האלף לך שלמה, השמטותHaElef Lekha Shlomo, Omissions
א׳הקשני הגאון מו"ה משה ליב רייצעס מבא"ד בשם ספר שמע יעקב הספרד להסוברים דבדרבנן לא חיישינן למה"ב מן הש"ס פ"ז דברכות גבי ר"א שחרר עבדו וכו' והרי הוי מה"ב והרי תפלה דרבנן וכו' הנה אם כי בפשיטות י"ל דהתם הכונה דעכ"פ לכתחלה אסור לעשות כן לעשות מה"ב והסוברים דבדרבנן ל"ח למה"ב היינו רק בדיעבד מיהו ע"ד פלפול י"ל כך דהנה קשה על כל הברכות והתפלה איך תקנו חז"ל לאומרן כיון דמדאורייתא אינו מחויב וא"כ עובר בלא תשא ואיך יש כח ביד חז"ל לעקור דבר בקום ועשה וצ"ל דהעיקר כדעת הסוברים דכל דרך ברכה ותפלה ליכא בלא תשא מה"ת ואינו אסור ברכה לבטלה רק מדרבנן והם אמרו והם אמרו ולהסוברים דהוי מה"ת צ"ל כדעת הב"י בסי' תמ"ח ותוס' יבמות דהיכא דיש טעם בדבר וגדר וסייג יכולין לעשות כן אבל אנן נאמר דהסוברים מה"ב כשר בדרבנן יסברו דכל דרך ברכה הוי דרבנן וס"ל דמה"ט הוי כח לחז"ל לתקן כן אבל אם הוי מה"ת איסור בזה לא הוי כח לתקן להתיר ולפ"ז מוכח דכל דרך ברכה מה"ת מצוה קעביד אף שאינו מחויב מדלא הוי לבטלה א"כ תינח היכא דליכא עברה אבל היכא דהוי בעברה א"כ אין זה מברך אלא מנאץ כמשחז"ל גבי גזל סאה א"כ זה הוי מה"ת לא נחשב למצוה רק עברה וא"כ שוב עובר בל"ת מה"ת ואין כח ביד חז"ל לעקור דבר מה"ת בקום ועשה ואף דחיוב בעשרה הוי רק דרבנן וא"כ מה"ת לא בעי עשרה ושוב לא ע"י העברה עושה המצוה ולא שייך מה"ב אך בזה י"ל כמ"ש בחידושי מכבר דשאני מצוה דרבנן ועברה דאורייתא ממצוה דאורייתא ועברה דרבנן והתוס' לא התירו רק במצוה דרבנן אבל במצוה דאורייתא ועברה דרבנן מודים דאסור כדמוכח בפ"ב דפסחים גבי בטבל טבול מדרבנן וא"כ ה"נ כיון דאסור לברך בשם רק היכא דהוי מה"ת מצוה נהי דמה"ת לא בעי עשרה מ"מ מדרבנן בעי עשרה והוי מצוה דאורייתא ועברה דרבנן בזה פריך שפיר והא הו"ל מה"ב וא"ש ודו"ק:
1
ב׳הנה הר"ן במגלה הביא בשם הרמב"ן לתרץ קו' התוס' מגלה (דף י"ט) שהקשו מבן מברך לאביו ותי' קטן לא נקרא מחויב בדבר דעיקר החיוב על האב לחנכו וההוא דבן מברך לאביו מיירי בבן גדול עיי"ש ועיין בספר החיים סי' תרפ"ט פ"ד מ"ש בזה ונראה ראי' מפורשת לדבריו מן הירושלמי ספ"ג דר"ה שם וז"ל תני אשה מברכת לבעלה עבד לרבו קטן לאביו ניחא אשה לבעלה עבד לרבו אבל קטן לאביו לא כן א"ר אחא בשם ר"י כל שבקטן כדי לחנכו תפתר בעונה אחריהן וכו'. והנה הקרבן עדה נדחק שם דמפרש דבשלמא באשה דרבנן מוציא דאורייתא אבל קטן אף מדרבנן אינו מחויב איך יוצא ידי דאורייתא עיי"ש והוא תמוה דממ"נ אם רשות יכול להוציא החיוב גם הקטן יהי' יכול להוציא הגדול ואם רשות אינו יכול להוציא החיוב סוף סוף איך דרבנן יכול להוציא דאורייתא הרי מן התורה אינו מחויב בדבר כלל ואיך רשות יכול להוציא החיוב ואיך נפטר ידי דאורייתא הרי מן התורה הוי רשות והוי כלא בירך כלל ולכאורה הי' נראה לפרש דבריו דכוונתו מתורת שליחות דס"ל להירושלמי דרשות יכול להוציא החיוב אך היינו מטעם שליחות דשלוחו כמותו ונחשב כאלו בירך הוא וכל מידי דלא מצי עביד דלא מצי משוי שליח לא שייך בזה כמ"ש בתשובה להל' גיטין ראי' היכא דבעל אינו יכול לכתוב דמ"מ יכול לעשות שליח הסופר לכתוב מוכח דבכה"ג לא הוי בכלל מידי דלא מצי עביד א"כ בגדול הוי מטעם שליחות רק בקטן דאינו נעשה שליח דאין דין שליח לקטן פריך שפיר דאיך מוציא הגדול אך ז"א דא"כ למ"ל להזכיר הך מימרא דכל שבקטן כדי לחנכו הו"ל להקשות בפשיטות כיון דקטן אינו בר שליחות למה מוציא האב לכך נראה כוונת הירושלמי כמו שמוקי הש"ס דילן דמיירי שאכל האב רק כזית דרבנן ואתי דרבנן ומוציא דרבנן אבל קטן מברך לאביו הרי כל שבקטן אין הקטן חייב רק כדי לחנכו וא"כ אין החיוב רק על האב ולא על הקטן א"כ אף שאכל האב רק דרבנן איך יכול הקטן להוציא דרבנן ולכך משני בעונה אחריהם וכו' א"כ מוכח דקטן אף מדרבנן לא נקרא מחויב בדבר כדעת הרמב"ן הנ"ל:
2
ג׳כ' לי הג' מו"ה משה ליב הנ"ל ליישב קו' הר"ן למה במרור נקט התנא ומצטרפין אלו עם אלו ולא קמ"ל כן ברישא גם במצה ועז"כ מכח דבש"ס קאמר שם דקמ"ל אלו למעט אורז וע"י צירוף גם אורז מצטרף אף שאין בו כזית בחיטין לבד רק ע"י גרירה משא"כ בברייתא דלקט מכולן כזית שם מיירי שלא ע"י אפי' ובזה אין אורז מצטרף עכתו"ד. ולדידי א"א להחזיק כן באמת חדא דהרי אף דמצטרף בהדי אורז עכ"פ בעינן בחיטין שיהי' כדי נ"ט באורז אבל באין בו כדי נ"ט אין מצטרפין וכמ"ש במשנה להדיא בעושה עיסה מן החיטין ומן האורז אם יש בו טעם דגן ועיין בזבחים פרק כל התערובות שמוכיח מזה דטע"כ דאורייתא וא"כ אכתי קשה למה לא תנא במשנה דמצטרפין זע"ז אף שאין בו כדי נ"ט בכל אחד דנתערבו רק מעט מזה ומעט מזה וכו' נמי מצטרפין יחד ובפרט להסוברים דבעינן בכא"פ מצטרף גם האורז דקשה כן דלא שמעינן אף שלא הי' בכא"פ בכל חד נמי מצטרפי ועוד כיון דבלי אפי' ודאי לא מצטרף בהדי אורז אכתי לא שמעינן דמצטרפי זע"ז אפילו שלא כדרך אפי' ביחד ואפי' בזאח"ז ובפרט דבמרור בע"כ בהכי מיירי דהרי דרך בישול אינו יוצא בו ידי מרור ובע"כ מ"ש דמצטרפין זע"ז היינו שלא דרך בישול וא"כ כה"ג הוי מצי למיתני גם במצה כן דבכה"ג שלא דרך אפי' יחד גם באורז אינו מצטרף לכן נשאר קו' הר"ן במקומו. ואשר אני אחזה ליישב זה דרך גררה נראה לומר כיון דקיי"ל דבמה דתלוי בטעמא אזלינן בתר טעם לענין מב"מ ולמה דלא תלוי בטעמא אזלינן בתר שמא עיין יו"ד סי' צ"ח והנה ביי"ל בלע מצא יצא בלע מרור לא יצא הרי דבמצה ל"ב טעם מצה בפיו כמו במרור דבעינן טעם מרור בפיו ועיין בע"ז (ס"ו ע"א) ורבא אמר בתר שמא אזלינן ההוא חלא מיקרי וההוא חלא מקרי ההוא חמירי מקרי וההוא חמירי מקרי א"כ מפורש שם דאף חמירי דחיטי וחמירי דשערי נחשב מב"מ כיון דתרווייהו חמירי מקרי א"כ ה"נ להיפוך לענין מצה נמי הוי כמה"ב דההוא מצה אקרי וההוא מצה אקרי ולכך לענין מצה פשיטא דמצטרפין כיון דבזה ל"ב טעם מצה בפיו וא"כ אזלינן בתר שמא וההוא מצה אקרי וההוא מצה אקרי וא"כ סוף סוף הרי אכל כזית מצה אבל לענין מרור דבעינן טעם מרור בפיו וא"כ הוי ס"ד כיון דבזה אזלינן בתר טעמא והרי אין טעמם שוה וא"כ הוי כמבא"מ לכך קמ"ל דאעפ"כ מצטרפין או מטעם דגם בזה אזלינן בתר שמא כאביי שם או אף לרבא דס"ל דבתר טעמא אזלינן נחשבו בזה כמב"מ כיון דלכולם הוי טעם מרור אבל במצה דל"ב טעם מצה פשיטא דאזלינן בתר שמא והרי כולם שם מצה נקראו ואכל כזית מצה ולכך תינח בחולין אך התם בברייתא דלקט מכולם כזית דמיירי במנחות ושם המצוה אחשבי' ונקראת כל מנחה שם בפ"ע זו מנחת מחבת וזו מרחשת וכו' וא"כ לא הוי שוין בשמא לכך שפיר קמ"ל דאעפ"כ מצטרפי וז"ב.
3
ד׳מילואים להנ"ל. מ"ש כת"ר דכוונתו בפי' הר"ן כך הנה הבנתי כוונתו אך כוונתי כך דלפי הטעם דגרירה אין אורז מצטרף רק אם נעשו גוש אחד וחתיכה אחת הא אם נאפה כ"א בפ"ע אף אחר אפי' אין מצטרפין וא"כ עדיין קשה למה לא תנא דהרי אלו מצטרפין אף שלא נעשו גוש אחד כיון דבע"כ במרור מיירי בהכי שלא דרך בישול דאין מבושלין בכלל מרור ובע"כ שלא דרך בישול מיירי וכל דלא הוי דרך אפי' ביחד עם האורז להיות כגוש אחד ונאפה יחד גם באורז אין יוצאין ולהיות יוצאין בנעשה גוש אחד ולא נאפה זה לא משכחת לה דלא הוי כדרך אכילתן ובע"כ בעינן תרווייהו גוש אחד ואפי' יחד וזה לא משכחת לה צירוף גם במרור ולדעתי זה ברור. ומ"ש כת"ר על דברי דלא הוי רק כפרש"י ולא כפי' התוס' ברכות זה אמת אבל מ"ש דאינן לפי דברי הטו"ז סי' תע"ה רק לדברי המג"א ז"א דגם להט"ז א"ש דמה בכך דבעינן שיהי' להמצה טעם מצה הרי באמת יש לכל מין טעם מצה בשלמא למה דבעינן שירגיש האדם טעם בפיו או שירגיש הטעם בהמאכל אם אזלינן בתר טעמא והאי טעמא לחוד וההוא טעמא לחוד אבל אם לא בעינן בפיו טעם המין רק שיהי' בגוף הדבר טעם מה בכך שלא שוין בזה לא קפדינן על הטעם רק דבלא הי' לו טעם אינו לחם אבל כל שיש לו טעם והוי לחם מה לי טעם זה או זה וז"ב ובדברינו א"ש יותר דפירוש רש"י בברכות ופי' התוס' הוי לאחדים דמיירי מלקט ממנחות של ה' מינים וקמ"ל אף דהוי כל מין בפ"ע וגם הוי לו שם אחר מצד המנחות מ"מ מצטרפין וא"ש ודו"ק:
4
ה׳הקשה אותי ח"א קושיא גדולה ביומא פ' שני שעירים במה דקאמר שם דלקרבן אשה לה' ממעט שעיר המשתלח מחוסר זמן ופריך למ"ל קרא הרי אין הגורל קובע רק בראוי לשם ומשני רבא כגון שהי' לו חולה בתוך ביתו ושחט לאמו ביוה"כ והק' הנ"ל למה לא משני בלא"ה דהפריש אותו ואת בנו לשני שעירים א"כ כל אחד ראוי לשם דהרי להשם נשחט תחלה א"כ הוי כ"א ראוי לשם אך השם הנשאר הוי מחוסר זמן ומה פריך ולכאורה היא קושיא גדולה. ובתחלת השקפה עלה בלבי ליישב די"ל כיון דשני השעירים מצותן שיהיו שוין במראה ובקומה ובדמים וכו' וא"כ או"ב א"א שיהי' האב גדול כמו הבן ואינן שוין ואין לומר דהרי עכ"פ בדיעבד כשר באינן שוין אך י"ל הרי הש"ס למד שם מקרא דבאינן שוין כשרים ופריך הש"ס כך דלמ"ל קרא דבאינן שוין כשרים בלא"ה נדע כן מדכתיב לקרבן אשה לה' למעט שעיר המשתלח ממילא מוכח דאינן שוין כשרים דאל"כ למ"ל קרא זה הרי בלא"ה אין הגורל קובע אלא בראוי לשם ולמ"ל קרא להכשיר באינן שוין כן הי' נ"ל אך ז"א דהרי בזבחים פרק כל התערובות ובפ"ק דמנחות אמרינן דמשכחת לה דבן שנה יהי' מתחזי כבן ב' וכו' וא"כ משכחת לה באו"ב שיהיו שוין.
5
ו׳אך אחר הישוב עמדתי על האמת בעזה"י דהנה מפורש במשנה דתמורה וברמב"ם פרק א' ממעשה קרבנות דקרבנות צבור אפילו חטאת הוי כולם זכרים וא"כ שני שעירי יוה"כ הוי נמי זכרים וא"כ בזכרים הרי דעת רבנן ובפרט ר' יהודא ס"ל דאין חוששין לזרע האב והנה סתם ספרא היינו ת"כ הוי ר' יהודא כמ"ש במס' שבת פרק ר"א דמילה דלא לכל אמר ר' יהודא אנדרוגנס זכר הוא וכו' וסתם ספרא ר"י הרי דפריך מסתם ספרא על ר"י והנה הך קרא דלקרבן אשה לה' והברייתא הוי נמי בת"כ בפ' אמור וא"כ פריך הש"ס שפיר הרי זה הוי ר' יהודא ור"י ס"ל דאין חוששין לזרע האב ולא משכחת לה או"ב בזכרים וזה נכון:
6
ז׳כתב המחבר בסי' תנ"ג סעיף ה' [ה"פ] האידנא אסור ללתות וזה הוא מדברי הגאונים שהביא הטור וב"י אך הרי"ף לא כתב לשון זה דהאידנא אסור ללתות רק כתב דשדרו ממתיבתא דהאידנא אין אנו בקיאין בלתיתה וכן הוא לשון הרמב"ם אבל הטור כתב בלשון הזה דלתיתה אע"ג דשרי לי' בגמרא כתבו הגאונים דהאידנא אסורה לתיתה וכן שדרו ממתיבתא דאין אנו בקיאין והד"מ נדחק לפרש דהך וכן שדרו ממתיבתא הוי טעמא לדברי הגאונים אך לדעתי הוי הכונה כן דהנה כבר כתבנו דיש מחלוקת בין הרי"ף ובין התוס' דלהרי"ף מ"ש רבא כי מהפכיתו כיפי הפיכו לשם מצוה היינו ג"כ שלא יבא עליו מים אך מלשון התוס' שם משמע דמפו' דהיינו שיהי' גוף עשיותיו לשמה. הן אמת דשבתי וראיתי דאין זה מוכרח בדברי התוס' די"ל דהתוס' מפו' ג"כ כמו הרי"ף דהשמירה הוי רק שלא יבא עליו מים רק דהי' קשה להו אם השמירה שלא יבא עליו מים חל משעת קצירה אף שעדיין אינו זמן לתיתה ואין הדרך ליתן עליו מים מ"מ צריך שמירה שלא יבא עליו מים א"כ מנ"ל דמצוה ללתות דלמא בלי מצוה צריך שמירה ממים כמו משעת קצירה וכן אף לפירוש הרי"ף קשה זה והוכרחו לתרץ כתרוצם ואין הכרח כלל דס"ל דבעינן עשי' לשמה ממש. מיהו בהשמטות כתבתי דמלשון רש"י משמע דבעינן לשמה מ"מ אפשר ג"כ לומר דרק מה ששמרו ממים זה יהי' לשמה אבל גוף העשי' לשמה ל"ב אך מלשון ש"ג שהבאתי לעיל משמע דבעינן עשי' ממש לשמה וכן מלשון גוף הש"ס דאמר כי מהפכיתו כיפי הפיכו לשם מצוה משמע דגוף העשי' יהי' לשמה וכפי הפירוש שפירשתי לעיל בש"ס, ולכך נראה דבהא יהי' מחולקין הגאונים עם המתיבתא ורי"ף ורמב"ם דהרי"ף והרמב"ם לשיטתם דס"ל דהשמירה הוי רק שלא יבא עליו מים ובדברי הרמב"ם כתבנו עוד לקמן ולכך ס"ל דמה דקאמר הש"ס דרבא לא הדר בי' היינו דלא הדר בי' לגמרי וס"ל דמותר ומצוה ללתות א"כ כיון דרבא ג"כ ס"ל כן בודאי דהכי קיי"ל וא"כ מה לדידן אסורי הוי רק מכח דאין אנו בקיאין וכן ס"ל להמתיבתא אך הגאונים ס"ל דמה דאמר רבא כי מהפכיתו הפיכו לשם מצוה הוי לעשות לשמה ממש והיינו בשביל הטעם שכתבנו לעיל דרבא בעצמו ס"ל לאסור לחומרא ולכך אמר להם כך כדי שלא יבואו להתיר לתיתה וא"כ נהי דתחלה נאמר שם בגמ' דכמה אמוראים עשו מעשה להתירו לתיתה כיון דרבא ס"ל לחומרא דאסור הכי קיי"ל ולכך האידנא אסור לתיתה מדינא בלי טעם דאין אנו בקיאין ולזה נתכוין הטור כיון דעכ"פ לדעת שניהם אסור לתיתה לכך כתב אף דבגמ' שרי לתיתה האידנא אסורה כיון דמוכח מלשון רבא שהוא עצמו לא רצה להתיר וכן שדרו ממתיבתא דעכ"פ מטעם אין אנו בקיאין אסור עכשיו לתיתה וא"ש והנה לפמ"ש כאן צ"ל להרי"ף ג"כ כתירוץ של התוס' דאי לאו דלותתין לא הי' חושש לעשות לו שמירה ממים בשעת קצירה.
7
ח׳הנה בדבר המעשה פ"ק שנת תרי"ט שבערך ששה או שבעה ימים ק"פ נמצא חתיכת פת בבאר שרוי במים והתרתי לשאוב ממנו ק"פ ע"י סינון אבל על פסח אסרתי לשאוב ממנו כלל והשואב מים עשה רשעה ולא הגיד כלל לבעלי בתים שלו ונתן להם מים בפסח ובשלו בו כל ימי הפסח רק בעש"ק חוה"מ נודע הדבר ואסרתי כל התבשילין והכלים ומ"מ התרתי להם לשהות התבשילין עד אחה"פ וגם זה קולא גדולה כי מדינא אסורין כיון דידוע דדרך הפת במים ליפול ממנו פירורין אפי' בזמן מועט ממש אם נשרה פת במים בכלי תיכף יפול ממנו פירורין וא"כ הפרורין נשארו בפסח ואוסרין במשהו ואף דהוי בצונן הרי הוי כבוש מעל"ע ואף ע"י סינון לא מהני מתרי טעמי אחד מה בכך שבמים הזה ליכא משהו חמץ מ"מ הרי נאסר בבאר ע"י משהו חמץ שבו נאסר כולו כיון דחמץ במשהו ועוד יש לחוש אולי נימס הפירור בפסח ונעשה לח בלח ויצא גם ע"י סינון ומ"מ בפסח גופו אוסרים לח בלח במשהו לכך ודאי אסורין המים.
8
ט׳והנה הראני אחד דבספר גור ארי' יהודא חא"ח סי' מ"ט מיירי בזה ועיינתי בו שכתב רק לפלפולא דנראה לו הוראה חדשה מה שלא הרגישו הראשונים וסיים דהוא מיראי הוראה ולא התיר רק למכרו לנכרים ולא לאכלו אך מלבד כ"ז אין דבריו נראין לי. בראש מ"ש להיתר מכח דנתבשל ק"פ במה מיירי אם מיירי באם החיטין עדיין בבאר גם בפסח מה שייך לומר דנתבטל ק"פ אם האיסור הוכר בפסח והי' אפשר להכירו כיון דהוי בעין א"כ לא נתבטל ואוסר בפסח גופו ואי מיירי שנטלו מן המים ק"פ למ"ל אריכות שלו הרי זה מבואר בש"ע דבלח בלח אם נתבטל ק"פ אינו חוזר וניעור ועוד מ"ש בשיטת רש"י דס"ל דעיקר חומרא דחמץ במשהו הוי מכח בל יראה זה אינו דהרי דעת רש"י הובא בח"י דעוברין בב"י משש ולמעלה כמ"ש רש"י בב"ק גבי ב' דברים אינו ברשותו של אדם וכו' ופרש"י חמץ מו' שעות ולמעלה לעבור עליו בב"י וא"כ אם משש עוברין למה הוי בסמ"ך מן השש עד הלילה ובע"כ הוי רק מכח כרת ומה גם שהוא עצמו הביא דברי הרא"ש בפסחים פ"ב ובע"ז פ' השוכר נקט טעמים אחרים מכח כרת או לא בדילי מיני' ואיך נאמר דלאו דוקא נקט ואיך נקל ראש כנגדו באיסור חמץ. וגם לפמ"ש הח"ץ בתשובה להוכיח דאין עוברין בב"י בח"ש א"כ למה אוסר במשהו הרי על משהו זו ליכא בל יראה ובע"כ הוי מכח חומרא דכרת ובאכילה אף ח"ש אסור מן התורה וכן הרא"ש בפ' השוכר נקט שם בלשונו ב' פעמים דהוי מכח חומרא דכרת, הן אמת דממס' ע"ז (דף ע"ג ע"ב) יש לכאורה להוכיח להיפוך ממה דפריך שם בשלמא יין נסך משום חומרא דע"ז אלא טבל אמאי ומשני כהיתרו כך איסורו ובנדרים קאמר מכח יש לו מתירין עיי"ש בתוס' ולמה לא קאמר דחומרא בטבל הוי מכח דהוי במיתה לכך החמירו בו אך באמת אין זה ראי' דא"כ תקשה למה תרומה בטלה הרי הוי נמי במיתה ובע"כ מכח מיתה לא גזרו רק מכח כרת דחמירא ממיתה כדמוכח בפ"ג דכתובות דאף ר"נ בן הקנה מודה דמיתה בידי שמים אינו פוטר מתשלומין. והנה עוד ראי' דהוי מכח כרת מן הירושלמי שהביא הרא"ש פרק השוכר וז"ל הירושלמי אר"א לא אתינון ממתניתין אלא איסורי הנאה איתיבי' הרי חמץ בפסח חמץ יש בו כרת אלו אין בהם כרת וכו' ומה בכך לענין איסורי משהו בע"כ הכונה דחמץ אוסר במשהו לא מכח איסור הנאה רק מכח כרת אבל מכח איסור הנאה לכך לא חשיב לי' ואין לומר דא"כ נידוק מן הש"ס דילן להיפוך דלא הוי כן מכח כרת מדלא משני כתירוץ הירושלמי זה אינו דא"כ נאמר ולטעמיך לוא יהא דהוי מכח ב"י קשה למה לא משני כן דלכך לא תנא לי' מכח דאין איסורו במשהו מכח איסור הנאה רק מכח ב"י ובע"כ הש"ס לא רצה לתרץ כן מטעם אחר דהוי משמע לי' יהי' מאיזה טעם שיהי' כיון דעכ"פ דינו שוה הו"ל למתני וא"כ מן הש"ס דילן אין ראי' לא לכאן ולא לכאן ושוב הדרינן להירושלמי דמוכח דמכח כרת הוי במשהו ולא מכח ב"י.
9
י׳ועוד נראה ראי' יותר מוכרחת מן הש"ס דע"ז (דף ע"ד) דפריך שם ולתני חמץ בפסח ומה קושיא הרי כל אלו דתנא אסורין תמיד במשהו הן אם הוי של ישראל או של נכרים הן אם נתערב ביד ישראל או ביד נכרי אבל חמץ כיון דאם הוי של נכרי ובפרט ביד נכרי אינו אוסר במשהו ולכך לא תנא לי' ובע"כ דלא כדעת ספר הנ"ל וזה ראי' ברורה לפענ"ד.
10
י״אוגם מ"ש דהבור הוי מיא דהפקרא. לפענ"ד ז"א דהמעיין בפ"ד דביצה פליגי ר"ש ור"נ אם בירא דהפקרא הוא או בירא דשותפי וכתב רש"י שם דהפקרא הוא שהפקירו בני הגולה מוכח שם אם לא הפקירוהו בני הגולה הי' מודה דהוי דשותפי א"כ בחו"ל ודאי לא הפקירוהו אדם והוי דשותפין של ישראל ונכרים וא"כ הוי נמי של ישראל ובפרט בעיר שאין בה שר ששייך העיר לו רק הוי ברשות בני העיר דהוי בירא דשותפי ואף אם הוי בירא דהפקירא הרי ד"א של אדם קונה לו א"כ כשבא לשם השואב נקנה לו הבאר לאותה שעה והתם בביצה שפיר קאמר דאף אם ד"א קונה לו מ"מ הוי שלו לא למי שנתמלא לו. ועוד הוי בו שגיאה יותר דהרי מוכח בש"ס שם דלשניהם הוי או כרגלי הממלא או כרגלי מי שנתמלאו לו א"כ נעשה המים ששאב של ישראל ודלמא הוי בו פירור אחד ונאסר הכל ואף אם יעשה סינון דלמא בקנקנו נתמחה ונעשה כמים ואם יאמר דאיסורא לא ניחא לי' דליקני וא"כ נהי דהמים נעשו שלו או למי שמילא עבורו עכ"פ החמץ לא זכה בו ואינו אוסר במשהו א"כ יאמר הרב גור ארי' יהודא דאף בחמץ של נכרי שנפל לקדרות ישראל נמי יבוטל בסמ"ך ובזה ודאי כל השומע יצחק לו. ובאמת לא מבעיא לפי מה שהוכחתי דעיקר טעמו מכח כרת רק אפי' אי נימא דטעמו מכח ב"י אין הכונה דדוקא אם יעבור בב"י עתה עליו דא"כ אם ביטל החמץ ואינו עובר בב"י יתבטל בסמ"ך וזה ודאי אינו רק הכונה כיון דגוף החמץ ראוי לעבור עליו בכרת או בב"י החמירו חז"ל שלא יתבטל במשהו לו יהא אם עתה ראוי לעבור עליו או לא כיון דגוף החמץ ראוי לעבור עליו בב"י לא פלוג חז"ל ואסרוהו במשהו וז"ב ואמת לפענ"ד. מיהו אם הי' נזדמן כן קודם למ"ד יום לפסח בזה הי' מותר הבאר בפסח דודאי בתוך למ"ד יום כבר נימוחו הפירורין ונעשו כמים ובטלו בסמ"ך ק"פ וזה אינו חוזר וניעור דקיי"ל בלח ולח אינו חוזר וניעור אבל אם נעשה תוך למ"ד יום לפסח ודאי אסורין המים וחילוק בין תוך למ"ד יום לקודם למ"ד יום מבואר בפוסקים בסי' תמ"ב ותמ"ז וכמה דוכתא כן נ"ל נכון. וכן מבואר בפר"ח הל' פסח לאיסור ובפמ"ג ושאר אחרונים ותלי"ת יפה הוריתי לאיסור ושרי לי מרי מה שהתרתי לשהות המאכלים על אחר פסח מכח הפצרת השואלים וביתר דברי הגור ארי' יהודא בתשובה זו לא עיינתי כלל כי לא גרם הפנאי:
11
י״בלהרב מו"ה יהושע העשיל לאנדא אבד"ק בוטשאטש בוואלחייא.
12
י״גהנה ע"ד המעשה שאירע בכפר הסמוך לקהלתו שאפאו מצות מחיטים ונתברר שלא נמצאו שם נתבקעו רק אחר האפי' באו ב' עדים ואמרו שהחיטים היו רכים קצת ר"ל לא כמו יבשים כחיטים אחרים והנה אז על החג לא היו נצרכים כי הי' מצות אחרים רק כעת אחר החג נפשם לשאול הגיעו אם מותרים הם אחר הפסח והוא היזק רב. והנה לכאורה הי' נראה דאחה"פ מותרים בפשיטות דלו יהא דהוי ספק אם נתחמץ או לא כיון דלא נתבקעו אינו ודאי רק ספק וא"כ הוי כספק חמץ שעעה"פ שמותר כידוע. אך שבתי וראיתי דזה אינו דבשלמא אם לא נודע הספק עד אחה"פ אז כיון דמתחלה לא ידע בפסח מזה לא עבר עליו בב"י ועתה אחה"פ נודע לו ואז הוי דרבנן וספק דרבנן לקולא אבל אם הי' נולד הספק ק"פ ואז הוי ספק תורה ועבר עליו בב"י מספק א"כ שוב גם אחה"פ אסור מקנסא כיון דספק תורה לחומרא מן התורה לרוב הפוסקים שייך בי' קנס כמו אם עבר בודאי ב"י. והנה מסוגיא דפ"ב דפסחים גבי נכרי שהלוה דנקט שם דאסור בהנאה אחה"פ אף דהוי רק עברת בל יראה מספק מ"מ אסור אחה"פ א"כ מוכח דמכח ספק נמי קניס ר"ש אך זה אינו ראי' די"ל דהתם כיון דהספק עומד להתברר אחה"פ בזה חמור יותר עברת לאו דב"י דדלמא יבורר אח"כ ויהי' אגלאי מלתא למפרע דעבר בב"י לכך קניס ר"ש אבל בספק דאינו עומד להתברר אח"כ י"ל אף להסוברים דספק תורה הוי מן התורה מ"מ קנס לא קניס רק בודאי ולא אם הוי רק ספק ב"י מיהו נהי דמספקא לן אם קניס ר"ש גם בספק או לא זה גופו הוי ספק דרבנן ולהקל ובפרט במקום פסידא לכך אחה"פ ודאי דמותרין רק בפסח עצמו ודאי אסורין כיון דנתרכו דהרי מפורש בסי' תס"ז דאם נמצאת חיטה בתבשיל לדידן אפי' לא נתבקעו רק נתרככה אסורה דאין אנו בקיאין בנתבקעו ובזה יש לנו עוד היתר אחה"פ דכיון דידוע דלא נתבקעו א"כ נהי דבפסח היו אסורין מכח דאין אנו בקיאין בביקוע מ"מ לענין איסור דרבנן סמכינן על בקיאתנו וכיון דלא נתבקעו מוכח דלא נתחמצו אבל בפסח עצמו ודאי שהיו אסורין כיון דאין אנו בקיאין בביקוע. ועוד יותר בשלמא בחטה בתבשיל אם לא נתבקעה אין לנו חשש רק על העבר והרי חזינן דעדיין לא נתבקעה אבל בחטין נהי דעתה הוי רכים הרי יש חשש דביני וביני טרם שיהיו נטחנים יתבקעו ויתחמצו אם חזינן דיש בהם לחות ואין להעמידן על חזקתן כיון דאיתרע חזקתן והתחילו להתרכך גם כיון דיש בהם לחות גם אחר הטחינה אפשר להתחמץ ומה דנקט בש"ע וביקור הדין בחיטין שבאים בספינה אם יבשות וקשות דמוכח דהא אם נתרככו אסורין יש ראי' לדין זה ומה דנקט שבאו בספינה אורחא דמלתא נקט דמעשה שהי' כך הי' בהשאלה שם גם לרבותא דאף שבאו בספינה מ"מ אם הם יבשות מותרות אבל אף שלא באו בספינה אם חזינן דהוי רכים אסורין והרי חזינן בקמח שנתלחלח ממים ודאי אסורין אף דלא חזינן סימן חימוץ אסורין מספק רק בחיטין כיון דהוי ס' אם מתחמצין מתבקעין לכך אם חזינן שלא נתבקעו מותר התבשיל לדעת כמה אבל לדידן דקיי"ל אף אם נתרככה החטה אסור התבשיל דאין אנו בקיאין בנתבקעו א"כ כיון דחזינן דהחיטין הוי רכים ותולין במצוי כדקיי"ל בכל דוכתא אפי' לקולא מכ"ש לחומרא ודאי דיש לתלות במצוי שבאו עליו מים או שאר ליחות המחמיץ ודאי אסור מספק והי' ראוי להחמיר למוכרן לנכרי ק"פ מיהו אם לא מכרן מותרין לאחה"פ. ויותר אין להאריך כי בודאי נשמע לו אשר היינו לשרפת אש בעוה"ר רוב העיר ואנשים שבה וגם אני בתוכם ואני מטולטל וספרים שלי אינן ברשותי דברי ידידו הטרוד וחלש כח:
13
י״דהנה נתתי לבי בעזה"י על דבר הערעור שיצא על המלח הנעשה במדינתנו שנודע דבעת עשיית המלח נותנין בו קמח דגן כדי להקפותו מה דינו בפסח. והנה לאסרו קשה מאד כי כל ישראל משתמשין ממנו בפסח גם בלי מלח א"א להיות והנה לדעתי הוא מותר כי הנה זה ידוע דסמ"ך ודאי יש בהמלח נגד הקמח דגן רק דיש חשש משהו דפסח אוסר במשהו והנה לדעתי שהוא מותר מכמה טעמים אחד דנראה לי שהמלח בטבעו מהפך את הקמח להיות נעשה מלח והוי כעין נבלה הטמונה בדבש וכן המוסק שמתירו רבינו יונה ואף דהמג"א הקשה על זה בסי' רט"ז מ"מ עיין בחק יעקב שמתרץ דבריו ולכך לפי שיטה זו אם הקמח נהפך למלח אין בו חשש חימוץ ואף החולקין הי' נ"ל דמודים בזה דבשלמא בנבלה הנהפך לדבש ומוסק דהדבר אסור מצד עצמו דהוא נבלה ודם י"ל אף דנהפך לדבר אחר הוי נבלה אבל קמח הרי אינו מצד עצמו דהרי יש קמח לפסח ואין בו איסור רק מכח דהוא מחמץ ואם הי' ידוע שאינו מחמץ הי' מותר וא"כ אם נהפך למלח יצא מטבע חימוץ ואינו מחמיץ לו יהא דהוי שמו קמח מותר ואף אם הוי ספק אם נשתנה למלח או לא כיון דבודאי יש סמ"ך רק דהוי חשש משהו וכיון דהוי רק ספק משהו הוי ספק דרבנן להקל ואף דבסי' תמ"ז סעיף ד' חושש הרמ"א שמא נשארו פירורין ביין הרי דאוסר אף בספק היינו דשם דרך הפת להיות נופל פרורין אם נשרה בדבר לח לכך הוי דבר המצוי ותולין במצוי אף להקל מכ"ש להחמיר אבל בזה הצדדים שקולים ויותר נוטה שנשתנה למלח ונהי דאינו דבר ברור עכ"פ ספק משהו הוי וראוי להקל ועוד נ"ל כיון שכתבנו בחבור שנות חיים לענין חלב של בהמות נכרים האוכלים חמץ בפסח וכתבנו דחז"ל לא גזרו חמץ במשהו רק באם נעשה התערובות בבית ישראל אבל אם נעשה בבית נכרי ובטל בבית נכרי בסמ"ך אינו נאסר במשהו כשבא אח"כ ליד ישראל וכן הוגד לי שכן כתב גם הגאון מוהר"ז זלה"ה בתשובותיו וכן כתבנו בחבורי על ה"פ על הנהרות שמשתמשין בהם מים בפסח בכמה עיירות ויש כפרים שהשרים שופכין לנהרות מים חמוצים מן היורות ששורפין יי"ש וכתבתי להיתר ג"כ מטעם זה דבטל ביד הנכרי בסמ"ך וא"כ ה"נ אם הי' נעשה המלח בפסח והי' בטל בסמ"ך אף שאח"כ הי' בא ליד ישראל בפסח הי' מותר כיון דבטל ביד הנכרים א"כ ה"נ נהי דזה נעשה ק"פ ובא ליד ישראל ק"פ מ"מ הרי דעת המחבר בסי' תמ"ז דאם בטל ק"פ בסמ"ך אינו חוזר וניעור בפסח אף ביבש לדעת הש"ע ונהי דהרמ"א חולק וס"ל חוזר וניעור הוי הטעם כיון דחמץ שמו עליו כעין שכתבו הפוסקים לענין נ"ט בר נ"ט כן ה"נ בזה לזה כיון דהוי שמו עליו הוי כאלו נעשה כן בפסח וכיון דאם הי' נתערב בפסח הי' אוסר במשהו ה"נ אף דנעשה ק"פ הוי כאלו נעשה בפסח עצמו לכך ס"ל דחוזר וניעור אבל בנעשה ביד נכרי כיון דאם הי' בפסח הי' מותר דבטל ביד נכרי ולא הוי נאסר אם בא אח"כ ליד ישראל א"כ איך יהי' בנעשה ק"פ חמור מאם נעשה בפסח עצמו לכך בכה"ג אינו חוזר וניעור לכ"ע וכיון דדעת המחבר בלא"ה דאינו חוזר וניעור כדאי לסמוך עליו בצירוף הני טעמי. מיהו הנעשה בפסח עצמו ביד הנכרים אין לקנות מהם לכתחלה בפסח אבל הנעשה ק"פ נראה דשרי מטעם הנ"ל גם כיון דאנו נוהגין להתיר חטים ק"פ לבטל בסמ"ך נהי דאין ראי' דקיי"ל כדעת המחבר די"ל דקיי"ל דקמח הוי לח בלח דאינו חוזר וניעור וא"כ י"ל ה"ה הקמח במלח דנתערב במי מלח בעודו לח בלח ואינו חוזר וניעור והבן כי קצרתי.
14
ט״ווהנה מ"ש מכח דהוי לח בלח אין לדחות דהרי נעשה יבש אח"כ ז"א דבתר שעת התערובות אזלינן ואז הוי לח בלח ותדע דהרי במצות נעשה נמי יבש אחר האפי' ולמה נהגינן להיות בטל בסמ"ך ובע"כ בתר שעת התערובות אזלינן לדין חוזר וניעור וה"ה בזה. ואין לומר דהקמח הזה הוי מעמיד דאינו בטל זה טעות דדין מעמיד דאינו בטל הוי רק באם נותן בו טעם חדש ולא באינו נותן בו טעם חדש רק דהוי כדי להקפותו שיהי' חזק ואינו דומה לדין מעמיד בכלי דפליגי ר' נחמי' ורבנן אם אזלינן בתר המעמיד דבכלי דעושהו כלי בזה תליא באם הדבר מעמידו להיות עליו שם כלי אבל במאכל אין הדבר תלוי במה שמחזיקו להיות מחובר רק בהטעם אם נותן בו טעם חדש להיות גוף הדבר מתקיים ולעשות ממנו דבר חדש אבל במה שאינו נותן בו טעם חדש ומחזיקו להתקיים בעצם רק כדי להיות מחובר יחד שלא יתפרד אין לזה דין מעמיד גבי מאכל וראי' דהרי דעת מהר"מ לובלין הובא במג"א סי' תמ"ב שס"ל דדבר המעמיד נמי בטל ואיך יפלוג על הדין דהולכין אחר המעמיד בטבילת כלים ובע"כ דדין ביטול במאכל אינו תלוי בדין מעמיד בכלי וגם במעמיד בכלי פליגי תנאים אם הולכין אחר המעמיד ולא מצינו פלוגתא זו בדין ביטול מעמיד במאכל בע"כ דאין לו ענין זה לזה כלל וגם בזה בלי הקמח נמי הי' המלח עומד רק דלא הוי חזק כל כך והקמח רק מקפה אותו להחזיקו ביותר ודאי אין לו דין מעמיד וז"ב וגם דעת מהר"מ לובלין דגם דבר המעמיד בטל כדי לסמוך עליו בכה"ג וז"ב ונכון:
15
ט״זלהרב החריף מו"ה חיים נתן דעמביצער ולהגביר מו"ה ליב הורוויץ פו"מ דק' קראקא:
16
י״זהנה מכתבם קבלתי יום הזה א' משפטים לעתותי ערב ואם כי אני מוטרד וחלש כח פניתי תיכף להשיבם הלילה כי עת לדבר כי ימי הפסח ממשמשין ובאים בעזה"י ובעיר גדולה לאלהים צריך להתחיל ולדרוש מקודם למ"ד יום לפסח.
17
י״חוהנה ע"ד שאלתם אם להתנהג לאפות מצות ע"י המאשין הנתחדש באשכנז. הנה חלילה לעשות כן מכמה וכמה טעמים שאבאר בעזה"י וממדינת אשכנז אין להביא ראי'.
18
י״טוהנה נ"ל ג' טעמים דאסור הוא מדינא.
19
כ׳אחר דלצאת בו ידי חובת מצוה ודאי לא מהני ע"י מאשין כיון דאנן קיי"ל דאין יוצאין אפי' בעשאו חש"ו שאין להם דעת וישראל עומד ע"ג נמי לא מהני וא"כ מאשין הזה לא עדיף מעשיו ממעשה קטן דאין לו דעת עצמו ולא מהני אפי' גדול עע"ג ולפי משמעות הפוסקים בעינן שמצת מצוה מתחלת לישה עד האפי' יהי' הכל ע"י ישראל גדול וא"כ ידי מצת מצוה ודאי אין יוצאין וא"כ ההמון עם שאין יודעים הבחנה בין שאר מצות לשל מצוה יעשה גם מצת מצוה ע"י מאשין ולא קייים ידי מצוה ויעשה גם ברכה לבטלה בודאי ולא יעלה על דעתו לבקש לו עוזרים למצות מצוה וראוי לגזור הא אטו הא דהוי גזרה אטו דאורייתא דמצות מצוה אין יוצאין בזה מדאורייתא. ועוד נ"מ לאם שכח ולא אכל אפיקומן דקיי"ל בש"ע אם אינו אוכל מצות מצוה שמורה מקצירה א"צ לחזור ולאכול דסומך על מה שאכל בתוך הסעודה והיינו דסתם מצות שלנו כיון דשמם מצה העוזר יודע שעושה מצה והוי כאלו כוון לשם מצוה כי לדעתו כולהו מצוה הם לא כן אם יהי' ע"י מאשין דבודאי אין יוצאין בו ידי מצוה יבא קלקול גם בזה באם ישכח לאכול אפיקומן הא חדא:
20
כ״אועוד שנית הרי אמרינן בפסחים (דף ל"ו) ושוין שאין נילושין בפושרין ופריך הש"ס שם מ"ש ממנחות דתנן כל המנחות נילושות בפושרין ומשתמרין שלא יחמיצו ומשני אם אמרו בזריזין יאמרו באינן זריזין וכו'. והנה מוכח להדיא דגם בפושרין אפשר שלא יחמיצו רק כיון דבעי שמירה אסור בפושרין ומשמע דהא סתם מצה לא בעי שמירה כ"כ והיינו כיון דעוסקים בהם בידים וכל זמן דעוסקין בהם לא יבא מעצמו לידי חימוץ ולחשוב שיניחנו אח"כ בלי עסק זה אין לו לחוש דלמ"ל לעשות כן אבל היכא דבעי זריזות טפי ושמירה טפי אין אנו רשאים לסמוך עלינו וא"כ ה"נ באם יהי' ע"י מאשין צריך שמירה יתירא חדא כי מי יודע אם עסק המאשין מבטל שלא יחמיץ אנו לא מצינו בפוסקים רק בעסק אדם בידים ומי יכול לשער הטבע.
21
כ״בואף אם מעכב שלא יחמיץ הרי כיון דדרך המאשין לעשות מרובעין ונשארו פירורים כמ"ש רו"מ הנה לצרף אח"כ הפירורין ודאי אסור כיון דמונחין איזה זמן אחר העסק הרי אחר שנתעסקו בו מיד מחמיץ וא"כ צריך לבער הפירורין שלא יתערבו במצה א"כ צריך שמירה יתירא ולא עדיף זה מללוש בפושרין דאף דאפשר בשמירה אסור למצות ומכ"ש בזה.
22
כ״גוגם זה אנחנו יודעים ששכיח שיהי' במצות חטין שלימים או שבורים כי מים ידברו כי זה משים שנה שזיכני ה' שאני מורה הוראה בעיירות אין שנה שלא יהי' נמצא שאלות כאלו וא"כ תינח העוזר במשמוש היד מרגיש בו ועושה שאלה משא"כ במאשין מי ירגיש אם יהי' במצה איזה חיטה או מחציתה ולסמוך שיבדקו אח"כ חיישינן לשכחה ואנחנו אינן מן הזריזין כמו שמפורש בש"ס הנ"ל ואין לסמוך עלינו בכל דבר צריך זריזות:
23
כ״דועוד בה שלישי' כי הנה זה הוי ש"ס מפורש פסחים (דף ל"ז) גבי אין עושין סקרוקין בפסח ופריך יעשנה בדפוס ויקביענה ומשני יאמרו כל הסרוקין אסורין וסרוקי בייתוס מותרין. והנה יש בו מחלוקת הפוסקים ולדינא קיי"ל בטוש"ע דכל הסרוקין אסורין הן של נחתומין הן של כל אדם א"כ היינו ממש דין הש"ס ואם שם כל העשי' הוי ע"י ישראל רק הציור יהי' בדפוס אסור מכחד יאמרו כל הסרוקין אסורין וסרוקי בייתוס מותרין מכ"ש אם כל העשי' יהי' בדפוס דשייך לומר כן דכל המצות הנעשין שלא ע"י אדם גדול בשנים אסורין והנעשה ע"י מאשין מותרים וחס מלהזכיר.
24
כ״הגם אין זה מגדר היושר והמוסר להיות גוזל לעניים אשר עיניהם נשואות לזה להיות מן העזר הזה עזר להם להוצאות הפסח המרובים לבני עמנו והנה גדולה מזה אמרינן בפ"ק דמגלה דלכך אין קורין המגלה בשבת אמר ר' יוסף מפני שעיניהם של עניים נשואות למקרא מגלה ועיי"ש בתוס' דאפי' במקום דאין חשש שמא יעבירנו אסור מטעם הנ"ל הרי דמקרא חובה ומדברי קבלה ובטלוהו בשבת מכח מה דעיניהם נשואות למקרא מגלה ומכ"ש בזה דאין בכך מצוה במאשין דאין לעשותה דעיניהם של עניים נשואות לזה להשתכר על פסח וגם כמה בעלי בתים והבינונים ומכ"ש ההדיוטים אין נותנים מעות חטין הנהוג בישראל ושרשו מדברי הראשונים ולכך הם מקיימין בזה במה דעכ"פ נותנים להם להשתכר בעזרם במצות לא כן אם גם זה יבטלו הוי כמבטלים מצות צדקה ומעות חטין לפסח.
25
כ״וגם כל מנהג ישראל תורה מעולם הוי מצות עגולים ולא מרובעים ועתה נעשו המצות מרובעים כי עגולים א"א מכח הפירורים כאשר כתב רו"מ רק שהמה מרובעים וזה לא יעשה לשנות ממנהג ישראל (ובמכתבי כתבתי טעם נכון למה הם משולשים ות"ל נודע לי אח"כ שכוונתי כמעט האמת רק שכאן נשמט) לכך נלך בעקבות אבותינו ומהם לא נזוז ימין ושמאל, וזכותם יגן עלינו להשיב אותנו אל ארץ אבותינו בזכותם מהרה בימינו, כנפשם ונפש ידידם וכו':
26
כ״זעוד להנ"ל. ידידות מכתבם קבלתי רגע זו, ותיכף פניתי להשיבו, וצר לי מאד אשר איזה אנשים נכשלו בחמץ בפסח להיות עושין מצוה הבאה בעברה גדולה ובלבוב נשמרו מזה ולא עשו רק מי שאין יראת אלהים בלבו. הביטו וראו דברי המתיר איך דבריו הבל הבלים ואיך כוון עוד להדפיס כדי להכשיל הרבים אוי לנו שכך עלתה בימינו להיות מורים כאלו וכבר ידענו דרכו שקולא קולא וכו' והוא מכוון הכל להיתר כי יודע בדור הזה כל המיקל לו רק הוא לבדו הגאון ואינו מביט מה שדבריו המה מהבל יחד כן כוונתו רק להראות גבהות וסימנך לגסות רוח עניות דתורה. הביטו וראו איך טח עיניו מראות שהביא דברי הת"ה וסימא עין כל רואה דשם מיירי בדבר שכבר נהגו בו ימים רבים ולשנות במקום שכבר נהגו היתר בזה יש לחוש ללעז הראשונים וגם בזה אם מדינא שרי רק להחמיר אין רשאי לשנות מפני הלעז וכמבואר בגיטין (דף ה') כעין זה אבל בדבר שלא נהגו מקדם רק עכשיו נתחדש וגם במקומות הללו לא נהגו בזה אטו מחויבים מקומות הללו בכונה כדי שלא להוציא לעז על מקומות אחרים ומה לעז הוי הרי י"ל בלי ערעור אין רצונם בזה רק בזה והרי בש"ס דיש אוכלין חלב דאייתרא ויש שאינם אוכלים וביו"ד סי' פ"ב יש מקומות שאוכלין עוף במסורת ויש מקומות שאוסרין ואין חוששין ללעז מקומות המתירין ובמס' שבת יש מקומות שמטלטלין שרגא וכו' ויש שאין מטלטלין ובאתרא דריוה"ג הי' אוכלין בשר עוף בחלב וא"כ נהי' מחויבין כולנו לעשות כן שלא להוציא לעז ובפרט אין מקום אחד משועבד לחוש ללעז מקום אחר ולעשות כמותם ומה גם מה דראינו דמדינא אסור לכך הביטו וראו דברי פטומי שלו לכך אני מבקש מכבוד הרבנים המופלגים הגבירים להדפיס תשובתי ותשובת הגאונים מו"ה מרדכי זאב והרב הגאון מסאנץ ולמצוה רבה יחשב ואני מוכן ליתן הוצאות כל מה שיעלה ולמצוה רבה יחשב להציל כל הגליל מן האיסור ולאפרושי מאיסורא ונא להודיעני אם יעשו כן ותנוח דעתי וידפיסו גם מכתב זה לפרסם טעותו ועלינו יערה רוח הבורא, ידידם נצח:
27
כ״חבנדון הנ"ל: להרב הגדול החריף הגביר מו"ה נפתלי הירץ בערנשטיין מק' לבוב.
28
כ״טיקרת מכתבו הנכתב מלהבת אש היראה גם בחכמה (לפי דעתו היקרה) קריתי ושניתי אמש בלילה כי מחותנו הרב הגדול נ"י הביאו אלי בלילה כי לא הגיע עדינו עד אחר צהרים אתמול. והנה טרם אתחיל לדבר אתחיל בסוף דברי כבודו אשר בקשני שלא להדפיס מכתבו. הנה ידידי חשדני במה שאין בי כי כבודו דימה שאדפס עוד ובאמת לא דברתי ולא עלתה על לבי.
29
ל׳ועתה נפנה בעזה"י על שורש דברי קדשו כי אין בידי להתמהמה כי אני חלש כח ומוטרד זה יוצא וזה בא לכך אין בידי להתעכב אמרתי ארוצה עד איש אלקים בקו קולמוסי יהי מה. הנה ראיתי דברי כבודו יוצאים מן הלב טהור כמותו אבל מה אעשה שאין נכנסין ללב כי אין לי לב טהור כמו לבו ואני לבי לב אבן יהא רעוא משמיא שיטול ממני לב האבן ויתן לי לב בשר ויקוים בי מאמר המשורר לב טהור ברא לי אלקים ורוח נכון חדש בקרבי וכעת שלבי לב האבן אין נוח לי כל תקנתו של כבודו מכמה טעמים. הראשון הוא כי אין נ"ל לעשות חדשות בזה"ז בשום אופן בעולם ובדור הזה כל המוסיף גורע ולא אכשר דרא ואף שלא הי' בידינו שום טעם למנעו הי' ראוי למנעו כי אין לחדש חדשות בימים הללו ותמה אני על כבודו איך הביא ראי' מן האייזינבאהן למאשין ומה ענין שמיטה אצל הר סיני בדבר הרשות יכול אדם לעשות כרצונו איזה מלבוש שייטב לו אבל בדבר מצוה אין לנו רק מנהג הראשונים ואבותינו הקדושים היעשה לו אדם טלית של מצוה בתמונה אחרת שאינו מימות עולם ומה גם להיות עושק דלים ורודף אביונים אשר מימיהם ומימות אבותינו עיניהם נשואות לזה להיות להם די ספוקם לפסח ולמה ננעול דלת בפניהם פן יצעקו אל ה' וח"ו יהי' בנו חטא. ועוד נוסף אף אם יתאספו כל חכמי ישראל ויעשו המאשין שלא יהי' בו חשש חימוץ כלל אך מי ערב לנו שיעשו כן בכל עיר ועיר אם אנחנו ניתן תורת כל אחד בידו אם יעשו המאשין באופן אחר מי ימחה בידם אם רק יהי' קול שהותר המאשין יעשה כ"א כרצונו וגם מה נעשה למשחז"ל בפסחים שיאמרו כל הסרוקין אסורין וסרוקי ביתוס מותרין ועיין במג"א סי' תס"א ואני רמזתי בקצרה והרב מו"צ קויל ביארו יותר כמ"ש בקונטרס המודעא שלנו ועוד אף אם יהי' אמת שיהי' באיזה צדדים המאשין יהי' עדיף מן האנשים המגלגלים המצות אך בקצת אופנים ודאי גרוע. האחד הוא הנה זה יותר מחמשים שנה אני מורה הוראה בחמלת ה' עלי ואין שנה שלא יהי' נמצאים כמה חטים שלימים ושבורים בהמצות ואינו נרגש בשעה שהעיסה שלימה רק כשמגלגלין אז כל אחת מוצאים אותה בשעת הגלגול ובמאשין מי ירגיש החטה ואדרבא המאשין בדחקו ידחוק החטה עד שלא יהי' ניכר ובתנור ואח"כ ברוטב יהי' אוסר ולכך גם ע"י הניקור לא ירגישו בזה ועוד הניקור אינו בכל מקום ויתכן להיות שבמקום החיטה לא יהי' מנקר אבל הגלגול ביד אדם הוי בכל מקום וירגישו היטב. והשנית הוא אם מגלגלין המצות אז בגמר ב' וג' מצות נותנין לנקוב אותם וליתנו להתנור והשאר עדיין מגלגלים וכשהם בתנור לוקחין עוד כן ב' וג' ואין מונח שום מצה בלי עסק לא כן המאשין מגלגל הרבה ביחד ואם יטלו ב' וג' לנקוב וליתנם לתנור יהיו אחרות מונחים בלי עסק כלל. וידוע מ"ש בש"ע ששיעור מיל הוי רק אם לא עסקו בו כלל אבל לאחר שעסקו בו אם מונח בלי עסק מיד מחמיץ והן אמת שגם בדרך גלגול כמה אנשים אין משגיחין ע"ז ומניחין שיניחו המצות בלי עסק אך עכ"פ מי שיש לו יראת שמים זה שומר עצמו מזה וזה אם הוי כמה עוזרים אבל אם יהי' המאשין מה יעשה הירא שם אף אם ירצה להחמיר לא ימצא לו לבדו עוזרים ומה יעשה מי שאינו עשיר ולא יהי' בידו לשלם ארבעה וחמשה.
30
ל״אועוד לדעתי ע"י דוחק המאשין נעשה חימום ומחמם העיסה ע"י דוחק גדול לזה לדעתי לא טוב הדבר כלל וכלל ומאשכנז אין ראי' מכמה וכמה טעמים מי יודע איזה עוזרים הי' שם וגם העוזרים היו רשעי ישראל ואין כדאי לעשות להם תקנה לא כן בפולין דהעוזרים עניים וכשרים אין ראוי לפסוק לחיותם בזה לכך לדעתי יהי' כבראשונה השומע ישמע והחדל יחדל וכבר אחז"ל במשנה פעמיים אין אנו אחראין לרמאין וגם הלעיטהו לרשע וימות וכמה פרצות בעו"ה נעשה בפרט בין הנשים בלבושיהון ודת יהודית ודת משה יהי' אף זה כאחד מהם.
31
ל״בוהנה עד כה דברתי אשר עם לבבי כי אין דעתי נוחה בחדשות כל עיקר. ועתה נבוא קצת לד"ת מה שתמה כבודו על הב"י שתמה על המבי"ט שהתיר מה שאסר הוא הרי חכם שאסר וכו' ותמה כבודו שנעלם ממנו דברי תשובת מהרי"ק והביאו הרמ"א סי' רמ"ב דדוקא אותו דבר א"י להתיר אבל על דבר אחר יכול להתיר והביא שגם הרשב"א חולין מ"ד כתב כן. והנה אין אבקת רוכל בידי שיהי' אותיותיו חכמני להשיב מה אך באמת מן הש"ס דברכות דפריך שם בשלמא הוא מתיר והם אוסרין לחומרא אלא הוא אוסר והם מתירין והתניא חכם שאסר ומהו פריך דלמא היו הם מתירין על דבר אחר כיוצא בו לא ע"ז עצמו שאסר ובע"כ דאין חילוק ולדעתי זה קושיא גדולה על המהרי"ק והרשב"א. והנה למה לא עיין כבודו ביו"ד בש"ך שם בשם המהרש"ל דמה שהוא מכח גדר וסייג אף על ד"א אין רשאי להתיר ונדון דידן הוי מכח גדר וסייג. והנה נ"ל דאף המהרי"ק שמתיר הוי בהוראה ליחיד ומה שאירע לו דרך מקרה אבל מה דהוי להנהגת הרבים תמיד שזה אוסר לעשות כן אסור לחברו להתיר דהוי כלאותו דבר כיון דזה אוסר לנהוג כן וזה מתיר. גם נראה דהם לא התירו רק שלא בפני חכם האוסר אבל בפני החכם אסור להתיר אף לדבר אחר ובזה יתיישב קצת קושייתי דהתם בברכות נראה שהיו בפניו דהכריז עליהם לבוז והן אמת שבבל"י מביא דבזה"ז לא שייך כלל דין חכם שאסר אך זה ביחיד שהורה אבל ברבים חכמים שהורו כן ודאי גם בזה"ז אין להתיר. ובנדון קושייתו על המהרי"ק הנה אין לומר דעדיפא משני כמ"ש רו"מ כי מלבד דזה דוחק אך חוץ לזה קשה דהרי הש"ס מחדש מכח זה דין חדש דהיכא דהוי כדי שלא לגרורי אבתרי' מותר להתיר האסור ומנ"ל כן דלמא גם זה אסור רק התם התירו על מעשה אחר וצ"ע בזה. והנה יותר אין פנאי להאריך ועם כבודו הסליחה אשר איני מאריך לו כראוי לכבודו. דברי ידידו הטרוד וחלש כח:
32
ל״גבנדון הנ"ל.
33
ל״דהנה אחר הימים הגיע לידי תשובה מרב אחד ודעתו ג"כ לאסור המאשין רק שהוא כל יסודו דמה דבעינן בי' כונה לשמה לא מהני כח האדם רק בעינן מעשיו ממש. ולפענ"ד זה שגגה כי הנה מלבד דהמאשין נמי הוי כמגלגל בידו והרי העוזרים נמי מגלגלים בעץ ומה לי אם מגלגל בעץ מצה אחת או מגלגל כמה מצות סוף סוף הוא מגלגל המצות בידיו ולוא יהא דהוי בכמה מגלגלים. וחוץ מזה לדינא שגג דהרי זה מבואר בגט שכתבו חש"ו וגדול מכוין לשמו מהני ובנכרי לא מהני מטעם אחר דאדעתי' דנפשי' קעביד הא בלא"ה הי' מועיל והרי בחש"ו ונכרי אינו בר שליחות כלל ומעשיהן אינו כלום ומהני רק מחשבת הגדול העומד ע"ג והרי מעשיהם גרועים מכח דבכחו אם הרג אדם ע"י שזרק בו חץ חייב וכן אם הוזק בכחו וגם כח כחו פליגי סומכוס ורבנן אבל בכחו ודאי חייב לשלם ובהרג אדם או הזיק ע"י נכרי וחש"ו פטור בודאי ומוכח דשליחות חש"ו ונכרי גרע מכחו ולכונה לשמה מהני זולת בנכרי דמדעתי' דנפשי' עביד וכן בה"פ סי' ת"ס עיי"ש במג"א:
34
ל״הוהנה מה שהביא ראי' מפ"ק דחולין דקאמר שם בטמא במוקדשין משכחת לה בסכין ארוך ולא קאמר דזרק חץ ושחט כמ"ש בש"ס דרבא זרק גירא וכו' הנה גם זה אינו הוכחה דהנה זריקת חץ גרע מכחו דבכחו אם הוי בכל רגע בידו לחזור בו ולא לעשותו זה נחשב מעשיו ממש רק בזרק חץ כיון דאין בידו להחזירו עוד בגמר מעשה זה גרע מכחו רק מה דמהני בשחיטה היינו היכא דלא בעינן לשמו מהני דעכ"פ לא גרע מהפיל סכין מידו ושחט בה דמהני אף דלא כוון לשחיטה כיון דעכ"פ הפילה הוא מידו כמ"ש בש"ס ויו"ד סי' ג' כן ה"נ הוי בזרק חץ ושחט בה אבל היכא דבעינן לשמו לא מהני כיון דבגמר הדבר השחיטה אין בידו לעכבו שלא לעשותו ובתר תרווייהו אזלינן לחומרא לענין הריגת אדם או ממון אזלינן בתר התחלה כיון דתחלת הזריקה הוי מידו חייב אבל בשחיטה היכא דבעינן לשמו אזלינן בתר בסוף וכיון דבסוף בעיקר המעשה לא הוי בידו לחזור בו לכך לא נחשב כונה אבל בחש"ו וישראל עע"ג כיון דבגמר מעשה בידו למנעו שלא יעשה הוי כוונתו במעשה ממש ומהני ומכ"ש בכחו ממש היכא דבידו לעכב המעשה אם עושה הוי כונה מעלייתא ומהני אף במה דבעינן לשמו וז"ב. וגם בזה שגג דודאי בסכין ארוכה כיון דעכ"פ נוגע בבשר נהי דהוי ע"י ד"א מ"מ בזה הוי עבידי למיטעי דלא ידע לחלק בין נגיעה ע"י ד"א לנוגע בידו ולכך אסור לכתחלה שמא יגע בבשר (ובפרט דזה דרך כל השוחטים לשחוט בסכין ואין לו היכר לכך יש לחוש שמא יגע בבשר אבל בזרק סכין ושחט בזה כיון דאין דרך כל שוחטים כן א"כ יש לו היכר במה דאינו שוחט כדרך השוחטים לכך בודאי לא יגע וז"ב) אבל ע"י זריקה שאינו נוגע כלל ודאי לא אתי למטעי שנגע כיון דאינו נוגע כלל בבשר ולכך קשה דבזה מותר אפי' לכתחלה לכך כיון דהש"ס בא לתרץ דבמוקדשין לכתחלה לא מוכרח לתרץ דמיירי בסכין ארוך ובזה גם הרב הרגיש בזה די"ל כן רק שכתב דאין סברא לחלק בחשש שמא יגע בין סכין ארוך לזריקה ולפענ"ד סברא גדולה הוא לחלק כן.
35
ל״וועוד נ"ל ליישב בדרך השכל אם כי לפי האמת לא נצרך לזה מ"מ לא אמנע מלכתבו דהנה זה יהי' דומה כמ"ש הנ"י בפ"ב דב"ק גבי אשו משום חציו דהוי כאלו שרף כולו אז אף דבאמת נשרף אח"כ כן ה"נ בשלמא בסכין ארוך כיון דעושה מעשה בידיו הוי כאלו שחטו במקומו שמונח שם אבל בזרק חץ ושחט בזה נהי דהוי כאלו שחטו הוא מ"מ כיון דבגמר המעשה לא עשה כלום רק דנלך בתר התחלה דהוי ממנו וא"כ הוי כאלו עשאו שם במקומו שזרק והרי הוי הוא בחוץ והוי כאלו שחטו בחוץ וכמו התם באשו משום חציו לכך לא מהני במוקדשין וזה עצה נכונה מאד אבל לא לומר דבלשמה לא מהני כחו זה ישתקע ולא יאמר וביתר דבריו לא עיינתי יותר.
36
ל״זוהנה שוב ראיתי להחזיק דברי הרב והראשון נאמר אף דהמאשין נעשה ע"י אדם נראה דלא נחשב מעשה אדם דהנה נ"ל דאף האדם המגלגל העיסה בגלגל לא נחשב רק כחו ולא מעשיו ממש וראי' ממה דפליגי בפ"ג דסוכה אי לקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה או לא וא"כ לא מבעיא למ"ד לקיחה אחת לא שמה לקיחה דמוכח דלא נחשב מעשה אדם ע"י ד"א אף למ"ד דשמה לקיחה היינו רק דדי בכחו דע"י כחו נמי הוי לקיחה אבל עכ"פ מעשה אדם ממש לא הוי וא"כ לפ"ז תינח אדם האדם מגלגל העיסה בידיו הוי רק חד כח אבל אם הוא מגלגל רק המאשין ועי"כ מסבבין הגלגלים ממילא ואין הגלגלים בידיו הוי רק כבר כחו והרי בפ"ב בב"ק מבעיא שם לר"א אם כח כחו הוי ככחו לסומכוס או לא ומוכח דכח כחו לא הוי ככחו ומה דמבעיא לי' רק לסומכוס ולא לרבנן היינו דלרבנן דכל צרורות הוי רק חצי נזק בזה מה בכך דהוי ככח כחו הרי קרן דהוי שלא מדעת הבעלים וחייב ח"נ ה"ה כח כחו י"ל דהוי גרם היזק אפי' מבהמתו חייב ח"נ אבל לסומכוס דס"ל דנ"ש משלם בזה י"ל דכח כחו גרע וא"כ נראה דה"ה להיות נחשב מעשה אדם כח כחו לא נחשב מעשיו והוי רק כנעשה ממילא. ומה שהקשינו מחש"ו וגדול עע"ג נראה נמי דא"ש דבחש"ו נהי דאינן בני שליחות מ"מ אמרינן בפ"ק דחולין דקטן יש לו מעשה ואין לו מחשבה ונראה דה"ה חו"ש נמי הוי כן ומה דלא קאמר התם כן בחו"ש היינו דהתם מבעיא לי' אם מהני מחשבתו נכרת מתוך מעשיו זה ודאי לא הוי רק כקטן ולא כחרש ושוטה אבל מעשה לבדו י"ל דהוי נמי כחרש ושוטה ולכך נהי דמחשבה אין לו מהני מחשבת הגדול לשמו להצטרף עם מעשה החש"ו ונחשב מעשה אדם לשמו אבל בדבר שאין בו רוח חיים ואינו אדם כלל בזה מעשיו נמי לא הוי מעשה לא מהני כוונת העומד ע"ג לשמו דהוי רק כמחשבה בלי מעשה כלל ובודאי לא מהני. ובפרט לפמ"ש בחבורנו בעזה"י כמה פעמים דמוכח ברמ"א אהע"ז סי' ל"ז דאף בקטנה דאין לה שליחות מ"מ אם האב עומד אצלה מהני מטעם יד א"כ י"ל ה"ה נמי בחש"ו אף דאין להם שליחות מ"מ אם עומד אצלם מהני מטעם יד ולכך מהני בעומד ע"ג ומכוון לשמו והוי כאלו עשה הוא ובנכרי נמי מהני מטעם יד לולי הטעם דאדעתי' דנפשי' קעביד אבל בדבר שאין בו רוח חיים כלל דלא שייך בו יד לא מהני עע"ג מיהו מרמ"א אין ראי' די"ל דדוקא תרתי בעינן אבי' ועומד אצלה אז נחשבת הקטנה כידו כיון דבלא"ה הקטנה ברשות האב אבל באחר לא מהני אף בעומד אצלו לומר דהוי כיד. מיהו הדין נכון מטעם המאשין ות"ל נתקנו דברינו מ"ש במודעא מחשש לשמו ואני לפי תומי כתבתי דסברתי דהמאשין מתגלגל בעצמו כדרך כמה מאשינין שנתחדשו ואח"כ נודע לי שהוא ע"י אדם המסבב אותו והי' נדחה טעם זה אך לפי הנ"ל נתחזקו דברינו הנאמרים שם מלבד שאר הטעמים הנכונים כמ"ש לעיל בתשובה בעזה"י:
37
ל״חבנדון הנ"ל: להרב מו"ה פנחס זאב מו"ץ דק' קויל
38
ל״טידידות מכתבו קבלתי שבוע העבר והנני נותן לו ת"ח חן לו אשר הודיעני מדברי הנרגן (הוא הרב מו"ה חיים יוסף קרא אבד"ק פארדאן אשר חזר אח"כ והשתטח לרגלי רבינו ז"ל להסיר הנזיפה מעליו, המעתיק) וכל היום לא פסיק חוכא מפומא כולהו יומא על חלומותיו ועל דבריו כי המה מהבל יחד והמה היו למשיב נפשי כי נזכרתי פירושי מכבר ע"ד הצחות מ"ש המשורר בזאת ידעתי כי חפצת בי כי לא יריע אויבי עלי ולכאורה יפלא הלא שונאי דוד היו רבים ואיך אמר כן אך נראה בשים לב מ"ש כי לא יריע אויבי עלי ולא אמר ידברו אויבי עלי אך הכונה כי הנה להכיר מעלת האדם אינו מן אוהביו רק מן שונאיו כי האוהבים יתכן שתהי' אהבה מקלקלת השורה אך משונאיו יהי' מכיר האמת אתם אם לא כי אם יבואו לשאול על איזה אדם שהוא באמת רע מעללים אז ישיב המשיב בקול גדול ע"ז תשאל הרי הוא כך וכך אבל אם ישאל על האדם שהוא באמת תמים במעשיו אז אף שהשונא ידבר רע לצעוק לא יוכל רק ישיב בשפה רפה ויקטין מעשיו ולזה מן קול השונא ומדבורו אפשר להכיר אם אמת או שקר, והנה ידוע דדבור יתכן אף בלחש אבל יריע הוי הרמת קול כמ"ש יריע אף יצריח ולכך דוד הי' לו שונאים אך מ"מ בקול לא היו יכולים לצעוק רק בשפה רפה וז"ש בזאת ידעתי כי חפצת בי כי לא יריע אויבי עלי רק בקול נמוך. וז"כ המדרש בפ' חיי שרה בפסוק לעת צאת השואבות א"ר הונא בשעה שאדם הולך לישא אשה ושמע... כלבתן מנבחים הוא מצית מה אינון אמרין לעת ערב לעת צאת השואבות עכ"ל והכונה כיון דאליעזר הי' לו קפיצת הדרך כמ"ש במדרש למה נתאחר לבא עד עת ערב עת צאת השואבות, אך הכונה דרצה הקב"ה שאליעזר ישמע מהות רבקה מהו וזה לא יבין רק מאלו שדרכם לדבר לשון נרגן וליתן דופי בכל אדם מזה ומקולם יבין לאשורו ולכך הנה עת צאת השואבות לשאוב מים הנה זה דרכם כסל למו לדבר בגנות כל אדם וכעין שאחז"ל משעה שישאו ויתנו בה נשים המוזרות בלבנה כן נמי דרך השפחות וז"ש המדרש אם הולך לישא אשה ושמע קול כלבים המנבחים היינו השומע האנשים הדומים לכלבים ומנבחין הוא מצית מה אינון אמרין אם בקול גדול או בקול נמוך ולכך בא לעת ערב לעת צאת השואבות.
39
מ׳והנה כן אני אומר מרא דעלמא בזאת ידעתי כי חפצת בי כי לא יריע אויבי עלי והנה הי' בידי בחמלת האל להשיב הרבה על דבריהם אך אמרתי אקיים מאמר הכתוב אל תען כסיל כאולתו וזכור אזכור מ"ש לק' זיטאמיר על ת"ח אחד הדומה בעיניו לת"ח אמרתי דרך הלציי לפרש משאחז"ל כתיב אל תען כסיל כאולתו וכתיב ענה כסיל כאולתו כאן בד"ת כאן במילי דעלמא והנה העולם מפורשים דאל תען הוי במילי דעלמא ולבבי לא כן ידמה דהכתוב לא ישמיענו הנהגת מילי דעלמא מה שאינו נוגע לדברי תורה ומוסר לכך נראה הכונה להיפוך דשניהם מיירי בד"ת אך חילוק הש"ס קאי על הכסיל אם הכסיל הוי רק במילי דעלמא אבל בד"ת אינו כסיל אז ענה כסיל כאולתו כיון דאינו כסיל בד"ת יודה על האמת אבל אם הוי כסיל גם בד"ת אז אל תען כסיל כאולתו כי למה תשחית דבריך הנעימים ונכוחים אחר שהוא לא יודה לך ולא ישמע דבריך כן כתבתי אז וכן אני מקיים עכשיו כי מה בצע אם אשיב עוד הרי הם כסילים בד"ת לזה אשים מחסום לפי וקנצי למילין כי לא אל האנשים ההם אני מדבר רק לפני יראי ה' הם יבינו האמת והם יתנו הודאה לו ית' על כך ויקוים בנו מאמר הכתוב כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם וכל מה שהכסילים יוסיפו לדבר סרה עוד יוסיפו לי שמחה יתירה. ואזכיר מאמר המשורר ק' ס"ט ישיחו בי יושבי שער ונגינות שותי שכר ואני תפלתי לך ה' עת רצון והמשך המאמר הוא כי הנה לפעמים זוכה האדם בצדקת מעשיו ולפעמים רק מכח שנאת שונאיו להכעיס להם מרחם הוא ית' על המדובר בו סרה אשר לא כדת וז"ש דוד שהוא ביקש שישיחו בו יושבי שער ונגינות שותי שכר ואדרבא אז ואני תפלתי לך ה' עת רצון אז הוי עת רצון לקבל תפלתי מכח שנאת מדברי לה"ר וכן אמר המקונן באיכה ספקו עליך וכו' שרקו ויחרקו שן אמרו בלענו אך זה היום שקוינוהו מצאנו ראינו והנה תיבת אך אין לו הבנה לפי פשוטו ודברי האר"י בלקוטי תורה ידועים ולפי הנ"ל הוי הכונה כך דישראל אומרים דכל האויבים שמחים על רעת ישראל אך לא תאמר שאנחנו קובלין ומצטערין על כך רק אדרבא זה היום שקוינוהו שהמה ישמחו זה מצאנו ראינו כי עי"כ ירחם ה' עלינו ביותר להכעיס להם. כן אנכי במלתי שמח אני על דברי סרה שלהם ואני תפלה לאל חיי תבא כל רעתם לפניך ועלינו יערה רוח הבורא וישלח לנו המורה לצדקה ותראה האמת כנפש המעתיר.
40
מ״אוהנה עוד ראיתי לחזק לבנו עוד במאמר אדוננו דהע"ה למיכל בת שאול ועם האמהות אשר אמרת עמם אכבדה והנה לפי פשוטו אין לו הבנה איך יתכן שיהי' באמהות שכל ויראה יותר ממיכל שמיכל לא הבינה דזה הוי דבר נכון והאמהות יבינו כן אך הכונה להיפוך דהנה ידוע דכל דבר ניכר מן הפכו כיתרון האור מן החושך כן ה"נ אם יבחון אדם איזה דרך אם טוב אם רע יבחון מן הרשעים אם דרך זה טוב בעיני הרשעים ודאי הוא דרך רע בעיני השם ואם הוי הדרך רע בעיני הרשעים ודאי הוא טוב כי כן דרך רשעים להיות אומרים לרע טוב ולטוב רע ולכך ה"נ הנה מיכל אמרה שדוד המע"ה נתבזה בעיני האמהות בריקודו לפני הארון והנה זה ודאי אמת אמרה מיכל כמ"ש הפוסקים דעבדים יש להם כל המדות רעות וכן נמי השפחות ואמת אמרה מיכל אך דוד אמר כי אמת כדבריך אך אדרבא כי ממה שיהי' בזיון להם יומשך כבודו כי מזה מוכח דהוא טוב וכבוד שמים דאם לא הוי בזה כבוד שמים לא הוי בזה רעה בעיני האמהות ואם הוי רע בעיניהם ודאי טוב הוא ולכך ועם אמהות אשר אמרת עמם אכבדה במה דהוי רע בעיניהם ודאי הוא טוב. והנה כן אנחנו במעשינו בעזה"י ממה דחזינן דהמאשין טוב בעיני הרשעים ורע בעיניהם על ביטולו והרי דרכם לומר לטוב רע ולרע טוב מזה נגלה בעליל מזוקק שבעתים כשמש בצהרים דהמאשין רע בעיני ה' ולמי שיש בו יראת שמים וביטולו הוא הטוב והישר בעיני אלהים ואדם השלם:
41
מ״בלהרב מו"ה ישראל גאטטליעב אב"ד באלחוב כעת בלבוב.
42
מ״גהנה ע"ד שאלתו וז"ל קודם חג הפסח אשר אירע השאלה הזאת בעירנו אולם לאשר הי' אז הזמן קצר ולא הי' מספיק ברצוא ושוב כי ע"כ לא יכולתי להציע הדברים לפני מרן נ"י ואחר החג העבר יד ה' נגעה בי ונהייתי ונחלתי בכאב עיני ר"ל אמנם כעת כי באתי עד הלום לדרוש ברופאים ואחר אשר הדבר נוגע לדורות ומי הוא זה אשר יקבע כזאת בלעדו אחרי אשר כל בית ישראל אחר הד"ג ינהו ותורה יבקשו מפיהו ומאוד יראתי פן יבולע הדבר למלך ומצאנו ח"ו עון ע"כ הנני באלה הדברים לערוך לפני הדר"ג ונפשי בשאלתי להשיבני דבר ואם לא ישרו דברי בעיניו משוי נפשי הדרנא.
43
מ״דוזה דבר השאלה הן האנשים דפה שכרו קמחא דפסחא מאת קהל עדת ישרון דפה ונתנו להקהל סך שלש מאות ריינש כסף מקודם ואח"כ קנו חטין ב' מאות קארץ לטחינה למען ימכרו לבעה"ב ואחד מהמוכרים העמיד להם מאה קארץ חטין טובים אשר הי' בהם י"ג או י"ד פעמים ששים נגד שמונה חטים שצמחו והשני לא העמיד להם רק שלשים קארץ טובים כהראשונים והמותר לא העמיד להם באומרו כי בלתי האפשרות להעמיד לקלקול הדרכים ונמצא פה תח"י סוחר אחד חטים אשר לא הי' ששים נגד המצומחין שבהם רק שבע פעמים ששים נגד שמונה המצומחים ושאלו את פי אם לערב את החטין הראשונים המאה ושלשים ק' והוריתי להם שמותר לערב על דרך הלז שיקחו מחטים הטובים שלשה רבעים ומאלו שאינם טובים שני רבעים ואם כה יעשו מותר לפסח עכ"ל שאלתו.
44
מ״התשובה. הנה כבר ראה רו"מ פלוגתת הראשונים והאחרונים בזה והנה ודאי לא טב הורה נגד הרשב"א והמג"א והח"י ואף דהטו"ז חולק ומתיר הנה יראה רו"מ דהטו"ז בסי' תמ"ז סק"ה ובהל' סוכה סי' תרכ"ו דייק בלשונו דדוקא בלח בלח מתיר להוסיף עליו אבל לא ביבש ביבש והטעם נראה דדוקא בלח בלח דאינו ניכר האיסור בזה הוי כמוסיף על התערובות זה מתיר אבל ביבש ביבש דניכר האיסור א"כ לא נחשב כמוסיף רק כמבטל גוף האיסור לא בתערובות ולכך אף דבסוף סי' תמ"ז מתיר אף ביבש נראה דמיירי דוקא נמי כעין לח בלח דהוי בענין שאינו ניכר החמץ אבל בניכר החמץ מודה ובחטין שצמחו ניכרין הם וכמ"ש הרשב"א בתשובה וא"כ לא הוי כלהוסיף עליו. והן אמת דדברי הטו"ז בראייתו מסוכה צ"ע דהרי בסוכה שם מותר לבטל גוף הסכך אף דאינו בתערובות וא"כ לפי דבריו יהי' מותר גם חמץ לבטלו אף שאינו בתערובות ולמה בחמץ אינו מתיר רק בתערובות ואם יש חילוק בין סוכה לחמץ גם לדידי' א"כ שוב אין ראייתו ראי' כלל ואפשר ליישב דבריו דבסוכה הוי עיקר האיסור משום הצל והצל כבר הוא מעורב ואינו ניכר ונחשב כאלו הי' בתערובות ובהכי יתיישב לשון הש"ס והפוסקים דמשמע דוקא אם כבר עשה הסוכה תחת האילן מותר אבל לעשות לכתחלה תחת האילן אין נכון מדלא קמ"ל יותר דמותר לעשות לכתחלה תחת האילן ובע"כ דאינו מותר רק בדיעבד והרי הט"ז כתב דלשון צריך שישפיל משמע אף לכתחלה יכול לעשות כן אך לפמ"ש דודאי אם כבר עשה הסוכה תחת האילן א"כ הוי הצל כבר מעורב לכך מותר להשפיל הענפים למטה דהוי כאלו כבר הי' בתערובות אבל לעשות לכתחלה הסוכה כן הרי עדיין אינו בתערובות לכך אסור לעשות כן לכתחלה ומזה יהי' ראי' לדברי הטו"ז דמותר מכח דהוי זמן היתר דאלו להנותנים טעם מכח דמצות ללה"נ יהי' מותר לכתחלה לעשות סוכה תחת האילן ולמה לא קמ"ל כן בע"כ כדעת הט"ז. והנה במ"ש אזיל לי' תמיהת רו"מ על הרשב"א למה אוסר להוסיף עליהם הרי הפר"ח ביו"ד סי' צ"ט הביא בשם הרשב"א שמתיר באיסור דרבנן שנתערב להוסיף עליו לבטלו וא"כ כאן דהוי רק איסור דרבנן דמן התורה בטל ברוב מב"מ למה אוסר להוסיף עליהם. והנה רו"מ לא חש לקמחי' בקושיא זו חדא דכאן שאני כיון דניכרים הם כמ"ש הרשב"א א"כ נחשב כאלו מבטל בעינא כאלו לא הי' בתערובות שהרי מה"ט אוסר להשהותן. ושוב ראיתי בפמ"ג סי' תמ"ז בא"א ס"ק מ"ה כתב כן עיי"ש גם לולי הפמ"ג הי' לו להרגיש כן בעצמו דהרי מה"ט אוסר הרשב"א להשהותן ואם היו בטלים ברוב מה"ת הי' מותר להשהותן והרי מפורש אומר הרשב"א דניכרים הם גם זולת זה איך לא הרגיש רו"מ בין דבר דגוף האיסור דדבריהם ובין אם גוף האיסור דאורייתא ומצד אחר בא לו שהוא דרבנן הרי כיוצא בזה יש חילוק מפורש לענין סד"ר להקל דאם מצד אחר בא לו שהוא דרבנן לא נחשב סד"ר א"כ ה"נ הרשב"א אינו מתיר רק היכא דהוי גוף האיסור דדבריהם לא אם גוף האיסור הוי של תורה רק מצד התערובות הוי דרבנן סוף סוף הוא בא להוסיף לבטל איסור תורה ובפרט כיון דרבנן גזרו דמב"מ אינו בטל הוי כאלו הוא בעינא. וחוץ לזה אין התחלה לקושייתו לפי מה שהוכחתי בחבורי שיורי טהרה בההקדמה דחמץ ומצה הוי אינו מינו לדידן דאזלינן בתר טעמא א"כ ודאי הוי איסור תורה ואינו בטל ברוב מה"ת.
45
מ״והנה סוף דבר לא טב הורה כי לדין הרשב"א היכא דניכרין הנצמחין לא מצינו מתיר וגם מהטו"ז מוכח להיפוך דגם הוא אוסר בניכר האיסור. וחוץ מזה לא טוב הורה נגד העיר דבשלמא הבעה"ב הטוחן לעצמו אם רוצה לסמוך על שעת הדחק הרשות בידו אבל בני העיר שעשו מסחר ליתן להם קמחא דפסחא אפירא דשפירא יהבו זוזי ואין דעתן על קמח שאינו מותר רק בשעת הדחק ואדעתא דהכי לא קנו מהם ואולי לא ניחא להו בזה. והנה אין צד היתר בזה רק אם אין החטין יפין בשוה רק אם האחד אדום ואחד לבן או אחד חטין טובים ואחד רעים דבזה דרך הטוחנים בלא"ה לערבן כדי לערב הטוב ברע לייפות הקמח בזה י"ל דהרשב"א לא אסר רק בשוין ממש דבזה ניכר דאינו מוסיף רק כדי לבטלן ומכוין לבטל אבל באם אינן שוין דבזה דרך מוכרי קמח בלא"ה לערב אף בחול דאינו ניכר שמכוין לבטל י"ל דמודה הרשב"א דהוי כעין מחמם הדבש שרגלי הדבורים שם ואף דשם גם בלבבו אין מכוין וכאן בלבו מכוין אך י"ל הרי כאן שעת היתר הוא רק כיון דשמו עליו הוי כאלו מבטל האיסור א"כ ממ"נ לפי מראית העין אף דהוי שמו עליו הרי י"ל דאינו מערבו כדי לבטלו רק לתקן הקמח ובלבו אף דמכוין לבטלו הרי הוי באמת היתר וגם זה אינו רק בעת הדחק ולא בלא"ה והיכא דשוין המה אין להתיר אף בעת הדחק זולת אם הוי דחק ביותר שא"א בשום ענין אז כל שעת הדחק כדיעבד דמי ועיין פמ"ג הל' סוכה סי' תרכ"ו כתב ג"כ דאין היתר רק לח בלח ולא יבש ביבש ולכאורה תמי' עליו דהרי ס"ס תמ"ז מתיר הטו"ז אף ביבש בע"כ כוונתו כמ"ש הט"ז דהט"ז מיירי ביבש ביבש דאינו ניכר בין היתר לאיסור דומיא דלח אבל ביבש ביבש הניכר הוי כמערב גוף האיסור בידים. דברי ידידו:
46
מ״זכתב הרמ"א בסי' תע"ב סעיף ט"ו בהג"ה ואין ליקח כוס שפיו צר וכו' דלא יוכל לשתות כולו כאחד כו' צ"ע שהרי בסעיף ט' כתב וצריך לשתות השיעור שלא בהפסק גדול בנתיים ועיין במג"א שם משמע דבשהי' מועטת אין לחוש ולכאורה הי' נראה דס"ל דזה דומה למה דאמרינן כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ולכך הא דאמרינן שאם לא שהה רק כדי שתיית רביעית או בכא"פ מצטרף אז אינו מצטרף כלל אף בשהי' מועטת והיכי דשהה יותר מכא"פ אף בראוי לבילה אין מצטרף אך לפ"ז תקשה למה באכילה אם יש כזית איסור בתוך ששה ביצים היתר אז לוקה מכח דבכא"פ מצטרף והלא אין יכול לאכלו כאחת דאין בית הבליעה מחזיק יותר מכביצה וא"כ למה יצטרף ומ"ש אכילה משתי' ודוחק לומר דמ"ש הרמ"א שא"י לשתות כא' היינו שהוא צר כ"כ שאף בשיעור שתיית רביעית או כא"פ א"י לשתות רובו ומ"ש הרמ"א כאחד היינו דשיעור צירוף נקרא כאחד אך זה דוחק והיותר נראה דס"ל דמצוה ואיסור חלוקין הם דבאיסור אף שאינו ראוי לבילה לאכלו כאחד ג"כ מצטרף ולוקה אבל לענין מצוה בעינן דוקא שיאכל כאחד ממש או שיהי' ראוי לאכלו כאחד אז מצטרף כא"פ אבל בלא"ה אינו מצטרף:
47
מ״חהט"ז בסי' תע"ה הקשה בשם מהר"ל מפראג דנימא כל שישנו בזה אחר זה ישנו בבת אחת וכל שאינו בזאח"ז אף בב"א אינו וכו'. הנה כבודם במקומם מונח וכאן נעלם מהם דברי התוס' בזבחים (דף למ"ד ע"א) שהעלו שם להדיא בהוכחות ברורות מן הש"ס דלא אמרינן כלל זה רק באם בזאח"ז הראשון חייל שפיר והשני לא חייל מחמת חלות הראשון בזה לא מהני אף בב"א אבל בדבר שבזאח"ז אין שניהם חלין כלל נמצא שאין חלות השני בשביל חלות הראשון בזה ישנו שפיר בב"א. ולפ"ז אין התחלה כלל לקו' המהר"ל מפראג דבמצה ומרור להלל אם יאכלם בזה אח"ז אין בהם שום מצוה לא בראשון ולא בשני וא"ש ודבר זה הוא כלל גדול בכמה דברים. אך באמת קו' המהר"ל לא הוי על כורך מצה ומרור רק על שני זיתי מצה והפמ"ג ביאר כוונתו ולפ"ז יפה הקשה והתירוץ שכתבנו הוא נכון רק שתימא שלא הביאו דברי התוס' בזה עיי"ש:
48
מ״טהנה הראשונים הקשו דלמה אין מברכין ברכה על סיפור יציאת מצרים ועיין בספר מעשה נסים להגאון מליסא מ"ש בזה ואני בחבורי מעשי ידי יוצר כתבנו בזה. אך ראיתי בפמ"ג שכתב כיון דהרהור כדבור דמי לכך אין מברכין עליו כמו בק"ש וכו' ודבריו תמוהין בזה דודאי בסיפור יצי"מ לא מהני בהרהור דאינו דומה לשאר מצות התלוין בדיבור דדוקא היכא דכתיב דיבור לבד בזה אמרינן דהרהור כדיבור דמי אבל ביצי"מ כתיב והגדת לבנך הרי בעינן שתהי' הגדה הראוי' לאחרים ובהרהור אינו נשמע לאחרים כלל ואינו יוצא בהרהור בזה וז"פ ונכון:
49
