוף והיינו אף דקשה למה נחמיר בזה בלי קיום הרי הוי ק"ו דהרי מתירין ע"פ ע"א ע"פ עבד ושפחה מה דלא מהני מן התורה מכ"ש בכתב דמן התורה א"צ קיום למה נחמיר יותר בזה להצריך קיום ובע"כ צ"ל הטעם כיון דאין מכירין כתבו הוי ריעותא דאין מכירין כתבו ניכר קצת שהוא זיוף דבלא"ה הי' עושה כדין והי' הולך לפני ב"ד להעיד וכדומה וכיון דהוי ריעותא גרע טפי א"כ תינח בעלמא אבל היכי דידעינן כגון בנ"ד באנשי חיל דאין בידם לעשות בע"א אם אין עומדין לפני ב"ד לכך כל דלא חזינן ריעותא לכ"ע ל"ב קיום ועוד הרי בנדון זה חזרו וכתבו לאנשים הנ"ל להעיד לפני אנשים וא"כ מכתב הזה הנשלח מן האשה על שם החתומים הראשונים ודאי נמסר רק לידם וא"כ אם הם השיבו פעם ב' מוכח דהוי חתימתם והיינו הקיום ממש ודי בהוכחה לבד בזה. ועוד לכאורה הי' נראה דאף המחמיר דבעי קיום היינו בע"א דבזה מה"ת בעי קיום י"ל בזה לא הקילו תרי קילי להאמין ע"א ואף בלי קיום תרי קילי לא הקילו בזה אבל בשני עדים דאם הי' מעידין לפנינו היו נאמנים מדין תורה י"ל דודאי מהני כתב ולא בעינן קיום ק"ו ממה דנאמן אפי' עבד ושפחה ואף דבירושלמי יבמות שממנו מקור דין זה מוכח דאף בשני עדים לא מהני כתב להסוברים כן מ"מ י"ל דלהלכה לא הכריעו המחמירין רק בע"א מטעם הנ"ל אבל בשני עדים לא החמירו רק ס"ל כהמקיל כן בירושלמי כיון דהוי שם פלוגתא יש להכריע ביניהם כך. וגם במה דקיי"ל במקום סכנה כותבין אעפ"י שאין מכירין ולא חיישינן לצרה מכ"ש בזה ואף אם מחמירין אף בב' עדים נראה דהיינו אם בכתב אחד מצאו כן י"ל דלא פליג בזה כיון דבעלמא ע"א נאמן בעגונה כמו ב' עדים אם נתיר בב' עדים בלי קיום נתיר גם בע"א וכיון דיכול להיות שאחד זייף הכל לכך בעי קיום אבל אם מצאו ב' כתבים בזאח"ז שפלוני מת בזה י"ל ודאי ל"ח לזיוף דזה מלתא דל"ש לזייף ב' פעמים ובמלתא דל"ש לא גזרו רבנן וכיון דכל פעם הוי עד אחר כמו בנ"ד דבפעם ב' הוסיפו יותר עדים אין לחוש בזה לזיוף ומותרת בלי קיום כלל ומכ"ש כאן שהוי קיום אף דאינו ניכר הקיום וזה נכון. אך דא עקא דהרי יש דעות הובא ברמ"א סי' י"ז דבראה הטביעה לא מהני הכרתו בט"ע אפי' בראה מיד שהוציאו ובעינן שיהי' לו סימנים בגופו וכאן לא ביארו שהי' להם סימנים ונראין הדברים דע"י ט"ע הכירוהו וזה לא מהני לכמה פוסקים בראה הטביעה אך באמת א"ש כאן דמה דמחמרינן הוי רק בע"א אבל בב' עדים לא חיישינן לבדדמי ומהני לכ"ע אף דראה הטביעה. ועוד נראה דאף בלי ב' עדים מהני כאן כיון דהוי בעל מלחמה ובבעל מלחמה הוי סימנים בגדיו דלא שייך בזה חיישינן לשאלה דאין בע"מ רשאי להשאיל בגדיו לאחר ובנפשו הוא ודמי לכלים דלא מושלי אינשי ובזה ודאי הכירו אותו בבגדיו דבלא"ה לא הי' אומרים דזה הוא ובע"כ הכירוהו בבגדיו ודי בזה הכרת הבגדים גם בלא"ה כיון דראוהו נטבע בבגדים אלו אין לחוש לשאלה ואף דיש לחוש להיפוך דבגדי בע"מ הוי הכל שוין וי"ל דהם נדמו בט"ע של הבגדים דזה הוא וט"ע לא מהני בזה כיון דראו הטביעה אך י"ל דבזה בלא"ה אין לחוש לבדדמי די"ל דוקא באיש אחר חיישינן לזה מכח דראוי לילך בתר רובא דעלמא אבל בזה דהוי בע"מ ובפרט דהוי מן בעלי כלי זמר והמה מועטין וליכא בזה רובא דעלמא אין לחוש בזה לדדמי ולשאלה לאחר לא שייך בבע"מ ולמעט בפלוגתא עדיף לכך י"ל בזה לכ"ע ל"ח לבדדמי אף דראה הטביעה וזה אני כותב לסניף דבלא"ה ל"ש בזה בדדמי כיון דהוי כאן הרבה עדים כנ"ל גם י"ל דהני דמחמרי בראה הטביעה היינו רק בלא שהה עד שתצא נפשו דהוי חשש תורה אבל בשהא עד שתצא דמה"ת בלא"ה מותרת רק מדרבנן אסורה מודים דל"ח לבדדמי וכאן ודאי שהו כ"כ דהרי חפשוהו אותו בודאי הי' כ"כ. גם יש לצרף בזה דעת המבי"ט דחזקה היינו האי שנאבד ואף להחולקים כאן עדיף כיון דנמצא במקומו ממש גם כיון דמשאל"ס הוי רק דרבנן לכך י"ל דסמכינן על חזקה זו וגם עיקר הטעם שחלקו על חזקה זו היינו כיון דנאבד חי ועתה מת ואינו כמו שנאבד משא"כ בנטבע כיון דבשעה שנאבד הוי רובו למיתה א"כ לא נשתנה משעת אבדה לכך לכ"ע י"ל חזקה זו דהיינו האי שנאבד לזה הנני מצטרף עמו להתירה וישבו ב"ד ויתירו אותה כדין היתר עגונה:
105
ק״ושאלתו בנדון העגונה שהי' בעלה מארקיטנדר במלחמת רוסיא עם הישמעאלים הנה אם אמנם מ"ש רו"מ בשם הרב מבעלזא שיש לו גב"ע על קברתיו הנה בגוף הגב"ע דשם אינו נזכר זה רק אחד אמר שהי' לו הוצאות על קבורתו ואם על זה כוון אין זה בכלל קברתיו דזה יתכן שנתן לאחרים הוצאות על קבורתו ואולי הם השטו בו ולא קברוהו או תחלה דימו לקברו ואח"כ לא קברוהו כי ראו בו עדיין חיות מיהו בלאו עדות זה מותרת מטעמים שכתב רו"מ גם כיון דיש בגב"ע דאח"כ באו הישמעאלים וחתכוהו הנה מבואר בק"ע דהזזה אותו הוי כמו קברתיו ומכ"ש חתכוהו ודאי מהני כמו קברתיו והדין פשוט שהיא מותרת וא"צ פלפול ואריכות בזה ובתשובה לק' בענדין כתבנו היתר חדש די"ל מה דבמלחמה חיישינן לבדדמי היינו רק אם אומר סתם מת או נהרג אבל אם אומר שראה מיתתו במה נהרג אין לחוש לבדדמי והבאתי ראי' לזה בעזה"י:
106
ק״זע"ד אשת המומר שמואל טראנסלאטר ימ"ש הנה ביש גדא דההוא אתתא כי אין לה עדות נכונה כי הן אמת ע"פ עדות ערכאות אפשר להתיר וכבר כתבנו תשובה ארוכה במה"ק ובספר ישועת יעקב כתב כן שהתיר ע"פ עדות יענראל אך כאן הוי כמה חסרונות אחד מי יודע אם החתומים הנכרים המה שרים גדולים דלמא המה מאן דהו ואינם כדאי להיות נקראים ערכאות והיותר קשה מזה הוא מה שלא נזכר בדבריהם כי כך שם אביו ושם עירו ולא נזכר רק שמו לבד הן אמת שאם יש עוד איזה כינוי בהדי שמו מבואר בק"ע דהוי כמו שמו ושם אביו וכאן נזכר שמו שמואל טראנסלאטר אך נראה דזה אינו מועיל כן דהפוסקים מדברים משם שאינו נקרא בפניו כך רק שלא בפניו הן מצד דהוי גנאי לו או מצד דבר אחר ולכך כל דאינו נקרא כך בפניו לא נחשב כשמו והוי כסימן אחר והוי כשם אביו אבל בשם שנקרא בפניו כך ומכ"ש אם הרוב העולם קורין כן שמו בפניו וא"כ הוי כמי שיש לו ב' שמות וזה ודאי לא יאמר אדם בעולם שמי שיש לו ב' שמות א"צ לשם אביו זה ודאי אינו והנה בזה"ז ובפרט במדינת אשכנז נקראים רק בשם הלעז וקורין לו כן בפניו ודאי לא הוי כסימן. ועוד טעם שני אפי' אם הי' כאן גם שם אביו ולא שם עירו או שם עירו ולא שם אביו לא אפשר להיתר והוא דהרי כל הני שמקילין במסלפ"ת או לפי הנ"ל בערכאות כל זה אינו מדין תורה דהרי קיי"ל אין דבר שבערוה פחות משנים ובכל דבר דאורייתא אין מסלפ"ת נאמן רק בעדות אשה ובע"כ הטעם מכח דדייקא ומנסבא דאין לומר דבלא הטעם דדייקא הקילו משום עגונה דא"כ למה בע"א פשיטא לי' להש"ס דלא הקילו רק מכח על"ג או מכח דייקא משמע הא לולי דייקא לא הי' מקילין בע"א וא"כ מכ"ש במסלפ"ת דלא הקילו רק מכח דייקא ולפ"ז באם הוי בקטטה דלא דייקא כמו דע"א אינו נאמן מכ"ש דמסלפ"ת אינו נאמן וא"כ הרי במומר יש ב' דעות אם הוי כקטטה או לא וא"כ נהי דבשאר מומר יש להקל ולומר דלא הוי כקטטה מ"מ בזה הוי ס"ס דלמא בעינן שמו ושם אביו ושם עירו דלמא כולם בעינן ואת"ל דדי בחד מנייהו או שמו ושם עירו או שמו ושם אביו דלמא מומר הוי כקטטה ולא מהני ערכאות כיון דבע"כ קולא זו הוי רק מדרבנן דמן התורה בעינן דוקא ב' עדים וכל מה דסמכינן אערכאות הוי רק דרבנן ובע"כ בעדות אשה הוי רק מכח דייקא ובאם הוי קטטה לא דייקא ולכך מכל הלין טעמי אין בידי להתיר אותה כלל ומן השמים ירחמו עלי':
107
ק״חע"ד אשר התעורר ע"ד ר"ת דבכל גופו שלם מעידין עליו אפי' אין פרצוף פניו קיימין והקשה מן הש"ס יבמות (/דף/ כ') ממעשה דאבא בר מרתא דהוא בר מניומי דהוי מסקי בי ר"ג וכו' דמוכח להיפוך דאף כל גופו שלם אם ליכא פרצוף פנים אינו ניכר וכו' הנה קו' זו מבואר בתשובתי מה"ק ושלחתי לפני הגאון מוהראז"מ ונדחק ולא הונח ואח"כ ישבתי וכעת עלה בלבי דרך הערה דהנה מצינו כמה דברים היוצאים מן הכלל ויזדמן ע"ד המיעוט וא"כ ה"נ נהי דמן הסתם אמרינן דבכל גופו שלם נחשב ט"ע אף בלי פרצוף פנים והחוטם מ"מ ע"ד המיעוט ומיעוטא דמיעוטא יתכן שלא יכירנו ומ"מ ל"ח לזה בסתמא ומה גם די"ל דנהי דבש"ס מוכח דלא הכירוהו אף דהי' גופו שלם מ"מ גם לאיש אחר לא נדמה להם רק דלא בשקרוהו אבל להיות נדמה לאיש אחר זה ודאי אינו וא"כ במעשה דר"ת לומר העד דדומה לו דזה וזה הוא זה לא יהי' נעשה אם כל גופו שלם עכ"פ לא ידמה לו דזה הוא ומה שהביא הש"ס כלל מעשה זו י"ל דנ"מ להיפוך עפמ"ש ביבמות פ"ח במה דפריך אתי גברא וקאי ואת אמרת לא תצא וכו' עד לא צריכא דאתי בי תרי ואמרי אנן הוינן בהדי' מכי נפיק ועד השתא ואתון הוא דלא ידעיתו לי' דכתיב ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו וכו' וא"כ משמע דאם לא הוי ראי' מיוסף הוי אמינא כיון דהעולם אין מכירין אותו נחשב העדים שמעידין על הכרה מוכחשין מהכל וא"כ ה"נ הוי ס"ד כיון דכל גופו שלם רק הפרצוף פנים אינו ניכר ועדים מעידים דזה ראובן אבל כל העולם אין מכירין אותו וא"כ הוי ס"ד דע"י גופו שלם א"א כלל שלא יכיר אותו וא"כ אם עתה אין מכירין אותו העולם מוכח דסהדי שקרי נינהו לכך קמ"ל הש"ס דזימנין ע"ד המיעוט אף דגופו שלם אפשר שלא יכירו אותו ולכך אם יש עדי הכרה אף דשאר העולם אין מכירין אותו תלינן במיעוטא ומיישבין דבריהם במה דאפשר דלא יהיו מוכחשין כמ"ש כעין זה בחו"מ סי' למ"ד ולא נחשב הכחשה והוי ראי' ממעשה זו כעין ראי' דיוסף שהביא הש"ס וא"ש דברי ר"ת בעזה"י:
108
ק״טבמ"ש בסי' י"ז סעיף נ' בהג"ה וכותי המסל"ת וכו' צריך ג"כ שיאמר קברתיו ויש מקילין בזה, הנה נ"ל דאף להמקילין ח"ה אם נזדמן שישראל סיפר לפ"ת נמי לא בעינן קברתיו דודאי לא גרע סיפור לפ"ת דישראל משל נכרי ובפרט דזיל בתר טעמו דהרי עיקר טעמייהו הוי לחלק דבשלמא דרך עדות הו"ל להזכיר גם קברתיו ומדלא זכר מוכח דלא קברו ולכך חיישינן לבדדמי אבל מסל"ת דאין ראי' ממה שלא זכר הקבורה ולכך ל"ח לבדדמי וא"כ ה"ה נמי אם הישראל לא כוון להעיד רק דרך סיפור נמי כן ולא בעינן קברתיו מיהו נראה דבזה יש לחלק בין ישראל לעכו"ם דאף דבעכו"ם יש דעות והכי קיי"ל דלא בעינן קישור דברים ואף בלא קישור דברים הוי מסל"ת מ"מ בישראל כה"ג נראה דאין לו דין מסל"ת בכה"ג דבשלמא גבי עכו"ם כיון דאינו יודע הדין או בסתמא תלינן דכוונתו הי' למסלפ"ת ולא להעיד אבל בישראל דיודע הדין אז הוא להיפוך דבסתמא כוון להעיד רק אם חזינן בפי' דאמר דרך סיפור ולפי תומו בזה דינו כנכרי מסלפ"ת כן נ"ל נכון בזה:
109
ק״ימה ששאל ע"ד עגונה אם יכולה לסמוך על מה שיבא לה כתב מב"ד שנתגרשה שם ע"י ש"ק אך שלא יהי' ניכרים החתימות במקום האשה רק של אחד מהדיינים. הנה יפה אומר מעכ"ת דדי בזה בהכרת אחד מהדיינים להיות מהיות טוב והיינו כיון דמה"ת לא חיישינן לזיוף רק מדרבנן ומשום עגונא די בחד וזה סמך בעלמא ומה"ד לא בעינן כלל לקיום במקום עגון וכמ"ש בכמה תשובות באשה שהביאה מעבד שנתגרשה ולא הי' מקוים וכתבנו באריכות להקל במקום עגון בלי קיום ולא כהרשב"ץ שהביא הרמ"א בסי' קמ"ב והסכימו עמי גדולי הדור שהיו אז והנה שורש הדבר נצמח מן הש"ס דאמרינן בשעת הסכנה כותבין אעפ"י שאין מכירין וכבר נשאו כמה נשים בהיתר זה ויושבין תחת בעליהן: (ע"כ קונטרס תק"ע):
110
קי״אהח"מ בסי' ס"ד העלה דבערב הרגל מותר לישא ועיין בפמ"ג או"ח סי' של"ט כתב שם דבבה"ש בשבת מותר לישא כיון דהוי עיקר איסורו דרבנן ולא גזרו אשבות בה"ש במקום מצוה אבל ביו"ט י"ל דהוי דאורייתא מכח אין מערבין שמחה בשמחה לכך אף בבה"ש אסור וחמור בזה יו"ט מבשבת גם עיין בדברי הרמ"א בסי' של"ט בטעם שנוהגין להקל לעשות בשבת חתונה סמוך לחשכה:
111
קי״בכתב הרמב"ן בחי' עה"ת פ' תבוא עה"פ וירשתם אותה וישבתם בה וז"ל שמכאן מ"ע לישב בא"י ומזה הטעם יכול הבעל לכוף לאשתו והאשה לבעלה ללכת לא"י משום שיש מ"ע זו וכו' עיי"ש בדבריו ולפ"ז מבואר מהרמב"ן שדוקא מכח מ"ע יכול הבעל לכוף לאשתו והנה מ"ע זו משמע דלא חל רק בעת שישראל שרוין על אדמתן שכך נאמר וירשתם אותה וישבתם בה ולפ"ז בזה"ז ליתא להאי מ"ע כלל וא"כ תו אין הבעל יכול לכוף אשתו ומזה מוכח דהרמב"ן ס"ל כדעת המרדכי הוא באה"ע סי' ע"ה עיי"ש:
112
קי״גנסתפקתי בחתן שהיה לו סעודה ביום ז' שלו ובפ"ח ונמשכה סעודתו עד ערב ליל שמונה אם מברכין ברכת חתנים בלילה או לא אם אזלינן בתר התחלת הסעודה או לא וכעת לא מצאתי גילוי לדין זה אבל לדעתי הדבר פשוט שאין מברכין דאינו דומה להזכרת שבת ויו"ט בבהמ"ז כיון דבהמ"ז אקרקפתא דפת מונח דכל היכא שאוכל פת נתחייב בבהמ"ז א"כ תיכף כשאכל כזית ביום נתחייב בבהמ"ז בהזכרה וכיון שכבר נתחייב בהזכרה אף שאח"כ כבר בא יום אחר כיון שכבר נתחייב בבהמ"ז בזה לא נפקע מחיובו עוד אבל שבע ברכות של חתן לא חל עליו החיוב רק בשעה זו שמברך בהמ"ז דהרי לאו הפת גורם כן שאם הי' סועד כל היום בלי פ"ח אינו חייב לברך ז' ברכות גם אם הי' שם בשעת סעודה פ"ח אם בשעת בהמ"ז חלף הלך לו ג"כ אינו חייב לברך רק כשיש פ"ח שם בשעת בהמ"ז חייב לברך וא"כ זה לא חל עליו החיוב רק בשעת בהמ"ז ולא מקודם ולכך בתר שעת בהמ"ז אזלינן דלא שייך בזה לומר שכבר חל החיוב עליו משעה שאכל כזית דהרי יש בידו לפטור עצמו מחיובו אם ילך לו הפ"ח ואינה דומה לבהמ"ז דכיון שאכל כזית אינו בידו לפטור א"ע מבהמ"ז עוד ולכך חל עליו החיוב תיכף אבל הכא הרי בידו לפטור עצמו אם ילך לו הפ"ח ולא מצינו בזה איסור שלא יהי' רשאי הפ"ח לילך משם טרם שברכו זיי"ן ברכות רק אם לא אכל שם פת רשאי לילך שם ואף אם אכל הפ"ח שם פת דאינו רשאי לחלק מ"מ לאו הזיי"ן ברכות גרם לו החיוב שלא להסתלק רק הפת ובהמ"ז אבל הזיי"ן ברכות מצדם הי' רשאי להסתלק א"כ הם לא גרמו לו החיוב ולא שייך לומר דחל עליו החיוב תיכף שאכל כזית כיון דהי' בידו לפטור עצמו ולא חל עליו עיקר החיוב רק בשעה זו ממש שמברך ז' ברכות אם ישנו שם ולכך אזלינן בתר ההוא שעתא וכיון דאז כבר נסתלק השמחה אין לו לברך עוד והוי כאלו הלך לו הפ"ח משם מכ"ש שחלפו ימי המשתה לגמרי כן נ"ל נכון ועיין בסי' שאח"ז:
113
קי״דגם נ"ל דלשיטת הסוברים דיומא קמא הוי יום ראשון ולא סעודה קמייתא ולדידהו ביום א' א"צ פ"ח מ"מ נראה דאם התחילו לסעוד מבעוד יום ולא ברכו בהמ"ז עד הלילה דאין מברכין בלי פ"ח אף דבזה ביום ראשון לא הי' נצרך כלל פ"ח מ"מ נראה דלא אזלינן בזה בתר התחלת הסעודה וטעם הדבר נראה דבשלמא בהזכרה בבהמ"ז שהוי הזכרה בתוך בהמ"ז עצמו שכולל אותו בתוך הברכה לכך אמרינן דתיכף שאכל כזית מבעוי"ו נתחייב בבהמ"ז בהזכרה זו וכיון שחל עליו החיוב מבעוי"ו שוב לא פקע אבל בברכת נשואין כיון שאין הזכרה זו בתוך בהמ"ז רק אחר בהמ"ז א"כ אינו בכלל בהמ"ז רק הבהמ"ז גורם לו להתחייב לברך גם אותן דאם בירך בהמ"ז מחויב הוא לברך אחריהם גם ברכות הללו א"כ כל שעה שעדיין לא בירך בהמ"ז לא נתחייב בברכות הללו ומה שאכל הוי גורם להתחייב בבהמ"ז ואם מברך בהמ"ז הוי בהמ"ז גורם לברך עוד הזיי"ן ברכות א"כ לאו מה שאכל גורם לברך ברכות הללו רק הבהמ"ז גורם כן ולכך כל שעה שלא בירך בהמ"ז לא נתחייב בברכות הללו לכך אזלינן בתר שעת בהמ"ז אם בשעה ההוא הוי יום שמחה נתחייב בהם ואם לא פטור ואינו דומה להזכרה דהוי בתוך בהמ"ז עצמו א"כ הוי בכלל בהמ"ז עצמו וכיון דהאכילה גורם לו והאכילה הוי מבעוי"ו ולכך נתחייב בבהמ"ז אבל ברכה זו הוי בפ"ע אינו בתוך בהמ"ז עצמו א"כ לא הוי האכילה גורם להם רק לבהמ"ז והבהמ"ז גורם לברכות הללו לכך לא אזלינן בתר שעת אכילה רק בתר שעת בהמ"ז וכיון דאז כלתה השמחה אין לברך ולכך נ"ל דאם לא סעדו סעודה קמייתא עד סמוך לערב ונמשכה סעודתן עד הלילה בעינן פ"ח דלכאורה הי' נראה דל"ב פ"ח ממ"נ דאם יומא קמא סעודה קמייתא א"כ אף באכלו בערב הוי עדיין סעודה קמייתא ואם יומא קמא הוי יום ראשון א"כ הרי התחילו ביום א' אך לפמ"ש ג"כ אין לברך דאולי כדעת המפו' דיומא קמא היינו יום ראשון ולא בסעודה תלוי וכיון דחלף לו יום ראשון אינו מברך ולא אזלינן בתר התחלת הסעודה בזה וספק ברכות להקל כן נ"ל:
114
קי״הבמ"ש בסי' ל"ד סעיף ג' דלא יברך בשעת נשואין יקשה לכאורה דמ"ש ממ"ש הרמב"ם הביאו המג"א או"ח סי' רי"ד כל מצוה שיש לה משך זמן מברך כל זמן שהמצוה נמשכת כמו אם שכח ולא בירך על טלית ותפילין מברך כ"ז שהם עליו עיי"ש א"כ ה"נ כיון שאשה יושבת תחתיו הרי הוא מקיים מצות נשואי אשה א"כ לעולם יהי' רשאי לברך ברכת אירוסין כיון דהמצוה נמשכת תמיד אך י"ל דבשלמא אם הי' מברכין על מצות נשואי אשה או לישא אשה באמת הוי מברכין ברכה זו לעולם שהרי המצוה נמשכת תמיד אבל כיון שאין מברכין ברכה זו ומטעם שכתב הרא"ש דיכול לקיים פ"ו בפלגש ועיקר הברכה רק על הקדושין והקדושין כבר היו מקודם והוי כאלו כבר כלה עשיית המצוה ולפ"ז נראה בהמקדש אשה במעכשיו ולאחר למ"ד יום לא מבעיא למאן דפוסק לקמן בסי' מ' כר' יוחנן דס"ל דקדושי כולם תופסין בה מטעם דקדושין חלין מיד ואין נגמרין עד סוף ל' א"כ בזה כל הקדושין נמשכין כל ל' יום בזה אם לא בירך תחלה יכול לברך כל הל' יום שהרי המצוה נמשכת עד סוף זמן ל' אף גם למ"ד דמספקא לן אם תנאה הוי או חזרה הוי או אף באופנים שבודאי הוי תנאה וכמ"ש הב"ש בסי' מ' מ"מ יכול לברך ברכה זו עד למ"ד דנהי דאם אינו חוזר חלו הקדושין למפרע מתחלה מ"מ כיון שאי בעי הי' יכול לחזור בו כל שעה ושעה שאינו חוזר הרי הוא מקיים את הקדושין ומחזק אותם וכן בכל קדושי תנאי ולא גרע משאר מצוה שיש לה משך זמן שיכול לברך כן ה"נ אי בעי הי' יכול לבטל הקדושין בכל עת וכשאינו מבטלם הרי הוא כאלו מקיים אותם עכשיו ונמשכין עד סוף הלמ"ד יום לענין זה שיכול לברך עד סוף למ"ד כן נ"ל לדינא:
115
קי״ובמ"ש בסי' ל"ד סעיף א' כל המקדש בין ע"י עצמו או ע"י שליח מברך וכו' וי"א דאחר מברך הנה לפמ"ש התוס' ראי' דע"י שליח מברכין ממה שלמדו במס' כלה מויברכו את רבקה ואליעזר שליח הוי עיי"ש א"כ מוכח להדיא דאחר מברך דהרי התם לא בירך השליח רק הם ברכו אותה ומוכח להדיא דאחר מברך. ונראה דאסור לאחר לברך אא"כ שמע מפי שניהם שנתרצו בקדושין וכל שלא שמע מפי האשה שנתרצית בקדושין אסור לברך ומה"ט א"ש מה שס"ל לרוב הפוסקים דמברכין קודם האירוסין ויש פוסקים ס"ל דמברכין לאחר אירוסין משום דחיישינן שמא הדרא בה האשה אך לפמ"ש כיון שהאשה אמרה בפירוש שמתרצית להתקדש לא חיישינן שמא תחזור בה כמ"ש בקדושין (מ"ג ע"ב) דלא חיישינן שמא נתרצה האב דשארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ואף דרבא פליג שם וס"ל דוקא מכח דטרח היינו כיון ששם הי' דעתו תחלה לקרובו רק שמכח כפי' בדברים התרצה לדעת אשתו בזה י"ל שאם כבר נעשה מעשה שקדשה קרובו ניחא לי' דדעתו קרובה לקרובו ורצוי שלו הי' רק ע"י כפי' אבל בעלמא י"ל דמודה רבא דל"ח שמא נתרצה אף דלא טרח ולכך גם הכא לא חיישינן שמא תחזור בה האשה כיון שמתרצית.
116
קי״זאך בזמנינו נראה דא"צ לשמוע מפי הכלה כיון דטרחה כולי האי ונכנסה לחופה עמו אז חזקה דאין אדם טורח וכו' ובודאי נתרצית מתחלה ולא תחזור בו, ועוד נראה בטעם דברי הפוסקים דמברכין קודם אירוסין דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן ולכך אם תחזור בה הרי גרמה ברכה לבטלה למפרע ולכך בודאי לא תחזור בה עוד וז"פ ולפי טעם זה הא דפסקינן ביו"ד סי' רמ"ה דברכת להכניסו מברכינן בין מילה לפריעה היינו כיון דאפשר בהכי לצאת ידי שניהם אבל כאן דלא אפשר מברכינן עובר לעשייתן כנ"ל. למדתי חידוש מדברי הרשב"א בחי' לפ"ק דכתובות דמשמע שם דס"ל דחופה הוי רק דרבנן ומה"ת א"צ נשואין כלל ולכך אין מברכין על חופה לחד טעמא שם עיי"ש ועיין בדיני חופה שלי מזה:
117
קי״חמה ששאל מי שאינו רוצה לנהוג היתר המפורש ברמ"א אה"ע סי' כ"ב להשתמש באשה אם מותר עכ"פ בלי צוואתו רק שהיא עושית מעצמה. הנה מ"ש ראי' מברכות (דף י"ד) בשונמית שהציעה לו הסדין וכו' זה אינו ראי' אפי' כל דהו דמה דאסור הוי רק בפניו מפני דגורם חיבה אבל שלא בפניו ודאי דמותר וכיוצא בזה מבואר בהל' נדה לענין לאכול משיורי מאכל או שתי' שלו דשלא בפניו מותר ובאמת מצד הסברא נראה כיון דאסור מכח דגורם חיבה או הרהורא אין לחלק בין מצוה לה או היא עושית בעצמה אבל באמת הדבר מוכח כמ"ש בתוס' פ"ק דשבועות (דף ב') ד"ה ועל הזקן שתים שכתבו שם התוס' ועוד נראה וכו' מדלא קאמר איש דאמר לנכרי או לקטן אקיף לי גדול כמ"ש בב"מ לזה כתב שם המהרש"א מכח דאסור להשתמש באשה והרי התם לא אמר לה הניקף רק אחר אמר לה להקיף לגדול ואעפ"כ אסור ואין לומר כיון דהגדול שמע ושתק הוי כמו ציוה הוא דהרי משכחת לה באיש דאמר לאשה אקיף לי גדול והגדול לא הי' בשעת צוואתו בע"כ דהכל אסור ועוד מוכח שם ממ"ש אח"כ המהרש"א שם בדיבור השני דגם במצורע לא שייך אשה מכח דאסור להשתמש באשה והרי אפשר לקיים שתיהן שיאמר אחר להאשה להקיף במצורע ויאמר שלא בפניו ואין לומר דבעינן שליחות מן המצורע דהרי כתבו דאפשר ע"י אשה ועכו"ם והני לאו בני שליחות נינהו ובע"כ דלא בעינן שליחות וא"כ משכחת לה כה"ג בע"כ כל דהאשה עושית לגדול בפניו אף שלא בצוואתו אסור ודו"ק:
118
קי״טשא' באיש ואשתו שנוסעים יחד אם מותר לאחר ליסע עמהם לישב כנגדן. הנה בזה אין איסור בדבר דאף דאסור אשה עם ב' אנשים מ"מ אם בעלה עמה אין איסור בדבר. כל זה אני משיב בקצרה:
119
ק״כשא' באחד שקרא ערעור על משפחה אחת איך שאביהם המנוח הודה לפניו בחייו שהי' דר עם אשתו אם הבנים בלי חופה וקדושין וכתובה כדמו"י.
120
קכ״אהנה אין בזה בית מיחוש ולא מבעיא דאין בהם חשש פסול כלל אפי' לדברי המערער עיין בסי' כ"ו בהג"ה אף חשש לעז אין עליהם וחלילה להוציא עליהם לעז והמערער ראוי לשתקו בנזיפה ואם הי' יד ישראל תקיפה הי' ראוי לעונשו כדין הן מטעם דע"א אינו נאמן וגם מטעם שכתב רו"מ דאאמע"ר וגם מטעם כיון דדר עמה כמה שנים הן הן עדי יחוד הן הן עידי ביאה וכו' וכמ"ש כ"ז באחרונים. ומה שהקשה רו"מ למה באאעבב"ז פליגי ולא פליגי במומר לתיאבון דקיי"ל לא שביק היתרא ואכיל איסורא הנה זה לק"מ מלבד די"ל דכל הסוגיא דחולין והברייתות שם אזלי אליבא דהלכתא דקיי"ל אאעבב"ז אף גם מלבד זה א"ש מתרי טעמי חדא דלא ראה רו"מ דברי הפוסקים הובא ברמ"א סי' מ"ב דהחשוד לעדות פסול אפי' לעיולא מכח מים גנובים ימתקו ועיין בב"ש ועיין בתשובתי בכת"י ועכ"פ י"ל כן בטעם דמ"ד אעבב"ז מכח דמים גנובים ימתקו ולא שייך לא שביק היתרא אבל בנבלה אין טעם נבלה יותר משחיטה ועוד אף אם גם בביאת זנות שייך לומר לא שביק היתרא מ"מ א"ש די"ל דזה דומה למה דפליגי בקדושין (/דף/ ס"ג) אם מה לי לשקר כעדים דמי או כחזקה דמיא עיי"ש כן י"ל בזה דודאי הכל מודים דהוי חזקה דלא שביק היתרא ואכל איסורא אך מחולקין אם הוי זה חזקה אלימתא דבשום פעם אאעבב"ז והוי כעדים ומהני אף בקדושין אף דבעינן עדים ואין דבר שבערוה פחות מב' ולכך חד ס"ל דהוי כעדים ומהני אף בקדושין ואידך ס"ל דלפעמים ע"ד המיעוט אדם עושה בב"ז ונהי דעפ"י רוב או חזקה לא שביק היתרא מ"מ לא הוי רק כחזקה ולא כעדים ולא מהני לשוי' קדושין דאין דבר שבערוה פחות מב' אבל באיסור ודאי מהני הך חזקה לכ"ע וזה נכון ולדינא המערער בזה ראוי למתחו על העמוד והם בחזקת כשרות וכל אשר יפצה פה נגד זה עתיד ליתן את הדין:
121
קכ״בהנה דעת הרמב"ם לברך קודם הנשואין ודעת הרא"ש לברך תחת החופה ונראה דמדעת רש"י מוכח כדעת הרא"ש שכתב בד"ה מברכין ברכת חתנים בבית חתנים וז"ל כשנכנסה לחופת נשואין וכו' והוא לכאורה אך למותר ונראה דס"ל כהרא"ש דבשעת החופה מברך ולא קודם ולכך נזהר שלא נטעה לפרש ברכת חתנים היינו קודם כניסתה לחופה כדעת הרמב"ם לכך מפרש כשנכנסה כדעת הרא"ש ועיין בשטמ"ק שנדחק בפירושו ולדעתי ברור כמ"ש:
122
קכ״גהנה מצאתי בתקוני זוהר תקון י' שכל העולם חייבין לעמוד עם החתו והכלה כשמברכין שבע ברכות תחת החופה עיי"ש ואסור להם לישב בשעת הברכות ובודאי ראוי לחוש לדבריו דברי אלקים חיים:
123
קכ״דבמ"ש בש"ע סי' ס"ג סעיף א' וצריכה לבדוק כל שבעה וכו' הנה נראה דאף שני פעמים א"צ בדיקה רק די אם בדקה עצמה פ"א די דזה דומה ממש למ"ש ביו"ד סי' קצ"ב בדין חימוד שלכתחלה צריכה בדיקה כל שבעה ובדיעבד די אם בדקה פ"א עיי"ש באחרונים כן ה"נ ממש כן הוא שרק לכתחלה צריכה בדיקה כל שבעה ובדיעבד די בפ"א לבד ואין דומה לנדה ממש וז"ב לדינא:
124
קכ״השא' באחד נשא אשה ודר עמה י"ד שנה ולא הי' לו בנים וגירשה ונשא אחרת ודר עמה ה' שנים ונתעברה ובערך ששה חדשים לעיבורה יצא עלי' קול זנות והודית לבעלה שנבעלה לנכרי אחר באונס ובעמידה ואעפ"כ גרשה הבעל ונשא אחרת ושהא עמה ערך ח' שנים ומת בלא בנים ושאל אם אשתו צריכה חליצה או לא. הנה בתשובה הארכתי לענין פדיון הבן והעליתי דחייב בפדיון ושם הי' גרוע דהי' עלי' חשש זנות בתחלה אבל בזה שלא נולד החשש זנות רק בערך ששה חדשים לעיבורה וגם אין בזה הוצאת ממון רק לענין יבום דלית דין ולית דיין דפטורה מכח דהוי רוב דרוב בעילות תולין בבעל וגם חזקת כשרות לומר השתא הוא דאיתרע ומתחלה לא נבעלה דודאי פטורה ומותרת לשוק וא"צ בזה אריכות ומה דלא הוליד הבעל בב' נשים אין ראי' די"ל דלא זכה להבנות מהם דהרי מה"ט בשהה עשר שנים ולא ילדה מצוה לגרשה מה"ט שמא לא זכה להבנות ממנה ואפי' הי' לו כמה נשים הדין כן וא"כ בודאי הוי רוב וחזקה ופטורה מן היבום וחליצה ומותרת לשוק:
125
קכ״ובראד ט"ו טבת תרי"ג: לאה"ק לירושלים תוב"ב למו"ה ניסן בק'.
126
קכ״זהנה מה שדנני כטועה בדבר משנה דמח"ל לא"י כופין הנה לא כן הוא ודרכי לכתוב בקצרה לסמוך על המבין מדעתו וכעת אבאר לו הנה בראשון אם הוי סוגיין דעלמא כדעת הסוברים דבזה"ז כופין לעלות דמצוה הוא למה אין עולין הרבנים החסידים לא"י אשר בכחם ודאי לעלות והרב המפורסם המנוח מו"ה ישראל מרוזין ז"ל למה לא נסע לא"י הוא ובניו שליט"א ובע"כ סוגיין דעלמא הוי כדעת הסוברים דבזה"ז אין מצוה והנה לולי זה אף לדעת הסוברים דכופין לעלות והוי מצוה היינו רק במי שיש לו כדי חייו על הדרך וגם שם שלא יצטרך לבריות אבל מי שהוא עני ואין לו על הוצאת הדרך ולחיות נפשו שם ודאי אין חיוב לעלות דהרי שונא מתנות יחי' ואחז"ל עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות והרי עונג שבת ודאי הוי חיוב מדברי קבלה ודינא דש"ס ואעפ"כ שלא יצטרך לבריות פטור מעונג שבת ועיין בטור הל' שבת סי' רמ"ב א"כ מכ"ש דלעלות לא"י אינו מחויב ובפרט דבזה משיג גבול לשאר עניי א"י דפרנסה שלהם קצוב תמיד בשוה הן אם הם מועטים או יתרבו הכל שוה וא"כ ע"י ריבוי העניים מזיק לאלו שכבר הם ודומה למ"ש בש"ס קא פסקית לחיותאי ובזה ודאי אין מצוה והרי דעת ר"ת הובא בד"מ סי' ע"ה דבזה"ז אין מצוה כלל לעלות לא"י מכח דיש מצות התלויות בארץ ואין נזהרים בהם ונענשים עליהם ולכך אף לדעת החולקים היינו כיון די"ל להיפוך אולי יקיים איזה מצוה התלוי' בארץ ויצא הפסדו בשכרו אבל לפי הנ"ל דפוסק לחיותא של עניים אחרים והוי בבין אדם לחבירו זה לא יתוקן במה שיקיים איזה מצוה בבין אדם למקום לכך בעניים ואביונים ודאי אין מצוה לעלות גם כל הדרכים בחזקת סכנה לעניים אשר א"א לעלות במרוצה בלי שהיות הרבה על הדרך ולא ימלט מלהיות נע ונד כמה ימים ודאי אין כופין לעלות. ובר מן דין הרי קיי"ל אם נשא אשה מחויב לדור עמה במקומה דע"ד כן נשאה ונהי דלעלות לא"י כופין היינו לדינא דש"ס כיון דתמיד כופין הוי כאלו נשאת לו ע"ד כן אבל בזה"ז כיון דלא נהגו לכוף אשה לעלות לא"י וגם הזכרים לא נהגו לעשות חיוב לעלות לא"י א"כ מתחלה כשנשאה אדעתא דמנהגא נשאה שלא לכוף אותה לעלות לכך אין בידו לכופה אח"כ לעלות ויפה כתבתי בעזה"י (ועיין בתשובה שאח"ז). ומ"ש רו"מ דהתובע הולך אחר הנתבע הנה באמת כוונתי הי' שממילא אם לא יניחו לו ליקח שם אשה כי יש לו אשה פה ממילא יהי' מוכרח בעצמו לבא למדינתנו לעשות עמה סוף אבל באמת לפי פשוטו ג"כ דברינו נכונים שנהי דבשאר תובע מחויב לילך אחר הנתבע היינו דהתם אין הנתבע מחויב לדור במקום התובע אבל באיש ואשה כיון דמחויב לדור במקום אשתו ואינו רשאי לילך בלתי רשותה או רשות ב"ד א"כ כל שהלך בלי רשותה ובלי רשות ב"ד מחויב לחזור למקומה כמקדם וכאן יקוב הדין ביניהם אם בידו לפרוש ממנה או לא וכבר נהגו בכל מקומות ישראל שאם יש אחד שבגד באשתו ועזבה שכופין את הבעל לחזור למקומו בכל מיני כפיות ואין אומרים שהיא תבא למקומו לדון עמו כי מלבד הדין כן הוא תקנה גדולה לבנות ישראל ולתק"ע אשר זולת זה הרבה תתעגן כידוע דבזה"ז טלטולי דאתתא קשה מדגברא מבלי הוצאות לה על הדרך ותתעגן ותיתב. שוב עיינתי בכה"ג חו"מ סי' י"ד בהגהות ב"י בשם מהרשד"ם ואמרתי שישו בני מעי וכו' וז"ל לא אמרו דתובע הולך אחר הנתבע אלא כשנעשה המו"מ שביניהם זה במקומו וזה במקומו אבל אם היו שניהם במקום אחד ואח"כ הנתבע הרחיק נדוד פשיטא ופשיטא שאם יש יכולת ביד התובע או ביד הב"ד להביאו למקומו יביאנו, רשד"ם חחו"מ סי' קנ"ו וסי' שפ"ו. הרי מפורש שיפה אמרתי ורו"מ שגג ולא קיים מאמרם ז"ל גברא אמר מלתא לא תוכיחו עלה ואל תהי מפליג לכל דבר והוא ענין גדול לבנות ישראל:
127
קכ״חע"ד שאלתו באחד שנשא אשה אלמנה ממדינת רוסיא ואח"כ עקר דירתו מפני גזרות החדשות דשם במלבושי נכרים ושאר דברים למדינת וואלחייא ודעתו ליסע לאה"ק תוב"ב והאשה ממאנת לבא לא ליסע לאה"ק ואף לא למדינת וואלחייא אם מחויבת לקבל גט ממנו ואם לא אם מותר ליקח אחרת. תשובה. הנני מעתיק לו מ"ש בקצרה בשנה זו לאה"ק דאין ביד האדם לכוף אשתו בזה"ז ועתה עלה בידי עוד טעם דהרי גדולה מזו מצינו בש"ס יבמות דהראשונים שהיו מכוונים לשם מצוה היו אומרים מצות יבום קודם עכשיו שאין מכוונים לדבר מצוה אמרו מצות חליצה קודמת וא"כ אם הראשונים שאמרו כן שעכשיו אין מכוונים לשם מצוה בפרט באיסור כרת ואשת אח שלא במקום מצוה וחיישינן שמא אינו מכוין לשם מצוה מכ"ש אנן בזה"ז ובמקום דלא חמיר איסורא מי יודע אם מכוין לשם מצוה או לא וא"כ אולי אינו מכוין לשם מצוה והרי אפי' בע"א אומר שזינתה אינו רשאי לומר שמאמין לו לבטל חרגמ"ה כמ"ש בסי' קע"ח ואף להחולקים היינו כיון דיש ע"א שאומר כן הוי רגל"ד אבל בלא"ה אינו נאמן לומר להפקיע חרגמ"ה ונהי דבאומר שראה שזינתה אסורה עליו היינו מטעם דשויא נפשי' חד"א אבל היכא דלא שייך שויא נפשי' חד"א א"נ להפקיע חרגמ"ה ועוד בשלמא בימים הראשונים הי' נאמן דדעתו באמת למצוה מכח דבידו לגרשה בע"כ ויש לו מגו אבל לדידן דא"י לגרשה בע"כ ואין לו מגו אינו נאמן לומר דדעתו למצוה או מפני הגזרות דדלמא עיניו נתן באחרת ואינו מכוין לשם מצוה לכך אין בידו לכופה ליסע עמו ומכ"ש דאין בידו ליקח אחרת או לגרשה בע"כ בזה"ז כן נ"ל לדינא:
128
קכ״טשא' אם הבעל רוצה לעלות לא"י והיא אינה רוצה אם יכול לפטור בלי כתובה לפי שראה בבאה"ט של הרב מטקטין שכתב כיון דהוי פלוגתא דרבוותא מחויב ליתן לה כתובה ורו"מ דימה להיפוך לו יהא דהוי פלוגתא בזה"ז אם הוי מצוה לעלות לא"י מ"מ יכול הבעל לומר קים לי כהני דהוי מצוה וכו' ומסיים דבפרט דהבעל הוא יר"ש ואין לו פרנסה וביש לי' בההוא מתא וכו' עכתו"ד. תשובה. בגמר דבריו אדם נתפס ודומה בזה כההוא עורבא דאייתי נורא לקיני' כי הנה מה דאין לו פרנסה בשביל זה א"י להוציאה לעיר אחרת כמפורש בש"ע ובפרט בדרך רחוקה ומקום סכנה. והנה מה דיכול לכופה לילך עמו לא"י הוי רק מכח מצות ישיבת א"י וזה הוי אם מכוין לשם מצוה לבד אבל אם מכוין לשם כונה אחרת לא לשם מצוה ודאי א"י לכופה וא"כ כאן כיון דאין לו פרנסה בכאן וביש לי' בההוא מתא הוי אומדנא דמוכח דאינו מכוין לשם מצוה רק להנאת הפרנסה ודאי א"י לכופה לכ"ע ולגבי דין זה ודאי א"י לכופה רק אף אם הוי בעלמא היכא דמוכח דכוון לש"ש נראה דל"ש בזה בפלוגתא כזו לומר קים לי' כיון דכאן הוי החיוב ודאי דתחלה נתחייב והפטור ספק לא גרע מא"י אם פרעתיך דבזה אף בטענו שניהם ספק חייב לשלם כמ"ש בש"ך סי' נ"ט וסי' פ"ב וא"כ ה"נ בזה אזלינן בתר חזקת חיוב וחייב לשלם לה הכתובה כיון דהוי שטר ובר מן דין ומן דין לא שייך קים לי' רק אם הספק בגוף החיוב אבל כאן אין הספק בהחיוב עצמו רק אם הוי מצוה לעלות לא"י וכיון דלענין גוף המצוה הוי ספק לא מבעיא להסוברים דבספק צדקה לא אמרינן המע"ה ולא מהני חזקת ממון כיון דאין הספק בממון רק בהמצוה דפשיטא דגם כאן הוי כן רק גם אף אם בספק צדקה נמי אמרינן המע"ה בכאן יודו כיון דכאן עיקר הפסדת כתובתה מכח שהיא אינה שומעת לו וא"כ כאן כיון דאם נבא לדון עמה אין בידינו לכופה לעלות דבזה היא מוחזקת בנפשה וא"כ כיון דאין בידינו לכופה ואינה חייבת לעלות מהיכי תיתי נפסידנה כתובתה לכך ברור הדבר דחייב לשלם הכתובה:
129
ק״ל/אה"ע/ בסי' כ"ז סעיף ט' בהג"ה וי"א וכו'. נ"ל דאם בשעה שאמר הוא לה הרי את מקודשת לי בהנאת מתנה זו שקבלתי ממך ואמרה היא הן מהני לכ"ע אף שלא אמרה תחלה ואתקדש אני לך וע"כ לא ס"ל להמחבר דבעינן ואתקדש אני לך רק אם לא אמרה הן אבל אם אמרה הן מהני כמו בנתן הוא ואמרה היא דמהני באמר הוא הן ואף לדעת הב"ח הנ"ל דבעינן דוקא במדברים מענין לענין היינו גבי דידי' דבעינן אמירה מעליא לקנות אבל אם הוא אמר רק שבעינן גלוי דעתה דניחא לה בזה ודאי אמירתה הן אף שלא דברו תחלה מענין לענין דבזה ודאי לא גרע ממקדש בגזל דמהני אמירת הן ובאמת זה נראה טעם הסוברים דבעינן שתאמר תחלה ואתקדש אני לך דאם לא אמרה כן תחלה לא מהני אם נתנה היא והוא אמר אח"כ הרי את וכו' והיא שתקה דזה דומה לשתיקה דלאחר מתן מעות לא מהני אם בא לידה תחלה שלא בתורת קדושין אבל אם בא לידה תחלה בתורת קדושין מהני שתיקתה אף לאחר שכבר בא לידה כן ה"נ שאם נתנה היא לו סתמא א"כ כיון שקיבל הבעל ממנה תיכף בא לידה ההנאה מה שהוא קיבל ממנה וא"כ כבר בא לידה ההנאה שהיא מקבלת ממנו והוי כאלו הפרוטה שנותן לה הבעל כבר בא לידה שלא לשם קדושין ולכך לא מהני אח"כ שתיקה דהוי לאחר מתן מעות ולכך בעינן שתאמר תחלה ואתקדש אני לך ואז בא ההנאה זו לידה לשם קדושין ומהני שתיקה דלאחר מתן מעות ולפ"ז באמרה אח"כ הן דמהני בבא לידה מתחלה סתם א"צ שתאמר ואתקדש אני לך ואף דבשאר קדושין אם נתן לה הכסף סתם ואח"כ אמר לה תכ"ד לנתינה הרי את מקודשת לי דמהני אף בשתקה ולא נחשב זה שתיקה דלאחר מתן מעות ולמה לא יועיל כאן אם אמר לה תכ"ד לקבלתו ולמה בעינן ואתקדש או הן לק"מ דהטעם דתכ"ד לא נחשב שתיקה דלאחר מתן מעות משום דהרי עדיין הי' יכול לחזור בו מהנתינה תכ"ד ולחזור וליטול ממנה הכסף לכך הוי כנותן לה עתה בשעת אמירה דבכל דוכתא תכד"ד כד"ד ובכל הקנינים כגון משיכה וכדומה יכול לחזור בו תכ"ד כמ"ש בחו"מ סי' קצ"ה אך נראה דדוקא שהנותן יכול לחזור בו תכ"ד ולא ירצה ליתן אף שהמקבל משך אבל המקבל ודאי תיכף שקנהו כבר נעשה שלו וא"י לחזור בו ולומר אי אפשי דבשלמא הנותן לא עשה מעשה רק ציוה להמקבל לקנות לכך יכול לחזור בו תכ"ד דאתי דבור ומבטל דבור דהוא לא עשה שום מעשה רק אמירה שציוה להמקבל לקנות וע"י אמירה שלו רוצה המקבל לקנות לכך יכול לחזור מאמירה שלו תכ"ד ולומר שאין רוצה עוד ליתן אבל המקבל שעשה מעשה בידיו וקנה בא' מהדרכים ודאי א"י לחזור בו אף תכ"ד דלא אתי דיבור ומבטל מעשה ושוב א"י לומר א"א בו רק כבר הוי שלו ולפ"ז הכא בנתנה היא לו א"כ תיכף שקיבל שוב א"י לחזור בו אף תכ"ד לומר שאינו רוצה וכבר נגמרה המתנה וכיון שהוא א"י לחזור בו ממילא ההנאה שלה ג"כ כבר נגמרה ואין בידו לבטל ממנה הנאה זו אף תכ"ד ושוב הוי שתיקה דלאחר מתן מעות ולא מהני אף תכ"ד כאן ולכך בעינן שתאמר ואתקדש אני לך או הן. אך לפ"ז הי' נראה שוב דדוקא בעינן שתאמר תחלה ואתקדש אבל אמירת הן לא מהני דע"כ לא מהני הן אחר מתן מעות רק אם בא לידה המעות בתורת פקדון אז כיון שסוף סוף המעות שלו מהני מה שאומרת הן אבל אם בא לידה בתורת מתנה והוא אחר כדי דבור לא מהני אף שתאמר הן כמ"ש בהג"ה דהיכא שהקידושין לא מהני צריך לחזור וליטול ממנה הכסף והוא מחידושי הרשב"א מטעם דהוי מתנה ושוב לא מהני הן כמ"ש בחי' וא"כ ה"נ כיון שקיבל ממנה המקבל ההנאה הבאה לה הוי מתנה ושוב אם זה נחשב שתיקה לאחר מתן מעות אף הן לא מהני אך נראה דבאמת אף כאן מהני תכ"ד אמירת המקבל ולא חשוב כלל שתיקה דלאחר מתן מעות כמו בכל קדושין מטעם דהרי מצינו בכמה דוכתא בש"ע חו"מ שהיכא שהמוכר או הנותן יכול לחזור בו אז לא סמכא דעתא דהלוקח או מקבל מתנה ולכך אף הוא יכול לחזור בו וא"כ הה"נ לענין תכ"ד כיון שהנותן יכול לחזור בו תכ"ד אף המקבל יכול לחזור בו תכ"ד וא"כ אף הכא תכ"ד לא הוי שתיקה דלאחר מתן מעות כיון דיכול המקבל לחזור בו ולא היתה צריכה האשה כלל שתאמר ואתקדש אני לך לכך נראה דעיקר הטעם דבעינן ואתקדש אני לך היינו כדי שתגלה דעתה שהיא נהנית מקבלתו וכוונתה לטובת עצמה לא לטובת המקבל דבסתם הוי הכונה לטובת המקבל אף באדם חשוב כמ"ש בחי' ונמצא קצת בט"ז מזה ולכך בעינן שתאמר ואתקדש וכו' ולפ"ז שוב אף אם לא אמרה ואתקדש אני לך רק אחר אמירת הבעל אמרה היא הן ג"כ גלתה דעתה שהיא נהנית מזה ג"כ מהני וז"ב לדינא דבאמרה הן מהני:
130
קל״אשא' באם קידש אשה בדבר שהוא גזל מדרבנן ומה"ת לא הוי גזל אם מקודשת או לא. תשובה. הנה האחרונים הסכימו שמקודשת וצריכה גט כמו במקדש לפני עדים פסולי דרבנן והישיע"ק עמד שאינו דומה זל"ז דעכ"פ כיון שמדרבנן הוי גזל לא נתן לה כלום אך לק"מ דהרי מה"ת קיי"ל דיכול אדם לקדש אשה במעמ"ל רק דרבנן גזרו שלא להתקדש במעמ"ל משום דדמיא לחליפין וזה כשהוא מתנה בפירוש עמ"ל דאז מן התורה צריכה להחזיר הקדושין לכך גזרו רבנן שלא תתקדש בהם דדמיא לחליפין ואפקעינהו רבנן לקדושין והיינו היכא דאיכא רק חד דרבנן אבל בגזל דרבנן הרי הוא לא התנה כלל שתחזיר רק ממילא צריכה להחזיר וא"כ הוי כאן תרי דרבנן חדא שמה"ת א"צ כלל להחזיר הקדושין הללו שהוי שלו ושלה ממש רק שמדרבנן צריך להחזיר ואף אם מחזרת הקדושין ג"כ ראוי שמה"ת תתקדש לוא יהא שהוי מעמ"ל שמקודשת מה"ת כן ה"נ בזה מה בכך שהוא אינו נותן לה כלום כקו' הישיע"ק הרי סוף סוף כל זמן שאינה מחזרת שלה הוא מה"ת וא"כ אף שמוכרחת להחזיר לא גרע ממעמ"ל וראוי לחול הקדושין מה"ת רק שרבנן תקנו שבמתנה עמ"ל לא תתקדש והיינו כשהיא עכ"פ צריכה מה"ת להחזיר אבל כאן מה"ת א"צ כלל להחזיר לעולם א"כ הוי תרי דרבנן ובתרי דרבנן דעת רוב הפוסקים שאף במקדש באיסורי הנאה מקודשת ומכ"ש בזה. ולפ"ז הי' נראה לומר שאף בלא ידעו שניהם שהוא גזל דרבנן ג"כ מקודשת מה"ת דלא כהישיע"ק דבלא ידעו מסתמא כיוונו כדת משה וישראל וקדשו אדעתא דרבנן וכו' דז"א דזה גופא הוי דעת רבנן דבתרי דרבנן מקודשת בלי פקפוק. ומ"ש ראי' מסנהדרין פ"ז במה דפרש"י גבי בין דין לדין דפליגי בפלוגתא דשמואל ור' אבוהו וכו' דבריו תמוהין מ"ש דאנן קיי"ל כרב אחא דהרי בפ"ק דסנהדרין מפורש דמאן דסבר שנים שדנו אין דיניהם דין לא ס"ל כרב אחא ואדרבא הרמב"ם דפוסק שם כרב אחא ופוסק שנים שדנו אין דיניהם דין הוא תמוה והש"ך בסי' ג' הניחו בתימה וא"כ עכ"פ אין ראי' מרש"י דרש"י ודאי ס"ל כפשטא דש"ס דרב אבוהו לית לי' דר"א ולכך שפיר יש בזה גזל דאורייתא. ועוד אף לפי הבנתו ליכא ראי' מזה דהרי ענין זה דשנים שדנו דיניהם דין או לא בע"כ מיירי שהצד שכנגדו טוען שבאמת אינו חייב לו כלום ושלא כדין נטל ממנו רק שהב"ד לפי דעתם פסקו שא"צ לחוש לטענתו והוציאו ממון ונתנו להשני ולכך אם דיניהם דין כבר זכה השני בממון זה ואם אין דיניהם דין עדיין לא זכה בממון זה וצריך להחזיר ולא מהני תפיסתו כיון שתפס בעדים דלית לי' מגו וכדומה ולכך הוי כגזל בידו ולפ"ז בשלמא בגזל דרבנן דידוע הוא לכל שמה"ת לא הוי זה גזל רק שרבנן תקנו דהוי גזל ודאי י"ל דמקודשת בכל ענין רק התם הרי לפי דברי הכנגדו שנתחייב הוי זה באמת גזל דאורייתא שהוא טוען שאינו חייב לו מה"ת כלל הן אמת דאם הוי דיניהם דין אז לא הי' צריך הלה להחזיר כיון שפסקו הב"ד אבל כיון שעכ"פ מדרבנן אין דיניהם דין א"כ עכ"פ לדידן צריך הוא להחזיר דבר זה שגבה ע"פ ב"ד וא"כ כשיבא הדבר ליד השני יהי' נחשב למפרע כאלו הי' גזל דאורייתא ביד הראשון דמה בכך שמה"ת חד כשר לדון היינו רק דדינו דין דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות אבל מ"מ אם האמת כפי מה שהנתחייב אומר הוי ביד הזוכה גזל מה"ת ונהי שאין אנו מאמינים לו מ"מ אם האמת כדבריו הוי גזל דאורייתא וא"כ מה בכך שדינו דין מה"ת כיון שמדרבנן לא הוי דינו דין וצריך להחזיר וא"כ כשיחזיר הממון ליד המתחייב ויהי' הוא מוחזק וכל זמן שלא הוציאו ממנו הב"ד נאמן לומר שהוא פטור וגזל דאורייתא הי' למפרע ביד הזוכה בתחלה משא"כ היכא אף שצריך להחזיר הגזל מוכרח הנגזל בעצמו להודות שמה"ת לא הי' גזל ביד הראשון רק דרבנן בזה הוי קדושי מעליא משא"כ הכא נהי שמה"ת דינו דין מ"מ יכול להיות שהוא גזל דאורייתא ולכך כיון שעכ"פ מדרבנן דינו בטל ונוטל הלה שלו שוב אזלינן בתר טענתו דהוי גזל דאורייתא ואינו חייב כלום כל שלא פסקו לו הב"ד וז"ב בסברא. מיהו לפי האמת שאם לא ידעו שהוא גזל דרבנן צדקו דברי הישיע"ק שאינה מקודשת והטעם כפשוטו שהרי י"ל דאם היתה יודעת שתצטרך להחזיר עכ"פ לא היתה מתרצת להתקדש שהיא לא נתקדשה רק אדעתא שיהי' הקדושין לעולם שלה ולא שתחזיר ולמה הוצרך לטעם דקדשו אדעתא דרבנן וז"פ:
131
קל״בשא' לבאר הדין להיפוך באם קדשה בדבר שאינו שלו מה"ת רק מדרבנן אם מקודשת מה"ת או לא. תשובה. הנה בזה רבו החולקים זה אומר בכה וז"א בכה ונ"ל ליתן כלל בזה הוא דלמה שיהי' נעשה מקנין דרבנן דאורייתא צריך כמה תנאים האחד שעכ"פ הקנין ההוא שעשה הזוכה יהי' מועיל גבי הפקר לכך אמרינן נהי דכאן הוי דבר הנקנה לאו הפקר רק יש לו בעלים סוף סוף כיון שתקנו רבנן שקונה שוב אמרינן דהפקר ב"ד הפקר וזה יש כח ביד ב"ד לעשות הפקר מה"ת ושוב נעשה קנין הזוכה ד"ת שההפקר מועיל קנין זה אבל אם אין הקנין הזה מועיל בהפקר כלל שוב א"א להיות מקנין ההוא דאורייתא דנהי דהפקר ב"ד הפקר מ"מ אין כח ביד ב"ד להכניס דבר לרשות אחד שיהי' שלו בלי קנין המועיל מה"ת. ובזה מיושב מה שעמד השעה"מ בהל' לולב על הסוברים דמעמ"ש הוי רק קדושי דרבנן והקשה מן הש"ס סוכה גבי ההוא סבתא שאמרו חכמים פעותא היא דא וכו' ויוצא בה ידי סוכה מה"ת וכו' ובהכי א"ש. שוב מצאתי בישיע"ק בסי' כ"ח וכן במק"ח הל' פסח סי' תמ"ח שכתבו ג"כ כלל זה ובחי' לחו"מ ביארתי טעמו.
132
קל״גהכלל השני דלא עשו חז"ל תקנתא לרשיעא ודוקא גבי ההוא סבתא דמיירי שבא הגזלן לעשות תשובה ורוצה לשלם הדמים ומפני תק"ה אמרו חכמים שלא יצטרך להחזיר גוף הגזלה בזה עשו חז"ל מקנין דרבנן דאורייתא מכח תק"ה אבל בלאו תק"ה לא עשו חז"ל מקנין דרבנן דאורייתא היכא דתחלת הקנין נעשה באיסור לכך אף שעשו חז"ל תקנה שיקנה מאיזה טעם שנראה להם מ"מ לא אלמוהו לתקנתן שיהי' חוטא נשכר ויהי' קנין תורה ורק היכא שעיקר התקנה נתקן בשביל תק"ה או היכא שלא הי' איסור בקנין ההוא רק מרצון טוב בזה נעשה מקנין דרבנן דאורייתא שהפקירו חז"ל הענין והפקר ב"ד הפקר ובזה מיושב ג"כ דעת קצת פוסקים ובחי' לאהע"ז סי' קכ"ג גבי נתן לה טס של זהב כתבתי ג"כ כלל אחד מה שיש לחלק היכא דמקנין דרבנן נעשה ד"ת או לא.
133
קל״דכלל ג' הוא די"ל דלא עשו חז"ל מקנין שלהם דאורייתא רק למילי דמצוה כגון גבי ההוא סבתא הנ"ל לענין סוכה או לענין קדושין שמשום מצוה ומשום פ"ו אלמוהו חז"ל שבזה יהי' מתקנתן דאורייתא ובפרט שלפעמים תלוי הקנין ברצון הבעלים ולכך היכא דיש מילי דמצוה אמרינן דניחא לי' לאינש למעבד מצוה בממוני' ונהי היכא דיהי' לו היזק לא אמרינן כן מ"מ כיון שכבר תקנו רבנן שקנין הזה קונה ובלא"ה לא יחזור לו חפצו שוב אמרינן שגם השכנגדו כיון שאין לו ריוח בדבר מסכים על הקנין ההוא כי ניחא לי' לעבוד מצוה בממוני' משא"כ היכא דליכא מצוה בזה לא עשו חז"ל שיהי' תקנתן אלים כשל תורה ובזה ג"כ יהיו מיושבין כמה מקומות הנראין סתירה לכלל זה.
134
קל״הכלל ד' כתבתי בחי' לחו"מ סי' ס"ו בישוב דברי הרמב"ן במס' ב"ב גבי מכירת שטרות והעולה משם שלא תקנו רבנן שיהי' תקנתן כדאורייתא ממש רק בדבר דאיתא כוותי' בדאורייתא אבל בדבר דליתא כוותי' בדאורייתא לא אלמוהו תקנתן שיהי' כעין דאורייתא רק הוי תקנה דרבנן בעלמא ולכך א"ש דביאוש דהוי כוותי' בדאורייתא לכך הוי קדושי תורה אבל מעמ"ש למ"ד מכירת שטרות דרבנן לא הוי כוותי' בתורה ועיין במשל"מ בהל' מלוה ולוה בדיני ריבית מ"ש ג"כ לחלק בין מקום דאמרינן הפקר ב"ד הפקר ובין מקום דלא אמרינן כן עיי"ש והרבה יש לדבר בענינים אלו.
135
קל״ושא' באם מכר לחבירו חפץ ונודע שהי' מקח טעות אם המעות כגזל בידו ואם קידש בהם אשה א"מ או לא הוי כגזל ומקודשת. תשובה. כבר נסתפק בזה המשל"מ והוכחתו מן הירושלמי גבי מכרן וקידש בדמיהן מקודשת שא"ר זעירא לפי שאין דמיהן א"ר חגי זאת אומרת שמקדשין בגזל וכו' ומזה מוכח דלמה דקיי"ל דאין מקדשין בגזל אסור לקדש במעות של מקח טעות דהוי גזל ובסוף דבריו כתב דיש לחלק ולומר שדוקא באיסורי הנאה הוי כן אבל בשאר מוכר חפץ לחבירו אף דהוי מקח טעות לא הוי גזל עיי"ש אך הוא לא כתב טעם החילוק גם לא כ' ראי' לדבריו ולדעתי דבריו מוכרחין בירושלמי עצמו במה דקאמר מתחלה לפי שאין דמיהן ועלה קאמר ר' חגי זאת אומרת שמקדשין בגזל משמע שזה תלוי בזה ודוקא לפי שאמר תחלה שאין דמיהן לפ"ז מוכח שמקדשין בגזל ובאמת אין זה תלוי בזה והמשל"מ עמד בעצמו עיי"ש אך לפי הנ"ל א"ש הכל וטעם החילוק הוא בין איסורי הנאה או לא ע"פ מה שאיתא בחו"מ סי' קל"ו בדין נתחלפו לו כליו בבית האומן ונתן לו טלית שאינו שלו שמותר להשתמש בו ולא חששו שמא יבא הלוקח ויבטל המקח ויאמר לא על בגד זה נתתי מעות או ימצא בו מום ויבטל המקח כיון שגם המוכר משתמש במעות אינו מקפיד באשר גם זה משתמש בטלית שאינו שלו עיי"ש ולפ"ז ה"נ בשלמא בשאר מקח טעות שעכ"פ גוף המקח הוא דבר היתר ולכך נהי שהוי מקח טעות מ"מ כ"ז שהמקח ביד הלוקח יכול להשתמש בו כרצונו בין אם כבר נודע לו שהוא מקח טעות והודיע להמוכר שנתבטל המקח ומ"מ כל שלא החזיר לו מותר לו להשתמש בו שימוש שאינו מחסרו ואין מקפידין זע"ז כיון שהמוכר יכול להשתמש בהמעות והלוקח בהחפץ אין מקפידין זע"ז שהמוכר אינו מקפיד על שימוש הלוקח כיון שגם הוא יכול להשתמש בהמעות כמ"ש הסמ"ע ולהיפוך אינו מקפיד הלוקח על שימוש המוכר במעות כיון שגם הוא יכול להשתמש בהחפץ לפי שעה ומכ"ש כל זמן שלא נודע להלוקח שהוא מקח טעות כיון דהוא משתמש בהמקח כרצונו אף שאח"כ יתוודע לו שהוא מקח טעות מ"מ עכ"פ יהי' לו הנאה למפרע במה שהשתמש בהחפץ עד הנה וכיון שעכ"פ יש להלוקח הנאה ממה שמשתמש בהחפץ שוב אינו מקפיד על המוכר מה שישתמש בהמעות ג"כ כיון שגם הוא ישתמש בהחפץ וכשיוודע לו שהוא מקח טעות לא יהי' גזל למפרע ביד המוכר שמ"מ אין הלוקח מקפיד על למפרע על שימוש המוכר כנ"ל אבל באם מכר איסורי הנאה לא מבעיא משעה שנודע שזה הוי אה"נ ודאי כיון דאין הלוקח יכול להשתמש בהחפץ כלל שוב מקפיד ג"כ על מה שהמוכר ישתמש בהמעות ואסור להמוכר להשתמש בו והוי גזל ואף גם כשעדיין לא נודע ללוקח שהוא אה"נ והוא משתמש בהמקח מ"מ אח"כ כשיוודע לו שהוא אה"נ לא יהי' לו הנאה מה שהשתמש בו למפרע ואדרבא צער הוא לו שהשתמש באיסור ועבירה קעביד ודומה למה דקיי"ל בחו"מ סי' רל"ד שהמוכר דבר אה"נ אף שהוא אה"נ דרבנן ואכלם הלוקח אינו מנכה לו מן הדמים כלל שאין בזה הנאה ללוקח רק צער וא"כ כשנודע לו אח"כ שהי' אה"נ ובאיסור השתמש ודאי לא ניחא לי' מה שהמוכר השתמש במעות שלו ולכך הוי גזל וז"כ הירושלמי שזה תלוי בזה שאם הי' הדין שאף באה"נ אם אכלם בטעות הי' הדין לנכות לו מן הדמים והי' נחשב זה הנאה ללוקח אז לא הוי המעות גזל ביד המוכר שהרי כיון שאם הלוקח משתמש בו בשוגג נחשב נהנה שוב אינו מקפיד אם המוכר משתמש בהמעות אך לפ"ז הי' הדין שהמעות יהי' נחשב אה"נ שעיקר הטעם מה שחליפי אה"נ מותרין ביאר הרשב"א בחי' בכת"י הובא בשעה"מ הל' חמץ כיון שאין שום הנאה מגיע להלוקח מהמקח הזה אין הדמים הללו דמי אה"נ עיי"ש אבל אם הי' זה ש"פ מה שהלוקח משתמש בו קודם שנודע לו שהוא אה"נ שוב א"כ הוי שוה מכירה זו להלוקח עכ"פ פרוטה וכיון ששוה ממון קצת שוב הוי כל דמיו נתפסין באיסור כיון שעכ"פ שוה קצת ממון ללוקח מכירה זו שוב הוי כל הדמים דמי אה"נ והי' נתפס הכל באיסור אך מחמת שבאמת קיי"ל דהמוכר אה"נ אף שאכלם אין מנכה לו מן הדמים לפי שאין שום הנאה ללוקח בזה וא"כ ממילא כשהשתמש בו בשוגג אין שום הנאת ממון ללוקח לכך אין במכירה זו שום הנאת ממון ולא הוי זה דמי אה"נ וז"ש הירושלמי שמתחלה נתן טעם למה מקודשת ולא הוי חליפי אה"נ הדמים מפני שאין דמיהן שאין הדמים הללו כלל דמי אה"נ שאף מה שהלוקח משתמש בשוגג במקח הזה ג"כ לא נחשב הנאה ואין לו דמים ולכך שוב מוכיח מזה דמקדשין בגזל דשוב הוי גזל כנ"ל וא"ש ולפ"ז היוצא מזה לדינא שבשאר דבר שלא הי' אה"נ אם הוי מקח טעות לא הוי גזל ומכ"ש באם אחד אנס את חבירו למכור לו דבר ונתן לו דמיו והמוכר מסר מודעא אף שהמכירה בטלה מ"מ לא הוי המעות גזל ביד המוכר ואם קידש בהם אשה מקודשת אך היינו דוקא כל זמן שלא תבע הלוקח את המוכר בב"ד להחזיר לו מעותיו אבל כשכבר תבעו בב"ד להחזיר לו מעותיו והמוכר מעכב דאז גילה דעתו שהוא מקפיד ואינו רוצה שהמוכר יהי' משתמש בו עוד ודאי הוי גזל בידו ומכאן ולהבא אם קידש אשה אינה מקודשת וז"ב לדינא:
136
קל״זהפרישה בסי' כ"ח הקשה דלמה בשט"ח דידה כתב הטור דמסתמא אין דעתה על הנייר ולמה בשט"ח דאחרים כתב בסתמא דשמין את הנייר עיי"ש ונ"ל להסביר הדבר שמבואר לעיל שאם קדשה בגזל דידה או בחוב שלה דאם לא אמרה הן אינה מקודשת משום דיכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי ופרשו הפוסקים הטעם משום דאמדו חכמים דאין דעת האשה להתקדש בשלה וכו' ולפ"ז ה"ה הכא בשלמא בקדשה בשט"ח דאחרים דכמו שהמלוה עצמה אינו שלה כן נמי השט"ח אינו שלה ולכך כמו שדעתה על המלוה כן י"ל דהוי דעתה על גוף השטר לכך מקודשת דכיון די"ל דהי' דעתה על הנייר מסתמא הי' כוונתה באופן המועיל אבל בקדשה בשט"ח דידה כיון דהלוה נותן שכר הסופר א"כ גוף הנייר שלה הוא ולכך בודאי אין דעתה להתקדש במה שהוא שלה ואין דעתה רק על המלוה עצמה שאינו שלה אבל לא על גוף השטר שהוא שלה ואף באמרה הן לא מהני דנהי דבגזל דידה מהני הן היינו כיון דחזינן דנתרצית נתרצית אבל הכא נהי דאמרה הן י"ל דהי' דעתה על גוף המלוה לא על השט"ח דאין דעתה להתקדש בשלה ואף דאם קידשה במשכון דידה מקודשת ואף שכתבתי בחי' דמשכנו בשעת הלואתו צריך להן מ"מ אם אמרה הן מהני היינו כיון דיש לו משכון אז יכול לקדשה בגוף החוב ג"כ ולכך באמרה הן מקודשת ממ"נ אם האמירת הן הוי על המשכון מקודשת בנתרצית דלא גרע מגזל דידה ואם על החוב ג"כ מקודשת אבל בשט"ח כיון שבגוף החוב א"י לקדשה אינה מקודשת בסתמא אף שאמרה הן די"ל דדעתה על החוב עצמו. ולפ"ז היכא דאירע שהי' השט"ח שלו שהוא נתן השכר לסופר ולא האשה ומכ"ש אם נתן שט"ח על עצמו וקידש בו שכתב הב"ש בשם הש"ג שיש להסתפק בו עיי"ש בזה אם הי' הנייר ש"פ אף בסתמא שלא הזכיר השטר בפירוש ג"כ מקודשת דדעתה על הנייר וז"ב לדינא:
137
קל״חנסתפקתי להסוברים דהמקדש במחילת מלוה מקודשת אם לא הי' המלוה רק פרוטה לבד וקדשה בהנאת מחילה זו אם מקודשת או לא מי אזלינן בתר גוף המחילה והרי מחל לה פרוטה ומקודשת או נימא דלא אזלינן בתר גוף המחילה רק בתר הנאת המחילה דהיינו מה שמתקדשת בהנאת מחילה היינו בההוא הנאה שהיתה צריכה ליתן פרוטה לאחר לפייס את המלוה שימחול וכמ"ש רש"י גבי הרחבת הזמן עיי"ש (וכן מצאתי בהגהת פרישה סי' כ"ח ס"ק כ"א שפי' כן בהנאת מחילת מלוה היינו מה שהית' נותנת פרוטה לפייסו) כן נמי בהנאת מחילה בההוא הנאה שהיתה צריכה ליתן פרוטה לאחר לפייסו למחול ולפ"ז זה דוקא אם היתה ההלואה יתר מפרוטה אז הוי הנאת המחילה ש"פ שהיתה נותנת פרוטה לאחר לפייסו שימחול אבל אם ההלואה רק פרוטה אז לא היתה נותנת פרוטה שלימה לאחר לפייסו למחול דמה תרויח בזה הרי ההלואה הוי רק פרוטה ולכך לא היתה נותנת לאחר רק פחות מפרוטה לפייסו וא"כ הוי הנאת מחילה רק פחות מש"פ ולכך אינה מקודשת בזה ומצד הסברא הי' נראה כן ובזה הי' נדחה מ"ש הרב ישיע"ק ראי' להסוברים דלא מהני במחילת מלוה מן הש"ס (י"ט) דקאמר שם דהמקדש במלוה שיש עליו משכון מקודשת מדר"י בר יהודא וכו' ודלמא הוי הטעם משום במחילת מלוה לא בעבור שיש עליו משכון אלא ודאי דלא מהני מחילת מלוה עיי"ש ולפי הנ"ל א"ש דהרי ר' יוסי לא קאמר כן רק אם יש שהות ביום לעשות ש"פ וכו' וא"כ כיון דגוף הלואה הוי רק פרוטה שוב אינה מקודשת בהנאת מחילת מלוה ובע"כ הטעם משום שיש עליו משכון. אך בהיות כן יהי' מוכח לכאורה להיפוך מדברי התוס' שם (י"ט) ד"ה במלוה שיש עליו משכון וכו' שהם פרשו שם דמיירי שלא החזיר לה המשכון רק קדשה בהנאת מחילת מלוה עיי"ש והרי התם גבי ר' יוסי מיירי שהי' ההלואה רק ש"פ ומשמע דאף בכה"ג מקודשת במחילת מלוה אך נראה דבאמת אין מזה סתירה לדברינו שהתוס' לשטתם אזלי דס"ל בפ' המדיר דהמקדש במחילת מלוה עצמה ולא בהנאת מחילת מלוה ג"כ מקודשת ולכך לדידהו שפיר אף בהלואה פרוטה מקודשת דהרי במחילה עצמה מקודשת והמחילה יש בה פרוטה אבל לרוב הפוסקים הסוברים דבמחילת מלוה עצמה אינה מקודשת רק בהנאת מחילת מלוה מקודשת בזה בעינן שתהי' ההלואה יותר מפרוטה כדי שיהי' הנאה ש"פ ומה שקאמר בש"ס שבמלוה שיש עליו משכון מקודשת מדר' יוסי אף להפוסקים דס"ל אף בלי החזיר לה המשכון מקודשת לאו מטעם מחילת מלוה רק במלוה עצמה מקודשת דלפי דבשאר מקדש במלוה אינה מקודשת מ"מ אם יש עליו משכון מקודשת במלוה עצמה כיון דיש בידו משכון אף שעדיין לא החזיר לה המשכון וכמו שמוזכר בהרא"ש ז"ל בקדושין שבכה"ג מקודשת במלוה עצמה עיי"ש ולכך די בזה בפרוטה לבד אבל היכא דהמקדש במלוה אינה מקודשת לרוב הפוסקים דבעינן דוקא הנאת מחילת מלוה אז אם הלואה רק פרוטה אינה מקודשת וכן נ"ל נכון לדינא ומזה עצמו יש ראי' ממה דיליף מר' יוסי דהמקדש במלוה שיש עליו משכון מקודשת ולא דחי דלמא התם משום מחילת מלוה אלא ודאי דלא מהני אם ההלואה רק פרוטה ודו"ק:
138
קל״טנסתפקתי בהא דקיי"ל בסי' כ"ט במנה זו ונמצא חסר דינר דאינה מקודשת אם היתה חייבת לו דינר מקודם מהו אם מקודשת אם לא. ולכאורה נראה דודאי א"מ לא מבעיא להפוסקים לעיל בסי' כ"ח גבי קדשה בפקדון ומצאה שנאבד דס"ל דאף אם הוא באחריות א"מ משום דאין רצונה להתקדש במה שאינו בעין פשיטא דהכא א"מ אלא אף להחולקים שם וס"ל דמקודשת היינו דהתם כיון שעכ"פ קדשה בפקדון זה והחוב נמשך ג"כ מפקדון זה עצמו ומה שלא הזכיר לה תחלה החוב היינו משום שלא ידעו שנאבד ואם הי' יודעין שנאבד הי' מקדשין בחוב אבל הכא שכבר ידעו שהיא חייבת לו דינר ואמר לה במנה זו ולא הזכיר לה בצ"ט דינר ודינר החוב רק אמר במנה זו משמע במנה שלימה בעין גם אין החוב שלה נמשך מהמנה ומשקדשה בו א"כ לא הי' דעתם לקדושין בחוב זה לכך אם נמצא חסר דינר א"מ ולא מהני מה שחייבת מכבר וכן הי' נראה פשוט אך לכאורה ק"ל ע"ז מן הש"ס דקאמר ה"נ מסתברא דאי ס"ד רישא במנה סתם השתא במנה סתם אמרת לא במנה זו מבעיא ומה קושיא הרי ברישא קתני הי' מונה והולך אפי' בדינר אחרון הרשות בידו ולפ"ז י"ל דברישא דוקא אם הי' הדינר האחרון חסר מנין אז יכולין לחזור דהיינו שלא היתה חייבת לו כלל והדינר האחרון ג"כ הוי צריך מנין ולכך יכולין שניהם לחזור אבל אם לא הי' חסר מנין כגון שהיתה חייבת לו דינר א"כ תיכף שנתן לה צ"ט שוב אין הדינר אחרון חסר מנין שוב נגמר הקדושין וא"י לחזור עוד דכיון שאמר לה מנה סתם ודאי אף החוב הוי בכלל מנה דאף שמלוה ופרוטה דעתה אפרוטה היינו שגוף הקדושין יהי' נגמרין בפרוטה והמלוה יהי' כשאר מתנה בתורת תנאי וכן הכא במנה סתם הוי כן א"כ תיכף בסוף צ"ט נגמרו הקדושין וזה ברישא אבל בסיפא במנה זו אף שלא הי' חסר מנין כגון שהיתה חייבת לו בלא"ה דינר ואמר לה במנה זו ונתן לה רק צ"ט ואח"כ ראתה שחסר ממנה דינר א"מ דאין חובה עולה לחשבון כיון שאמר מנה זו וזה החילוק בין רישא לסיפא ולכך הוי א"ש מה דנקט ברישא מונה והולך ובסיפא חסר דינר להורות זה דבסיפא אף בלי חסרון מנין כל שחסר מגוף המנה דינר א"מ ומה פריך ולכאורה הי' נראה להוכיח מזה דאף במנה זו מקודשת בחוב הדינר שחייבת אך באמת הוא היפך השכל והדין לכך נראה להוכיח להיפוך דאף במנה סתם אם יתן צ"ט ורוצה לחשוב החוב שלה לתשלום המנה יכולה לחזור מקדושין כי אף שאמר מנה סתם ואפשר שהתכוין לחוב הדינר מ"מ היא יכולה לומר שהתכונה רק למנה חדשה ויכולה עדיין לחזור בו כן נ"ל מיהו למעשה עדיין צ"ע:
139
ק״מבמ"ש בסי' ל' סעיף י"א ואם הי' הכלב רץ אחרי' הוי ספק מקודשת נראה דצריכה לשלם לו מה ששוה הככר שנתן להכלב כמו דקיי"ל בכל ס"ק דצריכה להחזיר לו הקדושין כמ"ש המחבר בסי' נ' דבקדושי ספק צריכה להחזיר הקדושין ה"ה כאן אף שלא הגיע לידה רק להכלב כיון דעיקר הטעם דהוי ס"ק מבואר בש"ס דאת בעצמך מחייבת לאצולן והנה קיי"ל דכל אדם העושה טובה עם חברו צריך לשלם לו מה שהוציא עליו וא"י לומר שבחנם עשה לו וה"ה בכה"ג אם לא הי' מקדשה כלל והי' נותן להכלב הככר להצילה היתה חייבת לשלם לו בעדו א"כ ה"נ אם נימא שאינה מקודשת צריכה לשלם לו ולכך לפ"ד המחבר שבכל ס"ק צריכה להחזיר הקדושין בכה"ג נמי צריכה לשלם לו מה ששוה הככר וז"פ:
140
קמ״אנראה דאם השליח נתן הקדושין לאשה בפני עדים ואח"כ טוען המשלח שנתן לו לפקדון ולא לקדושין אם יש עדי קדושין לפנינו הוי קדושין מעליא שבשעה שהוציא השליח מידו הכסף לפני עדים הוי לו דין שליש והי' נאמן לומר לשם קדושין וכמו שהדין לקמן בסי' קמ"א בגט כן נמי הכא הדין בקדושין ועיין בש"ך חו"מ סי' נ"ז איך מפרש בגט לפקדון כן יהי' בקדושין הדין לפי שטתו ואם אין עדי הקדושין לפנינו רק שהלכו למד"ה אז השליח א"י להעיד עכשיו שהוי נוגע בדבר מ"מ נראה אם מחזרת האשה הקדושין ליד השליח ואומרת שמוסרת בידו ליתנו למי שירצה אז שוב לא הוי השליח נוגע ונאמן להעיד שהוא של האשה שכבר ניתן בידה מדעת המשלח לקדושין וכמו דקיי"ל בחו"מ סי' ק"מ בעדות השוכרים שאם מחזיר שכירתם בידם יכולין להעיד ולא הוי נוגעין וכן קיי"ל בחו"מ סי' נ"ו גבי שליש והה"נ בזה ודו"ק:
141
קמ״בנסתפקתי אם הי' לו משכון מן האשה עצמה ונתן לה המשכון וקדשה לא באופן שמחזיר לה שתפטר לגמרי מן החוב רק שהחוב יהי' נשאר חוב רק שמוחל לה השיעבוד שיש לו על המשכון ומחזיר לה שיהי' בידה או שאף את המשכון אינו מחזיר לה לעולם רק שתשמש בו לזמן על יו"ט וכדומה ואח"כ תחזור לו אם מקודשת לו בזה או לא ועיין בחבורי להל' ריבית סי' קס"א שהארכתי בזה ולדינא צ"ע אבל אם הי' משכון דאחרים והי' למלוה רשות להשתמש בו אם קידש אשה בהנאת השימוש הזה אם יש בהנאת השימוש ש"פ מקודשת בודאי ומה שלא מוקי הש"ס הברייתא דקדשה במשכון בכה"ג היינו דלשון קדשה במשכון משמע דקדשה בגוף המשכון לא בהנאת השימוש ועוד דאי בהנאת השימוש מה אריא משכון אף אם הי' בידו חפץ בדרך שאלה מחברו וקידש אשה בהנאת השימוש ג"כ מקודשת ולמה נקט משכון וכו' וז"פ:
142
קמ״גנסתפק המשל"מ באם קידש אשה באיסורי הנאה והיא חולה שיכולה להנות ממנו אם מקודשת אם בתר דידה אזלינן או בתר דידי' דאינו שוה אצלו כלום ורוצה לפשוט מרש"י ע"ז (צ"ד) גבי מכרן וקידש בדמיהן וז"ל דלא מתפסי באיסורא וממונא הוא אע"ג דאיהו אסור לאתהנויי מינייהו ההוא הנאה מטיא לי' ע"י ערלה אבל איהי לאו מערלה קמטיא לה וכו' ומזה הוכיח דלא אזלינן בתר דידי' רק בתר דידה עיי"ש ולדעתי ז"א לפי מה שהקשו התוס' הרי יכולה להנות שלכד"ה ותרצו דהיא סברה להנות כך והוי קדושי טעות והר"ן תי' דשלכד"ה אסור מדרבנן עכ"פ ולפ"ז י"ל דרש"י ס"ל כדעת התוס' דשלכד"ה מותר רק מה שאינה מתקדשת באה"נ עצמן היינו מכח מקח טעות דסברה שתהנה כדרך הנאתן אבל בהמעות כיון דיכולה היא להנות ממנו כד"ה א"כ ליכא מקח טעות לגבי האשה ולגבי המקדש בלא"ה הוי ברשותו שהרי עכ"פ יכול להנות ממנו שלכד"ה ומיירי שש"פ שלכד"ה לכך הוי ברשותו שפיר ובשלו הוא מקדש אבל אם ליכא ש"פ בשלכד"ה או לדעת הר"ן דאף שלכד"ה אסור מדרבנן שפיר י"ל דאף שהיא חולה ויכולה להנות ממנו כיון דהוא א"י להנות בשום ענין לא הוי שלו ולא הוי קדושין ועוד נראה דאף רש"י יסבור כהר"ן דשלכד"ה אסור מדרבנן רק רש"י מיירי להדיא בחליפי אה"נ דהמה עצמן רק מדרבנן ולכך בשלכד"ה מותר אף מדרבנן ולא קאמר הר"ן דשלכד"ה אסור מדרבנן רק אם האיסור עצמו דאורייתא וכן כתבתי בחי' אבל בדרבנן מותר שלכד"ה לגמרי ולכך שפיר הוי המעות שלו ולכך שפיר פרש"י כיון דהיא יכולה להנות ממנו כדרך הנאתן לא הוי מקח טעות אבל בעלמא מודה רש"י דלא אזלינן בתר דידה לבד וז"ב דלא כהמשל"מ ובתשובה ליו"ד סי' קנ"ה משנת תקצ"ב כתבתי לפשוט דין זה מן הש"ס ב"מ (דף כ"ד):
143
קמ״דהנה בדין אם קדושי כסף דרבנן דעת הרמב"ם דכל מה שנלמוד מי"ג מדות הוי דרבנן ועיין בכ"מ ונ"ל ראי' מש"ס סוטה (ט"ז) ארנב"י כי חשיב הלכה עוקרת מקרא הכא הלכה עוקרת דרבנן מוכח להדיא דדבר הנלמד מי"ג מדות הוי דרבנן והוי סיוע גדולה להרמב"ם ז"ל:
144
קמ״המה ששאל על הרמב"ן במלחמות רפ"ב דכתובות שכתב דחזקת פנוי' אינו חזקה דעשוי להשתנות ועז"ה מדברי התוס' קדושין (דף ע"ט) שכתבו שם דאף לשמואל אית לי' חזקת פנוי' ואם לא קדשה עצמה הי' מודה שמואל דהרי היא בוגרת לפנינו. תמה אני אטו גברא אגברא קרמית ואטו הרמב"ן משועבד לסברת התוס' הרי י"ל דהרמב"ן לא ס"ל כהתוס' וקושייתם בלא"ה לק"מ די"ל דנקט בפלוגתתם קדשה עצמה ג"כ לרבותא דרב דאפי' היכא דלא שייך חזקת פנוי' נמי אמרינן הרי היא בוגרת לפנינו וגם הרי קיי"ל כחא דהיתרא עדיף לי' ולכך קמ"ל לרבותא דרב דאפי' ליכא חזקת פנוי' מותרת בלי גט מקדושי אבי' ומה הקשו התוס' וצ"ע למה לא תרצו כן ועכ"פ י"ל הרמב"ן ס"ל כן והתוס' דס"ל דגם לשמואל יש חזקת פנוי' הם לא ס"ל כהרמב"ן רק כפי שיטתם שכתבו ברפ"ב דכתובות דלרב פריך דס"ל הולכין במא"ה:
145
קמ״ובמ"ש בסי' כ"ט סעיף ט"ו אמר לה התקדשי בשכר מלאכה זו שאעשה עמך ועשה לה א"מ. טעם דעה זו הוא משום דאין אומן קונה בשבח כלי וישנו לשכירות מתחלה ועד סוף. ונסתפקתי אם התנה בפירוש שלא יחול חוב השכירות אלא בסוף וכ"ז שלא יוגמר המלאכה לא יחול השכירות כלל אם יכול לקדשה בזה או לא ולכאורה נראה בפשיטות דמהני כיון דמתנה בפירוש שלא יחול החוב אלא בסוף ובפרט אם אמר בפירוש שאם לא יוגמר המלאכה לא יתחייב ליתן לו פרוטה אחת רק כל השכר יתחייב בסוף בשעת גמר מלאכה פשיטא דכל תנאי שבממון קיים ומהני הקדושין אך לפ"ז תקשה לכאורה דא"כ גם כי אמר לה סתמא התקדשי בשכר מלאכה שאעשה עמך למה לא נימא דהי' כוונתו מסתמא באופן המועיל ומה בכך שבעלמא ישנו לשכירות מתחלה ועד סוף נימא דכאן הי' דעתו שלא יחול אלא לבסוף כדי שיחולו הקדושין והרי אף בשואל חפץ מחברו והודיעו שרוצה לקדש בו אשה כתב הרא"ש והכי קיי"ל דמסתמא התכוין באופן המועיל ונתן לו במתנה אף שלא הזכיר לשון מתנה רק שאלה וא"כ אם באיש אחר אמרינן כן שאין נ"מ לו אם יחולו קדושין של זה או לא אעפ"כ אמרינן שהתכוין באופן המועיל מכ"ש במקדש עצמו ובפרט שלא הזכיר בלשונו בפירוש להיפוך מ"ט לא נימא שהי' כוונתו באופן המועיל שלא יחול כאן חוב השכירות אלא בסוף כיון שבדעתו תלוי הדבר ולכאורה יהי' מוכח מזה דאף אם אומר בפירוש שלא יחול השכירות אלא בסוף לא מהני להך מ"ד דישנו לשכירות מתחלה ועד סוף אך מחוסר טעם למה יגרע זה מלמ"ד אין לשכירות אלא לבסוף דמהני הקדושין לכך נראה דמזה עצמו יהי' ראי' לדעת התוס' רי"ד שהביא הח"מ והב"ש שצריך שיאמר לה אחר הנתינה מחדש התקדשי לי וכו' ולפ"ז א"ש הכל שבשלמא בהשואל חפץ מחבירו והודיע שרצה לקדש בו דבדיבור זה שמדבר עמו עכשיו בשעה זו תלוין כל הקדושין שאם דעתו בשאלה בעלמא לא תתקדש בו ואם דעתו למתנה מהני ושוב אחר זמן זה ודיבור ההוא לא יהי' לו עוד דברים ועסק עם השואל בזה אמרינן שמסתמא התכוין באופן המועיל שיהי' לשם מתנה אבל כאן הרי בשעה שאומר לה התקדשי לי בשכר מלאכה זו שאעשה עמך עדיין לא נגמרו הקדושין אז לידע שיצטרך אח"כ לומר לה אחר המלאכה שנית התקדשי וא"כ כיון שבדיבור הזה לא נגמר הקדושין תיכף שוב י"ל כיון דבאמת אף אם ישנו לשכירות מתחלה ועד סוף יכול אח"כ לקדשה באופן שיאמר לה בהנאת מחילת מלוה וא"כ שוב אין ראי' ממה שאמר לה התקדשי בשכר מלאכה שאעשה עמך שהי' דעתו באופן המועיל די"ל דהי' כוונתו כפשוטו שהרי סוף סוף יאמר לה אח"כ שנית התקדשי ואפשר שדעתו הי' מתחלה שיאמר לה אח"כ התקדשי בהנאת מחילת מלוה וא"כ כיון שי"ל שכן הי' דעתו מתחלה שוב אף שאחר המלאכה אינו אומר בהנאת מחילת מלוה רק כפשוטו לא מהני דכבר נעשה מלוה דחל השכירות מתחלה ועד סוף דאפשר שמתחלה לא הי' בדעתו כן ואף שהוא אומר שגם מתחלה הי' דעתו לכך לא מהני דהוי דברים שבלב ואינן דברים ודוקא אם מתחלה ניכר האומדנא לפנינו שכן הוי דעתו לא נקרא דברים שבלב כדמצינו בכמה דוכתא אבל כל שמתחלה אין ניכר הוי דברים שבלב ולא מהני ולכך כ"ז שלא פירש הוי חיוב השכירות מתחלה ועד סוף ולכך אינה מקודשת. מיהו לפ"ז תקשה לדעת הרמב"ם שכתבו הפוסקים בשמו דס"ל אף בהנאת מחילת מלוה א"מ ולא בהרווחת הזמן אחר הלואה וא"כ אם ישנו לשכירות מתחלה ועד סוף אין שום אופן שיכול לקדשה אחר המלאכה ושוב ראוי שנימא שבודאי הי' דעתו מתחלה באופן המועיל שיהי' יכול לקדשה אח"כ שלא יחול השכירות אלא בסוף אך צ"ל שע"כ לא אמרינן סברא זו דדעתו סתמא באופן המועיל רק כעין השואל חפץ מחברו לקדש בו דאז אמרינן כיון דניחא לי' להמשאיל שיקדש זה אשה בחפצו מסתמא הי' דעתו באופן המועיל כדי שיחולו הקדושין ואם לא יגמרו הקדושין שלא יתרצו זל"ז אז באמת לא יהי' מתנה רק שאלה בעלמא ולכך לא הזכיר לו שנותן לו במתנה רק בלשון שאלה מחמת שהוא לא רצה שיהי' בכל ענין במתנה רק שעתה נותן לו בשאלה בעלמא רק שאם יגמרו הקדושין שתתרצה האשה ותקבל זה לקדושין אז יהי' למפרע במתנה עמ"ל אומדנא כזו אמרינן אף שלא הזכיר בפירוש אבל הכא גבי שכירות בעינן שאף אם לא תתקדש כלל שיתבטלו הקדושין ויהי' הוא גובה ממנה מעות ג"כ לא יחול חוב השכירות עד לבסוף ואז כיון דלא הוי מלוה כלל בשום אופן ממילא יכול לקדשה בו אבל אם הקדושין מתבטלין חל השכירות מתחלה שוב לא מהני מה שנימא שאם הקדושין חלין שנימא שהי' דעתו שלא יחולו השכירות עד לבסוף דהרי סוף סוף שלולי שהיו הקדושין חלין הי' השכירות חל מתחלה ושוב הוי מלוה ובע"כ שבעינן שאף שיתבטלו הקדושין לא יחול השכירות אלא לבסוף ושוב בזה בודאי לא הי' מסתמא דעתו לכך דודאי דעת רוב ב"א אינו כך בשלמא כשיוגמר מלאכתו לקדושין דעתו באמת באופן המועיל אבל כשלא יוגמר מחשבתו אז בודאי מסתמא אין דעתו להפסיד לעצמו שלא יחול השכירות בחוב אלא לבסוף דהרי יש לו ריוח לענין כמה דברים שיהי' החוב חל מתחלה לכך מסתמא לא הי' דעתו שאף אם יתבטלו הקדושין לא יחול עד לבסוף ועוד דאם הי' דעתו לכך א"כ רצה שבכל ענין לא יחול השכירות עד בסוף שוב הו"ל לפרש ולא לומר סתמא אלא ודאי דעתו הי' שאם לא יוגמרו אח"כ הקדושין לא יחול מבסוף רק מעתה ושוב הוי מלוה אף אם נתרצית להתקדש לא מהני ולפ"ז אם התנה בפירוש שלא יחול השכירות עד בסוף ודאי דמהני וז"ב לדינא:
146
קמ״זהנה דעת התוס' רי"ד הובא בח"מ וב"ש בסי' כ"ח שצריך לומר לה אחר המלאכה התקדשי (ועיין בסי' הקדום ראי' לדבריו) וק"ל לפי דבריו מה פריך הש"ס בקדושין (/דף/ ס"ג) בהא דאר"ל והוא שנתן לה ש"פ וכו' ובשכר לא והא תניא בשכר שהרכבתיך על החמור וכו' בשכר שארכיבך על החמור מקודשת וכו' ומה קושיא נימא דהך ברייתא בשכר שארכיבך בע"כ מיירי לדעת תוס' רי"ד שאומר לה אח"כ התקדשי בשכר שהרכבתיך אבל אם לא אמר לה אינה מקודשת אף בשכר שארכיבך אבל ר"ל מוקי לה למתני' בנתן לה פרוטה עתה אז תיכף מקודשת אם נתקיים התנאי אף שלא אמר לה בפירוש אח"כ ומה שמפרש ר"ל כך היינו משום הך הוכחה עצמו דקאמר הש"ס מלשון ע"מ ולא יצטרך הש"ס לדחוק כתנאי עיי"ש ולכאו' צע"ג ומה שנ"ל דצריך להבין טעמו למה יהי' צ"ל לה מחדש ואינו דומה למקדש אשה לאחר ל' יום דמקודשת ואצ"ל לה אח"כ מחדש אך נראה דמזה ראי' למ"ש בחי' בהגהות שכאן בעינן שהאשה תאמר הן דבלא"ה ליכא מעשה דמוכח דניחא לה ולפ"ז א"ש דאנן בעינן בכל קדושין שבשעת הנתינה יהי' מוכח מכח מעשי' דניחא לה בקדושין ולכך במקדש לאחר ל' יום דהנתינה הוי משלו ובשעת אמירה ומוכח מדהיא קבלתו ולא זרקתו מוכח דניחא לה ולכך מקודשת וא"צ לאמירה חדשה אח"כ אבל כאן הרי גוף הקדושין לא נגמר רק בשעה שנותן לידה המלאכה אז הוי נתינת הקדושין והרי אז ליכא הוכחה דניחא לה בקדושין די"ל דשקלה דידה ולכך לא זרקה כיון דגוף המלאכה שלה איך תזרוק ולכך בעינן שבשעת נתינה יאמר לה התקדשי והיא תאמר הן ולפ"ז היינו דוקא אם גוף המלאכה הי' שלה מתחלה ואין הקדושין בכל המלאכה רק בהנופך שהוסיף לה או בשבח הכלי מה שעשה מהמתכת כלי בזה אם לא אמר בשעת נתינה התקדשי והיא אמרה הן ליכא הוכחה שנתרצית להתקדש די"ל דמה שקבלה המלאכה היינו בשביל שלה ואין שקלי ודידי שקלי ולא הי' דעתה לקבל הקדושין שהרי הגוף הי' שלה מכבר אבל בשכר שארכיבך על החמור או שחוק לפני הי' הקדושין בכל המלאכה ממש ולא הי' לה חלק בזה חזינן שנתרצית להתקדש בזה דאל"כ לא הי' מניחתו להרכיבה או לשחוק לפני' שהוא רק בשביל הקדושין כמו שדברו תחלה א"ו דהיא נתרצית בקדושין ולכך ל"ב לא אמירה שלו ולא שלה בסוף ולכך פריך הש"ס שפיר ובשכר לא היוצא מזה לדינא שבכה"ג מודים התוס' רי"ד שאצ"ל לה מחדש ודו"ק:
147
קמ״חהנה בדין אם זרק לחצרה שאינו משומר והיא עומדת בצדה אם מהני בקדושין. הנה המקנה בסי' למ"ד סעיף ט' הביא בשם הת"ח פ"ק דב"מ דאם עומד בצד החצר אף שגדול אלף אמה וא"י לשמרו ג"כ מהני אך הביא הב"י סי' קל"ט שכתב לאפוקי אם הוא חצר גדול כשהיא עומדת במזרחו או במערבו משתמר לדעתה וזרק הגט במערבו דאינה מגורשת וכתב המקנה שדוקא בגט הוי כן ולא בשאר דוכתא ובאמת נזכר זה בב"י עצמו להמעיין בריש דבריו וז"ל ומ"ש והוא משתמר לדעתה פשוט הוא כיון דמידה גמרינן מה ידה משתמר לדעתה אף חצרה משתמר לדעתה לאפוקי חצר גדול וכו' מבואר דלכך בעינן משתמר משום דהוי רק מטעם יד והיכא דלא הוי מטעם יד מהני אף באינו משתמר ולעיל תיכף הביא דברי הר"ן שדוקא בגט דחוב הוי מטעם יד א"כ דוקא בגט הוי כן ולא בשאר דוכתא. אך לפ"ז הה"נ בשאר דוכתא בקטנה דקיי"ל בחו"מ סי' רמ"ג ורל"ה דאית לה חצר מטעם יד ומבואר בש"ך סי' רל"ג דלכמה פוסקים בעינן דוקא שתהי' עומדת בצדה אז מהני בקטנה דאז נחשב יד לפ"ז לדידהו הה"נ דעומדת לא מהני רק אם משתמר ג"כ והה"נ לפמ"ש בחידושי שהטעם דהוי לרמב"ם ורש"י ס"ק בחצר של שניהם ג"כ הוי מטעם יד עיי"ש בעינן ג"כ שיהי' משתמר לדעתה ג"כ דאז נחשב יד ובלא"ה לא הוי יד ולכאורה מתוס' גיטין (ע"ח ע"ב) ד"ה ור"י אמר שכתבו דבד"א אפי' יכול לשמרו כמוה מגורשת ולא כתבו דבד"א אפי' הוא א"י לשמרו מגורשת מוכח לכאורה דאם אינה יכולה לשמרו אף ד"א אינו קונה דלא עדיף מחצרה ממש דבעינן יכולה לשמרו ובלא"ה לא הוי יד הה"נ בד"א מיהו בסוף דבריהם שם משמע איפכא שכתבו הא דבר"ה לא תקנו ד"א היינו בא"י לשמרו וכו' ומוכח דוקא בר"ה לא מהני ד"א בא"י לשמרו אבל בסימטא מהני אפי' א"י לשמרו דאף אם נפרש שמ"ש א"י לשמרו היינו כל אחד לבדו אבל בצירוף שניהם שפיר יכולין לשמרו מ"מ גם זה אין ראוי שיועיל לדעת הב"י דס"ל דלא נקרא יד רק אם משתמר ודומה ליד א"כ כמו דביד נשמר על ידה לבד כן בעינן בחצר שיהי' נשמר ע"י לבד ובלא"ה לא מהני א"כ מה אריא ר"ה אפי' סימטא כה"ג לא מהני וצ"ל דס"ל להתוס' דמהני ד"א אף באינה יכולה לשמרו ולכאורה קשה לפי שיטת הב"י הרי אף בחצרה ממש שלה לא מהני אם אינו נשמר וא"כ נהי דתקנו חז"ל ד"א קונות היינו שיהי' כחצרה ממש אבל לא עדיף מיני' ומוכח לכאורה דהתוס' ס"ל דאף בחצרה לא בעינן משתמר ושוב ראיתי בתוס' שם ד"ה ותתגרש מאוירא דארבע אמות וכו' והנה כ"ז להר"י שם דר"א מספקא לי' אם בעינן מנטר אצל ד"א או כיון שתקנו חכמים שאף שאינו רשותו חשוב כרשותו הה"נ אף דלא מנטר חשוב כמנטר. והנה אם נאמר כן דבד"א לא בעינן מנטר דעדיף מחצרו הוי א"ש דברי התוס' דהכא דלא סתרי לדברי הב"י אך קשה כיון דלתירוצם הראשון שם משמע דאף בד"א בעינן מנטר וגם לתירוץ השני הוי אבעיא דלא אפשטא ואיך כתבו כאן בפשיטות דבד"א אף שאין יכולה לשמרו מהני בסימטא הלא אם ד"א לא עדיף מחצרה כחד תירוץ של ר"א בעינן אף בד"א יכולה לשמרו כמו בחצרה ואיך כתבו כאן בפשיטות כן וצ"ע על הב"י אם לא שנאמר דבזה מודה הב"י דאף שאינו נשמר על ידה לבד אם כ"א א"י לשמרו רק בצירוף שניהם ג"כ מהני בזה דזה דומה ג"כ ליד כיון שנשמר ולולי היא לא הי' נשמר אף שצריכה היא ג"כ לצירוף שמירתו שוב דומה ליד אז א"ש די"ל מ"ש התוס' א"י לשמרו היינו לבדו רק בצירוף הבעל כנ"ל. גם ק"ל לכאורה ע"ד הב"י מהש"ס שם דקאמר ר' יוחנן לגיטין אמרו ולא לד"א ופריך שם מוכן לקדושין וכן לחוב ומה פריך נימא דכוונת ר' יוחנן כך דודאי מודה דבקדושין וחוב ג"כ מהני יכול לשמרו רק שכוונת ר"י דבגיטין דוקא תלוי ביכולה לשמרו וכל שא"י לשמרו אף דהוא בחצרה או ד' אמותי' לא מהני אבל בקדושין וחוב נהי דיכולה לשמרו מהני מ"מ לא בעינן דוקא יכולה לשמרו דאם בחצרה או ד"א אף שא"י לשמרו מהני ולפ"ז מתניתין דקתני וכן לקדושין וכן לחוב היינו דבזה מהני ג"כ יכולה לשמרו ור"י קמ"ל דלגיטין תלוי דוקא ביכולה לשמרו אבל בקדושין וחוב ל"ב דוקא יכולה לשמרו ומה קושיא וצ"ל דקו' הש"ס הוא דהרי ר"י מפרש מחצה ע"מ היינו שניהם יכולין או שניהם אין יכולין וכו' ולפ"ז לא מבעיא לפמש"ל דאף שניהם א"י לשמור כ"א לבדו רק בצירוף שניהם ג"כ מהני בחצרה וד"א פשיטא דא"ש אלא אף גם אם שמא דגם זה לא מהני מ"מ ביכולין כ"א לשמרו ודאי דמהני בחצרה וד"א שלה אף שהוא ג"כ יכול לשמרו ולפ"ז הרי במתניתין קפיד דוקא על שהיא יכולה לשמור לבדה וכל שא"י לבדה הוי בכלל מע"מ וא"כ אם כוונת ר"י לגיטין אמרו שדוקא לגיטין קפדינן ביכולה לשמרו הלא אף בגיטין ל"ב דוקא יכולה לשמרו לבדו רק אם בחצרה או ד"א אף שהוא מע"מ ויכולין שניהם לשמרו מהני אלא ודאי שאין כוונת ר"י לומר דלגיטין מחמרינן כן ולא בדבר אחר רק אדרבא להקל דבגיטין מהני זה ולא בד"א ושפיר פריך הש"ס וכן לקדושין וכן לחוב ודוק ולדינא צ"ע באם שניהם יכולין לשמרו בצירוף אם חשוב כיד או לא:
148
קמ״טלסי' ל"א סעיף א'. עיין ב"ש בשם הר"ן נסתפק אי מהני באומרת לדידי ש"פ וי"ל ראי' דמהני מקדושין (/דף/ מ"ו) דקאמר רב ושמואל לעולם ארישא ולא מבעיא קאמר וכו' אלא אפי' אוכלת ס"ד הואיל ומקרבה הנאתה גמרה ומקניא נפשה קמ"ל והערו שם הת"י דמה בכך דמקניא נפשה הלא אין הדבר תלוי בקפידא דידה ונדחקו ולפ"ד הר"ן א"ש דבאמת היכא דאומרת לדידי שוה מהני אף באינה אוכלת רק באם מקבלת סתמא לא מהני אבל באוכלת כיון דמקרבה הנאתה הו"א אף שלא אמרה לדידי שוה כיון דמקרבה הנאתה מסתמא שוה לדידה ואף בלא אמרה הוי כאמרה לכך קמ"ל כל דלא אמרה כן להדיא לא מהני וז"ב לדין זה:
149
ק״נע"ד שאלתו באם מגיע תוספת כתובה על המזונות שהתחייב אבי הכלה וגם אם הבעל מגרשה אם האב יכול לתבוע מזונות מחתנו שהאכילו עד הנה. תשובה. הנה ישתקע הדבר ולא יהי' נאמר כי אין על זה תוספת כתוב' ולא כתוב' ולא לתבוע למפרע מזונות של חתנו אם מגרשה ולא כן המנהג בכל ישראל ואסבר לו הדבר כי לרוב הפעמים אבי החתן מתחייב כנגדו נמי להאכילם וא"כ מה שאבי הכלה נותן מזונות לחתנו כנגדו נותן אבי החתן מזונות לבתו ומה ששייך בזה חיוב תוספת וגם לתבוע מזונות ולכך אף אם אירע דרך מקרה שלפעמים מתחייב אבי הכלה לבדו מזונות או שמגרש זוגתו טעם שהאכיל אבי החתן לכלתו מ"מ כיון דהמנהג שאין בזה תו"כ ולא תביעה ומזונות רק הוי מתנה בעלמא שוב כל המתחייב סתם הוי אדעתא דמנהגא דעליו להתנות בפירוש ואם לא תפסיד לכך אין בזה חיוב תו"כ ולא תביעה בשעת הגירושין. דברי ידידו:
150
קנ״אהנה דעת הרמב"ם הבאתי בחי' להל' קדושין שאף שלא כתב לה כתובה ג"כ הוי חופה מעליא ומצאתי ראי' לדבריו ממס' גיטין (/דף/ נ"ז) מעשה בארוס וארוסתו שנשבו לבין הנכרים והשיאום זל"ז ואמרה לו בבקשה ממך אל תגע בי שאין לי כתובה ממך וכו' ומסיים שם הש"ס ואלו יוסף לאו אשתו והכא אשתו וכו' והנה מזה משמע דהנשואין שלהם הוי נשואין אף שלא הי' לה כתובה דאם לא חלו הנשואין כלל הול"ל אלו יוסף לאו ארוסתו והכא ארוסתו ומדקאמר לשון אשתו משמע דהיתה נחשבת אשתו ממש ע"י הנשואין שלהם אף שלא הי' לה כתוב' והי' אסור לבא עלי' מ"מ מהני הנשואין בזה.
151
קנ״בוהנה מזה מוכח עוד דחופה לא בעינן בפני עדים רק כל שלא הי' כלל עדים בדבר אם מודים שנכנסו לחופה מהני דאל"כ איך היתה נחשבת שם אשתו הרי בע"כ לא הי' שם ישראלים אחרים עוד דאל"כ הו"ל לכתוב כתובה ואף אם לא הי' פנאי לכתוב כתובה בשבי' עכ"פ הוי לי' לקנות ממנו בקנין דהרי בשעת הדחק קיי"ל בסי' ס"ו דודאי מהני עדים בקנין ומותר לבא עלי' ולמה לא קנו ממנו אלא ודאי דלא הי' עדים כלל ואף דבשאר קנין לא בעינן עדים כלל מ"מ הכא בכתובה דהכל תלוי בסמכא דעתה שלא תהי' קלה בעיניו להוציאה לכך אף בשעת הדחק לא מהני קנין רק אם הוא לפני עדים שאז תמיד תוכל לילך אל העדים לכתוב לה אף שיכפור הבעל לא יהי' מועיל וכן משמע מדיוק לשון הרמב"ם וש"ע ורמ"א שם דהכל תלוי בעדים אבל בלי עדים כל שיכול לכפור לא מהני קנין ואסור לבעול לכך שפיר אמרה אל תגע בי ואעפ"כ החופה נחשבת חופה ומוכח דחופה מהני אף בלי עדים ג"כ גומר להיות נשואה ואינו דומה לקדושין דבעינן בפני עדים וז"ב לדינא:
152
קנ״גשא' בנדון האותיות בגט שלא היו נוגעין בתופס ותורף ותינוק דל"ח ול"ט קורא אותם כראוי. הנה היטב אשר דיבר להכשיר במקום עגון כמ"ש בשם הב"ש סי' קכ"ה ס"ק י"ט והג"פ סי' הנ"ל ס"ק ע"ג דיש להכשיר אפי' בתורף במקום עגון אם תינוק דל"ח ול"ט קורא אותם:
153
קנ״דשא' נדון שליחות הגט על הב"ד הנה אני מתיר בין שליח קבלה בין שליח הולכה אפי' שלא במקום עגון ולפי ראות עיני הב"ד תלוי הדבר אם מבינים דהוי צורך שעה יכולין להתיר בין ש"ק בין ש"ה וההרשאה אשלח לכם העתק ממנה כי האשה היא עני' ובהגיע הגט פה לידי רצה השליח איזה סך עבור טרחתו ולא הי' לה לכך נתעכב הגט פה אבל לדינא מותר בין כך ובין כך:
154
קנ״השו"ת בדיני שמות אנשים ונשים להרב מו"ה דוד אב"ד ולהדיין מו"ה יהושע בק' רימאן.
155
קנ״וע"ד שאלתם בדבר האיש שהי' בקה' ונקרא בפי כל לתורה וחתימה ידידי' הירש ובעיר הסמוך לרימאן כתב המורה דשם לק' יאס לכתוב יהודא הירש כי כן אמר לו הבעל שם וכתב המורה שזוגתו אמרה לו שדרה עמו עשר שנים בק' בוטשעטש והי' שמו שם יהודא הירש וכן קראו לו אנשי עיר המורה יהודא הירש וכן כתב שמו על הפטור שנתן לאשתו יהודא הירש והנה עפ"י זה הורה המורה להנשא לאשתו ונשאת ויושבת תחת בעלה. ע"כ שאלתם בקצרה. לדעתי אין בזה ערעור להוציא האשה מבעלה והנה אם כי זה אמת שמבואר בב"ש בשמות אנשים אות ג' דאין המורה נאמן לומר כן והביא ראי' מת"ח שאמר דבר הלכה אחר מעשה אין שומעין לו דהוא נוגע בדבר מ"מ הרי כתיב שם דבמלתא דעל"ג נאמן וא"כ כאן כיון דהוי על"ג בק' בוטשעטש שאמרה האשה שדרה שם ששם קראוהו כך ואפשר לגלויי מהם גם מאנשי עיר המורה אפשר להתוודע אם קראו לו כך וקרי לי' ועני ודאי המורה נאמן מהם. ובאמת גוף ראיות המהרש"ל בעניי אינו ראי' דבת"ח שאמר דבר הלכה לאחר מעשה אין שומעין לו היינו במה דאין לו התנצלות למה הורה כן הוי נוגע בדבר אבל בזה הי' לו התנצלות כי מה פשע ומה חטא המורה אם הבעל אמר לו שמו כן ואף אם הי' שקר אין להמורה אשם וא"כ אינו נוגע בדבר ואף אם הי' הגט בטל אין זה העדר כבוד לו וי"ל דנאמן אף במה דלא עבידי לגלויי ומה גם דהרי מוכח שהאשה היתה עמו בעת כתיבת הגט ושמעה שאומר שמו יהודא הירש ולמה שתקה ולא מיחתה לומר ששמו ידידי' הירש ובע"כ מוכח שהאמת כן ששמו שם יהודא הירש ומה גם שכבר נשאת והרי התוס' בכתובות (דף כ"ו) כתבו דגם בגירושין שייך דייקא ומינסבא וא"כ ודאי דייקא קודם הנשואין מה הוי שמו וידעה דשמו הוי יהודא הירש ולפ"ז הנה מה שחששו הם למ"ש הב"ש באות ג' דבשני שמות לא שייך כינוי שהכל קורין בו הנה ז"א דשם לא נזכר כינוי שהכל קורין בו ובודאי אם הי' שם שהכל קורין בו הוי די דאין סברא לחלק בכינוי שהכל קורין בו בין ב' שמות או לא ואף אם הי' דעתם כן לא הי' נראה כלל להיות שם הקודש גרע משם לעז דבשם לעז יהי' די בחניכה דהכל קורין בו ובשם הקודש לא יהי' די אטו יהי' יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא ולכך אף אם הי' דעתם כן לא היינו שומעים להם כי אין לדיין אלא מה שעיניו רואות בכיוצא בזה אך באמת אין כוונתם לכינוי דהכל קורין בו רק כוונתם להיפוך דשם הקודש עדיף ואם הי' דומה זה לכינוי כיון דשוה קצת לגוף השם הוי זה כקיצור השם יהי' די בו רק כיון דאינו כינוי לכך פסול כיון דאינו חניכה שהכל קורין בו אבל בחניכה דהכל קורין בו ודאי דכשר ומה גם דהם לא דברו רק אם במקום כתיבה ונתינה הי' שמו גרשם וכתבו גרשון או להיפוך אבל בזה דבמקום כתיבה ונתינה ובמקום שדרו בו עשר שנים החזיק שמו יהודא הירש נהי דלכתחלה צריך לכתוב גם שמו של שאר מקומות מ"מ בדיעבד כשר הגט אם לא כתבו שם האחר כיון דלא ידעו שם דיש לו שם במק"א וכמפורש בברייתא שם יצא למקום אחר וגירש באחד מהם מגורשת וכדמשני שם בש"ס הא דאתחזק הא דלא אתחזק עיי"ש בפרש"י לכך אין לערער בזה על הגט ובפרט אם כבר נשאת ועיי' בש"ע סי' קכ"ט סעיף י"ב דאם לא כתב אלא שם שיש לו במקום כתיבה ונתינה כשר ובב"ש שם די"ל אף אם ידעו דיש לו שם במקום אחר כשר ועיין בסעיף יו"ד שם די"א אפי' בשם אביו בשינוי אם נשאת לא תצא אם הוחזק בשם השני ועיין בב"ש שם ס"ק כ' ולפמ"ש י"ל דבשמו גם דעה הראשונה מודה דדוקא בשם אביו לא מהני הוחזק דאין בידו לשנות שם אביו אבל בשמו י"ל גם דעה הראשונה מודה דלא תצא לכך אין מקום לאוסרה אם כבר נשאת. ובספרי חדושי אנשי שם כתבנו דבר חדש בעזה"י דאף להסוברים דבעינן שמו ושמה מן התורה היינו אם לא כתב שם אביהם רק שמם בזה פסול מן התורה אם גם שמם לא זכר אבל אם כתב שם אביהם בן פלוני ובת פלונית ודאי כשר מן התורה ומדרבנן נמי אם זכר רק שמם ושם אביהם דכשר אף דכמה יוסף ושרה איכא בשוקא א"כ ה"נ י"ל כיון דבהזכיר שם אביהם כשר בחסרון שמם א"כ י"ל ה"ה בשינוי כשר רק אף דדעת הצ"צ שפסול זה הוי רק דרבנן דיאמרו דאין זה המגרש וכיון דהוי רק דרבנן די להקל אם יש צד להקל בזה וכדאי לסמוך על היתרם הנ"ל ולא יהרהרו אחרי האשה הנ"ל כיון דכבר נשאת. ויותר אין להאריך דברי ידידם הטרוד וחלש כח:
156
קנ״זלק' טולטשין. נדון הגט שכ"מ מעיר קטנה שבאתה לקהל' להתגרש ע"י מה שמינה הבעל שלוחין בעירו לכתוב וליתן הגט בקה' וכתב רו"מ בגט וויטא דמתקריא וויטא פרידא ובלידתה נקראת בשני השמות רק אח"כ קורין לה כמה וויטא לבד ובני משפחתה קורין לה בשניהם ובקהלתו במקום נתינת הגט קורין לה רק וויטא. הנה הגט כשר דמצד גוף השם אף דתחלה הי' ראוי להקדים שם העריסה מ"מ בדיעבד ודאי דכשר אם הקדימו להיפוך ובפרט דרוב העולם קורין לה וויטא לבד ומה דחששו הדיינים דשם כיון דהשכ"מ אמר שמם יראה בעיני רו"מ לכתוב להיפוך וכתוב כך וא"כ הוי שינוי בשליחות הנה לדעתי אין זה שינוי חדא כיון דמן הסתם כתב בהרשאה או אמר בפה כפי סידור הגט שנותן רשות לסופר לכתוב עד מאה עד שיוכשר אחד לדעת הרב המסדר א"כ תלאו בדעת המסדר כפי אשר ייטב בעיניו ועוד כיון דאין לבעל קפידא בהנאת ממון וכדומה א"כ אינו רוצה רק שיהי' נכתב גט כשר ואם לדעתכם הוי הגט כשר כפי מה שכתבו ניחא לי בזה ודומה כפי מ"ש בש"ס וש"ע באומר לשליח הרי הוא במקום פלוני דמראה מקום הוא לו ואף באומר תן לה במקום פלוני ונתן לה במקום אחר דהוי שינוי כתב הב"ש בסי' קמ"א ס"ק ס"ב דהטעם דהחשש שמא יעליזו עליו מוכח הא באין קפידא לא הוי שינוי ולכך באמר לו תן לה בעלי' וכו' אין קפידא רק בהתנה בפירוש שאל יתן לה אלא בעלי' וכו' ומוכח דכל שאין קפידא לא נחשב שינוי כן ה"נ מה קפידא הוי לו אם יכתוב וויטא תחלה או בסוף ובפרט שתלה בדעת רו"מ לכך ודאי כיון דכשר הגט אין זה שינוי בשליחות ומה גם דבשינוי השליחות הוי מכח אומדנא די"ל אדעתא דשינוי לא עשאו שליח אבל כאן כיון דבא לגרשה שלא תזקק ליבם א"כ ניחא לי' בתקנתא דידה ודאי הוי אומדנא להיפוך שכל גט שיהי' כשר לאפוקי מזיקת יבם ניחא לי' בי' לכך הוי אומדנא להיפוך דלא הוי שינוי ולכך נראה דהאשה מותרת לשוק בלי חשש ופקפוק:
157
קנ״חלהרב מוה"ר יוסף ליב מו"ץ בק' ראחמסטרובקא.
158
קנ״טע"ד שאלתו וז"ל עובדא הוי בעיר יעלסוועט הסמוך לפה בא אחד מבני הכפרים שהי' לו אשה מיעלסוועט ונעשה פירוד ביניהם וגירשה ביעלסוועט בגט פטורין כדת מו"י והי' שמו מעריסה משה אליעזר וכן החזיק א"ע בעלי' לתורה הן בכפר קיבוץ קטן וכן בבואו ליעלסוועט על ימים נוראים או לפרקים וביום שגירשה עלה לתורה בשם כך וכן הי' מאז יושב ששה חדשים על החזקת חותנו ביעלסוועט עלה כך לתורה וכן נכתב בתנאים וכתובה כן וכשנתן לפעמים קוויטליך כתב שמו משה אליעזר אך החניכה בפי כל הי' שמו משה לבד וכן חתימתו הי' משה לבד וכתבו רבנים מסדרי הגט משה אליעזר דמתקרי משה ואחר המסירה ליד אשה הגט כדמו"י עמד אחד וערער שהגט פסול אפי' בדיעבד ועמד בבהמ"ד ברבים וצעק בקול גדול שהגט פסול גמור ובטל הוא והיא א"א גמורה ובני' ממזרים וכו'.
159
ק״סתשובתי בקצרה שיישר כחם של המסדרים וכתורה עשו וכל כהאי מלתא לתאמרו משמאי ותמה אני על הני בהמ"ד ששמעו קול עלה נדף ולא סתמו את פיו באבר רותח כי המערער הזה כנראה דאינו בן תורה ואפי' כבר בי רב דחד יומא להחשיב זה נשתקע כי מלבד מ"ש בחיבורי אנשי שם והוכחתי דאם כתוב בכתובה כיון דאסור לדור בלי כתובה ובכתובה נכתב שם זה לא נחשב נשתקע רק גם אף אם נחזיק כדעת הט"ג דנחשב נשתקע אבל זה ודאי לא הוי נשתקע כיון דעולה בו לתורה ואף אם הי' עולה בו לתורה רק מעט דמעט לא הוי נשתקע מכ"ש אם עולה בו לתורה הרבה פעמים לא נחשב נשתקע ולכך כיון דהוי שם העריסה ועולה בו לתורה הוי לו משפט הקדימה נגד החתימה והקריאה בפי העולם וגם יש דעה דדוקא אם הי' תחלה שמו עד"מ רק ראובן ואח"כ נקרא שמו שמעון ולא נקרא ראובן כלל זה נחשב נשתקע אבל אם מתחלה הי' שמו ראובן שמעון ואח"כ קראוהו ראובן לבדו לא נחשב נשתקע דראובן שמעון הוי כשם אחד ומה דקראוהו ראובן לבד הוי רק כקיצור השם וקיצור השם לא נחשב נשתקע וה"ה בזה ואף אם הי' השם משה אליעזר שם הטפל דעת כמה להכשיר אם הקדים שם הטפל וכתב על עיקר השם דמתקרי ואיך עלה בלב השוטה זה לומר דהגט בטל ובני' ממזרים והנה באמת גט הזה כשר וישר לכתחלה ויפה כתבו המסדרים והמערער הזה מצוה להדפו ולרדפו ולהחרימו אם אינו נגד דינא דמלכותא כי מלאו לבו לערער על הגט בדבר שאין בו ממש ובפרט כיון שכבר נשמע מהחכמים המתירין והוא עומד במרדו וכל העם ישמעו ויראו וחלילה לשום אדם להוציא דיבה שהגט פסול ומי שיוציא קול כזה ידע שיהי' כעובר על החרם ואם לא יעשו לו דין בעוה"ז יהי' מוחרם בעולם עליון ודעו חטאתכם אשר תמצא אתכם ולהשומעים יונעם ותבא עליהם ברכת טוב כנפשכם ונפש המעתיר:
160
קס״אלהרב מוה"ר יחזקאל אב"ד קאלטשין.
161
קס״בע"ד שאלתו באשה ששמה מעריסה אסתר מלכה אך נשתקע שמה ונקראת מאלא ובהגט שנתן לה בעלה בעת חליו כתב בהגט אסתר מלכה דמתקרי מאלא ובגט אחד כתב המכונה מאלה וחשבו רו"מ לשם נשתקע הנה מה שבגט שכתבו בו המכונה מאלא כתב נמי בה"א זה טעות דלפי דעתו בגט זה שאינו משם מלכה רק הוא שם בפ"ע והוי שם לעז הי' לו לכתוב בא' בסוף והנה באמת שם מאלא אינו משם מלכה רק הוא שם שנגזר משם מאלייא או הוא שם קטנות בלשון פוליש ודי הי' בגט אחד בלשון מכונה ובא' בסוף ומה שחשש רו"מ לשם נשתקע הנה בחיבורי חידושי אנשי שם כתבתי שהשם הנכתב בכתובה אינו נשתקע דהרי אסור לדור עמה בלי כתובה וא"כ ע"ד כתובה זו הוא דר עמה ולא הוי נשתקע גם כיון דעכ"פ היא חותמת עצמה כן די בזה לאפוקי מידי נשתקע ובמה שמוסרין הקוויטלך וכותבין שמם וכן כתבתי שם פנים לכאן ופנים לכאן אם הוי שם נשתקע אבל כאן ודאי לא נחשב נשתקע כיון דהוי כל הני מעליותא דהוי בכתובה וחותמת כן ובקוויטלך כתבה כן גם יש לצדד בזה די"ל אף הפוסלין שם נשתקע היינו אם לא כתבו שם שהכל קורין בו בלשון דמתקריא או המכונה רק סתם אז יש חשש כיון דלא נקראת בשם זה יאמרו דאין זה המגרש או המגורשת אבל אם כתבו שם שהכל קורין בו בלשון דמתקריא או המכונה א"כ בזה ידעו דזה השם שהכל קורין בו וידעו דשם הראשון הוא טפל ועל שם הטפל לא יטעו לומר דאין זה המגרש והמתגרשת רק יתלו דאולי מיעוטא קורין בה לכך אין בזה פסול נשתקע.
162
קס״גועוד נראה לי דודאי אף הפוסלין שם נשתקע כיון שכתב בו גם עיקר השם הנקרא ודאי כשר מן התורה רק מדרבנן פסול שיאמרו אין זה המגרש או המתגרשת וכיון דהוי רק פסול דרבנן י"ל דהיינו רק להנשא לשוק דהוי איסור א"א ומיתת ב"ד בזה גזרו בזה אבל כאן כיון דבעלה מת ואין בזה איסור רק דהוי יבמה לשוק וזה רק לאו בעלמא י"ל בזה לא גזרינן בחשש דרבנן ועיין רש"י יבמות (דף קי"ט) גבי אמר רבא מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא מה לי איסור כרת מה לי איסור לאו וז"ל רש"י מי לא בעינן למיחש לספק איסור לאו כי היכא דחיישינן לספק איסור כרת הא מידי דספקא לאו הרחקה דרבנן הוא בדבר המותר דנימא לכרת עביד הרחקה ללאו לא עביד הרחקה בדבר המותר דהכא שמא איסור דאורייתא ממש קעביד עכ"ל. מבואר מפורש ברש"י דהרחקה דרבנן יש לחלק בין לאו לכרת ולכך הכא בשם שנשתקע דהוי רק גזירה דרבנן שפיר יש לחלק כן ולכך מכח זה ודאי דמותרת לשוק. אך דא עקא מה שכתבו הגט בכתב משוטא ותמה אני על המסדר איך מלאו לבו לעשות כן אשר מעולם לא נשמע כזאת הן אמת דבאהע"ז סי' קכ"ו מבואר שנכתב בכל לשון אך לו יהא כן כיון שכתב שם דנהגו לכתוב אשורית הוי כאלו תקנו כן וקבלו עליהם שלא יהי' גט רק בכתב אשורית והוי כאלו פסלו כל הכתבים בגט ונמי אי אפשר לבטל תקנת חז"ל מכבר ועוד באמת בב"י סי' קכ"ו מביא דעת ראשונים שפוסלין גט בשאר לשונות והרמ"א באו"ח סי' ש"ו כתב דכתב שלהם אינו כתב והרמ"א הי' אחרון לבעל הש"ע גם עיין במג"א סי' ש"מ ד"ה משמע הביא דיעות דכתב שלהם כל שאינו אשורית אינו כתב עיי"ש ולכך ודאי הוי ספיקא דאורייתא לחומרא מלבד מ"ש ביו"ד סי' רמ"ב דאין למורה להתיר דבר שהוא תמוה לרבים ואין תמהון גדול מזה שיהי' נכתב גט בכתב כזה לכך מה"ט ודאי בעי חליצה אך באופן שלא ירבו עלי' היבמים מוהר ומתן רק כפי תקנות הקהל אבל אם ירצו מוהר ומתן יותר מן התקנה זה נחשב מקום עגון וכמ"ש במס' גיטין אטו תרקבי דדינרא בעי למיתב ליה אז יתירנה רו"מ כך בגיטין הראשונים דבמקום עגון כדאי המתירין לסמוך עליהם ויותר אין להאריך וכו':
163
קס״דלהרב החריף מו"ה צבי הירש הורוויטץ מפ"ק.
164
קס״הע"ד שאלתו באחד שהי' שמו יוסף ונשתנה מחמת חולי לארי' ונשתקע שמו של חולה ועולה לס"ת בשם הראשון רק שחותם עצמו בשם לעווין איך לכתוב בגט וכו'. תשובה. ידידי אשיבהו בקצרה הראשון מ"ש השם לעווין במחילה זה טעות דבש"ע הוי בשם ליאון באל"ף ובחד וי"ו ולא כמ"ש רו"מ והשם שכתב רו"מ הוא שם אחר ואינו פירושו של ארי' גם בשם ליאון הי' נראה לי דהב"י הי' בארצות המערב המדברים בלשון ערבי וכדומה ובלשונם הוי ליאון פירוש ארי' אבל במדינתנו אין ביננו רק לשון דייטש או פוליש בלשוננו אין לכתוב דמתקרי רק המכונה ואף במדינה דהוי ליאון פירוש ארי' נראה בנשתנה מחמת חולי לשם ארי' ואח"כ נשתקע שם זה ונקרא ליאון אין לשם זה דין שם מחמת חולי דהרי עיקר מה דהוי מעלה לשם שנשתנה מחמת חולי היינו מכח דע"י שם זה נגזר עליו לחיים א"כ דוקא אם נקרא בשם זה מה שבא מכחו לחיים אבל אם נשתנה שמו אח"כ לשם ליאון הרי בשם זה לא נגזר עליו לחיים דלחיים נקרא ארי' ולא הפירוש לכך דינו רק כנשתנה שמו מחמת דבר אחר ולכך שם הראשון עיקר וכיון דיוסף הוי שם הקודש והוא שם הראשון ועולה בו לתורה לכך יש להקדימו ולכתוב יוסף דמתקרי ליאון והיינו בארצות אחרות אבל במדינתנו יש לכתוב המכונה ליאון וזה אם נקרא בלשון ב"א נמי ליאון אבל אם רק חותם עצמו כן ואינו נקרא כלל ודעת הטו"ז דאין לכתוב על החתימה דמתקרי או המכונה ונהי דכתבתי בחבורי דלא כוותי' מ"מ יש לחוש לדברי אדונינו דוד לכך כיון דלא אפשר יכתבו ליאון דמתקרי יוסף ובדיעבד כשר אף אם הקדים שם הטפל כיון דנכתבו שניהם וכאן לדעת הטו"ז הוי לא אפשר בע"א מיהו שבתי וראיתי די"ל דוקא דמתקרי ס"ל להטו"ז דלא שייך בחתימה דחתימה לא נקרא קריאה אבל בלשון המכונה מודה הטו"ז דכינוי שייך אף בחתימה ולכך היכא דכותבין המכונה ליאון יש להקדים תמיד שם יוסף תחלה:
165
קס״ולהרב מו"ה ישראל נתן בריקשטיין אבד"ק פוסטין.
166
קס״זשאלתו בגט שנכתב בו בנימין זאב המכונה וועלביל בבי"ת אחר הלמ"ד. הנה אשיבהו בקצרה ודאי לכתחלה הי' ראוי לכתבו בוא"ו אחר הלמ"ד אך אם כתבו כבר בבי"ת נמי כשר דאין מקום לטעות לקראו בדגש הבי"ת כיון דנכתב שם הקודש זאב וידוע דכל זאב הוי שם לעז שלו וואלף וממנו נצמח לקראו בשם געגועים וועלוויל ומידע ידעי דהוי בב' רפוי ולא יטעו לקראו בדגש ודאי אם לא הי' נכתב בו שם זאב רק וועלביל לבדו הי' מקום לפסלו מכח חשש שיטעו לקראו בדגש מיהו גם בזה במקום עגון כשר כיון דאפשר לקראו ברפוי הבי"ת אך כיון דנכתב בו שם זאב זה מורה על שם וועלביל דהוא משם וואלף ולא יבואו לטעות לכך אף שלא במקום עגון כשר אבל אם הי' כותבין תחלה בבי"ת בהתחלה בעלוויל ודאי הי' פסול כיון דנצמח משם וואלף והוא נכתב רק בווי"ן אבל אם תחלה כתבו בווי"ן ואח"כ בבי"ת הוא כשר ואין להאריך יותר. ובמ"ש אין ראיות רו"מ ראי' ממ"ש בשם ספר גט פשוט ובשם הט"ג בטעות שבין ט' לתי"ו או בין סמ"ך לשי"ן שיש פוסלין הוי כולם אין ראי' דהם מדברים הכל בענין דמתוכו לא ניכר השינוי במה לקראו או אף דאין שינוי במבטא מ"מ הוי שינוי בגוף השם אבל כאן דשם זאב מורה על הלשון לקרוא הב' רפוי גם אינו בגוף השם דעיקר השם הוי וואלף וחותם עצמו כן רק וועלוויל נקרא השם געגועים והשינוי באות הוי בלשון געגועים ולא בעיקר השם וגם אינו שינוי במבטא וניכר מתוכו איך לקראו בפה ודאי כשר הגט ואין להרהר אחריו דברי ידידו:
167
קס״חלהרב החריף מו"ה טודרוס כהנא מפודהייץ.
168
קס״טשאלתו בגט שסידר וכתב בשם אבי המגורשת משה יהודא הלוי דמתקרי משה ליב וערערו עליו דהגט פסול דאם כותב דמתקרי הי' לו לכתוב אח"כ הלוי. הנה ידידי אוי לאזנים שכך שומעות שפסקה האמונה והיראה מן העולם שרב ומורה יאמרו על זה שהוא פסול ויעברו על חרם ר"ת להוציא לעז על הגט ולומר על הרב הגאון אמיתי בעל ט"ג שלא ראה דברי הרמ"א במקומו ולדעתי אפי' בר בי רב דחד יומא לא יאמר זה ובודאי כוונת הרמ"א שבמכונה יש לכתוב דוקא כהן או לוי תחלה אבל במתקרי יכול לכתוב גם אח"כ הכהן או הלוי אבל אם רוצה לכתוב קודם דמתקרי נמי שפיר דמי והנה לא עיינו בלשון הד"מ סי' קכ"ט באות ח' וז"ל עוד בסדר גיטין דכותבין בן פלוני ולא בר פלוני ואם הוא כהן או לוי יכתוב פלוני בן פלוני הכהן או הלוי ואם יש להם כינוי יכתוב כהן או לוי קודם הכינוי מיהו ראיתי קצת גיטין שכתבו הכינוי קודם ובסי' כ"ז כתב דמהרי"ק כתב אהרן דמתקרי אלעזר הכהן וכתב כן לכתחלה ואולי יש לחלק בין מתקרי למכונה עכ"ל הד"מ הנה בא וראה כמה טעו הפוסלין דהרי משמע מדברי הד"מ דגם במכונה אם כתבו אח"כ כשר דהרי ראה כמה גיטין שכתבו כן ולא כתב שהם פסולין גם דייק בלשונו וכתב על דברי מהרי"ק וז"ל וכתב כן לכתחלה מוכח דכוונתו דודאי בדיעבד ודאי כשר רק דקשה למה כתב כן לכתחלה מוכח להדיא דכל הדברים בזה אינו רק לכתחלה גם מוכח דאדרבא הוי קשה לו על המהרי"ק למה לא כתב להיפוך אהרן הכהן דמתקרי אלעזר הרי דהוי ס"ל דגם במתקרי הי' ראוי לכתוב הכהן תחלה רק דכתב בלשון ואולי יש לחלק בין דמתקרי להמכונה וא"כ מלשון ואולי משמע דרק אפשר דבלשון מתקרי יכתבו לכתחלה אח"כ הכהן אבל לא לומר דאם כתב הכהן תחלה שפסול וחס להזכיר לומר בזה פסול דכל דברי הרמ"א בזה הוי רק לכתחלה ובדיעבד כשר ודאי אם כתבו הכהן או הלוי אחר המכונה ומכ"ש אם כתבו הכהן או הלוי קודם דמתקרי ודאי דכשר והפוסל בזה אינו אלא מן המתמיהין בתרי תמיהי ואין לשער גודל התמי' לומר כן. ועוד טעו דאף לפי דעתם מ"מ בשם אבי המגורשת ודאי דכשר דהרי בזה אינו שינוי ממש רק דהוי מקום לטעות ואינו מוכח מתוכו ובשם אבי האשה לא בעינן מוכח מתוכו וכל שאינו שינוי ממש כשר לכ"ע לכך תמי' אחר תמי' לומר על זה שהוא פסול ולהוציא לעז על גט והוא כשר וישר. ומ"ש רו"מ לחלק בין לשון כהן או לוי ובין לשון הכהן או הלוי הנה מדברי הד"מ הנ"ל מוכח דאין לחלק גם בשם לוי בלא"ה אין ראוי לכתוב בלי ה' תחלה שיטעו לומר שמו לוי לכך בודאי תמיד צריך לכתוב בה"א וכן הכהן. דברי ידידו וכו':
169
ק״עלק' פודקאמין.
170
קע״אמכתבו קבלתי והנני משיבו על אתר בקצרה הנה בשם הבעל יכתוב אלכסנדר זוסמאן המכונה זוסיא כי זוסיא אינו קיצור השם מזוסמאן רק הוא שם בפ"ע ויכתוב המכונה ולא דמתקרי כי רו"מ נמשך אחר הט"ג בסופו שכתב דאף אם הוי בצירוף שם הקודש יכתבו עליו דמתקרי אך אני בחיבורי חדושי אנשי שם כתבתי להיפוך דעיקר יסודו מן הגט של הרב הגאון דק' פ"ב וראייתו אינו ראי'. וכן בשם האשה יכתוב המכונה פרימא ולא דמתקרי פרומא מטעם הנ"ל כיון דהוא שם חול ובשם פרומא יכתוב בוי"ו ולא ביו"ד ואינו דומה לשם ניסל כי ידע דבגט העיקר תלוי בדרך בני אדם בקריאתם ובדיבורם לכך בשם ניסל הוי יותר הכרה בלשון ביו"ד ולא בוי"ו גם אין מקום אחר לתלות בזה לטעות אבל בשם פרימא הוי בהרגשת הלשון בוי"ו ולא ביו"ד ואם יכתוב ביו"ד הוי שינוי השם גם יש טעות אחר אם יכתוב ביו"ד יהי' טועין לקרות הפ"א בדגש מלשון פריעה ופרימה הנאמר בש"ס וכיון דיש חשש לכאן ולכאן ודאי יש לכתוב כפי הדגש הקריאה גם חשש שלו שיקראו הרי"ש בחולם אין בזה חשש כיון דלא מצינו שם כזה כלל בעולם אין חשש לטעות בו לכך יכתוב בוי"ו ויותר אין להאריך:
171
קע״בלק' פודקאמין ע"ד שאלתו נראה דפייבש יש לכתבו בבי"ת כי רוב שיש להם שם זה הם כותבין וחותמין בבי"ת וכן דרך כל כותבי שטרות לכתוב בבי"ת וקושיות הב"ש שהביא רו"מ דיש לחוש שיקראנו בדגש לק"מ כיון דלא שכיח שם כזה בדגש ולא תיבה כזו בדגש לא יבואו לטעות בזה במה דאינו לא שם ולא תיבה ואף אם הי' איזה שם כזה עכ"פ לא שכיח כלל ולא יבואו לטעות לילך מדרכי הרוב ולחוש למיעוטא לילך בדרך רחוקה לקראו בדגש, ובשם המגרש יכתבו ברוך ארי' דמתקרי ברוך ליב בן פייבש ודי בזה בשם פייבש לבד כיון דהוי שם דהכל קורין בו ובשם אביו כיון דאם לא כתבו כלל נמי כשר ולכך נהי דלכתחלה יש לכתבו מ"מ בזה די בשם שהכל קורין לבד ואם ירצה יכול לכתוב בן פייבש דמתקרי שרגא דנהי דאין הבן יכול להחזיק שם אביו היינו לעשותו עיקר השם ובמקום דיש לחוש דהשינוי יפסול אף בדיעבד אבל במקום דעיקר השם ידוע שם שהכל קורין בו בלשון דמתקרי יכול לכתוב ע"י החזקת בנו דעכ"פ נקרא כן בשם שנקרא כן באמת במקום אחר מהני החזקת בנו כאן ומה גם כיון דבאמת נקרא כן במקומות אחרים וא"כ אינו שקר לכך יכתבו בשם פייבש דמתקרי שרגא ויותר אין להאריך ידידו וכו':
172
קע״גלהרב הגדול מו"ה יצחק שמעלקיש אבד"ק ברעזאן:
173
קע״דע"ד אשר שאל מ"ש בספרי חא"ש סי' כ"ו בשם לייצא לכתוב בה"א בסוף ובשם חנציא בסי' קכ"ד לכתוב באל"ף בסוף הנה לק"מ חדא דבסי' כ"ו מיירי שהי' ידוע דהי' שמה לאה אבל בחנציא לא הי' ידוע אם הי' שמה חנה תחלה ודלמא הי' שמה מתחלה רק חנציא ועוד אף אם בשם לייצא נמי לא הי' ידוע אם הי' שמה לאה מ"מ בשם לאה אין שם הקודש אחר דומה לו רק לאה הוי ביחוד שם הקודש לכך נכתב לייצה בה"א אבל בשם חנציא מי יודע אם הוי משם חנה או דלמא נצמח משם הזכר ששמו חנא כידוע דנקבה תסובב גבר או משם חינא כמ"ש בש"ס חד אמר משום חינא או מלשון חינא וחסדא לכך הני תיבות הוי באל"ף דהוי לשון תרגום לכך ראוי לכתבו באל"ף וא"ש ואין דברינו סותרין זא"ז וא"ש דברי ידידו וכו':
174
קע״הלהרב מו"ה יהושע העשיל מו"ץ דק' ברעסטיצקי.
175
קע״וע"ד שאלתו בגט הנשלח לו ממק"א ונכתב בגט שם האשה בלימא בת קהת מאיר דמתקרי קהת הכהן ושאל את אבי האשה אם מעולם קוראין לו שם קהת לבד והשיב שמעריסה ניתן לו ב' שמות וגם הוא לא הי' יודע מזה רק שאביו אמר לו כן בעת חתונתו צוה אביו לכתוב בהתנאים ובכתובה ב' השמות ודרש רו"מ בעלייתו לתורה שם ואינו נקרא רק בשם קהת לבד רק כשחותם א"ע ברוב חותם קהת לבד רק למיעוטא אם חותם על דבר גדול חותם בשם שניהם וגם כשהי' דר בק' קאמינקא הי' קורין לו בשני שמות זה שלשים שנה ונסתפק רו"מ אם הגט כשר או לא. תשובה. הנה לא ביאר רו"מ אם קאמינקא הי' מקום הכתיבה או לא כי אם הי' מקום הכתיבה הי' לנו צד להקל בסברת הפוסקים דאם הקדים שם מקום הכתיבה לנתינה דכשר וכן הסכים הג"פ להכשירו בדיעבד והן אמת כי הוא אינו מיקל רק אם נשאת מ"מ כאן דהוי בשם אבי' ודאי הי' מקום להקל אף שלא נשאת ונשתקע לא נחשב כיון דאינו דר שם א"כ בקאמינקא לא נשתקע ושם שנשתקע לא נחשב רק אם הוא עדיין דר במקומו ונשתקע אבל אם עקר דירתו לא נחשב שם שנשתקע אך אף אם קאמינקא אינו מקום כתיבה וזה אם הקדים שם אחר כתב הג"פ ס"ק נ"ח בפשיטות שפסול מ"מ הנה כיון דכתב בכתובה שלו שם זה והן אמת דדעת הט"ג דכתובה נחשב נשתקע אבל אני העליתי בתשובתי מכבר כיון דהאשה יושבת תחת בעלה בכתובה זו לא הוי נשתקע מ"מ אף דלכתחלה אין לסמוך עלי בזה מ"מ בצירוף דהוי בשם אבי האשה ובשם אבי האשה דעת עה"ג כיון דאין חסר פוסל בו גם שינוי אין פוסל בו ולכן נהי דחולקין עליו קצת אחרונים מ"מ בכה"ג כיון דנכתב רק בכתובה יש לסמוך על סברתי דאינו נחשב נשתקע ובפרט כיון דחותם עצמו ע"ד המיעוט בזה א"כ גם במקומו יש לו שם זה ע"ד המיעוט והיכא דהקדים הטפל ושניהם נקראים במקומו העלה הב"ש להכשיר בדיעבד ולכן בהצטרף כל זה וגם בשם העריסה הי' לו שם זה ולכן נראה דהגט כשר ואף אם לא ניתן כיון דכבר נכתב ובפרט דנשלח ממק"א דכשר הוא ויתנו לכתחלה ואין ליגע בזה בכבוד המסדר:
176
קע״זהנה בדין אם קאי אדסמיך לי' או אשלפניו תמה אני ממקרא מפורש בתורה פ' ויקרא דפעם נאמר בני אהרן הכהן א"כ קאי הכהן על אהרן דהוי לשון יחיד ופעם כתיב בני אהרן הכהנים קאי הכהנים לשון רבים אשלפניהם על בני אהרן ולא על אהרן עצמו ומוכח דמותר לכתוב לכאן ולכאן ואפשר דלעולם קאי רק אדסמיך לי' רק בלשון הכהנים דכולל גם הסמוך לי' דגם אהרן הוי כהן לכך כולל גם שלפניו עמו ואומר לשון הכהנים הן על אהרן הן על בניו וצ"ע בזה עדיין:
177
קע״חלהרב מו"ה יוסף יצחק קאפיל אב"ד גוואזדיץ סמוך לקאלימייא.
178
קע״טע"ד שאלתו בשם האשה בינא או בינה הנה אם אמנם ידעתי דרכו של הרב מק'... אשר מלובש לבנים ולובש איצטלא של ת"ח ג"כ ומתלבש לבושים שאינו שלו אך מ"מ האמת אהוב כי בשם בינה לא אשתבש. והנה בספרי חידושי אנשי שם כתבתי בסי' קל"ה שאם חותמת בינה כן יש לכתוב שזה נצמח מן הש"ס דנדה דקאמר שם ויבן ה' את הצלע מה ויבן בינה יתירה נתן הקב"ה באשה יותר מבאיש ועל שם זה נקראת בינה לכך אם חותמת כך יש לכתוב כן אך אם חותמת בונא בוי"ו יש לכתוב באל"ף או בה"א כפי חתימתם והנה כעת אני מוסיף יותר דאם חותמת בוי"ו יש לכתוב תמיד באל"ף דהוא שם לעז ואף אם חותמת בה' בסוף הוא טעות דמ"ש האחרונים דהוא מקרא דחכמת נשים בנתה ביתה הוא במח"כ טעות כי בונה דקרא הוא בחולם כמ"ש בונה ירושלים ה' בונה שמים מעליותיו אבל לא במלאפום וכיון דנקראת בונה במלאפום אינו מלשון בנין רק הוא שם לעז והוי באל"ף לכך נקוט כללא זו בידך אם נקראת בוי"ו וחותמת בוי"ו או אינה חותמת כלל יש לכתוב באל"ף ואם חותמת או נקראת בינה בחירק יש לכתוב דוקא בה"א בסוף וביו"ד אחר הבי"ת ואם ספק ואין ידוע באיזה שם היא נקראת יש ליתן ב' גיטין ויותר אין להאריך:
179
ק״פלהרב מו"ה יהושע אפרים אב"ד ליזענסק.
180
קפ״אע"ד שאלתו בגט שנכתב שמו יוסף המכונה יוסל ואח"כ קרא הבעל ערעור על הגט ששמו מולדתו הי' משה יוסף. הנה זה פשוט שאין בערעור הזה כלום חדא שאין המגרש נאמן לערער על הגט אחר גירושין דאין ע"א נאמן ומכ"ש הוא עצמו דאין אדם מע"ר שעבר על חרם שמטילין בעת הגירושין מי שיודע בפיסול הגט יאמר והוא לא אמר גם מה שכתוב על הספר אולי מרמה עשה כן אחר הגירושין גם העד שאמר שפ"א קראו לתורה משה יוסף הנה העד אינו נאמן כיון שהוא יחיד לבטל הגט ולומר פלגינן דיבורא עם הבעל לא שייך בנדון כזה דא"א לומר בזה פלגינן דיבורא וגם העד אינו זוכר אולי הי' זה אחר הגירושין וא"כ דלמא מרמה עשה לבטל הגט גם אם הוי שמו כן הוי שם שנשתקע ואסור לכתבו ומכ"ש דאינו מזיק אם לא כתבו ובפרט דהעדות הי' הכתובה דגם כן נכתב רק שם יוסף וגם לוא יהא דהוי שמו כן כיון דהוי שם יוסיל שהכל קורין בו ובפי כל נקרא רק יוסיל ודאי דכשר הגט ואין לערער על הגט. דברי ידידו וכו':
181
קפ״בנדון הגט שבעלייתו לתורה ובחתימתו הי' שמואל צבי רק העולם היו קורין לו שמואל לבדו וקצת קראו לו שמואל הירש וכתבו בהגט שמואל צבי דמתקרי שמואל ודמתקרי שמואל הירש הנה יפה כתבו כן. ידידו המקצר וכו':
182
קפ״גלהרב מו"ה שלום מרדכי.
183
קפ״דוע"ד שא' באשה שחתימתה הוי להיפוך מבואר בסדר גיטין נראה לכתוב תחלה על שמה אשר נקראת בפי כל ואח"כ לכתוב על חתימתה דמתקריא ואף דהטו"ז כתב דאין לכתוב על החתימה דמתקרי אין להשגיח על זה:
184
קפ״הלהחריף מו"ה יהודא שטערן מפאלטשין.
185
קפ״וע"ד שא' באחד הנקרא בפי כל איזל ולתורה נקרא בשם יהושע ולחתום אינו יכול הנה לדעתי ברור לכתוב איזל דמתקרי יהושע דלהיפוך א"א לכתוב יהושע המכונה איזל דאולי כדעת הב"ש המכונה קאי על השם ולא מצינו להיות ליהושע כינוי איזל ולכך יש לכתוב איזל דמתקרי יהושע ולדעתי דשמו בשעת מילתו הי' יהושע רק דאח"כ שראו שאין בו שכל קראוהו בשם איזל מלשון חמור ונשתקע שמו יהושע ונשאר שמו איזל ומ"מ אין דינו כנשתקע כיון דעולה לתורה בשם זה לכך יש לכתוב איזל דמתקרי יהושע וז"ב לדעתי:
186
קפ״זלהרב מו"ה משה זוסמן מו"צ דק' אדעס.
187
קפ״חע"ד שא' וז"ל באתה לפני אשה אחת עם כתב התרה אשר קיבלה גט פטורין מבעלה מק' ווארקאוויטש ושאלתי אותה מה שמה ואמרה ריזיא ועד הלום מחזקת עצמה בשם ריזיא ובהתרה נכתב רוזא ועוד הי' כמה שינוים בהתרה מזמן קבלת הגט אשר אמרה שזה שני שנים אשר נתגרשה ובהתרה נכתב ארבעה שנים וגם בשם אבי' ולקחתי ממנה ההתרה ושלחתי לעיר הנזכרת וקבלתי תשובה מהרב דשם ר' גדלי' והדיינים שהאשה אומרת אמת והכל על נכון אך בשינה שמה כתב שהרב דשם אשר סידר הגט כבר נפטר והאשה אינה מעיר הנזכרת אך באתה לשם להתגרש כי במקום דירתה אין נותנין גיטין אך היתה שם אצל איש אחד ושאל אותו הרב מה שמה ואמר שהי' קורין אותה ריזיא אך כתב הרב ר' גדלי' אפשר יען כי הגליל שלו הוא סמוך לבראד ודרך לשונם לדבר בחולם ואי אפשר להשיג גט אחר וקשה עלי הדבר לכן באתי לשאול דעתו הקדושה ולא אסיר מדעתו ימין ושמאל עכ"ל. תשובה. הנה האשה הזאת היא קשת רוח כי קשה התרה שלה כי הנה התרה שלה בודאי אינו כיון דשקר כתבו דכתבו ד' שנים והי' רק ב' שנים והרי נ"מ גם לאיסורא אם נתקדשה לאחר גם הי' שינוי בשם אבי' א"כ שקר העידו מיהו בזה כיון דהרב מו"ה גדלי' והב"ד כתבו שדברי האשה אמת א"כ הם מעידין על הגרושין אך דא עקא מה שהוי שמה ריזיא והם כתבו רוזא בגט כי מן הסתם כפי ההתרה כך נכתב בגט והוא ודאי שינוי השם הוא. והנה מ"ש הרב הנ"ל דבבראד קורין בחולם הנה חולם חלם הוא כי בפה אין קורין לריזיא בחולם והוא שקר גמור ואף אם הי' כן הרי אין לגט רק מקום כתיבה ונתינה וכיון דבמקום הגט הוי שמה ריזיא איך כתבו בחולם רוזא לכך הוי שינוי שמה ממש ופסול ואין לה תקנה זולת אולי הגט קיים ויראו שם כי בגט נכתב ריזיא ורק בהתרה הוי טעות אז מותרת אבל כל שנכתב בגט רוזא או אף אם אין הגט לפנינו הוי סתמא כן דכפי הנכתב בגט כך נכתב בהתרה ודאי פסול הגט ואין לה תקנה ומן השמים ירחמו עלה ולא יתן לה רו"מ ההתרה פן תלך למקום שאין בקיאין ותנשא בו או תשנה שמה לשם רוזא והיא עצורה מהיות לאיש ויותר אין להאריך דברי ידידו וכו':
188
קפ״טלהרב מו"ה יעקב מאיר אב"ד ברלאד.
189
ק״צע"ד שא' באשה ששמה מעריסה חי' אך נשתקע שמה ונשתנה לשם באבא ונקראת כן בפי כל רק אנשי משפחתה יודעין דהוי שמה חי' והמסדר כתב בגט רק שם חי' והשמיט שם באבא. הנה בודאי הגט פסול ואף אם נשאת תצא כי הוי שינוי שם ממש שכתבו שם הטפל והשמיטו שם העיקר ולית דין צריך אריכות כלל ומה גם שאין לה היתר כלל שנתגרשה ואולי היא אשת איש וז"פ. ונדון הש"ץ שסידר לה קדושין הנה שלש רעות עשה שסידר קדושין לאשה שהגט שלה פסול והשנית שאין לה היתר שנתגרשה והג' שהעיז נגד הרב ונגד התקנה שלא לסדר קדושין בלתי רשות הרב ונגזר כן בחרם לכך הש"ץ הזה באחת משלש אלה כדאי להעבירו מש"צ אף כי בכולם לכך חלילה לקבלו עוד לש"ץ ובפרט בימים הנוראים אסורה תפלתו וחלילה להחזיקו עוד לש"ץ ישמע חכם ויוסיף לקח:
190
קצ״אע"ד הגט שמק' קוטריחאנד שסידר המסדר בשם אבי המגורשת ארון ליב דמתקרי אהרן יהודא ובפי כל הי' נקרא ארון ליב רק חתימתו ועלייתו לתורה הי' בשם אהרן יהודא. הנה הגט כשר וישר וגם על המסדר אין להוציא שם לעז לא מבעיא בזה דהי' נקרא בפי כל כן בשם ארון ליב דהוי חניכה שהכל קורין בו רק אף גם אם הי' שם הטפל כיון דהוי בשם אבי המגורשת דלדעת עה"ג אף שינוי אין פוסל בו רק אף גם לדעת הפוסלין היינו בשינוי גמור אבל בזה בשביל הקדמת שם הטפל לא יבאו לומר אין זאת המתגרשת ולכ"ע כשר ולכך הגט כשר ואין להוציא לעז על המסדר ולהורע חזקתו ח"ו ואין להאריך בזה ידידו וכו':
191
קצ״בהנה בשם בלימא הביא בב"ש בשמות אנשים דהוי באל"ף ולא הביא שום חולק בדבר ולדעתי ברור דיש לכתוב בה"א דהוא לשון הקודש ונצמח מפסוק תולה ארץ על בלימה והכונה יוצא מדברי הש"ס במס' נדה דקאמר שם דזכר הוי זה כר דכיון דבא זכר בא ככרו עמו ונקבה נקי' באה ולכך על שם נקי' באה הוי שם בלימה דבלי מה נולדה רק נקי' באה ואין דומה לזכר שבא ככרו עמו ולכך לדעתי ודאי הוי בה"א אך מה אני לחלוק על הראשונים לכך נראה ליתן ב' גיטין אחד באל"ף ואחד בה"א והיותר להכריע נראה עוד דאם נקראת בוי"ו אחר הלמ"ד ובמלאפום או חותמת בוי"ו יש לכתוב באל"ף בסוף ובזה צדקו דברי הב"ש דהוא העתיק בלומא בוי"ו אבל אם נקראת ביו"ד או חותמת ביו"ד יש לכתוב בה"א ולפ"ז די בכל חד בגט אחד ואין להשגיח בחתימתה אם בה"א או באל"ף ודו"ק:
192
קצ״גע"ד שא' בנדון שם האשה שאשיא טאבא דמתקריא טאבא הנה בזה היטב אשר דיבר רו"מ כי אינו דומה למ"ש הב"ש בס"ק ד' דשם הוי ב' שמות מחולפין לגמרי ואין ידוע איזה העיקר אבל כאן כיון דנקראת בשם טאבא ג"כ והכל יודעין שדרך לקצר השם לכך ודאי די לכתוב שאשיא טאבא דמתקריא טאבא ולענין אם לכתוב בסמ"ך או בשי"ן תלוי כפי המבטא דשם ויותר אין להאריך:
193
קצ״דע"ד שא' בשם הירץ אם יש לכתוב ביו"ד אחר הה"א או בעי"ן הנה יפה דיבר רו"מ דכל שאין ידוע החתימה אם הוי בעי"ן או ביו"ד יש לכתוב ביו"ד דכן הוי כתיבת רוב העולם ואני מעולם לא ראיתי עוד שם הערץ בעי"ן רק ביו"ד ואני מוסיף דביו"ד דרך היו"ד ע"פ רוב להיות נבלע לכך בודאי יקראו בשמו אבל בעי"ן אין דרך העי"ן להיות נבלע ויתכן לקראו בשם הערץ והוי שינוי השם לכך ודאי בסתם יש לכתוב ביו"ד רק אם ידוע דחותם בעי"ן יש לכתוב כפי חתימתו:
194
קצ״השא' בנדון הגט שבגוף הגט נכתב שם אבי האשה ישכר המכונה בעריש ובהרשאה נכתב שם השליח ישכר בעריש עפ"י דברי סדר גט שני שאין לכתוב בשליח המכונה לפענ"ד נכון הוא ואין לחוש במה שאח"כ נכתב בהרשאה לשון הגט ישכר המכונה בעריש דמה בכך הכל ידעו דהגט שאני והרשאה שאני ובשביל זה לא יטעו כלל ואינו דומה למ"ש בחבורי אנשי שם תשובה א' דהתם הוי בגוף הגט שינוי שפיר יש לחוש אבל בין הרשאה לגט בענין כזה בתיבת המכונה לא יטעו דמידע ידעי דגט שאני דהוא המתיר ואין ההרשאה המתרת ובלי הגט לא תהי' מותרת ובגוף הגט בלי הרשאה נמי מותרת לכך אין לדקדק בו כמו בגט ולא יטעו מכח זה ולא אאריך יותר כי אין כחי עמדי רק לדינא אני אומר דאין לשנות מדעת הנוהגים עד הנה שלא לכתוב לשליח המכונה וחששיו אינן חששות כלל דברי וכו':
195
קצ״ולהרב מו"ה מאיר לנדא אב"ד קנעהניטש.
196
קצ״זע"ד שא' כאיש מק' הרומלוב שנשא אשה מקהלתכם ובמקום לידתו הי' נקרא בפי כל מרדכי וואלף ובכאן אין קורין אותו רק מרדכי לבד וכן חותם א"ע פה רק לתורה עולה בשם מרדכי זאב ולפי דברי הבעל וחותנו נכתבו שני שמות אלו בהכתובה רק נאבדה לפי שעה עכ"ל. תשובה. רואה אני דברי רו"מ לכתוב מרדכי זאב דמתקרי מרדכי ודמתקרי מרדכי וואלף והטעם הוי דנראה לי להכריע דהיכא דשם החתימה והקריאה סתרי אהדדי הולכין אחר השם שנקרא בפי כל וזה מקדימין דזה דוקא אם החתימה הוי משם אחר שאינו בשם עלי' לתורה כלל אז השם שהוא נקרא בפי כל מכריע מלהקדימו אבל אם שם החתימה הוי בשם הקריאה רק דהקריאה לתורה הוי עוד בשם אחר בזה ודאי העלי' עיקר כיון דהחתימה הוי נמי בשם אחד מן העלי' רק דקיצרו בחתימה והוי החתימה בקיצור השם מן העלי' ודאי שם העלי' עיקר. ועוד בשלמא אם הי' החתימה בשם מרדכי וואלף כפי הקריאה של עולם אז שייך להקדים החתימה אבל כאן כיון דבק' הרומלוב נקרא מרדכי וואלף וא"כ החתימה אינו כפי הקריאה של הכל ג"כ ונהי דבשמות בתר מקום הכתיבה והנתינה אזלינן היינו איך לכתוב גוף השם אבל לענין קדימה לבד כיון דהקריאה בפי הכל אינו שוה רק במקומו דהשתא אבל במקום אחר נקרא שלא כפי החתימה בזה העלי' של תורה עיקר וראוי להקדימו כן נראה לי נכון:
197
קצ״חוע"ד שא' בנדון שם אבי האשה דשמו בפי כל חיים ישעי' ולתורה עולה בשם חיים ישעיהו הנה כבר ראה דעתי בספרי חא"ש סי' מ"ג ומ"ד ורו"מ ירד להשיג על דברינו. הנה כל השגותיו אין נראין לי ואין צריך תשובה כלל ולדינא נ"ל דבזה יכתוב שם אבי האשה בת חיים ישעיה כיון דבשם אבי' כשר חסר רק שינוי פוסל והנה זה אינו שינוי ממש ועיין בחבורי שם תשובה ב' מה שהסכמנו אני והרב הגאון מלבוב והרב הגאון מסטאניסלאב דבאינו שינוי גמור כשר לכ"ע בשם אבי' וא"כ ה"נ בזה לכך די לכתוב בת חיים ישעיה ואין בזה חשש ופקפוק כלל דברי וכו':
198
קצ״טע"ד השאלה באיש מאנשי חיל שגירש את אשתו ואמר דעלי' לתורה שלו הוי בשם שאול ובפי כל נקרא שואל וכתבו בגט רק שם שאול ואח"כ נודע שהמגרש שיקר וגם עלי' לתורה הוי בשם שואל. הנה לדעתי ודאי הגט פסול דהוי שינוי השם ממש דשואל ושאול הוי ב' שמות דבתנ"ך נמצא שם שאול ובש"ס נמצא שם שואל ולכך אף אם הי' כדברי המגרש נמי הי' פסול כיון דהשמיטו שם עיקר שם שנקרא בפי כל וכתבו שם הטפל ומכ"ש אם שקר הוא דגם בעלי' לתורה נקרא שואל שהוא פסול ומן השמים ירחמו על האשה להתיר עגונה שלה ויותר אין להאריך וכו':
199
ר׳ע"ד האשה אשר שמה שלאמה נראה לכתוב דוקא בה"א בסוף דקרוב יותר דנצמח משם שלמה וע"פ פסוק נקבה תסובב גבר גם בערכאות ולשון נכרים שם זכר אומרים בלשון שלאמה לכך ודאי ראוי לכתוב בה"א בסוף:
200
ר״אוע"ד שם וועווי או וואוי יש לכתוב בסוף ביו"ד וכמ"ש בחבורי חא"ש ולא כמו שכתב רו"מ שלא דקדקתי אז בזה כי לדעתי דוקא לכתוב ביו"ד בסוף כפי הכרת המבטא:
201
ר״בע"ד שא' ע"ד הגט ששם המגרש הי' דבעלי' לתורה נקרא בשם יצחק אייזק ובפי כל נקרא אייזק לבד וכתב המסדר יצחק המכונה אייזק והנה מורה אחד פסלו אפי' במקום דחק ועגון דדומה לשמו ראובן ושמעון וכתבו ראובן דמתקרי שמעון דפסול ורו"מ כתב דאינו דומה ויפה כתב דודאי לדעת הב"ש גבי משה ליב הגט הזה כשר רק לדעת הנו"ב הוא פסול ולזה נראה לי דודאי אם אינו מקום עגון ודחק ראוי לכתוב גט אחר אבל במקום דחק ועיגון כדאי הב"ש לסמוך עליו והוא כשר מה גם די"ל דהנו"ב נמי מודה בזה בדיעבד כיון דבפי כל נקרא אייזק א"כ כתבו השם שהכל קורין וא"כ נהי דבעלייתו לתורה קצרו שם אחד י"ל דכשר בדיעבד כיון דהוי כתוב החניכה שהכל קורין בו ובפרט מה דשכיח הוא דרוב הנקראים אייזק הוי שם הקודש יצחק א"כ הוי רק כקיצור השם וכשר לכך ודאי במקום דחק ועגון כשר הגט ויותר אין להאריך:
202
ר״גלהרב משה הכהן אב"ד קאטלעני סמוך לזיטאמיר.
203
ר״דע"ד שא' באשה בתי' בת שמואל שנתגרשה מבעלה ברוך בן דוב המכונה בעריל ואח"כ הוציא הבעל לעז על הגט דבמקום מולדתו בעלייתו לתורה הי' נקרא יצחק ברוך ואביו הי' נקרא חיים דוב ושינה בכונה שמו.
204
ר״התשובה. הנה הבל יפצה פי הבעל כי לא מבעיא בנדון זה שכתב רו"מ דא"א לברר כלל אך כדבריו כן הוא דבודאי אין חשש כי הבעל אין יכול לערער על הגט מכמה טעמי חדא דלא עדיף מע"א נמי לא הי' נאמן להוציאה מהיתרה אחר שנתגרשה מכ"ש הבעל דהוי נוגע בדבר גם אין אדם מע"ר וכיון דאחר הגט נותנין חרם מי שיודע לעז על הגט ואינו אומר א"כ אם כדבריו הי' רשע ששתק ואין אדם מע"ר וכן כתבתי בתשובה זה כמה שנים ואח"כ נדפס טוב גיטין וכותב ג"כ כן בסופו וגם אף אם הוי אמת כדבריו נמי כשר הגט לא מבעיא בחסר שם אביו חיים ודאי אין קפידא כיון דכתבו עיקר שמו דוב המכונה בעריל והרי דעת תשובת עה"ג להכשיר בשינוי ממש בשם אביו ואף החולקים כבר כתבנו בחבורי חא"ש והסכימו גאוני הדור שלא חלקו רק בשינוי שם אביו ממש וכתבו שם אחר לגמרי אבל בשינוי כל דהו או בחסר מקצת שם אביו זה הוי כלא כתבו כלל שם אביו וזה ודאי כשר. גם אף בשמו כיון דכתבו עיקר שמו הנקרא בפי כל אף דהי' לו עוד שם אחר בעלייתו לתורה אין קפידא כיון דלא הוי מקום כתיבה ונתינה גם שם הוי רק מיעוטא בעלייתו לתורה גם בעת הכתיבה והנתינה לא ידעו כלל אם יש לו עוד שם במקום אחר ודאי כשר הגט ויסכר פי דוברי שקר והיא מותרת להנשא והבעל עתיד ליתן את הדין כנפש הכותב וכו':
205
ר״ולהרב מו"ה פנחס מו"צ בווישניצא.
206
ר״זע"ד שאלתו שבא לשם זה איזה שנים איש ממדינת פולין שמו מיכאל יוסף והי' אצל ראשי הקהל ושיחר מאתם לספחו לאנשי הצבא כי רצה להשאר שם והסבו את שמו וקראו אותו אבוש והי' אצל הצבא זמן מועט כי הוא גבר חלש ויצא חפשי ונשאר שם ונשא אשה מעיר אחרת ובכל פעם שעלה לס"ת הי' נקרא בשמו הראשון מיכאל יוסף וגם בכתובה ציוה לכתוב כן וכמה פעמים נשלח לו מעות מעיר מולדתו ע"ש הנ"ל רק בפי העולם קראוהו בשם אבוש ועתה רוצה לגרש את אשתו אשר באמת נתודע לו שאשתו נסעה ממנו וגם זינתה תחתיו וע"כ גם האיש הי' רוצה ליסע רצה למסור גט לאשתו ע"י שליח כאשר תבא שם תקבל הגט ושקלנו הדבר איך לכתוב בגט עכ"ל השאלה. תשובה. הנה בזה הדין עמהם לכתוב מיכאל יוסף דמתקרי אבוש דאינו דומה למ"ש בש"ס גיטין (דף ל"ד ע"ב) ביוסף וקורין לו יוחנן דשם במקום הגט עתה הי' נקרא רק שם החדש רק שהי' ידוע שיש לו במקום הראשון שם אחר אבל כאן כיון דגם במקום הגט הי' עולה לס"ת בשם מיכאל יוסף גם התם לא נכתב בכתובה שם הראשון אבל כאן נכתב בכתובה שם הראשון מיכאל יוסף. וגם נראה כיון דבודאי ביום בואו לקהלתכם ודאי לא בו ביום שיחר את הקהל ותיכף בו ביום לא נתנו לו שם אבוש ודאי הי' איזה שבועות אחר בואו וא"כ אז גם בקהלתכם הי' נקרא בשמו מיכאל יוסף רק אח"כ כשבחרוהו לבעל מלחמה שינו שמו לאבוש ודאי הוי שם מיכאל יוסף עיקר וכן מורה לשון הב"ש בסי' קכ"ט ס"ק כ"ט בשם מהר"מ מינץ וז"ל כותבים משלם דהוא עיקר שמו ועולה לס"ת בשם זה וכותבין המכונה זלמן והמכונה זעמיל מקדימין שם זלמן דהוא כינוי לשם משלם עכ"ל א"כ מוכח דאף דעתה נקרא זעמיל כיון דהוא עיקר שמו ועולה בו לס"ת מקדימין שם זה וכן ה"נ בנדון זה ממש ולכך בזה יפה עשו אבל מה שכותבין המכונה אבוש זה לא יפה עשו כי אבוש הוי קיצור השם מאברהם או משם אבא והן אמת אם הי' שמו אברהם והי' נקרא בפי כל אבוש הי' יותר מקום להכשיר אם כתבו המכונה כיון דבזה בין אם המכונה קאי על השם או על האדם הוא אמת אבל כאן דנקרא מיכאל יוסף וכתבו המכונה אבוש בזה לפי דעת הב"ש דהמכונה קאי על השם א"כ כתבו שקר דהרי אין שם אבוש כינוי למיכאל יוסף א"כ לא מבעיא לדעת הב"ש דהמכונה קאי על השם דודאי פסול אף גם לדעת הנו"ב דהמכונה קאי על האדם מ"מ הוא לא כתב רק לחומרא גבי משה ליב אבל לקולא מודה דודאי יש לחוש דהמכונה קאי על השמות ויבואו לטעות כדעת הב"ש מודה הוא דלחומרא חיישינן ולכך ודאי שלא כהוגן כתבו המכונה אבוש רק צריך לכתוב דמתקרי אבוש וז"ב לדעתי:
207
ר״חלהרב מו"ה דוד אוירבאך אב"ד דובנא.
208
ר״טע"ד שא' באשה אחת ילדה שקורין אותה מיום הולדה עד היום הזה בפי כל דרייזיא במבטא בצירי שתחת הרי"ש ולא בסגול והיא ילדה ואינה חותמת כלל רק זה איזה שבועות שחתמה עצמה בשם דרייזיל בשני יודי"ן תחת הרי"ש ובלמ"ד בסוף איך יש לכתוב בגט. הנה כבר נשאלתי בזה ולא רציתי להשיב כי השואל אינו מקובל אצלי. והנה כת"ר סובר שאלי כתב לכתוב דרעזיל דמתקריא דרעזיא הנה ז"א דגם לי כתב המכונה דרעזיא וראיתי שהוא טועה ממש והנה לדינא הדין עם רו"מ ונכון הוא מאוד ואין לחוש כלל למה שחושש שנקראת ע"ש איש או אשה אין לנו לחוש לכך כלל תהי' נקראת על שם מי שיהי' אין לנו לכתוב בגט רק שם שנקראת בו בפי כל ומה שחותמת דרייזיל בשני יודי"ן ולמ"ד הנה הן אמת דצריך לכתוב גם החתימה אך זה אם הוי בשם אחר ממה שנקרא בו אז צריך לכתוב גם החתימה אבל אם החתימה נמי בשם שנקראת בו רק דהשינוי במלא וחסר או באותיות יתירים כיון דהוי בגוף השם והוי טעות דעבידי למטעי ובפרט בנשים שאין בקיאין בכתיבה מלא וחסר דאין להשגיח בזה כלל ובודאי אם הוי בשני יודי"ן הוי פתח חריף והרי היא נקראת בצירי לכך ודאי הוי טעות ואין להשגיח על חתימתה ויש לכתוב רק דריזיא ביו"ד אחר הרי"ש ובחד יו"ד וחד יו"ד אחר הזיי"ן ואם כתבו בשני יודי"ן אחר הרי"ש או בלי יו"ד אחר הזיי"ן הוא פסול ומכ"ש אם נכתב בו דרעזיל דמתקריא דרעזיא שהוא פסול גמור ולא ראיתי כהנה לרוע. וראיות רו"מ נכונים ואני אין דרכי להרבות בראיות בדבר שברור לי כך והוא דבר פשוט אצלי דהגט פסול אם כתבו דרעזיל דמתקריא דרעזיא וז"ב. נשמט מלעיל. דאף אם בעת הלידה הי' שמה דרעזיא אין לנו לחוש לזה כיון דנשתקע שם זה והוחזקה רק בשם דריזא בצירי תחת הרי"ש ומכ"ש דאין ברור היכן נקראה בעת הולדה דמספק אין לחוש לזה כלל וז"ב לדעתי:
209
ר״ילהרב מנחם מענדיל אב"ד בארשטשוב.
210
רי״אע"ד שא' באחד שהי' שמו מעריסה חיים פייבש וכן עלה לתורה בשניהם וכן חתם בשניהם רק בפי כל נקרא רק פייבוש איך לכתוב בגט. הנה הדבר פשוט לכתוב חיים פייבוש דמתקרי פייבוש ואם כתבו חיים המכונה פייבש הוא פסול וצריך גט אחר אם אינו מקום עגון כדעת הנו"ב ואחריו נמשך העולם אבל אם הוא מקום עגון יש להכשיר לסמוך ע"ד הב"ש בסי' קכ"ט גבי שם יהודא ליב והעיקר לכתוב חיים פייבש דמתקרי פייבש. והנה מה שאני כותב דמתקרי היינו כי כן הוא לדעת הט"ג כיון דפייבש נקרא עם שם הקודש שייך גם בו לכתוב דמתקרי ואם כי לדעתי אין נראה כן מ"מ הם יכתבו כדעת הט"ג הואיל והוראתו נתפשט בעולם ואם כי לדעת הבית מאיר גבי יעקב ישראל הי' כאן פסול במכתב חיים פייבוש דמתקרי פייבש דנראה כאלו בפייבוש גופו הוי שינוי מ"מ יכתבו כמ"ש כי הרבה חולקים על הב"מ ואם כי אני בחבורי חא"ש אני מחזיק בדבריו ולדעת הב"מ ולדעתי הי' ראוי לכתוב להיפוך פייבוש דמתקרי חיים פייבוש מ"מ אתם תעשו כפי דעת חבורי המפורסמים לכתוב כנ"ל מיהו אם תכתבו פייבש דמתקרי חיים פייבוש נמי יהי' כשר ויותר אין להאריך:
211
רי״בלהרב יחזקאל מו"צ דק' סנאטין.
212
רי״גשאלתו ע"ד הגט שהי' שמו אלי' ברשימה ולתורה נקרא בשם אליהו שדעת האחרונים ליתן ב' גיטין והודיע רו"מ להבעל שצריך ב' גיטין ואמר הבעל הלואי ולא ארצה ליתן גט שני עד אשר תחזיר לי המעות שאני נותן לה שתתרצה בגרושין וחשש רו"מ שמא אינו מתכוין רק להתיר עצמו ולא אותה וכו'. הנה ידע רו"מ שאמירתו הוי רק גלוי דעתי' בגיטא וקיי"ל ג"ד בגט לאו מלתא ואף אם הוי מלתא כיון דאמר בפי' אח"כ והרי את מותרת לכל אדם ודאי הותרה והוי דברים שבלב נגד מה שבלבו ואינן דברים ועוד לו יהא אם כוון שלא להתירה ודאי דאסור לו לישא אשה אם לא כוון להתירה הרי הוא נשוי כמו עד הנה ובודאי אסור לישא אשה בלי שום היתר לו וגם בכל שני גיטין נראה דודאי אסור לו לישא אשה עד שיתן הגט השני דכל תקנות רגמ"ה הוי לטובת האשה שלא תתעגן א"כ ודאי כל שהיא עדיין אסורה לעלמא ואגידא בי' אסור לו לישא ומחויבין כל מי דהוי יכולת בידו לכופו כמו בכל נושא אשה על אשתו אך אם יתן גט שני יכול רו"מ לצרף גם גט הראשון ולא יחוש שמא לא כוון להתירה מטעמים הנ"ל:
213
רי״דומה ששאל בנדון שם אבי המגורשת גרשון גרשום והנה בפי כל נקרא גרשון וכן בעלי' לתורה ובחתימה רק גרשון הנה לא מבעיא בשם אבי המגורשת ודאי יש לכתוב רק גרשון רק גם אם אירע בשם הבעל כן אם נקרא רק גרשון יכתבו רק גרשון אך אם למיעוטא נקרא גרשום יש לכתוב גרשון דמתקרי גרשום וז"ב:
214
רי״הוע"ד שאלתו בשם בריינא הנה אף דבספרים כתבו דיש לכתוב בריינא בשני יודי"ן מ"מ בזמנינו שלא נקרא ביודי"ן רק בראנא יש לכתוב בראנא באל"ף אחר הרי"ש ולא ביודי"ן:
215
רי״ושא' בשם טאדרוס בזמנינו דקורין הטי"ת בקמץ כן יש לכתוב ולא בשני ווי"ן אך בשם פייבל יש לכתבו בשני יודי"ן כי גם בלשונינו ניכר הברת היוד"ן אחר הפ"א וז"פ:
216
רי״זלהרב מו"ה שמואל לופער מו"צ בראוונא.
217
רי״חע"ד שא' בגט אחד שאמר המגרש להרב המסדר דשם אביו הוי זלמן ולתורה נקרא בשם שלמה זלמן וכתב הרב בגט כן זלמן דמתקרי שלמה זלמן ואח"כ כתב הבעל להרב דהגט פסול דאביו הי' שמו זלמן זאב וכו' ואחר החקירה בלויצקא ששם דר אביו לא נודע אם נקרא לתורה בשם זלמן זאב אך קצת אנשים אמרו שהי' שמו זלמן זאב אך העולם קראוהו רק זלמן ושם במקום הגט הי' עלי' לתורה להבעל בשם שלמה זלמן גם בשם וואלף נמצא כן באיזה כתבים אך שנשתקע שם וואלף לגמרי וכו'. הנה לדעתי הגט כשר דהנה לחוש שמא כוון לקלקלה זה לא מצינו בש"ע רק בסי' קכ"ו סעיף כ"ב בשם י"א וכבר כתבנו בתשובות והוזכר בחבורי חא"ש הנדפס דלא אמרינן כן רק באם בגוף הגט ניכר הדבר שלא כתבו הווי"ן והיודי"ן כדינו אז כיון דבגוף הגט ניכר כן חיישינן לכך אבל כל שאינו ניכר מגוף הגט כן לא חיישינן לקלקלה דאין אדם חשוד לעשות מעשה רשע והשתא הוא דאיתרע גם הוי רק כגלוי דעתא בגיטא ובש"ס פ"ד דגיטין מוכח שם דלמ"ד ג"ד בגיטא לאו מלתא אפי' קודם כתיבה לאו מלתא הוא עיי"ש במה דהוי רהיט ואתא ובפרט בזה"ז דבסדר הגט מבטל כל המודעות ואומר שמגרש בלב שלם ודאי דברים שבלב אינן דברים וגם אחר הגט גוזרין בחרם שכל מי שיודע פסול בגט יאמר וכיון דהוא לא אמר ודאי לא הוי בלבו שום דבר ומה שמערער עתה על הגט השתא הוא דאיתרע ובשעת נתינת הגט ואחר הנתינה מיד הי' בחזקת כשרות ולא חיישינן שכוון לקלקלה, ובעיקר הדבר מה שלא כתבו שם זאב בגט הנה כבר כתבנו בספרי אנשי שם דנהי דצריכין לכתוב בשם הטפל ג"כ היינו דוקא אם הי' לו שם טפל במקום כתיבה או במקום נתינה אבל שם הטפל של שאר מקומות שאינו לא מקום כתיבה ולא נתינה א"צ לכתבו וכיון דכתבו שם זלמן שהכל קורין לו כן וגם עולה בו לתורה ובמקום כתיבה ונתינה לא נקרא כלל זאב א"כ אף אם נקרא גם בשם זאב בלויצקא הוי רק כשם הטפל וא"צ לכתבו כלל ועכ"פ בדיעבד ודאי כשר הגט אם לא כתבו שם הטפל של שאר מקומות ובפרט דכתבו שם שהכל קורין בו. והנה כ"ז אני כותב אם הי' זה בשם הבעל עצמו אבל בנדון זה שהי' בשם אביו הנה אם לא כתבו כלל שם אביו ודאי כשר וכבר הבאתי כ"פ דעת העה"ג דאף בשינוי שם אביו כשר ונהי דאנן לא קיי"ל כן מ"מ כה"ג כיון דכתבו שם אחד א"כ שם השני שלא כתבו הוי רק כחסר שם אביו ובחסר ודאי כשר וכיון דכתבו שם זלמן א"כ שם זאב הוי רק כחסר שם אחד וזה ודאי כשר בשם אביו ואף דבנו"ב מחלק בין שם אבי האשה לשם אבי הבעל לא קיי"ל כן רק דאין חילוק בין זה לזה ומה גם דכתבו שם שהכל קורין בו ודאי גם הנו"ב מודה דכשר בזה גם בשם אבי הבעל ובשם הטפל שאינו לא מקום כתיבה ונתינה לכך בודאי הגט כשר ומותרת לכל העולם והבעל המערער יחול בו חרם של ר"ת שגזר על המוציא לעז על הגט ועלינו יערה רוח הבורא:
218
רי״טלהרב ארי' ליב אב"ד זאלישטשיק.
219
ר״כשא' בדבר הגט אשה בשם אבי המתגרשת נכתב שמו אלטיר דמתקרי זאב והנה בפי כל והחתימות שלו הי' הכל בשם אלטיר רק לתורה נקרא זאב. הנה הגט ודאי כשר וישר כי מלבד ההיתרים שכתב רו"מ ודבריו נכונים ואני מוסיף דבאבי האשה ודאי דכשר כמ"ש בשם עה"ג דאפי' בשינה כשר ונהי דהצ"צ חולק עליו מ"מ בכה"ג דאינו שינוי ושמו הוי כן ודאי דכשר ואף הנו"ב דמפקפק באבי הבעל אבל באבי האשה מודה דכשר ועוד שאני שם זאב ושם אלטיר ובזה אף בשמם יש לכתוב כן דבשלמא בכינויים דהוי להם שייכות בשם הקודש שייך לכתוב שם הקודש ולכתוב המכונה כיון דבאמת הוי זה כנוי לשם הקודש אבל בשם אלטיר אטו הוי אלטיר כינוי לזאב זה ודאי אינו דהוא שם בפ"ע וא"כ אם יכתוב זאב המכונה אלטיר לדעת הב"ש פסול הגט ולמה יכנס במחלוקת לכן טפי עדיף לכתוב אלטיר דמתקרי זאב ועכ"פ הגט הניתן הוא כשר וישר.
220
רכ״אוזה שהשבתי להרב מו"ה יוסף קאוולר בשם. מכתבו קבלתי ואני משיבו הנה ראייתו אין ראי' לנדון הנ"ל כי מלבד שכאן הוא באבי המגורשת ובזה אף אם חסר כשר לכך אין להקפיד מכ"ש על הקדימה אך חוץ מזה שם אלטיר אין לו דמיון לראי' שלו דראי' שלו הוי בשם כינוי הבאה מכח זמן לידתו וכדומה שם זה אינו נעשה מיד רק אחר זמן מה לכך אין לו דמיון לעיקר השם הניתן לו בעת לידתו אבל שם אלטר דהוא בא מכח חשש סכנה ורוצה להעלים שמו הנה זה עושה האב מיד כשניתן לו השם בהוולדו תיכף מעלים שמו וקוראו אלטר א"כ הוי זה שמו כשמו שניתן לו בבהכ"נ ושוין המה לכך מותר להקדימו תחלה. גם כתבנו דשם אלטר שאני דבכינוי דהוי לו שייכות עם עיקר השם אז ראוי להקדימו ולכתוב אח"כ המכונה דאף אם המכונה קאי על השם נמי א"ש אבל אלטר אין לו שייכות עם שם זאב כלל וא"כ אם יכתוב המכונה אלטר לדעת הב"ש דהמכונה קאי על השם וכן מורה פשט לשון הב"ש דהמכונה קאי על השם הוי הגט פסול ואף דהכינוי שכתב רו"מ בשם הג"פ נמי אין לו שייכות בגוף השם אך הוא יהי' ס"ל כדעת הנו"ב דהמכונה קאי על האדם אבל לדידן דיש לנו דעת הב"ש דהמכונה קאי על השם אין לנו לכנוס במחלוקת רק לכתוב אלטר דמתקרי זאב ויפה עשה הרב בזה:
221
רכ״בשא' באיש ששמו לתורה בשם זאב וחותם בשם וואלף ובשם העולם נקרא וואפציע ואביו וב"ב קורין לו לפעמים בשם וואלפציע איך יכתוב בגט. הנה לדעתי יש לכתוב רק זאב המכונה וואלף דהנה וואפציע אין לכתוב כי הוא קיצור השם משם וואלף ושם וואלף יש לכתוב כי אף לפי דברי הטו"ז דעל החתימה לבד לא שייך דמתקרי או המכונה מ"מ בזה כיון דעכ"פ נקרא וואפציע אז הוא קיצור השם משם וואלף הרי דנקרא נמי בשם וואלף לכך מודה הטו"ז דיש לכתוב המכונה וואלף ודי בזה וכו':
222
רכ״גלהרב חיים יוסף מילניצער בבאטשאן.
223
רכ״דע"ד הגט שנשלח ע"י שליח וכתוב בו זלמן דמתקרי זלמן דוב דמתקרי זלמן בער הנה יפה כתב רו"מ דשתים רעות עשה דכתוב בו דמתקרי זלמן בער ומעולם לא הי' כן דזלמן בער לא קורא מעולם לא בקריאה ולא בחתימה והשנית שכתב דהאשה תבוא אליו ושם יתן לה הגט והרי איך יתן הגט במקום הכתיבה והוא מוקדם ויפה דיבר רו"מ ואני מוסיף דיותר רעות עשה אחד במ"ש דמתקרי זלמן בער והרי ע"ש חול לא שייך דמתקרי רק המכונה גם מ"ש דמתקרי זלמן דוב כיון דבעלי' לתורה שם נקרא בג' שמות זלמן דוב בער וכיון דרצה לכתוב שם שעולה בו לתורה הי' לו לכתוב דמתקרי זלמן דוב בער ולמה השמיט שם בער בעלייתו לתורה גם הוי לי' להקדים שם הקודש ולכתוב זלמן דוב בער המכונה זלמן לכך ודאי דהגט פסול והמסדר הזה אינו יודע בטיב גיטין בין ימינו לשמאלו וכו'.
224
רכ״הוזה שכתבתי להרב רפאל בראד ע"ד השאלה דלעיל הנה כדין עשה המורה שהחזירו כי הוא פסול אפי' דיעבד כי אף במה דכתב לא הי' כ"כ חשש פסול ומה גם שעולה בו לתורה עם שם הקודש דוב אבל במה שכתב זלמן בער והוא אינו נקרא זלמן בער בשום מקום בזה ודאי פסול אפי' דיעבד ואין צריך בזה לאריכות דברים וכו':
225
רכ״והנה ע"ד השאלה בשם פראדיל אף דבב"ש כתב בב' יוד"ן כבר מרומז בט"ג דהיינו אם נקראת בפתח חריף אבל אם נקראת בפתח שאינו חריף יש לכתבו באל"ף ואם כתב בשני יודי"ן הוא פסול דהוי שינוי השם ממש ומכ"ש אם חותמת באל"ף דיש לכתוב כן וז"פ כן כתבתי לק' סאסוב ולק' בערזאן:
226
רכ״זשא' ע"ד המגרש ששמו פסח וחותם עצמו פתח בתי"ו הנה זה ודאי חתימת ע"ה וטועה בחתימתו ובגט צריך לכתוב פסח בסמ"ך ואין זה ענין לשם פתחי' כי הוא שם אחר אבל פסח אין שם אדם נקרא פתח בתי"ו רק בסמ"ך ואם נכתב בגט בתי"ו הוי שינוי השם ופסול:
227
רכ״חשא' בגט שנכתב שם האשה אדל ובמדינתכם קורין להאשה האדיל לפענ"ד אין קפידא כי הכל שם אחד כי אדל הוי קיצור השם מהאדיל ועיין כיוצא בו בישועות יעקב בגט שנכתב שם יודית ובתורה כתיב יהודית והכשירו חכמי הדור כי הוא קיצור שם עיי"ש כן השבתי לק' טולטשין ברוסיא:
228
רכ״טע"ד שא' באיש אחד שבא ונשא אשה בקהלתו והחזיק עצמו לכהן ושהה עמה ג' שנים ובכל פעם קראוהו בתורת כהן ואח"כ נלקח לבעל מלחמה וגירש את אשתו וכתבו עליו הכהן ואחר רבע שנה נלקח לבעל מלחמה ומשם כתב שבאמת אינו כהן וכן חקרו ודרשו בעיר מולדתו שלא הי' כהן ושאל מה דינה של האשה. והנה רו"מ האריך קצת בזה וכל ראיותיו להיתר אינו ראיות לנדון דידן דבשלמא בשמות דרך בני אדם לפעמים לשנות שמו ממדינה למדינה ולכך יתכן שיחזיק שם אביו בשם אחר אף כי אין ביד הבן להחזיק שם לאביו עכ"פ מה לי חזקת שם שלא להצטרך גט אחר אבל בכהן אי אפשר להיות נעשה מאינו כהן לכהן לכך י"ל דלא מהני בזה מה שהחזיק עצמו לכהן מיהו אם כי דבר חדש הוא אצל רו"מ אבל אצלי אינו דבר חדש וכבר מבואר הוא בספרי אנשי שם סי' ל"ד ושם יראה דעתי גם בסי' קמ"ה באבי האשה לכך לא אכפיל הדברים. והנה כדי שלא להוציא הנייר חלק אכתוב לו מה שק"ל בכתובות (כ"ד ע"ב) בבעיא אי מעלין משטרות ליוחסין אם אכולה מלתא קמסהדי או לא ולמה לא קאמר נ"מ כגון אם הי' עדים אחרים שאינו כהן אם אכולה מלתא קמסהדי הוי תרי ותרי והוי ספק כהן ואם אמנה שבשטר קמסהדי הוי ודאי אינו כהן וכן בגט אם אכולה מלתא קמסהדי הוי ספק מגורשת ואם אמנה דבשטר קמסהדי הוי ודאי אשת איש ולמה לא קאמר נ"מ זו וצ"ע כעת:
229
ר״ללהרב מיכאל מו"צ דק' שאוול.
230
רל״אע"ד שא' שכתב המסדר בשם אבי המגורשת דב המכונה בער וכתב דב בלא וי"ו. הנה זה ודאי טעות גמור ואין המסדר כדאי לסדר גיטין אך גוף הגט כיון דהוי בשינוי שם אבי המגורשת הגט כשר כמבואר בספרי חאנ"ש בתחלתו אשר המתקנו סוד עם הגאונים מלבוב וסטאניסלב והסכמנו להכשירם בשם אבי המגורשת בשינוי כהך דאינו שינוי ממש דלא נמצא שם דב בלי וי"ו כלל עיי"ש אבל אם הי' כזה בשם הבעל עצמו ודאי הי' פסול הגט.
231
רל״בשנית להנ"ל. הנה המסדר שכתב עוד כמה גיטין דוקא בחסרון וי"ו בשם דוב הנה זה המסדר ודאי פסול מלסדר גיטין דהנה לכתחלה ודאי יש לכתוב מלא גם לדעתי דאפי' בדיעבד פסול הגט כאשר כתבתי לו תחלה ועכשיו אבאר יותר בעזה"י כי אף דקיי"ל באם כתב המלא חסר כשר זה שאני דודאי במלות ושמות דשכיחין בעולם אז ממילא אף אם נכתב חסר העולם יקראו אותו כדרך שקורין לכמה אנשים ויקראו כאלו הי' מלא אבל בשם דוב כיון דלא שכיח בבני אדם שיהיו נקראים בשם דוב אז בודאי בחסר וי"ו לא יקראו אותו בשם דוב רק בקמץ דב או פתח לכך הוי כשינוי השם ובודאי פסול בפרט אם אינו מקום עגון וז"ל לדעתי:
232
רל״גשא' במגרש ששמו הי' ישעיהו יוסף ונקרא שעיה ועלייתו לתורה בשם ישעיהו יוסף ואין בידו לחתום וכתבו בגט ישעיהו יוסף דמתקרי שעיה הנה יפה עשו שכן ראו בחבורי חאנ"ש וכן כתבו שם כמה רבנים הקדומים שם. ומה שטען המערער שהקדימו שם הטפל תחלה הנה מלבד דגם אם הוי כן יש להכשיר כיון דנכתב בו ב' השמות אבל חוץ לזה טעה טעות גדול דשם הטפל והעיקר הוי רק בשני שמות שהם שני שמות ממש ואין להם שייכות זה לזה אבל בשם ישעיהו ושעי' זה הוי שם אחד ושעי' הוי רק קיצור השם מישעי' וגם עולה בו לתורה וגם בתחלה בעת המילה ודאי נקרא שמו ישעיהו רק אח"כ קצרו שמו וקראוהו שעי' לכך בודאי שם ישעיהו עיקר ושעי' קיצור השם ממנו לכך לישעיהו משפט הקדימה והגט כשר וישר:
233
רל״דשאלתו בדבר האשה ששם העריסה הי' מלכה ואח"כ נקראת באבא. הנה ודאי לכתחלה יש לכתוב מלכה המכונה באבא ויפה דיבר רו"מ שכן כתוב בכיוצא בזה בחבורי חאנ"ש לענין שמות הדייטשין הנקראים רק בשם דייטש דבגט לכתוב רק שם ישראל ולא חשוב נשתקע כיון דידוע דשם שלהם אינו של ישראל ידוע הוא דהוי לו שם של ישראל אחר וכן ה"נ בזה מיהו בדיעבד אם כתבו רק שם באבא הוא כשר דאינו דומה לשם משפחתו דשם הרבה נקראים כן אבל כאן דהיא לבדה נקראת כן הוי כחניכה שהכל קורין אותו:
234
רל״השא' בנדון האיש שבמילה קראו אותו בשם יששכר בער ואח"כ חתם א"ע דוב בער ובפי כל נקרא בעריל הנה יש לכתוב רק דוב בער המכונה בעריל ולא לכתוב יששכר בער כלל דהוי כנשתקע:
235
רל״ולהרב ברוך אב"ד קאניוב גוב. קיוב.
236
רל״זע"ד שא' בגט אחד אשר שם האשה גנעסיא בסמ"ך ובגט כתבו בשי"ן. הנה היטב אשר דיבר דהגט כשר כיון דאפשר לקראו בשי"ן שמאלית ובפרט דשי"ן וסמ"ך הוי באותיות המתחלפין בשם זסשרץ דדעת הצ"צ להקל ואף החולקין עליו מ"מ בשם זה דאפשר לקראו בשי"ן שמאלית ודאי מודים דכשר ומה גם דהוי שם כמה אנשים שמדברים בשי"ן וא"כ הרואה יאמר דהוי מהני המדברים בשי"ן לכך כ"ע מודים דכשר הגט בלי חשש ופקפוק כלל:
237
רל״חלהרב מרדכי קיממעלפעלד אב"ד וואסילקאב
238
רל״טשאלתו באיש אחד ששמו משה שמואל ורוב העולם קורין לו בשניהם יחד רק מיעוט אנשים קורין לו שמואל לבדו ומשה לבדו לא נקרא בשום פעם ונלקח לבעל מלחמה וגירש את אשתו ע"י שליח וטעה המסדר וכתב שם משה דמתקרי שמואל והוא מקום עגון גדול והנה רו"מ האריך בזה אך למותר ואין אתנו יודע עד מה באיזה צד להכשיר הגט כי לדעתי הדבר פשוט דהגט פסול אפי' במקום עגון והנה אם לא קראו הגט קודם הנתינה בקול ולא שמע המגרש שכתבו דמתקרי שמואל יש עוד פסול דהוי שינוי בשליחות דהמגרש ודאי כוון לכתוב גט כשר בשני השמות יחד כפי מה שנקרא והסופר שינה וכתב דמתקרי שמואל והוי שינוי בשליחות רק גם אף אם קראו בקול והי' המגרש שומע דכתבו דמתקרי ולא ערער מ"מ פסול הגט מצד שינוי השם ומן השמים ירחמו עלי':
239
ר״מלהרב פסח צבי אב"ד וויזהראדיק.
240
רמ״אע"ד שאלתו בגט אחד שהי' בחתימת עדים שם יהושע והי' כתוב בו יו"ד בין שי"ן לעי"ן ולא ראו אז זה וניתן הגט ליד האשה. הנה לפענ"ד הגט כשר דהנה בספרי חאנ"ש כתבתי דבשם שאין בעולם שם כזה אין מזיק איזה שינוי בו אף אם נרגש במבטא כיון דלא הוי שם כזה כלל בעולם והסכימו אז גאוני הדור והכשרנוהו במקום עגון וא"כ כאן במקום עגון פשיטא דכשר וכאן נראה אף דאינו מקום עגון כיון דאינו בשם המגרש והמתגרשת רק בשם עד החתימה וכיון דהי' בעדי מסירה וא"כ מן הדין לא בעינן ע"ח כלל רק דהפסול בע"ח הוי מכח מזויף מתוכו א"כ תינח אם שכיח שם כזה אז שייך חשש דרבנן מכח דנראה כמזויף מתוכו אבל בשם דלא שכיח זה כלל לא שייך לומר דהוי כמזויף מתוכו ולכך ודאי דכשר אף שלא במקום עגון ויותר א"ל:
241
רמ״בלהרב מו"ה שמואל במו"ה אהרן ראב"ד ומו"צ בק' מעזריטש.
242
רמ״גע"ד שאלתו באיש אחד מק' בילגורייא הנשלח למרחקים בגזרת המלך ובבואו לקהלתו אמר שרוצה לגרש את אשתו וסידרו לו ב"ד את הגט ומסר הבעל בעצמו את הגט ליד השליח להולכה אשר עשה פה והבעל לא הגיד להשליח ולא אל הסופר שיכתוב על דעת הרב גט כשר עד מאה אף לא אחד מלשונות הללו אשר ישתמע מזה כי יוכל לכתוב גט אחר אחר גט זה כי כן מנהג פה ובבוא השליח עם הגט לק' בילגורייא ראו הב"ד דשם כי נכתב שם אבי המגורשת בשינוי גמור ממש לשם אחר היינו שם אבי המגורשת הי' יצחק ונכתב אברהם והשינוי הי' מפי הבעל בעצמו כי ציוה לכתוב כן ע"כ בא השליח לחזרה עם הגט ולא נתן הגט ליד האשה ואח"כ התיר מורה אחד דפה ליתן לה הגט עם הגט שני ואנכי עם הב"ד לא הסכימו לזה. הנה לדינא לא מבעיא דהגט הראשון פסול לפי הסכמת רוב האחרונים שלא כדעת העה"ג המתיר רק גם לפענ"ד י"ל דגם העה"ג מודה בזה כי הוא מתיר רק באם הבעל עצמו מסרו ליד האשה אז מכח הוכחה דאין אדם מגרש אשת חבירו ותפיסתה מוכחת עלי' לכך מתיר אבל ע"י שליח הרי יתכן דהבעל מסר לו ליתן ליד אשתו והוא שינה ונתן ליד אחרת ואף דחזקה שליח עושה שליחותו זה לא מהני לדידן רק לחומרא כמ"ש בהל' עירובין ולדעתי אף החולק שם יודה בזה כיון דאף אם הבעל עצמו מסר לה הוי ההיתר לדעת עה"ג רק מכח חזקה אין אדם מגרש אשת חברו ותפיסתה מוכחת עלה א"כ שוב ע"י שליח לומר חזקה שליח ע"ש הוי רק חזקה מכח חזקה ולכ"ע לא סמכינן ע"ז לקולא ולכן הגט הראשון ודאי פסול והגט השני הנה המורה להיתר טעה בזה הרבה כי הנה לדעתי אף אם הי' אומר לכתוב עד מאה עד שיהי' כשר לדעת הרב הוי נמי פסול דזה לא מהני רק אם יארע איזה פסול מכח הסופר וכדומה אבל אם הבעל בעצמו אומר שם אבי המתגרשת לא מהני מה שהרב אומר לכתוב לשם אחרת ובזה לא מהני כלל מה שיאמר עד שיוכשר לדעת הרב כיון דהסופר נעשה שליח לשם אשה זו ולא לשם אשה אחרת ומכ"ש בנדון זה שלא אמר לשון הנ"ל רק ציוה לו על זה ולשם אשה זו ודאי פסול הגט ואין בו ממש והאשה אסורה לעלמא כבראשונה ומן השמים ירחמו עלי':
243
רמ״דלהרב דוב בעריש אב"ד בייאן.
244
רמ״הע"ד שאלתו בגט והי' כתוב בו משה יצחק אייזק דמתקרי משה אייזק ודמתקרי אייזק ובאמת לס"ת בשבת הי' נקרא מפי הקורא משה יצחק אייזק אבל בחול הי' קורא לו משה יצחק לבד בלי שם אייזק. הנה לדעתי הגט כשר כיון דלס"ת נקרא כן בשלשתן אף דבחול נקרא רק בשם משה יצחק אין קפידא אם בקריאה לס"ת גופו הוי שינוי אין קפידא כיון דעכ"פ נקרא לס"ת בשם זה גם ע"פ רוב ומן הסתם גם שם הוי כן דבשבת הוי יותר אנשים שם מבחול ולכך אצל רוב בני אדם הוחזק לקרוא לס"ת בשלשתן לכך אין קפידא בזה וגם במ"ש דמתקרי אייזק נמי כשר דרוב האחרונים מקילין אם כתב דמתקרי במקום המכונה ובפרט כיון דלס"ת נקרא אייזק בצירוף שם הקודש וכן בחתימה שחותם משה אייזק לכך אין קפידא אם כתב בזה דמתקרי:
245
רמ״ובנדון שם אבי האשה בת שרגא פייבוש דמתקרי פייבל הנה אם בזה יש חסרון אך הנה בשם אביו כתבנו בספרי חאנ"ש בהסכמת גאוני הדור שכל שאינו נכתב שם אחר הגט כשר ואף דשם לא הכשרנו רק במקום עגון היינו דשם נכתב שם חדש אשר לא הי' בעולם כלל אבל בנדון זה הוי רק חסרון שם ובודאי כשר אף שלא במקום עגון לכך לדעתי הגט כשר וינתן הגט בלי חשש ופקפוק כלל:
246
רמ״זלהרב רפאל בראד בבאטשאן.
247
רמ״חע"ד שאלתו באשה שנתגרשה ואמרה ששם אבי' הי' אברהם דוד וכתבו כן בגט ונשאת לבעל שני ונתגרשה ג"כ ואמרה ג"כ ששם אבי' הי' אברהם דוד וחקרו ונודע ששמו הי' דוד לבד ונתגרשה כן. הנה רו"מ האריך ואני אקצר. הנה דעת תשובת עה"ג להקל בשינוי שם אבי' כמו באם חסר שם אבי' והצ"צ חולק עליו וכן האחרונים לפסול בשם אבי' אך נראה לי דהיינו דוקא בשינוי שם אבי' לגמרי אז פסול אבל באם שם אחד כתבו כהוגן רק הוסיפו שם אחר בזה מודה הצ"צ דכשר דבזה לא ניכר כ"כ השינוי דהרי אפשר שנשתקע שם אברהם וזה הוי רק כחסר שם אבי' ולכך אף דעתה כתבו בגט רק דוד אין זה סתירה לגט הראשון די"ל דאז לא נשתקע ועדיין המיעוט קראו לו גם שם אברהם לכך כתבו אברהם דוד ואח"כ נשתקע לגמרי ולכך כתבו דוד לבד וכיון דאין השינוי ניכר מתוכו כשר בשם אביו ולמעט בפלוגתא עדיף ובפרט כיון דכבר נשאת לאחר:
248
רמ״טלק' זאלישטשיק.
249
ר״נע"ד הגט שכתבו בו שם ישעיהו דמתקרי שעי' ודאי יפה כתבו וכן הוא בספר חא"ש כמה פעמים והנה לפי האמת בשם ישעיהו צריך לכתוב דמתקרי שעי' ואף דבשאר קיצור השם א"צ לכתוב שם הקיצור וזה ידוע לבר בי רב דחד יומא אך לא כל הקיצורים שוים דודאי קיצור השם דהוי חול ממש גם יש לו שם הקודש אחד א"צ לכתבו אבל שם שעי' דיתכן באחד לא נקרא מעולם רק שם שעי' וגם מקצת נקראים ישעי' וקצת נקראים ישעיהו וא"כ מקיצור השם אינו ניכר ממה נצמח אם מזה אם מזה לכן ודאי צריך לכתוב לכתחלה דמתקרי שעי'. ומ"ש בקנאת סופרים בח"ש סי' ע"ד מזה לא תברא ודאי אם הי' שמו רק יצחק לא הי' צריך לכתוב איציא רק כיון דנקרא גם בשם יצחק ליב וקצת אנשים קורין רק איציא צריך לכתוב גם השם שנקרא בו בפי אנשים גם כיון דשם איציא אין לו דמיון לשם הקודש כלל לכך שייך בו המכונה אבל שם שעי' כיון דדומה לשם הקודש לכן שייך בו דמתקרי וזה כלל גדול ליודע היטב בט"ג ואף דהראו לו דבלקוטי שמות כתב דא"צ לכתוב שם שעי' הדבר נכון כמ"ש לכתוב גם דמתקרי שעי' מטעם הנ"ל. ובהדי שותא אבקש ממנו כאשר התחיל כן יעשה וכן יגמור להיות בעזר הרב המאוה"ג מו"ה אברהם תאומים אב"ד דקהלתכם כי מכירו אני מכמה שהוא מופלג בתורה ובקי בהוראה ולא יתן שימשלו בו עוכריו ודי לחכימא ברמיזא דברי ידידו וכו':
250
רנ״אבשם אפציא זה טעות גדול לכתוב בפ"א רק צריך לכתוב בבי"ת והאומר בפ"א אינו יודע בטיב גיטין כלל ולא יהי' לו עסק עמהם:
251
רנ״בלק' טולטשין.
252
רנ״גע"ד שאלתו בנדון הגט ששמו הי' ישעיה ולתורה נקרא ישעיהו ובעיני כל המון עם נקרא רק שעי' וכתבו בגט רק שם שעי' הנה לדעתי הגט כשר וישר אף דהוי בו ב' חסרונות מ"מ כיון דבפי כל נקרא רק שעי' לא גרע מחניכה שהכל קורין בו וכשר הגט בלי חשש ופקפוק ולא יחרחר ריב נגד זה לפסלו דברי ידידו נצח:
253
רנ״דע"ד שא' בנדון שם באבא הנה יותר טוב לכתוב באל"ף אחר בי"ת ראשונה דבלא"ה יהי' נקרא הבי"ת בקמץ כמו בבא קמא בבא מציעא אך זה אם נקראת בי"ת ראשונה בפתח אבל אם נקראת בי"ת ראשונה בקמץ יש לכתוב דוקא בלי אל"ף ואף דבעלמא הוי להיפוך הכל תלוי בגט בהרגל לשון בני אדם ובלשון באבא הוי ההרגל הלשון להיות הפתח באל"ף והקמץ בלי אל"ף כמו שנאמר בש"ס בתלתא בבי וכן בשם בבא בן בוטא:
254
רנ״הבנדון הגט שטוען הבעל שהי' לו שם אחר הנה ודאי דכשר הגט כיון דנשתקע ואין לחוש דהבעל בלבו לא גמר וגירש ז"א כי לא מבעיא בזה כיון דבאמת נשתקע ודאי גם הוא ידע הדין שאין בערעור הזה ממש וגמר וגירש רק שעכשיו רוצה לקנתרה ולא אמרינן שלא ידע הדין דא"כ בטלת כל המגו שבש"ס רק אמרינן מן הסתם ידע או שאל לאחרים רק גם בשם שלא נשתקע אם בדיעבד כשר הגט לא חיישינן מה דבלבו הי' ערמה כמ"ש כמה תשובות בספרי חאנ"ש דלא חשש הבעל עיטור כן רק היכא דמגוף הגט ניכר הערמה אבל לא היכא שמגוף הגט לא ניכר כלום אין בזה חשש כלל:
255
רנ״ומה ששאל בנדון ששמו בעלי' לתורה וחתימה אברהם צבי ובפי כל נקרא אברהם הירש הנה יפה כתב דיש לכתוב אברהם צבי דמתקרי אברהם הירש וכן כתוב אצלי פעמים מדעתי כי אין דרכי לעיין בספרי אחרונים מחמת הטרדא והשכל נותן כן כל היכא דהוי מתקרי או המכונה צריך להיות כפי מה שנקרא בלשון העולם:
256
רנ״זבנדון שנכתב בגט שם האשה חנה דמתקרי חנציה ופסלו המורה בפשיטות הנה זה טעות גמור ואינו יודע בטיב גיטין כלל כי בודאי דשם כזה היוצא משם הקודש שייך דמתקרי לא המכונה ושלא כדת הורה לפסלו וכן ראוי דוקא לכתוב:
257
רנ״חנדון מ"ש בגט מענדל דמתקרי מנחם מענדיל ודאי יסכר פי דוברי שקר והגט כשר ולכתחלה ראוי לכתוב כן מכח חשש הבית מאיר ואני מצוה לכתוב כן דוקא בכה"ג כן השבתי לק' יאס:
258
רנ״טבנדון שאלתו שמסדר אחד כתב על שם אבי המגרש שעי' כפי הנקרא בפי כל ורו"מ מתרעם עליו בזה. הנה גוף מעשה זו באה לידי וכתבתי תשובה ארוכה דדעתי נוטה דהוי קיצור השם ודי בו (עיין חא"ש) אך כיון שכתב רו"מ דהוסיף עוד המסדר וכתב בהגט וכל שום בזה הורע לעשות דנראה דאינו יודע בט"ג כלל וגם הוי בו תר"ל לכך בודאי הגט פסול וצריכה גט אחר בלי ספק:
259
ר״סשאלתו ע"ד הגט ששם המגרש הי' חיים צבי ונקרא בפי כל חיים הירש וכתב בגט חיים צבי דמתקרי חיים הירש הנה יפה עשה ואפריון נמטי לי' בזה כי כן עיקר כמ"ש הנו"ב בתשובה ולא הוי ראוי לכתוב בצבי המכונה הירש. והנה בשם אבי המגרש שהי' שמו יעקב ארי' ונקרא בפי כל יעקב ליב וכתב בגט יעקב ארי' המכונה יעקב ליב הנה מה דלא כתב יעקב ארי' המכונה ליב יפה עשה אבל מה דכתב המכונה יעקב ליב זה לא יפה עשה דהו"ל לכתוב דמתקרי יעקב ליב כיון דיש בו שם הקודש ג"כ ואף אם נקרא בשם יעקב בסגול נמי כיון דעכ"פ יוצא משם הקודש ובפרט דהוי אותיות שוין ודאי שייך בו דמתקרי ולא המכונה מיהו בדיעבד כשר אם כתב המכונה חדא כיון דיש בו גם שם לעז כשר בדיעבד עכ"פ המכונה גם כיון דהוי בשם אביו ולדעת קצת אף שינוי כשר לכך עכ"פ בזה בדיעבד כשר ואין ליתן גט אחר וחלילה להוציא לעז על הגט כלל וכלל ועיין בחא"ש סי' קכ"ג תשובה הדומה לזה:
260
רס״אלהרב מו"ה יצחק אייזק מקאמרנא בעהמח"ס עשירית האיפה.
261
רס״בהנה ע"ד שאלתו בנדון הגט הנה לדעתי יפה אמרו דאין לכתוב שם טאניק בהגט אחר שאינו שם העריסה ולא קראוהו אביו ואמו כן בקטנותו על שם קטנות וכעת רוב בני אדם קורין לו בפניו בשם חיים מענדל וגם הוא ואביו בקשו מתחלה שלא לקרא בשם טאניק א"כ מוכח שהוא מתבייש בזה לכך אין לכתוב בגט רק חיים מנחם דמתקרי חיים מענדל וכמ"ש בב"ש בש"א אות וי"ו ואם יכתבו אותו הוי חשש שינוי השם כיון דאין קורין לו בפניו הרוב רק המיעוט והוא מתבייש בשם זה לכך אם יכתבו שמו הוי כשינוי אבל אם לא יכתבו אותו הוי רק כחסרון שם הטפל ואין קפידא ויותר יש לחוש לשינוי מלחסרון לכך אין לכתבו:
262
רס״גלהרב מו"ה יעקב שליט"א בק' טרנפאל.
263
רס״דע"ד שאלתו בשם שנשתקע רק בכתובה נכתב. אמת שאני חולק על הט"ג בזה וכבר הארכתי בזה בתשובה (עיין בספר חא"ש הנדפס) והנה בקיצור תורף טעמי הוא כיון דבשטר בעינן למען יעמדו ימים רבים איך שייך לומר דהוי נשתקע ובפרט בכתובה דהרי אסור לשהות עם אשתו בלי כתובה ובע"כ מה שדר עמה הוי על סמך כתובה זו ואיך נאמר דהוי כנשתקע א"כ אם תוציא הכתובה יטעון דשל אחרת הוא ואין זה כתובה שלה דהרי אין שמה כן ודר עמה בלי כתובה ובע"כ דלא חשיב נשתקע וגם הרי כל שטר יש לו קול וגובה ממשעבדי ואף אם נכתב שנים רבים קודם יש לו קול וגובה ממשעבדי ואם יש לו קול הרי בכתובה נכתב שתיהן ואיך נחשב נשתקע. ועוד הבאתי סמך ממ"ש ביו"ד סי' ר"מ דבכתב אין לכתוב על אביו הכ"מ אף תוך שנה מפני שכתיבתו מתקיימת אחרי יב"ח ומה בכך שכתיבתו מתקיימת אח"כ הרי הוא כתבו תוך יב"ח בע"כ בכתיבה כל שעה נחשב כאלו עתה כתבו והוי כאלו כתבו אחר יב"ח א"כ ה"נ מכ"ש בשטר נחשב כל יום כאלו כעת כתבו ולא נחשב נשתקע ובפרט אם הכתובה נכתב בזמן קרוב זה ודאי לא נחשב נשתקע ובזה י"ל אף הגאון ט"ג מודה דבזמן קרוב לא נחשב נשתקע ולכך ודאי יש לכתוב גם שם הכתובה. דברי ידידו וכו':
264
רס״הע"ד אשר שאל באיש שעולה לתורה בשם דוב וחותם דוב בער ובפי כל נקרא בערציא איך לכתוב בגט. נראה דלכאורה הי' טוב לכתוב דוב דמתקרי דוב בער המכונה בערציא אך הרי הטו"ז מפקפק דבחתימה לא שייך לשון דמתקרי הן אמת דבחידושינו מכבר כתבנו דאין נראה כן חדא דכתב הוי כאמירה כמ"ש בכמה דוכתא והבאתי כן בשם הילקוט בשם הספרי בפ' יתרו ויאמר למשה ר"א אומר כתב שלח הרי דכתב נקרא אמירה ושייך לשון דמתקרי גם דחתימה נעשה למען יעמדו ימים רבים לברר האמת וא"כ הקורין את חתימתו קורין לו בשם זה ושייך לשון דמתקרי מ"מ נראה דודאי היכא דאפשר לצאת גם ידי הטו"ז מה טוב ולכן נראה דיקדים תחלה החתימה ויכתוב דוב בער דמתקרי דוב המכונה בער ואין קפידא בשביל הקדמת החתימה כיון דא"א בע"א הוי כדיעבד וגם כיון דבזה גם שם שעולה לתורה כלול בו דגם לתורה נקרא כן ואין בחתימה רק תוספת ולא חסרון בזה ודאי רשאי להקדים החתימה כן דעתי נוטה כן השבתי לק' לעשנוב:
265
רס״ולהרב מו"ה יוסף דומו"צ בק' קאלימייא.
266
רס״זע"ד אשר שאל בנדון הכותב בגט צבי המכונה הירש דוב המכונה בער נראה פשוט דפסול כדעת הט"ג לא מבעיא להנו"ב דס"ל המכונה קאי על האדם דודאי הוי חילוק שמות דאיך כותב המכונה הירש הרי לא נקרא הירש לבד בשום פעם והוי שינוי רק גם להב"ש דהמכונה קאי על השם מ"מ לא כתב כן רק בשם משה יהודא המכונה ליב דבזה אין חשש טעות אם נפרש כפשוטו דהמכונה קאי על השם אבל בזה אף אם קאי על השם הרי י"ל דתיבת דוב נמשך למעלה וי"ל הכונה המכונה הירש דוב וזה הוי שינוי השם ממש גם אם כותב מכונה על שם הקודש פסול ולכך כיון דיש לטעות ולא מוכח מתוכו ודאי דפסול. דברי ידידו:
267
רס״חלהרב החריף מו"ה מרדכי זאב בערמאן דיין בק' דראהביטש.
268
רס״טבנדון שאלתו היות כי הוא לאפרושי מאיסורא אשיבהו בקצרה בנדון שם הבעל שהי' שמו מאטשיא וכתבו מאטיא הנה יש לחקור אם יוודע שמתחלת קריאתו הי' שמו מאטיא ואח"כ נשתנה למאטשיא אז הוי כשם געגועים והוי כמו שרה שראטשיא או שארציא ובזה אם כתבו העיקר הוא כשר אבל אם הי' שמו מתחלה מאטשיא ואף באין ידוע כל זמן שאין ידוע להיפוך שהי' שמו תחלה מאטיא אז לא תלינן בשינוי מסתמא רק אזלינן בתר השתא והוי שינוי השם וצריכה גט אחר וכו'. וזה אשר השבתי להרב ר' אליעזר ניסן אב"ד דשם. הנה בגוף הדין הדבר פשוט כאשר כתבתי תחלה אם הי' נקרא מתחלה מאטיא רק לשם געגועים נקרא מאטשיא אז גם אני כתבתי שהוא כשר ויפה כתבו אך אם לא נודע כלל אם נקרא מאטיא אז אין לכתוב רק כפי הקריאה בפי העולם ומה זה שכתב רו"מ וזה לשונו וכי עלה על דעתו שנקרא מעריסתו מאטשיא רק כולם נקראים בשם מרדכי וכו' ודבריו פלא בעיני אטו אנן דנין על שם הקודש הרי אין אנו דנין רק על שם הלעז הנקרא בפי כל וזה יתכן להיות שתיכף שקראוהו בשם מרדכי קראוהו בשם הלעז מאטשיא או הי' שמו רק מרדכי ואח"כ חדשו לו שם לעז מאטשיא ועכ"פ אם אין ידוע לנו שהי' לו שם לעז מאטיא א"כ כתבו שם שאינו נקרא בפי כל. ומ"ש רו"מ ולא גרע הכינוי משם יאציא תמציא וקריינציא ורחציא שכולם נרגשין במבטא בשי"ן חריפא ועכ"ז נכתבים רק כנ"ל ביו"ד א' כמבואר בטיב גיטין ואין כותבין יאטשיא גם בשאר השמות ולדעתו אם נכתב מאטשיא פסול כיון דכבר נתפשט לכתוב כנ"ל. הנה איך לא דקדק בטיב גיטין כלל וכלל דמה דימה לזה אם הי' כותב מאטציא בצדי"ק י' א' ואין לנו הערעור רק שלא כתבו בשי"ן יפה הי' מדבר לדמותו לקריינציא רעחציא אבל הרי הערעור שלנו הוי דלא כתב רק מאטיא א"כ הוי שינוי ממש בגוף השם ואטו שם אם נקראת קרינציא או רעחציא אם יכתוב קריניא או רעחיא הוי כשר וא"כ מה דימה ענינים נפרדים התם כפי הקריאה אין שינוי והדגש בשי"ן או בצדי"ק אין נרגש היטב במבטא לכך אינו שינוי אבל בזה לבין מאטיא למאטשיא כיון דאף צדי"ק לא כתב הוי שינוי היטב במבטא והוי שינוי ממש ודינו ממש כמו אם הי' כותב על קריינציא קריניא. וגם בענין אם לכתוב בצדי"ק או בשי"ן בשם מאטשיא נראה דלכתחלה יש לכתוב בשי"ן כי אינו דומה לכל הני שהביא כי שם אין טי"ת לפניו לכך נופל בו צדי"ק אבל בשם מאטשיא דיש טי"ת לפניו שייך אחריו שי"ן ולא צדי"ק כמו בשם טשארטקוב בוטשאטש ואינך הרבה מיהו בדיעבד אם שינה בזה וכתב צדי"ק בדיעבד כשר ומודינא בזה כיון דאין שינוי ניכר במבטא אבל אם שינה וכתב מאטיא ולא נודע אם נקרא כן תחלה פסול אף בדיעבד ועיין בב"ש בשמות נשים בשם שיורקא בשם הטו"ז כן דאם א"י אם נקראת תחלה שרה אם כתב שרה פסול עיי"ש ובכמה דוכתא בזה (ועיין בשו"ת מהר"י ענזיל הקורא תגר על תשובה הנ"ל):
269
ר״עלהנ"ל. שאל' בגט שהי' שמו יוחל וכתבו איכל נראה נמי דהגט פסול והוי כשינוי השם ואף דכתב הב"ש בשמות אנשים אות יו"ד שדרך למשוך היו"ד בראש המלה וכו' והוי איכל כמו יחיאל עיי"ש זה הוי רק לענין שא"צ לכתוב הכינוי איכל כיון דהוי כשם אחד וכבר כתב עיקר השם בזה אין החסרון מעכב אבל אם שינה וכתב על יוחל איכל ודאי דפסול דהוי שינוי וידוע דשינוי גרוע תמיד מחסרון ובפרט בענין כזה לכך בודאי צריכה גט אחר. וזה שכתבתי להרב דשם והנה בשם יוחל איכל הנה זה ודאי הוי כטענו חטים והודה לו בשעורים אני השבתי לשואל על ששאל שם האיש הוי יוחל איכל הנה זה ודאי הוי הנכון כמ"ש אני דהוי שינוי השם ורו"מ משיב לי רק על מי שהי' שמו יחיאל ואיכל אם האמת כדברי רו"מ ודאי יפה עשה ואם נקרא יוחל אז ודאי הגט פסול ושם יבורר האמת ומצאתי ראי' לזה בט"ג בשם אביש אם כתבו אבא דפסול עיי"ש מבואר ונדון דידן הוי כ"ש דשם נכתב אברהם אביש הוי קיצור מאברהם וכאן שם הקודש הוי שם אחר לכ"ע פסול וא"צ ראיות על הכותב על ראובן שמעון שהוא פסול ושינוי השם ידוע שפסול גם ידוע דעיקר השמות בגיטין כפי הקריאה בלשון תליא מלתא וכו'. (ועיין תשובת הג' מהר"י ענזיל בסופו הקורא תגר על תשובה הנ"ל לכך צריך עוד עיון רב בסיום הדפסת הספר):
270
רע״אע"ד אשר שאל למה כתב הב"ש דא"צ לכתוב יחיאל המכונה איכל הרי יש ליחיאל כנוי אחר היינו יחיאל מיכל והיכא דיש לשם הקודש כנוי אחר צריך לכתוב הכנוי. הנה לק"מ דכלל זה לא שייך רק אם אין הכנוים שוים ומשונים המה זה מזה אז צריך לכתוב אף כנוי זה דהוי קיצור השם אבל היכא דהכנוים שוים המה ותרווייהו נחשבו קיצור השם מן השם כגון זה דמיכל ואיכל שניהם שוין בנקודות והברת שניהם כמעט שוה וגם מיכל הוי כקיצור השם מיחיאל רק מה צריך לכתוב בשם מיכל היינו מטעם שיש למיכל שם הקודש אחר מיכאל ולולי זה אף מיכל לא הוי צריך לכתוב דהוי כקיצור מיחיאל רק שצריך לכתבו מכח דיש לו שם הקודש אחר א"כ תינח מיכל אבל איכל דאין לו שם קודש אחר א"צ לכתבו וז"ב ונכון. וגם בלא"ה אף לולי דברי הב"ש אין ערעורו על הגט שלו ערעור כיון דהוחזק רק בשם יחיאל וע"כ לא קפדינן אשני שמות רק אם יש לו שם אחר במקום כתיבה או נתינה אבל היכא דאית לי' שם אחר שלא במקום כתיבה ונתינה אין קפידא כמ"ש במק"א ובפרט היכא דהוי רק קיצור השם משמו אין לחוש בזה למה שהוחזק בשם זה שלא במקום כתיבה ונתינה לכך הגט כשר ואין לערער בזה:
271
רע״בלתלמידי הרב מו"ה ברוך אב"ד שעברשין.
272
רע״גע"ד מה דחשש רו"מ בשם אלחנן שכתבו רק אלחנן והי' נקרא בפי כל חנא והי' ראוי לכתוב דמתקרי חנה בזה היטב אשר דיבר דבדיעבד די בשם העיקר לבד ובפרט בשם אבי המגרש דאם לא כתבו כלל כשר וא"כ דעת הלבוש דאף השינוי אינו פוסל בו והנה הי' מעשה בק' סטאניסלאב אצל זקנו הגאון שהי' שינוי גמור בשם עביר דכתבו להיפוך עיבר וכתב זקנו להרב הגאון בעל ישיע"ק והכשירו רק שכתב לצרף גם אותי וכתב זקנו גם אלי זה והמתקנו סוד והכשרנוהו אחר היותו בשם אביו ואף דהנו"ב מחלק בין שם אביו של המגרש לבין שם אבי האשה מ"מ לדינא במקום עגון אין לחלק ויצא הדבר בהיתר מכ"ש בזה דבאמת שינוי אין כאן דהרי נקרא אלחנן ועולה כן לתורה וחותם רק בפי כל נקרא חנה וא"כ הוי רק כחסרון שם אחד אבל לא שינוי ובחסרון שם אבי המגרש יש להכשיר במקום עגון וז"ב:
273
רע״דלהנ"ל. גם מה שחשש במה דנקראת מלידה בילא פעסיל וכתבו בילא דמתקרי פעסיל הנה אין בזה חשש כיון דבעירם במקום כתיבה ונתינה נקראת רק בילא הנה לא מבעיא לפי דבריו שנקראת במקום מולדתה אצל קצת פעסיל לבד דודאי כשר הגט כמ"ש בתשובה לק' פאריצק דע"כ לא פסלו באם כתבו ראובן דמתקרי שמעון רק אם אין שום אחד קוראו בשם אחד לבד אבל אם המיעוט קורין לו פעם ראובן ופעם שמעון אז הוי ככתב שם הטפל לבד דכשר לדעת הרמב"ם ודעימי' וכדאי הוא להקל במקום עגון רק אף גם אם לא נקראת בפי שום אחד פעסיל לבד מ"מ כדאי הוא הב"ש דמתיר לכתחלה גבי משה יהודא המכונה ליב לסמוך עליו בכה"ג ואם כי אין ראי' מזה כמו שדמית אתה דהתם הוי טעמו דס"ל המכונה קאי על השם דשם יהודא יש לו כנוי ליב ולא קאי על האדם ולכך לא הוי כנחלק השמות והנו"ב דס"ל המכונה קאי על האדם באמת ס"ל דבעינן שיכתוב דמתקרי משה ליב מ"מ נראה דהנו"ב לא מיירי רק כגון התם בשם משה יהודא דלא נקרא כן בפי כל רק משה ליב וא"כ לא הוי כחניכה שהכל קורין בו וא"כ הוי כחסרון עיקר השם ולסמוך על דעת הרמב"ם דבכתב שם הטפל נמי כשר כיון דיש עוד ריעותא דהוי כאן קצת כעין שינוי דהרי כתב המכונה ליב והוא נקרא משה ליב לכך בכה"ג י"ל דמודה הרמב"ם דאין לסמוך על שם הטפל לבד אבל אם הוי נקרא בפי כל משה יהודא או בנדון דידן דנקראת בפי כל בילא לבד א"כ מצד חסרון אינו מזיק כיון דכתבו השם דהכל קורין בו וכיון דמצד חסרון ודאי אין לפסלו ואם הי' כותבין בילא לבד הוי ודאי כשר לכך אף דכתבו דמתקריא פעסיל אין זה שינוי גמור לפסלו עבור כך כיון דבאמת נקראת פעסיל והפוסלין בראובן שמעון אם כתב ראובן דמתקרי שמעון כתבנו דאין הטעם מצד שינוי רק מצד חסרון דהוי עכ"פ כלא כתבו שמו כלל אבל אינו מטעם שינוי כיון דאינו שינוי גמור כיון דנקרא עכ"פ בשניהם וא"כ בזה דנקראת בפי כל בילא דאין כאן חסרון שינוי נמי לא הוי ואף אי נימא דאף בכה"ג פוסל הנו"ב היינו אם עכ"פ במקום כתיבה ונתינה הוי נקרא נמי בשם השני אז כיון דמדינא בעינן למכתב שניהם אז אם שינה פסול אבל בזה דבמקום כתיבה ונתינה נקראת רק בילא א"כ מדינא לא הוי צריך לכתוב כלל שם אחר ולכך אין לפסלו אם כתב שלא בדקדוק כיון דמדינא א"צ לכתבו ושינוי ממש לא הוי בזה ולכך אין חשש גם מכח זה:
274
רע״הלק' קאזווני.
275
רע״וע"ד הגט שכתב רו"מ בו אהרן המכונה ארון בודאי לא יפה עשה דהי' לו לכתוב דמתקרי ארון וט"ס הוא בב"ש המכונה וצריך לכתוב דמתקרי מיהו בדיעבד כשר אף דרוב הפוסקים פוסלין אם כתב המכונה במקום דמתקרי מ"מ יפה כתב הרב המשיב כיון דהוי בשם אבי האשה ויש לסמוך על עה"ג דמכשיר בשינוי שם אבי' ואף דלא קיי"ל כן מ"מ בין המכונה למתקרי שפיר יש לסמוך בזה ולצרף דעת הג"פ דמכשיר אם כתבו המכונה על דמתקרי. ומה שחשש הרב המשיב לשמא המסדר לא הי' בקי בטיב גיטין כבר כתבתי בתשובה וכמדומה שגם הגאון בט"ג או בשו"ת שלו ב"א כתב נמי כן דהרמ"א לא מיירי רק באין מכירין את המסדר אבל במכירין המסדר שהוא ראוי ליתן גיטין אף דיצא איזה מכשול מידו אין לחוש להגט ובפרט בזה דראה דבב"ש כתב כן לא איתרע בזה חזקתו ועיין בזה בשו"ת מאיר נתיבים בשם פיגא שטעה מורה אחד שכתב בוי"ו שראה כן בב"ש ופסל שם הגט ומ"מ לא פסל את המסדר לכך הגט כשר בדיעבד בלי חשש כלל ואין להאריך:
276
רע״זשא' בנדון שם ריבה הנה ודאי ראוי לכתוב ביו"ד שכן נמצא בקרא ריבה ה' ריבי נפשי ולא מבעיא אם כותבין רבקה המכונה ריבה ודאי אין חשש מה דהוי ביו"ד אף דרבקה אין בו יו"ד דמה בכך הרי כיון דהוי כינוי תמיד אין הכינוי שוה לגוף השם ולדעתי יש לכתוב דמתקריא ריבה לא המכונה רק אם כותבין ריבה לבד אין חשש לומר דהכונה ילדה נקבה כיון דנזכר במקום השם ונזכר בו שם אבי' מידע ידעי דשם הוא לכך יש לכתוב ביו"ד:
277
רע״חלהרב מו"ה זאב וואלף היילפרין אב"ד זלאטאפאליע.
278
רע״טע"ד שאלתו באשה שקבלה גט מבעלה וכתוב בו בשם אבי המגרש יהודא ליב וכן עלה לתורה אבל בפי כל נקרא רק ליב לבד ונסתפק אם כשר הגט והוא מקום עגון. הנה בט"ג בלקוטי שמות אות ב' ואות כ"ו מבואר דס"ל דבכה"ג הוי שם ליב רק כקיצור השם וכשר אם כתב רק יהודא ליב והנה אם כי אין דעתי נוחה בזה דהרי אף בקיצור השם ביש שם הקודש אחר צריך לכתבו ומכ"ש בשם שהוא שם בפ"ע במק"א כגון יצחק או אברהם או שם גוצא דמיירי מינה בסעיף כ"ו כיון דהוי שם במק"א בפ"ע דצריך לכתבו וכן מוכח בדברי הב"מ סי' קכ"ט גבי יעקב ישראל דאינו כקיצור השם ע"ש וה"ה בשם ליב דהוי בי' תרתי דהוי שם בפ"ע ויש לו כנוי אחר כגון ארי' מיהו כאן בשם אבי המגרש נראה לצרף להקל בזה מה דקיי"ל דאם לא כתב אבי האיש והאשה דכשר. הן אמת דהנוב"ת מפקפק בחסר בשם אבי הבעל ובתשובה דחיתי דבריו ועכ"פ דעת הראשונים להכשיר גם בחסרון אבי המגרש ודעת עה"ג להכשיר אפי' בשינוי שם אביהם כיון דהחסרון אין קפידא ופ"א המתקנו סוד ביחד עם הגאון מלבוב והגאון מסטאניסלאב והעלינו להכשיר בשינוי היכא דאינו שינוי גדול ויהי' נדון רק כחסר והנה כמו כן בנ"ד י"ל כיון דעכ"פ עולה לתורה בשם יהודא ליב ונהי דלא כתבו גם שם שנקרא בפי כל עכ"פ אינו שינוי גמור ונדון רק כחסרון ויש לצרף בזה דעת עה"ג הנ"ל ודעת הט"ג דא"צ לכתבו כלל לכן נראה שהוא כשר במקום עגון ויש לצרף בזה עוד לסניף די"ל כיון דעיקר החשש בזה היא דרבנן שיאמרו אין זה המגרש א"כ תינח בדורות ראשונים שהי' הדרך ליתן הגט ליד האשה לגבות בו כתובתה ולהנשא ולכן הי' עומד לראי' א"כ הוי חשש מ"ע שיאמרו אין זה המגרש אבל בזה"ז דקורעין הגט מיד ולא ניתן ליד האשה א"כ לא ידעוהו אנשים כלל ואלו העומדין בשעת הגט מכירין את שניהם דבלא"ה אסור לכתוב גט וא"כ אין חשש שיאמרו אין זה המגרש רק בבעל ואשה עצמן כיון דמפורש כן בש"ס ובראשונים דחשש לעז פוסל בו דיאמרו אין זה המגרש לכן אף לדידן דאין שייך זה אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חברו אבל באבי האיש והאשה שלא נמצא כן בש"ס וראשונים ויש מכשירין בלא"ה אף בשינוי ולכן אף הפוסלים י"ל דמודים דבזה"ז יש להכשיר ואם כי ח"ו לסמוך על היתר זה רק כתבתיו לסניף בצירוף טעמים הנ"ל:
279
ר״פשאלתו בנדון שם ראכיל לא ירד בני עמכם כי ראכיל דוקא באל"ף ואם נכתב בב' יודי"ן אפי' דיעבד פסול ואינו דומה כלל להראי' שהביא דשם אין שינוי במבטא והעיקר כמ"ש בספרי חידושי אנשי שם שהוא פסול אפי' דיעבד:
280
רפ״אשא' נדון כתיבת שם אלטר בגט הנה לדינא ודאי לכתחלה צריך לכתבו ושם אלטר הוי בלי יו"ד ואף אם חותם ביו"ד טעות הוא בידם אך בדיעבד אם לא כתבו הוא כשר כמ"ש בתשובה מכבר כי שם אשר ידוע דאינו עיקר שמו ומוכח דיש לו שם אחר א"צ לכתבו והוכחה ממנהגינו שכמה אנשים שנקראים רק בשם אשכנז שלהם ובעו"ה מתפארין בזה ויש דאין ידוע כלל שם ישראל שלהם ובפרט במדינת אשכנז שלא נודע שם ישראל שלהם רק כשעולין לתורה ומ"מ בגט אין כותבין רק שם של ישראל שלהם ובע"כ כיון דידוע דכן דרכם ואין זה עיקר השם לא כתבינן לי' א"כ ה"נ בשם אלטר עכ"פ בדיעבד אינו מעכב:
281
רפ״בשא' ע"ד הגט בשם אחד נקרא בפי כל איסר ולתורה וחתימה ישראל איסר. הנה מה דפשיטא לי' לחלק את השמות אין נראה כן ואין המנהג כן דאיך יכתוב ישראל המכונה או דמתקרי איסר הוי אינו נקרא כלל בשם ישראל בפ"ע רק בצירוף והוי כחולק שם אחד דפסול ולכך העיקר לכתוב ישראל איסר דמתקרי איסר וכ"כ בתשובת בית אפרים בשם מהראנ"ח דזה הוי כחולק השמות וכתוב דמתקרי היטב דיבר רו"מ לכתוב דמתקרי ולא המכונה ובפרט דמתקרי במקום המכונה כשר יותר לרוב הפוסקים משא"כ להיפוך ובפרט דכן נוטה הדבר דאיסר הוי משם הקודש ואם באנו לחוש לדברי הבית מאיר בסי' קכ"ט גבי יעקב ישראל דלא שייך לכתוב בזה דמתקרי כיון דבשם ישראל אין שינוי הגם דחלקו עליו הבית אפרים בתשובה מ"מ אני בתשובה דחיתי ראיות הב"א וקיימתי דברי הב"מ מ"מ אין המנהג כדברי הב"מ ואין חוששין לדבריו מ"מ אם בא לחוש לדבריו יכול לכתוב להיפוך כיון דרוב העולם קורין לו איסר והוי שם שהכל קורין בו יכול להקדימו ולכתוב איסר דמתקרי ישראל איסר ויצאנו בזה מידי כל החששות כן י"ל נכון:
282
רפ״גהנה בנדון שם חאווה הנכתב בגט בשם חבו ודאי הוי דברי בורות דאף דנמצא בב"ש שם חבו בשמות הנשים הנה מלבד דבש"ס נמצא רק באיש ולא באשה וכמ"ש גם בט"ג ולכך אולי הוי ט"ס בב"ש אך גם אי נימא כן הנה אולי במדינתכם הוי שכיח שם זה באשה דהרי המדינות משתנות בלשונם ובשמות בני אדם וכמ"ש בספר מאיר נתיבים בשם פיגא וכן אני הראיתי כמה שמות בב"ש דבמדינתנו נכתב בע"א כגון בשם ליקו עיי"ש וא"כ ה"נ י"ל שם במדינתכם הוי שכיח שם אשה בשם חבו אך במדינתנו לא שכיח שם חבו רק שם חוה שכיח טובא ולכך משם חוה נמשך להיות מתקלקל המבטא ע"י געגועים וכדומה ונשתנה מפתח לקמץ וכמו כמה דבורים דנשתנו ע"י הקיצור או שם געגועים ולכך נהי דאין לשנות מן הלשון הנקרא בפי כל וראוי לכתוב חאווה בקמץ אך עכ"פ שם חבו ודאי הוי טעות כי קיי"ל בכל דבר תולין במצוי בין להקל בין להחמיר ובפרט בשמות ב"א ודאי ראוי לילך בתר המצוי דהוי כעין הליכות אחר הרוב והרוב הנקראים כן הוי בשם חוה וצריכה גט אחר:
283
רפ״דשא' ע"ד האשה שהי' שמה מעריסה גאלדא וכל העולם קורין אותה אלטא רק בפ"א ציוה רב אחד היות שלא הי' להם בנים וציוה רב אחד להוסיף לה שם ברכה והי' קורין אותה הבעל ומשפחתה בשם ברכה גאלדא וכן פ"א עשו לה מי שברך בבה"כ בשם ברכה גאלדא ואח"כ נתגרשה מבעלה וכתבו הגט גאלדא דמתקריא אלטא ולא כתבו שם ברכה. הנה היות כי שם ברכה אינו שם של חולה דינו רק כשם הטפל וכיון דכתבו עיקר השם הנקראת בפי כל אלטא אין קפידא בדיעבד ומה גם כיון דבשום פעם לא נקראת ברכה לבד רק עם שם גאלדא א"כ מה שכתבו גאלדא הוי כקיצור השם שמיקל בו בטיב גיטין כה"ג עיי"ש לכך נראה דמותרת בדיעבד ואין צריכה גט אחר:
284
רפ״המה ששאל באחד שיש לו ג' שמות שונים אחד מה שנקרא בפי כל ואחד בחתימה ואחד בעלי' לתורה האיך יש לכתוב בגט כיון דעל החתימה אין לכתוב דמתקרי. הנה בזה כתבתי כמה פעמים דיש לכתוב שם החתימה תחלה ואח"כ שאר השמות וכיון דבדיעבד כשר אם הקדים הטפל כיון דפרט כל השמות לכך שעת הדחק כדיעבד דמי ואם ירצה יכול לכתוב ב' גיטין היינו כיון דדברי הט"ז אין מוכרחין וי"ל דגם בחתימה שייך דמתקרי דהכתיבה נקרא אמירה כמ"ש בסה"ח הל' ברכות בשם הילקוט בפסוק הנה חותנך יתרו דכתב שלח הרי דכתב נקרא אמירה וגם הרי הקורין חתימתו קורין לו בפה כן וא"כ יש לכתוב ב' גיטין באחד יקדים החתימה תחלה כמ"ש ובאחר יקדים שם העיקר ויכתוב דמתקרי על החתימה וכשר מכח ס"ס ודו"ק:
285
